קשר קהילתי

מה אנחנו בחינוך הביתי עושים כדי לשמור על קשר?
קשר בין הילדים לבין עצמם (מי שומר על קשר? באיזה גילאים?),
קשר בינינו ההורים (בחוויה שלי, בעיקר האמהות).

היו לי עכשיו כמה מחשבות על מה שהילדים עושים כדי לשמור על קשר עם החברים בחינוך הביתי. ליד כל דבר, אני אכתוב משהו שמטריד אותי בו, ומעורר אצלי התלבטות:

הילדים התחילו להשתתף באופן פעיל ב באופן צעיר. מצד אחד זה נפלא, הם שומרים על קשר רציף עם חברים שגרים מאוד רחוק, הם ממשיכים כמה דברים שהתחילו ב-מפגש בפארק הירדן 2010, וזה אפילו מעודד את הילד לכתוב ולקרוא... מצד שני, אני מוטרדת מכמות השעות שזה גורר אותם לבלות מול מסך. אחר כך, כשהם נפגשים עם החברים, הם ישר באופן טבעי נוזלים לכיוון המחשב - ואז יושבים כולם ביחד על המחשב )-:

(טוב, ברור שאפשר גם להגיד לי, הלו, אתם המצאתם את מתמכרים למה חדש, מה אתם מתפלאים כשהילדים הולכים בעקבותיכם?)

הילדים מנהלים שיחות בסקייפ ביחד. מצד אחד איזה יופי! גם מתכתבים, גם מדברים, גם עושים שיחות ועידה, גם שומרים על קשר עם חברים בחינוך הביתי שחלקם אפילו לא נמצאים בארץ (!), מגשרים כך על פערי המרחקים וזה אפילו אקולוגי וחסכוני. מצד שני, עוד פעם מול המחשב? וכל רגע לרוץ לראות אם החברים פתחו סקייפ ואם יש לי הודעה? ובין הודעה להודעה כבר יושבים שם אז נסחפים לאיזה משחק מחשב עצבני כזה שלוחצים כל הזמן על איזה מקש והופכים לזומבים? אוףףףףףףף

טוב, המשך יבוא.

אלא אם תרחיבי ותוסיפי, הדף עד כה לא עוסק בדרכי יצירת קשר באופן כללי, אלא בכלוב הזהב של הקשר הוירטואלי.
זו כוונתך?
[סליחה על הביקורתיות הנוקדנית.]

נעוות, האם דף זה התפצל בטעות מ{{}}המאמץ לקשר בחינוך הביתי? או שזה דף נפרד?

למה בעצם להגביל את הדיון לחינוך ביתי? אני חושבת שהעובדה שיותר ויותר מהקשרים החברתיים שלנו (ושל ילדינו) מתנהלים באמצעות המחשב היא מאד משמעותית. מצד אחד היא אכן מאפשרת לי להרגיש שחיי החברה שלי בקושי נפגעו כתוצאה מזה שעברתי לחיות בחו"ל (שזה טוב) ומצד שני זה פתרון כל כך נוח, שהוא מאפשר לי להרפות ולא להתאמץ וליצור קשרים פנים אל פנים. זה, כמובן, בהינתן ש:

פיתוח קשרים חברתיים מהווה מאמץ בשבילי, מה שלא נכון לכולם
אני מאמינה שיש חשיבות בקשרים פנים אל פנים למרות שהם קשים לי, אבל האם האמונה הזו מבוססת על משהו חוץ מעל העובדה שהאופציה לקשרים וירטואליים היא חדשה ולכן אנחנו חשדניים לגביה? (בכל זאת, זה באופן טבעי כאן, אנחנו חשדניים לגבי כל דבר חדש....)

דף נפרד?
דף נפרד.

למה בעצם להגביל את הדיון לחינוך ביתי? אני חושבת שהעובדה שיותר ויותר מהקשרים החברתיים שלנו (ושל ילדינו) מתנהלים באמצעות המחשב היא מאד משמעותית.
אפשר בהחלט לפתוח את הדיון.
זה תקף גם לא רק לחינוך ביתי.

הדף יילך לאן שהדיון יילך, לא? אני רק פתחתי...

זה באופן טבעי כאן, אנחנו חשדניים לגבי כל דבר חדש.
חחח D-:

יש לי בעיה עם מחשב וטלביזיה באופן כללי. אני יותר שמחה כשהמחשב משמש לצורך יצירת קשר אמיתי עם בני אדם אמיתיים ומאפשר לגשר על מרחקים -
מצד שני אני מתחילה לדאוג כשהם נפגשים במציאות ואחרי זמן קצר כבר לא יודעים מה עושים פנים מול פנים ורוצים -

לראות סרט
לשחק משחקי מחשב
לעשות משהו אחר שקשור במחשב/טלביזיה/מכשיר שווה ערך S-:

עושים מפגש חינוך ביתי, מגיעים מחצי הארץ, ואז מה הבנות עושות? פותחות את הסקייפ כדי לדבר עם עוד חברה בת גילן בחינוך הביתי שנמצאת כרגע באנגליה.
מצד אחד - וואו, איזה יופי! וכמה אני שמחה שהן שומרות על קשר וזוכרות זו את זו והכל, וכמה זה נפלא שהחברה בחו"ל יכולה לקיים מפגש, ולו וירטואלי, עם כמה חברות בבת אחת.
מצד שני - כשאתם לבד בבית אתם בוכים לי שאין עם מי להיפגש אז אתם מוכרחים לפתוח מחשב, עכשיו אתם בפגישה, הנה, בני אדם ממש מולכם, צאו כבר מהמסך לעזאזל!!!
כן, יש בזה משהו לא טוב.
זה לא מפני שזה חדש.
אבל את צודקת, זה לא טבעי. זה מנוגד למשהו שהוא טבעי. המצאנו תחליף, הוירטואליה, ואז הפכנו עבד לתחליף?

לא יודעת.
זה לא דף עם תשובות.
זה דף להעלות שאלות.
שתגידו אתם מה אתם חושבים על הקטע הזה.

הזה שנפגשים, ואז יושבים יחד מול המחשב, קורה גם בלי המרחקים

והאמת, לא קשור לתקשורת.
כי לדבר חלק מהזמן עם חברה משותפת מרחוק אפשר ומקסים בעיני [את זוכתר שעשינו את זה גם אנחנו, הנשים?].

איפה אני רואה בעיה?
איפה שכל כך מרוצים מקשר במחשב, שלא טורחים לטלפן, להפגש, לנסוע. איפה שהקשרים הוירטואליים מחליפים קשרים במציאות.
_{[אנחנו רואים דוגמה בדיוני המטה על האתר, איפה שמתלבטים האם סביר והאם מקובל להתיעץ באתר בנוגע לבעיות אישיות. מצד אחד נשים כותבות שאין להם מישהו לא-וירטואלי להתיעץ איתו. מצד שני, אולי כל כך קל להתיעץ עם קבוצה וירטואלית, שפחות מתאמצים להתיעץ עם אחות, שכנה, אמא, חברה.]}
_{אנא אל תפתחו את הדיון על האתר בדף הזה. לענין דף זה, זו רק דוגמה}

איפה שכל כך מרוצים מקשר במחשב, שלא טורחים לטלפן, להפגש, לנסוע. איפה שהקשרים הוירטואליים מחליפים קשרים במציאות.
ומה שמעניין אותי זה למה זה קורה? מה כל כך ממכר בקשרים וירטואליים?

הם קלים.
אנרגיית השפעול שלהם נמוכה יותר.
עזבי שאח"כ זה מחזיר את עצמו בריבית.

השווי - אפילו - בין להרים טלפון ללצאת לשכנה.

כי לדבר חלק מהזמן עם חברה משותפת מרחוק אפשר ומקסים בעיני [את זוכרת שעשינו את זה גם אנחנו, הנשים
ברור, כי אני לא יכולה לקפוץ אלייך לכוס קפה סתם ככה.
אבל כשאנחנו סוף סוף נפגשות, אז אנחנו מדברות פנים אל פנים. טוב, אם אנחנו מוצאות את עצמנו מול המחשב גם במפגש פיזי זה מפני שאת אולי רוצה את עצתי לגבי עריכת איזה מסמך (-: או שאני מצליחה סוף סוף בזכות נוכחותך המיטיבה למלא מטלה שלא הצלחתי לבצע לבד בבית במשך שבועות...

