קצת סדר בחיים

טוב, אז נראה לי שאני גם אפתח דף בלוג שיהיה דף מוצנע לאור העובדה שאני כל כך גדושה עכשיו בכל כך הרבה נסיונות לסדר את החיים ופשוט לא הולך...

אז כמו שאתן בטח יודעות, אני נשואה באושר ויש לי פעוטה מקסימה ומפותחת ביותר, בת שנה ורבע.

נכנסתי להריון חודש אחרי החתונה, וחגגתי שנה לנישואי עם תינוקת... D-:

כרגע אנחנו נשואים שנתיים, יש לפעוטתי ככל הנראה אסטמת ילדים שמחמירה והולכת עם הזמן, ולבעלי מחלת הנשיקה ששרצה אצלו כמה שנים וכרגע, כמה חודשים לאחר הגילוי- היא בנסיגה משמעותית.

אני בעלת הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, אבל גם בלי לאבחן- אני מבזבזת המון המון אנרגיות במהלך היום על כל כך הרבה דברים קטנים, וכל כך קשה לי להצליח לארגן את הבית...
את ן יודעות מה? אפילו להעמד לשטיפת כלים. רק ה"תקומי ותשטפי, יש שם בסך הכל כלי אוכל של שני אנשים וסיר, מה כל כך קשה לך?"
אני יכולה לעמוד במצב הזה רבע שעה ולא להצליח לקום... ואחר כך כבר אין לי כוח גם לדברים אחרים...
הבלגן בבית מפחיד אותי, לארגן - עוד יותר מפחיד...
ממילא אני לא עושה כלום!!

לבשל- משתדלת.
הבת שלי יוצאת כל בוקר מאורגנת פיקס, עם הכל בתיק.. על זה אני מתאבדת, אבל העבודה (מהבית...)- על הפנים, וממילא המשכורת בהתאם, וההכנסה שלי היא המרכזית בבית ועליה אנחנו מסתמכים!!

אני הולכת לקאוצ'רית שנחשבת ממש אבל ממש טובה, הייתה הפסקה של חודש+ בחגים ואנחנו ממשיכות, הגענו למסקנה שמומלץ מאוד שאלך לאבחון BRC ולצערי הרב גם שאתחיל לקחת ריטלין (אני שומעת אתכן עד כאן, אבל המצב עלה לי יותר גבוה....

), ואחרי כל הנאומים שלי על ריטלין כמה שהוא לא טוב, נפלתי לשם גם אני....

הבעיה שלא הצלחתי לקבוע תור!!
או שהרופא עמוס, או שבכוכבית של הקופה לא הבינו בכלל מה אני רוצה.... והתנתק באמצע...
צרות...

נפלתי לכזה דיכאון- הבת שלי כבר חודש הולכת לדיקור בגלל הקוצר נשימה, ובשבת האחרונה היא חטפה כזה התקף, ונאלצתי לדחוף לה את כל הזבל הזה לגוף שוב...
ובגלל שהלכנו לבית חולים כי לא היה טרם או רופא גוי (זה לא ריכוז כמו בני ברק- ששם יש כל שבת), והמון אנשים חיללו עלינו שבת... (גם אם אתן לא תחשיבו את זה, יותר ופחות, מבחינתי זה חמור, עניין של השקפת חיים, ואני מקווה שלא תהרגנה אותי

)
והמונו שמונע ממני להכנס להריון (מסוכן לעובר) וגם המצב הרגשי שלי... (הגעתי למסקנה המדהימה (?) שאני רוצה להיות בהריון בגלל בריחה מהחיים שלי עכשיו)
אני רוצה הריון!! אוהבת ילדים בטרוף!! D-:
ואני לא יכולה כי זה לא יהיה טוב לאף אחד מאיתנו...
והחולשה שלי, בגלל בזבוז האנרגיה... ושאני לא עושה כלום...

אוף...
בא לי לבכות....

והמון אנשים חיללו עלינו שבת...

מחרדית לחרדית: אלה שחיללו עליכם שבת עשו מצווה. מה יש להרגיש רע? אם אין גוי בסביבה מצווה לחלל שבת על ילד חולה עם התקף אסטמה. לא מאמינה לי, תשאלי רב

ולא הבנתי מה קורה עם המונו של בעלך ומה הקשר בין זה להדבקת העובר הפוטנציאלי.

גם בלי הפרעת הקשב והריכוז מתקבלת תחושה של מהומה ובילבול מהפוסט שלך - מבינה אותה לגמרי כי זה מה שאני חווה לאחרונה: גם עובדת מהבית, אגב, והפרודוקטיביות שלי נפגעה משלל נושאים לאחרונה. במקרים כאלה אני מנסה לערוך רשימה, אמיתית או מנטאלית, ולראות מה המצב האמיתי בכל סעיף, מה אפשר לשפר ואיך לעשות זאת.

הנה טיפ אחד לגבי האסטמה של ילדתך: מי איבחן אותה? כי לבן שלי היו כמה וכמה התקפי אסטמה בגיל הזה ואף רופא ילדים לא הגדיר אותו כחולה אסטמה - כולם אמרו לי שהתקפי אסטמה כה נפוצים היום בין ילדים, שעד גיל חמש לא נותנים אבחנה כזו. בשנה האחרונה, טפו טפו, לא היה שום התקף. אותו סיפור קרה גם עם כמה אחיינים שלי. מה קרה אצלכם? באיזה תדירות ההתקפים שלה ומה הם כוללים? תבני תיק רפואי מסודר, תגדירי לעצמך איפה את עומדת, שיקלי מומחה פרטי קונבנציונאלי מחד וטיפול טבעי מאידך (היה לה אסטמה של העור כתינוקת? לתינוקות כאלה יש נטיה לאלרגיות, ומומלץ טיפול באייפק או בהומואופתיה)

אה, ולי אין הפרעת קשב וריכוז והבית מבולגן באופן קבוע. תבדקי את הדף של פליי ליידי באתר - אותי העצות שלה מצילות.

האם התנוקת עדיין יונקת? האם היא ניזונה ממוצרי חלב?
יש סיכוי שנמנעות ממוצרי חלב תמנע את ההתקפים.
חוץ מזה יהיה נחמד אם תגיעו לאיזון מסויים לפני ההריון הבא,לא? יש לך זמן ,את צעירה.

מאי, אלה שחיללו עליכם שבת עשו מצווה. תלוי איזה חילול. אני מבינה שצריך לשקול אותה כדי לא לתת לה חומרים בכמות גדולה או קטנה מדי, אבל לכתוב בשבת את ההסטוריה הרפואית שלה, בשעה שנשארנו עד מוצאי שבת ואפשר היה לכתוב אז, ובכל מקרה אותה רופאה טיפלה בנו בכל השעות האלו, (לפחות הייתה מקלידה- זה הרבה פחות חמור)... אבל מה שהיה - היה. זה סוג של אבל מבחינתי (סגול,סגול) על מצב שלא היה אמור להיות.

