קשב וריכוז

השאלה לא אם המורה תוכל לשלוט בה, אלא אם היא תוכל לשלוט בעצמה.
אדם שלא יכול לשלוט בעצמו, בתגובות אימפולסיביות שהוא יודע מראש שיביאו לתוצאות שהוא לא רוצה, בדחף להתנועע, באובייקט שבו הוא מתרכז... לא יודעת אם תקראי לזה תקין או לא תקין, אבל להעמיד פנים שאין פה בעיה...?

אדם שלא יכול לשלוט בעצמו, בתגובות אימפולסיביות שהוא יודע מראש שיביאו לתוצאות שהוא לא רוצה, בדחף להתנועע, באובייקט שבו הוא מתרכז... לא יודעת אם תקראי לזה תקין או לא תקין, אבל להעמיד פנים שאין פה בעיה...?

אני לא יכולה להתייחס לילד כאל אדם בוגר. אני יודעת שכולם מאוד מלחיצים מסביב מה יהיה בעתיד, והכל מתנהל סביב "מוכנות" לעתיד, מוכנות לבית הספר, מוכנות לבגרות, מוכנות לחיים... אבל עם כל הכבוד למוכנות בינתיים יש כאן ןעכשיו.
ילד עד גיל 7 +- לא ממש יכול לשלוט בכל מה שלפעמים אנחנו מצפים ממנו. הוא יכול לדעת מצד אחד שהוא לא אמור לזוז עכשיו, אבל קשה לו להכיל יותר מרגש אחד בו זמנית ולכן אם דקה אחרי שהוא הבין שהוא אמור להיות דומם בא לו לעשות משהו אחר הוא לא יזכור את ההחלטה הקודמת יותר. הקורטקס שלו, שאחראי על אינטגרטיביות, שילוב בין רגשות ומחשבות לא מפותח דיו. את זה לא מספרים לנו. ואם מסיבה כלשהי הילד הזה מתעכב מעט בהתפתחות אז גם בגיל 7 ויותר אין לו את היכולת הזו עדיין.

נכון שכל הזמן אומרים לנו לא לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש לבד? חשבת פעם למה? תכנסי לאתר של עמותת אור ירוק, או בטיחות בדרכים ותראי שהם כותבים שם בעצמם, ילד עד גיל 9 מוסח בקלות...אימפולסיבי...הקשב שלו מפוזר ולכן עשוי להביט לכיוון הלא נכון...משהו עשוי למשוך את תשומת ליבו...השמיעה לא ממוקדת דיה...כן, כן, אפילו באתר של בית חולים הדסה. תאמיני לי, לא יכולתי להתעלם מזה אז בדקתי.
אז כשזה נוגע לבטיחות המיידית של הילדים אנחנו יודעים באינטואיציה שאנחנו לא יכולים לצפות מהם לנהוג ב"בגרות" לפני גיל 9 (!!) אבל ריטלין נותנים ברוך השם, כבר מגיל 4.
בכביש אוטומטית ניתן לילד יד ונעזור לו לחצות, אבל בכל שאר החיים, שיסתדר לבד. ואם הוא לא מסתדר, אז יש לו בעיה, שיקח כדור.

ואם כאדם בוגר, הילד שגדל מרגיש צורך לזוז ולהתנועע, אני בטוחה שהוא לא יבחר במקצוע שמצריך אותו לשבת על הישבן כל היום ולכן לא מבינה למה שנרצה להכריח אותו לעשות את זה כבר היום. וזה מצוין, אחרת לא היו לנו בעלי מקצוע איכותיים לבנות ולשפר את העולם המשונה הזה שאנחנו חיים בו.

יש עוד נקודה. אבל בשביל להסביר אותה אני צריכה לספר על שמאליים:

פעם, כשלהיות שמאלי היה סוג של בעיה, לימדו ילדים כאלה לכתוב ביד ימין. אני מכירה מישהו כזה, שעושה הכל בשמאל, אבל כותב בימין. כותב רע, קשה, במאבק, אבל כותב. רק בימין.
אם היו נותנים לו לכתוב בשמאל מילדות, סביר שהוא היה כותב כמו כולם. אבל בגלל שמנעו את זה ממנו, הוא לא פיתח את יכולת הכתיבה ביד שמאל עד היום.