זה לא שכבר אנחנו לא יודעות לקיים קשר אם הוא לא מתווך דרך מסך כלשהו.

מה כל כך ממכר בקשרים וירטואליים?
וואיי וואיי. אין לי תשובה. אני לא מרגישה שזה ממכר - אני מרגישה שהייתי רוצה לחיות ככה שאני אוכל גם "להיות בבית" וגם "להיות בחברה".
זה מה שיש ליקואנה.
זה מה שהיה בהרבה שבטים, בחצרות המשותפות בירושלים, בכפרים ערביים וכו'.
זה פארק הירדן.
לדעתי לזה אנחנו שואפות.
הן מבשלות ביחד, עושות דברים ביחד. זה גם הבית שלהן וגם להיות בחברה. ככה אנחנו אמורות לחיות. הנשים יושבות ועוסקות בכל העבודות שלהן - ביחד עם אחרות שגם הן עוסקות באותו זמן בכל העיסוקים שלהן!
מה שהקשר דרך המחשב מאפשר לי, זה לרחוץ כלים - להכין ארוחה - לקרוא ולכתוב - לערוך את השולחן - להתכתב בסקייפ - לשים מכונה - להוריד את הכביסה הקודמת - לקרוא שני דפים ולהגיב -
אני בתוך החיים שלי, ויכולה לשלב בזה את החיים החברתיים.

אני מרגישה שזה קצת אחרת אצל הילדים. שזה כאילו הופך לחיים החברתיים. לא בטוחה שיצאתי מובנת.

שזה כאילו הופך לחיים החברתיים.
אני חושבת שיש ילדים (כמו מבוגרים) שיש להם יותר נטייה להתמכר למסך. כל מסך. הבכורה שלי כזו (וגם האמא שלה, מה לעשות...) וזה מטריד אותי. בינתיים התחלתי להגביל ממש - שעת מסך ביום, אלא אם כן יש משהו חריג כמו זה שהיא עכשיו חולה מאוד כבר כמה ימים וכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה לבהות בסרטים או לתקתק בבאופן צעיר, וגם זה בקושי, המסכנה

. אני לא יודעת עד כמה זה נכון ההגבלה הזאת - הגדרתי את זה כשעה אחת של מסך (מחשב או טלויזיה) ליום לכל ילדה. יש ימים שנראה שזה לא מספיק, אבל הן מוצאות די מהר מה לעשות עם עצמן גם ככה. וכשיש חברים אני ממש לא אוהבת שמתגודדים יחדיו סביב המחשב, או הטלויזיה, אני מעדיפה שלא. אם באים חברים רק לשעתיים שלוש, אני אומרת שאין מסכים עם חברים. אם החברים באים ליום שלם או יומיים, אז כן יוצא שהם יושבים מול המסך קצת. שוב, בהגבלה.

אבל בעצם, הקושי שלי הוא לא עם החברתיות הוירטואלית, אולי בגלל שאני לא רואה שיש להם חסכים בקשרים חברתיים אמיתיים, אלא במסך עצמו וההתמכרות אליו.

אני לא מעודדת קשרים דרך המסך.
הן כותבות (לפעמים) מכתבים לחברות שלהן שגרות בארץ אחרת ופחות מזה מדברות איתן בטלפון.
לא מציעה להן שיחות סקייפ או אימיילים אלא מציעה להן להיפגש עם חברות בשכונה.
לא דואגת למחשב זמין (למרות שיש תשתית ומקום) אלא משאירה את אפשרויות הגלישה שלהן מוגבלות (צריכות לבקש ממני את הלפטופ שלי). רוצה שיבלו כמה שפחות מול המחשב.

אני מרגישה שזה קצת אחרת אצל הילדים. שזה כאילו הופך לחיים החברתיים. לא בטוחה שיצאתי מובנת.
מובנת מאד.
זה ממש בולט אצל כל הדור שגדל עכשיו (מסייגת: אלה שגדלים עם נגישות ממשית למחשב, כמובן.)
דוגמה שאני רואה כל הזמן: שתי נערות יושבות אחת ליד השניה ומחליפות ביניהן הודעות אס אמ אס P-:
אני חושבת שזה ענין של אימון: כמו שכתב היד שלי הולך ומתדרדר עקב מיעוט שימוש, כך הילדים לא נדרשים לפתח את כישורי הפנים-אל-פנים כשהאופציה הוירטואלית כ"כ יותר קלה.
זה מצליח יותר כשנפגשים בחוץ. כי אז אין ברירה.

מאפשרת לי להרגיש שחיי החברה שלי בקושי נפגעו כתוצאה מזה שעברתי לחיות בחו"ל (שזה טוב)
עברת לחיות בחו"ל?
דווקא מרחוק אני מרגישה כמה הקשר דרך המחשב לא מספק ואם לא נפגשים עם החברים הוירטואלים זה סתם לא כיף (ונוטה להתמסמס).
יכוליות שזה עניין של אישיות, אני כנראה מעולם לא הסתפקתי בקשרים וירטואלים תמיד איכשהו רציתי להכיר באמת והמחשב היה רק דרך להכיר אנשים חדשים, גם היום אני משתמשת בפורומים באינטרנט כדי להכיר אנשים חדשים שגרים לידי, אני חושבת שזה מקל על שבירת הקרח הראשונית.

ואז מה הבנות עושות? פותחות את הסקייפ כדי לדבר עם עוד חברה בת גילן בחינוך הביתי שנמצאת כרגע באנגליה.
ברור לך שזה היה מתוכנן מראש, כן? היא ידעה על המפגש וביקשה שיתקשרו אליה.
הן בילו את כל הזמן שלהן ביחד מול המחשב, או שבשלב מסויים הלכו לעשות גם דברים אחרים?
לא מציעה להן שיחות סקייפ או אימיילים אלא מציעה להן להיפגש עם חברות בשכונה.

_ואז מה הבנות עושות? פותחות את הסקייפ כדי לדבר עם עוד חברה בת גילן בחינוך הביתי שנמצאת כרגע באנגליה.
ברור לך שזה היה מתוכנן מראש, כן? היא ידעה על המפגש וביקשה שיתקשרו אליה_
ברור.
וגם ברור שזה משמח ומקסים.
ובכל זאת, יש בזה משהו שמציק לי.

הן בילו את כל הזמן שלהן ביחד מול המחשב, או שבשלב מסויים הלכו לעשות גם דברים אחרים?
מאותו רגע שהתיישבו מולה בסקייפ, לא זזו שעות ולא רצו לעשות שום דבר אחר.
את מבינה מה אני אומרת?

ממש "בכוח" אני דוחפת אותם החוצה החוצה החוצה לשחק בחוץ. פעילות בחוץ. הנה, עכשיו שלחתי אותם לספרייה. אוויר צח, החלפת ספרים, שיחות עם הספרניות, עוברים דרך הפארק, קופצים ורצים ומדלגים קצת...

ממש "בכוח" אני דוחפת אותם החוצה החוצה החוצה לשחק בחוץ.
אני מבינה אותך. גם אני מרגישה לפעמים שיש ימים בהם אני צריכה לדחוף אותם החוצה, שישחקו. הלואי שהספריה היתה במרחק הליכה מהבית... אצלנו צריך לנסוע

מה שכן, כשחם יותר בחוץ ופחות רטוב הם יוצאים לבד ובשמחה. אולי זה החורף?

