שאלה לאמהות

[הבת_של*]

שלום לכולם,
הגעתי לאתר במקרה, ולאחר עיון מעמיק בדפים רבים - אשמח להיעזר באמהות פה באתר.
מקווה שתשתפו פעולה, מכיוון ששאלתי פחות קשורה באופן ישיר לנושא האתר.
אני עובדת כרגע עם מטפלת על עיבוד חוויות ילדות לא פשוטות, של בית עם הרבה כעס, ביקורת חוסר סבלנות והזנחה רגשית.
באתר נתקלתי בלא מעט אימהות המספרות כי הן מביעות הרבה כעס כלפיי ילדיהן, כמו שכמה תיארו "מפלצות", מה שמזכיר לי את התנהגות אימי לאורך רוב ילדותי.
מכיוון שלא חוויתי הורות בעצמי, יעזור לי לשמוע מכן - האם מצב זה בלתי נמנע, מחוייב מציאות של כל האמהות? האם גם אתן חוויתן מצבים אלה עם הוריכן בילדותכן? האם התנהגות כזו יכולה בכלל לבוא ביחד עם אהבה לילד?
הסיבה שאני שואלת היא כי אין לי אפשרות לדבר איתה על הנושא, ואני מעוניינת לשמוע את הצד של האמהות... יהיה לי יותר קל לסלוח...
תודה מראש,
הבת של

[בשמת_א*]

וואו, חתיכת שאלה שאלת (-:
אנסה להתייחס:

האם התנהגות כזו יכולה בכלל לבוא ביחד עם אהבה לילד?
לגמרי.
אם כי, לדעתי, ברגע הספציפי של ההתפרצות - אין אהבה. הכל נעלם. יש רק תגובה למתקפה.

האם מצב זה בלתי נמנע, מחוייב מציאות של כל האמהות? האם גם אתן חוויתן מצבים אלה עם הוריכן בילדותכן?
אז התשובה מורכבת, ויש סיבה שקשרתי את שתי השאלות יחד:
המצב הזה כמעט בלתי נמנע ומחוייב מציאות של כל האמהות שחוו בילדותן מצבים כגון אלה עם הוריהן.
ולכן, אני לא בטוחה שתצליחי למצוא בכל רחבי מדינת ישראל אמא שמעולם לא התפרצה בכעס על ילדיה, לא העבירה ביקורת ולא היתה חסרת סבלנות. לא חושבת שיש כזאת.
יש כמובן הבדל במינון בהתנהגויות האלה בין אמא לאמא,
יש עוד הבדלים בטמפרמנט ובהתנהלויות הוריות אחרות (החל מהנקה וחיבוקים וכלה בנוכחות פיזית ותקשורת פתוחה).

יחד עם זאת יש חברות אחרות בעולם, אמנם מעטות אך קיימות, שאין אצלן כלל כעס, ביקורת או חוסר סבלנות בגידול הילדים.
חברות אלה מוכיחות שזו אפשרות אנושית.
לצערי, אחד המאפיינים המשותפים לחברות אלה הוא, שהן חיות ככה כבר מאות שנים או יותר באותו מקום. אז כנראה להגירה, עקירה מן השורש וטראומות אחרות יש משמעות בהקשר זה )-: (ע"ע "יהודים")

למה כתבתי "תגובה למתקפה", בזמן שאת חווה אותה כמתקיפה אותך?
כי להערכתי (מבוססת המחקר), מה שקורה לרוב הוא שהאמא (את מדברת על האמא אבל זה נכון באותה מידה לאבא) שמתפרצת עושה את זה בתגובה למה שהיא חווה כמיתקפה עליה. הטייס האוטומטי משתלט עליה, והטייס הוא בדרך כלל ילדה די קטנה שמפחדת מאמא שלה...P-: קולטת את המילכוד פה?
נגיד שאת שפכת בטעות מים על הרצפה,
והיא רואה את זה,
מתחרפנת כולה,
ומתחילה לצרוח עלייך.
מי זאת שצורחת? ברוב המקרים זאת ילדה בת שלוש שמבחינתה "מים נשפכו על הרצפה"

