קשיים ונתק עם ההורים

[ר_ו_ת_ה*]

מאד מסכימה עם מה שאהבת עולם כתבה
ברור שאת יודעת ברציונל שעדיף "לשחרר" את זה
אין ספק שיש לך את כל התובנות הקוגניטיביות
אבל נדמה לי שפה מדובר במקום הרבה יותר עמוק וראשוני
שהוא כולו רגש טהור, שאין בו כניסה לרציונל
זה כמו רגש של תינוק, שצריך, שכמה לאהבה- וכל כולו הצורך והכמיהה
זה כמו להתחיל להסביר לתינוק שבוכה, שחש משהו בכל ישותו, שכולו רגש טהור וצרכים- להסביר לו בצורה שכלתנית. אין בזה שום תועלת.
העניין הוא שדוקא בגלל שיש בך, כמובן, את הצד הבוגר והמודע, ההצפה הזו של הילדה הקטנה והכמהה (שבעיני אין להפריד אותה מההריון! לא סתם היא עלתה וצפה עכשיו), היא הזדמנות אמיתית לשינוי, לתהליך של צמיחה.
יש לך כל החיים "לשחרר", לדחוק את זה ממחשבותייך, להתמקד בהווה. ומן הסתם רוב הזמן את עושה את זה ומתפקדת.
פתאום יש הזדמנות. עולה משהו כל כך ראשוני וקמאי, גרעין כל כך עמוק של ישותך, זה כל כך נא וחשוף שאת יכולה פתאום לגעת בו. זו הזדמנות אדירה לשחרר תבניות, לאפס את הסקאלה, לעשות בחירות , תקראי לזה איך שתקראי. זו בעיקר הזדמנות לגדילה וצמיחה.
אני מאמינה שלא כל כאב צריך למהר ולכבות, לפעמים יש לכאב תפקיד
אני יכולה להעיד על עצמי שכמה מהשינויים הכי משמעותיים וחשובים שקרו לי בחיים , עלו בעקבות כזה כאב שפשוט כל ישותי צרחה שאי אפשר ככה יותר- ושינוי (מבורך) היה חייב לבוא. והייתי חייבת לעבור דרך הכאב הזה.
את כבר בתהליך. תעמיקי אותו. תבחרי לך טיפול שיתמוך בתהליך הזה, לפעמים זה עוזר. אבל תזכרי שאת כבר בתהליך. זה כמו טיפול שורש- שיכול לעקור את הרעל מהבסיס, במקום לתת משכך כאבים שממסך עוד קצת

[עשב_השדה*]

מה שמדהים כאן בדף זה שלא חשוב מה כולנו חושבות
יש כאן המון אהבה, ואמפטיה מכולן
הון הערכה ותחושה של הקשבה ובכלל יש תחושת דיאלוג,
לפעמים אנחנו יוצאים הפוכים להורים שלנו,ומוצאים מוצא
(רציתי לכתוב המון ויצא הון ... לא תיקנתי)

[מיצי_החתולה*]

_ואני תוהה אם זה עוזר ל-מבקשת מוצא? שאומרים לה לשחרר את ההורים שלה. כי אם היא עדיין לא מוכנה לזה ברגש - אז נדמה לי שהאמירות האלה אין להן משמעות.
אולי היא כרגע יותר זקוקה לאמפתיה ולחיבוק._ אבל אולי במקביל לאמפתיה ולחיבוק, אפשר גם להגיד את זה? כי אם בעוד כך-וכך זמן היא כן תלך לטיפול, האפשרות הזו תהיה לה בראש. היא תוכל לראות בעין יותר ביקורתית את מה שהם עשו ואיך היא ניסתה להגן עליהם ולהבין אותם ולהסביר לנו אותם, ואיך עכשיו היא מבינה את מי שאמר שאפשר "להתגרש", ואפילו צריך.

