רוצה לחזור הביתה

[ליאורה_נ*]

לאחר שבועות ארוכים של בלגן, מסתמן אצלי סדר: אני רוצה הביתה.

כשאני מנסה לחשוב על השאלה - מה אני אוהבת לעשות? אני מוצאת, שהתשובה היא – להיות עם הילדים שלי. אבל ממש להיות איתם. לא להגיע הביתה, שיעורים, חוגים וחברים, מקלחות, אוכל, לישון – אלא לחוות אותם.
לשבת ביחד בחוץ, לשכב על הערסל בזמן שהם משתוללים, בלי למהר לשום מקום.
לטייל איתם בלי שעון, בנחת, למרות שעוד מעט כבר צריך להיות במיטה.
להביט בהם, להקשיב להם, לחבק אותם, להסתכל להם בעיניים. בלי להאיץ, בלי למהר.

בדיוק כל מה שאני לא, היום.

מהימים שבהם אני בבית, בלי יותר מדי "צריך"ים, אני יודעת שיש לי פוטנציאל להיות אמא כזו.

אני רוצה לעזוב את העבודה. אני יודעת שאני צריכה לעזוב את העבודה.

לא פשעתי, ואין סיבה לדון אותי להיות במקום שאני לא אוהבת במשך רוב שעות היממה.
גם העובדה שזו עבודה מאתגרת עם שעות נוחות באופן יחסי ומשכורת גבוהה מאד לא מצדיקה את העובדה שאני רואה את ילדיי ברוב הימים 4 שעות בערב, שעות לחוצות בד"כ.

ומאידך הקולות הנגדיים:
הבעל, שטוען שלעולם לא אמצא מקום עבודה עם כאלה תנאים, וגם שואל את שאלת השאלות – "ממה נחיה"?
החששות שלי עצמי מההידרדרות הבלתי נמנעת במצבנו הכלכלי (יחד עם – "אמרנו לך" מכל הכיוונים..) ומחשבות על לחפש עבודה אחרת במשרה חלקית ביותר (אני מנסה - בינתיים לא יוצא מזה שום דבר)
האם באמת אני מוכנה נפשית לקחת על עצמי את תחזוקת הבית במקום העוזרת והמטפלת? (נזכרת בימים ההם עם ערמות כביסה בלתי נגמרות, ובית מבולגן..)

לא בטוחה שאני מוכנה. יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות.

[זוהר_אור*]

אני ממש לאחרונה עשיתי את זה. כלומר, לא עברתי לחינוך ביתי, הילד הולך לגן, אבל אני עזבתי בדיוק עבודה מהסוג הזה. ואני אם חד הורית.
כמות האפשרויות שנפתחו לי בחודשיים שאני בבית מדהימה אותי. דברים מרגשים, מעניינים. אני לא יכולה עדיין להגיד שאני מתפרנסת ממש מהדברים האלה, אבל אני עדיין בתקופת דמי אבטלה ופיצויים, ומאמינה שעד שאלה יגמרו תהיה לי כבר הכנסה סבירה. בטוח שהיא תהיה נמוכה יותר ממה שהרווחתי כשהייתי שכירה, אבל זה לגמרי שווה את זה.
יש לי כל כך הרבה סבלנות ורוגע. פתאום אני מבשלת, מסדרת כל מני ארונות בבית. פתאום יש לי את האנרגיה הנפשית לשבת עם הילד ולהפיק כרטיסי ברכה לחג לכל המשפחה.

מה שמצחיק, זה שכל הרעיונות החדשים שלי לפרנסה, יכולתי לחשוב עליהם כבר קודם. זה לא שהמצאתי משהו חדש, אלא שעכשיו יש לי המון רעיונות איך להשתמש בכישורים שלי בכל מני צורות. ועד שלא התנתקתי מהעבודה שלי, הרעיונות האלה פשוט לא נכנסו לי לראש.