"תיכף ירביצו לי בגלל זה"

"אוי ואבוי! אסון!!! אסור!!!!"
אבל זה בא מתת המודע. בזמן אמת אין לה מושג שזה מה שהופעל. והרבה פעמים גם בדיעבד אין לה מושג שהופעל אצלה טריגר מהילדות. היא בטראנס. במצב הזה, היא לא רואה ממטר. אין מה לדבר על כן או לא אהבה, כי היא רק בפחד מוות. היא לא רואה מולה ילד שלה, היא מפחדת מהמבוגרים בחייה.
כאשר אמא מסוגלת לעצור את הטייס האוטומטי, ומסוגלת לראות שמי שנמצא מולה הוא ילד קטן, הילדה הקטנה שלה, היא יכולה גם לבחור להגיב לילדה הקטנה שלה ולא לשדים שמפעילים אותה בתוך המוח.
זה קשה.
זה דורש מודעות.
זה דורש כוחות אדירים. הכוח של הטייס האוטומטי הוא עוצמה של מטוס, ולאמא יש ברקסים של אופניים ביד. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה דורש הרבה מאוד מודעות, רצון לשנות, ועבודה קשה כדי לשנות. עבודה קשה שבה את, בתור הבת, עדיין תחווי התפרצויות. רק היא תדע שהיא הצליחה למנוע בהתחלה 1 מתוך 10, אחר כך 2 מתוך 10, אולי היא כבר מונעת 8 מתוך 10. בתור הילדה, גם ה-2 מתוך 10 שנשארו הן יותר מדי בשבילך ואת בכלל לא תראי את אלה שהיא הצליחה לעצור.

אז מה את יכולה לעשות?
בתור התחלה, להבין שלאמא שלך יש סוג של PTSD (הפרעה פוסט טראומטית), שבדרגה זו או אחרת משותפת לכולן.
תגידי לעצמך שוב ושוב: זו לא אני, זו היא.
היא אמא בטראומה, זה יוצא עלי, אבל זה לא קשור אלי בכלל. המלים שהיא אומרת לא מכוונות בעצם אלי, היא עדיין רבה עם אמא שלה... הצרחות לא קשורות אלי, היא בפאניקה מאמא שלה. אני לא צריכה לנשום את זה לריאות. אני נפלאה בדיוק כמו שאני וכל ההתנהגות שלה קשורה אך ורק אליה.

ואם את רוצה לדבר עם אמא שלך, תתענייני איך היה בילדותה. האם הענישו אותה. האם היא קיבלה מספיק חיבוקים מסבתא שלך. האם היא חושבת שלא העריכו אותה בבית ושהיו יותר מדי ביקורתיים כלפיה. פשוט תשאלי אותה על הילדות שלה. כדי לדעת. מתוך סקרנות. בלי קשר אלייך. תלמדי מה היו הטראומות שלה. ברגישות, כמובן. תגששי, תבדקי מה היא מוכנה לספר וכמה. אולי לא נעים לה להכפיש את סבתא שלך בפנייך והיא תתחמק. אולי אלה זכרונות יותר מדי כואבים והיא לא תרצה לדבר על זה בכלל. תתחילי משאלות קטנות ולא מאיימות.
זו רק הצעה, יכול להיות שגם את בכלל לא רוצה לדעת. אבל הרבה פעמים זה יכול לעזור לבנות לנטרל חלק מההתקפות של האמהות שלהן. כשיש להן תמונה יותר מלאה. זה עוזר לחזק אצלך את ההבנה שאת בסדר גמור. את אהובה וראויה. זו היא שפועלת מתוך הטראומות שלה וזו בכלל לא אשמתך.