אני לא מרגישה צורך לעשות שום דבר "בכוח"
אני לומדת לשחרר ולקבל, בשלמות, בהשלמה , מתוך אמונה שהכל לטובה וכל דבר קורה בדיוק כפי שצריך לקרות

אני, כאמא למתבגרת ששותפה פעילה בתקשורת הוירטואלית, אם בבאופן צעיר ,אם במייל/סקייפ , בוחרת לכבד את הבחירה של הבת שלי לתקשר עם מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה
כמובן בגבולות, כי הישיבה מול מחשב כל היום לא מייטיבה עם הגוף המתנוון ועם המוח שמקבל קרינה וכאלו
אבל... וזה אבל גדול, חשוב לי שבתי תלמד לשים לעצמה בעצמה את הגבולות האלו. זה חלק בלתי נפרד מהלמידה וההתפתחות שלה.
אין קיצורי דרך. שום עצה/הנחייה/הוראה/הגבלה שלי לא תקדם את ההבנה העמוקה שלה את טובתה,אם זה לא יעבור דרך חווית ההתנסות שלה ודרך ניסוי וטעיה
(ולא שאני לא "נופלת" למקומות האלו כאמא - של לבקש לעזוב את המחשב, אבל בסופו של דבר-אני רוצה שהמסקנות יגיע ממנה, ועדיף מהר בבקשה, ס ת ם
ברור שאני רוצה לזרז את הקצב של ההבנות האלו, כי גם לי יש רצונות והבנות ותוכניות... אבל חשוב לי לכבד את הבחירות שלה והקצב שלה .)

איזון

אנקדוטה מחיי החברה של ילדינו המתבגרים:
במהלך משחק ערכים שנקרא "על מה ולמה" משחק קלפים נהדר אגב), בפארק הירדן האחרון,
קיבל אחד הנערים קלף שבו היה כתוב "איזון בין הפעילויות שלי". ע"פ כללי המשחק, בוחר כל אחד בתורו אילו קלפים הוא רוצה להשאיר בידיו ואילו להחזיר לקופה ולקבל אחרים תמורתם. הנער בחר להשאיר את הקלף בחפיסת ה"מועדפים" אצלו ביד, והסביר שהיה רוצה שיהיה יותר איזון בשעות המחשב המרובות שלו מול חיי חברה שאינם וירטואליים (טוב,זה משהו שרק פארק הירדן יכול לאפשר, בינתיים... פרטים בהמשך...)
בקיצור - הילדים שלנו יודעים היטב מה נכון עבורם. הם נבונים ומודעים יותר משנדמה לנו. בוודאי המתבגרים שביניהם - כבר הפנימו את הערך של לקיחת אחריות אישית. בכל זאת - הם ילדים להורים שבוחרים לקחת אחריות אישית בכל תחומי החיים ובכך מהווים דוגמא חיה וחיובית.

זה כמו שאני יכולה להזהיר את הבן הקטן שלי שייזהר כשהוא מטפס על סולם במתקן השעשועים, כי זה יכול להיות מסוכן ולתמוך בו בכל צעד כדי שחס וחלילה לא יפול ויקבל מכה, או שהטיפוס יזיק לו כי הוא יעקם רגל או ישבור ראש
אבל אני בוחרת לא לעשות זאת, משום שאני רוצה שהוא ילמד לקחת את האחריות של להיות זהיר על עצמו,מתוך הקשבה לקצב ההתפתחות שלו, ליכולות המוטוריות שלו, לרצונות שלו מול מגבלות המציאות

אחרי הכל, אנחנו "באופן טבעי"... לא?
לגיטימי שכל הורה ישים את הגבולות במקום אחר ע"פ בחירתו, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שרובנו כאן בקהילה בעלי רצון ללמוד. גם אנחנו ההורים לומדים בחינוך ביתי. אני לומדת לשחרר ציפיות מילדיי, לכבד את דרך הלמידה שלהם, את הקצב, המקום, המדיום (במקרה זה - המחשב כמרחב וירטואלי עצום), הזמן, החברה, התכנים. אני לומדת. זה לא ברור מאליו. זו עבודה! קשה! היות ואני גדלתי בתרבות מסויימת, שונה מזו שלאורה אני רוצה לחנך את ילדיי.
גדלתי במסגרות חינוכיות נורמטיביות שתמיד הורו והראו לי איך ומה ומתי ולמה עלי ללמוד ולשנן את "חומר הלימוד"
אני בוחרת אחרת. אני בוחרת ללמוד עם ומ ילדיי ולא להורות להם (מלשון הוראה)

בסה"כ מדובר על אתר "באופן צעיר" שהוא אתר סגור שמיועד רק לילדים בחינוך ביתי (וחבריהם שהיו בחינוך ביתי וכעת הולכים לביה"ס)
אין גישה לאתר מרשתות החיפוש באינטרנט. רק המקורבים שיונת מאשרת שהם בחינוך ביתי,מקבלים הרשאה להיכנס
אז מבחינת בטחון ובטיחות, אין בעיה לדעתי. המתבגרים בעצמם מודעים לסכנות (והם מודעים. הם מיידעים אחד את השני. וטוב שכך).

הלאה:
מה כן טוב בתקשורת וירטואלית: חשוב לזכור כשאנו באים לקבל החלטות - לבחון את סדרי העדיפויות שלנו. יתרונות מול חסרונות, ולשקול זה מול זה.

דבר ראשון האינטרנט מזמן היום אפשרויות למידה והעשרה של ידע וחוויות (גם חברתית, אגב) אינסופיות, נגישות בכל מקום וזמן, בחינם
(מה שלא בהכרח אומר שטוב לנו לצרוך אותם ללא איזון, כמו שגם אם יתנו לי מאה קילו שוקולד ביום, לא אצרוך את כולם. טוב, אולי רק חלק... ברור שזה לא טוב)

דבר שני - התקשורת האלקטרונית היא תקשורת-על שמשדרת על תדרי אוויר - שאלו התדרים של העידן החדש. הילדים שלנו הם ילדי העידן החדש. לכן הם "שוחים", שולטים ביסודות האוויר והאש (האוויר=הרוח , התודעה, והאש=הננו-טכנולוגיה)
ממליצה לצפות בסדרת סרטי האוואטר (רק אחרי שחזרתי מילמודיי תודעת-על שאני לומדת,הסתבר לי שהבן שלי כבר מזמן משיג אותי . הוא צופה באוואטר וחבריו מתרגלים שליטה ביסודות המים/אוויר/אש ואדמה, כבר יש לו "פור" עלי. הוא מתחבר לזה באופן טבעי, אני צריכה להשקיע בלימודים בשביל להגיע לאותה רמת תובנה. )
לכן אם כן, ברור שאם יש למישהו משהו ללמוד כאן בתחום התקשורת הוירטואלית, זה לי כאמא,יותר מאשר לילדיי

