רוצה להשתנות

[אוליב*]

מאוד שמחתי והתרגשתי לקרוא את הסיכום שלך. מאחלת גם לעצמי שינוי כזה.

[קרן_שמש_צהובה*]

בימים אלו אני מתלבטת האם להיכנס ללימודי הנחיית הורים בשיטת Small Talk
אם מישהי שמעה על השיטה,ו/או על לריסה, אני אשמח שתשתף

למה אני מתלבטת? למה אני כל כך קרועה?
מצד אחד ברור לי שיש פה הזדמנות בשבילי להגשים חלומות, להכיר נושאים שמענינים אותי, ולבנות גם יותר ביטחון בהורות שלי
ולמה לא?
מכל הסיבות הקונבנציונליות שבעולם:
כי זה עולה הרבה כסף
והזמן שלי יקר
ואיך אמצע פנאי בתוך העבודה התובענית הזו כשאת היומיום אני בקושי שורדת
והשקעתי ה-מ-ו-ן בהכשרה המקצועית שלי אז איך אני יכולה לחשוב עכשיו, בתום הלימודים המפרכים, על כיוון אחר?
ובכלל, אם יש לי זמן אז יש דברים דחופים פי מיליון
וווואיאיאי
למה בכלל העזתי לחשוב שאולי?

אבל בא לי
ממש בא לי
בא לי לדבר על הדילמות שלי כאמא במסגרת שמכירה בהן ורואה בהן דברים חשובים ממש ממש
בא לי להבין את הפיזיולוגיה והאנטומיה מאחורי דברים שניראים לי הגיונים
בא לי להרגיש שאני משקיעה בעצמי, כבן אדם וכאמא, ולא רק כעובדת במשרד.

מה אני לא אוהבת? את הלחץ
צריכה לקבל החלטה בהקדם, עד מחר בבוקר
וזה מפמפם בי
מצד אחד - מי צריך יותר מיום אחד להחלטה
מצד שני - אני צריכה, או רוצה, או שתיהם,
מותר לי?

וגם, באיזשהו רובד מתחת מרגיש לי שנכון לי להשקיע בעצמי לרגע, ולהוריד קצת הפוקוס מהזוגיות שלנו
יש לי הרגשה שדברים יכולים להסתדר אם אני אתבונן עליה קצת פחות, אבל אני צריכה משהו שממש יתפוס את תשומת הלב שלי

ווואואואוו
דילמה

[אישה_במסע*]

צריכה לקבל החלטה בהקדם, עד מחר בבוקר
קבלי את האמפתיה וההזדהות שלי. אני מאוד לא אוהבת לקבל החלטות בטווח הקצר. וגם אין לי עצות בנוגע להתלבטות - הטיעונים לכאן ולכאן שניהם נשמעים משכנעים מאוד, וכפות המאזניים לא נוטות בברור לאחד מהצדדים.

האפשרות ללמוד את הלימודים האלו - זה רק עכשיו? אין סדנאות שיפתחו מאוחר יותר ויתנו לך יותר זמן לחשוב ולשקלל ולתכנן ולהחליט?

[אמא_של_מוש*]

השקעתי ה-מ-ו-ן בהכשרה המקצועית שלי אז איך אני יכולה לחשוב עכשיו, בתום הלימודים המפרכים, על כיוון אחר?
השאלה הזאתי העסיקה אותי המון!
אני עוד שניה מסיימת תואר בהוראה, כבר עשיתי סטאז ובעוד שבועיים אני מתחילה קורס דולה ורפלקסולוגיה.
לא רואה את עצמי מורה כרגע או בעתיד.
ככל שהימים עוברים אני יותר ויותר בטוחה ושמחה בהחלטה שלי.

אם יש כיוון חדש שמעניין אותנו ויש לנו את האפשרות ללכת אליו, גם אם יש לזה מחיר כמובן, איך נוכל להמשיך להתפשר?
מותר לנו לעשות משהו בשבילנו, משהו שיגרום לנו להרגיש טוב! במיוחד כשמדובר במקצוע שזה חלק נכבד מהחיים.

בהצלחה לך קרן בכל שתבחרי ובעזרת ה' שתהי שלמה ושמחה עם החלטתך

[אישה_במסע*]

אז איך אני יכולה לחשוב עכשיו, בתום הלימודים המפרכים, על כיוון אחר?
אחת הטעויות שמשקיעים, בבורסה ובחיים, עושים, היא להשקיע כסף טוב אחרי כסף רע. אם השקעת משהו והוא אבד, אז יש פיתוי להמשיך ולהשקיע עוד ועוד, כאילו איכשהו זה יגדיל את הסיכוי שכל הבזבוז הזה ישתלם מתישהו, ואז אפשר יהיה להגיד "אבל זה השתלם". או, כאילו זה יאפשר להמשיך להכחיש את האובדן, להגיד שהוא לא אמיתי, לא סופי. לא באמת קרה.

[תמרוש_רוש]

אישה, מה הנמשל?
ומה המסקנה? לא להשקיע בדבר הלא-נכון, כן להשקיע במשהו אחר, נכון יותר, או להפסיק בכלל את ההשקעה ולעשות חושבים?

[תמרוש_רוש]

קרן, מה קרה בסופו של יום?

[קרן_שמש_צהובה*]

הי,
אחרי שכתבי פה הבנתי שהלחץ להכריע בזמן צפוף כל כך אינו כורח המציאות אלא סוג של גישת שיווק
הבנתי שהיא לא מתאימה לי
מוסיפה לחץ ולא מאפשרת שיקול דעת סביר
אז שלחתי מייל והודעתי שאני לא אקבל החלטה בלוז שנקבע, ונהיה בקשר בהמשך
היא עוד לא ענתה לי, אבל זה גם לא משנה
המניפולציה הזו סחטה ממני ותר מידי כוחות

עכשיו אני אתן לעצמי זמן של איזה שבוע שבועיים ואחליט בנחת...

[קרן_שמש_צהובה*]

אישה, אני מכירה את הענין של עלות שקועה, והרלוונטיות של השקעה היא אכן - מכאן ואילך.
בהשקעות, הכסף שבפנים לא נחשב וצריך לשקול האם מה שנידרש ממני להשקיע, מכאן ואילך, הינו השקעה כדאית, כן או לא.

בחיים, ובמציאות התעסוקתית, זה קצת יותר מורכב: למדתי שלשו שנים לתואר, ועוד שנתיים התמחות אחריו.
עכשיו אני למעשה אחרי 5 שנות השקעה אינטנסיביות בהשכלה.
ב-5 השנים הללו הסביבה הקרובה שלי נרתמה לעזרתי במגוון מישורים, כי הלימודים היו מפרכים, והיה קשה מאוד לנהל חיים נורמליים במקביל
כל פעם לפני בחינות הייתי לוקחת 'פוס' מהחיים ונכנסת ללו"ז מטורף של 12 שעות שינון ביום, לפחות
היקרים לי חיכו בסבלנות כדי שגם זה יעבור.
עכשיו, אחרי שההכשרה המטורפת מאחורי, אני מתחילה סוף סוף להרויח שכר נורמלי, וזה חשוב למגוון הבטים בחיים שלנו:
רכשנו דירה, אנחנו צריכים לעמוד בהחזרי המשכנתא בגינה,
אני רוצה יותר זמן למשפחה שלי, וזה יותר קל בשכר גבוה, ועוד

עכשיו, אם הייתי שונאת את העבודה, מרגישה שאני סובלת בה מידי יום, לא ממשת את עצמי,
ההכרעה היתה קלה הרבה יותר
בפועל, אני נהנית בעבודה, מוערכת, יש לי סיכויים טובים להתקדם כאן או לעבוד למקומות אחרים בשכר משודרג
אבל אני, באופי שלי, מחפשת ללמוד עוד, להרחיב, להחכים, להתפתח
ואז אני שואלת את עצמי האם אני באמת חייבת את המסגרת של הקורס בשביל זה
תיאורטית, יכולתי לנסות להשיג את המטרות שאני רוצה לעצמי בקורס הזה, בדרכים יצירתיות, אחרות:
למשל לדאוג לכך שיהיה לי זמן קבוע, אחת לשבוע, ללמידה על המחשב
כי בפועל אני כמעט לא מגיע, בקושי למייל הפרטי
אבל, זה מייגע, קשה להתמיד בכך, זה מצריך כל פעם מחדש בקשה וסידור לאודי
ואם אני בקורס - זה מתוכנן, מקודש, לא יודעת איך להסביר, יותר מסודר
ובא לי, ממש בא לי, להעמיק בידע הזה, בשבילי, כאם.

מישהי פה מכירה את לריסה ואת התכנים שלה ויכולה להבין למה זה כל כך מדבר אלי
מרגישה שיותר מהכל אני רוצה שמישהי תקשיב לי, תיראה כמה בא לי
ותהנהן שמותר לי
אחר כך אני אמצא את הדרך לקבל החלטה

אבל איך סיבנתי ת'חיים שלי כך שאין לי אפילו מישהי שתהנהן לי נוכח הרצון שלי
או, איך ננסח את זה יותר אופטימי, בוא ניראה איך אני מסדרת לעצמי מישהי שתקשיב לי ורק תהנהן למול הרצון שלי? @}

אז תודה לכן שאתן פה, קשובות לכל ההבטים
ואם זה מענין, יש לי עוד איזה 300 סיבות, לכאן ולכאן...

[לב_שומע*]

איזה יופי!!!!
רציתי לכתוב שהדבר היחיד שלא נשמע לי בסיפור הוא לחץ הזמן.
אני לא אוהבת להחליט החלטות ככה.

כל השאר:
בא לך. ממש בא לך.
את מרגישה שזה להשקיע בעצמך.

אוקיי, אז אם זה להשקיע בעצמך וזה די בהתחלה של רשימת דברים שמאוד בא לך עכשיו, אז להשקיע בעצמך שווה כסף ושווה את הזמן שלך, לא?

ולגבי ההכשרה המקצועית והלימודים המפרכים - בשלב זה, ברגע-נצח הזה, את רוצה את זה כדי להשקיע בעצמך, לא?
אם אחר כך דברים ישתנו - את עצמך תהיי כבר בנקודה אחרת.
ולא כל כך מהר ובקלות מתפרנסים מהנחיית הורים אגב.

חשבתי שהלחץ הוא אולי כי רק עכשיו שמעת על זה או אולי כי עד עכשיו דחית החלטה.
שמרתי בצד את האופציה שאולי זה בגלל גישה שיווקית שלהם.
ועדיין, לא אהבתי את הרעיון של להחליט בלחץ.
זה קצת הפוך מלהשקיע בעצמך.

מקומות עם גישה שכזו עמדתי האישית - לוקחת את הרגליים ומתרחקת.
בייחוד אם יש להם יומרה לגעת בנפש האדם.

שומדבר טוב לא יכול לצאת עבור מי שאני ממקום שזו הגישה שלו. ולא חשוב כמה מפתה זה נשמע.

[אישה_במסע*]

אישה, מה הנמשל?
לא להמשיך להשקיע בדבר הלא נכון, אם את יודעת שהוא לא נכון.

ניסיתי לצאת מאוזנת, כי אני לא חושבת שצריך לזרוק השקעה כלכלית לפח, ואני לא מאמינה בללכת אחרי הלב תוף התעלמות מהכלכלה. כי יש מקרים בהם לדעתי כדאי להשאר בעבודה (ומהתיאור של קרן שמש נשמע שעדיף לה להשאר בעבודה שלה). אבל יש מקרים בהם העבודה היא סבל טהור, לחלוטין כסף רע ולהמשיך להשקיע בו זה רק להאריך את הגסיסה.

בכל מקרה, הסדנא נשמעה לי מפוקפקת מלכתחילה, ועכשיו כשאני יודעת קצת יותר אני רוצה להסכים עם כל מה שכתבה לב: המניפולציה הזו סחטה ממני יותר מידי כוחות
אני מאמינה שכשמישהו מספר לך על עצמו, כדאי להקשיב. והסדנא הזו סיפרה שהיא מוכנה לעשות מניפולציות לא מוסריות עבור בצע כסף.

_מקומות עם גישה שכזו עמדתי האישית - לוקחת את הרגליים ומתרחקת.
בייחוד אם יש להם יומרה לגעת בנפש האדם.

