שבעים פנים לתורה

[בערך_מוחלט*]

דף שהתפתח בעקבות דיון בדף האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שעסק ביחסים בין זרמי היהדות השונים. דף זמני ?

[בערך_מוחלט*]

לגבי המלחמות בין החסידים למתנגדים- למיטב ידיעתי זה היה בעיקר כי היה פחד שהחסידות נושקת לשבתאות.
אינני חושב כך. ההבדל בין החסידות לשבתאות הוא ברור - השבתאות לא קיימה את המצוות המעשיות ואילו החסידות - כן. הפחד של המתנגדים היתה לדעתי מ"אש-זרה". כלומר שהחסידים יקיימו מצוות כי זה ממלא אצלם צורך נפשי של תחושת התלהבות (גם אם זו התלהבות "דתית"), של תחושת רוממות וכו'. בניגוד לקיום מצוה לשמה - כי אנו מצוים. ישנו מאמר מצוין של ליבוביץ שעוסק בנושא ושמו: " מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה) " ומשהו רלוונטי מתוכו:
הפילוסופים של ימי-הביניים, שבשבילם לא היה הראציונאליום מיתודה אלא השקפת-עולם, הגדירו את הקולקטיב הדתי הישראלי כחטיבה רעיונית - "קהל המאמינים" או "קהל המייחדים"' אין ספק שזוהי טעות גמורה מבחינה היסטורית-אמפירית. "האמונה" היתה שנויה במחלוקת חריפה ביותר בקהל זה, וניגודים קיצוניים היו קיימים בו באינטרפרטאציה של היחוד - ואעפ"כ לא פסק הקהל מלהיות קהל אחד. מה שיצרה היהדות בפועל היה "קהל שומרי התורה ומקיימי מצוותיה", קהל שזהותו לא נפגמה ולא נפגעה ע"י חילופי-רעיונות קיצוניים. גדולים וטובים שבאו אחרי הרמב"ם ושהתודעה ההיסטורית של היהדות הדתית מכתירה אותם בכתר של קדושים וטהורים, היו נראים בעיני הרמב"ם כעובדי עבודה-זרה, ואין ספק שהוא היה מחרימם ומצוה להשמידם - ובשביל הדורות המאוחרים, הלא-פילוסופיים, שמהם קבלנו אנו את יהדותנו, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. נמצאנו למדים שלא האמונות הדעות קבעו את זהותה של היהדות, אלא המעשה הדתי הוא שקיים את רציפותה. לפיכך אף נשארה החסידות, שלא נתכוונה ליצור הלכה חדשה ואף לא יצרה אותה, חלק אינטגראלי ואבר חי בגופה של היהדות, למרות כל החרמות והאיסורים שהוטלו עליה והמעידים על תהום של זרות ואיבה נפשיות שהפרידה בינה ובין מתנגדיה ; ואילו השבתאות שפגמה במצוות ניתקה מן הגוף הזה. לעולם קודם ביהדות "אורח-חיים" ל"יורה-דעה".


ושני המחנות התקרבו זה לזה
כבר בהתחלה המנהיגים השיאו את ילדיהם לילדי המחנה האחר.
אגב, לדעתי חסיד או מתנגד זה בעיקר עניין של אופי..
יש בזה משהו
האמת- נראה לי, שכמו בכל מחלוקת, האש הגדולה של המחלוקת הייתה דועכת קצת לו שני הצדדים היו באמת טורחים להכיר ולברר את האמת של הצד השני.
פה אני ממש חולק. קודם כל נאמר (באבות): כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. . אבל גם מחלוקות שאינן לשם שמיים - לא תמיד מסתיימות בבירור האמת של הצד השני. לפעמים אפילו ההיפך. לא תמיד הבעיה היא תקשורת. אני שלרוב האנשים יש בעיות מאוד רציניות ואמיתיות ובירור עשוי רק לחשוף זאת ביתר חידוד.

כל ויכוח מביא לבירור האמת בסופו של דבר
הלואי. אבל "לו לבדו האמת".
עונה המרכזניק: "גהינום? מה פתאום? זה אתחלתא דגן עדן..."
יפה
ואסיים בעוד קישור למכתב מאוד רלוונטי של ל', לגדול חוקרי הקבלה מהאקדמיה - גרשם שלום

[בערך_מוחלט*]

%D7%95%D7%94%D7%91[/u]%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%94]את והב וסופה

[סיהרא*]

_האמת- נראה לי, שכמו בכל מחלוקת, האש הגדולה של המחלוקת הייתה דועכת קצת לו שני הצדדים היו באמת טורחים להכיר ולברר את האמת של הצד השני.
פה אני ממש חולק. קודם כל נאמר (באבות): כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. . אבל גם מחלוקות שאינן לשם שמיים - לא תמיד מסתיימות בבירור האמת של הצד השני. לפעמים אפילו ההיפך. לא תמיד הבעיה היא תקשורת. אני שלרוב האנשים יש בעיות מאוד רציניות ואמיתיות ובירור עשוי רק לחשוף זאת ביתר חידוד.

כל ויכוח מביא לבירור האמת בסופו של דבר
הלואי. אבל "לו לבדו האמת"._
לא לזה התכוונתי בדיוק. יכול להיות שכל צד ישאר בעמדה שלו, אבל יקבל שיש נקודת אמת גם בצד השני, גם אם לו אישית היא לא נוגעת. או שאולי גם לו היא נוגעת. יכול להיות ליטאי מושבע שיקח לעצמו משהו מה"אש החסידית", למשל.
כשיש ויכוח האמת מתבררת בלי תוצרי הלוואי של המחלוקת. האמת שלי נעשית מדויקת יותר, וגם האמת של הצד השני נעשית כזו. סתם דוגמה, גם אני ממש לא נמנית על הציבור החרדי, ומתנגדת להרבה אלמנטים שם, אני עדיין יכולה לראות שיש אצלם נקודת אמת, שאותה אני יכולה לאמץ לעצמי.

ברור שהמחלוקת, או יותר נכון, המלחמה בחסידים, לפחות בתחילתה לא הייתה מבוררת ומדויקת. איך יכלו לזרוק לכחא את האדמו"ר הזקן? איך יכלו לשנוא כ"כ? מחלוקת יכולה להיות ללא שנאה, אם היא מבוררת ונקייה, כמו שראו את המחלוקת בין הרב קוק לרב זוננפלד, כמו בין הרב עובדיה לרב מרדכי אליהו- היה הרבה כבוד הדדי ומחלוקת שהיא נטו "לשם שמיים".

את ראשי הקטן אני לא מכניסה בין ליבוביץ לשלום. זאת האמת. דרכו של ליבוביץ שונה מאמונתי ודרכי לחלוטין, וגם העובדה שהפכו את שלום ל"מומחה לקבלה" מוזרה בעיני. אולי הוא מומחה אקדמי, מה שנקרא "קבליסט", אבל מקובל הוא לא. איך אפשר להשוות את ידיעותיו בקבלה לידיעותיו של הרב אליהו, לדוגמה? הרב אליהו הוא שם. פשוט שם. וכל חוקר אקדמי לעולם יסתכל על הכל במבט חיצוני.
אין לי משהו נגד האקדמיה, כל עוד היא עוסקת בתחומיה שלה, אבל לדעתי, אקדמיה וקדושה לא עולות בקנה אחד, ואת מקורותי בנושאים אקדמיים אשמח לקבל מן האקדמיה. את מקורותי בעניני קדושה אני מעדיפה לקבל ממקורות של קדושה.
אתה בטח תתנגד, אבל מותר לך..