אני חושבת שחלק מהלקויות והתסמונות בבי״ס הן דומות: לא נותנים לילדים לעשות דברים בדרך שלהם, ואז אין להם הזדמנות לפתח אותה ולהתבגר בה. ככה הם נשארים עם דרך טבעית מנוונת ועם דרך מלאכותית שלא מתאימה להם, ואף פעם לא תתאים.

אני חושדת שחלק מהילדים היו יכולים להתבגר מהפרעת הקשב שלהם, אבל מעט מאוד יכולים להתבגר מריטלין.

טוב, לשמחתי אני שמאלית שלאימא שלה זה לא הפריע.
הדבר היחיד שכן היו אומרים לי כל הזמן זה שאני אמורה להיות יצירתית ומוכשרת בתחומים ההומאניים, ומה לעשות שאני ממש אבל ממש לא יודעת לצייר.....בקיצור, אין שום סיבה ושום טעם לנסות להכניס אנשים לקופסאות, בטוח שחלק גדול מהם לא יצליחו להתאים.

אני חושדת שחלק מהילדים היו יכולים להתבגר מהפרעת הקשב שלהם, אבל מעט מאוד יכולים להתבגר מריטלין.
אני מסכימה לחלוטין עם המשפט הזה אם רק יהיה כתוב כך : אני חושדת שחלק מהילדים היו יכולים להתבגר מ"הפרעת הקשב" שלהם, אבל מעט מאוד יכולים להתבגר מריטלין.
אם היו נותנים לו לכתוב בשמאל מילדות, סביר שהוא היה כותב כמו כולם. אבל בגלל שמנעו את זה ממנו, הוא לא פיתח את יכולת הכתיבה ביד שמאל עד היום
כל כך נכון. ועצוב.

שליחה על ידי עתליה* » 09 מאי 2014, 11:20

אנסה שוב אמא של כוכב,

לא אצל כל אחד!!
אבל כאשר קיים ,כל אחד בשל סיבות אחרות.
האחד בגלל חוסר איזון גופני מסוים, האחד מצב נפשי ..
השם ADHD אינה מחלה בפני עצמה
שבת שלום

חבל לי שאנשים שאין להם מושג מה זה סבל של ילד לקוי קשב וריכוז כותבים דברים לא נכונים ולא מבוססים מהרהורי לבם, בעוד שיש כל כך הרבה מחקרים שמראים את ההפך בצורה חד משמעית.

למשל:
אני חושדת שחלק מהילדים היו יכולים להתבגר מהפרעת הקשב שלהם, אבל מעט מאוד יכולים להתבגר מריטלין.
הנתונים מראים (וסליחה שאין לי מראה מקום בשלוף. אני חושבת שלא קשה למצוא) שאנשים עם ADHD/ADD ממשיכים להראות סימפטומים של ההפרעה גם בבגרותם, אבל ברוב המקרים לא נעזרים בטיפול תרופתי יומיומי אחרי גמר הלימודים (אלא רק מדי פעם, כשעולה צורך ספציפי). כלומר להפך - לא מתבגרים מהפרעת הקשב, כן מהריטלין. הסימפטומים לא מתמתנים (אמא שלי למשל, אשה בת 61 עם אימפולסיביות של ילד בן 4. זה חינני אבל עשה לה חיים קשים. רק אחרי שהבן שלי אובחן ירד האסימון - מה פשר התזזיתיות, המולטי-טסקינג הפלאי והאימפולסיביות הקשה שלה), אבל עם השנים וההתבגרות רוכשים אסטרטגיות התמודדות שמאפשרות תפקוד ביום-יום.

