שבע יהלום

חוקי זאבה כלליים לחיים:

אכלי
נוחי
נדדי בין לבין
היי נאמנה
אהבי את הילדים
דלגי לאור הירח
הטי אוזן
טפלי בעצמות
התעלסי
הרבי ליילל

/השתרעי בחום השמש

(תוספת שלי לעצמי לחכמת קלריסה פינקולה אסטס)

מי המציא את האשה הזאת?היא אמיתית?עם כל המילים האלה שאפשר ממש למשש..
שבע.חזרתי(כבר מזמן.בעצם אפעם לא הלכתי,רק לא סיפרתי שאני כאן)
מישהו השתמש במילים הבאות כדי להסביר אהבה"לשטוף לה את הרגליים ולשתות את המים".
אז נכון שלדמיין את הצד הטכני קצת קשה..אבל זה קרוב לתאר את ה שלי כלפייך.
את המוזה שלי.
מבקשת רשות להיות כאן נוכחת-נפקדת.

שיר שלי
כמעט שיפשפתי עיניים כשראיתי את השם שלך
יחד עם אוויר הגשם מילא לי את התאים בגוף בזיכרון מוחשי מהתקופה ההיא.

מבקשת רשות להיות כאן נוכחת-נפקדת.
בהתחשב בעובדה שפעמים רבות קיוויתי לחשוב שאת כאן, מטיילת וקוראת גם אם לא כותבת,
התשובה ברורה כל כך.
געגוע ואהבה.

אני כמו ילדה מבוישת בגן חדש..
רק רציתי ללחוש לך שאני כאן ולהתנצל...נעלמתי פתאום וכששבתי היה מאוחר ומוזר מדי להגיב.זה ישמע הזוי אבל התביישתי(הזוי כי הכל וירטואלי אבל בעצם גם לא..)
אז תודה שאת מרשה לי לעמוד בקרן זווית שלך.

כל ביקור תל אביבי מוצאת את עצמי בוחנת בחורה יפה שברירית זקופה.מחפשת בה אותך

נכנסת למיטה רוצה לכתוב ולראשונה בחיי אין לי מחברת ליד המיטה.
זו העת הראשונה בחיי שאין לי דפים מוכנים לשליפה.
מרפה מעצמי שאני כותבת באייפון, לא מחפשת צידוקים. וזוכרת שכששמעתי פעם שהאבולוציה תעלים מהמין האנושי את יכולת הכתיבה ביד, הבטחתי לי- לא.

אזעקה בתל אביב. יושבת בקפה שלי לבד, צריכה שקט מהעיסוקים בבית, מבובי, משעתיים רצופות של אפצ׳י וצינון תוצר סידור ארון חורף קיץ, ועצבנית. עצבנית. והסיבה אינה ברורה כי יום נעים היה.
אמאבא מתקשרים, אזעקה בחולון, זה יכול להגיע גם לתל אביב, אל תשני בדירה שלך הלילה. הדירה שלי, איך לומר, נדיפה.
יושבת בקפה ואין לי שקט ורוצה בשבע ללכת להפגנה נגד המלחמה.
כמה אנשים פעילים מבורכים אני מכירה לאחרונה. מלא השראה והערכה ומעשים.
שותה קפה, סיגריה מהבודדות, מנסה לקרוא, ועצבים.
שבריר אזעקה, מרימה ראש, רק אני שמעתי את זה?
חוזרת לעיתון ואז באמת אזעקה. התרחשות בקפה. זורקת למלצר- אני אשלם אחר כך, וקמה מהר לבובי שלי שלבד בבית. בהליכה מהירה פונה לרחוב שלי, בום. רעש פיצוץ מעומעם מרוחק ועובר אורח ממלמל לעצמו אני לא מאמין.
דופקת ריצה הביתה חמש קומות מגיעה בלי אוויר רצה לכלבה שלי. היא שקטה מהרגיל ומתכרבלת בתוכי כמו שלא עשתה מאז ימיה הראשונים המפוחדים אצלי.
יושבות שתינו, בראש רצות מחשבות ולוקח לי זמן להבין שהגוף ב-freeze.
בודקת עם אחי אם אפשר לבוא אליו.
אחרי חצי שעת חוסר תזוזה חוץ מליטוף תמידי לבובי, אני קמה, אורזת תיק קטן לי ולה ויוצאת את הבית. בדרך אחליט מה.
כל הזמן הזה גלי צה"ל ברקע. תחנה שלא שמעתי שנים. ועוד ועוד אזעקות בדרום והלב שלי פתוח וכואב, לאזרחי שני הצדדים.
אני מלאת זעם על שאלה המטומטמים הפחדנים שמחליטים עבורנו. ועד מתי יבחרו. רע.
לא הולכת להפגנה בעיקר בגלל הכלבה (נתתי לה רסקיו), חוזרת לקפה.
מדינת תל אביב האהובה.
אני באדרנלין. שתי חברות מלצריות שם ועוד אחד ובובי משחקת עם חברים חדשים ואני נרגעת מהפחד האישי ולא נרגעת מהכעס על חוסר האונים מול המדינה המובלת הזאת, מול העוולות והשקרים.
זו המלחמה/מבצע הראשונים שאני רואה את הדברים לא כאזרחית מפוחדת או אדישה, אלא כאדם, כאשה, שהעובדות מטריפות אותה. חוץ מסטטוס בפייסבוק והפגנות ובחירה נכונה- מה אני יכולה לעשות?
אוי ואבוי.
מחכה להיות עייפה לישון. מחליטה לישון בבית שלי.
התרחשות קטנה מערערת אותי קצת. ברגיל לא מספרת דברים כאלה אך מולי התיישבה אחת המלצריות החברות ויצא ממני אליה והיא היתה כל כך מדויקת לי באותו רגע. תודה.
החיים שלי מלאים. אני אהובה. כל הרגשות שלי לגיטימיים. מותר. זו פחות או יותר תמצית דבריה.
מחבקת אותה חזק והולכות הביתה, כלבה בסוף יום מהעמוסים בחייה המתוקים, ואשה שזוכרת, אני לא פחד, אני אהבה.

נהדרת

שבע, את משו. קוראת אותך כל הזמן.
את אהבה, לא פחד

נטיקה- את.

קן לציפור , תודה

את פחד, לא אהבה
הפוך כן?

אותה חברה מלצרית, צלמת גם, הזכרנו בשיחה את הקשר ששכחתי בין ליצור ללחיות.
הרגישות, ההתבוננות, התחושה החשופה.

עוד אזעקה היום בצהריים. בול אותה רוטינה מינוס קיפאון.
שתהיה שבת טובה ושלווה.

בטוח אהבה...

קוראת אותך ובכל זאת נשמע מפחיד. אזעקות בתל אביב ובירושלים.
פה החיים כרגיל. בשמים להקות ענקיות של ציפורים מהגרות, בשדות רועות פרות, העלים משנים צבעים והכל זהוב, סתיו.
ואני בכל זאת לא מצליחה שלא לקרוא חדשות ולהצטמרר.
חושבת על האנשים שאני אוהבת ועל המדינה הבלתי אפשרית הזאת עם ההנהגה האלימה.
עוד מלחמה.
שתהיה שבת טובה ושלווה. ורק אהבה

סוף סוף יכולה לשבת ליד המחשב ולקרוא!
הילדים ישנים, האיש מעולף במיטה, ברקע כמו שברקע כבר 3 ימים... ואני רגועה (אחרי שהערב עוד אזעקה תפסה אותנו באמצע ארוחת הערב והצליחה לערער אותי לרגע. זה פחד של בערך דקה עד ששומעים את הנפילה וממשיכים)

לא הולכת להפגנה בעיקר בגלל הכלבה (נתתי לה רסקיו),
D-) (תסלחי לי שצחקתי בקול רם עכשיו. נראה לי שתהיי אמא פולנייה נפלאה למופת אהובתי היקרה!)