[בערך_מוחלט*]

באשר לחלק הראשון של דבריך - זה מזכיר לי את המאמר באבות: "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד"

שראו את המחלוקת בין הרב קוק לרב זוננפלד, כמו בין הרב עובדיה לרב מרדכי אליהו- היה הרבה כבוד הדדי ומחלוקת שהיא נטו "לשם שמיים".
לאורך כל הדורות היו מחלוקות חריפות מאוד. ועל אחת מהן בהמשך.
אתה בטח תתנגד, אבל מותר לך..
קשה להתנגד כיון שאינני מבין בדיוק במה מדובר כשאומרים קבלה. אם אדם טוען לידע איזוטרי - זה לא משהו שאוכל להפריך או בכלל להבין. אחת המחלוקות שהובאה כדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת קרח ועדתו (בדיוק השבת) שטען: כל העדה קדושים. אבל קדושה יש רק לקב"ה. אינני מבין מהי קדושה כאן על הארץ. גרשם שלום אינו חוקר את הקבלה אלא כתופעה היסטורית (כפי שציין ל' במכתבו). אינני מצוי במחקרו (לא חרתתי על דגלי מלחמה בקבלה, וזה לא מאוד מענין אותי), אבל הוא יכול להסיק מסקנות מוצקות גם מבלי להיות מקובל. הוא יכול להסתכל על ביטויים שונים ולהשוות אותם עם השפה של אז ושל היום. להשוות את הטקסט עם טקסטים פגניים ונוצריים, ועוד ועוד. מבחינת מקצועית, יש לו הרבה יותר מה לקבל אם יצליח לאשר את דבר קדמותו של ספר הזהר. חובה אבל לבדוק את הדברים הללו. גם אם גדולי תורה חושבים שיש קדמות בזהר (ואכן גדולי תורה חושבים כך) - זה לא אומר שאינם טועים. השבתאות לא היתה היחידה שהטעתה טובים וגדולים. מחשבי קיצין היו תמיד עד כדי-כך שאוררו. אני חושב שהדוגמה הכי קיצונית היתה אמונתו של ר' עקיבא במשיחותו של בר-כוכבא שהסתימה באסון הכי קרוב לכליה שהיה אי-פעם בתולדות עם ישראל.
לדעתי, גם הדמויות הבולטות של ימינו לא צריכות ללכת ראש בראש עם הקבלה. "חכמים הזהרו בדבריכם". מזל שאני יכול לדבר כאוות נפשי.

[סיהרא*]

לדעתי, גם הדמויות הבולטות של ימינו לא צריכות ללכת ראש בראש עם הקבלה. "
לא הבנתי למה התכוונת.

[בערך_מוחלט*]

%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%90[/u]%D7%99%D7%90]אבות א יא

[סיהרא*]

על זה ישנו הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרד"ס. רק ר' עקיבא היה מספיק גדול כדי לצאת משם בשלום, ור' שמעון בר יוחאי היה מחמשת תלמידיו, כידוע.
ברור שיש היום זילות נוראית של תורת הסוד, אבל זה לא אומר שתורת הסוד עצמה היא פסולה, ח"ו.
אבל קדושה יש רק לקב"ה. אינני מבין מהי קדושה כאן על הארץ.
"קדושים תהיו"- זה הציווי עלינו. יש (יהיה.. ) בית מקדש, יש תורה, יש מצוות, חסרה קדושה פה בארץ? הקבלה היא ענף אחד של התורה. ואגב, אם אינך מבין- השאלה אם אתה באמת לא מבין, או שאינך רוצה להבין, או אפילו מתנגד להבין. כי מי שמחפש קדושה גם ימצא אותה בסוף, אבל מי שלא מחפש, לעולם ישאר ב"לא מבין".

גם אם גדולי תורה חושבים שיש קדמות בזהר (ואכן גדולי תורה חושבים כך) - זה לא אומר שאינם טועים.
גם אם גדולי החוקרים באקדמיה טוענים שהזוהר הוא מעשה נוכלות או קונדס מהמאה ה13 זה לא אומר שהם לא טועים...

אגב, כתבת איפשהוא במעלה הדיון שצריך להיות ספקן. תרשה לי לחלוק עליך מכל וכל. אני אישית הגעתי למסקנה, לאחר תקופת לימודים אקדמית ולאחר הרבה זמן שבו אני לא קשורה ישירות לאקדמיה אבל כן "מעודכנת" בתחומי, שיש הבדל גדול בין היחס הנדרש לאקדמיה ובין היחס הנדרש ללימוד תורה, באשר הוא. אני לא חושבת שזו חכמה גדולה להיות ספקן לגבי כל דבר.
בעיני, יכולת קבלה מתוך אמון מוחלט בנותן היא לא פחות חשובה מאשר יכולת ביקורת על הנותן ודבריו. כאשר אני קוראת מאמר אקדמי, בד בבד עם הקריאה אני מפעילה ביקורת, על סמך הידוע לי על הנושא, ועל סמך ההגיון הבריא שלי. כל הגיגי האקדמיה בסופו של דבר נכתבו ע"י אנשים שחקרו את הנושא הספציפי שלהם, ויש עליהם חולקים, בדרך כלל. איך אמר לי מרצה פעם? "הנייר סופג הכל, ואף אחד מעולם לא מת ממחקר אקדמי.."
אבל בעניני לימוד תורה היכולת הביקורתית הזו היא בעוכרינו, לעיתים. לא שצריך לקבל כמו טפשים את כל מה ששומעים, וכל אחד מוצא לו את דרכו, אבל בגדול- חייב להיות אמון במי שאתה מקבל ממנו, כדי שתוכל לקבל. וזה לא ענייני אקדמיה ושכל בלבד. אלו דברים קריטיים בהרבה, ענייני הלב, עבודת ה', תכליתינו בעולם, הבנה של מה ה' רוצה מאיתנו כאן. זה הרבה יותר מורכב ועדין מאשר מחקר אקדמי, ועם השלכות משמעותיות הרבה יותר. באקדמיה לא צריך אמונה, צריך רק שכל. בעולם הקדושה צריך קודם כל אמונה, וע"ג בסיס האמונה מפעילים את הכלי הנקרא "שכל". "נעשה ונשמע".
זה נשמע פשוט- להאמין ולקבל, אבל זה לא פשוט בכלל, במיוחד למי שבא מהאקדמיה השכלתנית והביקורתית. זו עבודה אישית וקשה של שבירת מוסכמות בנפש פנימה. לי אישית לקח הרבה זמן עד שיכולתי לעשות את ההפרדה הזו, ולהיות מסוגלת לקבל באמת. ועוד עבודה רבה לפני...

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

כמו שכתבתי עוד בדף שבוא הכל התחיל הדיאלוג הזה - אני לא בעניין של ויכוח. אבל זה לא אומר שאני לא נהנית לקרוא את דעתכם. עד עכשיו למדתי לא מעט.

(באבות): כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
רק מוכיח לי שאני לא צריכה להוסיף את דעתי הקיצונית על הדת והקבלה, ובמקום זה לקרוא את מה שיש לכם להגיד על הנושא ולהרחיב את ידיעותיי.

אמר הרמב"ם: לא יאמין בהם אלא מי שהוא פתי מאמין לכל דבר או מי שרוצה לרמות את הבריות .
איפה אני יכולה למצוא את הציטוט הזה ועוד חומר על הנושא. זה נושא שמאוד מעניין אותי. האם הוא אמר את זה ספציפית על הקבלה, או על עוד דברים.
שוב אני מוצאת שהדעה שלנו דומה, רק השימוש בה שונה.

[סיהרא*]

_אמר הרמב"ם: לא יאמין בהם אלא מי שהוא פתי מאמין לכל דבר או מי שרוצה לרמות את הבריות .
איפה אני יכולה למצוא את הציטוט הזה ועוד חומר על הנושא. זה נושא שמאוד מעניין אותי._
בטח בערך מוחלט יתן לך מקורות ספציפיים. אבל גם גוגל יכול לעזור..
סתם הערה- מעניין שגם על הרמב"ם בזמנו היתה מחלוקת מאוד קשה. מאוד התנגדו לדרכו, לחיבור שלו "היד החזקה" ואפילו (אאל"ט) שרפו את ספריו. ובכל זאת- עצם העובדה שהרמב"ם היום נחשב לאחד מגדולי החכמים בכל הדורות, ולא "נדחה" החוצה מהיהדות מראה שיש אמת בדרכו, גם אם זו לא מתאימה לכל חלקי העם.

עוד נקודה מעניינת- למרות שלכאורה יש ניגוד חריף בין הרמב"ם לחסידות, דווקא יש ספרי חסידות שלא מפסיקים לצטט אותו..
בספרות חב"ד (שהיא באמת חסידות יחסית שכלתנית) מצטטים ומסבירים אותו המון, וגם בספר "נתיבות שלום", שחובר ע"י האדמו"ר מסלונים שנפטר לפני כמה שנים, יש המון ציטטות והסברים על דברי הרמב"ם.