[הבת_של*]

תודה רבה, חידשת לי, לא חשבתי על זה שהצרחות בעצם מכוונות לאמא שלה.
ואכן אני יודעת בוודאות שהיא חוותה ילדות קשה מאוד - כמו שלי, אך בעוצמה גדולה פי הרבה.
בגלל שאני לא מנוסה בהורות, דווקא הייתה אצלי התחושה שכשהופכים להורים, אמורים להבין מהטעויות של ההורים שלך, ולעשות הכל כדי לא לחזור עליהם. כנראה, שזה קל להגיד

[בשמת_א*]

כנראה, שזה קל להגיד
בדיוק.... כולנו אומרות לעצמנו ש"את זה אני בחיים לא אעשה לילדים שלי!"
אז יש דברים שאנחנו באמת מצליחות לא לעשות. ויש דברים שאנחנו עושות פחות. לפעמים הרבה פחות. אבל זה לא עובד ככה...

אם את באמת רוצה לא לחזור על הטעויות של ההורים, את צריכה לעשות תהליכי ריפוי וניקוי נרחבים, כאלה שמנקים את תת המודע. אין ברירה אחרת, כי זה המוח המודע שמחליט "אני בחיים לא אחזור על הטעויות האלה" אבל מי שקובע פה הוא התת-מודע, ועליו אין לך בכלל שליטה, אם לא ריפאת אותו.
יותר מזה: אין לך שליטה על הטריגרים שמפעילים אותו! ואת תגלי אותם רק אחרי שיהיו לך כבר ילדים כי הרי לפני זה, אף אחד לא יפעיל את הטריגרים האלה...
אז ממש ממש שווה להשקיע בתהליכי ניקוי וריפוי שעובדים על תת המודע.
קודם כל לרפא את כל הכאב שלך כבת. כל המקומות שכואבים אצלך עכשיו - הם כולם טריגרים שמאוכסנים עם השורש והענפים והעלים והכל בתוך התת מודע, פצצה מתקתקת שתופעל כשהתינוק שלך יעשה משהו שמקודד אצלך בתת המודע.

אני יודעת בוודאות שהיא חוותה ילדות קשה מאוד - כמו שלי, אך בעוצמה גדולה פי הרבה.
מזה את כבר יכולה להבין, שהיא עשתה ועושה מאמצים גדולים מאוד "לא להיות כמו אמא שלה" ואפילו מצליחה, חלקית.

בהצלחה

[הבת_של*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה

[צופית*]

אני עובדת כרגע עם מטפלת.
כל הכבוד! טוב את עושה! כבר עכשיו את אמא מיטיבה, בעצם הבחירה הזאת.

במצב הזה, היא לא רואה ממטר. אין מה לדבר על כן או לא אהבה, כי היא רק בפחד מוות. היא לא רואה מולה ילד שלה, היא מפחדת מהמבוגרים בחייה.
כל כך כל כך אמיתי.
חייבת לספר בהקשר הזה (ולצורך העניין התחבאתי בניק אחר). היום אמא שלי החזיקה את התינוק שלו, ומתישהוא הוא נחבט בה בטעות וקיבל מכה. ובכה. היא קצת ניחמה, וכשהוא לא נרגע היא אמרה לו, בצחוק כאילו - "למה אתה כל כך כועס? זו לא אשמתי, זה אתה שהתנגשת בי!"
על המקום אמרתי לה, לטובתה ולטובתו, וזה היה בהשראת אמירה שלך בשמת שקראתי כאן לפני שנים (ממש באותו רגע שאמרתי גם הודיתי לך בלבי): "הוא לא כועס עלייך, הוא מספר לך כמה הוא מסכן".
ראיתי איך היא מיד התרככה אליו. כאילו - החרב כבר לא מנופפת מעל ראשה. היא לא נזופה. היא הגדולה והמחוזרת. התינוק צריך אותה! היא חשובה ורצויה! היא הצמידה אותו יותר, ליטפה, אמרה "כן, אתה מסכן? כואב לך..."
זה בדיוק מה שכתבת גם כאן - המפתח הוא לראות מולך ילד, לא הד ממשהו אחר מפחיד.

[יולי_קו]

צופית,
מאוד התרגשתי לקרוא מה שאמרת לאמא שלך.