עוד אזעקה היום בצהריים. בול אותה רוטינה מינוס קיפאון.
מינוס קיפאון - יופי.

שיגמר הכל ומהר אינשאללה

הי!
יש לנו מיקרוגל לא בשימוש.
הוא לא מחובר לחשמל כבר שנתיים וחצי אבל אני משערת שהוא יעבוד.
את מוזמנת לבוא לקחת מרחוב פרופ' שור בתל אביב.
שירה - אפס חמש ארבע 4820151

_את פחד, לא אהבה
הפוך כן?_
כן, כן, תיקנתי וערכתי.
את אהבה! אהבה!

איזה מסך אפור ירד בתוכי כשאמא שלי התקשרה מבוהלת כל כך ב-12:15 לשאול אם אני בסדר ולשאלתי מה קרה ענתה שאוטובוס התפוצץ בתל אביב.
איך קיוויתי שהמלחמה המטומטמת הזאת תגמר בלילה. שלא ימותו ויפצעו ויחרדו עוד אנשים בנוסף לאלה שכבר.
כל רגע צבע אדום ברדיו. שגרה דרומית.
והתמונות מעזה חונקות אותי.
ותשומת הלב המרושעת והמביכה בטיפשותה ל"בועה" התל אביבית עושה לי בחילה. הנה, התפוצץ אוטובוס- נרגעתם?

הטרוריסטים האמיתיים מתחבאים מאחורי שמות כמו ראש ממשלה שר החוץ שר הפנים שר הבטחון שרה נתניהו.

ובובי כבר שלושה ימים לא משהו. לא יודעת מה, וזה מרגיש נפשי.

שיר ששלחתי היום לחבר שחוגג יומולדת.
על הנסים ועל הנפלאות

גם מפרסמים ופרסומאים הם טרוריסטים-

_הטרוריסטים האמיתיים מתחבאים מאחורי שמות כמו ראש ממשלה שר החוץ שר הפנים שר הבטחון שרה נתניהו.
ובובי כבר שלושה ימים לא משהו. לא יודעת מה, וזה מרגיש נפשי_
איתך עם כל מילה...רק שבלעתי את המילים ובמקום בובי קראתי ביבי ולרגע ניסיתי לעשות סנס ממה שלא נקרא הגיוני
אוהבת ומתגעגעת

(אצלי המלחמה היחידה שמתרחשת היא כרגיל עם עצמיP-: )

השבוע חשבתי שאם עוד פעם מישהו יקרא לה bubi במקום bobi, אני אקרא לו ביבי.

אצל ביבי זה בטוח נפשי, הרבההההההההה יותר משלושה ימים. וכולנו משלמים על זה.

אוהבת ומתגעגעת גם.

אצל ביבי זה בטוח נפשי, הרבההההההההה יותר משלושה ימים. וכולנו משלמים על זה.
צחקתי בקול רם D-:
תגעגעתי

ראיתי משהו בתוכניה של הסינמטק מחר בערב וחשבתי עלייך. זה משהו שאת בטח לא תרצי לפספס.

זה משהו שאני הולכת אליו מחר, וכל סוף נובמבר כבר שנים

תודה!

חשבתי עליך היום

בובי:
אני כל כך אוהבת אותה. אני כל כך מאושרת שהיא נכנסה אל חיי. לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לה- פוצקה, מצאתי אוצר. היא הרחיבה את כל האהבה בחיים שלי. היא שמחה. היא סנכרון. והנקודה בזמן בה הכרנו כל כך סמלית ומדוייקת.
תודה על זה.
לפני שבועיים היו לה כמה ימים שקטים, רגשיים, וגם פיזית לא משהו. בשבוע שעבר היא גילתה, איך לומר, את חדוות המין העצמאי

זה עורר בי כזה חיוך וחמידות, כמה כיף לי להתבונן בשלבי הגדילה שלה, להרהר בחינוך, באהבה, בחוסר הקשר בין גבולות לסבל, וכן, האשה מסוג כלבה גם נהיית הורמונלית, מתקרבת לגיל חצי שנה, אמורה להתייחם לראשונה בקרוב, ועל זה רציתי לכתוב.
ביום חמישי הקרוב אני לוקחת אותה לעיקור. קראתי על זה הרבה והקשבתי להמלצות. הבנתי שמהמון סיבות זה עדיף לה, ובכל זאת מתלווה לה תחושת עצבות- אני מחליטה לה לא להיות אמא? ולצערי באחת הקריאות נכתב במפורש מה קורה בניתוח וזה איבן אותי לרגע.
אני בטוחה כמעט לחלוטין שיום חמישי נעשה את זה. הרגשתי שאני צריכה תמיכה רגשית ממקורות שלא יחשבו שאני מגזימה, ומי אם לא אתן.

זהו.
בפעם הבאה אולי אכתוב גם עלי

ליל מנוחה יקירותיי.

לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לה- פוצקה, מצאתי אוצר.
חשבתי שתכתבי "מצאתי את האור" (מושפעת מהתמונה שהעלית)

לגבי העיקור קצת קשה... אני נתתי להן להמליט פעם אחת ואחר כך עיקרתי. לא יודעת אם זה נכון או לא אבל כך הלב האימהי והנשי שלי הדריך אותי.
לכי עם הלב, הוא תמיד יודע הכי הכי טוב (זה מעבר לרציונל אז לא להתבלבל) ואני גם לא אומרת דווקא לא לעקר, רק את יודעת (כאמא של בובי (-:)

אני עיקרתי את החתולה שלי ז"ל (לא תאמינו, אבל היא נפטרה מסוכרת).
וסרסתי את החתול שלי יבדל לחיים ארוכים.
אצלם זו לא בחירה שהם בוחרים ואנחנו מונעים מהם, כך הטבע עובד עליהם, הם לא שולטים בזה.
אז כשאני החלטתי עבורם לא להביא עוד צאצאים לעולם ראיתי מולי את:
הסבל שבלהיות מיוחם בעל כורחך ונרדף ע"י כל חתול תועה (במקרה של החתולה שלי)
הסבל העצום של זכרים לא מסורסים שיוצאים למלחמות עקובות מדם וחוזרים תלושי אזניים ושפוכי עיניים ולפעמים מתים רק מהפציעות בעונת החיזור (במקרה של הזכר)
את העובדה שכבר עכשיו יש עשרות אלפים של חתלתולים שמומלטים ונזרקים, סובלים, מומתים בסבל רב.
את הסיכונים שבהמלטה לאם ולגורים,
את האחריות על עוד 3,4,5 גורים לגדל או למצוא עבורם בית חם שלא יזרקו ממנו.
את זכותם של ילדיי על ארבע להיות מאושרים, בריאים וכמה שיותר נטולי סבל שהם לא בוחרים בו.

ובסופו של דבר כמו שאמרה עדינה, רק את יודעת (כאמא של בובי )

בפעם הבאה אולי אכתוב גם עלי
אבל דוקא כתבת עלייך..