אני לא יודעת אם הייתי קוראת לזה "לשחרר את הצורך". אני באמת לא בטוחה שהצורך הזה יכול להיעלם אי-פעם. אני כן חושבת, שאפשר להבין שאולי הוא לא יתממש אף-פעם. לומר לעצמך: אני עשיתי כמיטב יכולתי עד היום. לא יכולה לעשות יותר. ועדיין זה לא קרה, הוריי ממשיכים לא לנהוג כהורים. ולכן אני מפסיקה לנסות. זה לא בהכרח אומר שאני מפסיקה לקוות. אבל ניסיתי ככל יכולתי, לא עבד, ואני מוותרת על המאמץ, כי הוא רק מזיק לי.

אני יודעת שניתן לעשות את זה, כי אני עשיתי את זה בעצמי.

(במקרה שלי, אגב, אחרי שעשיתי את זה בעצמי, אחרי שהרמתי ידיים וניתקתי את הקשר - זה הביא לתוצאות מפתיעות ומבורכות אצל הוריי, ובעיקר אצל אמי. אבל אני מודה שממה שאני שומעת על הורייך, מבקשת מוצא, לא נשמע שזה יקרה שם).

[ג'וניפר_והמשפחה*]

לא כדי סתם לחמול אלא כדי שזה אולי ישמש פתח לדיאלוג איתה.
די.
זה לא עובד.

בזמנו, הייתי בנתק מההורים למשך כחצי שנה.
הנתק היה ביוזמתי, אחרי שראיתי שהקשר בינינו לא עושה לי טוב בכל מיני אופנים. השאיפה שנחזור להיות בקשר תקין ונעים הגיעה מאנשים אחרים, אני לא רציתי א זה.
והכי שנאתי שאמרו לי "את צריכה לטפל בעצמך, לעבור תהליך כדי שתוכלי להכיל אותם".
הו, נפלא. לא מספיק שהם גרמו לי להרגיש כל כך רע, אני צריכה עכשיו להתחיל לחטט בנפשי, לשלם לפסיכולוג ולעבור את כל הדרך הזאת בשבילם ? לא תודה.
העדפתי לוותר על הקשר, זה היה הרע במיעוטו.

א-ב-ל, (לא נראה לך שאני מספרת את כל זה סתם בשביל הכיף, נכון?)

בחצי השנה הזאת קרה משהו. גם אצלי וגם אצלם.
בלי שניסיתי, בלי שהלכתי לפסיכולוג, בלי שחפרתי בעצמי - משהו זז.
אחרי החודשים האלו שלא דיברנו בכלל, אפילו לא באירועים משפחתיים, יום אחד הרמתי אליהם טלפון. והשיחה הלכה בסדר.
ולאט לאט בנינו את הכל שוב.

מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שצריך לשבור את העגל הזה שאת נמצאת בו כרגע. מה שיש - לא עובד.
לפי מה שמצטייר, ההורים שלך לא צריכים ממך לא הקשבה ולא הכלה. הם צריכים WAKE UP CALL.

אז קחי לעצמכם זמן.
תני להם את האתרעה שהם צריכים.
תני לך את הטיפול שאת צריכה.
ובשם האלים, אל תתני לילדייך סבא וסבתא כאלה!

שברי את המעגל הזה, ותני לו להבנות מחדש, בדרך טובה יותר.
המרגיעון כרגע אומר - קירבה ללא קרב.

ולפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב.

[סיפור_חיי*]

ג'וניפר - מה גרם לך להתקשר אחרי חצי שנה?

אני עדיין לא מוצאת שום סיבה להתקשר לאמא שלי אחרי 7 שנים.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

קשה להגיד. זה לא היה אירוע מסויים.
זה היה ביום שבת כלשהו כשסידרתי את הבית (וכנראה גם את המחשבות בראש תוך כדי. בכלל, אני מאמינה שיש קשר גדול בין מידת הסדר בבית למידת הסדר בחיים) ופשוט הרמתי טלפון. בלי סיבה מיוחדת.
הרגשתי שאני אוכל להתמודד עם השיחה, בלי לצאת ממנה עצבנית כמו שהיה קורה בפעמים קודמות. שאני אוכל להגיד שלום ולהשאיר את מה שמעצבן ומותח אותי, אצלה.