שומדבר טוב לא יכול לצאת עבור מי שאני ממקום שזו הגישה שלו. ולא חשוב כמה מפתה זה נשמע._

אני אישית לא מקבלת החלטות בלחץ. החלטתי מראש שאם יש לחץ כזה אז אני אומרת "לא". זה לא שווה את האנרגיה הנפשית שלי.

[לב_שומע*]

כתבתי אחרי שקראתי רק את ההודעה הראשונה שלך מהבוקר. לא את השנייה.

[קרן_שמש_צהובה*]

הולכת לכתוב פה רגע, לעצמי, את כל הצדדים לכאן ולכאן
ואם מישהי תיקרא בין השורות משהו מחכים, אולי תסב את תשומת ליבי

בינתיים אני מאוד, מאוד אמביוולנטית.

צדדים נגד:
החיים שלי צפופים מאוד גם ככה
וגם כלכלית הקורס הזה לא מתאים עכשיו
מבחינת הלחץ השנתי בעבודה: יש עוד זמן, שהייתי רוצה להקדיש אותו להשקעה בזוגיות ובבית שלנו,
כך שכאשר יגיע הלחץ נהיה יותר מוכנים, םנימית
אני מרגישה שאיכשהו הקורס הזה הוא פתח מילוט מההתמודדות בזוגיות
מצד שני אני אולי מתבחבשת בה קצת יותר מידי,
ועיסוק אחר, שממלא אותי, יכול לאוורר אותה היטב.

ובעיקר, לא, כי זה על חשבון הזמן המשותף שלי ושל אודי, שגם כך מצומצם למדי
אז איזה הגיון יש בלימוד הנחית הורים על חשבון הזמן המשותף שלנו? זה נשמע מעט עקום מהיסוד...

וישם גם את הצד המקצועי,
השקעתי רבות בלימודים ועכשיו אני אמורה להשקיע בקרירה הזו עוד קצת כדי לעבור לקטיף בנחת
אני כבר לא בדרג התחתון שעושה את העבודה השחורה,
ועוד לא בלבל העליון ששובר את הראש
אני דרג ביניים שיש לו הרבה ידע מקצועי ויכולת, ואני אמורה פשוט להינות מזה, בינתיים.
אבל אני לא נהנית
ואין לי כוח לטרוח כדי שזה יהיה בכיף
אז אני גוררת רגליים
ושמחה לכל פירצה
אני אוהבת התחלות וריגושים ושינויים
אבל זה ניראה שעכשיו הזמן המתאים הוא למעט יישוב הדעת והתבגרות
אבל אין לי כוח.

למה כן?
כי בא לי בא לי בא לי
זה ניראה לי ממש כיף להתעסק בנושאים הללו
הכיוון של הקורס הוא הנחית הורים בעיקר לתינוקות ופעוטות (עד גיל 3, פחות או יותר)
בהכונה ליעוץ שינה, גמילה מחיתולים ולא זוכרת מה עוד
הרעיון הוא הקשבה לילד ומתן מענה לצרכים וזה פשוט בא לי
בא לי ללמוד את השפה הזו
בא לי להכיר אנשים שמשתמשים בה
מתאים לי שמשפט כמו 'אבל היא ניראית עיפה למרות שלא הגיע זמן ההשכבה' ישמע לי טבעי ונורמלי, חלף הנורמה החברתית של 'תמשכי אותה עד שתהיה ממש עיפה ותלך לישון מוקדם ויהיה לכם ערב פנוי'
בא לי לצאת לקורס, אני ממש אוהבת ללמוד דברים חדשים וגם, במחילה, את הסטטוס שנילווה לכך
אני מרגישה שאין לי רשות לא להיות עם אודי כדי לצאת לסידורים, נניח, אבל לקורס? זה אפשרי, מוכר, ומוערך
בא לי.

[קרן_שמש_צהובה*]

ופתאום
אחרי שאני קוראת את עצמי שוב ושוב ושוב
זה יותר ברור לי:
אני עיפה
מאוד עיפה
מהזוגיות, ומהעבודה
בערך מההורות שלי ומהקשר עם אמא שלי
ופתאום ראיתי חלון שיכול לשחרר אותי מהעבודה הנכוחית,
ולשפר את ההורות שלי
אולי קצת לאוורר את הזוגיות
אבל אין לו סיכוי לשפר את הקשר עם אמא שלי
איכשהו, למרות שהתכנית הזו לא ניראית טובה לשום חלק בפני עצמו,
היא קוראת לי מלמעלה
תעזבי את הכל, ובואי
יהיה כיף

ואני מפחדת להיענות
יש לי הרבה מידי להפסיד
הכסף, הזמן, הפניות
הכל יקר מידי
ואם לא יהיה כיף? ואם הידע יהיה שטחי? ועם לא אתעסק בכלל בייעוץ אחר כך?
כשיש לך כה מעט את חייבת לשמור בקנאות על מה שיש
שלא יאבד לך, ותימצאי מרוששת

אויש,
למה הסכמתי לרצות? לנסות?
למה בכל חשבתי שאפשר?

[בשמת_א*]

אין לי עצה. רק מבינה אותך ממש לעומק... (-:

[אמא_של_מוש*]

[אישה_במסע*]

מה שבולט לי בכל ההתלבטות הזו:
_למה הסכמתי לרצות? לנסות?
למה בכל חשבתי שאפשר?_

מה מפחיד, קשה, לא רצוי, בהסכים לרצות, בלנסות? גם אם לא תקבלי מה שאת רוצה, מה נוראי כל כך ברצון עצמו, שחייבים לברוח ולהמנע ממנו?

[פלוני_אלמונית*]

אחרי שכתבי פה הבנתי שהלחץ להכריע בזמן צפוף כל כך אינו כורח המציאות אלא סוג של גישת שיווק
ובדרך כלל מעיד על ליקוי כלשהו. או מחיר מופרז. או מוצר פגום. והכי גרוע, שהמשווק עומד לקרוס, והוא לוקח את השקים ונעלם.

[קרן_שמש_צהובה*]

אוווווווף,
שיתפתי את בן הזוג באיזשהו קושי שלי, הייתי די שברירית בענין הזה, והתלבטתי אם לשתף
הוא שאל עניינית, איך אני יכול לעזור?
ואני, בהתרגשות, הסברתי על עזרה טכנית קטנה שיכולה לתת לי הרבה כוח
הוא הגיב בהתבדחות קטנטונת על חשבוני והתחמקות אלגנטית מהעזרה שביקשתי

אוווווווף
מרגישה שהכל בתוכי מתפרק.


מה מפחיד, קשה, לא רצוי, בהסכים לרצות, בלנסות? גם אם לא תקבלי מה שאת רוצה, מה נוראי כל כך ברצון עצמו, שחייבים לברוח ולהמנע ממנו?
זה, בדיוק זה
במיקרה אחר ולא קשור
אבל הכל קשור להכל

כשיש לך, ואת רוצה משהו, ולא הולך, אז לא.
אבל שכאת מרגישה שאין לך, ואת רוצה משהו, ולא הולך, אז... פתאום האין ממלא את הכל, מתבלט, מתעצם, צובע את הכל בשחור

כן, הכל יחסי, גם יש ואין, ואף פעם זה לא הכל או כלום
אני יודעת

ועדיין,
כבר שעתיים,
רועדת בכל הגוף ובוכה לפרקים
אווווץ'

[טלי_ב*]

_שיתפתי את בן הזוג באיזשהו קושי שלי, הייתי די שברירית בענין הזה, והתלבטתי אם לשתף
הוא שאל עניינית, איך אני יכול לעזור?
ואני, בהתרגשות, הסברתי על עזרה טכנית קטנה שיכולה לתת לי הרבה כוח
הוא הגיב בהתבדחות קטנטונת על חשבוני והתחמקות אלגנטית מהעזרה שביקשתי_

מבינה אותך מאוד.
מהניסיון שלי, לפעמים יוצא טוב מהתפרקויות כאלה.
בדרך כלל יש שם משהו עמוק יותר מהאירוע הקונקרטי, ויש לו הזדמנות להשתחרר קצת.

ואחר כך, הייתי נותנת צ'אנס לעוד שיחה ועוד אחת אם תידרש, עד שמשהו ירגיש טוב יותר.
לא תמיד רואים מבחוץ את המשקל האדיר שיש לבקשת עזרה במשהו קטן יחסית.
את גודל הסיכון שלקחת בעצם השיתוף.
מותר להגיד: לא היה לי קל לשתף ולא היה לי קל לבקש. אני מבקשת שתתייחס בכובד הראש הראוי למוכנות שלי לחשוף משהו פגיע.
ואם הוא לא יכול לעזור בדבר הספציפי שביקשת, שימשיך לחפש ביחד איתך דרכים נוספת שבהן הוא יכול לעשות משהו .

לגבי הקורס... גם לי משהו נשמע קצת עקום.
דברים כאלה שהם למידה שנוגעת גם בנפש, נראה לי שעדיף ללמוד ממי שגם חי את מה שהוא מלמד. ואם הקורס מתמקד הרבה ב הקשבה לילד ומתן מענה לצרכים הייתי מצפה ליותר רגישות כלפי הצרכים של מי שבאה ללמוד...
היית גם מפרידה בין הצורך שלך במסגרת שבה תוכלי לעסוק בעניינים שקשורים להורות, מקום לדבר על הדברים וללמוד גישה ושפה וכו' לבין השאלה התעסוקתית.
יש הרבה מסגרות שנותנות מענה לצורך הזה בלי שהן יהיו הכשרה מקצועית. בחלקן יש גם אופק להכשרה כזו למי שרוצה, אחרי תקופה מסוימת, ללכת בכיוון הזה. בכל מקרה הם לרוב יהיו גם פחות יקרים...
וגם מבחינתך זו החלטה פחות דרמטית - את לא צריכה להחליט על שינוי מקצועי אלא רק על התחייבות למסגרת מסוימת של שעות, שלרוב יהיו גם משהו כמו 2-4 שעות בשבוע, שזה לא מאוד אינטנסיבי.
אז אולי כדאי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש ולא רק את הקורס הספציפי הזה?

[אישה_במסע*]

אז אולי כדאי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש ולא רק את הקורס הספציפי הזה?

[תמרוש_רוש]

_למה הסכמתי לרצות? לנסות?
למה בכלל חשבתי שאפשר?_
כי את מעיזה. את רוצה לגדול. להתרחב. לתת לעצמך לגיטימציה לרצונות ולתקוות.
כי את יודעת שהרצון והניסיונות, עצם הניסיון, גם אם שום דבר מתוכו לא "יצליח" - עצם הרצון והניסיון מהווים גדילה והעצמה. וחוזקה.

_כשיש לך, ואת רוצה משהו, ולא הולך, אז לא.
אבל כשאת מרגישה שאין לך, ואת רוצה משהו, ולא הולך, אז... פתאום האין ממלא את הכל, מתבלט, מתעצם, צובע את הכל בשחור_
ואולי אפשר להסתכל על זה אחרת?
להגיד לעצמך שעצם העובדה שהעזת להגדיר ולרצות ולברר ולשקול, ממש לשקול תכלס להירשם לקורס - זה צעד ענק.
זיהית רצון. זיהית תשוקה. זיהית צורך. נתת להם במה וזמן ומקום.
זיהית גם קשיים ובעיות וחסרונות. ואת אולי מבולבלת ולא יודעת מה לעשות.
אבל תראי כמה כוח יש בתהליך! כמה הכרזה של "אני" יש כאן.
ורק זה, לדעתי, מבורך.
גם אם יש בלבול, וגם אם את מזהה את החסר והרעב, וזה קשה - עצם הזיהוי חשוב ובריא.

_היית גם מפרידה בין הצורך שלך במסגרת שבה תוכלי לעסוק בעניינים שקשורים להורות, מקום לדבר על הדברים וללמוד גישה ושפה וכו' לבין השאלה התעסוקתית.
יש הרבה מסגרות שנותנות מענה לצורך הזה בלי שהן יהיו הכשרה מקצועית. בחלקן יש גם אופק להכשרה כזו למי שרוצה, אחרי תקופה מסוימת, ללכת בכיוון הזה. בכל מקרה הם לרוב יהיו גם פחות יקרים...
וגם מבחינתך זו החלטה פחות דרמטית - את לא צריכה להחליט על שינוי מקצועי אלא רק על התחייבות למסגרת מסוימת של שעות, שלרוב יהיו גם משהו כמו 2-4 שעות בשבוע, שזה לא מאוד אינטנסיבי.
אז אולי כדאי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש ולא רק את הקורס הספציפי הזה?_
מסכימה מאוד עם טלי.