[בשמת_א*]

גם אני מאוד התרגשתי לקרוא [-: איזה יופי, תראי איך תיקנת שלושה דורות בבת אחת (-: התרגשתי גם שאת מייחסת לי את ההשראה, אבל זו את שחשבת על זה וביצעת בזמן-אמת, זו החוכמה האמיתית

[חבצלת*]

מסכימה עם כל מילה של בשמת.
מכירה את הטייס האוטומטי הזה ככה מקרוב.
כשאני צורחת על הילדים שלי, זה באמת כי אני מרגישה מותקפת. פתאום הם נהפכים להיות האויב.
ולא היתה לי שום שליטה על זה עד שנכנסתי לתהליך ריפוי יסודי. לפני כן - שום מאמץ מודע לא היה עוזר לי. ואז פתאום הצרחות האלה נעלמו בלי מאמץ, ברגע שטיפלתי בבעיה מהשורש.
זה לא נכון לכל אחת. יש נשים שבאמת מצליחות לעצור את הצעקה כשהיא כבר כמעט בחוץ. וגם אני יכולתי - כמה פעמים הרמתי יד על הבן שלי מאחורי גבו, בלי שהרגיש, ואז הורדתי אותה בלי שהרגיש, ואז הרמתי שוב והורדתי שוב, פעם-פעמיים ביום או יותר בתקופות הקשות של הפעוטות שלו? הוא מתח אותי עד קצה גבול היכולת, ובכל זאת לא הכיתי אותו.
(רק פעם אחת )
אבל על הצעקות לא היתה לי שליטה. הן באו ממקום טוטאלי של הגנה עצמית.

_ואכן אני יודעת בוודאות שהיא חוותה ילדות קשה מאוד - כמו שלי, אך בעוצמה גדולה פי הרבה.
בגלל שאני לא מנוסה בהורות, דווקא הייתה אצלי התחושה שכשהופכים להורים, אמורים להבין מהטעויות של ההורים שלך, ולעשות הכל כדי לא לחזור עליהם._
את צודקת, אבל מגזימה
כן, הורים רוצים להתעלות על עצמם ולהיות טובים יותר ממה שההורים שלהם היו כלפיהם.
והם באמת יתנו לילדים שלהם את השכבה המובחרת ביותר של עצמם.
מה לעשות שאם אמא שלך מצולקת קשות, אז גם השכבה המובחרת שלה - מצולקת.
זה לא שחור ולבן. זה עניין של סקאלה.
אמא שלך סבלה, נניח, בדרגה של 9 מתוך 10, ואצלך היא הצליחה לצמצם את הנזק ולהנחית עלייך רק 5 מתוך 10.
יחד עם העובדה שזו פגיעה חמורה וכואבת זה גם הישג שלה

היא כנראה לא יכלה לשפר יותר מזה, אבל את יכולה. גם כלפי עצמך, לרפא את הפצעים שלך, גם ובמיוחד כלפי הילדים שלך, כשיהיו, וחלק מזה בהחלט יכול לטפטף אליה בחזרה, ולהיטיב עמה.
אין סוף ליכולת ההחלמה והריפוי, אבל יש מגבלות אנושיות של זמן ומקום ואמצעים ורשת תמיכה.

בדיוק קראתי סיפור מרגש על אשה שנלקחה בגיל 3 מהבית ושמו אותה במוסדות והתעללות והזנחה ומה לא, וגדלה והתרפאה.
היא ציינה שלושה אלמנטים עיקריים שאפשרו את ההחלמה שלה, ואני מסכימה עם שלושתם:
א. חינוך ורכישת ידע
ב. תהליך יצירתי של התמרה עצמית וטרנספורמציה
ג. קהילה תומכת
|Y||Y|

