קשה לי באינטימיות עם הילדה

[אנונימי]

דף תמיכה

[אלמונית*]

שלום לכן,
אני פונה לכאן דווקא כי אני יודעת שרובכם לא סובלים מהבעיה הזו שאני עומדת לתאר, ואני מבקשת מכם לגלות סובלנות .
קשה לי להיות באינטימיות -שתינו לבד עם הבת שלי. תמיד אני חייבת לעשות משהו:(מדובר אחה"צ- אני עובדת בבוקר) חברים, ג'ימבורי וכולי. אין מצב ששתינו לבד בבית יותר משעה אחרת אנחנו מתחרפנות.
תמיד חשבתי שאהיה אמא למופת, והרבה אנשים מסביב ומתפלאים איך יש לי כוח להפעיל את הילדה ולהשקיע בה כ"כ הרבה אחרי שאני עובדת כ"כ הרבה שעות (יוצאת ב5 בבוקר) , איך כל יום שבת אנחנו בפעילות נון סטופ. והאמת היא שקשה לי להיות אתה לבד. היא שובבה וזקוקה להמון גירויים , אין מצב שהיא יושבת ומשחקת לבד או רואה טלוזיה .
הפסיכולוגית שלי אמרה שזו בעיה רצינית ואני לא יודעת מהיכן זה בא ואיך להתמודד עם זה. אשמח לתובנות.

[רונית_סלע*]

אין לי ממש תובנות, יש לי שאלות שאולי אם תשאלי אותן (את עצמך) יבואו תשובות ופתרונות, או לפחות תחילת תהליך.

• איך את כשאת לבד עם עצמך? גם אז קשה לך?(ואני מתכוונת גם ללפני שהיית אמא)
• מה זאת אומרת "אנחנו מתחרפנות"? מה בדיוק קורה? האם זה עד כדי כך קשה להכלה או שאפשר לנסות ולקבל את זה, מה שזה לא יהיה, (נגיד אולי בהתחלה רק עשר דקות, וכל פעם קצת יותר?)
• מה הדבר הנורא שנדמה לך שעלול לקרות אם לא תפעילי אותה ותצאי אתה, אם פשוט תהיו במה שקורה? האם הדבר הזה באמת כל כך נורא, האם הוא אכן יקרה?

לדעתי אחד הדברים הכי מעציבים בחיים שלנו הוא חוסר היכולת שלנו להיות בשקט, בכלום, בשעמום, וזו יכולה להיות מתנה גדולה לשתיכן אם תצליחו לצלוח את חוסר הנוחות, את הפחד, את הכאב- את כל הרגשות הלגיטימיים (ואני די בטוחה שבניגוד למה שכתבת כולנו חווים מידה כזו או אחרת של מה שתיארת) שהשהות עם ילדינו מעוררת בנו לעיתים, במיוחד הילד הראשון. מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב- העדר חום, אכזבות, נטישות קטנות וגדולות.
אז העצה היחידה שאני יכולה כרגע לתת היא לקבל את זה, את עצמך ואת המצב, לגמרי, אבל תוך התבוננות וכוונה כנה לשינוי, לצמיחה (ונראה שזה בדיוק מה שאת עושה, אחרת לא היית כותבת כאן...).
בהצלחה @}

[אלמונית*]

תודה רונית. כשהייתי לבד עם עצמי זה היה מצוין, למעשה אני מאד אוהבת להיות עם עצמי ויכולה לבלות לבד שעות (זה מזמן לא קרה, בטח אצל כולם)
מתחרפנון, היא נהית עצבנית ומבקשת ללכת לחבר\לגינה . אני מציעה לה פעילויות שונות, אבל זה תמיד שאני מציעה לה פעילות והיא אף פעם לא תמצא איזה חפץ להתעסק בו . וגם אם מוצאת, אני תמיד חייבת לעמוד לידה. אם אני הולכת לשירותים נניח היא באה גם....

[נועה*]

קראתי את מה שכתבת מס' פעמים, בפעם הראשונה הבנתי, שהבעיה היא אצלך - את לא יכולה להיות איתה לבד.
בהערתך השניה הבנתי ההפך - שהילדה (לא ציינת גיל) רוצה לצאת מהבית.

יש לי חברה עם ילדה בת שנתיים, מהרגע שהיא חוזרת אחה"צ מהעבודה הילדה נצמדת אליה ולא עוזבת אותה לרגע גם לשירותים. לדעתי, זה פשוט חסך אמא.
אולי את יותר מדי שעות בלעדיה או יותר נכון היא יותר מדי שעות בלעדיך ואת מאוד חסרה לה.

[מרב_א*]

אני מנסה לסרוק כמה רעיונות שעלו לי בראש מקריאה:

• ומה אם לאט לאט תנסי להוריד את הקצב? כלומר, "לעשות" אבל "פחות". להוריד את קצב העשיה, לעשות ביחד דברים רגועים.
• ומה אם תנסי לשתף אותה בפעילויות שלך? לאפות- שהיא תערבב או תלוש בצק, לקפל כביסה, לעשות סדר בארון נמוך?
• ומה אם לנסות להכניס קצת יותר מגע: לחבק יותר, לרקוד ביחד, לעשות לה עיסוי או להציע לה לעשות לך- איכשהו, אני חושבת, אולי מגע של עור בעור ירגיע אותה?
• האם אין שום תחום ענין בו היא מתעניינת מעצמה? קריאה, ציור, לגו- כל דבר שהוא.
• אולי ללכת ביחד איתה לחוג שמעניין אותה? לא כתבת בת כמה היא, אבל אם היא אינה תינוקת, אולי יש משהו שאליו תוכלו ללכת שתיכן, ומישהו "חיצוני" יתן את ההכוונה לעשיה.

[אלמונית*]

תודה על התגובות
לא ברור לי מקור הבעיה
מרב, אנחנו רוקדות ביחד ועוה לה הרבה עיסוי: העניין שאני מצביעה עליו זה שכל יום חייב להיות מתוכנן או מלא פעילות עד אפס מקום (חוגים, ספרים, חברים.......) אין מצב שאנחנו "סתם" בבית ועושות דברים באופן ספונטאני.
אם אנחנו בבית אז היא משתעממת, והפסיכולוגית הציעה שאולי יש לי בעיה באינטימיות כי אין מצב שאנחנו שתינו לבד ולא עושות משהו. זתומרת כל הזמן אנחנו בdoing ולא בbeing
ניסיתי קצת להוריד קצב, זו עצה מצויינת . למשל השבוע הורדתי בצק שהקפאתי והיא התעניינה בו אז הכנו ביחד, ועשינו כביסה ולא רצנו מפעילות לפעילות. יש שתי בעיות:
א. היא משתעממת כאמור ב.אני מרגישה שלא השקעתי בפיתוחה האישי

ועוד שאלה מביכה(מזל שאני אלמונית....)
אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי במיוחד. זתומרת אני מרגישהשהיא למשל עם סבתא שלה, היא לא רצה לעברי בהתלהבות וזה גורם לי לכאב מאד גדול .

[אלמונית*]

ושכחתי להוסיף לגבי מה שנועה (הדרומית?) אמרה, אני עובדת אבל זו עובדה שכרגע לא תשתנה. וחוצמיזה כאמור היא לא רצה לקראתי בזרועות פתוחות שאני באה אליה. אתמול השכבתי אותה לישון והיא קראה "אבא אבא" וליבי נחמץ בקרבי...

[נועה_ברקת*]

אני מנסה להבין מה בדיוק הבעיה. האם יכול להיות שהשעמום שלה הוא בלתי נסבל מבחינתך? ז"א שכשאת לא מציעה פעילות, שאין שום דבר מוגדר לעשות, היא נכנסת למצוקה ואז גם את? אני יודעת שילדים משועממים יכולים לפעמים להעלות לי את הסעיף, אבל ששעמום הוא אף פעם לא העניין עצמו. אם אני מצליחה להיות איתם (ולא לעשות כלום) כשהם משועממים, זה כבר משהו.
בהצלחה

[אנונימי]

לפי מה שתיארת, לא נראה לי שיש לך בעיה להיות באינטימיות עם הילדה שלך, אלא שיש לך ילדה מאוד פעילה (ואולי עם סף סבלנות נמוך) ולכן כל הזמן צריך להיות בתנועה ובעשייה.
אז בטח שקשה לך! זה קשה להעסיק ילד כל הזמן ללא הפסקה.

והיא קראה "אבא אבא" וליבי נחמץ בקרבי...
אז תשמחי שהיא אוהבת את אבא שלה. למה לקנא בזה? היית מעדיפה שהיא לא הייתה קשורה אליו?

אם אני הולכת לשירותים נניח היא באה גם....
אז למה את חושבת שהיא לא אוהבת אותך? נראה לי שהיא אוהבת אותך מאוד.

[מיכל_דנקנר*]

בת כמה היא?
כמה זמן היא הולכת לגן ילדים וכמה שעות ביום?
שימי לב שבגן אומרים להם המון מה לעשות וייתכן שהיא איבדה את היכולת לחשוב או להחליט בעצמה מה לעשות וצריך לעזור לה למצוא אותה שוב.
להעסיק ילד אפילו במשך שעתיים ניראית לי משימה בלתי אפשרית, משעממת ומיותרת.

[ארני_ש*]

אלמונית .
אל תעשי שינויים קיצוניים , תתחילי בהרגל , למשל שאיך שאתן מגיעות הביתה את שותה כוס קפה או תה ורק אחר כך הולכים להשקיע בפיתוחה האישי.
תתמידי בזה כמה שבועות , זה יקח זמן , תני לדברים להתפתח מעצמם.
עצם זה שזיהית בעיה סימן שיש בך תחילה של מוכנות לנסות משהו אחר.