והעיקר - חיבוק
אל תיבהלי מעצמך.
@}

[אישה_במסע*]

ואולי אפשר להסתכל על זה אחרת?

אני חושבת שהפחד לרצות דברים שאי אפשר להשיג הוא טבעי לאנושות. לכל הפחות, הוא מאוד מאוד מאוד נפוץ בחברה שלנו, והאמירה של צילי שמותר לרצות גם אם אי אפשר להשיג הייתה סוג של התגלות בשבילי. כי לא שמעתי את זה בשום מקום אחר!

היא גם מדגימה בצורה יפה מאוד איך נתינת רשות לרצון מאפשרת למצוא את כל פתרונות הביניים שהדחקה של הרצון מונעת. איך היא ממש יוצר. יש מאין, המון גוונים שלא היו שם קודם.

[קרן_שמש_צהובה*]

מהניסיון שלי, לפעמים יוצא טוב מהתפרקויות כאלה.
טלי,
תודה שכתבת את המילים הללו,
הם הגיעו אלי בדיוק בזמן המתאים לי...

אל תיבהלי מעצמך
טיפ חשוב, תודה

[קרן_שמש_צהובה*]

בינתיים קורים פה כמה דברים חמודים, ואני ממש מברכת עליהם:

אתמול בערב, אחרי שאודי נרדמה ובינתיים שזוגי מתקלח,
הוצאתי את חלוק הנחל המקסים שאספתי בחצבני וכתבי עליו באותיות עגולות: נחת

זה התחיל כשצילי הציעה למשיהי שהיא תשלח לה חלוק נחל מקסים, עם איזושהי מילה,
ואז החלטתי שממש בא לי גם איזה אחד בשביל עצמי
אנחנו גרים בסמוך לנחל מאוד אכזב וכמעט לא נותרו בו חלוקים לתפארת מדינת ישראל
יש איזה נחל לא רחוק שאנחנו מבקרים לעיתים אך איכשהו זה אף פעם לא הסתדר לאסוף משם חלוק אחד
ובערב החג כשהיינו בצפון הרחוק, פתאום קרץ אלי חלוק מקסים אחד, אפרפר, כמין מקבילית כזו והזמין אותי לאסוף אותו

ואתמול, פשוט הוצאתי צבעים, כדי לגלות שהם כבר התייבשו,
ערבבתי עם מים היטב, ועדיין נשארו מעט גבשושיות...
גיליתי שהעפתי כבר את המכחול, אבל צמרון יכול לעזות את העבודה לא כל כך נורא
ו...כתבתי לי 'נחת' והוספתי ציפור קטנה פורשת כנף מעל, בין הח' לת'
יצא מקסים
ובעיקר מרנין
אני לא מצליחה אפילו לבטא במילים כמה הייתי רחוקה מלתת כמה דקות כאלו לעצמי
ועכשיו פשוט נתתי
ו... הרווחתי!!!

היום קפצתי לאסוף איזו חבילה בצהריים המוקדמים, והחלטתי להתפנק עם מנת כבד מוכנה.
ופתאום, ככה בדרך בין החנות לעבודה, החלטתי לקפוץ הביתה מוקדם
התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא במוד של לפנק
היא ענתה ש 'למה לא?' , אז ביקשתי ממנה להעמיד פירה לבשל
היא הסכימה בשמחה.

באתי, הגשתי לשתינו פירה לוהט עם הכבד שקניתי,
היא היתה קצת במצברוח בהתחלה,
אבל אני הייתי בקטע של לפנק את עצמי ובכיף לפנק גם אותה
עזרתי במשהו קטן, התיישבנו לשולחן
ואיכשהו הרגשתי שמשהו מתרחב, מתיישב לה בלב.

אני כל כך שמחה שעשיתי את הצעד הקטן הזה לקראתי, לקראתה
זה יוצא פה קצת מבולבל אבל במציאות זה נחמד ומשמח.

עדין לא החלטתי בנוגע לקורס
אני מתכננת לשוחח היום עם המדריכה ועם בוגרת
סיכמתי עם עצמי להחליט מחר
שולחת בקשה שאבחר במה שטוב בעבורי, בעבורנו

[תמרוש_רוש]

איזה יופי!

[בשמת_א*]

[קרן_שמש_צהובה*]

המון מחשבות שאני לא מספיקה לחלוק פה,
איכשהו מרגיש שאני מגיעה לבאופן בעיקר כשצריכה לפרוק, ואז... משתפת בחוויות מאופי מסויים
רק מזכירה לעצמי שבין לבין יש שיגרה וחיים שמחים וקצת חיכוכים והרבה חיוכים ומה לא...

היום היתה לי שיחה עם מנהלת משאבי אנוש בעבודה
אחראית משאבי אנוש חדשה שרוצה להכיר את העובדים קצת יותר
היתה שיחה טובה, ובסופה היא פירגנה לי ביג טיים
אני ,קצת כמו ילדה קטנה, שאלתי בתמימות: למה את חושבת שאני כל כך משמעותית ומיוחדת פה?
אני באמת חושבת שהצוות כולו מצויין והרבה מעבר לזה, אז מה כל כך מיוחד דווקא בי?
היא לא התבלבלה, ומנתה בנינוחות את הכמה תכונות היותר בולטות שלי שהתרשמה מהן, בשיחתנו הקצרה
והביעה את תקוותה שאמשיך לתרום לשגשוג הצוות.

הסמקתי, נהניתי מהמחמאות
ורגע אחר כך פשוט בא לי לבכות.

למה? למה? למה?
אני צריכה שוב, ושוב, ושוב
שאנשים מבחוץ יספרו לי שאני חכמה ומיוחדת ושווה
למה אני לא מרגישה כך בעצמי? מעצמי? לעצמי?

ואז פשוט בא לי לחבק אותי, ולהגיד לי שזה בסדר
לפעמים זה פשוט ככה

אבל אני מרגישה לא מנוחמת
כמו חתולה פצועה: מיללת, מיללת, מיללת
אני טובה, וראויה, ושווה וקרובה
לא רק בגלל שאני אינטלגנטית וחכמה, לא דווקא בגלל שאני בוגרת ומבינה, לא בעיקר בגלל שנעים לגלגל איתי שיחה,
אני טובה בזכות עצמי
בזכות הנשמה שבקרבי
בגלל מי שאני במהות, ולא רק בלבוש

ואני מצליחה בקושי רב להגיד את זה לעצמי
שומעת במעומעם
והלב, כמו חלל
כאילו לא שמע אודות כך מעולם.

ועדיין יש לי חלום, שאני לא יודעת אם יוכל להתגשם אי פעם:
שאמא שלי תגיד לי את המשפטים הללו
כן, דווקא היא
בלי לנסות ליישר אותי, לסדר, להתאים, להחכים
פשוט להסכים
שאני נפלאה וראויה וטובה
כמו שאני
בדיוק

אוי, כמה דמעות, כמה תקוות
ומשאלה אחת קטנה
נאלמה
העודנה?

[אמא_של_מוש*]

[תמרוש_רוש]

ואני מצליחה בקושי רב להגיד את זה לעצמי
הנה, הצלחת.
לאט לאט. תמשיכי.
את כל כך בדרך הנכונה.

[קרן_שמש_צהובה*]

דברים יפים קורים
דברם טובים
משהו בזוגיות זז לכיוון מאוד מאוד חיובי ואני מוחאת לנו כפיים בגלוי

בין היתר, ממש טורחת על שיתוף
כשהדברים היו תקועים הרגשתי שאני גרה עם מישהו וכל כך רחוקה ממנו
לאט לאט קלטתי שצריכים שניים לטנגו: אם אני לא מספרת ולא משתפת, אך טבעי שארגיש רחוקים

'טורחת' על השיתוף, בעיקר ב-2 מובנים:

1. גם ביום הכי עמוס, לתפוס כמה דקות ולדבר. על איך היה ומה הגיש. כדי שנהיה ביחד
2. גם כשהרגשות שלי נחווים בצורה ערטילאית, ואני לא בטוחה שאצליח לתמלל. לנסות להסביר שוב, ושוב, לבדוק אם הובנתי, ואם לא - לנסות לדייק. נותן תחושה עמוקה של שותפות שהבן זוג מבין עד לנפתולים. ולפעמים אני חופרת. אז מה?

ויש עדיין דברים שאני רוצה לשנות
אחד זה העבודה שלי. מיציתי אותה, לחלוטין, חייבת למצוא אחת חדשה
והשניה זה המטפלת של אודי, היא עדיין לבד שם, ואני מאוד אמביוולנטית לגבי זה

[קרן_שמש_צהובה*]

בוא נדבר רגע על המטפלת של אודי, כי זה חשוב לי, אני ממש אשמח לאוורר את המחשבות הללו, קצת:

מצד אחד, אני בטוחה שהבחירה במטפלת אוהבת שהיא דמות יחידה ומקושרת היא חשובה בגיל הזה. אודי עכשיו בת 16 חדשים כמעט.
חורף, והיא מבלה בבית של משפחה, עם אבא ואמא, ילדים שחוזרים החל מ1:30, אוירה אוהבת והגנה מעולה.

קצת מציק לי הקטע החברתי.
אין איתה עוד ילדים, והיא אוהבת חברים, מאוד
אני משתדלת אחרי צהריים להזמין שכנים. זה לא להרבה זמן אבל ניכר שהיא מאוד מאוד שמחה לארח.
היא גם מאוד אוהבת את הבנות של המטפלת, אבל הן הרבה יותר גדולות (9 ו-10)

לפעמים קצת אכפת לי שהיא לא עם חברים, אני רואה כמה היא שמחה לקראת השכנים, ניראה לי שהיא היתה שמחה שיהיו גם חברים אצל המטפלת.
ניסיתי לעניין פה שכנות בכל מיני דרכים, הייתי ממש מטיפה לענין: כל אם בגינה שיצא לי לדבר איתה, סיפרתי על המטפלת הקסומה של אודי
וזה קצת עזר
למשל, אמא שהיתה צריכה פתרון חד פעמי שלחה לשם את הילדה, בוקר אחד.
עוד זוג הורים שטס לחול השתמש בה כצהרון, ואודי היתה ממש מאושרת.
אבל עדיין, יום יום, היא מבלה שם בעיקר בחברת מבוגרים.

וגם, אין איזו פעילות מוגדרת שהן עושות ביחד. פשוט מבלות בנעימים.
ברור לי שזה הכי טבעי בעולם: בדיוק כמו שהיא מבלה איתי ואפילו יותר טוב
אני, כשאני איתה, לרוב מתקשה להימנע מהתרכזות בילד, אלא אם הזמנו אורחים
ההרגשה שאני לא איתה כל הבוקר מזמינה אותי להיות צמודה אליה.
המטפלת, לעומתי, מבשלת מכבסת מנקה ומשוחחת בטלפון נמרצות כשהבחורה שלי חוגגת מסביב בהתלהבות

אני חושבת שבסך הכל טוב לה, אבל עדיין קצת מתלבטת,
תובנות?

[תמרוש_רוש]

אמא, תירגעי

כו, היא אוהבת חברה וזה נפלא.
ויש לה חברה.
והיא מבלה בבית של משפחה, עם אבא ואמא, ילדים שחוזרים החל מ1:30, אוירה אוהבת והגנה מעולה.
באמת, מה צריך יותר מזה?

היא גם מאוד אוהבת את הבנות של המטפלת, אבל הן הרבה יותר גדולות (9 ו-10)
ה"אבל" הזה ממש לא במקום. קונספציה תרבותית מחורבנת שלנו שאומרת שילדים "צריכים" חברת "בני גילם".
קשקוש.
החברים הכי טובים שלי בילדות היו ילדים שקטנים ממני ב- 3 ו- 5 שנים, וזה היה נפלא. הרבה יותר טוב מאשר להסתובב עם ילדים בגילי.
היו לי גם חברים מבוגרים - זוג צעיר בני עשרים+, שכנים של סבתא שלי. הייתי שורצת אצלם שעות, וגם זה היה נהדר. תומך באופן בלתי רגיל, ונעים ו... הכל.