ולא הבנתי מה קורה עם המונו של בעלך ומה הקשר בין זה להדבקת העובר הפוטנציאלי.
המונו בנסיגה, אבל עדיין קיים- מה שאומר שאני לא יכולה לצפות מבעלי לתפקוד מלא כרגע ולעזרה מעבר למה שהוא עושה היום- שזה גם המון (!!)
יש שני סוגי מונו- CMV מופיע כשפעת ופוגע פוטנציאלית בעובר.
EBV- מחלת הנשיקה, כמה אנשים אמרו לי שאני חייבת להימנע, אם אני לא רוצה לקחת את הסיכון, כיוון שהיו דברים מעולם... גם ב- EBV

של ילדתך: מי איבחן אותה?
עדיין לא אבחנו, ועכשיו אני באמת מבינה שזו לא הזנחה של הרופא שלנו אלא מדיניות.
מבחינת גניום- מצד בעלי יש לו שני אחים שעד היום עם משאפים, מי יותר ומי פחות, וכמה אחיינים עם משאפים, שאובחנו כאסטמטיים, בעלי ועד כמה אחרים סבלו מאסטמת ילדים.
כך שאני מכנה את המצב כך באופן אוטומטי, בלי אבחנה רפואית.

ותודה על פליי ליידי, אני אבדוק

אחת,
פעוטתי לא יונקת לצערי כבר חודש וחצי (הפסקתי בטעות ולא הרגשתי בנוח לחזור אחר כך) ומוצרי חלב לא נכנסים אלי הביתה, פרט לחלב שאנחננו מכינים ממנו יוגורט ובעלי אוכל. זהו לגבי מוצרי חלב.
תמ"לים היא לא אוכלת בכלל, לא חלבי ולא פרווה.

יש לך זמן ,את צעירה.
מסכימה עם כל מילה. אני באמת צעירה, אבל אני כל כך רוצה המוני ילדים בבית

!!
זה החלום שלי D-: וקשה לי לוותר עליו בשלב הזה של החיים...
מצד שני אם לא אוותר עליו עכשיו, אצטרך לוותר עליו בהמשך בצורה יותר קשה ומסיבות הרבה יותר מורכבות...

שלא תחשבו, פעם הייתי הבנאדם הכי שמח בעולם!! לא דכאונות, לא משברים (כלומר, היו אבל עברתי לידם..)
אני ממש מרגישה במשבר רגשי ששולט בי ואני לא מצליחה להתמודד איתו...

לכן אני נשמעת חתיכת דכאון...

יש בי חשק אדיר שהתעורר לפני יומיים שלושה, כשאכלתי סלט, לערוך מן צום בריאות.
לא צום מים או מיצים -אני לא מסוגלת לעמוד בדבר כזה. זה דורש עוצמה פנימית ונכונות להקשבה. אני כרגע בשלב של בריחה כדי לנסות להסתכל על הכל מבחוץ.
אחרי שאכלתי את הסלט, עברתי ליד שוקולד (עקב אכילס שלי) והוא פשוט לא עניין אותי!! הסתכלתי עליו במבט שליו והוא החזיר לי מבט שואל. עניתי לו שלא בא לי להרוס את הטעם של הסלט בפה שלי עם איזה שוקולד (דווקא יחסית לא מהגרועים ביותר. 64% מריר)

וזה קרה לי שוב אתמול...
אני מרגישה שהגוף שלי ממש מבקש ממני - תרפי, תני לי מינימום כדי שלא אהיה עסוק בלפרק את מה שאת מעמיסה עלי, ואוכל לספק לך את הצרכים הבסיסיים שלך- ריכוז, סבלנות, שמחה ושלווה...

מצד שני אני מרגישה שאני לא מספיק פנויה לזה.
האם אני צריכה בכלל פניות? אני חושבת שלא... דרוש בעיקר הזמן ללכת לסופר ולקנות כמה פירות וירקות, וכמה אגוזים... נתחיל משם...
אבל אין לי כוח לקום מהכסא!! מה יהיה?

אני נשמעת אינפנטילית, אני יודעת, אבל אני כל כך מפוזרת, ולא מצליחה לאסוף את עצמי... פעוטתי הלכה לסבתא שלה (אמא שלי) ובעלי יצא ללמוד.
הטייפ בדיוק סיים לזמר, ואני נשארתי עם שקט וריקנות, שאני מנסה למלא במלל.
לתאר כמה אני אבודה ומרוקנת, ולא מצליחה לאגור כוחות הלאה, למה שאני חייבת לעשות... לא מצליחה להיות החלטית עם עצמי, ולעשות מה שאני חייבת. לא מצליחה לאהוב את עצמי כי עייפתי מלאהוב למרות שאין סיבה...

את האמת, אני קוראת מה שכתבתי ונבהלת. כי עד לפני שלושה חודשים לא הייתי כזו.
בשלושת החודשים האלו עברתי שינוי משמעותי מאוד מבחינת העבודה שלי, עברתי לעבוד מהבית, והיה חודש שפשוט לא היה שקל בבית...
פשוט לא היה מה לאכול, כי לא הייתה כמעט עבודה...

לדעתי הטראומה הזו החלישה אותי, ויחד עם ההפסקה הכפויה בקאוצ'ינג, לא היה לי אצל מי לשפוך את הלב (הגברים... את צריכה להסביר להם מה עובר עלייך ואחר כך להסביר להם איך להגיב..

)ופשוט התבשלתי בתוך עצמי, על אש קטנה....

בל לכתוב בשבת את ההסטוריה הרפואית שלה
אני אשתמש במשפט שמרבים להשתמש בו כאן: 'זה שלהם, לא שלך'. את עשית מה שהיית צריכה לעשות. הם לא חיללו שבת 'בגללך' אלא אם כן את חושבת שאת סידרת לבת שלך את התקף האסטמה...
ש שני סוגי מונו
אכן, והרופא של בעלך אמור לדעת באיזה משני הוירוסים מדובר - מתיאורך, כנראה EBV. אם זה EBV ואת כבר נדבקת בעבר - מה שכמעט וודאי - אין באמת חשש שתידבקי שוב. גם אם כן, המחקר העדכני גורס שבמקרים הנדירים של 'התעוררות מחדש' של הווירוס בזמן ההיריון, 'ייתכן שיש סיכון קטן למשקל לידה נמוך יותר או הריון קצר'. בשפת הכסת"חים הרפואית זה אומר שתכל'ס, לחצות את הכביש כנראה מסוכן יותר...בלי קשר, כמובן, יש גורמים אחרים שצריך לשקול לפני הריון, בסיטואציה אותה את מתארת.

שאת סידרת לבת שלך את התקף האסטמה...
D-:
תודה, מאי. את כל כך ישירה וברורה D-: את באמת מרגיעה אותי.