[מ_י_כ_ל*]

על אף כל שתארת עד כה, רב הנסתר על הגלוי. על כן אינני יכולה לענות על שאלתך בענין 'בעית האינטימיות'. בנוסף - אני, להבדיל מהפסיכולוגית, אינני פסיכולוגית...((:-)) אבל - את עייני הבלתי מזויינת, צדו שני דברים גלויים מאוד ש את כתבת, ואולי יש בהם כדי לשפוך אור:
הראשון -
כתבת: תמיד חשבתי שאהיה אמא למופת_ [בהתייחס לאופן בו את מפעילה את ביתך] ובכניסה הבאה: _[ניסיתי להוריד קצב..] אני מרגישה שלא השקעתי בפיתוחה האישי
היתכן כי במקום מסויים את מזהה 'אימהות מופתית' עם להיות 'קצינת הבידור' של הבת שלך?
אם כך הוא, אז הגם שאין לדעתי חיה כזו 'אמהות מופתית', אני גם די משוכנעת שהדרך להשיג אותה אינה שעשועים ופעילויות בלתי פוסקים (מה אני? אני עוד טירונית... אני בטוחה שתמצאי פירוט רב בדפים העוסקים במירכוז הילד). תרומתי שלי על כל מה שכתוב שם - אני מבטיחה לך, שלו הייתי מקדישה כל רגע ורגע אותו אני מבלה עם בני לפעילויות והפעלות, הייתי נופלת שדודה! להבדיל מהבת שלך, אני חושבת שגם הוא (היה נופל שדוד, זאת אומרת ). ואם כבר מדברים עליהם, על הילדים - אני זוכרת שכשבני הבכור נולד קיבלנו במתנה מנוי על מאגזין הורים כלשהו (זה היה בארה"ב ולכן הציטטה שנחרטה בזכרוני היא באנגלית. סליחה מראש..). אחת הכתבות המרכזיות שם היתה בענין "10 הדברים שתינוקך היה אומר לך לו הוא יכול היה לדבר". במקום גבוה ברשימה נכתב: "Do not overwhelm your child with educational toys". זה היה אחרי ששלחו לנו מהארץ כל צעצוע חינוכי אפשרי. עד היום מתנוססת בבית הורי, תמונת ענק, של בני בן החודשיים מוקף במיליון צעצועים, בעודו נועץ במצלמה מבט תוכחה (טוב, הוא היה בן חודשיים אולי היו אלה גזים..). אני חושבת עליה כעל תמונת המחאה שלנו...
בטון רציני, לכתבה הפופוליסטית משהו ההיא, נתלווה גם גל כתבות ותחקירים עיתונאים וטלויזיונים בענין המודה האחרונה בארה"ב (טוב, היום מלאו למודה הזו כבר לפחות 3 שנים, ואינני יודעת אם היא עדין תקפה שם) - אופנת ה-'ילד העובד' (לא יודעת מה קרה לפונקצית האנגלית במחשב שלי דווקא עכשיו, אז אני מתרגמת...). התחקירים עסקו בלו"ז המטורף שהורים כופים, לעיתים מבלי משים, על ילדיהם (הגם שהאחרונים נראו דווקא מרוצים מהענין): מבית הספר לחוג, מהחוג לפעולת התנדבות, משם לחבר וכן הלאה. והכל בשם ההשכלה, ההתפתחות התקינה וטובת הילד. ובל נשכח - גם מחמת הבוז לבטלה. שיא השיאים היה משפחה שהכניסה ללו"ז הממוחשב גם זמני מפגש להורים עם הילדים, שהיו צריכים להיות מתואמים בתחילת השבוע...
על כל פנים, מסקנת התחקירים ההם (אני מסייגת: כפי שאני הבנתי אותה, שכן לרוב קשה לצפות מתחקיר סנסציוני בטלויזיה האמריקאית שגם יקבע מסמרות בענין כלשהו...), הרי שחוץ מילדים מותשים שישנים טוב בלילה (בעצם אולי אין לזלזל בכך..) הרבה טוב לא יוצא מזה - הילדים הראו סימני תשישות ומתח, בדיוק כמו מבוגרים תחת עומס עבודה.
אני לא מנסה לומר שאת נוהגת כך. אני רק מנסה להראות לך שהזיהוי בין הורות טובה לבין 'המטרת' הפעלות, אינה בהכרח נכונה. משתפנימי את זה, תוכלי גם להפרד מתחושת הכשלון שלך כשאת מורידה הילוך.

השני -
אני משנה רגע את הסדר של הדברים שכתבת, כדי להמחיש:
טענה 1: למשל עם סבתא שלה, היא לא רצה לעברי בהתלהבות וזה גורם לי לכאב מאד גדול .
טענה 2: אתמול השכבתי אותה לישון והיא קראה "אבא אבא" וליבי נחמץ בקרבי...
מסקנה: אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי במיוחד.

עוד מישהו מרגיש בפער בין הטענות למסקנה?
מזה שהיא לא רצה לעברך בהתלהבות כשהיא באמצע פעילות עם סבתא, או מזה שהיא קוראת 'אבא אבא', לא נובע שהיא 'לא אוהבת אותך במיוחד'. אולי עבורה סבתא זה רק פינוק ורק שלה, ואילו את זה גם דרישות ושיגרה? אולי סתם לא בא לה להפסיק פעילות שנעימה לה? אולי היא לא היתה רצה בזרועות פתוחות לאף אחד באותו רגע?
מדוע בחרת להסיק את המסקנה הקיצונית ביותר שניתן להגיע אליה בנוגע ליחסים בינכן?
(מה, את מחכה לתשובה שלי? הו, לא, לא, אני לא שאלתי כדי להציע את התשובה שלי, אני שאלתי כדי שאת תעני... )

לסיום - אינני פסיכולוגית (כבר אמרתי?!?), אבל בעיני ריקוד ועיסוי הן פעולות מאוד אינטימיות...

[צפריר_שפרון*]

נסיעה לשלושה ימים עד שבוע, למקום בו אין אנשים כלל, אין ספרים, אין כל גירוי חיצוני מלבד הקיים - אדמה, אויר, מים, אור והיעדר אור, עשויה להניח בעבורך את הפתח אותו את מחפשת.
עם זאת, מסע שכזה נדרש להכנה, לפחות הכנה מנטלית.
ראשית יש להסיר את כל ההתנגדויות למסע כזה, התנגדויות של המציאות - קשיים טכניים, והסתייגויות פנימיות.
כאן, על מנת לראות את נחיצותו של מסע שכזה אשר מאפשר הכלה של המציאות אל הרובד האינטימי ביותר הקיים - מקום בו את עומדת מול עצמך, ראוי לך להתבונן באמת ביחסייך עם עצמך. שמייצגת בתך בעבורך את עצמך, והקושי המושלך על מערכת היחסים שביניכן הוא למעשה הקושי שלך עם עצמך. נטו.
כאן, השלכה זו כוללת בחובה כפי שהיטיבו לנסח כבר, את דרישותייך המופלגות - הן מעצמך והן מילדתך.
עליה לאהוב אותך, לרוץ לקראתך בחדווה, למלא איזו תמונה דמיונית שאת מציירת. עליה להיות רגועה ושקטה, עליה ל... מהצד השני גם עלייך רשימת מטלות בלתי אפשרית.
כאן, על פני לדון את עצמך לכף חובה - מעשה שכיח ביותר בעבורך, ראוי לך לקבל את מי שאת מתוך הכרת העובדות כפי שהן. אין זה חשוב אם את אמא נהדרת או שאת אמא איומה, יש לשער שלעתים כך ולעתים אחרת, מה שחשוב בעניין זה - זה שאת אמא.
מהמקום בו אני נמצא אוכל להגיד לך שבעצם היותך שם - ממלאה את הפונקציה של האמא, אהובה יותר או פחות, מסורה יותר או פחות, את ממלאה את חלקך. שיש אמהות שמטביעות את חותמ אמהותן בהיעדרן, ויש אמהות שחונקות את ילדיהן בכוח אהבה ושתלטנות ללא כל פרופורציה, ויש אינספור צורות אמהות כשהיחידה המאימה לך היא מי שאת היא, על פני דמיונות שאספת בדרך.
אין זה המקום לדון ולהגדיר את כישורייך האמהיים. ניתן, במדה וזה העניין לעסוק בכך עד קץ כל הדורות, ולכל טיעון בעדך יעלה טיעון נגדך.
לכן הכירי בכך שאת אמא. את היא האמא של הילדה הזו. ומי שאת היא זו שקובעת.

והיות ומרוב מבוכה ובלבול כאשר את נמצאת ברמת האינטימיות עם עצמך, במיוחד כשעלייך להתבונן מחדש בילדותך - במחיצת בתך, יהיה זה ראוי שתפרשי לרגע (שלושה ימים כאמור) מהחיים ותתייחדי עם עצמך.

לכשתגלי את השקט הפנימי, כשתגיעי לנקודת שוויון הנפש, ילדתך תתעשת ברגע. שכן עד אז בנאמנותה כי רבה, היא משקפת לך את עצמך. על כך עלייך להודות לה.

תרגול של מדיטציה, פעם ביום עשוי להועיל, רצוי באמבטיה, עם הדמדומים, ובבוקר עם הנץ החמה.

תרוצי לאט.

[מרב_א*]

אלמונית, את יכולה לגלות בת כמה הילדה?

[אמא_אינקובטור*]

אלמונית - טוב שכתבת. בתך מזכירה לי מאוד את בתי - סקרנית, פעלתנית ולא ממש מעסיקה את עצמה. גם לי היה קשה מאוד להיות איתה בבית לבד, בעיקר מאז שאחותה נולדה.
אני באופיי בטטה מצויה (וגם אוהבת לעסוק בענייני...) ולא הייתי יכולה לעמות בהפעלות בלתי פוסקות. אז היינו נוסעות לאן שלא יהיה, סבתות, חברים, גינות, העיקר לא להיות בבית.
ואז נסענו לחו"ל. קר כאן ואין סבתות זמינות ומעט מאוד חברים. אולי זה הגיל, אולי הקור שבחוץ, אבל פתאום טוב לנו יחד. אנחנו יכולות להיות יחד כל היום בבית, כמו שקרה היום (לא חוכמה כי מינוס 40 מעלות בחוץ).
גם אני חששתי שהיא לא אוהבת אותי, בעיקר כיוון שהיא לא היתה חבקנית ונשקנית ולא רצה אלי כשבאתי לאסוף אותה מהמשפחתון. גם זה השתנה. כשבאנו הנה פתאום ראיתי כמה אני מרכז הוויתה - משהו שלא ראיתי כשהיו מסביבנו סבתות, משחקיות וחברים שכולם יותר מעניינים ממני.

העצות שנתנו לך טובות מאוד: להרפות קצת, פשוט להיות ולא לעשות. ללמוד להנות מעשיית כלום.

אגב, בת כמה הילדונת? אני מבינה שהיא בכורה ובינתיים יחידה?