_אם את באמת רוצה לא לחזור על הטעויות של ההורים, את צריכה לעשות תהליכי ריפוי וניקוי נרחבים, כאלה שמנקים את תת המודע. אין ברירה אחרת, כי זה המוח המודע שמחליט "אני בחיים לא אחזור על הטעויות האלה" אבל מי שקובע פה הוא התת-מודע, ועליו אין לך בכלל שליטה, אם לא ריפאת אותו.
יותר מזה: אין לך שליטה על הטריגרים שמפעילים אותו!
אז ממש ממש שווה להשקיע בתהליכי ניקוי וריפוי שעובדים על תת המודע.
כל המקומות שכואבים אצלך עכשיו - הם כולם טריגרים שמאוכסנים עם השורש והענפים והעלים והכל בתוך התת מודע, פצצה מתקתקת_
רק רוצה לציין, שלפעמים מוציאים לתת-מודע שלנו שם רע, של "החלק שבנו שמכשיל כל פעם את ההחלטות המודעות הנפלאות שלנו"
(בשמת, אני לא חושבת שלזה התכוונת, אבל אפשר לפרש אותך בצורה כזאת, וזה מתחבר לתמות אחרות שאנשים אחרים אומרים)

ועל זה אני רוצה להגיד: נכון. התת מודע שלנו מאכלס את כל הטריגרים ואת כל הפחדים והצלקות והמנגנונים שמכתיבים התנהגות תוקפנית כלפי הילדים שלנו.
אבל יחד עם זאת, התת מודע גם מאכלס הבנה מאוד עמוקה על הבעיות האלה. הוא זוכר הכל, ממיין, מתייג, מנתח, אוסף פירורי מידע ושברירי תקווה, ומתחיל לעבוד עם כל אלה כדי לנסות לייצר פתרונות והחלמה.

[יולי_קו]

חבצלת,
התובנה שלך על צידו הנאור של התת מודע ועל דרכו להוביל קדימה לריפוי עושה לי טוב. תודה.
זה מתחבר נורא יפה לתובנות אחרות שלוקחות את מה שיש כמקפצה קדימה:
מה שמקפיץ אותי הוא מראה בשבילי לברר בתוך עצמי איפה אני כזאת.
המציאות מספקת לי את השיעורים הנחוצים לי בכדי לצמוח.

[חבצלת*]

[רוקדת_ברוח*]

רוצה להצטרף לכל הדברים היפים שאמרו פה על חשיבות התת מודע.

המון פעמים אמרו לי בילדותי שאני עושה עניין משטויות, ושאני נפגעת משטויות, וכל מיני כאלו. כשגדלתי, למדתי להכיר את ה"שטויות" שאני נפגעת מהן, להסביר מאחרים ולא לאפשר להם לעשות את הדברים האלו. זה סיפור ארוך בפני עצמו, אם זה יעניין מישהי. ואז, עם הזמן, דברים כאלו התחילו פחות להפריע לי. כבר לא הרגשתי כל כך הרבה מצוקה וצורך בשליטה, ולכן יכולתי לעמוד טוב הרבה יותר בשינוי של התוכניות, למשל.

ובשום נקודה שהיא לא היה מאמץ מודע שנשא פירות בצורה ברורה, או "פשוט תחליטי" או שאר עצות מטופשות שאנשים נתנו. זה לא קורה במאמץ של כוח רצון. ובטח שלא על ידי התנהגות נכונה מכוח רצון. לפעמים יש מקום לזה (ברוב הפעמים עדיף שלא), אבל לא זה מה שבאמת עזר. מה שעזר שאני השתנתי. והלחץ שקיבלתי לפעמים מהסביבה, להעמיד פנים כאילו הכל בסדר כשהוא לא, כדי שיהיה להם נוח, לא עזר.
מה שעזר זה לתת כבוד לתגובות שלי, כמו שהן עכשיו. לקבל אותן בתור עובדה, ואם אני ממש לא אוהבת איך שאני מגיבה במצבים מסויימים, לא לנסות בכוח לכפות על עצמי להגיב אחרת. לא. להמנע מהמצבים האלו. לתת עדיפות עליונה להמנעות מהמצבים האלו מראש (ובטח שלא לתת לדבר קטן כמו "לא נעים" בגלל שאנשים חושבים שזה מטופש לעצור אותי).

[יולי_קו]

רוקדת ברוח,
__זה יעניין מישהי !