עוד דבר שמחקרים מראים באופן חד משמעי, שמבין כלל הסובלים מ-ADHD, אלה שטופלו בילדותם - טופלו באופן כללי (טיפול רגשי ו/או הדרכת הורים ו/או הוראה מתקנת ו/או ריפוי בעיסוק וכו') ותרופתית באופן ספציפי - מועדים הרבה יותר להצלחה בחיים (לימודים גבוהים, עבודה טובה, הקמת משפחה) והרבה פחות לפשע ולאביוז של אלכוהול וסמים.

<לקוי הקשב הפרטי שלי, בן 9 וסובל, לא מקבל טיפול תרופתי כרגע>

עוד משהו -

שוב ושוב אתן מדברות על בי"ס ועל התאמה לבי"ס.
נכון שהחינוך הרגיל לא מתאים (לאף ילד ובעיקר לא) לילדי ADHD, ושבתי ספר רגילים למעשה לא יכולים להסתדר עם ילדים כאלה ללא תרופות. (מי כמוני יודעת

)
אבל זו הפרעה שסובלים ממנה גם בלי בי"ס.
הילד שלי למשל מתקשה מאוד מאוד מאוד לסיים מטלות שהוא התחיל (זה אופייני ל-ADHD). למשל, הוא לא גומר לקרוא ספרים. הוא אוהב לקרוא. הוא תולעת ספרים. אבל הוא רק מתחיל אותם. הוא יכול להתחיל ספר, ליהנות ממנו נורא, לדבר כל היום על כמה הספר הזה מעולה, ולשכוח ממנו שני פרקים לפני הסוף.
האינטנסיביות שבה צריך לעזור לו לסיים בזמן מטלות פשוטות כמו, למשל, הכנת כרטיס ברכה ליומולדת של חבר - לא מתמתנת פתאום באחד ביולי...

לקוי הקשב הפרטי שלי, בן 9 וסובל, לא מקבל טיפול תרופתי כרגע>
את משמחת אותי לאין שיעור:-)
לכל אחד נתוני פתיחה שונים. כל אחד צריך לערוך כיוונים פרטיים משלו כדי להשתלב באופן נעים בחיים בעולם שלנו.
המחקרים שמראים על פוטנציאל השתלבות לא מראים בריאות נפשית, שביעות רצון, הערכה עצמית ואושר פשוט.

אני שומעת את הקושי שלך לחלוטין. שלך ושלו ובטוח שלך עבורו מול הסביבה.
אני רוצה רק להזכיר לך, שלא חייבים לקרוא לזה הפרעה. את יודעת, במדריך להפרעות נפשיות האחרון שיצא הגדירו תסמונת קדם ויסתית כהפרעה רישמית. הפרעה קדם ויסתית זה המונח הנכון היום ומחשי מה, יש טיפול תרופתי.

אמא של כוכב, אני מבינה אותך לחלוטין כי גם אני כזאת. אבל אני פיתחתי איסטרטגיות למידה וכל השטויות האלה, והתמודדתי עם בית הספר, ובדיעבד אני מצטערת על זה כי התאים לי להיות אחרת. לא בהכרח ללמוד מספרים ומורים, בטח שלא לשבת בכיתה. זה גם לא עזר לי להרוויח הרבה בבגרותי, על אף שסיימתי תואר או שניים.
מה שאני רוצה להגיד זה בעצם, שאולי נכון לנסות לעזור לו למצוא איסטרטגיות לסיום של מטלות, אולי לקרוא איתו ביחד את בסוף של הספרים, לשבת איתו על הברכות וכאלה.
ההשערה שלי לגבי אלה שסובלים מהתמכרויות לסמים וכו׳ היא שבילדות פשוט רמסו אותם, ושזו הסיבה לאי ההצלחה, ולא ההפרעה עצמה. כי יש הרבה מקצועות שבהם אפשר להיות מפוזרים ולא ממוקדים במה שמשעמם ועדיין להצליח.

תפוח אדמה, כתבת ממש יפה.