ועכשיו מה? אני בת ארבעים, והכי אוהבת להסתובב עם נשים וגברים שמבוגרות ממני בעשרים שנה. או יותר.
ועכשיו הצטרפתי למקום עבודה חדש, ואני ממש מתמוגגת מההזדמנות להתרועע עם אנשים צעירים, בני 25 ככה, שרק השנה סיימו את הלימודים.
זה כיף. כל כך כיף.
די. תניחי.

כל אדם שבא במגע אתה ואוהב אותה ונעים אליה - הוא "חברה" ו"חברים". זהו.

ואם היא נהנית גם מחברת ילדים קטנים יותר, ואת מצליחה לארגן את זה פה-ושם בלי להשתגע ובלי להחליחץ - יופי לך ויופי לה. בונוס.
אבל זה לא העיקר. ואין צורך בתחושת חובה בעניין.

[בשמת_א*]

רק אוסיף שבגילה, החברה הכי גרועה עבורה היא בני גילה.
זה גם לא ביולוגי.
לא ארחיב כי כתבתי על זה המון בדפים ישנים.

[קרן_שמש_צהובה*]

אמא, תירגעי
יש!!! יש לי אישור

לוקחת נשימה עמוקה, עמוקה, נותנת לאויר להגיע לכל המקומות שזקוקים לו,
משתחחרת, ולוקחת נשימה נוספת

רק אוסיף שבגילה, החברה הכי גרועה עבורה היא בני גילה

אני לא מאמינה, באמת
תמיד צריך לשאול בבאופן
אתן יודעות כמה אנרגיה, פנימית וחיצונית, ביזבזתי בהתבחבשות הזאתי עם עצמי?
מעכשיו נתעל אותה לאפיקים בונים יותר,
יאללה, שיחררתי!!

[תמרוש_רוש]

יאללה, שיחררתי!!

[בשמת_א*]

(-:

[קרן_שמש_צהובה*]

אתן יודעות מה? אם כבר פתחתי את הפנדורה של החששות שלי על המטפלת, אני הולכת לטאטא פה עוד כמה החוצה
סתם שתיראנה את אור השמש ותיבשנה להן, מעצמן, ככה:

ולשם דיוק, לפני שאני מתחילה לכתוב, אני קולטת שזה לא בדיוק תהיות שלי
יותר התמודדות מול תגובות מבחוץ והשלמה שי עם הבחירה שלנו, כרגע
נו, תשתזפנה כבר, תהיות מערערות שכאלה:

1. היא לא עושה איתה שום פעילות, אין 'ריכוז', לא שרים שירים קבועים

אז כשמגיעים לסבתא אין מה להראות, רק ידיים למעלה שהיא עושה כבר המון זמן...

1. המטפלת, במהלך השהות של אודי, עושה הכל כולל הכל:

מבשלת, מכבסת, יוצאת איתה לסופר ולדואר, ולפעמים אפילו שוטפת את הרצפה
לעיתים, אני תוהה האם אודי איננה מוזנחת בין לבין
כי אני ממש לא מצליחה ללהטט בין כלל המשימות וגם להיות איתה
אבל זה ניראה שהמטפלת באמת כן, והיא עושה את הכל בשמחה ובאהבה גדולה
מכל מה שבדקתי נריאה שאודי מטופלת היטב
אז מה אכפת לי שהיא מספיקה המון?
האם אני מעדיפה מטפלת משועממת ומתוסכלת?
האין זה האידיאל להיות עם הילדה, ולחיות איתה, וא סתם 'לשמור עליה'???

1. לפעמים היא הולכת לשנ"צ ומשאירה את אודי עם הבנות

יש אחת בת 16 שהיא אחראית ואני סומכת עליה
אבל יש עוד אחת, בת 10, ולפעמים אודי נשארת איתה
אני לא כל כך סומכת עליה ולא כל כך יודעת מה לעשות עם זה

1. פעם בשבוע אודי הולכת לחוג עם בת ה-10

בהתחלה ממש לא אהבתי את הרעיון, אז הלכתי לראות מה קורה שם
זו משפחה שמארחת את החוג, עם צמד מדריכות ואם שאני מאוד סומכת עליה
אודי יושבת שם מפסוטית מהחברה ומהפעילות
אפילו כשהגעתי היא לא קמה לקראתי אלא הזמינה אותי לראות מה היא עושה
זה היה מאוד מרגש, וברור שהיא נהנית שם
השאלה היא רק עד כמה זה אחראי שבת 10 משגיחה עליה,
כי המדריכות יותר עסוקות בפעילות ופחות בהשגחה

טוב, ניראה לי שעד פה הכל היה שטויות, עכשיו מגיע העוקץ:

1. אני מרגישה שהמטפלת ממש לא סומכת עלי, כאם. אולי אפילו טיפטיפה מזלזלת/מתנשאת

כאילו מי אני שאגיד לה מה לעשות, ממרומי ניסיונה
אני שמה לב שלפעמים אני משקרת קלות או מתיישרת כדי למצוא חן בעיניה ולזכות לאישורה
כאילו היא גם הגננת שלי ולא רק של הילדה
הזוי

למשל, בענין השאיבה
למעשה זה די מעיק עלי, ואני לא כל כך מבינה למה היא צריכה את זה
ביום שישי האחרון אודי בכלל לא ינקה במשך כל היום
אני לא חושבת שהיא כל כך זקוקה למנה הזו, כי היא אוכלת ממש הכל
ואני מאוד סומכת עליה שאם היא רעבה היא תאכל משהו טוב
ועדיין אני שואבת כל יום מנה
כי מהטפלת אומרת שהיא מתלקקת על זה ושזה נותן לה כוח וגם היא רגילה להירדם כך
אני מרגישה ממש מדוללת כוחות בגישה למשא-ומתן מולה: אני חסרת הניסיון מול יודעת הכל
אויש,
איך משחררים את זה ???

[קרן_שמש_צהובה*]

יש דברים שפשוט מבקשים לראות שמש
וזה כבר משחרר אותם לבד

היום בצהריים, כשהמטפלת סיפרה לי שאודי לא כל כך אכלה
במקום להתכווץ, להתנצל, להצטער, להתלבט
אמרתי לה בטון הכי נעים וענייני:
תקשיבי רגע, אני חושבת שאם יש פעוט שבקושי אוכל, לא עולה במשקל, לא מתפקד, וכדומה, מן הראוי לדאוג לכך שיאכל
אבל אודי אוכל הכל, כשבא לה, חיונית, שמחה, עירנית.
אז לא בא לה היום לאכול. נו, אז מה?
היא תשלים בארוחת ערב, או מחר, או כשתהיה רעבה, או כשתראה משהו שמתחשק לה
על מה הדאגה??

היא הקשיבה, ומיד, באותו מרץ בילתי נידלה:
וואואי איך שאת צודקת, זה בדיוק מה שאמרתי לבן שלי שהתלונן על כך שהנכדה לא אוכלת
אולי היא היום קצת מצוננת....

וואאאלה,
אף פעם לא דיברתי איתה כך
זה היה, פשוט, משחרר!!!

[תפילה_לאם]

_יש דברים שפשוט מבקשים לראות שמש
וזה כבר משחרר אותם לבד_

איזה יופי!

_אבל יש עוד אחת, בת 10, ולפעמים אודי נשארת איתה
אני לא כל כך סומכת עליה ולא כל כך יודעת מה לעשות עם זה_
מכל מה שמנית, אני חושבת שעל זה אפשר לפנות למטפלת ולהגדיר את הגבולות שלך. אולי היא תגיד, שהשינה שלה קלה, ושהילדה אחראית וכו' וכו'.
ואת יכולה להגיב על התשובה שלה במשהו כמו: "טוב, אני עוד אחשוב על זה" ולא להגיב באותו הרגע. ואז בינך לבינך תשקלי אם התשובה שלה מקובלת עלייך ומספקת אותך.
דווקא בחוג זה נראה לי פחות בעייתי, כי אפילו שהמדריכות לא מפוקסות באודי, נראה לי שסביבה של כמה בוגרים שיש להם מודעות כלשהי לקטנטנה שלידם אמורה לספק את רשת הביטחון שהיא זקוקה לה, אלא אם כן אני מדמיינת התנהלות אחרת ממה שקורה שם בפועל.

[אמא_של_מוש*]

תודה לך קרן על הדברים ששיתפת, הנושא של החברה מעסיק אותי גם כן.

אני עם מוש בבית אבל יוצא לנו כמעט כל יום להתראות עם אנשים אחרים. הרוב בוגרים ולפחות פעם-פעמיים בשבוע ילדים בגילאים שונים.
ב"ה הוא חברותי ומתחבר לכולם ושמח בחברה, בעיקר של ילדים גדולים ממנו. גם מתינוקות הוא מתלהב ואוהב לחבק אותם.
לעומת זאת, מילדים בני גילו הוא הרבה פעמים מתעלם.

לפני חודש בערך ישב לי על המצפון ש"אין לו מספיק חברה" והלכתי לחברה שבנה בגיל של מוש. היה פשוט נוראי, הילד השני לא נתן למוש לשחק בכלום וכל דבר שמוש לקח הוא בא לקחת לו ובטח שכמעט ולא היה משחק משותף ביניהם. רוב הביקור מוש היה מתוסכל.

איזה כייף שאין לי סרטון של הבן שלי רוקד במעגל להראות לסבתא.
אבל יש לי סרטון מדהים של מוש רוקד בציון של רבי נתן מברסלב. מישהו שם התחיל לנגן בגיטרה ניגון יפיפה וכולם הצטרפו לשירה ומוש פשוט התחיל להתנוענע מצד לצד בקצב של הניגון. זה היה מרגש (-:

[יולי_קו]

קרן שמש צהובה,
אבל יש עוד אחת, בת 10, ולפעמים אודי נשארת איתה

באמת תלוי מי הילדה, איך הקשר בינה לבין התינוקת, ואם יש זמינות של מבוגרים.
בתי בת ה10 מעולה עם פעוטות, ובני בין ה12 לא כל-כך (במשחק כן, אבל לא כאחראי...).
אני אשאיר אותה בלי תהיות עם קטנים (אולי לא עם תינוקות ממש רכים, פשוט כי אין לה כמעט נסיון עם רכים נולדים, אבל כם עם כאלה שכבר יודעים לשבת, ללכת).
איך הבת שהצעירה של המטפלת מבחינת אופי וקשר?

בקשר לרשימה שלך, לי נראה שלי ארבעת הסעיפים הראשונים נשמעים ממש נהדרים, ושאם את רוצה שהיא תלמד שירים כלשהם את יכולה לנצל את הזמן שלכן יחד ללמד אותה.
בקשר לסעיף האחרון, כן... לא קל, אבל כנראה גם פה הכתיבה ב׳באופן׳ עוזרת...(שיום שיום שיום....לתת שם לדברים).

[תמרוש_רוש]

_אף פעם לא דיברתי איתה כך
זה היה, פשוט, משחרר!!!_
וואוו.
מדהימה.
תביאי עוד!

[קרן_שמש_צהובה*]

איך שדברים משתנים במהירות מהרגע שחושפים אותם, אני פשוט לא מאמינה
כניראה שבאמת החלק החשוב זה לשים לב, לתת שם, לראות נכחה:

יצאתי בשישי לקורס, ולא יהיה לי סידור ליהודית
עקרונית, היא יכולה להיות נוכחת, אבל מעשית זה לא עבד לי - הייתי עסוקה בה ולא בהרצאה
התלבטתי בין כמה פתרונות אפשריים: להשאיר אותה אצל המטפלת, להביא אותה עם בייביסיטר,
והמטפלת הציעה לי את בת ה-10 שלה
היה פשוט מושלם
אודי מכירה ואוהבת אותה, הן שיחקו ביחד בפינת החדר של ההרצאה
מידי פעם אודי באה אלי וחזרה לשחק איתה
כשאודי התעייפה - היא יצאה לטייל איתה בחוץ, בעגלה, ואני הצצתי על שתיהן מהחלון מידי פעם.

אודי אוהבת אותה, הן מתקשרות נפלא, היא ממש קשובה לה וזורמת איתה.