והרופא של בעלך אמור לדעת באיזה משני הוירוסים מדובר
הוא יודע, והוא נחשב מחמיר גדול בתולדות הריונות ולידות. (צומות ודומיהם)

כמובן, יש גורמים אחרים שצריך לשקול לפני הריון, בסיטואציה אותה את מתארת.
ברור, אבל בהתחשב בעובדה שלא נהוג בציבור שלי (שלנו?) לדבר על הנושא בפתיחות, זה הצתנזר לו... אבל ברגע שבעלי יחלים, זו תהפוך להיות אשמתי הבלעדית

בימים מטורפים שכאלה, אני מגיעה לרמה שמרוב לחץ כלום לא נעשה, ואפילו פעוטתי נפגעת מזה, למרות שהבטחתי לעייל שאני מתאבדת עליה (ואם לא הבטחתי זה קורה בשורה זו ממש

) ושהכל אצלה יהיה מתוקתק וזורם, ושהיא לא תפגע.
לתדהמתי ולזעזועי העמוק, אני מגלה שהיא נפגעת קשות מהמצב.
בגלל שלא כיבסתי, אין לה מה ללבוש, וזה אומר שהיא הלכה לישון עם ירושה מאחותי, שעברה כבר את העשרים... החמור במה שנאמר פה, הוא שלמחר אין לה מה ללבוש...

ביומיים האחרונים היא נעשתה מעצבנת וקשה, בשעה שהיא מאז ומעולם הייתה ילדה טובה ירושלים (טוב... לא ירושלים ממש...) והפעמים הבודדות שהיא הרשתה לעצמה להיות מעצבנת וקשה נבעו מקושי שהיא חוותה, שהיה רגעי, קיבל תמיכה ועבר הלאה. מהר מאוד.
הילדה שלי צועקת לעזרה, ואני מרגישה חלשה מדי לתת לה את הצרכים הבסיסיים באמת, (מודה ומתוודה, זו הסיבה המרכזית להיותי מנועה מהריון בשלב זה של החיים...

)והיא רק צועקת חזק יותרתעזרו לי, אני קטנה מכדי לעזור לעצמי הייתי כל כך בהלם כשנוכחתי בזה, שישבתי איתה כל אחר הצהריים עם שירי דתיה בן דור ו100 שירים ראשונים, רקדנו ושרנו, עיסינו (כדור קוצים. מצחיק מה הוא גרם לה. היא התגלגלה מצחוק, לא ניסיתי, אבל כנראה הוא ממש מדגדג D-: ), אכלנו ואחר כך ירדנו לשכנה...
באסה אמיתית שאין גינה!!

והנה היא התעוררה שוב. פעם שביעית בערך לערב זה, מצ'קונה..
אמשיך בהמשך

אני רק שאלה:

האם היא התחילה לאחרונה ללכת למסגרת כלשהי? אולי זה קשור (סטרס) לבריאות שלך ושלה.

אם כן, אולי שווה לשקול משהו חלופי (לעבוד מהבית כשהיא לידך עם בייביסיטר לדוגמה). יש בזה רווח כפול: היא בסביבה פחות מלחיצה ויותר ברירה מכל אספקט- ואת מחויבת לזמני העבודה שלך

בלי-ועם-קשר: אחת העיצות מהאתר שסידרו לי את החיים היא לעבוד על הבית יחד עם הילדים (לשטוף איתה כלים, לקפל לידה כביסות, למיין ולהכניס איתה למכונה, אפיה קניות וסדר...) וכשאינני עסוקה איתם (שינה/ אבא/ סבתות/ מסגרת) לזנוח אפילו 2 כפיות בכיור- ורק עבודה שלי.

אני שומרת על כך בקנאות. מקסימום מכינה משהו קטנטן לצהריים אם לא הספקתי (על חשבון הזמן ״לעבוד״). לאחרונה אני מלמדת את עצמי להכניס לכך גם פנאי עבורי (התעמלות. רביצה. קריאה)

תפילה_לאם

הגברים... את צריכה להסביר להם מה עובר עלייך ואחר כך להסביר להם איך להגיב..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אמא צעירה
תתחדשי על הבלוג. מאוד נהנתי לקרוא אותך באתר. אבל תמיד כשקראתי אותך נשמעת לי כל כך שונה ממה שאת מתארת כאן - עם מרץ ושמחת חיים בלי די.
והנה מאחורי זה, מסתתר קושי גדול.
תחושת הלחץ המשתקת (שיש לי ניסיון איתה...) נובעת הרבה פעמים מהמחשבות על ככככככל מה שיש לעשות ויותר מזה, על כככככל מה שלא עשינו והיינו אמורים והיותנו לא בסדר בגלל זה.
וזה מוביל לתחושה של חוסר אונים.
מציעה לך לעשות עסקה עם עצמך. כל דבר קטן שאת עושה - שווה משהו. גם אם זה רק שתי כוסות ששטפת.
לחשוב על מה את כן עושה ולא על כל מה שלא.
לאט לאט יצטרפו עוד ועוד דברים ל-כן.
נשמע שעברת הרבה שינויים אינטנסיביים בתקופה האחרונה - תוך שנתיים חתונה והפיכה לאמא, והמעבר לאחרונה לעבודה מסוג אחר, וכובד האחריות גם כמטפלת וגם כמפרנסת עיקרית.
זה עומס גדול.
אני לא אומרת את זה כדי לרפות את ידייך, אלא להפך - כדי שתתייחסי לקושי שלך ברכות ובהבנה. טבעי שיהיה לך קשה. ולכן עוד יותר מגיעה לך טפיחה על השכם על כל דבר שאת כן מצליחה לעשות.
עשייה גוררת עשייה ולאט לאט זה יסתדר.

אה, ולגבי הכביסה - תמיד אפשר לשטוף בערב עבור היום שלמחרת. ואם אין לך מייבש ולא יספיק להתייבש על החבל, לתלות מעל רדיאטור או ליד מזגן או משהו בסגנון. לפני הרבה שנים ייבשתי בגדים "דחופים" עם פן, אבל נראה לי שהם עברו מן העולם (-:

רק מה ,
האם היא התחילה לאחרונה ללכת למסגרת כלשהי?
לא היה בזמן האחרון שינוי קבוע, אבל סוכות וחתונה של אחי כמה ימים אחר כך, ושמונה שיניים שיצאו לה בתוך 3-4 ימים...
יחד עם תזונה לא מספיקה כיוון שבבת אחת הורידו לה המון מוצרים שכנראה לא טובים לה.
מבחינת הסטרס שלי- התקופה הייתה מאוד מלחיצה בשבילי, עד שאני מרגישה שאין בי מקום לבת שלי. ולמען האמת זה מחריד אותי. אבל ממש

בגלל חוסר המקום הזה, (ולמזלי, או לרוע מזלי

לא הצלחתי לטבול בחודש הקודם, כך שהייתי חודש וחצי אסורה, זה הקל עלי שלפחות באיזה מקום אני פחות מחוייבת לבעלי. יש לנו קשר נהדר, אבל כאן זה אפשר לי לקחת פסק זמן ולהשקיע במה שאין ברירה ) היא נהיית נודניקית ועצבנית, היא מרגישה שאין לה מקום והיא מנסה לבטח את עצמה מחדש.
וזו הילדה שתמיד, אבל תמיד היה לה מקום ענק אצל שנינו!! וכשהיא הייתה צריכה אותנו נתנו גם על חשבון הרבה דברים אחרים..