דבר שלישי - היותנו מודל לחיקוי עבור ילדינו. כהורים, במיוחד בחינוך ביתי, אנחנו משמשים דוגמא לילדינו כיצד לנהוג, איך להתנהל בעולם וכו'...
אינני יכולה לומר לילדיי לא לעשות משהו שאני כן עושה. מינימום הגיון והגינות.
אני, מודה ומתוודה: אני נעזרת הרבה מאד במדיום הוירטואלי (בעיקר בבאופן, לא מכירה הרבה יותר מזה, וגם לא מעוניינת להכיר. לא נכנסת לפייסבוק/תפוז/או לא יודעת מה שקיימים,זה הרי אינסופי. מרגישה שמצאתי כאן באתר של באופן "בית", משפחה שניה, מקום שמכיל ומאפשר ועוזר ומקשיב ותומך ומסייע לי להיות מי שאני,בדרכי.
זהו מרחב וירטואלי אמנם,אבל באמצעותו אני מכירה אנשים חדשים שיש לי איתם מכנה משותף רחב ושפה משותפת,אנשים עם רמת מודעות גבוהה גם לעצמם וגם לסביבתם . מתפתח כאן באתר אחלה שיח בכל תחומי החיים וזה מעניין לי וחשוב לי להיות חלק ממנו . וילדיי גם,כי הם חלק ממני.אנחנו חיים יחד.
אני לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים ובקושי שומעת רדיו. אלו אמצעי תקשורת שלא קיימים בביתנו,מתוך בחירה שלי,לחסוך מעצמי ומילדיי את החשיפה ל"מציאות" כפי שזו מצטיירת בתקשורת. אני מעדיפה להקשיב לקול הפנימי שלי, ורוצה שילדי יתרגלו את ההקשבה פנימה וביחד נקשיב למציאות אחרת-לזו שאנחנו מייצרים בעצמנו.לא זו שרואים בחדשות.
עד כאן בשבחי באופן טבעי, האתר
ועכשיו - חזרה לבתי המתבגרת שמכורה למה חדש בבאופן צעיר
מה הפלא
היא צמאה לדעת. היא מגלה עולם. היא סקרנית. היא רוצה לגמוע בשקיקה את מה שמעניין לה. והיא בוחרת את מה שמעניין לה מתוך מרחב מוגן לדעתי
אז אם היא מבלה שעות מול המחשב-ביצירת קשרים חדשים ועמוקים מאד יש לציין, כי נרקמת אינטימיות בין הילדים שם, (שלא כמו האתר הזה שכבר הפך המוני)
והקשרים לא מסתכמים רק במחשב אלא מזמנים מפגש פנים אל פנים עם בני גילם, לפחות כל כמה שבועות (מה שלא היה מתאפשר אילולא נוצר הקשר הראשוני המקדים שמאפשר דילוג בקלילות מעל מימדי הזמן והמקום, מגבלות הביישנות ומבוכת ההתחלות)
ואם היא מתרגלת מיומנויות חברתיות חשובות גם בלי ההכרח ללכת לביה"ס ולחטוף אלימות ונוקשות מחשביתי
ואם היא משוחחת עם ילדים אינטיליגנטים שהם ילדים להורים אינטיליגנטיים (שאני מכירה את כולם אגב באופן אישי,מי יותר ו מי פחות,אבל מכירה)

אז מה הבעיה כאן?

דבר רביעי - אל תשכחו שמדובר בחבורת בנות וכידוע לנו - המין הנשי - אנחנו אוהבות לפטפט. (אני דווקא לא במיוחד, ניחנתי בכמות מופרזת של הורמונים גבריים, אבל עצם כתיבת המגילה שלי כאן, היא הוכחה ניצחת לכך שנשים אוהבות לדבר. ובאופן נדיר - יש כאן בבאופן טבעי מספיק מי שתרצה להקשיב/לקרוא)

עובדה, שבמפגש עם הבנים היה הרבה יותר חוץ (טוב, לא ממש הרבה, אבל יותר. אולי אלו בנים עם כמות מופרזת של הורמונים נשיים...) ולא היה מחשב בכלל.

במהלך מפגש בני הנוער שהתקיים אצלנו בבית/בחצר/על הגג... , הבן 10 שלי למשל עשה מדורה עם האח של... כי הוא לא מתחבר לסוג התקשורת הממוחשבת בכלל. הוא מעדיף לטפס ולרוץ ולזחול בבוץ ולרדוף אחרי פרפרים
הוא מתחבר לסוג אחר של תקשורת אווירית: אנרגטית,טלפטית. הוא יודע לתקשר עם ציפורים.

ועכשיו, לנקודה " ה " חשובה: האלטרנטיבה:

(לכאן תגענה רק מי שהיתה לה סבלנות לקרוא את כל גוש המלל הזה... פרס הקורא הנאמן...)

אם אני רוצה שילדיי ישחקו ויתקשרו עם חבריהם באופן טבעי באמת, ב live , פנים אל פנים, האחריות שלי זה לזמן להם את האפשרות הפיזית הזו
כאן,על פני הסעות על פני חצי מדינה, למפגשים של כמה שעות,כשאני צריכה למצוא לעצמי וליתר ילדי מה לעשות בזמן הזה, אני בוחרת אחרת:

אני בוחרת לרקום את החזון שלי למציאות
אני בוחרת לעבור לגור במקום שמאפשר חיי קהילה באופן טבעי

איפה? שואלים אותי. יש כזה? עכשיו אני באה. איפה?

ובכן, כן
יש כזה. והוא כבר לא חלום אלא הוא חזון שנרקם לאט ובזהירות למציאות.

עוד 3 ימים אנחנו עוברים דירה לבית חדש. מקום חדש. אנחנו כבר כמה משפחות חינוך ביתי בעניין. ככל שיהיו יותר משפחות של מתבגרים וילדים גדולים-כך נוכל להבטיח להם חיי חברה עשירים שאינם וירטואליים

בשביל זה צריך לעשות פשרות. בשביל זה צריך לשקול מחדש את סדרי העדיפויות המשפחתיים:
האם עדיף לנו שהאבא המפרנס יסע יום יום שעה לעבודה ומשפחתו וילדיו יחיו חיי כפר פשוטים עם רווחה כלכלית ,חברתית,רוחנית,לימודית,בריאותית , או שעדיף שהאמא תתזז כל היום ותגמע מרחקים בנסיעה בכבישים במצב עייפות מצטבר עד כדי סכנת חיים בין מפגש בני הנוער שם ומפגש הקטנטנים כאן, בין חוג שומרי הגן ביער ההוא מחר וחוג הציור ביישוב אחר היום והמעגל נשים מחרתיים בדרום וקניות של אורגני בקואופ בצפון וסדנת קליעה במזרח וקורס תודעת -על במערב .

מוזמנים לשקול מחדש את הבחירות שלכם, כי יש לנו עכשיו הזדמנות יוצאת דופן לחיות באופן טבעי באמת.

כשנחיה בשכנות, נוכל להזמין משלוח אורגני מוזל עד הבית, לחסוך בעליות ובזמן איכות, ודלק שגם יקר וגם מזהם
כשנחיה בשכנות, דלת מול דלת, נוכל להיות אחד בשביל השני, לקרום שיתופי פעולה ועזרה הדדית, על בסיס חליפין של שפע חומרי ואיכויות וכישורים ומיומנויות
כשנחיה בשכנות, הילדים שלנו יוכלו להעשיר זה את עולמו של זה. הם יוכלו לחיות את הווית פארק הירדן כל השנה
כשנחיה בשכנות, נוכל לצחוק ולבכות יחד, זה בריא יותר מחיבוק וירטואלי או סמיילי צהוב על המסך. לא רק לילדים שלנו. גם לעצמנו.
כשנחיה בשכנות נוכל לעזור ולהיעזר, לשתף ולהשתתף , לחלק ולהתחלק, וגם: ללמוד לגשר על פערים, לעשות תיקון עולם בין אנשים שונים תוך הבנת האחדות

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו כל היום מול המחשב, אחריותנו לדאוג להם לאלטרנטיבה אטרקטיבית מספיק.
ומה שנרקם עכשיו, הוא הרבה יותר ממספיק. הוא אמיתי. הוא צו השעה.

זהו. סיימתי לנאום

אמן, כן יהי רצון

_כמובן בגבולות, כי הישיבה מול מחשב כל היום לא מיטיבה עם הגוף המתנוון ועם המוח שמקבל קרינה וכאלו
אבל... וזה אבל גדול, חשוב לי שבתי תלמד לשים לעצמה בעצמה את הגבולות האלו._
הממ. פה אני חושבת אחרת לגמרי.

בניגוד למגלשות בגן השעשועים, ששם אני מרגישה שהילד בנוי באופן טבעי להיות מסוגל לשמור על עצמו -
מול מחשב, טלביזיה, סמים ודברים דומים, דעתי המושכלת היא שהתינוק והילד אינם בנויים בשום צורה להתמודד איתם.

להיפך. כל מה שלמדתי וחקרתי עד עכשיו גורם לי לחשוב, שיש משהו בדברים האלה שלא רק מעודד אלא ממש גורם להתמכרות עד לדרגות הרסניות ממש, כי יש בכולם משהו שמחקה משהו שאנחנו זקוקים לו ושכן טוב לנו.
אם אנחנו מקבלים את הדבר האמיתי - אז אנחנו יודעים איך לשמור על עצמנו, זה טוב לנו. אם אנחנו מול החיקוי הממכר - אנחנו חסרי אונים.