(באבות): כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
הלוואי שנהיה מספיק נקיים כדי שהכל יהיה לשם שמיים. באמת אני בטוחה שדרכי היא האמיתית לי, ובחרתי בה מתוך אמונה שלמה, וגם עם מעט קושי. אבל ברור שאם יש רמב"ם ויש חסידות וקבלה, ואם יש גישות שכלתניות וגישות שאינן כאלה, אז יש מקום לכולן. יש מספיק יהודים בשביל כל שיטה ודרך, ב"ה... רק צריך שכל אחד יהיה אמיתי עם עצמו כשהוא בוחר את דרכו.

[בערך_מוחלט*]

ברור שיש היום זילות נוראית של תורת הסוד
דווקא אני רואה יותר מדי ממנה, אבל שמחתי לשמוע.
באשר לקדושה:
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יא\מד)
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה (ויקרא כ\כו)
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם (פרשת ציצית, במדבר טו\מ)
וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ
ואפשר להוסיף עוד. ולעומת אלו, יש את טענתו של קרח:
כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים
רואים הבדל ? ובכן כפי שציינת "קדושים תהיו"- זה הציווי עלינו. . זו תכלית שיש להגשימה, דרישה ותביעה שמוצגות לאדם. קדושים תהיו משמעו שאין אתם קדושים אלא "והתקדשתם והייתם קדושים". לא נאמר "קדושים אתם" (כמו "קדוש אני"), אלא קדושים תהיו. לעומת זאת קרח טוען שקדושת העם מופיעה כמציאות נתונה שהרי הוא שייך כביכול ל'קהל קדוש' או ל'עם קדוש', ובתור שכזה מובטח כל הטוב בעולם-הזה ובעולם-הבא. תחושת תודעה זו משחררת ופוטרת את המאמינים בה מכל אחריות, ולא זו בלבד אלא שבגסות רוחו יכול היה קרח אף לבוא בתביעות, שיינתן לו ולנילווים אליו מה שכביכול מגיע להם באשר הם קדושים. רק 5 פסוקים לפני כן ראינו את האנטיתיזה לאמירתו של קורח בפרשת ציצית אותה אנו אומרים 2 פעמים ביום לפחות. וכן 100 פעמים ביום אנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו". זו משמעות הקדושה - חיוב, דרישה מאיתנו לקיים את המצוות ולא איזו תכונה מאגית שבנו.
הרבה מילים נכתבו בענין ומן הראוי להביא חלק:
על ויקרא כ - ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם , אומר רש"י והתקדשתם - זוהי פרישות עבודה זרה_. באותו אופן מפרש את פסוק כו בהמשך - _פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

ר' חיים בן עטר (מקובל חשוב, בעל "אור החיים") אומר: "קדושים תהיו" - לשון עתיד, פירוש אין הפסק למצוה זו

רבנו בחיי ויקרא יא\מד הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות, ואינה אלא במעשה התורה והמצוות ...

הרמב"ן על אותו פסוק: "והתקדשתם" - מלשון פרישות כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהן (אלא) רק במוכרח, וכל הממעט אף בדבר הכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש .
אבן עזרא על "יקימך ה' לו לעם קדוש" (דברים כח\ט): והקדושה - לשמות המצוות.

ר' צדוק מלובלין, מראשוני הוגי החסידות בחיבורו "מנחת צדיקים": כי המיצוות המעשיות הן הנותנות קדושה באדם, וענין הקדושה הוא ההיבדלות מעניני חמדות העולם-הזה להיות עובד ה'

אפשר להוסיף עוד רבים וטובים לרשימה הזו ואצל כולם רואים שאין הקדושה איזו תכונה מאגית שיש כביכול בעם ישראל, אלא היא תביעה לקיים את המצוות ותו לא. אדם אינו קדוש במובן זה שיש לעבוד אותו. אנו עובדים רק את הקב"ה.

[בערך_מוחלט*]

, יש תורה, יש מצוות, חסרה קדושה פה בארץ?
באותו אופן א"י מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם..." וגם לזה יש לי הרבה מקורות מהרבה זרמים - חסידים, מקובלים, אפילו מתנחלים. אבל אסתפק ברעיון הכללי בינתיים.


גם אם גדולי החוקרים באקדמיה טוענים שהזוהר הוא מעשה נוכלות או קונדס מהמאה ה13 זה לא אומר שהם לא טועים...
אני מסכים, אף אחד אינו חף מטעויות. גם לא גדולי היהדות. חובת ההוכחה חלה על מי שטוען שהזוהר קדום.
ואגב, אם אינך מבין- השאלה אם אתה באמת לא מבין, או שאינך רוצה להבין,
ה' אחד - אחד ואין שני לו. איני יכול להעלות על דעתי שמשהו קדוש מלבד ה' יתברך. יחד עם זאת אולי לך יש טרמינולוגיה אחרת. אולי מציאות אחרת. משהו שאינני בכלל מסוגל לחשוב עליו. אז אני נוהג בזהירות ואומר שאיני מבין. עם זאת, רוב הסיכויים שמדובר כאן בסוגסטיה - שתמצאי אותה גם אצל הפגאן ואצל השמאן, ואצל חסידי אושו, ואצל הנוצרי. אין בעיה כל כך גדולה לעורר את הלהט הדתי הפסול הזה. וזה לא מוגבל רק לדת ואם אפרט - לא יספיקו לי כל הגוילים שבעולם. כפי שאמרת:
מי שמחפש קדושה גם ימצא אותה בסוף
בדיוק כך ...
לעומת זאת אין בושה בלהשאר ב"לא מבין" - זהו האדם.

אני לא חושבת שזו חכמה גדולה להיות ספקן לגבי כל דבר.
למה לא ?
בעיני, יכולת קבלה מתוך אמון מוחלט בנותן היא לא פחות חשובה מאשר יכולת ביקורת על הנותן ודבריו.
כאן כבר יש כמה סתירות פנימיות. איך אפשר לתת אמון מוחלט ולהשאר ביקורתי ? שנית - אמון מוחלט במי ? בקבלה של האר"י או זו הלוריאנית, או שמא בחסידות או במתנגדים או ברמב"ם או בשבתאות או בישו או במדונה ?

ענייני הלב
שוב אומר, אינני מבין במה מדובר. אינני אומר שהעולם הוא מתאים לשכל הרציונלי. בפירוש יש דברים שלא נוכל להסביר באופן רציונלי (באופן עקרוני), ועם זאת הם קיימים. עם זאת - זהו שכלנו. אינני מכיר חשיבה אחרת, ואם את מכירה כזו - זו הכרתך בלבד והשומע אינו מבין על מה את מדברת. הדברים יפים גם לגבי אמירתה של אמא שלא רצתה להיות אמא - למילים יש כוח, אבל לרגש עוד יותר

[בערך_מוחלט*]

האם הוא אמר את זה ספציפית על הקבלה
הוא בטח לא אמר את זה על הזוהר - כיון שזה נכתב אחרי פטירתו. אבל הדברים תקפים בעיניי גם לגבי ספר הזוהר. הוא אמר את זה באופן כללי, על הרבה דברים. בגלל זה רבים התנגדו לו. חלקם התחרטו אח"כ. הרמב"ם הוא הנשר הגדול של היהדות. אין אף זרם ביהדות שיכול להתקיים בלי הרמב"ם אפילו שעה אחת ! זו עובדה מעבר לשיפוט אם זה טוב או רע. כמו שאי אפשר להתקיים בלי הלכה. במאמר "הרמב{{"}}ם האדם האברהמי בפסקה הראשונה, מדבר ליבוביץ יפה, על מקומו של הרמב"ם ביהדות. אי אפשר לומר שהרמב"ם הוא סתם עוד הוגה שלא נדחה. ואי אפשר לומר שהוא לא מקובל על כמות רצינית של אנשים - חלק מהגותו ודאי אינה מקובלת על חלק (לא קטן) ולדעתי לא סבער שיהיה. אבל יש לתת את הכבוד הראוי לרמב"ם.
את הרמב"ם מסובך מאוד לקרוא, שכן ע"פ עדותו הוא כתב בצורה מסובכת מטעמים אסטרטגים. נו זה ענין ללימוד גדול מאוד. באופן כללי אוכל להפנות אותך לפרקים מסוימים ממורה נבוכים שמדברים על כך (אבל לימוד בהם אינו קל כלל ולא בטוח שזה יענין אדם חילוני, ביחוד ששאר הגותו אינה מונחת לפניו). במשנה תורה בהלכות ע"ז וחוקות הגויים ישנו דיבור מאוד תמציתי ואפשר להוציא ממנו מעט רעיונות, אך סופו של דבר - משנה תורה (י"ד חזקה) הוא ספר הלכה ולא ספר פילוסופיה.