המחקרים שמראים על פוטנציאל השתלבות לא מראים בריאות נפשית, שביעות רצון, הערכה עצמית ואושר פשוט.
טוב, הלכתי לחפש קישור למאמר שקראתי בזמנו על מחקר שעשו, ולא מצאתי בינתיים. הערכה עצמית זה מדד שבהחלט נבדק במחקר ההוא, וזה היה אחד המדדים שההבדל בהם היה הכי בולט בין ילדים שטופלו (לא רק בתרופות אלא טיפול כוללני) לבין אלה שלא טופלו (בכלל, כלומר לא טיפול רגשי לא טיפול קוגניטיבי לא הדרכת הורים וכו').

אני רוצה רק להזכיר לך, שלא חייבים לקרוא לזה הפרעה
אין לי בעיה שתקראי לזה איך שאת רוצה, רטט הקריסטל או צייד בעולם של חקלאים או מוישלה שכביץ. אבל יש מרחק בין זה ובין לומר שזה לא קיים או המצאה של חברות התרופות. זו תופעה קיימת, שיש לה גם צדדים חיוביים מאוד, והרבה יופי, וגם מפריעה מאוד בחיים.

מה שאני רוצה להגיד זה בעצם, שאולי נכון לנסות לעזור לו למצוא איסטרטגיות לסיום של מטלות.
כמובן. אנחנו עושים את זה. לא יודעת למה נוצר הרושם שלא. (?)

ההשערה שלי לגבי אלה שסובלים מהתמכרויות לסמים וכו׳ היא שבילדות פשוט רמסו אותם, ושזו הסיבה לאי ההצלחה, ולא ההפרעה עצמה.
לא ההפרעה עצמה, ודאי שלא. המחקר מצא קשר מובהק בין אביוז של סמים ואלכוהול וכישלון בכל מיני פרמטרים לבין אי-טיפול בהפרעה (לא רק תרופתי אלא טיפול בכלל. אבל אלה שקיבלו טיפול משולב הצליחו הכי הרבה)

אין לי עניין להתווכח על ריטלין-בעד-ונגד, זה נושא מורכב, וכל ילד לגופו, ואני בעצמי בכלל לא סגורה מה נכון לילד הפרטי שלי (טופל כמה חודשים, הפסקנו, מתלבטים אם לחזור לזה או לא. הנטייה כרגע היא להמשיך בלי).

אבל אני לא יכולה לשבת בשקט כשקוראים לשונות הזאת בדיה, או שאומרים שיש את זה לכולם, או שמפזרים השערות נורא יפות בלי לבדוק את העובדות.
כי זה עושה נזק.
כי זה יוצר אווירה מסוימת, ודעת קהל מסוימת, לפיה מי שנותן ריטלין לילד הוא פושע. ואז הורים לא טורחים לקחת ילד לאבחון ("בשביל מה לאבחן? כדי שיגידו לנו לדחוף לו ריטלין?"), ועוצמים עיניים, ומספרים לעצמם שבעצם אין דבר כזה וזו המצאה של חברות התרופות, ולא לומדים על התופעה הזאת, ולא מבינים שכל מיני התנהגויות של הילד שלהם קשורות גם כן לאותו דבר - בעיה בשחרור דופמין במוח, וכועסים עליו, ולא הולכים להדרכת הורים ייעודית ל-ADHD (כי הילד לא אובחן), וכו' וכו' וכו'.
ובינתיים הילד לא מבין למה אומרים לו כל הזמן שהוא חכם אבל שהוא מתנהג כמו מטומטם, למה ילדים אחרים מצליחים איפה שהוא נכשל, וצובר תסכולים, ומפתח בעיות התנהגות, וזה כדור שלג.

אנחנו היינו במסלול הזה עד שאמרתי די, חייבים לעשות אבחון מסודר, ולראות מה יש למערך הטיפולי הממוסד להציע לנו. בגיל 8 עשינו את זה. בדיעבד חבל שלא שנה קודם.
ואני רואה מלא ילדים והורים שסובלים ולא הולכים לאבחון ולא בודקים כיוונים מעבר להומיאופתיה והילינג, כי אין דבר כזה ADHD ומי שנותן ריטלין הוא פושע.

אם כבר, זה פשע.