זה כמו בתזונה.
כאשר שמים ילד מול שולחן מלא מזונות אמיתיים, הוא יידע לבחור לעצמו מה שהוא צריך לאכול. הוא יבחר בצורה מדוייקת.
אבל כאשר שמים ילד או מבוגר מול שולחן מלא מזונות מזוייפים (תעשייתיים ריקים עתירי סוכר, כימיקלים וכו') - המנגנון משתבש והגוף לא בוחר את מה שטוב ונכון לו. התוצאות הן מחלה וניוון. וככל שהילד נפגש יותר מוקדם בחייו עם מזון מזוייף (למשל, עם תמ"ל לעומת הנקה), כך הנזק חמור יותר וארוך טווח יותר.

אם מדובר במחשב, אז כשהילד שלי מחכה שיכתבו לו באיזה דף בבאופן צעיר ואף אחד עדיין לא כתב, הוא "נתקע" על המחשב ועובר לשחק משחקי מחשב. זו בעיה לדעתי.

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו כל היום מול המחשב, אחריותנו לדאוג להם לאלטרנטיבה אטרקטיבית מספיק.
עם זה אני מסכימה לגמרי.
ואני אישית משקיעה מאמצים בזה, בהרבה כיוונים, לאו דווקא קשר קהילתי אלא גם לימודים (לדף אחר, לדף אחר...).

והבחירה שלנו לגור איפה שאנחנו גרים גם היא לצורך אלטרנטיבה - לא של חינוך ביתי אלא של משפחה.
אחותי ואני בחרנו לגור מאוד קרוב, ואנחנו בוחרות לא לעבור דירה כדי שהילדים שלנו, שהם בדיוק בני אותם גילאים, יוכלו להגיע לשני הבתים ללא חציית כביש, במרחק של דקות הליכה ספורות ממש (4?). אבא שלנו גר במרחק דומה: דקות בודדות ברגל. אמא גרה במרחק נסיעה של דקות בודדות (פחות מ-10), ואם רוצים, גם אליה אפשר להגיע ברגל (בד"כ אנחנו באים באופניים). זה באמת מאפשר לנו:

קשר חברתי קרוב
קניות משותפות
תיאומים למיניהם (נסיעות, טרמפים, שמירה על הילדים, כל מה ש עצם מעצמי קראה "שיתופי פעולה ועזרה הדדית")

אשרייך שאת זוכה לממש את שיתופי הפעולה האלו בסביבת משפחתך
זו מתנה גדולה לחיים. אין טוב מזה. אין לי ספק שזו האלטרנטיבה הטבעית ביותר.

אני מניחה שזו לא מתנה שמקבלים אלא מתנה שיוצרים יחד בעמל רב: הרבה השקעת אנרגיה בקשרים המשפחתיים, לא מעט פשרות,ואלו צריכים להיות אינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר.

עבורי, ואני מניחה שעבור עוד רבים בקהילה כאן של באופן, כמיקרוקוסמוס של התרבות האנושית המודרנית, הקשר עם המשפחה המורחבת התרופף ואינו מזמן שיתופי פעולה מהסוג שיכול להשתלב בחיינו. פשוט אין חיבור. אנחנו בעידן שבו ההגשמה העצמית ומימוש הייעוד האישי קיומיים . אחותי הבכורה חרדית ברסלבית ליד מאה שערים בירושלים . אחי הצעיר לומד ומלמד פרסום באמריקה, הוריי חיים אורח חיים בורגני שלא מתיישב עם בחירותיי בחיים ברי קיימא ובפשטות מרצון. את החינוך הביתי לקח להם הרבה זמן להפנים ועדיין לא מסכימים עם חלקים מהמהות. האבא של הילדים עזב את הבית ומחפש את עצמו .
המסגרות בעידן החדש מתפרקות,אחת אחת, כדי לאפשר לנו את התנאים לממש כל אחד את הייעוד שלשמו ירדה הנשמה שלנו לעולם הזה
רגע לפני ההתחלה החדשה... (טוב,זה דיון לדף אחר...)

אני רוצה שברגעי החושך שלפני האור הגדול של ההתחלה החדשה הזו, יהיו לצידי אנשים שיש לי איתם חיבור, שמכוונים על תדר דומה ומקיימים אורח חיים שמזמן לילדים שלי ולי מענים לצרכים קיומיים בסיסיים כמו - מזון מזין וטבעי, חיי חברה, לקיחת אחריות, עיסוק בהתפתחות רוחנית, במודעות אישית וסביבתית
באקטיביזם ואקולוגיה וחליפין של שפע חומרי, של איכויות ומיומנויות

אתן דוגמא לסיפור שבאמצעותו נפל לי האסימון להבנה שאני רוצה לזמן לנו חיי קהילה בחינוך ביתי:

לבני היתה יום הולדת 10. הזמנו למפגש קצרצר חברים מהמושב שאיתו יחד בקבוצת שומרי הגן.(רק לרבע שעה,בין שחוזרים מביה"ס ועד שממהרים לחוגים)
אמו של אחד הילדים התקשרה ושאלה האם זה יהיה בסדר אם היא תקנה לו סכין-אולר כמתנה
השבתי שבוודאי שזה בסדר ותודה רבה, באמת, אבל מה שישמח אותו יותר מכל הוא לא מתנה מאמו של x אלא מהילד עצמו. אולי יחפש איזו אבן יפה או ימצא גזע מיוחד שיוכלו לגלף ביחד, הצעתי. היא ענתה"אין לו זמן, הוא עסוק" כך השיבה לי
הבנתי שכדי לזמן לבני מענה לצרכים החברתיים שלו, אני רוצה לגור בשכנות פיזית קרובה לעוד משפחות בחינוך ביתי, כאלו שלילד שלהם יש זמן לשוטט ולמצוא אבן יפה.
הילדים במושב כאן הם אחלה, באמת ילדים "ברמה". הבעיה היא שאין להם זמן. הם נורא עסוקים. חוזרים מביה"ס ב 15:30 וב 16:00 כבר ממהרים לחוגים.
המרתון של החיים במעגל החיים הנורמטיבי לא משאירים זמן פנוי לדברים החשובים באמת בחיים. לחברות,ללמידה,להתפתחות מתוך ניסיון וטעיה.ותהייה גם...
הילד ההוא בסוף לא הגיע ליום ההולדת, לא היה לו זמן. לא בשביל להגיע לרבע שעה ובטח שלא בשביל למצוא מתנה.

הבנתי שבמקום לצפות למצוא חיבורים עם אנשים שמתגלגלים במעגל ההוא, ייטב אם אמצא חיבורים עם משפחות אחרות, כאלו כמוך,שמטריד אותם שהילדים שלהם מבלים זמן רב מדי מול המחשב, להבדיל מהורים שקונים לילדים שלהם כל שני וחמישי עוד משחק מחשב שממילא מחר כבר יצא לשוק אחד חדיש יותר
או כאלו שלידיהם לא יודעים להעסיק עצמם דקה בלי טלוויזיה רועשת ברקע או איזו פעילות אקסטרים

ועוד נקודה למחשבה:

התקשורת הוירטואלית מיטיבה עם חיינו גם בתוך הבית, בהעמקת הקשר הבינאישי בינינו והיכולת שלנו ללמוד האחד מהשני
טוב, לא להתנפל עליי בבקשה. רגע, תנו להסביר....
זה לא שאני שולחת מייל לבת שלי "תואילי לבוא לארוחת ערב", ok?
אבל מה שכן, העובדה שהמון מידע מועבר בדרך כל כך זמינה ויעילה,בשניות, חוסכת לי זמן ומאמץ להעביר מסרים בע"פ.
למשל: אם אני יכולה בקליק אחד להעביר לבן שלי מצגת יפה על ציפורים בקהילה אקולוגית ביפן , הוא יכול לצפות בזה בזמן שאני ממילא עסוקה בהכנת האוכל או בטיפול באחיו הצעירים.
או למשל: אם אני יכולה בקליק אחד להעביר לבת שלי מאמר שעוסק בבניית המשכן , שתקרא אותו כהכנה ללימוד המשותף שלנו את פרשת השבוע, אז מה רע?
היא קוראת את זה בזמנה החופשי,כשהיא יכולה להתרכז בזה בשקט בחדרה ולא תוך כדי המולת החיים הסוערים שלנו בסלון (וכשיש כמה אחים קטנים בבית,אז הדינאמיקה לא תמיד מאפשרת לי להתפנות לשיחות ברומו של עולם. כמובן שאין זה תחליף לשיחות נפש ונוכחות הורית מייטיבה וזמינה. רק תוספת. מבורכת.