שנייה לפני שלמונייד-שחיה מ מ ש בטבע (מי אמר ציד?), מגיעה ומספרת מי שומר על מי, ואיזה שקט משתרר כשפתאום הכלב נעדר...
היתה לי פעם כלבה. מיתולוגית.
במקום להתחיל להשתפך עם הגיגים ותובנות, אגש ישר לעניין.
אנחנו לא עיקרנו אותה. גמני רציתי לתת לה לחוות אמהות פעם אחת לפני שאני חורצת את דינה.
במקרה שלה זו היתה טעות.
היא מאד נהנתה ממין אוראלי אבל לא נתנה לאף זכר לעלות עליה לפיינל טאץ' דאון. היו מספר נסיונות רציניים ביותר שכללו מספר מפגשים ואפילו, עם אחד חתיך במיוחד, סליפ אובר.
בחיי מסכן, כמה הוא השקיע. והיא פשוט לא נתנה לו, הפולניה.
זוכרת שהיו לה גם הריונות מדומים שהטיפול בהם, היה באופן לא טבעי ומזיק בעליל.
בנוסף, בגלל שהיתה כלבה בינונית ,הדימום היה מאסיבי. אוף, הרצפה המנוקדת באדום והשטיפות האינסופיות, שקצת השתפרו עם ה"חיתול" שלתוכו הייתי מכניסה תחבושות הגייניות.
(האיש שהיה איתי, ממש שנא להחליף לה אותן ואמר שאלו עניינים נשיים שאני אמורה להתעסק בהם, אבל אני נתתי לאמירות הללו להחליק ממנה והלאה והתעקשתי על הורות שוויונית).
אז הנה רצית חיזוק, קיבלת.
אמנם הלב שלי אז, וביתר שאת גם היום, מתכווץ מהגזירה. אולם בפועל,לו היינו מעקרים אותה - היינו מונעים ממנה (ומאיתנו) סבל, וחשוב יותר - היינו מוספים לה בריאות.

כל כך אהבתי אותה.

<אה, ולאביגיל ותמר שלום. יחסית.>

אחד לבובי, ואחד לאמא שלה.

זוכרת שהיו לה גם הריונות מדומים
יואו. פתאום זה צף. איזה סיוט. הציצי שלה התמלא בחלב, והיא היתה מלקקת בטירוף - מה שהגביר את החלב. ואז הדלקות. הציצי הקשה והבוער. איזה סבל.

מחכה למים חמים להתקלח,
זהו. החורף כאן.
בתור אחת שגרה בגג גם בלי דוד שמש היו לי מים חמים, עד היום.

וקוראת כאן, ואמא דבש, ממש העלת בי דמעות. שולחת חיבוק גדול לזכרונות ולחמלה ותודה לך,
ולעדינה ולגבירצי. חיזקתן אותי באמת. אתפלל בשבילה שהכל קורה באופן המיטבי עבורה.
באמת כתבתי עלי.
משהו קורה באהבה שלי אליה, כמו בכל אהבה.
התפרצתי עליה הרגע. ובשבועות הראשונים שלנו יחד, במהלך התפרצות כזאת לא הייתי רואה אותה- הייתי בתוך העצבים שלי קומפליטלי ורק אח"כ פתאום מתעשתת ונעצבת ואפילו בוכה שיצאתי עליה ככה.
היום שמתי לב שאני ממש רואה אותה, שמה לב אליה, ואלי, ומכאן התפרצות מעודנת יותר וקצרה יותר. יש עוד דרך לעשות שם.

קורים עוד דברים, נו ברור, קורס שעשיתי והעיף אותי, עבודות על כל מיני דברים, היכרות עם אנשים חדשים והיכרות מחודשת עם אנשים ותיקים, התבוננות מקדמת במושג כסף ובנוכחותו בעבר ובהווה (ובעתיד

) בחיי. אני לא במקום של לכתוב את הדברים, יותר לחיות אותם.
תודה גדולה שאתן כאן כשאני כותבת.
שהחורף יתעל לנו הכל נכון.

מבליחה פה לרגע לפני השינה. הרגע סיימתי לראות את הסרט האחרון של אלמדובר ועכשיו הדבר האחרון שאני יכולה הוא לעבור ישר לשינה...
אז באתי לפה להתחמם עם הבנות במדורה של שבע....חשבתי לכתוב ממשהו על אוסקר החתול שהיה לי, ועל איך שבאותו יום שלקחתי אותו לעיקור התחרטתי ורצתי חזרה לקליניקה וזה היה מאוחר מדי, אבל בדיעבד כנראה שזה היה הדבר הכי הגיוני לעשות...ועכשיו אחרי הסרט הכל מקבל זוית אחרת (מי שראתה תבין)
איזה כיף לגלות פה את הבנות- עדינה, אמא דבש והגבירה

שולחת חיבוקים לבובי ושבע
ושיהיה לילה טוב

רק את יודעת (כאמא של בובי )
זה לא בדיוק נכון, לפעמים אנחנו באמת לא יודעות מה נכון, רק עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות. וגם טועות, לא מעט, וזה מה שיפה ומה שאנושי.

גמני, לפעמים מחפשת אותך ברחובות, כאילו הופעת לפני יפה וזקופה
קוראת בשקט, מתרגשת מהכתיבה, שלך ושל החברות, ומתחממת במדורה של שבע
מחכה שמישהו או משהו ילמד אותי את השעור החדש הזה על כסף,
ותמיד שואלת את עצמי איך, למרות שכבר הייתי ברווחה הזו של התודעה, אני תמיד צריכה התגייסות מחודשת ורעננה
טוב להיות כאן

חברותיי היקרות שלום
אני מתגעגעת.
התלבטתי באיזה דף לשלוח אליכן קריאתי. בחרתי בשלי.
כבר כמה ימים שאני יושבת, זהו, עכשיו אני כותבת את כ ל מה שאני רוצה, אליכן ועלי,
ואז קורה משהו ואז קורה עוד משהו ואז אני לא כותבת.
גם עכשיו אני לא אעשה את זה.
בכל זאת הייתי חייבת למסור געגוע גדול
ושאני קוראת הכל
ומצחקקת ודומעת ומקשיבה ועונה בלב ומחבקת.

ימים גדולים במחיצתנו, מאחלת באהבה מעבר קל ומיטבי.

ועכשיו שיר
שכשחשבתי עליו עלה בי חיוך, אבל איך שעשיתי פליי זכרון מלפני ארבע שנים (או חיים אחרים) הציף אותי וליטף לי את הגב בכאב.
וזה בסדר

(מתרגשת....)

חיבוק וגעגוע בחזרה שבע יקרה.

ימים גדולים במחיצתנו, מאחלת באהבה מעבר קל ומיטבי.
תודה! לכולנו.

יש לי עוד מילים, שפשוט לא יוצאות לי עכשיו.

קורים דברים
דברים טובים.
והיום אני עצובה. התעוררתי לא עצובה. נרדמתי שוב. ומאז עצובה כל היום.
עצובה ומפחדת וחושבת על לאבד.
אז שמה לי את השיר הזה של הבחור המדובר בכנופיה. אני כל כך אוהבת את השיר הזה.
ומי שהמציא את הפרסומות ביוטיוב הוא איש קטן מאוד

העברתי את היום בלעשות דברים במינימום אנרגיה
עטופה בעצב הזה
ונכנסתי להתקלח כי קורים שם פיתוחים כשעומדים ערומים תחת מים זורמים
והדמעות יצאו בקיטועים.

ונזכרתי שצריך לאכול
אז יושבת עם סלט שעועית אדומה קר שאמא שלי המציאה כשנהייתי טבעונית ואם אכתוב בדף של עדינה על העניין שלי עם אוכל אתחיל מהסלט הגאוני הזה
וזוכרת לנשום
ולוקחת את בובי לביקורת והוצאת תפרים.