[רוקדת_ברוח*]

היה הייתה פעם ילדה. והילדה הייתה עדינה והייתה בוכה בקלות מדברים, והילדה אהבה טיולים והייתה מצטרפת לטיולים משפחתיים בכל הזדמנות, והילדה הייתה מאוד ביישנית. ואז הילדה התבגרה, ומכל זה כמעט ולא נותר זכר. אבל רק כמעט. רק עבור מי שלא יודע מה לחפש.
הילדה עדיין מתביישת לפעמים - מאנשים זרים, נותני שרות. היא למדה להמנע ממצבים כאלו, שהיא לא אוהבת. היא באה לקבל שרות, לא להעניש את עצמה. אז עכשיו היא כמעט ולא נקלעת למצבים כאלו. בשאר המקרים היא לרוב לא מתביישת.
הילדה הפסיקה לאהוב טיולים עם המשפחה - הם תמיד היו מסתיימים בבכי. שלה. זה היה בגלל ההורים שלה, אבל לקח לה הרבה מאוד זמן להבין את זה. אבל איפשהו בגיל ההתבגרות היא הבינה שהכייף בהתחלה לא שווה את הסבל בסוף. ואחרי טיול אחד בו ההורים שלה הבטיחו שזה רק לכמה שעות והם חזרו בערב, והיא הייתה תקועה במקום שהיא לא בחרה במשך כל היום, היא הבטיחה לעצמה לא להכניס את עצמה למצבים ללא מוצא עם אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם (גם אם האנשים האלו הם ההורים שלה), והיא לא נסעה יותר לטיולים עם ההורים שלה.
כשהילדה לבדה, ולעצמה, היא אוהבת לתכנן. גם היום. אבל כשמתאים לה היא גם אוהבת להיות ספונטנית. היא נוטה להתנגד לשינויים בתוכניות, ולהיות לא ספונטנית, כשמדובר בתוכניות של אנשים אחרים. בדברים שהיא לא שולטת עליהם. כנראה, קשה לתת המודע שלה להאמין שאנשים אקראיים יהיו יותר מתחשבים ונחמדים כלפיה מאשר ההורים שלה אבל עם הזמן היא למדה להאמין בזה. היא למדה לשים לב - הנה, פה אבא שלה התנהג בצורה לא אוהבת ולא מתחשבת. הוא לא התנהג בצורה שלילית, סתם בצורה מאוד נייטרלית. יש אנשים ברחוב שיתייחסו אליה ככה. יש כאלו שיהיו מתחשבים יותר. רוב האנשים שהיא עובדת איתם היום יהיו.... וכשלא מזמן היא נסעה לערב צוות עם האנשים מהעבודה, היא לא נבהלה מהשינוי בתוכניות. היא אפילו לא התבאסה, למרות שאף אחד מהתכנונים שלה לא התגשם. ואחר כך, בנסיעה חזרה, מי שארגן את הערב אמר שהיא זו שהכי נכנסה לזה.
אבל, כל זה קרה רק אחרי שהיא נתנה כבוד לצורך שלה לא להיות ספונטנית, הודיעה לכולם שתוכניות מהיום להיום זה לא בשבילה, התארגנה ותכננה ככל צורכה. אבל פעם, פעם היא הייתה מסתדרת. עכשיו, היא נהנתה. השינויים בתוכניות לא הפריעו לה.
כנראה, היא למדה לבטוח בעצמה-המבוגרת. למדה שהמבוגרת תתייחס אליה ברצינות. היא לא תגיד שצורף שלה לתכנן מטופש, או ילדותי. היא תתחשב בה. היא התחשבה בה. הרבה זמן, שנים. זה נתן לה מרווח לנשום, מרחב ביטחון. הילדה יודעת שהמבוגרת תגן אליה. שהיא לא תסמוך על מי שלא ראוי לסמוך עליו. שהיא תדאג לה, שהיא תתעדף אותה על פני הדברים החשובים האלו של המבוגרים, שאמורים להיות יותר חשובים ממנה, אבל הם לא. לקח לה זמן ללמוד לבטוח. ללמוד לתת אמון. אבל היא נרגעה, ועכשיו היא בוטחת שיתחשבו בה. ועכשיו, אחרי שנים שבהם נתנו לה שליטה בתוכניות די צרכיה, היא מוכנה לפעמים לתת את השליטה הזו לאחרים.