אני לגמרי מאמינה שאם אחרי תקופה של משהו כמו שנה אני אראה שאני לא מצליחה להתפרנס בצורה סבירה מהעיסוקים האלה, אני אמצא עבודה אחרת כשכירה.
אני, בהחלטה מודעת, החלטתי להקדיש חלק מסויים מהחסכונות שלי לתקופת הבדיקה הזו. ולי אין הכנסה של בעל (אבל מצד שני יש לי רק ילד אחד).

מבינה את הקושי בהתלבטות שלך ומאחלת לך שלמות במה שתבחרי.

[עירית_לוי]

לא בטוחה שאני מוכנה. יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות.
בהצלחה

[אנונימי]

=

[נועה_בר*]

מחבקת אותך, ורוצה להגיד לך שאת מאוד אמיצה - להעיז לראות ולרצות משהו שבא עמוק מבפנים, מרגיש נכון ואמיתי, למרות שמביא איתו קשיים... זה לא פשוט. זה לא ברור מאליו, בטח כשאת חיה כ"כ שונה - כך חונכת, וכך סביבתך נוהגת.
נשמע שאת בתחילת הדרך. בודקת, מחשבת ומרגישה דברים. לדעתי זהו שלב מאוד חשוב שאסור לוותר עליו. תני לעצמך את הזמן, ובעיקר תכתבי כאן, עוד ועוד, זה יכול מאוד לעזור לך לסדר את המחשבות והרצונות שלך, לחלוק ולהיתמך עם כאלו שכבר עושים את הדרך.

מה אני אוהבת לעשות? אני מוצאת, שהתשובה היא – להיות עם הילדים שלי. אבל ממש להיות איתם
יש לך תשובה. זו התחלה. עכשיו את בודקת איך את מוציאה אותה לפועל
בכל דרך את עלולה להיתקל בקשיים - הכל שאלה של כמה זה חשוב לך, כמה באמת את רוצה את זה.

בדיוק כל מה שאני לא, היום.
לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא... שווה לך לבדוק האם זה לא רק קושי של התקופה שמביא איתו רצון לשינוי. לא שזו לא סיבה טובה, אבל רק שתדעי למה את בוחרת בדרך. זה יכול לעזור לך אח"כ כשתתקלי שוב בקושי.
והאם אין כאן הרבה ביקורת במשפט הזה? על האימא שאת?

מהימים שבהם אני בבית, בלי יותר מדי "צריך"ים, אני יודעת שיש לי פוטנציאל להיות אמא כזו.
בטח שיש לך, שיש בך. כמו בכל אמא.

_ומאידך הקולות הנגדיים:
"ממה נחיה"?...
החששות מההידרדרות הבלתי נמנעת במצבנו הכלכלי ..._
בני כמה הילדים? וכמה עולה "להחזיק"אותם במסגרת? העוזרת והמטפלת? האם יש לך מחשבות על דברים שתוכלי לעשות עבודה מהבית? ראית את: חינוך ביתי ועבודה מהבית ?
ועוד תעשי חיפוש על המילה 'עבודה' אולי יש עוד דפים ( או בטח כבר עשית.. )
האם באמת אני מוכנה נפשית לקחת על עצמי את תחזוקת הבית במקום העוזרת והמטפלת? (נזכרת בימים ההם עם ערמות כביסה בלתי נגמרות, ובית מבולגן..)
גם כשאת בבית את יכולה לבקש עזרה - לשעה פה ושם ואף יותר, וגם עשיה עם הילדים היא חוויה מסוג אחר ואפילו חוויה "מחנכת", הילדים שותפים לשמירה על הדברים שלהם, על הבית, ולומדים שזה לא נעשה מעצמו... אלא נעשה בכייף בעצמנו

לא בטוחה שאני מוכנה. יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות.
תני לעצמך זמן. בהצלחה.

[ליאורה_נ*]

אני מתחילה להכשיר את השטח.

"בקרוב אהיה בבית"
"האם נצטרך לפטר את העוזרת?"
"כדאי להתחיל לתכנן למכור רכב אחד"

מעלה את הנושאים לדיון, מדי פעם. גם כדי לחזק את עצמי בהחלטה, ולהפנים אותה.

חמותי: "את לא מסוגלת להישאר בבית. חבל שאי אפשר לשים אותך בבית לתקופה מסוימת. תוך שבוע תשתגעי".