[אלמונית*]

בכורה, יחידה בת שנתיים ++ ........ ניסיתי להיות אבל אז מגיע החירפון.
היא לא איבדה את יכולתה לחשוב בגן. היא ילדה פיקחית וחכמה שלא לגילה . מדברת באופן שוטף וקוראת אנשים כספר פתוח. הכנסתי אותה לגן ולא השארתי עם מטפלת כיוון שהיא זקוקה להרבה מאד גירויים ותעסוקה. היא ישנה מעט ומאד אוהבת חברת ילדים.
הייתי שמחה אם הדיון יתמקד לא בלומר שאני אמא טובה , אלא לקבל עזרה בקושי שלי (מקווה שזו לא חוצפה) : בקושי שלי להיות איתה בבית פשוט, בפחד שלי שאולי אינה אוהבת אותי (כלומר יותר מהאחרים: למשל היא יוצאת מגדרה שאבא מגיע אבל לא כשאני מגיעה) ובפתרונות לשפר את המצב.
אני לא חושבת שאני כופה עליה פעילות. היא בפירוש מבקשת להיפגש עם ילד זה או אחר\ חוג כזה או אחר\ גינת שעשועים. אם עוברים ליד מרכז פעילות באוטו\עגלה\ברחוב היא מיד רוצה ללכת לשם.
אני מקווה שהתיחסתי לכל מי שכתב (אני עוד צריכה לחשוב על מה שצפריר כתב)
אולי יש בסיס מסויים שקשור אלי בנוסף, שמאז שנולדה חרדתי שמה תרגיש ילדה מוזנחת (תסמונת ילד ראשון?) ולא השארתי אותה לרגע לבד בלול, כפי שעושות אמהות אחרות. ילדתי מעולם לא שכבה רגע לבד. תמיד היתה איתי . אבל גם אם גרמתי לה להרגשה שהמציאות היא שאמא מעסיקה ונן סטופ הייתי רוצה לשנות זאת מבלי שתחדל לאהוב אותי או תרגיש נטישה.
תודה

[צפריר_שפרון*]

בדרכך, מתוך רצון טוב את נופלת אל מלכודת הפינוק. אינך יכולה למנוע מבתך תסכול. מעבר לכך זה גם לא נכון בעבורה. נראה שלא יקרה כלום אם ילדתך תשתעמם. להיפך, הניחי לה להשתעמם, ובאופן חריף יותר - שימי לה ולעצמך גבולות.
למרבה הפליאה, דווקא התמסרותך הטוטאלית גורמת לילדתך להעדיף חברת מישהו אחר על חברתך. שכן היא זקוקה לגבולות ולתחומים, ואת לא מאפשרת לה להתקל בלאו.
כך, את מקריבה את עצמך למען ילדתך - כשהיא מצידה בכלל לא מבקשת אחר הקורבן הזה.
לכן, למדי לשים גבולות. לעצמך - ומכאן גם לילדתך.

[מיצי_פיצי*]

גם אני אמא לילדה בת שנתיים וחצי (רק שלנו יש גם תינוק) וגם בתי "מעדיפה" את סבתא שהיא מאוד משקיענית (אני לא משעשעת אותה נון-סטופ וסבתא דווקא כן), קראתי את דברי כולם וחשבתי לעצמי שהאהבה של בתי אלי תהיה פועל יוצא לכך שהיא תרגיש טוב עם עצמה ולכן תפקידי כאם אינו מוגדר בלחנך או להעסיק או להעשיר או לשעשע ולהיות אהובה עליה אלה לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה ושאלת השאלות היא איך לעשות את זה. אחד הממצאים שהפתיעו אותי (וגם את אמי המשקיענית) היא שהזנחה בריאה גורמת לזה, כלומר לתת לה להתמודד עם תיסכולים ולפתור בעצמה בעיות מביא אותה לשמחה מאוד גדולה "הצלחתי לבד!" גם אם בדרך יש בכי. אז לאלמונית המקורית יש לי רעיון פרקטי, תאמרי לבתך : "היום אנחנו נשארות בבית, אני עכשיו רוצה לקורא כתבה בעיתון ואת תעסקי בענינייך" קחי 4 טיפות רסקיו ותהיי מוכנה לבכי ובלאגן אבל הישארי שלווה ותנסי לקרוא את הכתבה שלך. אני עושה את זה בהנקת התינוק ובתי כבר יודעת שזה הזמן שלי עם התינוק ועליה לפתור את בעיותיה באותו זמן לבד או לחכות שאתפנה. לא תמיד זה עובד אבל בהחלט משתפר עם הזמן.

[צפריר_שפרון*]

מיצי,
על פני הזנחת הילד - הנחת הילד לנפשו.

[ילדה_יפה*]

בהצלחה @}

[ארני_ש*]

אני, שוב , מאמינה בשינויים קטנים , לפרקי זמן קצרים .
קריאת עיתון היא שוב בריחה מאינטימיות וזו המטרה פה , לא שהילדה תתמודד או תלמד להעסיק את עצמה.
אני חושבת שלהתרגל "להיות ברגע" , בהווה , ללא הסחות , ללא עשייה , זה דבר שדורש תרגול .
לכן חושבת , אלמונית שכדאי להתחיל בחמש , עשר דקות ביום . לשתות תה .
לא לעשות כלום .

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה
שימי לב לדברים שאמר צפריר אפילו תקראי אותם כמה פעמים יש לו תובנות מאוד טובות
בקושי שלי להיות איתה בבית פשוט, בפחד שלי שאולי אינה אוהבת אותי (כלומר יותר מהאחרים: למשל היא יוצאת מגדרה שאבא מגיע אבל לא כשאני מגיעה)
רצית קצת עצות, רציתי להתחיל בזה שגם בתי (היום בת 7) נתנה לי את אותן תחושות, שאינה באמת אוהבת אותי, שהיא מעדיפה את אבא וכו', רק שאני הייתי מניחה לה, כמו מיצי פיצי.
עם הזמן גיליתי שהעובדה שאינה רצה אלי כשאני באה לאסוף אותה מהגן אינה מראה על כך שאינה אוהבת - להפך! היא ידעה שאני שם, שאיני הולכת לשום מקום ושלעולם אהיה שם לצידה, ולכן לא טרחה ל"רוץ" אלי, היא ידעה שאני אחכה! בסופו של דבר זה מראה על בטחון באהבה, בתך כ"כ משוכנעת ויודעת שאת אוהבת אותה וכשתזדקק לך תהיי שם ואינה מרגישה לחוצה גם כשאינך (בגן) כי את תמיד איתה, כי היא תמיד בטוחה באהבתך, לעומתך אבא, או סבתא כבר כנראה נוכחים פחות, הם הולכים ובאים, הקביעות שלהם בסדר היום שלה פחות ברורה ולכן זו שמחה גדולה כשאבא מגיע, כי זו הפתעה, מצד אחד, מצד שני זה לא לגמרי ברור (לה) עד מתי הוא ישאר והיא צריכה לנצל כל שניה. אני לא אומרת את זה סתם כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, זה מגובה מחקרית. למרות שאני מקווה שזה יעזור לך להרגיש יותר בטוחה בכך שהיא אוהבת אותך. לעומת זאת יכול להיות שבאופיה היא אינה "מסתדרת" אתך כי יש לכן אופי שונה, אין לי שום דרך לדעת אם זה נכון, אבל זה כיוון שכדאי לבדוק. אם אכן כך הם פני הדברים, ה"בעיה" שלך איתה אינה באינטמיות או באהבה, אתן פשוט אנשים שונים וגם זה בסדר.

[מיכל_והאמת*]

אני ממשיכה בהודעה נוספת כי לא רציתי שתצא הודעה ארוכה שאי אפשר לקרוא.
הדרך הכי טובה לבדוק מאיפה נובעת הבעיה, ומה הדרכים לפתור אותה היא לשאול את עצמך מספר רב ככל האפשר של שאלות (להתחיל בפשוט ולהמשיך למורכב) לרשום אותן על דף ולרשום את התשובות, אח"כ לקרוא את התשובות ולחשוב על שאלות נוספות, לענות גם עליהן וכך הלאה, בעצם לנהל עם עצמך דיאלוג סוקרטי. מצער אותי שהפסיכולוגית שלך לא עושה את זה איתך כי לתפיסתי זה תפקידה. היא לא אמורה להציע פתרונות, וגם אף אחד אחר לא. רק את יכולה לעזור לעצמך, התפקיד של המטפל הוא לעזור לך למצוא את הדרך לעזור לעצמך.
להלן מספר שאלות שאני מציעה לך להתחיל אתן , כמובן שכדאי שתחשבי על כמה שיותר משל עצמך:

• מה אני מגדירה כאינטימיות?
• מה אני מרגישה כשאני נמצאת בפעילות מאורגנת יחד עם הילדה?
• מה אני מרגישה כשאני בנפרד ממנה?
• מה הדברים שגורמים לי לרגשי אשמה בקשר אליה, ולמה?
• מה הדברים שגורמים לי לסיפוק באמהות שלי? מדוע?
• לכמה זמן אינטימיות אני מצפה ביום?

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, מכיוון שאין לי את התשובות לשאלות האלה ואני עוד לא ממש מכירה אותך קשה לי לחשוב על שאלות נוספות, את מוזמנת לכתוב את התשובות פה, אם בא לך, ואם אני אקרא אולי אחשוב על שאלות נוספות. לאט לאט בתהליך הזה נחשפת התשובה שלך לעצמך ואת כבר תמצאי את הפתרון שמתאים לך.
ונסיים בהצעה אופרטיבית (אחת מני רבות, את תדעי אם זה מתאים לך יותר בקלות אם תנסי את התהליך שהצעתי): תנסי לבקש ממנה אינטימיות (חיבוק, נשיקה) בזמן של הקפה/תה שארני ש הציעה, תסבירי לה למה את זקוקה לזה, אם היא נבונה כמו שאמרת, היא תבין, נראה לי גם שהיא תשתף פעולה וככה לאט לאט אולי תוכלו לייצר הרגלים חדשים.
בהצלחה. תרוצי לאט.