[בערך_מוחלט*]

זו כמובן תשובה חלקית, אנסה למצוא זמן בקרוב בלי נדר לכתוב עוד.

[סיהרא*]

_מי שמחפש קדושה גם ימצא אותה בסוף
בדיוק כך ...
לעומת זאת אין בושה בלהשאר ב"לא מבין" - זהו האדם._
ואני התכוונתי ברצינות, ולא בציניות. אני כן מאמינה שיש קדושה. ברור שכל קדושה נובעת ממקור הקדושה, הקב"ה. אבל לכן גם ברור לי שככל שאדם קשור יותר למקור כך הוא מקבל יותר מהקדושה. יש כללים ברורים הנוגעים לכולם איך להתקשר למקור, ויש גם דרך אישית פרטית לכל אחד להתקשר מהמקום שלו למקור.
גם אני "לא מבינה". ככל שאדם גדול יותר כך הוא מבין שאינו מבין. אבל אפשר גם להבין שיש דברים שקיימים, אמיתיים ואני לא מבינה. אם הבנת אותי... משהו בסגנון "תכלית הידיעה- שלא נדע".
אינני מכיר חשיבה אחרת, ואם את מכירה כזו - זו הכרתך בלבד והשומע אינו מבין על מה את מדברת.
זו לא הכרתי בלבד. יש זרמים שלמים ביהדות שהחשיבה בהם היא אחרת, אא"כ אני לא יורדת לסוף דעתך.

_אני לא חושבת שזו חכמה גדולה להיות ספקן לגבי כל דבר.
למה לא ?
בעיני, יכולת קבלה מתוך אמון מוחלט בנותן היא לא פחות חשובה מאשר יכולת ביקורת על הנותן ודבריו.
כאן כבר יש כמה סתירות פנימיות. איך אפשר לתת אמון מוחלט ולהשאר ביקורתי ? שנית - אמון מוחלט במי ? בקבלה של האר"י או זו הלוריאנית, או שמא בחסידות או במתנגדים או ברמב"ם או בשבתאות או בישו או במדונה ?
למה לא? כי הכי קל זה להטיל ספק במשהו. הרבה יותר קשה זה להאמין באמת במשהו, בלי להטיל ספק.

לא הבנת אותי. כתבתי שאני עושה הפרדה בין עולם האקדמיה לעולם התורה והקדושה. בעולם האקדמיה זה הכי נכון להטיל ספק בעולם הקדושה העבודה היא אמונה, כולל אמון מוחלט בנותן. הובנתי? זו לא סתירה. יש כאן הפעלה של שני כוחות שונים לגבי שני עניינים שונים. קשה, אבל הכרחי לדעתי.
במי לתת אמון? במי שבדקת שראוי לאמונך, ואתה מתחבר אל דרכו והשקפתו. אתה נותן אמון מוחלט ברמב"ם ובדרכו, אחר יתן אמון מוחלט ברבי מלובביץ' והשלישי יתן את אמונו המוחלט בדרך אחרת. כל עוד הדרך היא דרך שעברה את "מבחן הקבלה" ליהדות, שלא כמו הקראות, למשל, אז זה בסדר, לדעתי. כמו שכתבתי- אם יש זרמים שונים זה בגלל שיש טיפוסים שונים ולכל אחד מתאימה גישה אחרת.



ענייני הלב
שוב אומר, אינני מבין במה מדובר_
אתה באמת כותב את זה? אני שואלת ברצינות. אתה באמת לא מבין במה מדובר כשמדברים על הלב בעבודת ה'? אתה באמת חושב שהכל הכל הכל זה רק בשכל? אין מקום לקשר הרגשי עם רבש"ע? אין מקום לתחושות הלב של האדם ביחס לתורה ולמצוות? אם כן, מה אומר. השקפותינו רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אבל אני מקבלת את זה.. רק חושבת שחבל.

אבל יש לתת את הכבוד הראוי לרמב"ם.
בוודאי, ואף כתבתי זאת. אבל אני עוד לא מבינה מה מביא אותך להביע זלזול בזרמים ששונים ממך, אפילו שברור שהם חלק מהיהדות הלגיטימית.

[בערך_מוחלט*]

איפה אני יכולה למצוא את הציטוט הזה ועוד חומר על הנושא. זה נושא שמאוד מעניין אותי.
אני שואל שוב - על איזה נושא בדיוק ? על הציטוט הזה אפשר לקרוא למשל במורה נבוכים (למרות שהוא לקוח מתוך איגרת שמגנה את האסטרולוגיה בין היתר), אבל הרמב"ם לא היה אוהב שלומדים אותו כך משפט פה משפט שם (ר' הקדמתו למורה נבוכים). יש לספרו המשובח, מבנה מתוחכם מאוד ואי אפשר להבין זאת בלי לראות את התמונה כולה. אם תרצי ללמוד את כל מורה נבוכים (שעוסק גם בדברים אלו), דעי לך שזהו עיסוק לשנים ורק מעטים יכולים ללמד זאת. אני חושב שלעסוק בתורות האוקולטיות ולנסות להזים אותן - זו לא חכמה גדולה וזו לא ממש היתה מטרת ההגות של הרמב"ם. מוטב ללמוד דברים יותר עקרוניים (שמתוכם יוזמו גם התורות הנ"ל). אבל אולי איני מבין היטב את כוונתך. עכ"פ את מוזמנת לצפות בשמחה, אם את מוצאת בדברי חז"ל ענין - אולי מתוך שלא לשמה תובאי לשמה

[בערך_מוחלט*]

ואני התכוונתי ברצינות, ולא בציניות.
אני יודע, זה מה שהופך את הענין לאירוני (אך לא לציני חלילה).

אני כן מאמינה שיש קדושה. ברור שכל קדושה נובעת ממקור הקדושה
זו הבעיה - אדם חושב אני קדוש אבל הקב"ה יותר קדוש. אני גיבור - הקב"ה יותר גיבור. וכן הלאה. יש כאן האנשה. זה על אותו הציר - רק שהקב"ה יותר. אולם על צד האמת - לית תפיסה בו כלל ! איננו יכולים אפילו לחשוב עליו. גם התואר קדוש - הוא מתוך שכלנו. כל מה שאנו תופסים בתואר זה - לא יוכל לתאר את הקב"ה. אין מי שהיטיב לנסח זאת מרש"י. "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה וכסבורים לראות [את אלוהים] ולא ראו, ומשׁה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה וידע שלא ראהו בפניו" (יבמות מט ע"ב). למעשה אני חושב שרש"י רק הוסיף את 4 המילים האחרונות שאין עמוקות מהן.
יש כללים ברורים הנוגעים לכולם איך להתקשר למקור, ויש גם דרך אישית פרטית לכל אחד להתקשר מהמקום שלו למקור.
כללים יש גם אצל כל הכתות האחרות שהזכרתי (וגם אצל כאלה שלא הזכרתי, ובכלל זה האורתודוקסים שגם הם יכולים ליפול לסוגסטיות ונופלים). מה רבותא ?
זו לא הכרתי בלבד. יש זרמים שלמים ביהדות שהחשיבה בהם היא אחרת, אא"כ אני לא יורדת לסוף דעתך
כאן אני ניסחתי בצורה לא כל כך מוצלחת. הכוונה היא שזה משהו ברשות הפרט של כל אותם מאמינים. למשל, נניח שאדם רואה חייזר. זה טוב ויפה אבל הוא לא יכול לצפות מאחרים שיבינו בדיוק על מה הוא מדבר, כל שכן שיעבדו את אותו חייזר לכאורה.
למה לא? כי הכי קל זה להטיל ספק במשהו. הרבה יותר קשה זה להאמין באמת במשהו, בלי להטיל ספק.
אני בספק אם זה באמת כך . הספק יכול להביא אותך למקומות מאוד לא נעימים, על סף תהום. יחד עם זאת - למי שחושב חשיבה ברורה וצלולה - אין ברירה !