אמא שלי: " אני עובדת לא עבור שמלות יקרות ותכשיטים, אלא כדי לעזור לילדים שלי, לאפשר לכם לבקר מתי שבא לכם בלי לחשוב אם יש לי או אין לי כסף לארח את הילדים והנכדים. לנסוע לחו"ל מדי פעם. איך תוכלי לעשות זאת אם לא תעבדי?"

וכמובן (כולם): "העבודה שלך נפלאה – שעות נוחות, משכורת טובה. אי אפשר לעזוב דבר כזה".

כשיש משהו שלא מסתדר לי בחיים הוא משתלט לי על כל החיים. כל בעיה עם אחד הילדים – יכולה להעסיק אותי ברוב שעות היממה.
בתקופה האחרונה כל החיים שלי מתנהלים בצל העובדה שאני רוצה הביתה.

שעות אני באינטרנט – מחפשת אפשרויות להתפרנס במשרות חלקיות - אולי ללמוד מקצוע חדש שמאפשר זאת?

לפעמים בא לי באמצע פגישה עם הבוס להפתיע אותו ואותי ולהודיע לו שאני מתפטרת. ואז להודיע גם לבעלי. במקום לחשוב ולדבר כל כך הרבה.

ואז המעשיות שלי משתלטת. עוד לא.
אולי להתחיל ללמוד מקצוע חדש במקביל לעבודה? (ולהיות בשנה הקרובה אפילו פחות עם הילדים).
או לנסות לקחת עבודות קטנות בבית בתחומים אחרים, ולראות איך מסתדר.
ולהמשיך במקביל לחפש עבודה במשרה חלקית מאד בתחומים הנוכחיים שלי (אין).
אולי לפתוח עסק עצמאי ?
נמאס כבר לחשוב! ואז אני לוקחת הפסקה וחיה קצת עד שהמחשבות חוזרות..

לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא... שווה לך לבדוק האם זה לא רק קושי של התקופה שמביא איתו רצון לשינוי. לא שזו לא סיבה טובה, אבל רק שתדעי למה את בוחרת בדרך. זה יכול לעזור לך אח"כ כשתתקלי שוב בקושי.

האם אני פשוט בורחת מאחריות? בורחת במקום להתמודד?
גם אם כן זה לא אכפת לי. הזמן הוא כל כך יקר, ואני לא רוצה לבזבז חלק כל כך חשוב ממנו בלהתמודד עם מצבים שיכולתי פשוט להימנע מהם. אני כבר במספר חודשים של התמודדות, שמאפילה על שמחת החיים שלי. למה שלא אעשה את הדבר שאני אוהבת?

גם כשנהניתי בעבודה, והייתה תקופה ארוכה כזו, עדיין הזמנים בהם "חייתי" עם הילדים היו היפים מכל. (לא הזמנים של - "מקלחת!" "אוכל!" "שיעורים!" "ללמוד למבחן!" "לישון!" – אחר צהריים ממוצע) כתבתי על כך בדף נגררת אחר החיים – שאחריו ירדתי קצת במשרה.

כעת אני במקום אחר. אני יודעת מה אני רוצה.
יש לך תשובה. זו התחלה. עכשיו את בודקת איך את מוציאה אותה לפועל

אני לא מתכננת, כרגע לפחות, חינוך ביתי, למרות שחינוך ביתי נראה לי מאד מתאים לי ולילדים שלי ומדי פעם אני הופכת ברעיון, קוראת ספרים בנושא.. אני לא מוכנה לזה עדיין, במיוחד לאור העובדה שאין משפחה כזו באזור שלנו (ובכלל – בכל חוג מכרנו) והילדים בבי"ס יסודי, כך שמדובר בצעד מהפכני מאד. כרגע גם להוציא אותם מבית הספר ולהיות איתם בשעות הצהריים ובחופשות בית הספר (בלי מטפלות, קייטנות, וכו') נראה לי חלום.
ובטח שאין מה לדבר על 3 חודשי חופשת לידה לאחר ההיריון הבא, בע"ה. לא עוד שאיבות בלתי נגמרות בחדרים מעופשים בעוד אישה אחרת נמצאת עם תינוקי...