ככה זה היום.

אני גם כאן במדורה..
מקשיבה, שותקת.
מחבקת אותך שבע...
כמה נשים יקרות יש פה..
@}

ככה זה היום.
מקוה שהיום הזה מאחוריך. והערב ירד, ואת יוצאת לגג להסתכל על הכוכבים
חבוק גדול

הוי מותק.
מרגישה חזק את התחושה מאחורי המילים.
זה גם אחד השירים שאני מאוד אוהבת. לאיש הזה יש קול חם שיוצר תחושה של אמון.
דרך הדפים השונים שלנו, אני עושה מן review : אחת אשה שעוברת מסע שחרור עם בשר, אחת טבעונית, אחת צמחונית, אחת מגדלת מגדלת ירקות, תרנגולות וכלבים בעצמה....

ואיך לכולנו משותפת אותה חוויה של התבוננות וחיפוש וכולנו הולכות בדרכים שונות ונמצאות בעצם באותו המקום שמנסה להקשיב טוב טוב.
מקווה שהיום כבר היה שמח יותר בשבילך.

תודה אחיות החמלה.
אני מתרגשת.

|| || || || || ||

קבלו

אחרי הצהריים: אל תמצא חן בעיניי.
אני בוערת.
אני רוצה רק
מעט שקט
וגעגועים רבים.
זה מה שקיבלתי.
גם אחרי שמקבלים הכל,
צריך להיות מסוגלים לחיות,
מי מאתנו
הוא ילד שהושלך ליער.
העט בקושי מחזיק מעמד בידי.
אני כל כך מלאת כח,
כל כך מלאת עייפות.
חשתי במגע החיים.
ראיתי את המבט, שעבר
לאורך הגשר המתמוטט.
ראיתי את עצי הנצח.
את המוות אני מכירה.
ראיתי את עץ החיים.
הוא בוער.

זה שיר של סירקה טורקה, משוררת פינית שלא ידעתי על קיומה וגיליתי לפני כמה חודשים <ותודה לגלריה של הארץ.>
גזיר עיתון עם השיר הזה היה תלוי לי בסטודיו לשעבר.
מצאתי אותו שוב עכשיו, צהבהב.
תליתי ליד שולחן העבודה שלי.
לא רבות אני מוצאת פיסת תמצית מגולמת כזאת ויכולה להגיד בלחש- זאת אני.

והוא הרבה יותר יפה בטור אחד

יפיפה

הייתי בטוחה שזאת את כתבת עד שהגעתי לסוף.
זה לגמרי את, גם מבחוץ.

ראיתי כבר כמה שירים של סירקה טורקה. היא מרעידה.

גם אני הייתי בטוחה שזו את שכתבת:)

בשעה 12 הגעתי לגלריה. מקום שעבדתי בו שעות ספורות לפני כמה שבועות,
הבעלים ביקשה שאגיע גם היום ומחרתיים ואולי זה ייהפך להיות קבוע, פעמיים בשבוע.

על אף התחושה המשונה בבוקר, קצת כמו יום ראשון בכיתה א', מאדר אוף גוד כמה זמן לא הלכתי למקום עבודה להיות בו כמה שעות רצוף,
כשהגעתי מהר מאוד קלטתי את היתרונות.
לא רק להרוויח כסף,
לא רק הקרבה לאמנות (לא נתעסק בטיבה עכשיו),
קלטתי שיש לי פה זמן.

יש ענייני עבודה לעשות כמובן
אבל יש פה זמן.
כשאני בבית, גם כשאני לא עובדת, תמיד הראש שלי מועסק במה עוד יש לעשות, מה צריך לסדר, מה שכחתי, מה אני לא עושה, לשחק עם בובי להוציא את בובי לשים לב שבובי שמחה לשים לב שבובי לא אוכלת דברים בגג, למי אני צריכה לחזור, מי מחכה לתשובה, מי צריך ממני מה, איך עוד להרוויח כסף, האם אני טועה בהחלטותיי, האם אני מחליטה. האם אני חיה בסרט?
והנה כאן, אני מנותקת מכל החובות האישיים.
הנה כאן, בין לבין ענייני הגלריה, אני יכולה לקרוא ספר, אני יכולה לקרוא בדפים שלכן,
אני יכולה לכתוב, לכתוב כאן בדף הזה שלי, מה עובר עלי בתקופה הזו.

זה קרה ב-12.
עכשיו השעה 18:15
ורק עכשיו הבנתי שבכל זאת לא כתבתי כאן כל השעות האלה כי פחדתי.
זה מפתיע אותי כמה אני מפחדת
כמו שזה מפתיע אותי שכנראה בכל זאת לא אפסיק את החצי כדור כל יום שהתחלתי לפני 5 חודשים
זה מפתיע אותי
וזה מפחיד אותי
וזה מעציב אותי.

אני זוכרת לא לשפוט, שמותר, שחמלה, אבל עכשיו זה מה שזה.

לא יודעת איך להמשיך מכאן.

כשעזבתי את הסטודיו התחלתי לקחת מינון מאוד מאוד נמוך של כדורים נגד דכאון.
אני כותבת את זה וקולטת איזו התנגדות צפה בי. התנגדות לחשיפה, התנגדות לעובדה.
כשאפרת הציעה לי את זה בזמנו הסכמתי מיד.
ארבעה חודשים הסכמתי כל יום מחדש.
המדד החשוב ביותר עבורי היה ה-PMS. ידעתי ששם אבין מיד אם הכדורים עוזרים.
מה אני אגיד לכן, תענוג.
כל כך שמחתי.
מחזור ראשון מזה שנים רבות (מאז שהפסקתי גלולות) שלא רק שלא הרגשתי שאני טובעת במרה שחורה, גם לא בכיתי ולא נעצבתי, רק התבוננתי בחיבה בדכדוך הקל והקצר ואמרתי לו- נעים מאוד.
גם ביתר הימים שמתי לב להבדלים, לשינויים. לא אצליח לפרוט לדוגמאות, אבל פשוט ידעתי. ידעתי שהם עוזרים לי.
ולא הרגשתי שהם ממסכים אותי או משהו (וזה גם באמת מינון נמוך), להיפך, הרגשתי שהם עוזרים לי להיות, סופסוף, מי שאני באמת בקלות.
לפני כחודש החלטתי על דעת עצמי להקטין את המינון.
בחודש הזה קרו הרבה דברים, הרגשתי שאני לא יודעת מה לשייך למה.
הרגשתי שאני לא יודעת אם להקטין עוד, להפסיק, להגדיל חזרה.
נשאר כדור אחד ואני לא יודעת אם לקנות עוד.
התייעצתי טלפונית עם הרופא החמוד שלי, הוא אמר שזה נהדר שהכדורים עוזרים לי, אין מה להיבהל להמשיך (ההקלה שזה הסב לי עוררה בי צער), ובכל מקרה שאבוא אליו לשיחה ונחליט יחד.
רק היום אני מבינה ומרשה לעצמי להודות כמה ההתלבטות הזו משפיעה עלי.
אני מרגישה שאני מאבדת אמון בעצמי.
בכלל, אני מרגישה שאני מאבדת אמון במלא דברים. נזהרת לא לכתוב- בהכל.
אבל מה קרה?? שומעת שאלה בראש.
אני לא יודעת מה קרה.
אני יודעת, עובדתית, שקורים דברים נפלאים.
הכרתי את התטא הילינג, מתנה אדירה, מקום נוסף שחיכיתי לו כל החיים. הכרתי בחור ומשהו נעים התחיל להתפתח שם. בית המלאכה שגמרתי אומר לייצר לי בבית (כשעזבתי את הסטודיו) מתקדם יפה. נכנסנו לעידן חדש. אני מכירה עוד ועוד אנשים טובים, מלאי נתינה וחמלה. יש לי את בובי האוצר.
ולא טוב לי.
זכרונות ילדות חונקים אותי, מאיר מטייל אצלי, מקומות רחוקים, כהים, נראים שוב קרובים ומוכרים הרבה יותר מהשאר.