מה למדתי? אני לא בטוחה. אני עדיין רוצה לחשוב על מצב בו המטפלת ישנה
אבל אם היא רק מנמנמת והדלת לחדר פתוחה אולי זה לא שונה בהרבה ממני מקשיבה להרצאה???

[תמרוש_רוש]

אם היא רק מנמנמת והדלת לחדר פתוחה אולי זה לא שונה בהרבה ממני מקשיבה להרצאה???

[בשמת_א*]

רק רוצה להוסיף, שילדה בת 10 היא חברה מצויינת לקטנה כזאת. כי הילדה בדיוק בגיל שהקטנה מעניינת אותה. כיף לה לשחק איתה בשביל עצמה, היא נהנית.
לא יכולה להיות חברה יותר טובה לתינוקות/פעוטות מאשר מישהו שמאוד נהנה להיות איתם. זו האהבה האולטימטיבית. והילדה מספיק קטנה כדי שגם בשביל אודי היא לא תתפס כ"מבוגרת" אלא כ"חברה".
ילדה בגיל הזה, יכולה להיות קשובה ולזרום.
לעומת זאת, חברת תינוקות/פעוטות בני גילה, איננה אלא מאבק על הקשבה ונתינה. אין יכולת להדדיות אמיתית. לכן, בגיל של אודי, ממש לא מומלצת חברה של בני גילה (על רגל אחת). להערכתי, לפחות עד גיל 4-5. לפחות.

[קרן_שמש_צהובה*]

רק רוצה להוסיף, שילדה בת 10 היא חברה מצויינת לקטנה כזאת. כי הילדה בדיוק בגיל שהקטנה מעניינת אותה. כיף לה לשחק איתה בשביל עצמה, היא נהנית.
אופס, תודה על זה
כמה פשוט ככה נכון
וממש מדויק אצלנו, ספציפית

יש שינויים שהם תהליכיים באפיים.
לוקח להם פעם ועוד פעם ועוד
אבל יש שינויים תודעתיים
אי אפשר לא לדעת אחרי שכבר יודעים
פשוט רגע אחד שבו מבינים
ואחר כך ההסתכלות היא כבר ממש אחרת

בשמת א, תמרוש רוש, וכל אישה אחרת שאני לומדת ממנה כאן, בבאופן
אני רוצה להודות לך על היכולת המופלאה הזו, לאפשר לי להבין ברגע, משהו אחר
להטיל ספק במה שניראה ברור מאליו, להתבונן, ומתוך התובנה הזו, פשוט להשתנות
תודה לך @}

[בשמת_א*]

(-: תודה לך (-:

[יולי_קו]

[תמרוש_רוש]

לעומת זאת, חברת תינוקות/פעוטות בני גילה, איננה אלא מאבק על הקשבה ונתינה. אין יכולת להדדיות אמיתית. לפחות עד גיל 4-5. לפחות.


בשמת, לא נוח לי עם המשפט "לא מומלצת". כי מה, נתחיל להימנע מחברת חברות שיש להן פעוטות בגיל של שלנו?
ברור שלא. ניפגש אתן, עוד פעם ועוד פעם, ונחיה עם זה שהרבה פעמים זה מפגש מתיש והילדים לא ממש נתרמים.
אבל כל מילה אחרת - כן.
@}

[תמרוש_רוש]

ונחיה עם זה שהרבה פעמים זה מפגש מתיש והילדים לא ממש נתרמים.
כי לפעמים הם דווקא כן נהנים, בייחוד אם יש פער של שנה ביניהם

[בשמת_א*]

בשמת, לא נוח לי עם המשפט "לא מומלצת". כי מה, נתחיל להימנע מחברת חברות שיש להן פעוטות בגיל של שלנו?
לא קשור.
"לא מומלצת" לא אומר "אסורה באיסור חמור".
אם את נפגשת עם חברה שלך בשביל עצמך, ובמקרה יש גם לה תינוקות/פעוטות בגילאים של התינוקות/פעוטות שלך, אז כדאי שתדעי מראש להיערך. את לא עושה את זה בשביל התינוק שלך...
ההמלצה שלי נוגעת לכל אותם הורים שמתאמצים בטעות לארגן בכוונה ובמיוחד חברה באותו גיל לתינוקות ופעוטות... עבור התינוק. מיותר. חבל.

באופן אישי אני מוכרחה לומר, שהתוצאות של מפגשים כאלה לקטנים שלי היו לפעמים כה, אהמ, לא נעימות (אני מנסה להתנסח בעדינות) - שפשוט נמנענו מהם עד שהקטנים גדלו קצת!

[אישה_במסע*]

ההמלצה שלי נוגעת לכל אותם הורים שמתאמצים בטעות לארגן בכוונה ובמיוחד חברה באותו גיל לתינוקות ופעוטות... עבור התינוק. מיותר. חבל.


<לדעתי חבל שאין דף שמסביר את זה בצורה בהירה ועם שם אינדיקטיבי. שיהיה אפשר פשוט לרשום משהו בסגנון לפעוטות לא מתאימה חברה של פעוטות באותו גיל או משהו, ואז כל ההסבר כבר היה שם... אבל זה לא משהו שאני מתכוונת לעשות בנצח הקרוב, ואפילו אין לי רעיון לשם דף מתאים.>

[יולי_קו]

את יודעת מה חשבתי פתאום?
את יכולה לשנות את השם הבלוג הזה ל׳מִשתָנה ברצון׳ כי מצליח לך!
(אם כי המלה עצמה פה מבלבלת קצת עם שתן, ולא מצאתי משחק מילים אחר עם השם הקיים)

[בשמת_א*]

אולי מצליחה להשתנות (-:

[אישה_במסע*]

אני הייתי משתמשת בשיטה של תפילה - יוצרת רצף בלוגים עם אלמנט משותף בשמות שלהם.

[קרן_שמש_צהובה*]

הי, כיף שבאתן לפה, אישה במסע יולי קו ו בשמת א כדי לספר לי שמנוקדת מבטכן אני די מצליחה להשתנות
כי מבפנים לפעמים אני לא כל כך מצליחה לראות את זה, אז אחרי שאמרתן מתוך הפרספקיטבה שכן אני פתאום יותר שמה לב
עדיין שזמינה שינויים
אך אין ספק שרבים כבר קרו וקורים

אני חושבת שהחשיפה לבאופן זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בעת האחרונה
אז תודה לכולכן על הליווי ועל ההקשבה

[קרן_שמש_צהובה*]

צריכה קצת סיעור מוחות בנוגע לשאיבות.
אתחיל מתיאור המצב, כפי שהוא עכשיו.
מבחינת הנקות:
אודי בת שנה ו-4 חדשים
אוכל הכל
יונקת בעיקר בלילה: בהשכבה, עוד פעם או פעמיים במשך הלילה ושוב לקראת הבוקר
אני שואבת לה מנה אחת כל יום, והיא שותה אותה לקראת שנת הצהריים אצל המטפלת
בדרך כלל אם אנחנו ביחד היא לא ממש יונקת במהלך היום, אבל לפעמים כן
כנ"ל, לרוב אחרי הצהריים היא לא יונקת, אבל לפעמים אם בא לה אז כן.

מבחינת סדר היום:
אני יוצאת לעבודה בסביבות 7:30 כך שהנקת בוקר הינה באזור 6:30 - 7:00
אודי ישנה חופשי עד 9:30 בערך (12 שעות אחרי שהולכת לישון +-)
כשהיא קמה אבא מוציא אותה למטפלת, והיא משחקת ואוכלת ארוחת בוקר
לרוב אחרי כשעתיים שלוש היא הולכת לישון עם בקבוק שאוב לתנומה של שעה - שעתיים
אני אוספת אותה לקראת 16:30, אנחנו משחקות, ב18:00 אבא בא ואנחנו אוכלים ארוחת ערב
לקראת 7 בערב אודי מתקלחת והולכת לישון.

עכשיו בוא נחזור לשאיבות
אני רוצה להפסיק לשאוב חלב אם בעבודה
מכל הסיבות שבעולם
נמאס לי, אני מרגישה שבעבודה זה כבר מתקבל בפחות הבנה
כשאם לתינוקת בת 4 חדשים זקוקה לפרטיות כדי לשאוב חלב אם כולם שמחים להתחשב
אבל כשמדובר בפעוטה בת שנה ו-4 חדשים אני כבר מרגישה פחות נינוחות
חוצמזה שאני נמצאת הרבה פעמים אצל לקוחות ושם להתחיל למצוא סידור כל יום לשאיבה ולאחסון החלב זה כבר ממש מעיק
עכשיו באה בעלת המשאבה החשמלית המצוינת שלי וביקשה אותה חזרה בחודש הקרוב
ו...בעצם, למה צריך את כל ההסברים הללו? נמאס לי, לא כיף לי, לא בא לי
הנקה זה כיף, זה נחת, זה חיבוק
אבל שאיבות? זה נעחס, לא כיף, מעיק, מציק
בקיצור, שבעתי

מה עכשיו?

המטפלת מסבירה לי נשוח להרדים את הילדה עם בקבוק, וגם כך היא בטוחה שהיא אכלה כמו שצריך
בעולם אידיאילי, אני לוקחת את המטפלת לשיחת הסבר על הגישה שלי לאוכל: אפשל לסמוך על הילדה ב100% שהיא אוכלת מספיק, זו האחריות שלה ולא שלנו
התפקיד שלנו הוא להציע לה, והיות שעד היום מעולם לא נתקלנו בבעיה, והיא מוכיחה יצירתיות מרובה בכל הנוגע לדרך שלה לטעום אוכל ולבקש אותו, אפשר לחלוטין לשחרר את הלחץ במישור הזה.
אחר כך היינו מדברות על החשיבות של חשיפה לטעמים מקוריים בלי יותר מידי ממתיקים/ממליחים, ואולי גם קצת על אכילה עצמאית
ובסוף היינו מגיעות להבנה איך אודי יכולה להירדם בלי חלב שאוב: אולי עם בקבוק מים או תה לא ממותק.

בעולם האמיתי, המטפלת חמה ואוהבת אבל מבוגרת ממני בכ-30 שנה ומאוד מאוד בטוחה בעצמה ובדרכה
היא בטוחה שאני גורמת לילדה חסך עמוק בכך שאני מונעת ממנה ממתקים אז היא מתנחמת בכך שלפחות אצל המטפלת היא זוכה לשוקולד או לתה ממותק
היות שזה לא על בסיס יומיומי אני מתקשה להביע את התנגדותי בצורה שתישמע ותתקבל

אני בהחלט נכונה לתהליך הדרגתי בניסיון להרגיל את הילדה להירדמות ללא חלב שאוב,
וגם פתוחה לשמוע אילו הצעות יש למטפלת חוץ מאבקות מסחריות למינהן, שלצערנו, בעידן שלנו, הן נורמה, אבל בעיני, הן פשוט נורא נורא דוחות.
אבל איך להתחיל את הדיאלוג הזה? במה לפתוח? איך להוביל?
אני רוצה שהפסקת השאיבה תהיה נתון והדיאלוג ייפתח על הדרך: טיפים? הכוונה? דגשים? רעיונות?

[אישה_במסע*]

בעולם אידיאילי, אני לוקחת את המטפלת לשיחת הסבר על הגישה שלי לאוכל
בעולם האידיאלי שלי, את אומרת למטפלת שלא מתאים לך יותר לשאוב. וזהו. את לא מצדיקה את עצמך, מגינה על העמדה שלך, מסבירה אותה, או מתווכחת עליה. את פשוט מודיעה למטפלת שלא מתאים לך יותר לשאוב. את גם לא צריכה לפתוח דיאלוג - לי נשמע שבהקשר הנוכחי זה לא יוביל לשום דבר טוב. וכדי להמנע משיחות מעגליות יש להמנע מהצדקה, וויכוח, הגנה או הסבר.

ההסברים והניסיונות שלך לדיאלוג עם אישה שבברור מרגישה בנוח לא לכבד אותך ולרמוס את הגבולות שלך רק מעודדים אותה להמשיך לא לכבד אותך.

אבל איך להתחיל את הדיאלוג הזה? במה לפתוח? איך להוביל?
אני מציעה משהו כזה:

"החלטתי להפסיק לשאוב, לכן החל מתאריך X לא יהיה יותר חלב שאוב". זהו. קצר ולעניין. זו הפתיחה, זו הסגירה.