זוהר אור – כל הכבוד לך על האומץ, לעזוב עבודה מכניסה כאם חד הורית. דברייך מאד מחזקים, וכך, פחות או יותר, אני רואה בעיני רוחי את מה שיקרה לי כשאעזוב :
יש לי כל כך הרבה סבלנות ורוגע. פתאום אני מבשלת, מסדרת כל מני ארונות בבית. פתאום יש לי את האנרגיה הנפשית לשבת עם הילד ולהפיק כרטיסי ברכה לחג לכל המשפחה.

תודה על התגובות @}

[זוהר_אור*]

ליאורה,

יש לי עוד מה להגיד, אבל לא יכולה כאן כי אני לא רוצה לצאת מהאנונימיות שלי. אם את מעוניינת לשוחח עוד, צרפי מייל.

[ליאורה_נ*]

זוהר, תודה
lioranun at yahoo dot com

[זוהר_אור*]

שלחתי לך מייל.

אם יש לך או את מכירה מישהו שיש לו מנוי על מגזין The Marker, בגליון האחרון במוסף הנשים יש פרוייקט מיוחד על שינוי בקריירה באמצע החיים. מעניין מאוד לקרוא.

[ליאורה_נ*]

זו טעות עבורי לדבר על יום מחוץ לבית בתור יום של "התרעננות". ההתרחקות היא תופעה שמסלימה את עצמה.
אני מבינה פתאום את ההורים ששולחים את הילדים למוסדות חינוך ואחר הצהריים לחוגים ובערב מזמינים בייבי סיטר, כי הם חייבים "זמן לעצמם". השהיה עם הילדים אפשרית, עבורי, תוך התמסרות מוחלטת, וכל מה שפחות מזה מערער את שיווי המשקל איכשהו. (מ י, התחלנו בחינוך ביתי)

החלוקה הזאת שלנו, בין הבפנים לבחוץ, כל-כך מתישה ומייגעת... (רסיסים של אור , שם)

[ליאורה_נ*]

פתאום עולות לי מחשבות "כפירה". הילדים שלי בגילאי 4 עד 10. האם לא אחרתי את המועד? אחזור הביתה, אעזוב עבודה מאתגרת ונוחה, ואף אחד כבר לא צריך אותי כאן בכלל..

אני יודעת שאני רוצה להיות איתם, אבל יש גם תחושה ש-מה פתאם אני נזכרת עכשיו?
מגיל כמה חודשים הם רגילים לראות אותי בד"כ בשעות אחר הצהריים.
עכשיו פתאם אני נזכרת שמה שאני באמת רוצה זה לגדל אותם?
התנאים דווקא די מתחילים להבשיל. בעלי מבין כעת את החשיבות של אמא בבית.

אשמח מאד לשמוע דעותיכם...

[נועה_בר*]

ואף אחד כבר לא צריך אותי כאן בכלל..
כולם למדו להסתגל לזה שאימא לא בבית ולכן זה נדמה שאין צורך..

הלכתי למעלה הדף להיזכר בדברים שלך:
_להיות עם הילדים שלי. אבל ממש להיות איתם. לא להגיע הביתה, שיעורים, חוגים וחברים, מקלחות, אוכל, לישון – אלא לחוות אותם.
לשבת ביחד בחוץ, לשכב על הערסל בזמן שהם משתוללים, בלי למהר לשום מקום.
לטייל איתם בלי שעון, בנחת, למרות שעוד מעט כבר צריך להיות במיטה.
להביט בהם, להקשיב להם, לחבק אותם, להסתכל להם בעיניים. בלי להאיץ, בלי למהר._

כל אלו רגעים מקסימים שיכולים להתקיים רק כשאת מספיק זמן בבית.
אולי הם גדולים, ויותר עצמאיים, ואולי הם לא זקוקים לך לנגב להם את האף (:-P למשל ) אבל בטח שאימא בבית זה טוב לכל ילד, ואם זה מה שגם האימא רוצה אז הרווח הוא כפול

עכשיו פתאם אני נזכרת שמה שאני באמת רוצה זה לגדל אותם?
אף פם לא מאוחר, (תמיד תוכלי לסרוג להם סוודרים אם תהיי חסרת עבודה )
ברצינות, נדמה לי כי אלו החששות של לפני הצעד הגדול, הקפיצה למים שעמוק עמוק בפנים את יודעת כמה הם נעימים.