עכשיו בא לי לבכות. אבל זה בכי פנימי.
ואני צריכה לסגור פינות בגלריה וללכת.

תודה שהמקום הזה קיים
כתבתי והקשבתי כתבתי וראיתי.

לא לשכוח לנשום.

_אני מכירה עוד ועוד אנשים טובים, מלאי נתינה וחמלה. יש לי את בובי האוצר.
ולא טוב לי._
מאוד מבינה את התחושה הזאת. מכירה אותה מבפנים ויודעת כמה תסכול היא יוצרת כשאת בתוכה, ומצד שני לקרוא את הדברים שלך מאפשר לי להסתכל על הדיסונאנס המוכר הזה מבחוץ ופתאום ההכרה בדואליות הזאת נראית לי חיונית, גם ברמת ההבנה שהטוב קיים בחיים, גם מהבחינה שה"לא טוב" הוא פנימי ולכן הטוב הרצוי גם אמור לבוא מהפנים, שם צריך ליצור אותו.
אני עצמי מתלבטת אם ועד כמה לכתוב את זה אצלי בדף אבל אני עוברת תקופה עם סממנים דומים.
עומד לי על קצה הלשון לבטא מחשבה שנשמעת מוזרה אפילו לי בעודה נרקמת: איכשהו מרגיש לי שלפעמים החיפוש שכולנו מכירות בשבחו לפעמים הוא הדבר שצריך ממנו הפסקה...
אני אגיד לך מה אני עושה עם זה בימים אלה, אולי יתאים לך במיוחד אם הכנסת את התטא לחייך: אני מתרכזת רק בהתבוננות של איזו איכות אני רוצה להרגיש או לבטא יותר בחיים, איזו מהות אני רוצה.
יש לי אוסף של כמה מדיטציות שעוסקות בתחום ולאחרונה בכל פעם שאני מותשת מלקבל החלטות או לעמוד על פרשות דרכים, אני רק מזמנת את האיכויות האלה.
כשאני מצליחה להתמקד בזה, זה מאוד עוזר לי.
זכרונות ילדות חונקים אותי, מאיר מטייל אצלי, מקומות רחוקים, כהים, נראים שוב קרובים ומוכרים הרבה יותר מהשאר.
תהיות שעוברות לי בראש:
אולי צריך להסתכל בהם בסקרנות ולתהות על קנקנם, מה שונה בהם מפעם, להגיד גם להם נעים מאוד.?
אולי אפשר להאיר אותם לאט לאט?
את זוכרת שאני כאן גם במחשבה, גם בנפש, אבל לא פחות מזה בגוף (במרחק חצי שעה נסיעה) נכון?

אגב, בדיוק בימים אלה מתגבשת אצלי הבנה שאני הולכת לבנות סדנה שלמה על נשימה...
אולי יתחשמק לך לקחת חלק. @}

גבירצי
קראתי אתמול את מה שכתבת לי, הפעם כן מבעד למיסוך, לא כימי.
הרגשתי כמו הביקורים האלה בכלא, יושבות אחת מול השניה עם החלון השקוף בינינו ושפופרות טלפון ביד,
אני תוהה אם אני במאסר עולם, את מזכירה לי שזה חופש גדול.
ובקיצור- תודה יקירתי. עזרת לי, חיממת לי את הקיפאון. צריכות להיפגש באמת בהקדם.

איכשהו מרגיש לי שלפעמים החיפוש שכולנו מכירות בשבחו לפעמים הוא הדבר שצריך ממנו הפסקה...
אמן לזה.

_כשאני בבית, גם כשאני לא עובדת, תמיד הראש שלי מועסק במה עוד יש לעשות, מה צריך לסדר, מה שכחתי, מה אני לא עושה, לשחק עם בובי להוציא את בובי לשים לב שבובי שמחה לשים לב שבובי לא אוכלת דברים בגג, למי אני צריכה לחזור, מי מחכה לתשובה, מי צריך ממני מה, איך עוד להרוויח כסף, האם אני טועה בהחלטותיי, האם אני מחליטה. האם אני חיה בסרט?
והנה כאן, אני מנותקת מכל החובות האישיים._

חייכת אותי בהזדהות גדולה...
למרות שאין לי עדיין גלריה.
וקראתי את המחשבות על הכדור המנחם,
וחשבתי בפעם המי יודע כמה להעזר גם אני שם...

מניחה ומקווה שהיום שלך כבר התהפך וקיבל עוד צורות,
אבל בוכה איתך את הבכי הפנימי החוצה,
וכן, נשמע שדברים טובים נולדים שם אצלך.
אז לנשום זו אכן נשמעת החלטה טובה.

@}

כמה כח יש עבורי לדימויים.
כשעולה בי הבנה בנוגע למשהו בחיים שלי ומיידית היא מלווה בדימוי ויזואלי, התיישבות ההפנמה קורית הרבה יותר מהר.
ישבתי קודם בגג, חושבת על משהו חדש שקורה לי עכשיו. אני שמחה ממנו, אני מתבוננת בו וחיה אותו, ואני גם בעירנות. אני לא יכולה להכחיש שאני בעירנות. לא רוצה לומר דריכות. עירנות.
הלוואי שהיה בי החופש הרגשי של ילדים.
הלוואי שאני והעולם בדרך לשם.
אבל עכשיו אני אני ויש לי העבר שלי, האהוב, שהביא אותי עד הלום, ובהווה אני בעירנות.
ואז עלה בי דימוי של קו, והבנתי שכל עוד הקו הזה, שלצורך העניין נקרא לו קרן, ממשיך, אז הכל בסדר גמור. מעליו ומתחתיו ומצדדיו יכול להתקיים מה שמתקיים, וזה בסדר.

קיבלתי עכשיו סמס על משהו שקשור בנושא שמעניין לי תתחת. עניתי בציניות- שמחתי אינה יודעת גבולות.
כל זה תוך כדי שאני כותבת כאן. ואז פתאום ניפיתי את מעטה הציניות ופשוט הבטתי בהצהרה הזו:

שמחתי אינה יודעת גבולות.

יאללה לישון, יש לי בבוקר צילומים עם איזו אחות לב אחת, עדינה קוראים לה.
ליל מנוחה. שבוע טוב. שמחה וצהלה.

לעת עתה החלטתי לא לקנות עוד כדורים. נותנת לזה ככה שבועיים ונראה.

רק עכשיו השלמתי פערים אצלך...