אני שומרת על כך בקנאות.
אני לא מצליחה להיות קנאית... זו בעיה... אני פשוט יושבת על הכסא ולא עושה כלום.

דווקא היום עשיתי

המון. שטפתי כמויות של כלים, ניקיתי את השולחן הרגיל ושל הכסא שלה, הכנתי פסטה ביתית (בלי מכונה. הידיים.... )ועבדתי שעה אחרי יומיים שלא עבדתי.
פלונית אני טופחת לי על השכם בגאווה D-: ותודה על העידוד!! אני באמת משתדלת לזרום ולנסות לעזור לקושי לעבור, ועדיין האחריות כבדה עלי D-: אבל משתדלים להסתדר...

התחלתי באמת לכתוב איך עשיתי את המסע של ברנדון, הוא בטיוטות שלי, אחר כך אכניס אותו לכאן.

אפשר לשטוף בערב עבור היום שלמחרת
בחורף באמת יותר קשה, בגלל הקטע האירגוני שתמיד היה לי קשה איתו- דאגתי תמיד שיהיו לה הרבה בגדים. החורף הפתיע ולא הצלחתי עדיין לקנות לה. בינתיים בגדי מעבר כשנעים וירושות (רק חמודות!!) מהדוד והדודות (היום בני 21 עד 6)

ותודה תפילה

אני ממשיכה מהנקודה בה עצרתי. וזה יהיה ארוך

אני מזהירה

ועוד משהו, פלונית - אני באמת טיפוס אופטימי ומלא חיים, אוהב לצחוק ולשמוח, ומחליק עניינים, אבל כשאני חושבת על מה שעובר עלי בתקופה הזו- באמת קשה לי

באסה אמיתית שאין גינה כל הקיץ ירדנו לגינה שמתחת לבית, קטנה וריקנית אבל גינה.
פעוטתי שיחקה במתקנים המסכנים שהיו שם, או עם ילדי השכנים, או בעגלה והבובה שהיא ירדה איתה...
שעות גררנו שם. אני לא מכירה את האופציה להעסיק אותה, והיא לא מכירה את האופציה להתייבש כל היום בבית...

מוזר לי.. אבל כל שינוי הוא מוזר, אז זה כבר לא מוזר לי

אחר הצהריים היא כל הזמן ביקשה להיות איתי ועלי, ועכשיו, היא התעוררה כל רגע אחרי ההשכבה.
את האמת, קשה, אבל לא נורא...

ביום שלישי בערב עשיתי את המסע (בעלי הדריך אותי) הגעתי למוח מבחוץ, הוא היה נראה כמו כרובית לבנה עם קוים שחורים לאורכו ולרוחבו.
נכנסנו, הכל היה שחור (כמין כיפה לא גדולה, כמו בקבר רחל למשל, אבל הרצפה הייתה בסוף הקימור של הכיפה. לא היו קירות מאונכים.
וכשבעלי שאל אותי איזה רגש יש שם- הרגשתי פתאום ניכור וקראתי שאני רוצה לצאת משם, לא נעים לי!!
הגעתי לגיל 6-7 בערך, הייתי לבושה בפיז'מה מרוטה (גילוי נאות- בחיים לא הייתה לי כזו) ובנעלי בית שאני יודעת שהיו של אחותי באותו זמן פלוס-מינוס
זו הייתה הרגשה מעורטלת, עירומה במושגים שלי, בלי כוחות, בלי יכולות, טכניות- פיזיות או רוחניות, וכמובן שלא רגשיות.
הסצינה הייתה סצינה "חינוכית", ואת האמת לא מאוד ברורה כך שלדעתי היא סמבולית לכל מה שקרה באותן שנים.

אחים שלי היו ברקע, אין לי מושג מה התפקיד שלהם היה בסצינה הזו, בכל אופן, הם הוזמנו למדורה יחד עם ה"מחנכים" (חשוב לי להגיד שיש לי היום קשר מדהים איתם, והערכה הדדית. באותה תקופה -כך הייתה הנורמה. ולא חלמתי עד כמה זה שקוע אצלי עמוק!!), המדריך הרוחני, אני של היום ואני של אז. ישבתי ליד אני של אז וליטפתי את שערה כביכול: אני כאן. את לא לבד. המדריך ישב קצת מאחורי, כביכול לא מפריע, אבל נוכח.
היו חילופי דברים קשים וכואבים בינינו, הבנתי שכלית את המצב והמעמד (אמא לארבעה פיצקלך, הגדולה בת 6-7, הקטן תינוק, בעל שלא נמצא כל היום בבית והיא עובדת מהבית וצריכה גם לתחזק הכל לבד. קצת יותר קשה ממה שאני היום..

)
רגשית התנגדתי. הרגשתי שהדברים היו צריכים להעשות אחרת למרות כל הקושי שלהם. הרגשתי ממש קשה עם עצמי ועם המצב. ואז המדריך הרוחני שאל אותי מה למדתי מזה, או מה זה עזר לי...
פרצתי בבכי מזעזע

כמו ילדה בגיל הזה... זה היה ממש נורא.. (בעלי אמר לי אחר כך שהוא לא הרגיש רע עם הבכי, כי לא הוא היה אשם

) כשנרגעתי המשכנו את התהליך עד סופו, אבל הייתי בהלם.
בהלם.
אחרי שנים של הדחקה, אם בגלל חוסר יכולת וכלים להתמודד מול זה, אם מבחינת הבושה מהחברות (שוב, הם אנשים משכמם ומעלה, אהבו אותי אז ואוהבים אותי היום, וברוך ד' מחנכים את הצעירים יותר בצורה שונה לגמרי!! אבל זה היה המצב) ואם מבחינת זה שילד אוהב את הוריו תמיד, בכל מצב, ולכן נוח לו להדחיק...?

לא חלמתי שכל כך הרבה כאב יצא משם. ועדיין לא השלמנו (ביני לביני)...
אני מקווה שיהיה לי מסע נוסף בקרוב, אני מתלבטת האם לפתוח שוב את היחסים האלו, או לעבור למשהו אחר... (למה כל כך קשה לי לעבוד? למה אין לי סבלנות אל פעוטתי, למה יש לי תקרים עם בעלי, בנושאים שהייתי מצפה מהם לזרום חלק? למה קשה לי להיות עקבית? ) כל נושא שהוא יכול להיות תלוי בנושא הזה, ולכן אני מתלבטת.
זה מחשיש אותי (;-) ) ומצד שני למה לא לפרוק את זה כבר ולהתפטר...