מוישלה שכביץ

לפחות צוחקים קצת

דווקא אני יודעת חצי דבר על הפרעת קשב וריכוז וגם על טיפול תרופתי לכך.
דעתי נחרצת בעניין. אני לא יודעת אם אתם מהמקרים הנדירים שבהם ניתן להראות שינוי מבני נוירולוגי במוח אבל ברוב המוחץ של האיבחונים הדבר אפילו לא נבדק. וכן, היד הרבה יותר מקלה על ההדק. ולשאלה אם נכון או לא לתת תרופות חזקות באופן כרוני לילד בלי שתהיה לו בכלל יכולת להתנגד התשובה היא חד משמעית - לא.
מערכת החינוך בארץ היא לא מה שקורה ברוב מדינות העולם.
המערכת פה גרועה. גרועה, ביזיון.
לא שבמדינות אחרות הכל שושנים, אבל פה השפל של השפל.
ועל זה אני מוכנה להוציא את כל מה שנברתי במשך שנים ועדיין נוברת. ואנחנו לא לוקחים במערכת הזו חלק ועדיין אני שונאת אותה על מה שהיא עושה לילדים ולהורים ולחברה כחברה ולאן היא מכוונת אותנו, איך היא מעצבת אותנו, את האוכלוסיה.
ןמה המטרות שלה ומי מכוון אותה ואילו אמצעים כשרים.
כולם.

אני רואה מלא ילדים והורים שסובלים ולא הולכים לאבחון ולא בודקים כיוונים מעבר להומיאופתיה והילינג, כי אין דבר כזה ADHD ומי שנותן ריטלין הוא פושע.
יש אלף פתרונות אחרים מלבד להתאים את הילד והחיים לשבלונה של בית ספר, ציונים, חוג קראטה, טלויזיה ולישון, כן מחשב לא מחשב, הגשמה עצמית של ההורים, שעות פנאי, זמן איכות (מושג ששנוא עלי) ועוד כל מיני עוולות בחסות הפמיניזם והקידמה. אני לא יודעת אם אנחנו באמת לא רואים או שנוח לנו לא לראות על חשבון היקרים לנו מכל. בסדרי העדיפויות שלי התשובה ברורה. כמעט כל מי שנותן ריטלין הוא פושע.
יש קושי. יש. יש. לאחד יותר ולאחד פחות. לי יש ג'ונגל בבית, לפעמים המוח שלי הוא עיסה. לפעמים מרוב רעש אני רוצה פשוט להיעלם. אז אני אשתיק את זה? אמסך? לא. אני אצא החוצה, ואסע לים, לפארק, לירח. אני מתה שהילדים שלי ישבו קצת, יציירו. אז מה? ומי שאומר לי כל הכבוד, איך יש לך סבלנות רק מעצבן אותי. זו לא בחירה שלי יותר מאשר של הילדים שלי. ולמרות זאת, אני בוחרת, לגמרי, כל יום מחדש.

_מערכת החינוך בארץ היא לא מה שקורה ברוב מדינות העולם.
המערכת פה גרועה. גרועה, ביזיון.
לא שבמדינות אחרות הכל שושנים, אבל פה השפל של השפל.
ועל זה אני מוכנה להוציא את כל מה שנברתי במשך שנים ועדיין נוברת. ואנחנו לא לוקחים במערכת הזו חלק ועדיין אני שונאת אותה על מה שהיא עושה לילדים ולהורים ולחברה כחברה ולאן היא מכוונת אותנו, איך היא מעצבת אותנו, את האוכלוסיה._
מזדהה עם כל מילה.

יש אלף פתרונות אחרים מלבד להתאים את הילד והחיים לשבלונה של בית ספר, ציונים, חוג קראטה, טלויזיה ולישון, כן מחשב לא מחשב, הגשמה עצמית של ההורים, שעות פנאי, זמן איכות (מושג ששנוא עלי) ועוד כל מיני עוולות בחסות הפמיניזם והקידמה.
מסכימה לחלוטין.

ועדיין לא ברור לי איך מגיעים מזה לקביעה ש-ADHD זו בדיה.