במי שבדקת שראוי לאמונך, ואתה מתחבר אל דרכו והשקפתו.
כן, בצלמך ודמותך !
אתה נותן אמון מוחלט ברמב"ם ובדרכו,
זה לא נכון כלל. בענייני אמונה אינני מעונין לתת אמון באיש. לא בגלל אמון אני מקבל דברים של אדם כזה או אחר (ואגב אינני מקבל את כל דברי הרמב"ם). אבל אולי לא התכונת אלי אישית אלא 'אתה' סתמי.

אתה באמת כותב את זה? אני שואלת ברצינות. אתה באמת לא מבין במה מדובר כשמדברים על הלב בעבודת ה'?
אנסה לעשות קצת סדר בדבריי. האם יש לנו רגשות ? כן. האם הם משפיעים על החלטתינו ? כן (אך לא אמרתי השפעה מכרעת). אפשר לכנות עניינים אלו 'פסיכולוגים'. אבל האם אנו יכולים לחשוב בעזרת הרגשות ? לא. האם בנאדם יכול לפתור תרגיל מתמטי ע"פ תחושותיו ? אינטואציה ? שמספר כזה או אחר נראה לו כניצוץ של קדושה בעולם ?. עכשיו תאמרי אבל העולם הוא אינו מתמטיקה. נכון, אבל שימי לב שאינני מדבר על העולם, אלא על איך שהעולם מצטייר בשכלנו (או בנפשנו אם תרצי). יש צורה מסוימת של חשיבה. כאשר אדם אומר שהוא למד דבר כזה או אחר בעזרת רגשותיו כל מה שאוכל לומר זה שלי יש צורת חשיבה אחרת. לעבוד את ה' - בכל דרכינו צריך. "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". לשם כך יש את המצוות "והיו הדברים האלה על לבבך" (המצוות). כל מה שמדמיינים מעבר לזה הוא אלילות.

[סיהרא*]

זו הבעיה - אדם חושב אני קדוש אבל הקב"ה יותר קדוש.
ממש לא. אדם יודע: הקב"ה קדוש, ואם אני אעבוד מספיק חזק אני אוכל לגעת, טיפטיפונת, בקדושה.

_יש כללים ברורים הנוגעים לכולם איך להתקשר למקור, ויש גם דרך אישית פרטית לכל אחד להתקשר מהמקום שלו למקור.
כללים יש גם אצל כל הכתות האחרות שהזכרתי (וגם אצל כאלה שלא הזכרתי, ובכלל זה האורתודוקסים שגם הם יכולים ליפול לסוגסטיות ונופלים). מה רבותא ?_
כשכתבתי כללים התכוונתי למצוות. למה אתה מקיים מצוות? רק כי אלו הכללים של ה"כת" שלך, היהדות? או בגלל שאתה מאמין שבאמת הן ניתנו לנו ע"י הקב"ה, ובכל מצווה יש לאדם יכולת להתקשר עם הקדושה העליונה הזו שהיא לגמרי "לית תפיסא ביה"?
אני בכל אופן מאמינה שכל מצווה היא מדויקת לחלוטין, וקיום נכון שלה מחבר אותי אל הקב"ה, מקור הקדושה.
לא שאני יודעת מה זה בדיוק עושה, ואין לי מושג מה המשמעות העליונה והפנימית של ברכה לפני אכילה או של כל מצווה אחרת. אבל אני מאמינה בהחלט שיש משמעות. ואת הדברים האלה לא המצאתי בעצמי. זה לקוח מספר התניא, למשל. (לך תתוכח עם האדמו"ר הזקן...) ומעוד מקורות.
_למה לא? כי הכי קל זה להטיל ספק במשהו. הרבה יותר קשה זה להאמין באמת במשהו, בלי להטיל ספק.
אני בספק אם זה באמת כך happy. הספק יכול להביא אותך למקומות מאוד לא נעימים, על סף תהום. יחד עם זאת - למי שחושב חשיבה ברורה וצלולה - אין ברירה !_

הממ... גם האמונה יכולה להביא אותך למקומות מאוד קשים. ניסית פעם להאמין במשהו באמת בלי להטיל בו ספק? אם תנסה תראה שזה מאוד מאוד קשה. הנטיה הטבעית היא להטיל ספק, לפחות לאנשים בעלי "חשיבה ברורה וצלולה". העבודה הקשה היא ללמוד שיש דברים שלא מטילים בהם ספק. לדעתי יש ברירה. גם לאנשים עם חשיבה כזו. זה הכל ענין של בחירה, זה הכל.

כל מה שמדמיינים מעבר לזה הוא אלילות.
א. מי אמר שמדמיינים. אתה, לשיטתך ולצורת החשיבה שלך, חושב שמדמיינים. נו, אז מה? זה אומר שמדמיינים?
ב. אלילות? נו באמת. האם אתה לא יכול לקבל שיהודים חיים אחרת מתפיסת עולמך וזה בסדר? האם באמת כולם, לדעתך, צריכים ליישר קו עם מה שאתה מאמין? וגם- למה זה כ"כ מכעיס אותך? (ככה נשמע לי) מה אכפת לך שיהודי אחר עושה משהו שאתה לא מאמין בו? האמת, שכשאני קוראת את מה שאתה כותב זה לא מקומם אותי ולא מכעיס אותי, כי מבחינתי אתה מייצג דרך אחרת משלי. אני לחלוטין לא מאמינה בדרך שלך, ואני חושבת שאתה מפספס הרבה בדרך, אבל אם לך טוב- אז סבבה... אני באמת חושבת שעיקר עבודת הנפש שלנו הוא אנחנו מול עצמנו ומול הקב"ה, והיתר- שולי לגמרי.
בסדר, יש פן של ערבות, וכל אחד רוצה שהעולם יהיה מתוקן, וכמובן שהעולם צריך להיות מתוקן לפי השקפת עולמו... אני למשל באמת חושבת שפנימיות התורה וחסידות זה המפתח היום לעבודת ה' אמיתית, ובטוחה שרוב רובם של האנשים שיגעו בזה, ילכו עם זה. אבל ממש לא מפריע לי מי שלא מסכים. מפריע לי מי שטוען שאני הולכת בדרך של שקר ואלילות.
מענין אם היית מוכן ללכת לבבא סאלי או לרב אליהו ולהגיד להם שדרכם היא דרך של אלילות.

[בערך_מוחלט*]

הפסק הוא כפוי על האדם. מה שלא ודאי הוא בספק.
מי אמר שמדמיינים
את עצמך אמרת שלית תפיסה ביה.

מענין אם היית מוכן ללכת לבבא סאלי או לרב אליהו ולהגיד להם שדרכם היא דרך של אלילות.
אינני מטיף, אלא אם כן יש סיכוי שיצא מזה משהו. שמישהו מקשיב. אם היתה לי הזדמנות שכזו ודאי שהייתי אומר להם את כל האמת. מה הבעיה עם זה ? כפי שליבוביץ אמר את האמת לרב קוק בשנת 29 (ואגב הרב קוק הודה שיש סתירה בין הרמב"ם ובין הקבלה ! ואמר שהרמב"ם ישמור את הקבליסטים מלהתדרדר לאלילות - סכנה ברורה וגדולה לכל קבליסט).
אבל ליבוביץ לא סבר שזה יגן על הקבליסטים. זה לא הגן על השבתאים (שצמחו בקבלה !). ליבוביץ מצביע בצדק על עובדה מעניינת. הבעיה בשבתאות אינה בהאמינה במשיח שקר. משיחי-שקר לא מעטים עמדו לישראל, אבל הענין הוא שאלה שנתפסו לשבתאות השתמדו אח"כ. וזאת בניגוד לר' עקיבא למשל, שאחרי שהחלום על המשיח בר-כוכבא נופץ ואלפי תלמידיו אותם לימד שנים, צדיקים יקרים וטובים - ניספו כולם ! הלך והחל הכל מהתחלה. 5 תלמידים אסף מכאן ומשם. אמונותו לא התבססה על הדברים הנ"ל. אצל המקובלים אני חושש - זה העיקר.
זו תשובה חלקית אשיב אח"כ בלי נדר.