מסכנה קטנה... הערב נוכחתי שכנראה יש שם עוד מתקפת שיניים....

מה לעשות. כואב לגדול...

לא יודעת איזה דף מתאים לזה, אבל אחרי התקופה המורכבת שהייתה לנו בזמן האחרון, וקצת קושי בזוגיות, גיליתי אתמול שפעוטתי נרתעת מאבא שלה...

מה עושים עם דבר כזה?
יש מצב רציני שאני פשוט משדרת לה, לרוע מזלי..
גילוי נאות, הזקנקן שלו מפריע גם לי, אני מכוונת לשטחים הפתוחים, אבל היא קטנה מדי ונמוכה ביחס אליהם.
ואני ממש נבוכה, חשוב לי שיהיה לה קשר טוב איתו כבר עכשיו, ואני חושבת שקשר עם הילד שלך נותן לך באיזה מקום אישור להיותך נאהב, ולמקום שלך בעולם.
אם אין לך אישור מהילד, אתה עלול להרגיש קצת מיותר....
מה עושים?

תפילה_לאם

במה מתבטאת הרתיעה? נרתעת בעצם מהזקן?
כי אם רק זה העניין - אפשר שלא תצמיד פנים לזקן ואולי תלטף אותו ותסרוק באצבעותיה. אפשר להדגים לה.
ואני מניחה שככל שתשהי במחיצת בעלך בנעימות בנוכחותה, היא תקבל את השדר הנכון. @}

במה מתבטאת הרתיעה?
הוא בא להרים אותה על הידיים, היא בורחת. אני מנסה להעביר אותה ממני- היא מנסה לרדת, לחזור אלי או שהיא מייללת.
היא באמת נרתעת.
אני נוטה להאמין שהזקן שלו "עוזר להחמיר" את המצב, אבל גם כשהיא לא במגע איתו, זה קורה

שככל שתשהי במחיצת בעלך בנעימות בנוכחותה, היא תקבל את השדר הנכון.
תודה, אני גם חושבת כך, אבל לוקח לי קצת זמן להתחממם בכיוון הנכון

בגלל קצת קושי בזוגיות

תפילה_לאם

לוקח לי קצת זמן להתחממם בכיוון הנכון
כל עוד בסך הכול את בכיוון הנכון, אני מאמינה שזה יבוא.
ואפשר להציע שאבא יישב עם דברים שהיא אוהבת (משחק כיפי, ספר שירים) והיא תימשך לעסוק בפעילות ודרך זה תיהנה עם אבא.

9)חוזרת לכתוב.
אז קודם כל, תודה לכל מי שתמכה בי, כולנו יודעות מה זו אישה ומהם מצבי הרוח שלה...
וברוך השם אני בדרך כלל בנאדם שמח וטוב לב D-: , רק שיש תקופות לכולנו, ולמרות שהמצב לא מזהיר -משתדלים לשמוח במה שיש.
הנה, ברגעים אלו ממש בעלי טוב הלב נמצא אצל הורי כדי לגרור משם רדיאטור בשביל פעוטתי (אני צריכה שם אחר, תפילה לאם יש לך רעיון?

מסורבל כל הזמן לכתוב פעוטתי אפילו אנסטסיה יותר פשוט

) ואת כל הבגדים של אחיות שלי (6,10) שלבשו בערך בגיל הזה. לפני כן הוא קנה לי סופסוף מגן לנייד הרגיש הזה, שמחרפן את חיי כבר 3-4 חודשים בלי מגן...
אז יש מסירות וקשר ושמחה, ורצון כן לעזור אחד לשני (בדרך כלל הוא חוזר רק ב 20:45, הפעם חד"פי הוא סיים ב- 19:00 י....ש!!)
וזה המון. כי מכאן, גם אם קשה, יש מישהו לרוץ איתו...

אתמול התחלתי קורס של הוראה מתקנת, של שיטה המותאמת לציבור לומדי החיידר במיוחד (גיל צעיר, הברה ייחודית- משתנה מעדה לעדה) בשונה מהציבור הדתי לאומי או החילוני שלומד בהברה רגילה, ובמבטא ישראלי תקין.
השיטה מתאימה גם לבנות (גיל 5-6 במקום 2.5-3 אצל בנים חרדיים) ולבני ציבורים אחרים, אז לא לדאוג

מאחלת לכם שלא תצטרכו D-:

בין המרצה לביני, ואחד מהורי, (יש לנו הכרות ותיקה) נטוש ויכוח עתיק יומין האם היא צודקת בהנחת הבסיס שלה, האומרת שילד חייב לדעת 100% את הפונולוגיה, או שכדאי להתבסס הרבה על ההקשר והמשמעות, והקריאה האוטומטית.
היא טוענת, שילד, במיוחד דתי, ייתקל בחייו בטקסטים רבים בעלי מילות תפל, כביכול, כמו חומש, משנה וגמרא. מילים שחייבים בשבילם ידיעה מלאה ושליטה מעולה בסודות הפונולגיה, על מנת להצליח להתמודד בהמשך עם המילים הלא מוכרות לו מהיומיום.
אנחנו טענו, שילד מאבד בצורה כזו את חוויית הקריאה ואפשר ממש לפגוע לו בקריאה להמשך החיים בגדול או בקטן, וילד שקורא סיפורים שמגרים אותו להמשיך לקרוא, שיוצרים לו חוויית קריאה וחוויית הצלחה יהפכו את הקריאה שלו לחלקה וזורמת, בגלל האוטומציה, ולגבי טקסטים מורכבים - כולם מסתדרים אם יש להן רצון טוב. רצון טוב יש למי שחווה הנאה מהקריאה.

החלטתי להגיע לקורס בצורה נייטרלית, ללא דעות קדומות או אמונות, ולא להתעמת במהלך השיעור כלל, למרות שהנושא בוער בעצמותי..

את האמת- הרגשתי כל כך מטוהרת בשיעור, כל כך פנויה להקשיב וללמוד מה שיש לה לומר, שנדהמתי.
היה מיוחד.

היום סופסוף אחרי תקופה של שבועיים- שלושה שפעוטתי לא ישבה על הסיר שלה (השרותים הקטן, כהצעת בשמת

היי, בשמת, אימצנו בחום D-: )כמעט בכלל, היום ישבה בצהריים ובערב לפני האמבטיה, ופשפשה!! כשהראיתי לה את הפשפוש ואמרתי לה"מתוקה, הנה הפישי שעשית!!" (ירושה מאחותי - הכינוי המצחיק הזה... מסתדר אפילו עם הפועל) היא בחנה אותו בכובד ראש והיה נראה שסופסופסוף הקטנה הפנימה שזה תוצר עצמי שלה D-:
תודה לקל!!
כולנו תקווה שבקרוב נצליח להתחיל להוריד חיתול לכמה שעות.. (אני קצת מתלבטת איפה ומתי, כי אחה"צ יוצאים בדרך כלל לגינה, ואם לא- זה חסר לה מאוד... אולי רק בצהריים, כשהיא חוזרת מהגן עד זיוצאים אחר הצהריים, וכשהיא תלמד להשתלט על עצמה

נרד לגינה עם תחתון ו/או רק עם מכנסיים ועם סמרטוט לפנצ'רים...