מאז שאני קוראת אותך אני מרגישה שיש משהו בתהליך שלך שאת פשוט יודעת. מה נכון. וגם כשלא יודעת- יודעת.
בקיצור נראה לי שאת תרגישי מה נכון לך לעשות עם הכדור. תבדקי בלי. ושיהיה לך כיף מחר בצילומים עם עדינה. איזה כיף לכן!!! יאללה, לשמחה שלא יודעת גבולות ||||||||||||*|

שיט...התפספס לי כוכב. יש שם שבע (ובצהוב כתוב- שבעים פנים לתורה)
לילה טוב

המון פרטים והתרחשויות
בחלקם עם המשפחה שלי
בחלקם עם חברה, חברות
בחלקם עם זרים.
לקראת הסוף, ידיעה ברורה שסוף העולם הגיע. לא ידוע אם מתוך אסון טבע, מלחמה, פשעי אנושות, כוח עליון.
אני והגבר שאיתי אוהבים מאוד מאוד, עומדים ליד חומה.
מצד אחד של החומה- הסוף. חור שחור. אבדון. תהום. אוביס. בור ללא תחתית. קץ.
מצד שני של החומה- אינטריור של בית, אולי מטבח, אולי חדר.
אנחנו עומדים ערומים, קושרים אל עצמינו חבלים, באזור האגן ובצוואר. אנחנו שמים קץ לחיינו. עומדים לקפוץ מעבר לחומה אל הסוף.
העירום מאחד אותנו, החבלים קושרים אותנו, האהבה שלנו גדולה עד מוות. שותפות גורל בלתי ניתנת לניתוק, הכל או כלום, שנינו או אף אחד.
שבריר שניה לפני הקפיצה הפנים שלי נשטפים מים, אולי דמעות, כל כולי נשטפת פחד מוות, ובבת אחת אני חווה זום אאוט נפשי- לא!
אני לא מאמינה לזה שזה סוף העולם, אני לא מאמינה לזה שאין ברירות, ואני לא מאמינה לנו.
אני מסתכלת אל הגבר הזה, שבחלום היה שלי, זוכרת גוף, לא זוכרת פנים, ותוך התרה נחרצת של החבל מגופי אני אומרת לו-
אני אופטימית חסרת תקנה, כך הייתי כל חיי כך אהיה. כל עוד יש חיים יש תקווה. זה לא סוף העולם. אני לא מפסיקה לחיות עכשיו.
לא.
ומתירה את עצמי.
הטלפון מצלצל, עדינה מעירה אותי שהגיעה.

איזה חלום חזק ומדהים סיסטר!
_אני מסתכלת אל הגבר הזה, שבחלום היה שלי, זוכרת גוף, לא זוכרת פנים, ותוך התרה נחרצת של החבל מגופי אני אומרת לו-
אני אופטימית חסרת תקנה, כך הייתי כל חיי כך אהיה. כל עוד יש חיים יש תקווה. זה לא סוף העולם. אני לא מפסיקה לחיות עכשיו.
לא.
ומתירה את עצמי._
יאללה לחיי העולם החדש ואופטימיות חסרת תקנה ואהבה כמובן

איזה חלום חזק ומדהים סיסטר!

אני לא מרבה לכתוב חלומות
אבל יש כאלה שברור לי שאני רוצה רוצה רוצה שיהיו כתובים וזכורים ומופנמים.
אז סיפרתי לעדינה וסיפרתי לחגית והחלטתי גם לכתוב כאן.

יום אחרון ל-2012 היום.
עד שלא קיבלתי סמס מבת דודתי היקרה לפני כשעה לא חשבתי על זה
ומאז אני בתחושת חג.
והשמש הזאת בגג,
בובי ואני מזהיבות.
והשנה והעידן שמגיעים. זהב

כתבתי לי אתמול 12 דברים טובים שקרו לי ב-2012.
זו היתה שנה קשה,
והימם אותי לגלות כמה דברים טובים קרו לי בה ואיזה דברים מהותיים.

סיסטרס אוף מרסי
איזה כיף שיש לי אתכן.

גבירצי- בועז כהן מנגן שני שירים של ניל ברצף, כי יום שלישי ופעמיים כי טוב.
חושבת עליך בחיבוק גדול ומרגישה שבקרוב אנחנו נפגשות.

הי, זה פתאום מעלה בי שבריר זכרון מחלום!
שיואו, לא זוכרת מה, לא זוכרת מתי, אבל ברור לי שחלמתי עלינו לא מזמן, על כל החבורה. יושבות ביחד. זוכרת יין וזוכרת שיחות על סקס 0-: .
מרגש!
<מזל שחלומות מתגשמים>

התפזרות.
התודעה מועסקת בסידורים, נקיונות, בירוקרטיות לא רק אדמינסטרטיביות, גוף כמטלה, רגישות חושית מציקה.
מה צריך משתלט על מה רצוי.
כשהנוכחות של בובי מסיחה אותי, כשההנאות נראות סטיה מהעיקר, כשהמחשבה שהן סטיה מהעיקר פוגעות בהנאה,
כשהשאלה מה לעשות הופכת איום ולא התקדמות.
לנשום. להניח ללב לשים.
זמן נכון לצאת מהבית.

גבירצי- בועז כהן מנגן שני שירים של ניל ברצף, כי יום שלישי ופעמיים כי טוב.
הנאות החיים הקטנות האלה.... לפתוח את הרדיו ושבמקרה, השדרן האהוב עליך בתכניות האהובה עליך משדר שני שירים ברצף של היוצר האהוב עליך. (-:
לא שמעתי, לא ידעתי, ימים של ניתוק ונטרול מהעולם ומהבית החיצוניים והפנימיים, לאו דווקא בסדר הזה.

חושבת עליך בחיבוק גדול ומרגישה שבקרוב אנחנו נפגשות.
היידה @}

כשהשאלה מה לעשות הופכת איום ולא התקדמות.
הזדהות.

_לנשום. להניח ללב לשים.
זמן נכון לצאת מהבית._
הזדהות בהיפוך קטן: זמן להרגיש בבית גם בחוץ.

איזה מעולה 12 דברים טובים שקרו לי ב2012!!

שבע, את יהלום

(הייתי חייבת...)

לנקות אבק
לבשל
שתי פעולות שכמות האנרגיה שאני יכולה להשקיע בלהימנע מהן, בללהטט סביבן רק לא להגיע אליהן, בלהביט בהן באימה או בלהתעלם מהן כמו להתעלם מקרנף שמתיישב לך על הברכיים באוטובוס, יכולה לספק חשמל לחצי כדור ארץ.
ואתמול
ערב שישי
אחרי ימים לא פשוטים בכלל
עם איזה עצב ופחד וריק,
ניקוי האבק
ובישול המזון
היו מרפא מארץ הרפואות, לגוף ולנפש,
שלא ידעתי מה לעשות מרוב סיפוק.
אז נחתי.
האבק ניער לי את כל הפינות האפלות שנדמו שתלטניות וכולה הייתי צריכה לעשות להן פווו
והאוכל שבישלתי בעצמי, באהבה, לא אכלתי בחוץ, לא לחם עם טחינה,
היה סופר מגה אקסטרה חיזוק עצמי בכל מובן.
ואז הדלקתי נרות שבת והתרווחתי בפליאה מול האשה הזאת, שבזמן אחר אפילו לא כל כך רחוק לא הייתי מזהה אותה. היא אפילו התחילה לאכול כוסברה.

אינטו תודה || ||
שיהיה שבוע מנצנץ.

מקסים ומרגש - כוכב כוכב!

שיהיה שבוע מנצנץ.

כן
מה שעוד קרה בתוך העונג שבת המתואר לעיל זה שאחות לבי עדינה ניפו התקשרה פתאום והפכה את החוויה למושלמת.