[מרב_א*]

רוצה להוסיף דבר נוסף, לגבי זה שאמרת שלכאורה אינה שמחה לקראתך: בני בן שנה ושלושה חודשים- נכון, יש הבדל, אבל תגובתו בעבר למראה אביו שחוזר מהעבודה היתה כ"כ מובחנת ושמחה שאני ממש קינאתי וקצת קצת נעלבתי- אני איתו כל הזמן, משקיעה וכו' וכו', אבל כשאני יוצאת לשעה קלה או באה לקחתו מהמשפחתון אני ממש לא מקבלת את אותה התייחסות. אבל היום אני מבינה שאיכשהו אני "איתו" כל הזמן, לא ממש נפרדת גם אם לא שם, והיה לי קל יותר להבין ולקבל את זה שלכאורה אינו שמח לקראתי. אולי זו עוד מקודה למחשבה, הרי את איתה רוב הזמן, אתן לא לגמרי "נפרדות".

[ארני_ש*]

תנסי לבקש ממנה אינטימיות (חיבוק, נשיקה)

תסבירי לה למה את זקוקה לזה

בעיני ממש אבל ממש לא נכון לשתף את הילדה ולהעביר לה אחריות על התהליך !!
ילדים (בעיקר נבונים ושקוראים את הסיבה כספר פתוח) מגיבים להוריהם בכל מקרה.
התהליך צריך להיות של האם וכשהיא תשתנה הילדה תגיב לשינוי בשינוי משל עצמה.

[מיכל_והאמת*]

ארני - הסיבה שהצעתי לשתף את הילדה בצורך של האמא היא מ-2 סיבות, 1. מנסיוני זה עובד (עם הרבה ילדים, גם בני שנתיים)

1. ילדים פותרים להוריהם את הבעיות בצורה הרבה יותר מתוחכמת ממה שנדמה לנו. הילדה "מאבחנת" את הקושי האמיתי של ההורה, זה שאצל המבוגר נמצא בדר"כ בתת-מודע ומייצרת התנהגות שתפתור להורים את הבעיה. דוגמא קיצונית לכך: מצב שבו ילדה מפתחת בעיות התנהגות והתפתחות קשות כדי להסיט את תשומת הלב של הוריה מיחסיהם המעורערים. לשיטתה כשהם מתעסקים עם הבעיות שלה הם לא שמים לב לשלהם והן נעלמות.

במקרה זה יכול להיות שמדובר בילדה שמייצרת פעלתנות יתר כדי לפתור לאמא שלה את הבעיה (בעית אינטימיות או בעיית התמודדות עם שעמום)
השיתוף של הילד בתהליך נעשה לפי גילו והבנתו. כשכתבתי שכדאי להסביר לא התכוונתי להסבר שמתאים לאדם מבוגר.
משהו כמו: "בואי תני לאמא חיבוק, התגעגעתי אלייך כשהיית בגן"
עונה לשתי הדרישות.
זה עושה כמה דברים:
א. יוצר שיוך למשמעות ברמה עמוקה אצל הילדה בין הצורך באינטימיות לרגשות של האמא ואולי גם שלה וכתוצאה מכך משפר את האינטליגנציה הרגשית (מטרה ראויה לא?)
ב. המחשבות יוצרות מילים, המילים יוצרות התנהגות - אפשר גם להפוך את התהליך - מילים יוצרות התנהגות שיוצרת מחשבות חדשות וכך לאט לאט מוטמע השינוי ההתנהגותי. בבהביוריזם קלאסי התהליך הוא כזה: התנהגות יוצרת דיבור שיוצר מחשבה, לא תמיד זה ישים או מתאים לכל אחד. צריך להתאים את התהליך לנפשות הפועלות ולסיטואציה.
מכיוון שלא סיימתי את הכשרתי בתחום ואני מדברת בעיקר מנסיוני האישי עם ילדים של אנשים קרובים לי, שאני מכירה אותם בקונטקסט רחב ולא בסיטואציה טיפולית נטו, אני ממליצה לאלמונית היקרה לקבל יעוץ יותר ספציפי מהמטפלת שלה.

[צפריר_שפרון*]

מיכל,
על פני בואי תני לאמא חיבוק, התגעגעתי אלייך כשהיית בגן, יהיה נכון לגשת אל הילדה לתת לה חיבוק ולומר לה שהתגעגעת אליה שהיתה בגן.

אלמונית,
ילדתך אינה חייבת לך מאום. לא אהבה, לא ריצה עולצת לקראתך. שום כלום.
ובכל זאת בנדיבותה היא מאפשרת לך להבין שקשה לך אתה וקשה לה אתך.
היא לא יכולה לפתור את הבעיה בכך שתפרוש שטיח אדום לפנייך ותרוץ לקראתך באהבה, שכן זו הפנטזיה שלך ולא שלה.
היא גם לא יכולה להפגין יותר אהבה אלייך מאשר אל אביה למשל. זה פשוט לא נכון.

לכן, חפשי את התשובות בתוכך, והניחי לילדתך לחיות את חייה, גם אם משמעות הדבר היא לשים גבולות הן לה והן לך עצמך.
תרגיל לאינטימיות עם עצמך: עמדי עירומה מול המראה, כשאת בוחנת כל חלק וחלק בגופך. צייני בפני עצמך עד כמה את אוהבת כל חלק ואבר בגופך (מאוהבת מאוד ועד לא אוהבת בכלל). לאחר מכן עברי במראה רק על החלקים שאת אוהבת ושלמה אתם לגמרי.
אז, הודי לבריאה על יופיך ועל שלמות אברייך (אלה האהובים עלייך וגם אלה שפחות מושלמים בעינייך - כולם שלמים).

תרגיל זה יפה לגברים ונשים, באשר הם, על מנת לרדת ממרומי החשיבות העצמית התהומית שאנחנו מייחסים לעצמינו ולייצר אינטימיות עם מהותנו - מי שאנחנו באמת, מכאן אנו עשויים ללמוד להיות מרוצים מעצמינו, מסביבתינו ומילדינו - גם כשהם ממש לא מרוצים.

[ארני_ש*]

מיכל , בדיוק הדוגמא הזו עמדה לנגד עיני כשהגבתי .
ומה עם הילדה פה ?
היא נהית עצבנית ומבקשת ללכת לחבר\לגינה
גם זו תגובה למצב .
אני מסכימה עם צפריר שלבוא אליה ולחבק אותה יותר נכון.
מה , זה מביך נורא שאדם שלא רגילים לקשר כזה איתו מבקש חיבוק .
חוץ מזה לפי מה שכתבה האלמונית ,דוקא קשר גופני הוא לא הבעיה , אלא יותר להעביר זמן יחד .

[ארני_ש*]

מיכל , בדיוק הדוגמא הזו עמדה לנגד עיני כשהגבתי .
ומה עם הילדה פה ?
היא נהית עצבנית ומבקשת ללכת לחבר\לגינה
גם זו תגובה למצב .
אני מסכימה עם צפריר שלבוא אליה ולחבק אותה יותר נכון.
מה , זה מביך נורא שאדם שלא רגילים לקשר כזה איתו מבקש חיבוק .
חוץ מזה לפי מה שכתבה האלמונית ,דוקא קשר גופני הוא לא הבעיה , אלא יותר להעביר זמן יחד .

[אלמונית*]

תודה למי שענה
אין לי בעיה של מגע פיזי עם הילדה. להיפך: קשה לי עם זה שהיא בקרבה פיזית איתי רק שהיא רוצה לינוק ולא כך סתם......... צפריר, אני יודעת שזכותה לא לשמוח לקראתי או לרוץ אבל ליבי נשבר בקרבע כשזה קורה(גם קצת עכשיו...) )':
אני לא מבינה מה הקשר בין ערום מול המראה והקשר עם ילדתי.

[אלמונית*]

תודה למי שענה
אין לי בעיה של מגע פיזי עם הילדה. להיפך: קשה לי עם זה שהיא בקרבה פיזית איתי רק שהיא רוצה לינוק ולא כך סתם......... צפריר, אני יודעת שזכותה לא לשמוח לקראתי או לרוץ אבל ליבי נשבר בקרבע כשזה קורה(גם קצת עכשיו...) )':
אני לא מבינה מה הקשר בין ערום מול המראה והקשר עם ילדתי.

[nuli*]

מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב- העדר חום, אכזבות, נטישות קטנות וגדולות.

אין לי מה להוסיף על זה, כל כך מזדהה עם זה לאחרונה.

לאלמונית רציתי להגיד שלא תחשבי שהבעיה שלך כל כך חריגה, גם לא באתר זה. לכל אחד תחושות שונות, אבל התחרפנות מהילדים בנסיבות כאלו ואחרות, בימים כאלו ואחרים שכיחה מאד.
אני חושבת שאפילו ליונת יש מאמר על זה באתר שלה (זה שמסתיים בכך שהם עושים יחד אמבטיה אם אני לא טועה).

תכלס, אם תחשבי על זה, הורים רבים שבוחרים למשל לעבוד שעות ארוכות מידי יום בעצם אומרים עדיף לי להיות בעבודה מאשר עם הילדים. יש לי חברה שילדיה (4, 2) רואים אותה רק פעם בשבוע בשעה 16:00. שאר הימים היא חוזרת יותר מאוחר. ביום שישי היא לא עובדת והם בגנים הכי מוקדם שניתן, זה יום הזוגיות שלה ושל בעלה. והיא אומרת בפירוש שלא טוב לה מהבילוי איתם אחה"צ. היא מעדיפה להיות בעבודה. גם ביום איתם הם נוסעים לבקר את הוריה.
תקראי את העיתונים לקראת החופש הגדול - "אוי ואבוי מה נעשה איתם עכשיו כל הימים האלו.." וכו'.. ואחרי החופש - "נגמר הסיוט הגדול".. וכד'..

אז קודם כל את לא לבד ואת לא חריגה.

פרשנות שלי - נו, שוב עיקרון הרצף.. אבל באמת, אולי חסר לשתיכן השבט מסביב.לא שיכנסו לכן לוורידים, אלא שלה תהיה מסביבה המולה / ילדים / תעסוקה שהיא זקוקה לה, ואת תוכלי להתפנות לענייניך.
אנחנו שוכחים שהלבד המודרני שבו אנחנו חיים במשפחות גרעיניות קטנות הוא לא בהכרח המצב שמתאים לכולם. ומי שלא מותאם לזה לא בהכרח הופך ללא בסדר.