איך אמא שלי הייתה אומרת?
מתחילים לראות פה את הרצפה.. D-:
ולא, אל תדאגו לבריאותה וחייה, זה פשוט- מאז נישואי היא כבר לא צריכה להיות אחראית לבלגן הבלתי נתפס אצלי D-:

ניסיתי היום לקבוע לי תור לBRC ולא ממש הצלחתי... אני תוהה מה עלי לעשות אם רק בתל אביב אני יכולה לקבל את האבחון באחד המכונים, אין להם בסניף בירושלים.
לא בא לי על תל אביב. עמוס לי שם מדי. ירושלים פחות, במיוחד בפריפריות...

נראה מחר, אם אצליח לקבוע תור במכון אחר....

ערב טוב, נכון לעכשיו D-:

כשסופסוף החלטנו שהולכים לישון, אתמול בערב, נזכרה הפעוטה להתעורר... אני מתחילה להתלבט אם זה לא הרגל שהיא פיתחה לעצמה בעזרתנו האדיבה...
נכנסתי לחדר שלה, בדרך כלל זה מתחיל ומסתיים בבקבוק שנגמר לה. היא יושבת חצי ישנה במיטה, עיניים פקוחות קמעה קמעה והיא מגישה לי את הבקבוק. אחר כך היא יושבת שקטה במיטה עד שאני חוזרת עם הבקבוק המלא במים, ומגישה לה אותו. לפעמים היא נשכבת לבד ולפעמים אני משכיבה אותה במיטה, נשיקה, שמיכה ולילה טוב.
אם זה כמו שהיה אתמול, שעה שאנחנו גם הולכים לישון כבר, אני מחתלת אותה כי היא גדושה לעייפה

אתמול המתוקונה כנראה הייתה עירנית מדי, וגם העצירות הארורה הזו (מותר?) כנראה קצת היציקה לה. היא קיטרה בקול על העצירות,

אני כאמא מסורה (אולי קצת מיותר מדי?) בכל פעם שהיא סובלת מהעצירות אני נמצאת איתה עד שהגל יעבור. אני לא מסוגלת לחשוב שהיא מתפתלת מייסורים שמשתווים בעיני ללידה (היא צורחת יותר חזק מהצרחות שלי בלידתה, אולי אכתוב יום אחד את סיפור הלידה שלה, אחרי שיהיה לי שם בשבילה, יותר אופייני מ פעוטתי ) ושאת כל היייסורים האלו שהיא תעבור לבד? גם אם אני לא נוגעת בה, כי זה מקשה עליה....

אני התרגשתי מהקיטור וכנראה התייחסתי יותר מדי ביחס למה שהייתי פועלת אם הייתי עירנית מספיק וקששובה לה.
הפעוטה קלטה זאת וניצלה אותי, בין התקפי הכאב, היו התקף אחד או שניים שהיו יזומים מצידה D-:
כשבאמת עברו לה הכאבים, בעלי הרדים אותה והלכנו גם אנחנו למיטה....

הבוקר התעוררנו די בקושי...

(מה עושים עם משמעת עצמית לזוג שמתקשה ללכת לישון בלילה.... מכות עוזרות? יש שכירי חרב שיכולים לדאוג לביצוע...

)
אבל הפעוטה הייתה רעננה כאילו ישנה עידנים...
המיטה הייתה מלאה בפרורי לחם (יש לה לחם ליד המיטה דרך קבע), בשלוליות מים קטנות ובמגה בלוקס שהעסיק אותה במשך חצי שעה בדואט עם הלחם.

לפחות יש לה מרץ, לקטנה...

אגב, נכון באסה שאני שולחת אותה לגן, היא מבזבזת שם את הכוחות היצרניים שלה, וחוזרת הביתה ומ 13:00 כשהיא מגיעה הביתה עד שעת השינה שלה בלילה, לא משנה מה היא תהיה- 17:30 או 19:15 היא עייפה כל הצהריים ואחה"צ.... אני לא מספיק יכולה להנות איתה ככה....

ואני לא יכולה לא לשלוח אותה. זו בעיה כי אני צריכה קצת שקט, והיא צריכה המון חברה, ומשחקים שאין לנו בבית (תגידו שהמשחקים יעלו יותר זול אם אקנה אותם במקום לשלוח אותה לגן, אה? D-:)

לא קשור למה שכתבתי עד עכשיו, אבל קשור לסדר בחיים.

אני זוכרת שאי פעם, לפני נגיד 15 שנה, קראתי באיזה עלון או ספר על כך שאנשים לא יודעים להגדיר את עצמם לפי פנימיותם, אלא לפי התנאים החיצוניים שלהם: שמי גל, אני עובד היי טק כבר 10 שנים, בהתחלה ב מקום X ואחר כך ב- Y וכרגע באופן עצמאי מול כמה לקוחות קבועים. אני גרוש ויש לי ילד וכלב".
כן, אבל מי אתה?
"אמרתי לך הרגע".
לא בדיוק, נסה שוב לחשוב מי אתה...

ברגע הראשון ניסיתי לחשוב על עצמי : מי אני?
ולא הצלחתי לענות על התשובה הזו, בכיוון פנימי!!
מה אני אגיד, שאני לא מכינה שיעורים באופן קבוע??
שיש לי כך וכך אחים?
שאני לא אוהבת חשבון? (אהבתי, אבל בגלל שאחותי הצעירה ממני בשנה אהבה עד כדי לסיים עד פורים את כל התרגילים בספר הלימוד השנתי, כבר לא כל כך... כי אני לא חשבתי על ההברקה הזו

)

את האמת?
עד היום קשה לי לענות על שאלה כזו, היא דורשת דיוק פנימי והכרות עצמית חדה. בשביל לענות עליה באמת.

מי אני?
אישה צעירה, נשואה באושר עם ילדה. אלו המאפיינים החיצוניים שקשורים גם לאופי שלי ולהגדרה העצמית שלי כיוון שהם מעצבים אותה כל רגע מחדש.
חוצמזה, אני בנאדם שמח בדרך כלל, אני מנסה להיות יותר טובה, לעשות את הטוב והישר, ללכת בדרך שהכי נכונה, אני יצירתית ואוהבת את החיים ואת היצירה והאומנות כמעט בכל תחום. יותר נכון- את החיים המתפרצים מהיצירה האומנותית בכל תחום.

את האמת? אני גם חושבת שזה לא מספיק מגדיר מי ומה אני, אפילו לא במישור שבו כתבתי, וקל וחומר שלא ברובד עמוק יותר ופנימי יותר.