[בערך_מוחלט*]

כשכתבתי כללים התכוונתי למצוות. למה אתה מקיים מצוות? רק כי אלו הכללים של ה"כת" שלך, היהדות?
כפי שכתבתי התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. הכת שלי אינה סתם עוד כת - זו הדת המונותאיסטית הראשונה. הדת הראשונה שאמרה "לא יראני האדם וחי". אם את מעונינת בתשובה מלאה ויסודית (פילוסופית) - אוכל לשים כאן קישור ברגע שאסיים את הדף שאני עובד עליו.
אינני מבין כיצד אפשר לומר שאין בו תפיסה כלל ובאותה נשימה לומר שיש קצת תפיסה בו. קצת קדושה.
באשר לספק - אינני חושב שזה נתון בידינו. אם אצהיר ש 8 בחזקת 9 זה מספר מסוים - האם תוכלי להיות בטוחה שהתשובה שלי נכונה מבלי לבדוק ? כל עוד לא בדקת יש לך ספק ואין זה בשליתנו הלא כך ?
אני לא נגד הקבלה בגלל שהיא שונה, אלא מטעמים שפירטתי כאן. מעבר לעצבים או לעצב, אפשר פשוט להצביע על בעיות מעשיות שיש עם זה, כלומר בימינו זה מגיע לפסים מעשיים מאוד. למשל, קשה מאוד לדבר עם קבליסט על המציאות. אם אתה מצביע על בעיה (למשל ילודה עודפת), הוא יאמר שזה רצון הקב"ה והכל יהיה בסדר (מענין אם גם בסופר הוא עושה כך חשבונות). אנו צריכים להתמודד עם העולם כמות שהוא ולא להציג עצמנו כמאמינים תמימים ושהאמונה העיוורת היא בעצם כוחנו. ואפרופו בעל התניא - ר' צדוק מלובלין (שציטטתי כאן) הוא תלמידו הישיר אם איני טועה.
בשום פנים ואופן לא אמרתי שדרכך היא אלילות. אני חושב שאת טועה ויש לך אחריות על טעות זו, אבל זו לא הליכה בדרך אלילית, אלא החזקה בדעות אליליות בעניינים מסוימים. בסופו של דבר אני בטוח שגם את מבינה בצורה העמוקה ביותר שה' יתברך בשמיים ואנו בארץ. אסיים בציטוט של ליבוביץ שמבטא חלק מחששותי:
הקבלה מסירה את לב האדם מיראת ה' ומהאמונה ביחודו ומפנה את האדם לדימויים אליליים (הפרצופים, הספירות וכד'). היא גם מטפשת את האדם ע"י הדימויים האלה וע"י הזיות.

[סיהרא*]

אינני מבין כיצד אפשר לומר שאין בו תפיסה כלל ובאותה נשימה לומר שיש קצת תפיסה בו. קצת קדושה.
בפרקים הראשונים של התניא הוא כותב על זה קצת. באופן כללי, כפי הבנתי, ברור שעצמותו של הקב"ה היא בלתי נתפסת, "אילו ידעתיו הייתיו". אבל, וזה האבל, שברוב חסדו הקב"ה נתן לנו את התורה וע"י זה אנחנו יכולים "לגעת" בו קצת. בעל התניא, בשער היחוד והאמונה, מביא משל, "כמחבק את המלך". גם אם המלך לבוש באלף מעילים, אם אתה מחבק אותו, אתה מחבק את המלך. התורה והמצוות, הם הלבושים של ההתגלות האלוקית בעולם, וכשאני מקיימת מצווה, אני כביכול "מחבקת את המלך".
זה לא שאני הדלה מעצמי הייתי יכולה להגיע אליו. זה שבגדולתו ובענוותנותו של הקב"ה הוא נתן לנו את היכולת וההזדמנות לגעת בו. מרחוק מאוד כמובן, אבל לגעת.
מלבד זאת, הנשמה שבנו היא "חלק א-לוה ממעל". הווה אומר שיש בנו חלקיקון של הקב"ה, וזה מאפשר קשר איתו.

זו הדת המונותאיסטית הראשונה.
רק בגלל שהיא הראשונה אתה מאמין בה? ומה אם השניה והשלישית צודקות יותר? חייבת להיות לך אמונה בעצם האמיתות של הדת שלך, לא?
באשר לספק - אינני חושב שזה נתון בידינו.
נו, אין מה להתווכח. אני כן חושבת שזה נתון בידינו. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". ואם הספק קשור ליראת שמיים, אז זה בידינו.

אם אתה מצביע על בעיה (למשל ילודה עודפת), הוא יאמר שזה רצון הקב"ה והכל יהיה בסדר (מענין אם גם בסופר הוא עושה כך חשבונות). אנו צריכים להתמודד עם העולם כמות שהוא ולא להציג עצמנו כמאמינים תמימים ושהאמונה העיוורת היא בעצם כוחנו
מצטערת, אבל המשפט הזה בעיני מעיד על חוסר הכרות עמוקה עם העולם החסידי. בתור כזאת, זה בכלל לא כ"כ פשוט, וזה הרבה יותר מורכב. להגיד שהכל רצון ה'? זה בוודאי, אבל איפה אני נכנסת פה? יש בחירה חופשית, יש התנהלות של דרך הטבע, יש בחינה של מה שנכון לאדם אחד ומה נכון לשני, ויש עוד הרבה. "הכל רצון ה'", זה משפט שבחיי היומיום צריך להתפרט לאלפי פרטים. והפרטים האלה דורשים מהאדם התמודדות אמיתית עם החיים שלו. אז יכול להיות שיהיה אדם שיהיה טיפש ולא יהיה אחראי לחייו, אבל בדרך כלל גם מי שמאמין ברצון ה' יקח אחריות על חייו, יעשה את הבחירות הנצרכות, ואגב, "תמים" זה לא "טיפש". יש הבדל גדול מאוד ביניהם.
מאוד קל להגיד "אמונה עיוורת" ולפטור בזה את הדיון. אבל האמונה, אם היא נכונה, היא לא עיוורת בכלל.

אני חושב שאת טועה ויש לך אחריות על טעות זו,
טוב, נו. אני חושבת שאתה טועה, ובוודאי שהאחריות על הדרך שבחרנו היא עלינו, לא משנה איזו דרך זו.

בסופו של דבר אני בטוח שגם את מבינה בצורה העמוקה ביותר שה' יתברך בשמיים ואנו בארץ.
המממ... מה זה אומר "בשמיים"? ומה זה אומר "בארץ"? ה' יתברך בכלל במושגים האלה? יש בכלל הבדל בשבילו בין שמיים וארץ? הוא ברא פה הכל והשמים והארץ הם קצה קצהו של הבריאה שלו, אז מה זה בדיוק אומר?
מכיר את השיר- "ה' הוא פה ה' הוא שם, ה' נמצא בכל העולם, למעלה ומלפנים, מצד שמאל מצד ימין, נמצא הוא בכל מקום בארץ עד מרום"? אז אמנם זה שיר ילדים אבל הוא מתמצת יפה את השקפת החסידות בעניין. ובלשוננו- ה' הוא לא שם, רחוק, מנותק. ה' הוא פה, איתי, איתך, אכפת לו ממני, ואני חשובה ויקרה לו. הוא חלק חשוב משגרת היומיום שלי והוא חלק עיקרי בכל החיים שלי.

הקבלה מסירה את לב האדם מיראת ה' ומהאמונה ביחודו ומפנה את האדם לדימויים אליליים (הפרצופים, הספירות וכד'). היא גם מטפשת את האדם ע"י הדימויים האלה וע"י הזיות.
יש הרבה יראי שמיים שלמים ומאמינים שגם לומדים קבלה או הולכים בדרך החסידות. עם כל הכבוד לליבוביץ', אני לא בטוחה שהדברים האלו עומדים במבחן המציאות.

[בערך_מוחלט*]

אם אבוא ואגיד שאיני מכיר את פלוני כלל ואיני יודע עליו דבר - כיצד אוכל אח"כ לומר שאני יודע שיש לו שני כיסים במעיל ?
אני מעונין לעיין בספר התני"א. מצאתי אותו כבר אונליין.
זה בכלל לא כ"כ פשוט, וזה הרבה יותר מורכב
אני מתאר לעצמי. באמת ניסחתי בפשטנות. אבל אני חושב שבסופו של דבר זה כך. גם אם אדם יהיה קצת פתוח - ברגע האמת הוא יסוג לתוך הדמיונות שלו.
התורה והמצוות, הם הלבושים של ההתגלות האלוקית בעולם, וכשאני מקיימת מצווה, אני כביכול "מחבקת את המלך".
קשה לי מאוד לשמוע את זה.
מה זה אומר "בשמיים"? ומה זה אומר "בארץ"?
ארץ זה מה שאנו מכירים ויכולים להכיר. שמיים זה מה שאיננו מכירים ולא יכולים להכיר.