רצית עצות מעשיות. אין לי ממש עצות, למעט אחת. אני גם חווה כעת קושי משמעותי עם בתי בת השלוש. ברור לי שזה קושי שלי. שלי. שלי. לצערי אני לא מצליחה לפתור אותו. אבל נראה לי שקודם כל אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו. לבדוק את עצמנו. והאמת היא שנראה לי שאת עושה את זה.


לצפריר,
אהבתי מאד את דבריך. לשם שינוי גם הבנתי כמעט כל מה שכתבת.

[nuli*]

מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב- העדר חום, אכזבות, נטישות קטנות וגדולות.

אין לי מה להוסיף על זה, כל כך מזדהה עם זה לאחרונה.

לאלמונית רציתי להגיד שלא תחשבי שהבעיה שלך כל כך חריגה, גם לא באתר זה. לכל אחד תחושות שונות, אבל התחרפנות מהילדים בנסיבות כאלו ואחרות, בימים כאלו ואחרים שכיחה מאד.
אני חושבת שאפילו ליונת יש מאמר על זה באתר שלה (זה שמסתיים בכך שהם עושים יחד אמבטיה אם אני לא טועה).

תכלס, אם תחשבי על זה, הורים רבים שבוחרים למשל לעבוד שעות ארוכות מידי יום בעצם אומרים עדיף לי להיות בעבודה מאשר עם הילדים. יש לי חברה שילדיה (4, 2) רואים אותה רק פעם בשבוע בשעה 16:00. שאר הימים היא חוזרת יותר מאוחר. ביום שישי היא לא עובדת והם בגנים הכי מוקדם שניתן, זה יום הזוגיות שלה ושל בעלה. והיא אומרת בפירוש שלא טוב לה מהבילוי איתם אחה"צ. היא מעדיפה להיות בעבודה. גם ביום איתם הם נוסעים לבקר את הוריה.
תקראי את העיתונים לקראת החופש הגדול - "אוי ואבוי מה נעשה איתם עכשיו כל הימים האלו.." וכו'.. ואחרי החופש - "נגמר הסיוט הגדול".. וכד'..

אז קודם כל את לא לבד ואת לא חריגה.

פרשנות שלי - נו, שוב עיקרון הרצף.. אבל באמת, אולי חסר לשתיכן השבט מסביב.לא שיכנסו לכן לוורידים, אלא שלה תהיה מסביבה המולה / ילדים / תעסוקה שהיא זקוקה לה, ואת תוכלי להתפנות לענייניך.
אנחנו שוכחים שהלבד המודרני שבו אנחנו חיים במשפחות גרעיניות קטנות הוא לא בהכרח המצב שמתאים לכולם. ומי שלא מותאם לזה לא בהכרח הופך ללא בסדר.

רצית עצות מעשיות. אין לי ממש עצות, למעט אחת. אני גם חווה כעת קושי משמעותי עם בתי בת השלוש. ברור לי שזה קושי שלי. שלי. שלי. לצערי אני לא מצליחה לפתור אותו. אבל נראה לי שקודם כל אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו. לבדוק את עצמנו. והאמת היא שנראה לי שאת עושה את זה.


לצפריר,
אהבתי מאד את דבריך. לשם שינוי גם הבנתי כמעט כל מה שכתבת.

[צפריר_שפרון*]

אלמונית,
התרגיל שניתן עשוי להניח לך פתח לעמוד מול עצמך, ערום ועריה, ולקבל את מי שאת היא. להיות ביחסי קרבה עם עצמך. דווקא מתוך אותה קרבה אנו יכולים לוותר על חשיבותנו העצמית. איך שלא תסתכלי על זה גם תחושת עלבון או ציפיות שאינו מתגשמות מייצגות חשיבות עצמית.

---

נמצאת ילדתך משקפת בעבורך את תקופת הילדות, במקרה זה תקופת הינקות. כאן, גם אם אינך זוכרת בבהירות את ילדותך, ניתן להקיש כי תחושותייך - אלה שאת מתארת אותן כאן - משקפות את תחושותיה של אמך, למרות שקרוב לוודאי שהתנהגותך שונה מהתנהגות אמך.
כך, עמדות ואמונות עוברות בתורשה מדור לדור.
שינוי של אמונה או עמדה עשוי להתרחש כהרף עין. עם זאת הבשלת אותו רגע נדרשת לזמן. לעתים שינוי כזה לוקח זמן חיים, לעתים עולה השינוי רק במעבר מדור לדור ולעתים הוא מתרחש בטווחים קצרים הרבה יותר.

---

היות והבעיה המרכזית היא קושי עם אינטימיות, עם יחסי קרבה, מכוונים הדברים למקום בו את שוברת את הרצף ועומדת מול עצמך, על פני המורשת המשפחתית המתמקדת בזולת - בת או אם או אחות. בכך שתכירי לכבד לאהוב ולקבל את גופך, כשלם, כמושלם ביותר עבורך, תפתחי ניתן לומר ערוצים של חסד. אותו חסד מקיף שמאפשר את גן העדן בו אנו חיים.

[צפריר_שפרון*]

אלמונית,
התרגיל שניתן עשוי להניח לך פתח לעמוד מול עצמך, ערום ועריה, ולקבל את מי שאת היא. להיות ביחסי קרבה עם עצמך. דווקא מתוך אותה קרבה אנו יכולים לוותר על חשיבותנו העצמית. איך שלא תסתכלי על זה גם תחושת עלבון או ציפיות שאינו מתגשמות מייצגות חשיבות עצמית.

---

נמצאת ילדתך משקפת בעבורך את תקופת הילדות, במקרה זה תקופת הינקות. כאן, גם אם אינך זוכרת בבהירות את ילדותך, ניתן להקיש כי תחושותייך - אלה שאת מתארת אותן כאן - משקפות את תחושותיה של אמך, למרות שקרוב לוודאי שהתנהגותך שונה מהתנהגות אמך.
כך, עמדות ואמונות עוברות בתורשה מדור לדור.
שינוי של אמונה או עמדה עשוי להתרחש כהרף עין. עם זאת הבשלת אותו רגע נדרשת לזמן. לעתים שינוי כזה לוקח זמן חיים, לעתים עולה השינוי רק במעבר מדור לדור ולעתים הוא מתרחש בטווחים קצרים הרבה יותר.

---

היות והבעיה המרכזית היא קושי עם אינטימיות, עם יחסי קרבה, מכוונים הדברים למקום בו את שוברת את הרצף ועומדת מול עצמך, על פני המורשת המשפחתית המתמקדת בזולת - בת או אם או אחות. בכך שתכירי לכבד לאהוב ולקבל את גופך, כשלם, כמושלם ביותר עבורך, תפתחי ניתן לומר ערוצים של חסד. אותו חסד מקיף שמאפשר את גן העדן בו אנו חיים.

[ארני_ש*]

אני לא מבינה מה הקשר בין ערום מול המראה והקשר עם ילדתי.
גם אני לא מבינה . האלמונית כותבת שהיא נהנת מזמן חופשי עם עצמה , אין לה בעיה באינטימיות אלא בזמן שלה עם הילדה. אולי שם הדף מטעה ומה שnuli כתבה יותר קולע .

[ארני_ש*]

אני לא מבינה מה הקשר בין ערום מול המראה והקשר עם ילדתי.
גם אני לא מבינה . האלמונית כותבת שהיא נהנת מזמן חופשי עם עצמה , אין לה בעיה באינטימיות אלא בזמן שלה עם הילדה. אולי שם הדף מטעה ומה שnuli כתבה יותר קולע .

[צפריר_שפרון*]

זמן חופשי עם עצמה אינו מצביע בהכרח שהיא נצבת מול עצמה. במקרים רבים אנשים בורחים אל הבדידות או הזמן החופשי דווקא על מנת להתחמק מעצמם.
במקרה זה נראה שהקושי שעולה עם הילדה איננו אלא קושי פנימי. רק שהקושי הזה מושלך על היחסים עם הילדה.

שוב, התרגיל ניתן על מנת לעורר ולהגדיר מחדש את יחסי הקרבה עם העצמי (אם העירום מביך - הרי שהוא המתאים ביותר, אם המבוכה כל כך גדולה עד כי אי אפשר לבצע את התרגיל, ניתן לעשות את אותו תרגיל לא בעירום).
אין כל קשר ישיר לילדה. עם זאת, מתקיים קשר עקיף: כשתדע אלמונית לקבל את עצמה בהכרח תדע גם לקבל את בתה ואת יחסי הקרבה שממילא מתקיימים ביניהן.

מצב זה בו האינטימיות מאיימת, פשוטו כמשמעו, על האם ועל הילדה, הוא זה שגורם לילדה כל כך לשמוח לקראת אביה, להיחלץ ניתן לומר (בזהירות) מאותה אינטימיות אינטנסיבית אשר נכפית עליה, מתוך רצונה הטוב וכוונותיה הטובות של האם.

מנגד, שוב, היות והאינטימיות הזו (והציפיות) מאיימת על הילדה ועל האם במקביל, הילדה לא רצה ועולצת לקראתה.
על מנת להסיר כל ספק, ועניין זה ראוי להדגשה יתירה, יש לזכור שהילדה והאם קשורות זו לזו בעבותות של אהבה, הקשר ביניהן נמצא כולל משיכה - הרגשת "בית", ודחיה - הרגשת חנק.
כמו במקרים רבים שהֶדֶף האהבה מנחם וחונק, בו זמנית.

[צפריר_שפרון*]

זמן חופשי עם עצמה אינו מצביע בהכרח שהיא נצבת מול עצמה. במקרים רבים אנשים בורחים אל הבדידות או הזמן החופשי דווקא על מנת להתחמק מעצמם.
במקרה זה נראה שהקושי שעולה עם הילדה איננו אלא קושי פנימי. רק שהקושי הזה מושלך על היחסים עם הילדה.

שוב, התרגיל ניתן על מנת לעורר ולהגדיר מחדש את יחסי הקרבה עם העצמי (אם העירום מביך - הרי שהוא המתאים ביותר, אם המבוכה כל כך גדולה עד כי אי אפשר לבצע את התרגיל, ניתן לעשות את אותו תרגיל לא בעירום).
אין כל קשר ישיר לילדה. עם זאת, מתקיים קשר עקיף: כשתדע אלמונית לקבל את עצמה בהכרח תדע גם לקבל את בתה ואת יחסי הקרבה שממילא מתקיימים ביניהן.