קשה, קשה לעצמינו להגדיר מה אנחנו...

הקטנה, (תפילה לאם , דרוש לנו שם דחוף יש לך רעיון אתני? השם היחיד שעולה לי בראש הוא תרגום של שני השמות שלה לשמו לועזיים, וזה נשמע נורא, כי זו הייתה אחת הדמויות הסדיסטיות ביותר בהסטוריה...) התעוררה הבוקר, כרגיל לפנינו, ושיחקה במיטה, קצת קראה לנו, קצת יללה...
פתאום שמעתי אותה בכאלו צרחות, שהייתי בטוחה שקרא לה משהו.דהרתי אליה, וגיליתי אותה שוכבת על הגב והרגל תקועה בין סורגי המיטה עד מעל הברך...
זו כבר פעם שניה שזה כך, בפעם הראשונה כמעט שברתי את המיטה כדי לשחרר אותה לחופשי (סורג קדימה וסורג אחורה, זה למיטב ידיעתי מרחיב במקסימום האפשרי)
היום כבר היינו מתורגלים כך שהדחיפה של מוטות המיטה הייתה עדינה יותר..
בסוף היא יצאה וקבלה מאמא חיבוק גדול.

יש דרך למנוע מזה לקרות?
יש דרך לשחרר אותה בלי לסכן את המיטה? (משכל, חדשה בשבילה, בת 8 חודשים בקושי. לא חבל?)

זה כבר מתחיל להלחיץ במקצת...

אתמול הורדנו את החיתול (חד"פ) פעם ראשונה לכשעה. נתתי לה להסתובב בבית, ולפשפש על הרצפה פעמיים, כל פעם ידענו אותה בלי שמחה מיוחדת, אבל גם בלי כעס כמובן, שפישים עושים בשרותים ולא על הרצפה, הלכנו לסיר כמה וכמה פעמים, ומעשה שטן- דווקא אז היא לא פשפשה.

אני זוכרת שבשמת ודנדי הזהירו אותי מראש לגלגל שטיחים וריפודים, וצחקתי לעצמי.
איפה יש שטיחים, מה יש לי ארמון? יש לי בית בסגנון פשוט, עם הריהוט הנדרש וזהו, אין לי כסף למותרות, לצערי, ואפילו הספה (יש שניה כמובן), עשויה מעור תעשייתי.

הבוקר גילינו איפה השטיח.
אתמול היא לא הספיקה להתרחץ כי הגענו מחוץ לבית. היא קיבלה בקבוק מים ונרדמה מיד.
הבוקר הפשטתי אותה ליד האמבטיה, שם יש לנו שטיחון כדי שיהיה נעים לצאת מהאמבטיה. רק הורדתי את החיתול, אתם יודעים מה קרה... D-:
על הריפוד היחיד שלנו בבית D-: (אני צוחקת כאן לעצמי צחוק פרוע D-:)

טוב שיש עוד אחד, ברגע שהוא יתייבש, נחליף ביניהם.

_יש דרך למנוע מזה לקרות?
יש דרך לשחרר אותה בלי לסכן את המיטה?_

ראי מדור מיטה משפחתית יש שם המון על ייתרונות הלינה המשותפת גם עבור הילד וגם עבור הוריו.

תודה, יקירה, הבעיה שכבר עברנו את השלב ולא נחזור אליו. אם היינו מתחילים מראש וממשיכים- כן, בעבר ישנתי איתה הרבה מאוד. לאחר מכן עשיתי חשבון שזה לא מתאים לאורח חיינו כרגע (וגישתו של בעלי לרעיון), והיא במיטה משלה, וכשהיא מגיעה למיטה שלנו היא רק הופכת את הסביבה ותופסת כל מה שבהישג יד. נראה לי שזה לא יתאים לנו...

תפילה_לאם

אני צריכה שם אחר, תפילה לאם יש לך רעיון?
יש בלי סוף, למשל, "אהבה" או "אהובה" בגלל שם דף סיפור הלידה שלה.
אפשר גם "בכורה", "הקטנה", "הילדה", "האפרוחית"...
אבל כווני אותי: אות פותחת או משהו, איזה סגנון שמות, ואציע עוד רעיונות.

תפילה_לאם

עכשיו ראיתי את זה:
יש לך רעיון אתני?
אבל לא הבנתי מה הכוונה...
בא לך "קלאופטרה"? "יוהנה"?
(אצלי השמות מותאמים לאות הפותחת של השם האמתי.)

יש דרך לשחרר אותה בלי לסכן את המיטה?
מן הסתם, אפשר לשחרר את הרגל כמו שהכניסה אותה, לנסות לסובב או לשנות זווית בעדינות.

בא לך "קלאופטרה"? "יוהנה"?
יוהנה אולי לא, כי זה מדי משתמע לי לא שייך. משום מה קליאופטרה עובר אצלי, אולי בגלל ששכחתי מה שלמדנו בהסטוריה.
אבל כן, התאהבתי בשמות שאת מכנה את הילדים שלך, ולומר את האמת, בהתחלה קצת נבוכותי....

שיש כאלו שמות היום D-:
האות הנבחרת היא מ' (השם השני מתחיל ב ת')

תודה

בגלל שם דף סיפור הלידה שלה.
אגב, אני מגלה כאן קוראת נסתרת...

מאז שהיא קטנה ואנחנו יורדים לגינה, עוקבים אחרי הנמלים. לאן הן הולכות? מה הן סוחבות? מאיפה הן באו?
הנמלים הן קטנות. קטנות אפילו מכרית האצבע שלה.
אפשר לגעת בהן עם אצבע שמנמנה או ללחוץ.
מה יקרה?

יום אחד היא נפלה על המדרכה בדרך מהגן הביתה, וכשהיא בחנה את סביבתה איך הכי נוח לקום, היא גילתה חור באדמה!! (לא שזה נדיר, יש הרבה מאוד קינים במדרכה הזו...)
חור שמסביב יש חול, והמווון נמלים קטנות וחמודות!!
אמא אמרה שהחור נקרא "קן" והוא הבית של הנמלים.
הן גרות שם, בחור הקטן הזה?
והן מוציאות את החול, שיהיה להן בית יותר גדול.
אפשר לגעת בנמלים החמודות, ואפשר ללחוץ חזק!!
מה יקרה?

אבל אמא אומרת לא! לא להרוג את הנמלה.
איך אפשר להרוג את הנמלה? אני רק רוצה לגעת או ללחוץ וכו...

אני כל כך גאה שכיום, בכל פעם שאנחנו עוברות בדרך מהגן הביתה, אנחנו עוקבות בסקרנות אחרי הנמלים, והיום היא אפילו לא מושיטה אצבע.
חושבני שזה נקרא אילוף, בדרך לאדם יותר טוב

תפילה_לאם

האות הנבחרת היא מ'
מרמלדה? (כה חיוני.

)
מריאנה?
אני בכיוון?