יש הרבה יראי שמיים שלמים ומאמינים שגם לומדים קבלה או הולכים בדרך החסידות.
ל' בודאי היה מסכים לזה והוא גם חלק מחמאות גדולות מאוד לחלק מגדולי החסידות וגם הקבלה. הוא הרבה לצטט מהם ונהג בהוגנות כלפיהם (יחס שלא תמיד גדול ישראל זה זכה לקבל). אני חושב שזה חרף הדמיונות ולא בזכותם. מתוך שלא לשמה הם באים לשמה.

רק בגלל שהיא הראשונה אתה מאמין בה? ומה אם השניה והשלישית צודקות יותר? חייבת להיות לך אמונה בעצם האמיתות של הדת שלך, לא?
לו לבדו האמת. לי אין מושג מהי האמת. אני שוב מבקש שהות לענות על השאלה הזו בצורה הכי טובה שאני יכול. כאשר אסיים את הדף אקשר לפה. איני מקיים מצוות מתוך אמונה אלא מחוסר ברירה. זהו לא רצון אלא כורח. ועל כך בע"ה אם לא יפלו עלינו טילים - אזכה לדבר בקרוב.

[בערך_מוחלט*]

האם המקובלים היו מקיימים מצוות לפני שנתגלה ספר הזוהר ? האם החסידים לפני התניא ?

[סיהרא*]

איני מקיים מצוות מתוך אמונה אלא מחוסר ברירה. זהו לא רצון אלא כורח. ועל כך בע"ה אם לא יפלו עלינו טילים - אזכה לדבר בקרוב.
כמעט היפלת אותי מהכסא. לא צוחקת...זה לא מבאס לחיות חיים שלמים כי אין ברירה? אני באמת שואלת, כי החוויה שלי של המצוות היא חוויה שמחה, חיה. לא תמיד, ולא כולן, נכון, אבל כיף לי, אם לתאר את זה בצורה הכי פשוטה. אני שמחה כשאני נוטלת ידיים בבוקר, ושמחה כשאני מלמדת את הבנות שלי לברך על האוכל.
בליל הסדר הייתה לי חוויה לא רגילה: כל המשפחה כבר נמנמה בהלל הגדול, אבל לי הייתה מעין התעוררות פנימית כזאת, וממש אמרתי הכל במין שמחה עצומה על עצם העובדה שאני מהללת את ה'. הלוואי שכל המצוות היו לי ככה, אבל גם כשלא- כשאני מקיימת מצווה כלשהיא, מטבילה במקווה ועד הדלקת נרות שבת, יש לי שמחה, שזכיתי לקיים אותן. לא שאם אין שמחה אז לא צריך לקיים, אבל אם יש שמחה- מה טוב. נראה לי דכאוני לקיים הכל מחוסר ברירה.. באמת אפשר להמשיך ככה חיים שלמים?

אני מעונין לעיין בספר התני"א. מצאתי אותו כבר אונליין.
ממליצה על הספר עם ביאור של הרב שטיינזלץ. הוא נותן ביאור חד, מעמיק ומאוד מבהיר, כולל הסברים הלקוחים מעולם הפיזיקה ועוד..
גם אם אדם יהיה קצת פתוח - ברגע האמת הוא יסוג לתוך הדמיונות שלו.
לא לגמרי הבנתי מה זה ה"פתוח", גם אם אדם חי בצורה "רגילה", כשיהיה לו משבר, הוא יסוג ל"דמיונות"?
אני יכולה לתאר לך מה קורה לי בשעת משבר. מתארת לעצמי שזה תהליך שהרבה עוברים.
קודם כל מגיע המשבר. קושי, כעס, תסכול, וכו'. אח"כ מגיעה ההתבוננות בעזרת האמונה: " אם זה קרה, כנראה שזה לא סתם. אין סתם בעולם. למה זה קרה? מה זה מעורר בי? עם אילו נקודות בנפש זה מכריח אותי להתמודד?" וכו'. וגם תפילה: "ה' יתברך, הבאת את זה עלי כדי שאני אתקדם. תעזור לי לראות מה הנקודה פה, תעזור לי לראות איך יוצאים מזה בצורה הכי טובה, תן לי כוח להתמודד התמודדות אמיתית עם מה שיעלה בתוכי". זה בגדול.

האם המקובלים היו מקיימים מצוות לפני שנתגלה ספר הזוהר ? האם החסידים לפני התניא ?
אין לי יכולת לשחזר הסטוריה, אבל די ברור שכן. החסידות לא מחליפה את היהדות. היא נותנת עומק ומשמעות לפרטים ולכללים שביהדות. תרי"ג מצוות היו ונשארו, שו"ע חי וקיים, אבל החיים הם כוללים עוד הרבה פינות שההלכה היבשה לא מכסה אותם. אולי לזה התכוונתי כשהתייחסתי ל"עניינים שבלב". זה שאני צריכה לטבול זה נכון, אבל מה התחושה שלי לפני, אחרי? וגם- איך החיים שלי נראים בין מצווה למצווה?(מי שישמע...כמה מצוות אמא עסוקה כבר מקיימת. בעיקר מצוות חינוך והרבה הרבה תפילות...)


_התורה והמצוות, הם הלבושים של ההתגלות האלוקית בעולם, וכשאני מקיימת מצווה, אני כביכול "מחבקת את המלך".
קשה לי מאוד לשמוע את זה._
מעריכה את הכנות. בכל מקרה, כאמור, זה לא אני המצאתי, זה לקוח ישירות מהתניא (ליקוטי אמרים סוף פרק ד). אגב, ב"שער היחוד והאמונה" הוא גם מבהיר היטב שהספירות והמידות של ה' הן ח"ו לא ישויות בפני עצמן, אלא הן חלק מהקב"ה עצמו, ולנו אין בזה תפיסה שכלית כלל.
הוא גם יוצא נגד עוד כמה טעויות שכנראה הוא הכיר או חזה מראש שקשורות להבנות שגויות של האלוקות.

מצחיק, אבל אני בכלל לא חב"דניקית. רק שספר התניא הוא כ"כ עמוק ומבהיר, שחלק ניכר מיסודי האמונה וההבנה שלי נשענים עליו.

[בערך_מוחלט*]

זה לא מבאס לחיות חיים שלמים כי אין ברירה?
האם העובדה ש1+2 =3 מבאסת ? עיקר מורה נבוכים הוא כזה: בשכל אין טוב ורע. מימוש צלם ה' שבנו הוא התגברות השכל על הדמיון (הטוב והרע מדומיינים). אם יש משהו שמבאס אותי זה הדמיון הנ"ל העיסוק באשליה הזו של טוב ורע, שמרחיק אותי מהאמת.
ראיתי אגב שספר התניא נקרא גם ספר הבינוניים ויש כאן אנלוגיה מסוימת (שהאדם לא רואה עצמו כצדיק או כרשע - הוא לא יהיה עצוב או שמח).

ממליצה על הספר עם ביאור של הרב שטיינזלץ.
תודה

לא לגמרי הבנתי מה זה ה"פתוח", גם אם אדם חי בצורה "רגילה", כשיהיה לו משבר, הוא יסוג ל"דמיונות"?
העובדה שאיננו יודעים דבר היא בעלת השלכות עצומות. ברמה תיאורטית אנשים פתוחים לדבר על זה שאנחנו לא יודעים כלום, להגיד את זה כולם יכולים. אבל לחיות בצורה כזו - זה כבר קשה. כשזה מגיע לויתור על רעיונות וחפצים שיש להם - אז כבר נכנס הדמיון לתמונה. הם מתחילים לספר לעצמם כל מיני סיפורים (כמה מהסיפורים נמצאים בדף זה, ויש גם אינספור סיפורים אחרים, לא רק לדתיים, גם ל"חילונים" ול"אתאיסטים" (מה שזה לא יהיה), ועוד ועוד).
אין לי יכולת לשחזר הסטוריה, אבל די ברור שכן. החסידות לא מחליפה את היהדות.
תשובה יפה מאוד בעיניי.
אלא הן חלק מהקב"ה עצמו,
אני פשוט לא מבין איך אינכם חשים בסתירה כאן, אבל אקרא בהזדמנות את המקור אולי אבין יותר.
מצחיק, אבל אני בכלל לא חב"דניקית. רק שספר התניא הוא כ"כ עמוק ומבהיר, שחלק ניכר מיסודי האמונה וההבנה שלי נשענים עליו.
אותי זה כלל לא מצחיק. שמע האמת מפי אומרה. למה להגביל עצמנו לזרם אחד ?