או, אתן דוגמא שתמחיש טוב יותר את תרומת השיח הוירטואלי בהיבט של פיתוח מיומנויות חברתית בין המתבגרים עצמם:

בתקופתי כמתבגרת, לא היה מחשב כמובן, רק טלפון. וידועה לכל אחת בוודאי הסאגה של האמא העצבנית שלה ששואגת בעצבים: "תנתקי כבר את הטלפון, יש עוד אנשים שרוצים לדבר בבית הזה" או " די כבר עם הטלפון באוזן כל היום, זה עולה הרבה כסף, לכי לחברות..."
ומה לעשות שלא מצאתי חיבור עם החברות? מה אם הן דיברו רק על בנים ובגדים וכל מיני שטויות שבנות עסוקות בהן ? מה אם נפשי כמהה היתה לשוטט בהרים, בים, במדבר ולא מצאתי שפה משותפת עם כל ההבל הבלים שסביבי? אז פיתחתי מיומנויות חברתיות? לא. הפכתי עצמי מורדת ושונה ופילסתי לי דרך חדשה, לבד. כך , שנים, שנים, הייתי לבד . תמיד. אף אחד לא הבין אותי ואני לא הבנתי אותם.
עד שמצאתי את באופן... טה..דם... חצוצרות... תבורכו כשר/שפרון/שרון על האתר הנפלא שיצרתם . פתאם גיליתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שונים ומשונים, כמוני, או שלא כמוני (כמו בסיפור של מישהו אחר ומשהו אחר, מכירים?)
ואת זה גיליתי רק באמצעות החיבור למחשב שפתח לי פתח להכיר עולמות אחרים. עד לפני 7 שנים,כשהתחלנו בחינוך הביתי באופן רשמי, לא ידעתי לפתוח מחשב. בחיי. אפילו עבודת גמר באוניברסיטה הגשתי בכתב יד.

עכשיו, חזרה לענייננו: מה פשר הקשר לתרומת התקשורת הוירטואלית לחיי החברה של בתי המתבגרת:

ידוע לך על ההתנהלות בינם ובין עצמם למציאת מועד ומקום למפגש בני הנוער הבא. אני יודעת שידוע לך,כי גם לי זה ידוע
איך זה ידוע לנו? הרי אם היה רק עידן הטלפון,לא היינו יכולות להיות מעורבות בכל השתלשלות העניינים בניהם (ואולי עדיף היה כך...)
בזכות התקשורת הוירטואלית,בחרה הבת שלי לשתף אותי בכך שנתנה לי לקרוא את השיח הכתוב בניהם (ששש..אל תגלו לבנותיכן,שלא יאכלו אותי חיה)
כך, גם אני בחרתי לשתף אותה במילים שאת כתבת לי, כי המילים שלך היו מדוייקות ועזרו לה להבין טעות שעשתה
אז הנה, דוגמא איך אני יכולתי להיות נוכחת עבור בתי כדי לעזור לה לנווט בין רצונותיה,לרצונות האחרים-חבריה הבנים וחברותיה הבנות והאימהות שלה-שחייבות להיות שותפות לתיאום, היות והמפגש שלהן מחייב הסעות ונסיעות וזה משפיע על כל ההתנהלות המשפחתית סביב אותו היום ואפילו במשך כל השבוע, כי כידוע לך
הן מתרגשות לפני כל מפגש כזה ומתכננות ומארגנות (ובסוף יושבות לפטפט מול הסקייפ עם החברה מאנגליה. נו,אז מה...)
יש בחירה חופשית בעולם שלנו
כמו שאני בוחרת בחיי החופש שלי
כמו שאבי ילדיי בחר את החופש שלו
חשוב לי גם לאפשר לילדיי, במיוחד לבתי המתבגרת, את החופש שהיא זקוקה לו

מה שעוד חשוב לי, וזו בפירוש אחריות שלי: לעשות ככל יכולתי כדי שתהיה לבת שלי גם אלטרנטיבה לחיי חברה שאינם וירטואלים
אז אם אני לא רואה שיש חיבור עם הנוער ה"רגיל" (ובפירוש היתה לה הזדמנות בשנה האחרונה להתחבר עם נוער "רגיל" איכותי ביותר,
אני יוזמת חיי קהילה של משפחות חינוך ביתי

פווו...
נשימה...

כמה אני במחשב היום....

(הילדים עם אבא ובמקום לארגן את הבית למעבר הדירה ,אני במחשב. זו לא התמכרות. זה מזון לנשמה וזו תקשורת חברתית, זה המימוש העצמי שלי וזה יותר מעניין לי השיח כאן בנינו מאשר לשבת עם אימהות בגן השעשועים ולפטפט על צבע הקרמיקה החדשה באמבטיה שהבעל הזמין בטעות בצבע הלא נכון)
אז מה הפלא שכך אני גם מתייחסת בהבנה לזמן המחשב של בתי...

שבוע טוב

יאללה, כבר נגמרת השבת ולא קמתי מהמחשב...
טוב, מצווה לנוח מעבודה. בשבת צריך להגות בעניינים של מעלה.
זה עניין של מעלה, לא? מה, לא? נחשב. לדעתי נחשב.

אני במחשב. זו לא התמכרות. זה מזון לנשמה וזו תקשורת חברתית, זה המימוש העצמי שלי וזה יותר מעניין לי השיח כאן בינינו.
איי איי, הכל נכון, ובכל זאת, מה אני עושה כאן במקום להכין את החומר לקורס שלי... יאללה, משטר! משמעת!
(אלפי עמודים באנגלית. מעוררי השראה, מלהיבים, מעניינים, ובכל זאת, לא קל לקרוא)

שוב אני כאן
שמתי לב ש טלי מא גריינה את המשפט שלך

כאשר שמים ילד מול שולחן מלא מזונות אמיתיים, הוא יידע לבחור לעצמו מה שהוא צריך לאכול. הוא יבחר בצורה מדוייקת.
אבל כאשר שמים ילד או מבוגר מול שולחן מלא מזונות מזוייפים (תעשייתיים ריקים עתירי סוכר, כימיקלים וכו') - המנגנון משתבש והגוף לא בוחר את מה שטוב ונכון לו. התוצאות הן מחלה וניוון

אז חשבתי שכדאי להשקיע מחשבה שנייה בתוכן ובמהות של דברייך

אז חשבתי וחשבתי

וחשבתי

ונחשו מה? חזרתי לכאן, למחשב, לשיח הוירטואלי בינינו

אני מכורה למזון מזוייף?
לא, השיח בנינו הוא אמיתי ומהותי וחשוב ומפרה וממלא אנרגיה. מתפתח כאן שיח שהוא סיעור מוחות שתורם להתפתחותנו, לא?

טוב, תיכף אצא החוצה לנשום אוויר, לאזן קצת את האנרגיות...

ולאכול שוקולד...שששש. הילדים לא בבית....

זה לא טוב לי. המנגנון שלי משובש. אני לא יודעת מה טוב לי. אני חולה?

אני מסכימה עם נעוות המרדות .
יש תחומים בהם אני מעדיפה לא להניח לילדות שלי לשים לעצמן את הגבולות, כשזה מגיע למשבשי תודעה ו/או ממכרים. מסַכים וסוכר הם אלה שסביבן כרגע. יש כאלה שמצפים להן בעתיד.
כל עוד היד שלי על השאלטר והן תלויות בי זה בשליטתי אבל מתישהו הן יהיו יותר ויותר בסביבות אחרות ואני צריכה עד אז לטעת בהן את שיקול הדעת. שיבחרו בהימנעות.
עוד לא יודעת איך עושים את זה.