אז אלי זה לקח קצת יותר מחצי שנה. אם אצלך זה לוקח יותר משבע שנים - גם נורמלי. כשזה קורה זה קורה. ואם לא - אז לא.
אני לא מוצאת טעם בקשר שמתקיים רק כדי שיירשם בפרוטוקול שהתקשרתי לאמא והכל בסדר.

[Mamy_Shell*]

קשה לקרוא כזה דף ולהישאר אדישים. הדף שלך העלה אצלי המון דברים. פתאום דווקא הבנה עם מה שאמא שלי עברה בילדותה ובבגרותה.
כדי לעודד מוכרחה להגיד שאני חושבת שלמרות חוסר המושלמות שלה, היא עשתה הכול כדי להיות שונה מאימה. ואין לי ספק שאת עושה מאמצים כבירים כדי לגדל את הילד שלך אחרת, ואני בטוחה שאת תצליחי בזה.
למרות שהיה לי קשר מדהים עם סבתי, בדיעבד ממש על גבול עיקרון הרצף, יש משפט שאימי סיפרה לי שאמרו לה כשהיתה בת 5 ולא יוצא לי מהראש, שנאמר לה ע"י דודתה, סבתה של אימי ואימה," you good for nothing", אתמול אמא שלי אמרה לי שבגלל שכולם היו אדישים כלפיה כל חייה, היא לא מסוגלת להיות אדישה כלפי, ותמיד תנסה לעזור לי בכל דרך שתוכל. ולמרות קשיים כלכליים שלה כל חייה היא האדם שנתן לי הכי הרבה בחיי, פחות ברמה הכלכלית והמון ברמה הרגשית, ושוב אני אומרת שאין לי ספק שאת עושה עם עצמך תהליך כדי שיהיה לך קשר אחר עם בן זוגך, עם ילדייך, ועם משפחתך.
מוכרחה גם להתייחס לנושא הטיפול הזוגי, שעשיתי עם אבי כמה חודשים לפני חתונתי, למרות שאבי הסכים להגיע ולשתף פעולה עם הטיפול, הטיפול הסתיים בכישלון מוחץ. ובמהלך הטיפול הרגשתי כאילו אנחנו מתגרשים, ולמעשה טקס הגירושים שלי ממנו היה ערב החתונה שלי, ומאז ועד היום לא ראיתי אותו, שזה שנה ושמונה חודשים. כמובן שלא שמעתי ממנו מילה כשבני נולד, מעבר לפתק קטן על דף מחברת...
אבל מה שרציתי לומר לך זה, שדווקא הפיצוץ שהוביל לנתק ביחסים, הוא הרבה יותר טוב עבורי, ולמרות אינספור חלומות שלי עליו, ואיזושהי כמיהה לקשר איתו, היום אני מבינה שהקשר הזה לא יוכל להתקיים יותר בתנאים שלו. וגם שהתהליך הוא מאוד איטי, ועקב מגבלות תקציב בחרתי לסיים גם את הטיפול האישי שעשיתי
אני יודעת שאני נמצאת היום במקום הרבה יותר שלם. ואני דווקא חושבת שעדיף טיפול אישי מכל סוגשהו (בעצמי פינטזתי על גרינברג תקופה, ויש גם מטפלים שעושים טיפולים קצרי מועד של כ-10-12 פגישות) לפחות בהתחלה, ולאו דווקא טיפול קבוצתי.
בטיפול האישי הבנתי מה אני רוצה מעצמי, וכך התנהלתי גם בטיפול הזוגי שעשינו. אבל כאמור הטיפול האישי קדם לטיפול הקבוצתי.

[אהבת_עולם*]

מבקשת מוצא, מה שלומך?
חושבת עלייך....