[בערך_מוחלט*]

וגם- איך החיים שלי נראים בין מצווה למצווה?(מי שישמע...כמה מצוות אמא עסוקה כבר מקיימת. בעיקר מצוות חינוך והרבה הרבה תפילות...)
גם בגלל זה אני חושב שיש להפחית את הילודה בימינו שצריך זמן בשביל דברים קריטיים.

[סיהרא*]

ראיתי אגב שספר התניא נקרא גם ספר הבינוניים
הממ... הבינוני לפי התניא הוא חתיכת בינוני. בקצרה, הוא כותב שצדיק הוא מי שאיו לו בכלל יצר הרע, והבינוני נראה כלפי חוץ כאילו הוא צדיק אבל בתוכו יש מלחמה תמידית. לא נעים, אבל לפי התניא רובינו בינוניים בדרגה היותר נמוכה.. זה לא כ"כ קשור לעצוב או שמח, לפי מה שקראתי.
אני פשוט לא מבין איך אינכם חשים בסתירה כאן, אבל אקרא בהזדמנות את המקור אולי אבין יותר.
כן. הוא כותב שאין לנו תפיסה שכלית של זה.

ברמה תיאורטית אנשים פתוחים לדבר על זה שאנחנו לא יודעים כלום, להגיד את זה כולם יכולים. אבל לחיות בצורה כזו - זה כבר קשה. כשזה מגיע לויתור על רעיונות וחפצים שיש להם - אז כבר נכנס הדמיון לתמונה.
לא כ"כ מבינה את מה שאתה אומר. הרי החיים עצמם הם אלה שמבהירים לנו מעל לכל ספק שאנחנו לא יודעים כלום. אז איזה דמיון נכנס פה? הנקודה הכי חשובה וחזקה במציאות שלנו היא בעיני הרגע הזה שאתה מבין שאתה לא מבין. כי שם מתחילה האמונה. (ר' נחמן מפורש...)

[סיהרא*]

גם בגלל זה אני חושב שיש להפחית את הילודה בימינו שצריך זמן בשביל דברים קריטיים.
אבל מי אמר שמצוות למשל זה יותר קריטי מגידול ילדים וכל מה שקשור בכך? אני אישית חושבת שהתתפתחות הפנימית והנפשית הכי משמעותית מתרחשת דווקא מול הילדים וההתמודדויות איתם. כך מנסיוני, לפחות.

אם יש משהו שמבאס אותי זה הדמיון הנ"ל העיסוק באשליה הזו של טוב ורע, שמרחיק אותי מהאמת.
אבל למה אתה מקשר בין קבלה וחסידות לבין תפיסת טוב ורע? אני לא רואה את הקשר. יש הרבה מאוד דמיונות שצריך להתגבר עליהם בכל מיני תחומים. לא סתם היצר הרע נקרא "כח המדמה", כי הוא יוצר דמיון. אבל מה בין זה ובין פנימיות התורה? בקבלה אני ממש לא מבינה, חסידות כן יצא לי ללמוד, ואני לא רואה מה יש שם שהוא דמיונות.

[בערך_מוחלט*]

הוא כותב שצדיק הוא מי שאיו לו בכלל יצר הרע, והבינוני נראה כלפי חוץ כאילו הוא צדיק אבל בתוכו יש מלחמה תמידית.
שכחתי לכתוב שאני רק משער למה כוונת התני"א. זה פשוט הזכיר לי את דברי הרמב"ם וגם הוא אומר שצדיק הוא מי שאין לו יצר הרע (ב8 פרקים אם איני טועה) כלל. אבל השאלה אם אדם יכול להעיד על עצמו ככזה. הוא גם מדבר על הנאמר במסכת קידושין מ\ב, בהלכות תשובה ג\ח: לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (משלי י,כה), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו.

אני אישית חושבת שהתתפתחות הפנימית והנפשית הכי משמעותית מתרחשת דווקא מול הילדים וההתמודדויות איתם. כך מנסיוני, לפחות.
לא דיברתי דווקא על מצוות פרופר. אלא לקחת את הזמן לתכנן את החיים, להתבונן בהם. כאשר אתה עסוק כל כולך בילדים ועבודה וכן הלאה (שזה המצב של רובנו כיום), לא ממש תראה את הסכנות שסביבך או את ההזדמנויות. וזה יכול לפעמים להסתיים לא טוב. גם בעיתות שלום, אני לא חושב שזה נכון להרבות בילדים. עדיף איכות על פני כמות. עדיף קצת פחות ילדים שיקבלו תשומת לב ראויה. אני לא בא לקבוע פה מה הגבול וזה גם לא רלוונטי לימינו. אבל הנה לאבות וליוסף ולמשה, למשל, לא היו המון ילדים חוץ מליעקב אבל היו לו 4 נשים. למעשה שאני חושב על זה - כולם היו בתסבוכת משפחתית גדולה. אז מה נאמר אנו ?


אבל למה אתה מקשר בין קבלה וחסידות לבין תפיסת טוב ורע?
נו אז מה זה כל התיקונים האלה אם לא משהו שבבסיסו עומדת תפיסה דמיונית שכזו.

[בערך_מוחלט*]

תראי בינתיים איזו איפה ואיפה נוקטים כלפי ליבוביץ. שהוא אמר שחתונה ברבנות שנכפית על זוגות חילונים היא בית חרושת לממזרים, כל המתחסדים והצבועים אמרו איך הוא מדבר כך ואיזה פה גדול יש לו. כרגיל מוצאים משהו להתלות בו כדי להדוף ביקורת מוצדקת. נורא קל להגיד שאדם מדבר בגסות ולכן לא צריך להקשיב לו. אבל זו כלל לא היתה גסות אלא האמת. והנה בנו של הרב עובדיה יוסף מודה בכך (ב"נימוס") ומציע פיתרון גרוע ומסורבל לדעתי

[סיהרא*]

לא מבינה בנושא. בכל מקרה, הדיון פה הוא לא אישי, נראה לי אלא עקרוני.

[בערך_מוחלט*]

זה פשוט מאוד. אם כופים נישואים כדת וכדין, על זוג שאינו מעונין בכך - גדלים הסיכויים לממזרות. פוחתים הסיכויים שהם ישמרו נאמנים. ל' אמר לפיכך, שזה לא חכם לכפות. ממזרות כידוע זה דבר עצוב מאוד שנמשך הרבה מאוד זמן וחפים מפשע נענשים על כך. לא אחת אני רואה נושאים של' מדבר עליהם (נושאים חשובים שהוא הראשון להצביע עליהם) וכעבור כמה זמן גם אנשים אחרים. הוא חוטף אש, והם לא. זה לא נראה לי מקרה ואיני מוצא דרך עניינית להסביר זאת. הרצחת וגם ירשת ? (זה לא אמירה יותר מדי גורפת, בלי שמות). אבל לא משנה זה נושא אחר. סתם ראיתי את הידיעה הזו וחשבתי שזה ראוי לציון.

[סיהרא*]

באנלוגיה לנושא שלנו- לפני 200 שנה ר' נחמן אמר דברים שאז גרמו למחלוקת עצומה עליו, והמטירו עליו ועל חסידיו אש גופרית ומה לא. עד היום יש כאלה. וראה זה פלא- 200 שנה אח"כ מתברר שדבריו רלוונטיים להמוני אנשים בארץ ובעולם. אגב, הוא עצמו חזה את זה וטען שדבריו ושיחותיו מכוונים לדור שיהיה כ200 שנה אחריו.
למה זה ככה? אולי כי יש כאלה שרואים את הנולד, וכאלה שרואים אותו רק אחרי שהוא התפתח. יכול להיות שגם אתה תתנגד נמרצות לדברים שמישהו אומר היום ועוד 20 שנה תראה שבעצם הדברים היו נכונים.

[בערך_מוחלט*]

רציתי להמליץ על ספר של אסא כשר בשם "יהדות ואלילות". הוא נותן שם פרשנות לדת היהודית שעומדת היטב בביקורת פילוסופית. זה עשוי בצורה כזו שזה לא מתנגש עם רוב התפיסות האחרות ביהדות.