בהצלחה.

[ליאורה_נ*]

תודה שירי, נועה על התגובות.

אני גם חושבת שמדובר בחששות שלפני. אחרת הייתי שואלת את השאלה הזו באתר אחר
אני בעצם מחפשת חיזוקים, לאור העובדה שהילדים גדולים, ובדרך כלל האמהות מתחילות לחשוב בשלב זה על חזרה לעבודה, ולא על יציאה ממנה.

אני צריכה עוד קצת להתבשל.. תודה!

[עין_הסערה*]

אני בעצם מחפשת חיזוקים, לאור העובדה שהילדים גדולים, ובדרך כלל האמהות מתחילות לחשוב בשלב זה על חזרה לעבודה, ולא על יציאה ממנה.
הנה חיזוק ממני:
פגשתי לא מזמן חברה שעבדה איתי בעבר. שתינו בתחום ההיי טק, והיא עשתה תפקידים מאד תובעניים בשעות ובלחץ נפשי. כל השנים, היתה לה מטפלת נאמנה שקיבלה את הילדים מהגן או בית הספר, הכינה אוכל, שיחקה, עזרה בשיעורים וכו'.
הילדים שלה עכשיו בכיתה ה' ובחטיבה.
היא סיפרה לי שהיא החליטה לעזוב את העבודה, ולהישאר בבית לזמן בלתי מוגבל.
הסיבה הראשונה: אני מרגישה שאני מפספסת את הילדים, ואם אחכה עוד קצת, כבר לא יהיה בשביל מי לחזור הביתה (התייחסה לילדים גדולים שמרכז החיים שלהם הולך ומתרחק מהבית)
הסיבה השניה: כל עוד הילדים היו קטנים, מטפלת יכלה לספק את הצרכים שלהם: נוכחות של מבוגר אוהב, אוכל, עזרה בשיעורים, וכו'. עכשיו שהילדים הולכים וגדלים, הם צריכים תמיכה רגשית שרק אמא (או אבא) יכולים לתת, ומטפלת כבר לא.
(הערה: אני מספרת כאן על הדברים שהיא אמרה לי. ברוב האתר אנחנו שמים דגש על הצורך של ילדים קטנים בנוכחות הורים, אבל היא טוענת שילדים גדולים צריכים הורים אפילו יותר מהקטנים..ואולי אוסיף: במיוחד עם הקטנים גדלו כשההורים לא כ"כ זמינים במהלך היום)

[פלוני_אלמונית*]

הי רחלי,
תודה, לכאלה חיזוקים התכוונתי..

לי אין ספק שגם כעת המטפלת לא מספקת את הצרכים שלהם. ההתנהגות שלהם בזמנים שאני בבית מול ימי עבודה זה הבדל של שמים וארץ.
כשכולנו בבית הם הרבה יותר רגועים, יותר שמחים. אוכלים יותר בריא. הבית מתנהל כפי שאני רוצה (אין ג'אנק פוד, יש "בלגן בריא" במקום רביצה מול הוידאו, יש סבלנות לכלם).

[ליאורה_נ*]

ההערה האחרונה היתה אני

[עירית_לוי]

ליאורה, אני חושבת שאת אמיצה ושהצעד שאת שוקלת מבורך.

אני לא חושבת שבמקרה הזה יש דבר כזה "מאוחר מדי".
הנוכחות שלך בבית טובה ונכונה לכל גיל שלהם. בעיני זו מתנה שאין לה תחליף.

<תגידי, לא הגיע הזמן לדף בית? >

[ליאורה_נ*]

תודה פרח.