יצאתי למלחמה
כשנכנסתי למלחמה

הוא יצא אלי
אז יצאתי אליו
ויצאתי מהמלחמה

הוא יצא למלחמה

ונשארתי בזכרון
איפה זה
הזכרון הזה

שנשארתי בו
אם הוא זכרון
אז הוא נגמר
אם הוא נגמר
איך הוא עכשיו
איפה אני
כמעט שאלתי
איפה אני
אם הזכרון נגמר
ואני בזכרון

אין אני עכשיו
אין אני עכשיו
זה מה שרציתי
רציתי אין אני עכשיו
הנה
אין אני עכשיו
אין זכרון עכשיו
אין מצב עכשיו
אין עכשיו

עכשיו

עכשיו גם אחד ממני

לפני כמה לילות ישבתי מול הטלויזיה וראיתי איזה סרט צרפתי, סיפור אהבה.
הגיבורה היתה שחקנית שמעצבנת אותי (אודרי "טוויטו") אבל הבחור...הו הבחור.
פתאום הסרט העלה לי נשכחות, זכרונות של איך זה מרגיש להתאהב. הגבהים וגם הבור ללא תחתית שאפשר לפול אליו.
זכרתי היטב את תחושת הגבהים וגם את כאבי הנפילה והרגשתי אי שם באמצע- אין גבהים וגם אין נפילות תהומיות, אבל פתאום המשהו ב"אמצע" היה כל כך מדכדך...
היום אגב ראיתי משהו: lets not get nostalgic tho...lets look forward
אז הדבקתי אצלך

עולה לי דימוי של דמות נופלת בהתמסרות למפל שוצף ולנהר זורם מתחתיו.
אז מתמסרת איתך.

בעקבות התגובות שלכן קראתי שוב את מה שכתבתי וצחקתי.
כי אני בכלל לא כתבתי שם על עניינים שבינו לבינה.
וראיתי איך זה יכול באמת באוטומט להתפרש לשם.

פרויד בהיסטריה.

קיבלתי מחזור ברגעים אלה ממש.
כמה שעות אחורה נשטפתי בכי והכדורים שוב עלו בראשי ונפשי לא ידעה ואולי לא יודעת עדיין אבל לפחות אפשר לישון את היום הזה סופסופ.

כבר שלושה ימים לא יצאתי לגג. הקולות והמטחים שנשבו משם הביאו אותי למצור.

תודה ולילה טוב סיסטרס.

_קיבלתי מחזור ברגעים אלה ממש.
כמה שעות אחורה נשטפתי בכי והכדורים שוב עלו בראשי ונפשי לא ידעה ואולי לא יודעת עדיין אבל לפחות אפשר לישון את היום הזה סופסופ.

כבר שלושה ימים לא יצאתי לגג. הקולות והמטחים שנשבו משם הביאו אותי למצור._

שולחת חיבוק ושינה ברוכה

זה הכל בראש.
אם זה נכון
בתוך הראש נמצא המח.

הגוף לא משקר
ובעיניים נהיה דוק
כשהרופא הטוב אמר לא כולנו אותו דבר.

לפני חצי שנה
קיבלתי מתנה
שתמיד היתה שלי
ובקטנות התחלתי להרגיש
שהיא הולכת ממני.
לא.

הצהוב:
כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים,
האוזן איננה פנויה אל הניגון.

בוקר שבת, דלת גג פתוחה, כלבה מטיילת מהחוץ לכרית וחזרה, השמש ששבה סופסוף מאירה את הזהב של הפרווה.
אני יושבת בחדר, חושבת על לימונדה יושבת מתחת לשמיכה בצרפת,
משם זורמת למחשבות על חברות הכנופיה, כל אחת בחיים שלה, בבוקר שבת שלה,
איזה פלא.

להישאר בבית, לצאת החוצה, לנוח היום, לייצר היום, לא יודעת.
אז נשענת.

ועולה השיר הזה

יפָה טוב לשמוע
שהגשם שבלב הולך ונעלם והשמש הטובה מחממת ומאירה פנים

אצלי הגשם רקד
הפתעה ממש

אחד השירים האהובים עלי
שבת שלום לך ולבובי

שבע יקרה, שממשיכה לנסוק אל על, יפה וחכמה, מרימה מדי פעם כוסית קטנה של בלוז, לצד גביע ענקי של הודיה.

בנוגע לבובי- הבעיה בלהיות חדהורית לכלבה זה ש...זו כלבה. אז כאילו אין לך את הלגיטימציה לקשיי החד הוריות..

עצתי: אל תוותרי לעצמך! חנכי אותה (לעצמאות ומשמעת) כך שתוכלי לקחת אותה איתך כמעט לכל מקום- מבלי שזו תהווה בעיה. שתיכן תצאנה נשכרות!
חיבוק גדול.

יהלומית! רק אני ואת כאן! כמה רומנטי

ערב שישי לבד בבית.
זה לא קרה הרבה זמן.
אחר הצהריים נופלת עלי עייפות ומרגישה שעומדת להית חולה.
נרדמת.
מתעוררת מחלום חזק מאוד ומפחיד מאוד.
אין לי אומץ לכתוב אותו כאן אפילו מרוב שהוא מפחיד.
עיר של נשים בלבד ותקיפה ברחוב צר של כמה גברים.
חה חה תת מודע.
מתעוררת לא טוב, תחושת מלחמה פנימית אינסופית, אהבה זה לא בטוח, החיים לא אפשריים.
בימים האחרונים מפעפע לי בראש משפט מהסרט פחד ותיעוב בלאס וגאס
too weird to live too rare to die
כששמעתי אותו לראשונה התאבנתי
כבר שנים לא חשבתי עליו.

כשכבר מצליחה להזדקף במיטה מתכופפת ללטף את בובי
לאט לאט, אומרת לעצמי, לאט לאט.
פעולות מדודות
די ראש, שקט.
מפה לשם עושה כביסה, אוכלת מה שהשכן היקר שלי בישל, מסתמסת עם חברה שמזמן לא דיברנו, עולות יחד על נקודה פורצת דרך שצריכות להרחיב עליה בהזדמנות, וזה מקשר אותי, למונייד, למה שכתבנו בדף שלך.
אצלך זה ADD אצלי זה סדר ושליטה
וזה, יקירתי, אותו דבר.
שניהם מטשטשים את הפוקוס.

אני לא יודעת מה השתנה בשלוש השעות מאז שהתעוררתי ועד עכשיו
אבל פתאום אני רוקדת בחדר עם מוסיקה מגניבה מהרדיו, קול הקמפוס,
עושה לי קפה
לא ממהרת לשום מקום
לא חשה מחוייבת לשום פעולה
וזה, בעולם שלי, מצרך נדיר.

ברגעים כאלה אני מבינה למה לאנשים יש טלוויזיה.

אמא דבש קלעת בול. נפגשתי עם מאמנת לבובי השבוע, נתנה לי כמה כלים, עשתה לי סוויץ' בראש בנוגע לסמכות.
מתרגלות, מתאמנות ומאמינות.
לא פשוט.
אשכרה אנשים מגדלים ילדים? p-:

יו פתאום קפצה לי הודעה פה מאיזה ערסית מהשכונה.
שבת שלום כפרה.

ועם זה התעוררתי אתמול. משום מה נזכרתי במסיבת הפתעה שעשו לי ביומולדת ואיך השתכרנו ורקדנו עם מוסיקה מרהיבה, אז שמתי את זה לכל החבורה בפייסבוק והובטח בוקר טוב. זה היסטרי

קודם כל קרעת אותי עם השיר. מעולה!