נראה שהסיפור לא יצא ממש ברור, כמו רציתי.
מה שקרה הוא התחלתי לכבד את הצרכים שלי והדברים שפוגעים בי גם אם הם לא אמורים לפגוע. מה זה משנה מה אמור? אם רע לי, זה מה שחשוב, ותיעדפתי את זה על פני מה שמקובל או מנומס, והייתי מוכנה להקדיש מאמץ רב כדי שלא יהיה לי רע. זה גם גרם לאנשים להתייחס לזה אחרת - כי המעשים שלי הראו שזה באמת חשוב לי. זה לא סתם. וככה זה היה. שנים. היה לי צורך לא להכנס למצבים שאין לי שליטה עליהם? אז נמנעתי מהם. או ששאלתי המון שאלות ובררתי המון דברים ווידאתי שיש לי אפשרויות יציאה. ועם הזמן, אני פחות צריכה לעשות את זה. לילדה לקח הרבה זמן לתת בי אמון, אבל זה בסדר. זה טוב שהיא שומרת על עצמה. ואחרי שהוכחתי לה-לעצמי שאני דואגת לעצמי ושהכל יהיה בסדר ושאני בטוחה, אז אני מרגישה בטוחה ופחות נלחצת מדברים.

קשה לי להסביר למה הכוונה, רק ש... מרחב המחייה שלי התרחב. הטווח בו אני רגועה ובטוחה. קרו עוד דברים. למשל, אני יכולה להשאר לגמרי רגועה מול ההורים שלי כשהם צועקים עליי. לא תמיד ולא לנצח, אבל באמת ובתמים להשאר רגועה נפשית, לא לתת להם לגעת בי. כל מיני דברים של בגרות נפשית שפעם נראו לי מדע בדיוני, ופשוט קרו. כלומר לא פשוט, עשיתי המון עבודה. אבל לא הרגשתי איזשהו קשר ישיר בין העבודה והתוצאות. רק לפעמים, במבט מהצד, אני יכולה להסתכל ולהגיד - היי, זה נראה קשור. זה הגיוני שזה ככה. בעצם, זה בדיוק התוצאה ההגיונית של כל העבודה הנפשית שלי.

[תמרוש_רוש]

רוקדת, זה יפהפה.
גריינתי.

[בשמת_א*]

אח, כל כך כל כך הבנתי אותך, שאין לך מושג. תודה ענקית מקרב לב שכתבת את כל זה. כל כך דייקת, כל כך הסברת. יפהפה. באמת.
ותודה לתמרוש שגיריינה. פספסתי את הדף מרוב עומס במה חדש.

[קרן_שמש_צהובה*]

רוקדת, זה יפהפה.
גם החוויה וגם איך שניסחת אותה

אני כל כך בהתחלה של כל העניינים האלו: קודם כל להבחין, ולשיים, ולשים לב
ואחר כך להבין טיפ-טיפה מאיפה זה בא
ולתת לי מקום
ולהגן עלי

כל כך בהתחלה, שפתאום לשמוע סיפור של מישהי ממקום אחר
זה מחייה נפשות
כפשוטו ממש!

@}

[צופית*]