(עד כה נראה שהסביבה שבחרנו לחיות בה תומכת בגישה שלנו. ימים יגידו)

איך תלמדי אותן לעשות משהו שאת לא עושה בעצמך? הרי זה בלתי אפשרי, לא?
(או שמא את ערה בלילות, כמוני...ואז הן לא רואות שאת במחשב שעות...)
הבת שלי כבר בת 12 . היא רואה גם כשהיא ישנה...
לעומת זאת הבן שלי מתרחק מהמחשב כמו מאש. גם כשאני "יושבת עליו" להעלות תמונות שצילם למחשב, הוא תמיד יעדיף לשוטט עם אוזניים קשובות לכל רחש ועיניים שיודעות לזהות ציפור גם ממרחק קילומטרים

וחוצמזה, כפי שכבר הבהרתי בגוש המלל הארוך , אני לא בטוחה שלתקשר חברתית במחשב זה טעות בשיקול דעת
הנה, אני מתקשרת ועבורי זה טוב
ואם לא, אז למה כולנו כאן יום יום? בודקות מי הגיב לנו למה שכתבנו? ממשיכות את השיח המתפתח כאן בשקיקה להבין את עצמנו

מסכימה איתך עצם מעצמי - בעיקר בנוגע לדוגמה האישית, וגם בנוגע לתועלות האדירות שיש באינטרנט עבורנו ועבור ילדינו.

איך תלמדי אותן לעשות משהו שאת לא עושה בעצמך?
אכן, אני באופן אישי עושה מאמצים להיות פחות במחשב.
ככל שאני מחלימה יותר, ומתפקדת יותר, כך אני פחות פותחת מחשב, וגם אם פותחת - עובדת ממוקד ולא גולשת באינטרנט (כלומר, משתמשת בו לצרכים שלהם הוא נועד ולא לפטפוטים (-: ).
לגבי הילדים, גם אם הילדה כותבת עבודה או סיפור - גם אז, אני דואגת לגבי זמן המחשב כי לדעתי ההשפעה על המוח המתפתח גדולה יותר. כלומר, לגבי הילדים, אני מוטרדת לא רק מתוכן השימוש במחשב, אלא גם מהקרבה למכשיר אלקטרוני פרופר.

ממש כמו שאני מקפידה שכל החשמל בחדרי השינה יהיה מנותק בלילה. ממש מחוץ לשקע, לא סתם כבוי. למשל, התקע של המזגן - לא בשקע.

איך תלמדי אותן לעשות משהו שאת לא עושה בעצמך? הרי זה בלתי אפשרי,לא?
אני נמצאת במחשב הרבה יותר מהילדים שלי.
אני מגבילה את זמן המחשב של הילדים.
מבחינתי אין לי בעיה להסביר להם למה אני מגבילה להם, כולל להתיחס לזה שנאי יותר מהם במחשב כאל חולשה שלי, ויחד עם זאת - חלק מזמן המחשב שלי הוא תקשורת ענינית, חלקה לצרכי הבית [תכף ומיד ללכת להזמין ירקות! לא כמו כל שבוע שנאני עושה את זה באיחור של שעתיים...]

המשפט הזה שלך ענוות פשוט ממצה את כל השיח:

מה שהקשר דרך המחשב מאפשר לי, זה לרחוץ כלים - להכין ארוחה - לקרוא ולכתוב - לערוך את השולחן - להתכתב בסקייפ - לשים מכונה - להוריד את הכביסה הקודמת - לקרוא שני דפים ולהגיב -
אני בתוך החיים שלי, ויכולה לשלב בזה את החיים החברתיים

אגב,כבר גוריין ומופיע במעלה הדף. יש כאן עוד כמה מכורים חוץ מאיתנו ...

טוב,אז ככה:
מחד, ומאידך...

תחושת הבטן שלי אומרת ש "עזבי אותך מכל הטכנולוגיה הזו . בשנייה הכל יכול ליפול אז חבל לתת אמון בקופסא האלקטרונית הזו. עדיף לחזור לחיות חיים טבעיים ללא תלות בטכנולוגיה המודרנית. " stone age " איפה עוד הייתי מוצאת המלצה לקרוא את "מעגל אבנים" או לקרוא את הבלוג של lynx program

ומאידך: אני מוצאת עצמי מגששת כאן באתר בין ערימות המלל,בודקת אפשרויות לרקום שיתופי פעולה,למצוא חיבורים עם אנשים, ללמוד,להתפתח
אני בתהליך למציאת המקום שלי בעולם. עוד לא מרגישה אותו חי ופועם בבטחון מלא כך שלא אשקוט ואנוח עד שלא אמצא אותו. ואיפה אחפש אם לא כאן,בבית,בקרב חברים קרובים ששותפים לתפיסת עולמי ולאורח חיי, מי יותר ומי פחות כמובן,אבל באופן כללי , יש מכנה משותף רחב

וכאן אני חוזרת לכמיהה שלי לחיות חיי קהילה, בשכנות,כמענה לצרכים חברתיים בעיקר,אבל לא רק. זו הזדמנות לעזרה הדדית גם בתחום הפרנסה וכל השאר.

לאינטרנט יש תפקיד חשוב בהתפתחות הרוחנית שלנו. הוא עוזר לדלג בקלילות על מרחקי מקום וזמן,היישר לעבר העידן הבא, בקלילות...

זו לא התמכרות. זה מזון לנשמה וזו תקשורת חברתית, זה המימוש העצמי שלי וזה יותר מעניין לי השיח כאן בנינו מאשר לשבת עם אימהות בגן השעשועים ולפטפט על צבע הקרמיקה החדשה באמבטיה שהבעל הזמין בטעות בצבע הלא נכון)
דווקא צבע הקרמיקה הוא החיים עצמם. הוא מוחשי יותר מכל שיח במחשב. הקיטורים על הבעל הם אנושיים. קל להתנשא מעל אנשים כאלה ואחרים, אבל פעמים רבות לשבת ולקשקש איתם תורם יותר לתחושת החיות והמציאות והחיבור לקרקע ואפילו להתחברות למרקם האנושי באשר הוא, מאשר חיבורים וירטואליים.
(ואני כותבת זאת כמי שנמצאת המון באינטרנט ומי שהושפעה רבות מרעיונות ברשת. עדיין יש לי פרופורציות וסדר עדיפויות - כל מגע פנים אל פנים שהוא קצת יותר משטחי תמיד יישא ערך מוסף בעיניי, בהשוואה לכל שיחה מעמיקה ברשת).

אני צורכת יותר מחשב ממה שהייתי רוצה. עובדת על זה. מקווה להפחית.
אני לא גולשת בלילות. אני גם לא מחרישה שוקולד (לא צורכת סוכר). מה שאני עושה גלוי ואני מקווה לשמש דוגמא טובה.
אבל דוגמא טובה זה לא מספיק. אני חושבת שצריך לגבות את זה בהסברים, איכשהו.

"אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב" ובסופו של דבר האיזון הוא שנכון עבור מי שמחפש לחיות באושר וביושר
החזון שלך נרקם אט אט, התחברתי לדברים שכתבת עושה לי חשק לחיות כך, אהבתי את הפשטות היפה שבסיפור של יום ההולדת של בנך (פשוט תביא את עצמך)

לאינטרנט יש תפקיד חשוב בהתפתחות הרוחנית שלנו. הוא עוזר לדלג בקלילות על מרחקי מקום וזמן,היישר לעבר העידן הבא, בקלילות...
אני גם חושבת כך, ורואה באינטרנט את אחד מהביטויים הכי מעשיים של העידן החדש, עידן של חוסר גבולות (במובן החיובי), עידן שבו דברים נעשים יותר ויותר אפשריים, לכל אחד - ללא הבדל דת, גזע ומין. האינטרנט שובר את הבועה שכל אחד מאיתנו היה חי בה בעבר והכיר רק אותה, ולכן משנה את נקודת ההתייחסות שלנו לדברים, את האומץ שלנו, את הפתיחות ואת הפרופורציות... בקיצור את כל ההבנה והתודעה.
האינטרנט מאפשר לנו לדעת יותר, לשתף יותר, בקנה מידה רחב יותר מאשר מאפשרים המפגשים הפיזיים בשכונה, בעיני הוא מאפשר לאנושות משהו חדש ואחר ואני אישית חווה את זה כצעד ענק קדימה.
כל זה לא מבטל כמובן את החשיבות של מפגשים פיזיים, אבל אני רואה באינטרנט יותר חיובי משלילי וזה גם המסר שאעביר לילדי.