אני לא מספיק פעילה באתר בשביל דף בית, אבל כיף לקבל הזמנה אז תודה @}

[ציירת_הקומיקס*]

אתם חושבים על ילד נוסף? אז אולי זה הזמן...

אני ניצלתי את חופשת הלידה של הילדה השניה (והאחרונה לעת עתה) לעזיבת עבודה שכבר מזמן עשתה לי איכסה. קצת בצחוק אמרתי לאנשים סביבי שנכנסתי להריון רק בשביל זה... היה לי מאוד קשה לעזוב למרות שכרגע אני בכלל לא יודעת למה. כמוך, גם אני טיפוס מחושב- מנסה לענות על כל השאלות עוד לפני, ולעיתים זה לא כל כך עוזר כשצריך לקבל החלטות ולעשות צעדים דרמטיים.

השנה בבית עם התינוקת הייתה מופלאה מכל בחינה שהיא. פשוט הרגשתי שקיבלתי את החיים מחדש- להיות בבית בשעות שכבר שנים לא הייתי בהן בבית. להתבונן בסביבה. לראות - פרח , כלב, תינוקת. פתאום כל דבר קיבל עוצמות חדשות ומופלאות. כשהיא הייתה בת מספר חודשים התחלתי לשלב עבודה- כעצמאית, מהבית. בסיוע של הורי וביביסיטר.

כיום הקטנה במשפחתון והבן הגדול בגן. אני עדיין עובדת מהבית, חוץ מיומיים בשבוע שבהם אני עובדת בחוץ- וזה די והותר! אני מרגישה שזה כל כך נכון, לי לפחות ולמשפחה שלי, להיות הרבה בבית. העבודה מהבית הופכת את המעבר מעבודה למשפחה לקל וזורם יותר ואני כמובן הרבה יותר נגישה וזמינה לילדים.

אני לא חושבת שהילדים שלך גדולים מידי לכך: מסיפורים של חברות עם ילדים גדולים יותר, אני מבינה שדווקא בגילאי בית ספר הזמן "הטוב" היחיד להפגש איתם הינו בשעות הצהריים- כשהם חוזרים. אז את יכולה לשמוע את החוויות, לסייע בשיעורים וכן הלאה. אחה"צ סביר להניח שהם מתפזרים לעיסוקיהם. בן הארבע (או בת?) ללא ספק יכול להנות הרבה יותר מנוכחותך. הבן שלי בגיל הזה היה איתנו כמעט כל יום אחה"צ ללא חוגים ועם יחסית מפגש מועט עם חברים.

מה שכן- הבחינה הכלכלית היא בהחלט משמעותית ולא ניתן להתעלם ממנה. את תרוויחי פחות, או בהתחלה- כלל לא, וצריך לקחת את זה בחשבון. יש אומנם חיסכון לא מבוטל בהשארות בבית- בטח עשית כבר את החשבון בעצמך, אבל עדיין זה לא מקביל למשכורת סבירה, לבטחון הכלכלי, ובעיקר: לזכויות סוציאליות (פנסיה ביטוח ועוד).

ממה שאת מספרת נראה לי שהראשון שאותו את צריכה לגייס לצידך הוא בן הזוג. וגם איתו אולי לא לחתור לקבלה של הזדהות מלאה איתך, כי יתכן שהוא פשוט לא מבין, אבל להסתכם באיזושהי הבנה שזה פרויקט משותף של שנכים (אם הוא היה צריך לסוע לחול לשנה שנתיים לצרכי עבודה: האם את היית מפרגנת לו? מוותרת על דברים בשביל זה? משנה את סדרי חייך? סביר להניח שכן, אז זו אולי יכולה להיות הקבלה אפשרית).

[אל_הלב*]

השנה בבית עם התינוקת הייתה מופלאה מכל בחינה שהיא. פשוט הרגשתי שקיבלתי את החיים מחדש- להיות בבית בשעות שכבר שנים לא הייתי בהן בבית. להתבונן בסביבה. לראות - פרח , כלב, תינוקת. פתאום כל דבר קיבל עוצמות חדשות ומופלאות
בדיוק המסר מלמעלה שחיפשתי (-:
תודה