תודה על ההסבר, עדין מבולבל לי אבל אני מבינה שיש מי שקורא
מאד חזק, הריטלין הזה. חזק באופן שמפחיד אותי. עשינו מבחן טובה, הלכנו לאבחון מסודר (אדד מובהק כמובן) ואחר כך להתיעצות מומחה עם מישהו שנחשב למומחה במיוחד. כמעט חצי שנה חיכינו בתור. כשהגענו הוא הזדעק, איזה ילד מקסים, איזה כאב לב, שאל אותו שאלות ידע כללי והילד ענה לענין בהתלהבות, נתן לו לקרוא דברים או לעשות חישובים פשוטים והילד קפץ והתפזר לכל הכיוונים. הרופא רשם לי בגדול ובעיניים מוכיחות - לתת ריטלין כל יום ולנצל את החופש להוראה מתקנת - פעמיים שלוש בשבוע - ואמר שאמנם הילד צעיר, אבל הצורך צועק לשמים. שאלתי על טיפולים אלטרנטיביים ואמר שבדרך כלל הוא תומך בהם (ואמנם המרפאה שלו מלאה בפרסומים רלוונטיים) אבל במקרה שלנו נראה לו שאין מנוס מהתרופה.
אז שיתפנו את המורה והתחלנו לתת. על הבוקר הראשון המורה מתקשרת בעצב, העיניים שלו כבויות, קשה לי. נפגשנו והיא אמרה לי רדי מזה, עזבי תרופות, הילד עוד ישלים פערים. אבל זה ילד שכבר נשאר שנה אחת כיתה, כזכור. כמה זמן לחכות עד שישלים פערים? ומה עם הנפש העדינה שלו, מה קורה אתה בינתיים?
הורדנו מינון לשליש והמשכנו לתת כל יום. הילד התקדם בלימודים, אבל האמת - לא באופן מרשים כל כך. כלומר, אחרי הקפיצה הקטנה הראשונית, לא ממש הצלחתי לראות הבדל בקליטת החומר בין מתי שהוא עם ומתי שהוא בלי. אבל מה שכן ראינו היה דבר אחר - בימים שהוא לא קיבל תרופה, בכל הימים האלו, קרה סביבו משהו בבית הספר: מעורבות בקטטה, הפרעה בשיעור וכן הלאה. נשאלת השאלה הקריטית - האם המורים התרגלו שהוא ילד "טוב" יותר ולכן המצב ה"רגיל" שלו, בלי התרופה, הופך להיות בולט יותר, או שהוא באמת נהיה פרוע יותר.
התחבטתי עם השאלה הזו כמה חודשים, במהלכם תקופות קיבל תרופה ותקופות לא, והחלטתי שיש מצב שהוא באמת נהיה פרוע יותר. כלומר, מצד אחד התרופה מרגיעה אותו לשעות הפעילות שלה, ומצד שני בשאר הזמן הילד נהיה פרוע יותר ממה שהיה לפני שהכל התחיל. זה מאד הבהיל אותי והפסקתי עם התרופה לגמרי. כבר כמה חודשים לא נתתי.
עכשיו חופש, עוד מעט תתחיל שנה חדשה. הילד בפיגור לימודי עצום. מצב הרוח שלו פחות או יותר יציב, מתואם. כלומר - אם הוא כך ואם הוא אחרת זה בגלל דברים סביבתיים, דברים שאפשר לעקוב אחריהם ולהקל בהם, ולא בגלל תרופות בדם. קשה להסביר - מאד מטריד אותי שכשהילד שלי נראה לי סוער, למשל, אני עשויה להגיע למצב שבמקום לנסות להבין אותו, אחשוב על לתת לו תרופה. אני לא חושבת שזה קרה לי בינתיים, אבל המאבק בזה הוא לא פשוט (מי שלא ראה ילד סוער לא יבין זאת, גם אני הייתי צדקנית פעם).
החופש עושה עמו חסד. גם אתי. ולמרות זאת, אני חושבת שבשבוע הבא אנסה לקבוע לו פגישה עם איזו מורה להוראה מתקנת, ולו בשביל להבין מה זה התחום הזה ואולי יש לו משהו לתרום לי בינתיים. עולה גם מחשבה על מעבר לבית ספר דמוקרטי, שם יוכל, אם אנחנו מבינים נכון, לבחור לו קבוצות לימוד על פי רמתו ורצונו, ולא ייאלץ להתמודד עם רמת הכיתה המצופה כמו היום. עדין בשלבים ראשוניים של מחשבות על זה, יש אומרים שזה סיכון, יש שהצלה.
זהו עד כאן. אשמח לתובנות ושיתופים, ובכלל!
המשך חופש נעים