מצב זה בו האינטימיות מאיימת, פשוטו כמשמעו, על האם ועל הילדה, הוא זה שגורם לילדה כל כך לשמוח לקראת אביה, להיחלץ ניתן לומר (בזהירות) מאותה אינטימיות אינטנסיבית אשר נכפית עליה, מתוך רצונה הטוב וכוונותיה הטובות של האם.

מנגד, שוב, היות והאינטימיות הזו (והציפיות) מאיימת על הילדה ועל האם במקביל, הילדה לא רצה ועולצת לקראתה.
על מנת להסיר כל ספק, ועניין זה ראוי להדגשה יתירה, יש לזכור שהילדה והאם קשורות זו לזו בעבותות של אהבה, הקשר ביניהן נמצא כולל משיכה - הרגשת "בית", ודחיה - הרגשת חנק.
כמו במקרים רבים שהֶדֶף האהבה מנחם וחונק, בו זמנית.

[אלמונית*]

אני מוכנה לעשות סטרפטיז מול המראה:-D .אני מצויינת בלהיות עם עצמי. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה חלקית שזה מאד קשור (כמה מפתיע) למה שראיתי בבית הורי, ניצולי שואה. שם אוכל למשל, הכנות לאוכל ,כלי אוכל וכיוב' עיקר החיים, וכל מה שלא קשור בזה הוא בצל. מאד קל לי בעשיה איתה, אבל לא ברגש. אני לא זורמת איתה .
לנולי- את כ"כ צודקת לגבי החופש הגדול! אמנם כיו ם זו בעיה אמיתי כי אני עובדת ואין ביכולתי לקחת חודשיים חופש מהעבודה, אבל אמי שהיתה ממילא בחופש , אכן שנראה את החופש הגדול ולא ראתה בכך הזמנות להיות עם ילדיה. אבל איני מרגישה כך כלפי עצמי. כלומר , בימים שאנו שתינו לבד מסיבות שונות אני שמחה מד. רק שכאמור היום סביב עשיה כפי שתיארתי לעיל.

[אלמונית*]

אני מוכנה לעשות סטרפטיז מול המראה:-D .אני מצויינת בלהיות עם עצמי. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה חלקית שזה מאד קשור (כמה מפתיע) למה שראיתי בבית הורי, ניצולי שואה. שם אוכל למשל, הכנות לאוכל ,כלי אוכל וכיוב' עיקר החיים, וכל מה שלא קשור בזה הוא בצל. מאד קל לי בעשיה איתה, אבל לא ברגש. אני לא זורמת איתה .
לנולי- את כ"כ צודקת לגבי החופש הגדול! אמנם כיו ם זו בעיה אמיתי כי אני עובדת ואין ביכולתי לקחת חודשיים חופש מהעבודה, אבל אמי שהיתה ממילא בחופש , אכן שנראה את החופש הגדול ולא ראתה בכך הזמנות להיות עם ילדיה. אבל איני מרגישה כך כלפי עצמי. כלומר , בימים שאנו שתינו לבד מסיבות שונות אני שמחה מד. רק שכאמור היום סביב עשיה כפי שתיארתי לעיל.

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, אני חושבת שב"פיזיקה משפחתית" של אירה תוכלי למצוא אולי תשובות לשאלות שמטרידות אותך. אם תרצי אוכל למסור לך פרטים נוספים. אני מקווה שזה לא נשמע כמו פירסומת כי זה לא. אין לי שום קשר לגוף הזה, אני מכירה את זה הכרות שטחית דרך חברה שנראה שזה מאוד עזר לה (גם בבעיה דומה לשלך) וזו עוד דרך שנראה לי שכדאי לבדוק.
המון בהצלחה!

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, אני חושבת שב"פיזיקה משפחתית" של אירה תוכלי למצוא אולי תשובות לשאלות שמטרידות אותך. אם תרצי אוכל למסור לך פרטים נוספים. אני מקווה שזה לא נשמע כמו פירסומת כי זה לא. אין לי שום קשר לגוף הזה, אני מכירה את זה הכרות שטחית דרך חברה שנראה שזה מאוד עזר לה (גם בבעיה דומה לשלך) וזו עוד דרך שנראה לי שכדאי לבדוק.
המון בהצלחה!

[פלוני_אלמוני*]

אלמונית

אחרי ששמעת כל מיני תגובות, הנה לך שלי. קצת בנאלית, אבל שלי -
יש ילדים עם צרכים שונים. יש ילדים שנמצאים כל היום בבית עם אמא ועדיין מקרקרים סביבה כל היום.
יש ילדים יותר עצמאיים.
כל אחד מאיתנו נולד כבר עם מעט אופי משלו.

את יכולה להתארגן עם עוד מספר אמהות ולבלות ביחד איתן ולאט יותר במסגרת שכזו למצוא את האינטימיות ביניכן, שבטוח תהיה יפה משאת חושבת.

אני גם מאמינה שאדם שעובד הרבה מאד שעות, ובמיוחד בשעות מוקדמות מאד ידרש לו הרבה כוח ואומץ כדי להשקיע ולמצוא את האינטימיות עליה אני מדברת.

אל ייאוש. תנסי לישון, להרגע ואז לחפש.

[פלוני_אלמוני*]

אלמונית

אחרי ששמעת כל מיני תגובות, הנה לך שלי. קצת בנאלית, אבל שלי -
יש ילדים עם צרכים שונים. יש ילדים שנמצאים כל היום בבית עם אמא ועדיין מקרקרים סביבה כל היום.
יש ילדים יותר עצמאיים.
כל אחד מאיתנו נולד כבר עם מעט אופי משלו.

את יכולה להתארגן עם עוד מספר אמהות ולבלות ביחד איתן ולאט יותר במסגרת שכזו למצוא את האינטימיות ביניכן, שבטוח תהיה יפה משאת חושבת.

אני גם מאמינה שאדם שעובד הרבה מאד שעות, ובמיוחד בשעות מוקדמות מאד ידרש לו הרבה כוח ואומץ כדי להשקיע ולמצוא את האינטימיות עליה אני מדברת.

אל ייאוש. תנסי לישון, להרגע ואז לחפש.

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, האם את חוזרת וקוראת את הדף הזה?

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, האם את חוזרת וקוראת את הדף הזה?

[אלמונית*]

קראתי שוב את הדף, אבל אני מרגישה שאין לי עדיין דרכי מפלט מהמצב. משהו שיתן לי מנוף לנסות:-(

[אלמונית*]

קראתי שוב את הדף, אבל אני מרגישה שאין לי עדיין דרכי מפלט מהמצב. משהו שיתן לי מנוף לנסות:-(

[מיכל_והאמת*]

אני שולחת לך גדול ותקווה שהמצב ישתפר. לפעמים כשילדים קצת גדלים ומשתנים, אנחנו משתנים יחד אתם ואז לפעמים נפתח איזה פתח, נדלק איזה אור. אל תאבדי תקווה!

[מיכל_והאמת*]

אני שולחת לך גדול ותקווה שהמצב ישתפר. לפעמים כשילדים קצת גדלים ומשתנים, אנחנו משתנים יחד אתם ואז לפעמים נפתח איזה פתח, נדלק איזה אור. אל תאבדי תקווה!

[גילה_חורש*]

אלמונית, מה את רוצה? מה את באמת-באמת רוצה?
אם את לא יודעת, נסי להזכר - מה רצית בפעם האחרונה שרצית?
איפה בן הזוג בתמונה, אגב?
האם ניסית לקרוא את הספר עליו המליצו למעלה? אולי זו דרך קלה להתחיל, זה צעד קטן, יחסית.

[גילה_חורש*]

אלמונית, מה את רוצה? מה את באמת-באמת רוצה?
אם את לא יודעת, נסי להזכר - מה רצית בפעם האחרונה שרצית?
איפה בן הזוג בתמונה, אגב?
האם ניסית לקרוא את הספר עליו המליצו למעלה? אולי זו דרך קלה להתחיל, זה צעד קטן, יחסית.

[אלמונית*]

אני יכולה לקרוא, אבל קראתי הרבה מאד. זה חלק מהבעיה שלי בעצם. עם כל העולם אני מתמודדת בעזרת השכל וההגיון. ילדים פשוט לא עובדים ככה.. אני רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון..........

[אלמונית*]

אני יכולה לקרוא, אבל קראתי הרבה מאד. זה חלק מהבעיה שלי בעצם. עם כל העולם אני מתמודדת בעזרת השכל וההגיון. ילדים פשוט לא עובדים ככה.. אני רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון..........

[מיכל_והאמת*]

האם ניסית לקרוא את הספר עליו המליצו למעלה?
גילה, האם התכוונת ל"פיזיקה משפחתית"? שאני המלצתי, כי זה לא ספר...

[מיכל_והאמת*]

האם ניסית לקרוא את הספר עליו המליצו למעלה
גילה, האם התכוונת ל"פיזיקה משפחתית"? שאני המלצתי, כי זה לא ספר...

[ורד_לב*]

יש גם ספר... מיכל והאמת את מכירה קצת את השיטה/ גישה/ גן וכו'? יכולה לספר?
>ורד קראה את הספר והתעניינה מאד<

[ורד_לב*]

יש גם ספר... מיכל והאמת את מכירה קצת את השיטה/ גישה/ גן וכו'? יכולה לספר?
>ורד קראה את הספר והתעניינה מאד<

[פלוני_אלמוני*]

אני יכולה לקרוא, אבל קראתי הרבה מאד. זה חלק מהבעיה שלי בעצם. עם כל העולם אני מתמודדת בעזרת השכל וההגיון. ילדים פשוט לא עובדים ככה.. אני רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון

בעיה של ציפיות.
תמציאי רצון אחר, כזה שיתאים לשתיכן ולא לאידאל שיש לך בראש.

[פלוני_אלמוני*]

אני יכולה לקרוא, אבל קראתי הרבה מאד. זה חלק מהבעיה שלי בעצם. עם כל העולם אני מתמודדת בעזרת השכל וההגיון. ילדים פשוט לא עובדים ככה.. אני רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון

בעיה של ציפיות.
תמציאי רצון אחר, כזה שיתאים לשתיכן ולא לאידאל שיש לך בראש.

[אלמונית*]

תובנה קטנה
היה לי קל יותר כשהיתה תינוקת
היא היתה במנשא או על המזרן או בעגלה. עכשיו כל היום היא רצה ואני אחריה. אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר. היא עכשיו רוצה לערבב את הביצים. שניה אמא באה! והכל כבר על הרצפה. כשאני מנקה היא הופכת משהו אחר.