באתי לשתף.
חמי לימד את הבן שלי משחק חדש; שלף קופסה מלהיבה מהארון, הציג את החלקים, הסביר איך משתמשים בהם, נשאר באזור דקה, וכשהילד שקע פנימה בעניין - פנה לעיסוקיו.
אחרי כמה דקות משחק, הילד הסתבך. החלקים לא הסתדרו במקום. משהו לא היה בסדר. הוא ניגש לסבא שיעזור לו.
חמי בחן את התסבוכת, וקרא בקול נסער: "לא! לא ככה עושים! עשית לא נכון! אל תעשה ככה! בגלל שככה עשית, הכול הסתבך! זה גם יוצא מכוער ככה! ממש מכוער! זאת לא הדרך! אל תשחק בזה בצורה הזאת!"
להבהיר, ליתר ביטחון: הילד לא ניסה להכניס בורג לשקע בעודו עומד יחף בשלולית. הוא רק שיחק באופן שונה מההוראות הכתובות בעלון.
אה, וזה גם לא משהו שהורס את החלקים או משהו. שום בעיה לפתור את זה (אם רואים בזה בעיה) ולחזור לנקודת ההתחלה.
זו הייתה המחשה מדהימה למה שקראתי פה בדף מזמן:
_מה שקורה לרוב הוא שהאמא (...) שמתפרצת עושה את זה בתגובה למה שהיא חווה כמיתקפה עליה. הטייס האוטומטי משתלט עליה, והטייס הוא בדרך כלל ילדה די קטנה שמפחדת מאמא שלה...tongue קולטת את המילכוד פה?
נגיד שאת שפכת בטעות מים על הרצפה,
והיא רואה את זה,
מתחרפנת כולה,
ומתחילה לצרוח עלייך.
מי זאת שצורחת? ברוב המקרים זאת ילדה בת שלוש שמבחינתה "מים נשפכו על הרצפה"

"תיכף ירביצו לי בגלל זה"

"אוי ואבוי! אסון!!! אסור!!!!"_
ממש כך.

---

הדבר הנכון והמתבקש היה להגן על הילד שלי מזה, אבל הדברים האלה נקלטו אצלי כשאני עצמי הייתי בעיסוקיי (+תינוק), ולקח זמן עד שמה ששמעתי חלחל למודעוּת שלי, ועד שהצלחתי להניח את התינוק ולהתקרב, וכשהגעתי זה כבר היה אחרי ההתפרצות הראשונית, כשסבא עמד ללמד את הילד מה הדרך הנכונה להפעיל את המשחק.
מבט מהיר בילד גילה לי: הבחור שלו ורגוע לגמרי, עדיין מרוצה כולו מהמשחק, ונלהב לשמוע מסבא איך כן לשחק כדי שלא יסתבך שוב.
הילד הזה, משהו לא נתפס. לא מכירה דברים כאלה. אין לו שום קולטן לאנרגיות שליליות. הן מחליקות ונושרות ממנו כמו כלום. כולו אור ואהבה, ושום דבר לא יהרוס את זה.
הוא לא היה זקוק להגנתי. לגמרי לא. אם הייתי מתערבת בשלב הזה רק הייתי מפריעה לו באמצע הכיף.

---

אז מה בעצם היה שם? היה ילד קטן אחד שנכנס למצוקה קשה ממשחק שמופעל באופן ה'לא נכון'; והיה ילד קטן אחד שנפגע קשות מההתפרצות הכאובה והתוקפנית. לא הילד הקטן המוחשי שהיה שם. אחד אחר, עמוק בתוכי.
איי, כמה שזה הכאיב לי וטלטל אותי. הכעס על לא עוול בכפי, חנק היצירתיות וההתנסות העצמאית, העלבון שהיצירה שלי מכוערת, הצעקות המבהילות.
היה בי, אני מודה, איזה צד שרצה שהילד יגיב קשה. שיסרב להמשיך לשחק, שיבכה, שיצעק במרדנות, משהו. שסבא יראה מה זה לתקוף ככה.
אבל זו אני, אני הפגועה. ואני גדולה. יכולה פשוט להרחיק את עצמי מזה. להשתדל לא להיות לידם כשהם משחקים. לשמור על עצמי.
ולהיכנס לבאופן לספר.

[יולי_קו]

צופית,
איזה טוויסט מדהים בתיאור חוויה ניתוח שלך!
נפלא. איך את מבדילה בין המתרחש, הרקע הנפשי של כל אחד, והתהליך שלך.

[בשמת_א*]

וואו, מצטרפת לדברי יולי קו ממש אהבתי את התובנה והסיפור! (ואיזה ילד... איזה ילד יש לך... הוא בטוח בעצמו ורואה ללב).

[תפילה_לאם]

סיפור מפעים ומחכים.
המודעות העצמית שלך חדה, והתפעלתי מתעצומות הנפש שאפשרו לך להגיב כראוי. כן ירבו!