דבר שני בטח ראית את זה בפייס, התכוונתי בכלל לשים לך אותו על הקיר אבל בטעות שמתי אצלי, זרק אותי לחשוב עליך
עוד אחד של ביירון קייטי. את יכולה לדעת שאם אני מתחילה לתלות משפטים של ביירון על הקיר אני במצוקה כלשהי

"All fear is like this. Its caused by believing what you think - no more no less. Its always the story of a future." Byron Katie
אני חולה על האישה הזאת.
פשוט ברור ולעניין תמיד.

לפני כמה שעות חשבתי עליך והייתי בטוחה שאת בטח בארוחת שיש עם ההורים, אבל את בבית מחכה לי (-;

מחכה לך, ברור.
ופתאום נופל לי האסימון- מחר אני בהופעה בבאר שבע בערב, מה תגידי על זה?
טוב נדבר מחר.
ליל מנוחה ושבת שלום לך ולגברת קייטי ולכל המחשבות.

אחרי שיחה בבוקר על שהייה,
פשוט לשהות,
ותוכניות לשהות היום,
במה שקורה, במה שעולה, בתחושות כמו שהן, בלי לתרגם או לספר או להתחמק או למהר,
קרתה אל חיי סיטואציה סטנדרטית כביכול,
בה אני לא מסוגלת לשהות.
לא מסוגלת.
אשכרה כמו סכנת חיים או ילדה בהפרעה או בלון על קוצים או לא יודעת מה.
ידעתי- תנסי לשהות,
ידעתי- לא מסוגלת לשהות,
אז פעלתי.
והרגשתי שבפזיזות.
אבל זה יצא נכון.

מבקשת ממני ומאלוהים את היכולת גם וגם.
לקיים את הדברים.
לא לברוח, לא בכח, לא בפחד,
להתקיים.

עדינה, בחיי שראיתי את ביירון יושבת על המיטה שלי מחייכת שלא לומר נקרעת מצחוק בשניות שאני פירפרתי.

המילה שהייה היא בדיוק המילה שזקקתי לה הבוקר. תודה מקרב לב.
אתקשר יותר מאוחר...

עדינה, בחיי שראיתי את ביירון יושבת על המיטה שלי מחייכת שלא לומר נקרעת מצחוק בשניות שאני פירפרתי.

מסתבר ששהייה היא לא רק לחכות, להתבונן, להיות בתוך,
ברגע הזה שהייה מתפרשת אצלי כחופש לעשות מה שעולה,
חופש מהראש.

כמו בקופה רושמת עושים השהייה וממשיכים עם לקוח אחר עד שבודקים מה הטעות ואחר כך הכל מסתדר.

דממת אחיות החמלה.
שתיקת הכנופיה.
מסונכרנות בכמעט אפס מילים לאחרונה.
זה משהו באויר? במים, באש, באדמה?

יושבת בגלריה שאני עובדת בה פעמיים בשבוע.
כבר שבע שעות אני כאן, בבועת חלל קטן לבן שקט מחומם מפוסל.
ויותר מזה, בבועה שהיא אני.

יצאתי החוצה לכמה רגעים קודם. קר בחוץ.
אזור ככר דיזינגוף, צינה דיזינגוף, מכוניות נוסעות ואנשים הולכים ועלים עפים.
מוצאת את עצמי מזיזה עיניים מפה לשם, כמו בחשד.
חושדת גם בעצמי.
שיוויון נפש, שזה התרגום הקרוב ביותר שיש לי ל-indifference.
אבל זה לא באמת שיוויון נפש.
זה אפילו ההיפך.
זה בטח אותו דבר.
מרגישה שאו שאשאר בבועה הזאת, בשקט, בחשד, במינימום,
או שאתפוצץ, כמו הר געש, כמו בועה.

מישהו שאל אותי קודם איך אני, עניתי שרוב היום שנאתי תעולם, עכשיו סתם.
פעם הייתי עונה תשובות כאלה בקלילות,
היום קשה לי לשמוע ממני כזאת שליליות,
אבל ככה זה עכשיו.

אני מתנגדת לחיים שיש לי.
לא אכנס לפילוסופיות של זה, לא אפצח ברשימת יתרונות ויופי הטבע והעולם,
רק אודה,
שזה מה שאני עושה.
יש בי התנגדות לאיך שהדברים קורים לאחרונה.
בלי קשר לשיפוט, טובים או רעים, בלי קשר לאמונה ותוכניות.
התנגדות.
מה יוצא מזה? קדחת.
אבל הראש לא מתערב עכשיו. רק העובדה, שנאי מתנגדת.

וגם יש בי תרחשות, לא ברורה אחיזתה במציאות,
שעוד רגע אני עוזבת לארץ אחרת. לחיים אחרים.

פלוני אלמונית , קופה רושמת, אה? רשמתי לפני.

mev]וזה השיר שלי השבוע FBj0Fyk[/po]

קודם כל אנחנו פה חולים על השיר הזה שלא לומר על כל האלבום המקסים הזה.

_וגם יש בי תרחשות, לא ברורה אחיזתה במציאות,
שעוד רגע אני עוזבת לארץ אחרת. לחיים אחרים._
נראה לך??????????????
אבל זה בסדר, לפעמים חשוב לפנטז....
מתה עליך
עם או בלי כל החרא, ההתנגדות והכל...
כוסאמוק על הכל! זה מה שבא לי לומר.

כל היום אני אומרת לעצמי "I understand it if you're mezmerized by your story"

תבלין אהבה לשבת

_גם יש בי תרחשות, לא ברורה אחיזתה במציאות,
שעוד רגע אני עוזבת לארץ אחרת. לחיים אחרים._
ואני בדיוק אתמול נזכרתי שפעם דיברת על 3 אופציות שונות לעבודה בחו"ל. קצת קינאתי אז.
ואתמול חשבתי: "אולי זו הדרך...? ונכון, שבע בכלל לא סיפרה אז, למה זה התפוגג.."
.
מסונכרנות בכמעט אפס מילים לאחרונה.
מדויקת אחת.
אוטוטו יש לי יומולדת, ואני שוקלת לא סתם לשבור שתיקה אלא.. לצאת מהארון.
אבל מי יודע? אולי בסוף בכ"ז אקח את הפיפט'.

into the wild. רק אחרי שהשיר (והתמונה) הזכירו לי, הסתכלתי ברשימה והבנתי, שלא במקרה. המלנכוליה הזו מתאימה לחורף.
אגב, אני הייתי מתרגמת indifference לאדישות. זה גם הרבה יותר מלנכולי

חיבוק חזק

_דממת אחיות החמלה.
שתיקת הכנופיה.
מסונכרנות בכמעט אפס מילים לאחרונה.
זה משהו באויר? במים, באש, באדמה?_
ימים מוזרים. רגע מבשבשת לי בקרקעית. רגע מרימה ראש ושואפת אוויר ונזכרת שהכל בסדר.
רב הזמן העולם מרגיש יותר מדי. פה ושם.
מזדהה עם המילים שלך- כנראה שאנחנו בסינכרון...
התגעגעתי|*|

הי יהלום. השיר שלך נגע הערב בעצב חשוף. תודה.
מקווה שה "שוויון נפש" יתחלף ושהרבה טוב יגיע

התנגדות, חיים אחרים, ארץ אחרת.
אני רוצה לשייט בין יקומים מקבילים ולחיות את החיים שבהם תוצאות של בדיקות תמיד יוצאות טוב.
שעה מאוחרת או מוקדמת מדי בשביל קוהרנטיות.

צה-הכל בתואם מושלם-וב