אז אני אשתיק את זה? אמסך?
מבחינתי לא זו המטרה של ריטלין (אני כותבת ריטלין כשם קוד לתרופות קשב ככלל, ריטלין על נגזרותיו הוא רק אחת מהן).
ריטלין זו רק עוד אסטרטגיה לטיפול, והיא לא יכולה לעמוד בפני עצמה (כל פסיכיאטר / נוירולוג / רופא קשב יגיד לך את זה).
כשאני נתתי לבן שלי ריטלין, ואם אני אתן לו שוב בעתיד, זה היה כדי לתת לו להכיר מציאות שבה הוא מצליח לשלוט על עצמו, שבה הוא יכול לעשות דברים כמו כל התלמידים ההרבה-פחות-אינטליגנטיים-ממנו בכיתה. כדי להראות לו בצורה בלתי אמצעית, שהקשיים שהוא מתמודד איתם קשורים לכימיה במוח שלו, ולא לעצלנות או טמטום או מרדנות כמו שנתנו לו (אנחנו ואחרים) לחשוב במשך שנים. כדי להרים לו את הדימוי העצמי.
וזה אכן שירת את המטרה. הדימוי העצמי שלו השתפר מאוד ואתו כל ההתנהגות, שינוי שניכר גם בימים שבהם הוא לא לקח תרופה. ברגע שראיתי שזה נטמע, הפסקתי את הטיפול התרופתי, כי הבחילה הנוראית והאנרגיות הנמוכות לא היו שוות את זה. לא לקבל טלפונים בהולים מבי"ס במהלך היום זו לא מטרה בפני עצמה מבחינתי. הוא עושה להם בלגן, שיתמודדו. אבל יש לריטלין יתרונות, ולמנוע אותם מהילד שלי בשם איזשהם עקרונות ערטילאיים, או בגלל הפחדות שמפומפמות בציבור בחסות הסיינטולוגיה, היתה טעות שסחבתי במשך יותר מדי זמן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בתור מבוגרת עם הפרעת קשב שאובחנה בגיל מבוגר ורק אז התחילה לקח רטלין, אני אומרת לכן בפה מלא: רטלין (לאדם המתאים כמובן, לא לכל פועל...) הוא הצלה.
הוא מקל על חיי, מאפשר לי לבצע דברים שאין סיכוי שהייתי מצליחה אחרת ונותן לי - לראשונה בחיים - אפשרות לרכז כוחות, להתפקס ולנוע לכוונים ואל עבר מטרות שמעניינות אותי. הוא גם מאד הקל את חיי מבחינה חברתית בסוגים מאד ספציפיים של ארועים.
בעזרת רטלין סוףסוף שאני לא עצלנית, מטומטמת וחסרת יכולות. מסתברש זה די להפך.

כן, ברור לי שכשמדובר בילדים זה דבר אחר לגמרי, ובכל זאת, חשוב לי שתשמעו גם דעה מהצד הזה.
(אגב, אני לוקחת רטלין אך ורק בזמנים שמצריכים זאת. ממש לא כל יום).

בתור מבוגרת עם הפרעת קשב
אמרת את זה לבד. גם אנשים שאין להם כל הפרעת קשב נעזרים בריטלין מידי פעם, במיוחד סטודנטים בתקופת בחינות. אף אחד לא חולק על כך שריטלין עשוי לסייע בביצוע מטלות מסוימות. זה לא הופך את זה לבריא ולא ללגיטימי.
אמא של כוכב, לקחת פעם ריטלין?
אני לא יודעת את התשובה אבל אם לא, כדאי לך לנסות. מה יש לך להפסיד?

זה היה כדי לתת לו להכיר מציאות שבה הוא מצליח לשלוט על עצמו

ברגע שראיתי שזה נטמע, הפסקתי את הטיפול התרופתי, כי הבחילה הנוראית והאנרגיות הנמוכות לא היו שוות את זה.