אם את רוצה, אפשר להוסיף "אני לא מוכנה שהבת שלי תשתה תמ"ל, כך שתאלצי למצוא דרך אחרת להרדים אותה".

אחר כך אפשר לשנות את נושא השיחה, לנהל את הדיאלוג לפני שאתן נפרדות כך שתוכלי להסתובב וללכת, או במקרה הצורך לענות להתקפות בסגנון "אבל היא לא תוכל להרדם בלי חלב אם" ב"ככה החלטתי" או "אבל איך אני ארדים אותה בלי חלב שאוב" ב"אני בטוחה שתצליחי להסתדר". וזהו.

במקום שתרדפי אחריה, תני לה לרדוף אחרייך לשם שינוי. שהיא תתחיל את הדיאלוג הזה, תפתח, תוביל. הטיפ שלי הוא להציב את הפסקת השאיבה בתור עובדה בשטח, ושאם היא רוצה דיאלוג על הדרך, אז שהיא תפתח אותו.

זו נראית לי הדרך הטובה ביותר להפוך את הדינמיקה של חוסר הכבוד שלה כלפייך.

[פלוניתית*]

מסכימה עם אישה במסע. במיוחד שלא ידוע על שום תועלת ממשית לתינוק מהרשמות על ידי בקבוק, מלבד כמובן הנוחות של המטפלים בו.. .

[פלוניתית*]

הרדמות כמובן...

[קרן_שמש_צהובה*]

במקום שתרדפי אחריה, תני לה לרדוף אחרייך לשם שינוי.
היא המטפלת של הילדה שלי, לא הבוסית שלי
אין לי ענין לנצח אותה, אני רוצה את הכי טוב בשביל הפיצקית שלי
אני לא חושבת שזה חייב לעבור דרך חוסר כבוד כלפי והיום זה לפעמים כן עובר דרך שם
אני לא אוהבת את זה אבל מכאן ועד לחד צדדיות כשמדובר בחלב אם, הדרך השלי רחוקה...
מלבד כמובן הנוחות של המטפלים בו
כאם, האם הנוחות של המטפלים לא חשובה? אולי לא הכי חשובה, וגם אני מטפלת בהקשר זה והנוחות שלי גם חשובה אבל...

[אישה_במסע*]

בעיניי, העדיפות העליונה היא הדינמיקה ביניכן. כי בעיני, היא גרועה. מאוד.

ברור לי שבעינייך זה לא ככה, אבל עצם זה שהעובדה הפשוטה, ברורה, ולא ניתנת לערעור, שאת היא זו שמחליטה אם לשאוב חלב, לא ברורה לך - זה סימן לגסלייטינג. זה לא אמור להיות ככה. את לא צריכה לשאול מה לעשות כדי שהפסקת השאיבה תהיה נתון. לדעתי, זו סיבה להציב גבולות מאוד ברורים ולטעות לכיוון של הקפדה ולא לכיוון של דיאלוג. להמנע מהצדקות, הסברים, הגנות על העמדה שלך וויכוחים.

היא המטפלת של הילדה שלי, לא הבוסית שלי
נכון, את הבוסית שלה - והיא ממש לא מבינה את זה. בעיניי, היא מפגינה רצון לנצח אותך. מהכוונות הפטרנליסטיות הכי טובות, זה לא משנה. זה לא טוב לך, זה לא טוב לבת שלך (וכנראה זה גם לא טוב לה, אבל ממש לא אכפת לי מזה). לדעתי, זה יזיק לבת שלך בטווח הארוך יותר מהרבה דברים אחרים.
את נותנת לבת שלך דוגמא אישית של אמא שלא מכבדים אותה - ושחושבת שחשוב יותר להמנע מעימות מאשר לדאוג שיתייחסו אליה בכבוד.

אולי לא הכי חשובה, וגם אני מטפלת בהקשר זה והנוחות שלי גם חשובה אבל...
את שומעת את עצמך? איך את מקטינה את עצמך ואת הצרכים שלך? הצרכים שלך חשובים! חשובים לא פחות מהצרכים של המטפלת של הבת שלך. והנוחות שלך חשובה לא פחות משלה.

[תפילה_לאם]

היי קרן,

גם אני הייתי מודיעה למטפלת כעובדה, שאפסיק לשאוב בקרוב.
ב"ה ראיתי לאורך השנים, שגם במקרים של חשש מ"איך הילד יירדם" התברר שדברים הסתדרו, ואני מאחלת לכל המעורבים בדבר שכך יהיה גם אצלכם. @}
יכול להיות שהמטפלת לא תביע כל דאגה!
אבל אם כן - אפשר להזכיר לה שילדים רבים נרדמים ללא הנקה בגיל הזה, לספר לה איך אודי נרדמת בבית ללא הנקה או איך נראה לך שהיא יכולה להירדם ומוסיפה "אני בטוחה שתצליחי להסתדר" כולל התייחסות לכך שההצלחה תבוא גם בזכות ניסיונה של המטפלת ותושייתה אך גם בזכות סתגלנותם של ילדינו.
במקביל הייתי מספרת לילדה סיפור קצר לאורך כמה ימים לקראת התרחיש החדש על איך הדברים יתנהלו.

[מפסיקה_לשאוב*]

אישה במסע, שוב ושוב התשובות שלך לאמהות מתלבטות מעידות על אפס קשר למציאות חייהן של אמהות צעירות ואפס אמפטיה וקשב. אז אולי די?!?
קרן שמש, מצטרפת לדברי תפילה. הייתי מודיעה למטפלת שאני מפסיקה לשאוב ובודקת איתה דרכים שיקלו עליה ועל הקטנטונת את ההרדמות. מתוך כבוד והערכה למטפלת, ותוך כדי התייחסות להפסקת השאיבה כאל עובדה שאינה פתוחה לדיון. אין סתירה בין השניים. שיהיה בהצלחה!

[מיכל_בז*]

אני עם אישה ותפילה, פשוט תגידי. וכמובן תצפי טוב טוב בדבש. "כן, ממש נמאס לי לשאוב וזה כבר לא מתאים בעבודה. גם אודי כבר גדולה ואני פשוט כל כך סומכת עלייך שתצליחי להקליל בשבילה את זה. אני בטוחה שתמצאי דרך חדשה להרדים אותה, עם כל הנסיון שלך..." וכו'... למה לא, תגרמי לה להרגיש טוב עם עצמה ומוכנה לאתגר. לרוב זה עובד.

[תמרוש_רוש]

_גם אני הייתי מודיעה למטפלת כעובדה, שאפסיק לשאוב בקרוב.
ב"ה ראיתי לאורך השנים, שגם במקרים של חשש מ"איך הילד יירדם" התברר שדברים הסתדרו, ואני מאחלת לכל המעורבים בדבר שכך יהיה גם אצלכם._
לגמרי.

קרן, כיוון שאני רואה שקשה לך להציג את הדברים למטפלת, אולי יהיה לך יותר נוח עם הגיד כמו "אני לא יכולה יותר לשאוב בעבודה".
כי בתכלס, זה ככה.
תיאורטית את עוד את יכולה, אבל זה נהיה לך קשה ומעיק יותר ויותר, ופחות ופחות פרקטי.
די. מספיק.
ומצד שני, את יודעת שאודי תסתדר מצוין, וגם המטפלת - אחרי כמה ימי הסתגלות.
אז למה להמשיך? ולמה להתגונן?

(עמדה אישית שלי: אני ככלל נגד שאיבות אחרי השנה הראשונה. כאילו, אם זה מה שבא לאמא לעשות אז סבבה, אבל כל עניין ההנקה נהיה כל כך גמיש, גם מבחינת התינוק וגם מבחינת הציצי, אפשר יום כן-יום לא, אפשר כל מיני קומבינציות, אז למה לשאוב?)

_בעולם אידיאילי, אני לוקחת את המטפלת לשיחת הסבר
בעולם האמיתי, המטפלת חמה ואוהבת אבל מבוגרת ממני בכ-30 שנה ומאוד מאוד בטוחה בעצמה ובדרכה_

בעולם האידיאלי, את כל כך בטוחה בעצמך ובוודאות שלך שעידן השאיבות נגמר, שאת אומרת לה שאוטוטו תפסיקי לשאוב. בשני משפטים, במאור פנים, באיזה ניסוח שבא לך, כמובן מאליו, והיא תשמע את ההחלטיות הבטוחה-בעצמה הזאת, תשאל מה שתשאל, תגיד מה שתגיד, ותסתגל מצב החדש כמו לכל נתון אחר בחיים.

[כמובן שההחלטיות הזאת באה עם נכונות לשמוע את הצד שלה. שימי לב, לשמוע אותה, באמפתיה, בהבנה, בלהוסיף טיפים או מידע שהיא צריכה לדעת על אודי, אבל בלי להתווכח בכלל על עצם ההחלטה, כי הפור נפל וההחלטה עצמה לא עומדת לדיון משותף. זו החלטה שלך, לא של השותפות ביניכן. השותפות שביניכן היא על איך להסתדר עם המציאות הזאת]

בעולם האמיתי, אני רוצה להזכיר לך שכבר עברת לא מעט שינויים, וכבר תרגלת את האסרטיביות הפנימית והחיצונית שלך מול כמה וכמה גורמים, והובלת את הסיטואציה למקום טוב. אמא שלך, והפיזיותרפיסטית, ולדעתי גם בעלך, וכל ההחלטה על מה לעשות עם אודי וכן או לא גן.
אז עכשיו תור המטפלת. עוד הצלחה שתגיעי אליה, יותר בקלות משנדמה לך, בשורה ארוכה של הצלחות עבר והצלחות עתידיות

[יולי_קו]

מניחה חיבוק בשבילך.
את אמא נהדרת, ואשה נהדרת, ומעסיקה נהדרת ואדם נהדר.
תשתפי איך הלך בשיחה ומה קורה עם ההרדמה?

[אישה_במסע*]

בעולם האידיאלי_ ... _והיא תשמע את ההחלטיות הבטוחה-בעצמה הזאת
זה תלוי בה. גם בעולם אידיאלי לאנשים אחרים יש חופש בחירה, וגם בניסוח המושלם עם העמדה המושלמת, הם יכולים לבחור לא להקשיב.

מובן שההחלטיות הזאת באה עם נכונות לשמוע את הצד שלה.
למה? במיוחד, למה "מובן ש"? לי, למשל, לא מובן. התסבירי? @}

[קרן_שמש_צהובה*]

בלי להתווכח בכלל על עצם ההחלטה
אין ויכוח על ההחלטה
אולי ויכוח על התחליף
היא תרצה תמל, אני לא רואה טעם בלהתחיל לתת לפעוטה בת שנה-וכמעט-חצי, אוכלת-כל

והכי חשוב אז עכשיו תור המטפלת. עוד הצלחה שתגיעי אליה, יותר בקלות משנדמה לך, בשורה ארוכה של הצלחות עבר והצלחות עתידיות
אני רועדת כל-כולי מהשיחה הזו
משהו עם סמכות, אולי עוד מימי הגננת
ובדיוק הייתי צריכה שתבאנה ותאמרנה לי את אמא נהדרת, ואשה נהדרת, ומעסיקה נהדרת ואדם נהדר
וחיבוק
והכל יהיה בסדר

אודי תתמודד, המטפלת תתמודד, וגם אני אתמודד
גם עם המפלצת בתוכי שמפחידה אותי ומאיימת

בטח שאשתף אחרי השיחה, בא לי לערוך אותה היום בצהריים, רק כדי להיות כבר מאחוריה
כותבת ושואבת, אבסורד...

[יולי_קו]

את יכולה להתחיל מ... להפסיק לשאוב. עכשיו. נקודה.
זהו. להיפרד יפה ובתודה מהמכונה שאיפשרה לך עד כה להזין היטב ולעבוד. לארוז אותה,נקיה ומוכנה להחזרה.
מזל טוב! עברתן עוד שלב! הילדה שלך גדלה (בהווה) ויכולה כבר להתקיים יפה מאוכל עם הנקות בהתאם לנוחות המשותפת של שתיכן!

[תמרוש_רוש]

היא תרצה תמל, אני לא רואה טעם בלהתחיל לתת לפעוטה בת שנה-וכמעט-חצי, אוכלת-כל
אני אתך
שום טעם בכלל.