[אלמונית*]

תובנה קטנה
היה לי קל יותר כשהיתה תינוקת
היא היתה במנשא או על המזרן או בעגלה. עכשיו כל היום היא רצה ואני אחריה. אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר. היא עכשיו רוצה לערבב את הביצים. שניה אמא באה! והכל כבר על הרצפה. כשאני מנקה היא הופכת משהו אחר.

[אביטל1*]

אני לא ממש הבנתי את הקושי. ואני גם לא פסיכולוגית אבל האם הילדה כל-כך פעילה שהיא אף פעם לא יושבת בשקט?
גם לא צופה בטלביזיה, קלטת? לא אוהבת כשמספרים לה סיפור? אם היא אוהבת משהו מכל זה, זוהי הזדמנות נהדרת להתכרבל יחד.

[אביטל1*]

אני לא ממש הבנתי את הקושי. ואני גם לא פסיכולוגית אבל האם הילדה כל-כך פעילה שהיא אף פעם לא יושבת בשקט?
גם לא צופה בטלביזיה, קלטת? לא אוהבת כשמספרים לה סיפור? אם היא אוהבת משהו מכל זה, זוהי הזדמנות נהדרת להתכרבל יחד.

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, שבת אלינו!
לפני כמה ימים קראתי באחד הדפים האחרים אמא שמספרת שברגע שתינוקה הפסיק לינוק הוא התחיל להתחבק איתה, ונזכרתי בך. אם אני זוכרת נכון היא עדיין על הציצי? אז אולי בגלל זה היא לא זקוקה לאינטימיות נוספת
רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון
לי יש המון ימים כאלה עם הבת שלי, בסוף אנחנו סתם מתחרדנות על הספה בסלון או בחדר שלה/שלי "בלי לעשות כלום", בערב כשהיא הולכת לישון היא אומרת לי שלא הספקנו כלום, וסתם ביזבזנו את הזמן... ואני חושבת שאם הייתי יותר מתוכננת אולי היינו עושות משהו יותר משמעותי.

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יקרה, שבת אלינו!
לפני כמה ימים קראתי באחד הדפים האחרים אמא שמספרת שברגע שתינוקה הפסיק לינוק הוא התחיל להתחבק איתה, ונזכרתי בך. אם אני זוכרת נכון היא עדיין על הציצי? אז אולי בגלל זה היא לא זקוקה לאינטימיות נוספת
רוצה פשוט להיות איתה, מבלי לתכנן כל יום מה לעשות, מבלי להביט בשעון
לי יש המון ימים כאלה עם הבת שלי, בסוף אנחנו סתם מתחרדנות על הספה בסלון או בחדר שלה/שלי "בלי לעשות כלום", בערב כשהיא הולכת לישון היא אומרת לי שלא הספקנו כלום, וסתם ביזבזנו את הזמן... ואני חושבת שאם הייתי יותר מתוכננת אולי היינו עושות משהו יותר משמעותי.

[אלמונית*]

כן, היא פעילה. היא לא אוהבת טלוזיה. היא מוכנה לשמוע סיפור. יש הרבה דברים שהיא אוהבת אבל כולם פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי. היא לא מעסיקה את עצמה לעולם. אין אצלינו פשוט "להיות" יחד.
אין מצב שהיא נמרחת על הספה.אני בכיף יכולה להמרח שבוע רצוף עם ספר ביד. לה יש קוצים בטוסיק

[אלמונית*]

כן, היא פעילה. היא לא אוהבת טלוזיה. היא מוכנה לשמוע סיפור. יש הרבה דברים שהיא אוהבת אבל כולם פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי. היא לא מעסיקה את עצמה לעולם. אין אצלינו פשוט "להיות" יחד.
אין מצב שהיא נמרחת על הספה.אני בכיף יכולה להמרח שבוע רצוף עם ספר ביד. לה יש קוצים בטוסיק

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יש לי כמה שאלות אם לא אכפת לך לענות:

• בת כמה היא?
• היא עדיין יונקת?
• למה התכוונת בזה: אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר ?
• ובזה: ...פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי ? אם תוכלי להרחיב.
• היא לא מעסיקה את עצמה לעולם - גם כשאת לא בסביבה? ויש/אין אנשים אחרים?

ואחרונה חביבה, הראת אולי לפסיכולוגית שלך את הדף הזה? ואם כן מה היא אמרה?

[מיכל_והאמת*]

אלמונית יש לי כמה שאלות אם לא אכפת לך לענות:

• בת כמה היא?
• היא עדיין יונקת?
• למה התכוונת בזה: אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר ?
• ובזה: ...פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי ? אם תוכלי להרחיב.
• היא לא מעסיקה את עצמה לעולם - גם כשאת לא בסביבה? ויש/אין אנשים אחרים?

ואחרונה חביבה, הראת אולי לפסיכולוגית שלך את הדף הזה? ואם כן מה היא אמרה?

[אלמונית*]

היא בת שנתיים ++, היא יונקת.
אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר התכוונתי שהיא אוהבת לפזר ניירות ולקרוע אותם. אני יודעת שהיא סקרנית וזה מצויין, אבל זה הדף שלי ומותר לי לספר שקשה לי עם זה, נכון;-)
פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי התכוונתי שאשר למצוא פעילויות קצרות וספציפיות שיעסיקו אותה, אבל היא משתעממת מהן במרה וצריך לעבור הלאה. התמונה הכוללת לא נוחה לי. המעבר מפעילות אחת לאחרת מגושם ולא חלק. כמו שאתה מדבר עם מישהו שאין לך שפה משותפת איתו או שהוא חדש לך ואתה מעלה בכוח נושאי שיחה כי זה לא קולח.
היא לא מעסיקה את עצמה אף פעם , עם אף אחד.
לא, לא הראתי לה את הדף. אני מרגישה שהיא לא קלטה במלואו את הבעיה שלי. כביכול הכל נראה בסדר אני ממציאה פעילויות כל הזמן, הילדה חביבה לבריות........

[אלמונית*]

היא בת שנתיים ++, היא יונקת.
אין לי סבלנות לתור אחרי כל פיסת נייר התכוונתי שהיא אוהבת לפזר ניירות ולקרוע אותם. אני יודעת שהיא סקרנית וזה מצויין, אבל זה הדף שלי ומותר לי לספר שקשה לי עם זה, נכון;-)
פעילויות קצרות בתוך מכלול אי ודאות שלי התכוונתי שאשר למצוא פעילויות קצרות וספציפיות שיעסיקו אותה, אבל היא משתעממת מהן במרה וצריך לעבור הלאה. התמונה הכוללת לא נוחה לי. המעבר מפעילות אחת לאחרת מגושם ולא חלק. כמו שאתה מדבר עם מישהו שאין לך שפה משותפת איתו או שהוא חדש לך ואתה מעלה בכוח נושאי שיחה כי זה לא קולח.
היא לא מעסיקה את עצמה אף פעם , עם אף אחד.
לא, לא הראתי לה את הדף. אני מרגישה שהיא לא קלטה במלואו את הבעיה שלי. כביכול הכל נראה בסדר אני ממציאה פעילויות כל הזמן, הילדה חביבה לבריות........

[אנונימי]

אני גם חושבת שהיא בכלל לא פירשה נכון את הבעיה שלך.

[אנונימי]

אני גם חושבת שהיא בכלל לא פירשה נכון את הבעיה שלך.

[מיכל_והאמת*]

אבל זה הדף שלי ומותר לי לספר שקשה לי עם זה, נכון
בטח, בטח שכן!
את גם לא חייבת לאסוף את כל הנייירות... אולי תבקשי ממנה לעזור לך?, זו גם פעילות לא?

[מיכל_והאמת*]

אבל זה הדף שלי ומותר לי לספר שקשה לי עם זה, נכון
בטח, בטח שכן!
את גם לא חייבת לאסוף את כל הנייירות... אולי תבקשי ממנה לעזור לך?, זו גם פעילות לא?

[אלמונית*]

היא בד"כ מגחכת ומתעלמת. קשה לי , באמת קשה. היא עושה ממני טפט.

[אלמונית*]

היא בד"כ מגחכת ומתעלמת. קשה לי , באמת קשה. היא עושה ממני טפט.

[אנונימי]

את מתכוונת לילדה?
אני חושבת שאת צריכה עזרה מקצועית אחרת. לא הפסיכולוגית שלך, אלא מישהו שיעזור לך יחד עם הילדה. מישהו שמטפל במשפחות. אני לא מכירה שיטות ומטפלים. אולי יש לאחרים הצעות?

[אנונימי]

את מתכוונת לילדה?
אני חושבת שאת צריכה עזרה מקצועית אחרת. לא הפסיכולוגית שלך, אלא מישהו שיעזור לך יחד עם הילדה. מישהו שמטפל במשפחות. אני לא מכירה שיטות ומטפלים. אולי יש לאחרים הצעות?

[נאוה*]

מקריאת כל הדף הזה, דבר אחד ברור לי: צפריר שפרון יודע היטב על מה הוא מדבר. לאלמונית: כדאי שתרדי לעומק המלצותיו לך. חלק מהדברים אולי מרתיעים אותך, אבל אני מנחשת שזה רק בגלל שאת נרתעת מלהתמודד עם עצמך, פנים אל פנים, ללא הסחות דעת (כמו אלה שהילדה מספקת בשבילך, והן תירוץ טוב, רק שזה לא מה שהיא מתכוונת; היא כן מתכוונת שתשימי לב כמה את רחוקה מעצמך - וכתוצאה מזה, ממנה - וכמה היא לוחצת על לחצני החולשה שלך.) מה שכדאי לך לעשות זה (אחרי שתיישמי את כל ההמלצות של צפריר, אחת לאחת...כמובן): לשים לב היטב למקומות החלשים שהיא לוחצת עליהם. למה דווקא שם כואב? או למה את מרגישה שאת לא יכולה לשתוק איתה, וחייבת לספק לה "השכלה" בגיל כזה? האם זה מזכיר לך משהו מילדותך? איך את היית כילדה, מבחינה זו? האם אמך/אביך שתקו איתך? האם ניסו מאוד להחדיר בך "לימודים" מגיל צעיר כל כך? איך זה גרם לך להרגיש?