_מה שאני עושה גלוי ואני מקווה לשמש דוגמא טובה.
אבל דוגמא טובה זה לא מספיק. אני חושבת שצריך לגבות את זה בהסברים, איכשהו._
הסברים זה מאוד חשוב כי זה מגבש את ההבנות למילים, אבל דוגמה אישית זה משהו שנטמע בגוף.
אם אני ראיתי את אבא שלי יושב ולומד המון שעות, בולע ספרים, כותב - זה מה שהגוף שלי יודע לעשות, כי זה מה שהוא קלט והטמיע מגיל אפס.
אם הייתי רואה אותו עובד בעבודה פיזית, בתנועה מתמדת, יוצא החוצה, נוגע באדמה - גם זה היה נטמע פנימה ומועתק שנים אחר כך.
בעיני ולמיטב נסיוני והבנתי, הדברים האלה חזקים יותר מכל הסבר שניתן לילדינו, הגיוני ונכון ככל שיהיה.

אני לא יודעת לגבי גיל 12 אבל הבת שלי בת שבע והיא היחידה מכל הסביבה שלה שלא משחקת משחקי מחשב.
מעולם לא חשפתי אותה לזה ואני שמחה על כך.
כשבאים חברים לכאן הם למדו ש"כשחברים באים לא רואים סרט" והם תמיד משחקים, משתוללים משוחחים.
לגבי גיל הנעורים - נראה לי שאין הרבה מה לעשות. זה כמו לעצור עם היד נחשול. כולם אבל כולםםם מול המסך כל הזמן. או הפלאפון. הבייבי סיטר שלי מספרת לי שאפילו המורה שלה עונה לסלולרי בזמן השיעור!!!
אז נראה לי שפשוט כהורים צריך לדאוג להרבה "זמן חוץ". הרבה טיולים יומיומיים - וככה לאזן איכשהו את זמן המחשב עם זמן איכותי באויר הצח.

גם אצלי מעולם לא חשפתי אותם למשחקי מחשב וגם היום: לא מדובר בכלל על משחקי מחשב. מדובר על תקשורת בין אישית עם חברים במחשב.
לילדי החינוך הביתי יש צורך חברתי שאין לו תמיד מענה ההולם את הצרכים,במיוחד כשמדובר במתבגרים. הם מתחילים לעצב לעצמם זהות וחשובה להם תקשורת יומיומית עם קבוצת השייכות. בדר"כ,גם אם חברת הילדים הנורמטיבית סבבה,אין שפה משותפת,או שאין להם זמן כפי שתיארתי בסיפור יום ההולדת אז:
אם אנחנו לא רוצים לשלוח אותם לביה"ס
ולא רוצים להסיע וליסוע כל היום,לתזז ממפגש אחד לשני
ולא רוצים שהם יישבו ליד המחשב שעות
אז בלתי נמנעת ההבנה שחיי קהילה בשכנות הם הפתרון היחיד
(פתרון זמני הוא שהילדה תתזז באוטובוסים ותלון יום פה ויום שם, מה שאכן קורה,אבל זה לא פשוט כי בכל זאת -היא צעירה מכדי להחליף 2-3 אוטובוסים בדרך)

כך, עבורנו

השהייה בחוץ לא מהווה מענה. זו רק השחת דעת איכותית אמנם,אבל השחה. הבן שלי ילד טבע אמיתי. אותו לא מעניין המחשב. הוא יעדיף לשוטט עם המצלמה והמשקפת בהרים,עם או בלי חברים,עוד לא ממש קריטי עבורו - בן 10 אבל הבת 12 לא. עבורה כמה שנסתובב בטבע זה לא זה. אולי היא תהנה (אם תסכים בכלל להצטרף...), אבל מה שחשוב לה בגילה זה חברה. ולא יעזור כלום. זה הגיל. ככה זה בריא וטבעי ונכון ובלתי נמנע

אני מוצאת קושי למצוא שותפים לחזון חיי הקהילה לילדים גדולים ובני נוער, מכמה סיבות:
קודם כל - אין הרבה כאלו, בכל הארץ, הם קומץ . קטן ואיכותי מאד, אבל קומץ.
דבר שני - בדר"כ המשפחות האלו כבר מצאו את מקומן, או שקשורים למקום מגורי הסבא/סבתא או ש"כבדים" מכדי לעשות שינויים דרמטיים בחייהם

היתרונות שאני רוצה להזכיר לכן,משפחות גדולות וותיקות בחינוך ביתי, עולים על החסרונות לכאורה: למצוא מקום עבודה חדש או פשוט לסוע מרחק קצת גדול יותר לעבודה (במקום שהאמא והילדים יסעו שעות בדרכים, עם או בלי אוטו) ו...טוב,יש מלאן שיקולים.
למשל: נעוות הזכירה את המגורים בסמיכות עם אחיותיה וההורים. זה שיקול משמעותי שמספיק עבורה להחליט שהיא מעדיפה לסוע למפגשים מהמרכז לצפון הרחוק רחוק,כמעט כל איזה שבועיים
לבת שלי זה לא מספיק מפגש פעם בשבועיים. זה סבבה,כן,מעולה,קבוצת נערות בחינוך ביתי,באמת אחלה, אבל מה לעשות,לא מספיק פעם בשבועיים.
היא רוצה לגמוע את העולם בשקיקה יום יום ושעה שעה.
זהו, היא כבר לא רק ילדה "שלי". היא של החברים/חברות שלה לא פחות, של עצמה, של דמויות משמעותיות אחרות במשפחה המורחבת, של העולם...

את צודקת: הבת שלי מבלה לפחות 4 אחרי צהריים בשבוע, אינטנסיביים ומלאים, במפגש חברתי תוך כדי פעילות שקשורה במוסיקה או אחר. ולפעמים יותר (השבוע יש קונצרט אז היא תבלה עוד יותר שעות עם חברותיה מהמקהלה, כקבוצה מגובשת ומתאימה).

מעתיקה המלצה מהניוזלטר של מירב כרמי, רלוונטי לדיון כאן אודות ילדים ומחשב:

במסגרת מועדון הסרט האקולוגי: סרט חובה לכל מי שיש לו ילדים ומחשב "שחקו שוב" / בימוי: טוניה הסן שי. בעוד דור מרבית תושבי ארה"ב יבלו זמן רב יותר בעולם הווירטואלי מאשר בטבע. טכנולוגיית התקשורת שיפרה את חיינו בדרכים רבות מספור, אבל האם איננו מפסידים דבר מה כאשר אנו מסתגרים מאחורי הצג האלקטרוני? ואיך כל זה משפיע על ילדינו, על החברה בה אנו חיים, ועל כדור הארץ? "שחקו שוב" עוקב אחר שישה בני נוער המנותקים מתחביביהם הטכנולוגיים ונשלחים להרפתקה בטבע – בלי חשמל, בלי קליטה סלולארית, בלי שירותים ומקלחת. זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל FICMA בברצלונה. (88 דקות. אנגלית, תרגום לעברית).
25-26 במאי, הקרנת הסרט ב"ריש לקיש", מושב ציפורי, בשעה 20:30. להזמנת כרטיסים: איילה - 052-8454663
1 ליוני, הקרנת הסרט "שחקו שוב", בבית הקפה "נשנוש" בקיבוץ מרחביה, בשעה 20:00. להזמנת כרטיסים: אושרי- 052-8797909 עלות ההקרנה 20 ₪, כולל כיבודים, קפה ועוגה. שזה ממש שווה (אפילו רק בשביל הקפה והעוגה)