_אני רועדת כל-כולי מהשיחה הזו
משהו עם סמכות, אולי עוד מימי הגננת_
יקירתי,
אני כל כך כל כך מבינה.
זו תוצאה של חוויות מוקדמות, מעצבות, של סמכות דורסנית שפגעה בך בלי חשבון (ואולי אפילו בלי לשים לב שזה קרה)

יקירה,
כל עימות חזיתי כזה עם השדים הישנים, מנדף עוד שד אחד מחוץ למערכת - ולתמיד.
נכון, יש הרבה מהם.
ומאחורי כל מפלץ שהלך עולה ובא מפלץ נוסף.
אבל בגדול, בכללי, הם הולכים וקטנים, הולכים ודוהים, מעימות לעימות.
והכוח שלך הולך וגדל

[תמי*]

מצטרפת:
את אמא נהדרת, ואשה נהדרת, ומעסיקה נהדרת ואדם נהדר
אני מאוד מבינה את החששות שלך וזוכרת כאלה מהתקשורת שלי עם המטפלות של הבנות.
הסמכות הזאת, והפחד הזה מקונפליקט, שתוקעים לך את כל המילים בגרון, וממיסים לך את הכתפיים והרגליים.

ורציתי לספר לך שאחד הדברים הנפלאים שהאימהות הביאה עימה בשבילי - הבנות הביאו - זה הלמידה להתמודד עם סמכות ולעמוד על שלי למענן.
ההורות דחפה אותי להתמודד ולהעז.
עכשיו זו המטפלת אבל אחר-כך יהיו אחרים ואחרות: הגננת, ועוזרת הגננת, הדודה והסבתא שיש לה תפיסות מוצקות, או המורה, או המורה לאנגלית, המורה לשחייה, או המורה מהחוג לאמנות, האמא של החברה ולפעמים הרופאה - הרשימה ארוכה. ואפשר להתמודד.
אפשר ללמוד לעמוד על שלך או של הקטנה שלך. כי לדחוף לקטנה תמ"ל רק בגלל שלמטפלת זה נוח זה ללכת נגד הילדה שלך. בשבילי ההבנה הזו עזרה.
ואגב, מה שנראה כעימות קשה יכול להתברר כשיחה שבכלל לא מתפתחת לעימות.

[אישה_במסע*]

את אמא נהדרת, ואשה נהדרת, ומעסיקה נהדרת ואדם נהדר

כי לדחוף לקטנה תמ"ל רק בגלל שלמטפלת זה נוח זה ללכת נגד הילדה שלך.

מה שנראה כעימות קשה יכול להתברר כשיחה שבכלל לא מתפתחת לעימות.

[קרן_שמש_צהובה*]

הי, דיברתי איתה
זה היה יותר קליל ממה שחשבתי אבל גם יותר כבד
באתי לאסוף את אודי והיו בסביבה ממש צוותנרחב של בנות משפחה שבאו להכין לקראת ערב לביבות
חשבתי לסגת, לדחות
אבל מחר כבר ממש לא מתאים לי לשאוב
ואז ראיתי מחצית הבקבוק השאוב של היום ובלי יותר מידי הכנות פשוט אמרתי 'זהו, אני לא יכולה לשאוב יותר'
היא הגיבה ב'אז ניתן לה סימילאק, מה את חושבת?'
התלבטתי איך לענות, בעקרון הגעתי לאסוף את אודי, אז זה בערך השלב בו אני אמורה להגיד שלום ולצאת
באינסטינקט של רגע, פשוט נשארתי
בתוך כל הפורום של בנות המשפחה, עם הצחוקים והכל, פשוט נתתי לשיחה להמשיך
והיא המשיכה
סיפור קטן, בדיחה, חכמה של אודי מהבוקר, בדיחה קטנה
ואז, אחרי שנשמתי, אמרתי לה שאודי לא תקבל תמל, אולי תה לא ממותק או מים חמים
היא הציעה חלב פרה, בקבוק של חצי חלב וחצי מים
ואז המשיכה בהרצאה על כך שכל ילד בגיל הזה צריך בסיס תזונתי, לפחות בבוקר ובערב
הזכרתי לה שאודי יונקת בבוקר ובערב ושהיא בך הכל אוכלת כל <אמשיך אחר כך>

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל הכבוד קרן!
מחכה להמשך,

[תמרוש_רוש]

_כל הכבוד קרן!
מחכה להמשך,_


זה היה יותר קליל ממה שחשבתי אבל גם יותר כבד
מזכיר לי משפט: "שום דבר איננו קשה כפי שהוא נראה, אבל גם איננו קל כפי שהוא נראה".
חיים.

[תפילה_לאם]

איזה כיף שהשיחה כבר מאחורייך, ושדברים הסתדרו לטובה, ושנתת לעצמך עוד הוכחה לכוחות שלך ולזכויות שלך (ושל ביתך) כחלק מ{{}}שורה ארוכה של הצלחות עבר והצלחות עתידיות.

[קרן_שמש_צהובה*]

הי, תודה שאתן כאן
תכלס', הסיפור הזה מאחורי
אין יותר שאיבות
מחר אני מחזירה את המשאבה הביתה מהעבודה, ומחזירה בתודה לאישה המקסימה שאיפשרה לי את הקסם הזה עד כה.

החלק הכיפי הוא שהאתמול לבשתי שמלה לעבודה, שעד כה נמנעתי ממנה כי מסובך לשאוב עם שמלה, וקיבלתי מלא מחמאות,
זה היה לי כיף, השחרור
להתעורר בבוקר וללבוש מה שמתחשק, בלי השיקול של מה הכי נוח לשאוב!!!

המטפלת בינתיים נותנת לאודי בקבוק עם חלב פרה, מחומם
אני לא חושבת שיש איזשהו ייתרון בחלב פרה עבור אודי,
ובעקבות הדיון על עששת אצל תינוקות חשבתי שיהיה נחמד אם היא תירדם דווקא עם מים
בינתיים המטפלת לא רוצה לנסות

היא טוענת שהילדה אוכלת מעט מאוד, והיא צריכה את החלב כי הוא מזין
אני לא חושבת שהחל כל כך מזין
אבל למעשה לא אכפת לה שאודי תשתה כוס חלב, אם זה טעים לה...
אני סומכת עליה שאם זה לא יהיה לה טעים היא תמצא את הדרך להבהיר זאת...

עדיין אני רוצה למצוא דרך להרגיע את המטפלת שאודי אוכלת כמה שדרוש לה, ושלא תרדוף אחריה
חבל לי שהיא נילחצת ורודפת אחרי אודי
חבל שאודי תתקלקל עם ההרגלים הדפוקים האלו שרודפים אחריה עם אוכל
אני ממש משתדלת לשבת עם הצלחת, כשהיא לידי,
וכשהיא קמה אני שואלת אותה סיימת? גמרנו?
לפעמים היא מטיילת, משחקת, וחוזרת אלי ולצלחת
אין לי בעיה עם זה, כל עוד אני ליד השולחן היא בהחלט מוזמנת
אבל אני ממש לא בעד לרדוף אחריה עם האוכל למשחקים
לא עדיף שהיא תבוא אליו?
היא כבר ילדה גדולה ואפשר לסמוך עליה!! היא מבינה הכל!!!

[קרן_שמש_צהובה*]

תקשיבו קטע שממש בא לי לשתף בו:
היום התקשרה אלי ידידה שאנחנו לא כל כך מדברות טלפונית,
היא מספרת שלבת שלה יש היה חום גבוה כמה ימים
והיא בדיוק קראה שהחום העולה הוא דרך של הגוף להתמודד עם המחלה, והורדה מלאכותית שלו באמצעות אקמול - פוגעת בגוף,
אז היא עקבה בדאגה אחרי הילדה, הניחה לה קומפרסים לקירור על הראש והבטן, ובסך הכל הילדה היתה ניראית בסדר
ההורים שלה (שלה האמא, כן, להלן הסבא והסבתא) מתקשרים אליה היסטריים, לסירוגין, שהיא מסכנת את הילדה, והיא לא אחראית, ושתתן לילדה משהו להורדת החום

היא אמרה שמתקשרת אלי כי היה ניראה לה שאולי גם אני לא הכי בעד אקמול אז מעניין אותה מה הייתי עושה במקרה כזה
ואז היא התחילה לשאול ע כל מיני וואריאציות: מה הייתי עושה אם כך ואם אחרת...

אחרי שממש הקשבתי לכל הבלאגן הזה, אמרתי לה הכי בנינוחות שזה לא לטובתה, וזה לא מקדם אותה
היא היתה בשוק, לא הבינה מה אני רוצה
אמרתי לה הכי בפשטות: את אמא מקסימה, ובן אדם נהדר, והכל בסדר
את לא צריכה את החוות דעת של אמא שלך כדי שתגיד לך עד כמה שיקול הדעת שלך מוטעה, זה פשוט מיותר לך
אז תשחררי
גם כך ההורות מזמנת לפתחנו התלבטויות ושאלות
עדיף שיהיה מישהו שיאמר לך איזו אמא מקסימה את
ובינתיים, כדאי אולי שתגידי לעצמך

בכל מקרה את אמא של הילדה שלך,
לא כולם, ולא אמא שלך
וכאנשים מאמינים - לא את החלטת להיות אמא שלו, אלא אלוקים בחר בך להיות אמא שלה, כי זה התפקיד שלך, ושלה
ואת תעשי אותו הכי טוב שאת יכולה

אחר כך דיברנו על זה שאין בהכרח דרך אחת נכונה אלא דרך מתאימה
וגם הזכרתי לה שאני לא יכולה ללכת בדרך של אף אם אחרת - רק בדרכי שלי

בסיום השיחה זה היה ברור שהיא קיבלה יותר כוח
ואני כל השיחה השתדלתי לשמור את פי לא להגיד לה שהיא פשוט צריכה לשחרר את אמא שלה קצת החוצה, כי אמא שלה באמת נשמה טובה אבל לא מבינה הרבה מהחיים שלה
היא יכולה לצרוח עליה ליד הילדים שלה!! זה פשוט לא נתפס בעיני כמה זה הזוי וכמה זה נורמלי בעיניה!!!

אבל החלק המענין הוא שאחרי שניתקתי את השיחה נשמתי עמוק ו...לא האמנתי
אני!!! אני!!! אני!!!
שרק אתמול רעדתי מפחד על שהלחצתי את אימי בלידה של אודי
שכל כך חושבת שהכי חשוב שיהיה לאמא שלי מתאים ונוח
אני מצאתי בתוכי הרבה מילים טובות להגיד לאמא הזו ברגע של קושי!!!
מה זה אומר?
זה אומר שמשהו מהדהד בי, מחלחל, זז, מתקדם, זורם, קורם עור וגידים
זה אומר שאני צומחת!!!!!

וואוואואוו, כמה שאני מרוגשת!
כאילו פקעתי מהביצה, ועכשיו אני כבר

[תפילה_לאם]

איזה סיפור יפה, קרן.
חייבת לומר שנראה לי שקל הרבה יותר לחזק חברה, לומר לה כמה היא ראויה להערכה וכו' מאשר להאמין בזה בקשר לעצמי (וליישם).
אבל זה בהחלט שלב בתהליך!!!
ובכל פעם שאת אומרת משפטים כאלה לחברה שלך, את מרוויחה שמיעה נוספת שלהם וגם תחושה פנימית. @} @} @}

בקשר לאוכל של אודי:
נראה שיש הרבה התנגשויות עם המטפלת, וקשה לשנות הכול בבת-אחת.
טוב בעיניי שאת בוחרת מה הכי קריטי לך ומתחילה משם. (מכירה מקרוב את ההתרגשות שביכולת לצאת שוב לעולם בשמלה ולא רק בחולצה פלוס חצאית. )
ספציפית בקשר לחלב - באמת נראה לי גרוע להירדם עם הסוכר הזה בפה וזה טיעון שיכול להיות ברור וחד-משמעי למטפלת, אם תבחרי להקפיד על כך, וגם באופן כללי, השתכנעתי שחלב של חיה אחרת, ובפרט של פרה, ובפרט מפוסטר ומהומגן, ובפרט של פרה שחיה בתנאי הרפתות המתועשות, הוא לא משקה רצוי לגורי אדם. אולי חלב עיזים טוב קצת יותר, ואפשר לחשוב על עוד תחליפים לבנים כמו חלב קוקוס (צריך לשים לב מה באמת מכיל המוצר), אבל את כל אלה הייתי נותנת - אם בכלל - לא כממתק לפני השינה...
בכל מקרה, תחליטי בשלווה מה נראה לך הנכון ביותר בהתחשב בכוחות שלך לעמוד עליו.