• מהןן אמות המידה שלך לגבי הורות? נראה לי שחלק מהבעיה הוא שיש פער בין אמות המידה שלך לבין המציאות, או הרצונות שלך בפועל. ייתכן גם כי אמות המידה שלך נובעות לא ממך, אלא מהמשפחה הגרעינית שלך, למשל.

אם יש לך אמת מידה שאומרת "הורים חייבים להשכיל את ילדיהם בכל עת", זה באמת תובעני ולא מציאותי, ובכך שהילדה דורשת גירויים ללא הרף, היא בעצם, אולי, רומזת לך שהיא הפנימה את אמת המידה שלך כל כך טוב, שעכשיו נראה אותך עומדת בקצב שלה.,
אז אני ממליצה לך מאוד לבדוק - לרשום לעצמך מהן אמות המידה שלך לגבי האמהות שלך (עוד אחת שעלתה בדעתי כרגע, ממה שכתבת: "ילדים חייבים להראות להורים אהבה") ואחר כך לבדוק את התאמתן האמיתית למה שאת חושבת, לילדה הפרטית שלך ולמציאות. אחר כך כדאי לנסח אמת מידה מציאותית ויעילה יותר.
כדאי גם להעמיד מול עיניך את מה שנמצא על סדר היום של הילדה שלך. בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב על מה שאנחנו אוגרים בראש, "אני תריכה עדיין לשלוח את הפקס ההוא, לרחוץ כלים, בא לי להיות קצת בשקט עם עצמי," וכו. כדאי לנסות 'לקרוא בין השורות' של ההתנהגות שלה, ולפענח מה נמצא על סדר היום שלה. אפשרויות לדוגמא: אני רוצה זמן רק עם אמא; אני רוצה להרגיש שווה, ואמא נותנת לי תחושה שאני שווה רק כשאני פעילה ולומדת ומשכילה.
הבת שלך היא המורה שלך. היא בסך הכול מפנה את תשומת ליבך לאיזורים שעליהם את צריכה לעבוד. בפעם השלישית (וגלידה) - קחי את העצות של צפריר, אבל למקום של עבודה מעשית. אמיתית.
זה לא קל, אז קחי גם

[נאוה*]

מקריאת כל הדף הזה, דבר אחד ברור לי: צפריר שפרון יודע היטב על מה הוא מדבר. לאלמונית: כדאי שתרדי לעומק המלצותיו לך. חלק מהדברים אולי מרתיעים אותך, אבל אני מנחשת שזה רק בגלל שאת נרתעת מלהתמודד עם עצמך, פנים אל פנים, ללא הסחות דעת (כמו אלה שהילדה מספקת בשבילך, והן תירוץ טוב, רק שזה לא מה שהיא מתכוונת; היא כן מתכוונת שתשימי לב כמה את רחוקה מעצמך - וכתוצאה מזה, ממנה - וכמה היא לוחצת על לחצני החולשה שלך.) מה שכדאי לך לעשות זה (אחרי שתיישמי את כל ההמלצות של צפריר, אחת לאחת...כמובן): לשים לב היטב למקומות החלשים שהיא לוחצת עליהם. למה דווקא שם כואב? או למה את מרגישה שאת לא יכולה לשתוק איתה, וחייבת לספק לה "השכלה" בגיל כזה? האם זה מזכיר לך משהו מילדותך? איך את היית כילדה, מבחינה זו? האם אמך/אביך שתקו איתך? האם ניסו מאוד להחדיר בך "לימודים" מגיל צעיר כל כך? איך זה גרם לך להרגיש?

• מהןן אמות המידה שלך לגבי הורות? נראה לי שחלק מהבעיה הוא שיש פער בין אמות המידה שלך לבין המציאות, או הרצונות שלך בפועל. ייתכן גם כי אמות המידה שלך נובעות לא ממך, אלא מהמשפחה הגרעינית שלך, למשל.

אם יש לך אמת מידה שאומרת "הורים חייבים להשכיל את ילדיהם בכל עת", זה באמת תובעני ולא מציאותי, ובכך שהילדה דורשת גירויים ללא הרף, היא בעצם, אולי, רומזת לך שהיא הפנימה את אמת המידה שלך כל כך טוב, שעכשיו נראה אותך עומדת בקצב שלה.,
אז אני ממליצה לך מאוד לבדוק - לרשום לעצמך מהן אמות המידה שלך לגבי האמהות שלך (עוד אחת שעלתה בדעתי כרגע, ממה שכתבת: "ילדים חייבים להראות להורים אהבה") ואחר כך לבדוק את התאמתן האמיתית למה שאת חושבת, לילדה הפרטית שלך ולמציאות. אחר כך כדאי לנסח אמת מידה מציאותית ויעילה יותר.
כדאי גם להעמיד מול עיניך את מה שנמצא על סדר היום של הילדה שלך. בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב על מה שאנחנו אוגרים בראש, "אני תריכה עדיין לשלוח את הפקס ההוא, לרחוץ כלים, בא לי להיות קצת בשקט עם עצמי," וכו. כדאי לנסות 'לקרוא בין השורות' של ההתנהגות שלה, ולפענח מה נמצא על סדר היום שלה. אפשרויות לדוגמא: אני רוצה זמן רק עם אמא; אני רוצה להרגיש שווה, ואמא נותנת לי תחושה שאני שווה רק כשאני פעילה ולומדת ומשכילה.
הבת שלך היא המורה שלך. היא בסך הכול מפנה את תשומת ליבך לאיזורים שעליהם את צריכה לעבוד. בפעם השלישית (וגלידה) - קחי את העצות של צפריר, אבל למקום של עבודה מעשית. אמיתית.
זה לא קל, אז קחי גם

[אלמונית*]

עברה שנה ויותר. הבת שלי מתקרבת לארבע ואני זוכרת את היום שפתחתי את הדף הזה.
קודם כל תודה לחברי הקהילה שהשקיע מזמנם וחלקו עימי את מחשבותיהם. הדף הזה היה בראשי כל הזמן עם בעיית האינטימיות. היינו גם ביעוץ משפחתי שבו לא הפסיקו לומר כמה אני אמא טובה ומשקיענית אבל זה לא מה שאני צריכה לשמוע.
התחלתי יעוץ אישי בחודשים האחרונים .
גיליתי שכן, יש עדיין בעיות אינטימיות עם הבת. והיום אני יותר ויותר מתקשה בכך. כלומר חל שיפור אדיר מאז התחלתי את הדף הזה- אבל כל יום שעובר היא פחות זקוקה למה שאני יודעת לתת בשפע- ליטופים, עיסוי, הנקה(כבר לא יונקת),נשיקות ונשיאה ויותר ויותר זקוקה למשהו שאין בי. מהו המשהו? להיות יחד באותו חלל מבלי לעמוד בלוח זמנים צפוף.
מה השיפור? לנסות להתחבר אל עצמי, להבין את עצמי, להודות בקול רם שיש הבדל בטמפרמנט בין שתינו. שהיא אדם ועולם ומלואו .
מה הקושי? שאני רציתי להיות לה אמא טובה ואוהבת. ועם כל אהבתי אליה קשה לי כל כך לבלות איתה רק שתינו.

[אלמונית*]

עברה שנה ויותר. הבת שלי מתקרבת לארבע ואני זוכרת את היום שפתחתי את הדף הזה.
קודם כל תודה לחברי הקהילה שהשקיע מזמנם וחלקו עימי את מחשבותיהם. הדף הזה היה בראשי כל הזמן עם בעיית האינטימיות. היינו גם ביעוץ משפחתי שבו לא הפסיקו לומר כמה אני אמא טובה ומשקיענית אבל זה לא מה שאני צריכה לשמוע.
התחלתי יעוץ אישי בחודשים האחרונים .
גיליתי שכן, יש עדיין בעיות אינטימיות עם הבת. והיום אני יותר ויותר מתקשה בכך. כלומר חל שיפור אדיר מאז התחלתי את הדף הזה- אבל כל יום שעובר היא פחות זקוקה למה שאני יודעת לתת בשפע- ליטופים, עיסוי, הנקה(כבר לא יונקת),נשיקות ונשיאה ויותר ויותר זקוקה למשהו שאין בי. מהו המשהו? להיות יחד באותו חלל מבלי לעמוד בלוח זמנים צפוף.
מה השיפור? לנסות להתחבר אל עצמי, להבין את עצמי, להודות בקול רם שיש הבדל בטמפרמנט בין שתינו. שהיא אדם ועולם ומלואו .
מה הקושי? שאני רציתי להיות לה אמא טובה ואוהבת. ועם כל אהבתי אליה קשה לי כל כך לבלות איתה רק שתינו.

[טרה_רוסה*]

תודה על העדכון

[טרה_רוסה*]

תודה על העדכון

[טלי*]

אולי זה קצת בוטה אבל אולי יש בך משהו שלא אוהב אותה ולא להפך?ושלא יכול לקבל בכלל רעיון כזה?
זה מה שאני קוראת בין השורות את לא מרגישה שייכת אליה ולא ישנו כל הטיפים יש שם משהו בבסיס שלא מתחבר.
הרגשתי כך תמיד עם אמא שלי ,זרה למרות שאי אפשר להגיד שלא אהבה אותי לא היה בנינו חיבור כזה של אמא ובת.
אולי לא כל אחד יודה בזה אבל תמיד יש קשר מיוחד לאחד הילדים ופחות לאחרים,המזרחים שהכרתי נוטים להודות בכך.
הפולנים שבנינו מתעקשים שהם אוהבים את כל הילדים בדיוק אותו דבר.

[טלי*]

אולי זה קצת בוטה אבל אולי יש בך משהו שלא אוהב אותה ולא להפך?ושלא יכול לקבל בכלל רעיון כזה?
זה מה שאני קוראת בין השורות את לא מרגישה שייכת אליה ולא ישנו כל הטיפים יש שם משהו בבסיס שלא מתחבר.
הרגשתי כך תמיד עם אמא שלי ,זרה למרות שאי אפשר להגיד שלא אהבה אותי לא היה בנינו חיבור כזה של אמא ובת.
אולי לא כל אחד יודה בזה אבל תמיד יש קשר מיוחד לאחד הילדים ופחות לאחרים,המזרחים שהכרתי נוטים להודות בכך.
הפולנים שבנינו מתעקשים שהם אוהבים את כל הילדים בדיוק אותו דבר.