ממה שאת אומרת אני מסיקה שלקחת החלטה מושכלת שבה מצאת שהתועלת עולה על הנזק.
את מזכירה לי אישה בלידה שמרוב לחץ ופחד וכאב לא מצליחה ללדת. במקרה כזה לפעמים מתן אלחוש כמו אפידורל עשוי לעזור לאישה להירגע ולהרפות ויקדם את הלידה בהפתעה ובמהירות, בניגוד לרוב הפעמים ששימוש באפידורל בלידה מעכב אותה.
אי אפשר להתקדם ולהתבגר מתוך מצב של לחץ ומתח. והילד שחווה אכזבה מעצמו ואכזבה מהסביבה נתון ללחצים כבדים כאלו.
מה שחייבים לדעת, זה שהתפתחות והתבגרות הם לא רציפים ואחידים. יש רגרסיות ויש תקופות שנראה כאילו חוזרים אחורה. זה לא נכון לצפות להתקדמות כל הזמן. להיפך. צריך לצפות ל"מעידות" האלו, לדעת שהן תגענה ולהתכונן אליהן. כך אנחנו יכולים להגיב במתינות, לא לכעוס, לא להתאכזב ולא לחוש שאנחנו או הילד נכשלנו במשהו. להמשיך בדרך שבחרנו כי ההתקדמות תגיע במפתיע, הופ קפיצה קלה קדימה וחוזר חלילה עד שמגיעים לשלב שבו יש יותר התקדמות ופחות "מעידות".

אמא של כוכב, לקחת פעם ריטלין?
כן. לפני כמה שנים (הרבה לפני שהבן שלי אובחן) הייתי בדיכאון שפגע לי בריכוז, ולקחתי ריטלין כדי לסיים עבודה שלקחתי.
ואמנם יכול להיות שלקחתי מינון קצת נמוך מדי (ניסיתי פעם אחת ריטלין 10 רגיל, ופעם אחת SR 20), אבל לי זה ממש לא עזר בביצוע שום מטלה. לא עזר לי להתרכז. רק עשה אותי קצת עייפה.
וזה מפני שאין לי הפרעת קשב. אין לי בעיה של מעבר חופשי של דופמין במוח, ולכן התרופה הזאת לא נחוצה לי ולא מתאימה לי.

ממה שאת אומרת אני מסיקה שלקחת החלטה מושכלת שבה מצאת שהתועלת עולה על הנזק.
תאמיני לי שאף הורה לא נותן תרופה פסיכיאטרית לילד שלו בקלות דעת כאילו זה סוכריות. הרוב המוחלט עושים החלטה מושכלת. כי יש בזה תועלת, וכי כשלא נותנים לפעמים יש נזק. וכל אחד רוצה את הכי טוב בשביל הילד שלו.

מה שחייבים לדעת, זה שהתפתחות והתבגרות הם לא רציפים ואחידים. יש רגרסיות ויש תקופות שנראה כאילו חוזרים אחורה. זה לא נכון לצפות להתקדמות כל הזמן. להיפך. צריך לצפות ל"מעידות" האלו, לדעת שהן תגענה ולהתכונן אליהן. כך אנחנו יכולים להגיב במתינות, לא לכעוס, לא להתאכזב ולא לחוש שאנחנו או הילד נכשלנו במשהו. להמשיך בדרך שבחרנו כי ההתקדמות תגיע במפתיע, הופ קפיצה קלה קדימה וחוזר חלילה עד שמגיעים לשלב שבו יש יותר התקדמות ופחות "מעידות".
זה נורא יפה ונורא נכון, ונורא לא קשור.
אני שומעת פה אמא לילדים שככל הנראה אין להם ADHD. אשריכם וטוב לכם.
את לא יודעת. אין לי עניין ללמד או לשכנע אותך. אני את שלי אמרתי.

אגב, אורלי, את לקחת פעם ריטלין?

אני מרגישה שלא הסברתי את עצמי, אז אסביר שוב.
לא משנה אם יש הפרעה כזו או אחרת. כל ילד צריך לגדול, כל ילד צריך להתבגר.
התהליך הזה הוא לא רצוף. יש בו עליות וירידות.