[אישה_במסע*]

ואוו, איזה סיפור מקסים ומרשים @}

[תמרוש_רוש]

המטפלת בינתיים נותנת לאודי בקבוק עם חלב פרה, מחומם
את יודעת מה אני חושבת?
choose your battles, תבלרי את הדבר הכי חשוב להתעקש עליו, פרה-פרה (יצא נחמד, בהקשר הזה ) ובמקרה הזה - אני הייתי מתעקשת על להעיף את הבקבוק מהתוואי, ושזה יהיה הצעד הראשון.
חוסך לך את כל עניין העששת. שהיא תשתה חלב מכוס, כמה שבא לה ולמטפלת שלה, ושאחר כך ירדימו אותה באופן אחר שימצאו לנכון.

[תמרוש_רוש]

וואוואואוו, כמה שאני מרוגשת!
בצדק. את נפלאה.
(יש לי הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, אבל אחר כך)

[קרן_שמש_צהובה*]

חייבת לומר שנראה לי שקל הרבה יותר לחזק חברה, לומר לה כמה היא ראויה להערכה וכו' מאשר להאמין בזה בקשר לעצמי
ברור!
ברור שקל לי יותר לראות את כל הדברים הטובים על מישהי אחרת ואת הבעיות בקשר לעצמי
זה חלק מהעני, וגם בשביל זה אני כאן
הסיבה שהתרגשתי מהשיחה היא שהרגשתי שהתשובות ממש זורמות לי,
שאני יודעת מה הייתי רוצה להגיד במיקרה כזה
איך אסביר זאת? מכירה את ההבדל בין הפעם הראשונה שאת מכינה מתכון לבין הכנה של משהו שהכנת כבר אינספור פעמים?

הרגשתי שאני ממש שוחה בתוכן, שעד לפני לא מזמן היה נשמע לי עצמי זר ומוזר,
אבל ההתמדה בבאופן, או 'ההישארות קרוב לשלולית' כמו שאשה יקרה היתה נוהגת לומר לו,
עושים איזשהי עבודת הפנמה איטית, בקצב שלהם
מהפכה שקטה
ופתאו אירוע חיצוני קטנצ'יק שנתן לי מראה, וראיתי את הבבואה החדשה
זה היה מרגש בשבילי, באמת!!!

ובאתי לשתף פי כי אני באמת חושבת שיש פה שותפות יקרות לדרך
שבאמת עוזרות לי לבנות בעבורי עולם יפה יותר

[קרן_שמש_צהובה*]

אני רוצה לשתף רגע במשהו קצת מביך,
אשמח אם תוכלנה לחשוב איתי על זה ביחד.

בעבר, הייתי מאוד מקבלת, כבת זוג. בין היתר, זה כלל הכלה של כל מיני קרקושי שכל, גם כשלא התאים לי.
אחרי תקופה של זמן קלטתי את הנזק המצטבר, דיברנו על זה, ובגדול, למדתי הרבה יותר להציב את הגבולות שלי.

לאחרונה, אני שמה לב שאני משתמשת בכלי הזה לפעמים יותר מידי, וגם לא תמיד בצורה מעודנת.
ו...הנה הקטע המביך: אני לפעמים, פשוט מכריזה לעבר בן הזוג: תשתוק! תשתוק!
זה קורה, נניח, כשאודי צורחת והוא ממשיך לזבל את המוח בסיפורי אליבבה
או כשהו מתחיל למחזר טענות שאני מכירה בעל פה ואין לי עצבים לשמוע שוב
או סתם כשאין לי סבלנות לשמוע את מה שיש לו להגיד
עכשיו, אני חושבת שעצם הטכניקה שלמדתי יעילה וטובה לי וגם לנו
אבל הדרך, אוי הדרך
מה זה לצוות על בן הזוג לשתוק?
כאילו, אין דרך אחרת???

אני לא מזמינה הכפשות בנוסח את זבל של בנאדם, לא יודעת איך לדבר יפה?
אני מחפשת דרך פרקטית להמיר את ה'תשתוק' הזה בבקשה נעימה יותר, שמשאירה אחריה אוירה נינוחה יותר.

ואגב, תמרוש רוש, אין לי מושג מאיפה ידעת ש בעולם האמיתי, אני רוצה להזכיר לך שכבר עברת לא מעט שינויים, וכבר תרגלת את האסרטיביות הפנימית והחיצונית שלך מול כמה וכמה גורמים, והובלת את הסיטואציה למקום טוב. אמא שלך, והפיזיותרפיסטית, ולדעתי גם בעלך, וכל ההחלטה על מה לעשות עם אודי וכן או לא גן.
קראתי את דבריך שוב ושוב ושוב כדי לוודא שקלטת את בעלי, למרות שאני די מעדיפה להימנע מלכתוב על כך.
אז מאיפה זה בא לך? איך זה עלה על דעתך?

[אישה_במסע*]

_ני לפעמים, פשוט מכריזה לעבר בן הזוג: תשתוק! תשתוק!
זה קורה, נניח, כשאודי צורחת והוא ממשיך לזבל את המוח בסיפורי אליבבה_
האמת? זה אומנם לא מושלם, אבל תואם סיטואציה. ההתנהגות שלו נראית לי... טוב, בהתחלה כשראיתי שאת לא מזמינה הכפשות קראתי את זה בתור שאת לא מזמינה הכפשות על הבןזוג, אז אני אמנע.
אני הייתי אומרת "תפסיק! אתה לא רואה שאודי צורחת!" או "אם אתה לא עוזר אז לפחות אל תפריע"
לדעתי, כשיש ילדה קטנה צורחת, האווירה היא כבר לא נינוחה. הבחירה שלו להשאר בצד ולהתעלם מחוסר הנינוחות הזו היא סופר מפוקפקת, ואני חושבת שכל אמירה שמנסה לטאטא את אי הנעימות הוז מתחת לשטיח.... תטאטא אותה מתחת לשטיח.

אולי למישהי יהיו הצעות יותר טובות, אבל בשבילי, במקרה הזה, זה לא תהיה בקשה. זו תהיה הצבת גבול שאני לא מוכנה לקבל בה סירוב (גם מצד זרים. אבל קשה לי מאוד לדמיין סיטואציה בה זר מנסה לנהל שיחה נינוחה ליד ילדה צורחת). וזה נשמע לי כמו אחד המקרים שחשוב לא ללכת בדרך הנשית הרגילה של לנסות להקטין אי נעימויות, אלא בדרך של לשקף את המצב כמו שהוא - כי כשהצד השני יבין איך הוא מתנהג, הוא ישנה את ההתנהגות שלו.

תכלס? אם את מגיעה לנקודה בה את רוצה לצוות עליו לשתוק, אז זה אומר לדעתי, שקודם כל, היית צריכה להפסיק הרבה קודם, כשהייתה לך יותר סבלנות. ודבר שני, שבן הזוג שלך מפגין חוסר תשומת לב והתחשבות כלפייך, ולא שם לב לזה שאת לא רוצה להמשיך בשיחה.

כשיש לי סבלנות במקרים כאלו אני מנסה לסגור את השיחה בכל מיני דרכים - לא עונה, או עונה תשובות חד הבהרתיות, כשיש הפסקה שמאפשרת לסיים את השיחה משתמשת בה. אבל זה "לא רך" שמבוסס על זה שבת השיח שלי שמה לב לזה ומשתפת פעולה. זה לא מושלם, אבל עובד מספיק טוב בשבילי.

[דגן_בגן*]

נראה לי שההתכוונות היא כבוד הדדי וראיה הדדית.

איך להגיד בצורה יותר נעימה וחברית: אולי ״אני לא יכולה להקשיב כרגע, אודי צריכה אותי״ או ״מצטערת אבל קשה לי להקשיב/ שמעתי אותך באמת וזה מספיק לי/ אני מרגישה חסרת סבלנות ונראה לי ששמעתי מספיק / אולי נוכל להמשיך אחר כך, כרגע זקוקה להפסקה״ הכל בהתאם לסיטואציה, ובמידת האפשר עם אמפתיה.
זה פחות הניסוח ויותר הכוונה שעומדת מאחורי המילים. לנסות לא לשכוח שאת מכבדת אותו (וכמובן את עצמך). אפילו באיך שניסחת זאת לעצמך :
הוא ממשיך לזבל את המוח בסיפורי אליבבה
יש מידה של חוסר כבוד וחוסר ראייה שלו ושל הצרכים שלו. אפשר לראות את הצורך שלו בתוך זה, ועדיין לשים את הגבול בבהירות.

[תמרוש_רוש]

_עכשיו, אני חושבת שעצם הטכניקה שלמדתי יעילה וטובה לי וגם לנו
אבל הדרך, אוי הדרך
מה זה לצוות על בן הזוג לשתוק?
כאילו, אין דרך אחרת???_
וודאי שיש

למשל:
"שניה? אודי צורחת" ?ואז לקום וללכת אליה ולהפסיק להקשיב לו.
(דרך אגב, תיזהרי עם הקטע הזה של להשתיק את הבעל כי הילד מדבר, כי באיזשהו שלב הילדים הם אלה שיצטרכו ללמוד לשתוק ולחכות טיפה כי זו זכותם של ההורים להצליח לדבר אחד עם השני עשר דקות ביום בלי הפרעות. אני יודעת שהשלב הזה עוד רחוק ממך, אבל שווה שיהיה במודעות. אני התרגלתי להסב את תשומת הלב אוטומטית מהבעל לילד כשהילד דיבר, וזה לא הרגל טוב. ואז הייתי צריכה לתכנת את עצמי מחדש לא לעשות את זה. ומזל גדול שזוט התעקש בנושא)

או למשל:
"תשמע, כבד לי / עייף לי / רעב לי עכשיו, אין לי כוח לנאומים. אני לא אצליח להקשיב"

או:
"בוא נדבר אחר כך, על כוס תה, ואז אוכל להקשיב לך?"

אבל באמת מה שעולה לי, כמו שדגן בגן אמרה, זו מידה של חוסר כבוד.
ואני תוהה: מה יש בסיטואציה הזאת שמושך ממך חוסר כבוד כזה? כי איכשהו אני לא חושבת שזה חוסר כבוד אינהרנטי שלך אל בנזוגך. אולי מגננה, או שחיקה, או עייפות החומר, או משהו אחר? כי אם כן, אם את מאתרת את הסיבה, אז תוכלי לעשות משהו בנוגע אליה, וזה אולי יהיה יותר יעיל מסתם "לתרגל כבוד" כשחסר הבסיס הרגשי שמאפשר את היחס שלך אליו.


_קראתי את דבריך שוב ושוב ושוב כדי לוודא שקלטת את בעלי, למרות שאני די מעדיפה להימנע מלכתוב על כך.
אז מאיפה זה בא לך?_
וואללה, לא יודעת. נדמה לי שאיפשהו כתבת עליכם בכללי, שאתם מתקדמים למקומות טובים יותר, ונוצר אצלי הרושם שכל השינויים האלה שאת עושה מתבטאים גם שם.

[קרן_שמש_צהובה*]

יש מידה של חוסר כבוד וחוסר ראייה שלו ושל הצרכים שלו.
מסכימה,
גם אני הרגשתי כך
אפילו כשכתבתי
למרות שהייתי עצבנית
צריכה לחפור עוד קצת מאיפה זה בא לי

אני לא חושבת שזה חוסר כבוד אינהרנטי שלך אל בנזוגך. אולי מגננה, או שחיקה, או עייפות החומר, או משהו אחר?
משהו בינהם
ציפיה קטנה שהו כן יראה, ויבין
קצת משתגעת מהרעיון שהוא פשוט לא קולט ענינים שאצלי ברורים מאליהם

בכל מיקרה מתכננת בקרוב קצת עבודת עריכה פה, כדי להתאים את הניסוח לרמה מכובדת יותר, שמקובלת עלי
אני אערוך גם את התשובות שענו לי, כדי שייקרא ברצף באופן הגיוני
אם מישהי מתנגדת - שתרים יד.