לקוי הקשב הפרטי שלי, בן 9 וסובל, לא מקבל טיפול תרופתי כרגע

בגלל שכתבת את המשפט הזה, וציינת בסופו "כרגע" הרגיש לי נכון להזכיר שבאמת ניסים לא קורים בין לילה, ושכמו שכתבת ב1 ליולי הוא לא הופך למישהו אחר.
שבחרתם בדרך, שהיא לאו דווקא קלה, אבל קשיים בה לא צריכים לרפות את ידיכם.

לא

בשביל מה?

אני בן אדם רגוע טילים אימא, אימפולסיביות היא ממני והלאה. אבל אני חזקה בספונטניות, יותר מכל מי שאני מכירה

_כל ילד צריך לגדול, כל ילד צריך להתבגר.
התהליך הזה הוא לא רצוף. יש בו עליות וירידות._
_ניסים לא קורים בין לילה, ושכמו שכתבת ב1 ליולי הוא לא הופך למישהו אחר.
שבחרתם בדרך, שהיא לאו דווקא קלה, אבל קשיים בה לא צריכים לרפות את ידיכם._
יש בינינו הרבה הסכמה.

לא משנה אם יש הפרעה כזו או אחרת
פה אנחנו חלוקות.
שמחה בשבילך שלך זה לא משנה.
אני גיליתי שלנו זה משנה.
זה משנה, פשוטו כמשמעו.
ברגע שהבנו בדיוק מה זה ADHD וכמה זה רלוונטי לילד, ועד איפה מגיעות ההשלכות של זה, התחיל לקרות שינוי גדול לטובה בחיים שלנו כמשפחה.

בשביל מה?
לא יודעת. בשביל מה הצעת לי לקחת את זה?

כי כמו שאת מעידה אצלכם זה כן רלוונטי. אני הייתי מנסה אם הייתי נותנת את זה לילד שלי, בדיוק כפי שעשית

אטנגו AttenGo - שיטה נוירו-קוגנטיבית לאימון המוח.
(נתקלתי במקרה, לא מכירה את השיטה ואין לי שום קשר לזה, מלבד שהצצתי באתר ונראה מעניין. מביאה את הקישור כי אולי יהיה מעניין למישהו לבדוק)

תסמונת אירלן - הפרעה בעיבוד החזותי שגורמת לקשיי למידה ותפקוד, והסובלים ממנה מאובחנים לעיתים כבעלי בעית קשב וריכוז. התסמונת נתנת לשיפור באמצעים פשוטים יחסית, אחרי האבחון הנכון, בעיקר על ידי משקפיים או שקפים צבעוניים. כנראה שהתופעה שכיחה למדי, במיוחד בקרב המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז.
כתבה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחפשת המלצות על איבחונים לילדים מה אתן יודעות מהנסיון שלכם. באזור חיפה.

מישהו יודע היכן משיגים Poly Pellets למילוי שמיכות כבדות? היבוא מחו"ל נורא יקר וגם בארץ השמיכות הכבדות יקרות מאוד... מחפשים את הסוג"הבריא הלא-רעיל שיכול לבוא במגע עם ילדים.
(גם בדפים אחרים)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תגידו, יש טכניקות למבוגרים בעלי ADHD שאפשר ליישם לבד בלי ריטלין?
אני מכיר את שיטת הבולט ג'רנל ובלי מסכים לפני השינה. אתם או אתן מכירים/ות טכניקות נוספות?
אודה למסייעים או המסייעות.

היי,
אני בת 43 עם הפרעת קשב וריכוז, ההפרעה הפריעה לי גם בחיי הבוגרים,בתור אמא ,בתור שכירה, בתור גרושה שאחראית על תשלום חשבונות בזמן...
לפני כמה חודשים עברתי טיפול באקסס בארס (נגיעות עדינות בנקודות מסוימות בראש).שפשוט השקיט לי את הראש, לראשונה בחיי הבנתי מה זה להיות בלי הפרעת קשב,בלי לשמוע הכל להרגיש הכל לספוג הכל,, מאז למדתי את זה (זה קורס של יום) ואני מטפלת בעצמי וגם באחרים.
שווה לנסות סשן ואם זה עוזר לך ,ללמוד וליישם על עצמך.

באופן טבעי

באופן טבעי