אגב, אני מגלה כאן קוראת נסתרת...
לצערי, הספקתי רק להציץ. כשאמצא את הזמן להיפגע - אגיב בעז"ה. @}

תפילה_לאם

_מרמלדה? (כה חיוני. )
מריאנה?_
וגם מרתה, והיה לי עוד רעיון ששכחתי בינתיים וכמובן... מטילדה.

תפילה_לאם

אה, נזכרתי: מרגרט.

ישנם שמות שמקושרים יותר מדי להווי בורגני באירופה- יוהן, מרתה וכו. אולי זה רק אצלי, כי הסופרים שלנו, אלה שאני מואילה לקרוא, משתמשי בדרך כלל באותם השמות. נשמע לי נחות מדי, למרות שיכולים להיות אנשים מדהימים בשמות האלו, כן? אל תקחו אישי

ברגע שאכיר אנשים בשמות האלו, הרושם שלי ישתנה, כמובן!!
שם הסטורי כמו קלאופטרה (אגב, מה היא הייתה...?) או שם פחות עממי, יכולים להסתדר לי.

בסוף אני אקרא לה מרציפן (ראה ערך האיש הקטן של אריך קסטנר.... גם למ' שלי יש פוני בובה ושיער קצר.) D-:

ותודה שאת כל כך חושבת עלי

תפילה_לאם

בכיף. ויאללה , לכי על "מרציפן" (או "רוזה").

הלכתי.... רוזה מרציפן שלי....
טקס ההטבלה יערך בשעה....

תפילה_לאם

מותק!

תודה, יקירתי!
את אשמה D-:

אני מודיעה בזאת על שינוי השם לפעוטתי, בעזרתה הפוריה של תפילה, ל רוזה מרציפן (זוכרים אותה? מאיפה? אה, כתבתי למעלה? נכון D-: כאילו שכחתי)

אתמול בערב גילינו שלא עצירות ולא נעליים, לרוזה מרציפן יש תולעים... פחחחחחחס
יש לי חשד שהן עלו לריאות - לפי מה שכתוב ב תוללעים במעיים . היא משתעלת הרבה ושיעול מוזר כזה... לא היה לה כזה.
כשאני מדמיינת את המצ'כונה מנסה לשחרר איזו פושעת מהסמפוניות שלה, השיעול ברור... הייתי יורה בהן, אם זה לא היה מקום כזה איסטרטגי....
סתם... בחיים לא.

אתמול גיליתי שהחיים שלי נעשים קצת יותר נוחים- הבעל, הילדה, וכמובן אני עם עצמי...
וגיליתי שהקטעים החמודים שאני כותבת מדי פעם, של התבוננות ברוזה, במצבים שונים, מרפים אותי, ועוזרים לי לעצור ולהתבונן קצת מסביב.
איזה עולם!!

מקווה שזו לא שוב שמיכה חיובית שבאה לחפות על הקושי שלי...
אם כן, אני כבר מוצאת את החורים שלה...

יחד עם המבט החיובי נכנסו גם כמה גרושים לחשבון הבנק, בצורה שמאפשרת לנו לשלם גמא"ח וגן, עוד נגיד 300 שקל למחיה ועוד 300 שקל לנעליים, במקום הסמרטוט שבעלי נועל....
נראה לי שאני דואגת למשוך אותם מהחשבון כדי שלא נשתמש בהם, ואם באמת לא נצטרך אותם החודש, נקנה לו...

עד כדי כך אנחנו עניים

סתם.
יש לנו אחד את השני ואת רוזה מרציפן, ויש לנו דירה ויש לנו הורים תומכים (כל אחד לפי רמת השיתוף שלנו אותם)
והכל טוב ונחמד ונעים...

תפילה_לאם

וגיליתי שהקטעים החמודים שאני כותבת מדי פעם, של התבוננות ברוזה, במצבים שונים, מרפים אותי, ועוזרים לי לעצור ולהתבונן קצת מסביב.
גם עבורי הכתיבה היא אפשרות לפרספקטיבה, לעיבוד.

מה את עושה בנוגע לתולעים? (באמת הכי מגעיל. פי כמה מכינים.)

את האמת, אני ממש לא יודעת...

כרגע- זה אחרי שאתמול נתתי לה שן שום ב***, הוא יצא אצל הגננת, במהלך הבוקר.
בצהריים אכלנו עוף מפוצץ בשום כתוש, ואחר הצהריים נתתי לה R56 (נגד טפילים)
היום אחר הצהריים היא התחילה לקטר, אז העברתי לה ניגוב עם צמר גפן רטוב ומטופטף שמן עצתה, והשארתי אותו בחיתול, ליתר ביטחון.
באמבטיה כמובן הוצאתי, ואחרי האמבטיה ניסיתי להכניס לה שם וכנראה זה צרב לה (האזור היה אדום, למרות שמרחתי הבוקר שמן אובלפיכה, וגם עכשיו, אחרי האמבטיה.) אז חוררתי קפסולת שמן שום וניסיתי להכניס לה, אבל היא ברחה לי ועד שהצלחתי, למרות הדיבורים המרגיעים וכו...
אחר כך היא בכתה המון המון זמן מעלבון וכאב ביחד, ניחמתי אותה בדיבור, נשיקות וחיבוקים חזקים, ואחר כך שיחקנו ושרנו עד שנשבר לי, והלכיתי איתה להורים שלי כי כבר לא היה לי כוח לבלות איתה ערב ערה (אתמול עד שהיא הלכה לישון... שעות.... ובסוף איכשהו היא מצאה את עצמה במיטה שלנו. רוכבת עלי, מפטפטת, זורקת עלינו את הדובים שלה וכו...)
עד שחזרנו, בעלי הגיע והשכיב אותה לפני חצי שעה +.
כרגע היא משתעלת, וחוששני שזה מהתולעים, או שאני היפוכנדרית...

אפילו הבצל לא עוזר.

מתחילים טיפול גם בהורים שלה....
רוזה מרציפנוש..... המסכנה...

סיימתי את אהבה חדשה !!
מוזמנות בשמחה, לקרוא ולהגיב

אחרי שלושה לילות לבנים של ילדה מתפתלת וצורחת (התולעים הארורות), החדרת שום או כמוסות שמם שום, וצרחות אימה של "אמא, חדרת לפרטיות שלי!! זה לא הוגן!! רוצה גם ככה? אמא, אני סמכתי עלייך שתהיי בסדר, זה כואב לי זה פוגע בי, המקום הבטוח שלי הלך לכל הרוחות....!!! :'-("
לא, היא לא מדברת עד כדי כך יפה, אבל זה מה שהבכי אמר לנו.

וכשבעלי מאחורי לחוץ שמא אתבלבל בהחדרה, והיא מתפתלת לי במיטה ומנסה לברוח... ואני עוד צריכה באמת להיזהר....!!
כבר יש לה כוויות באזור ואפילו האובלפיכה לא מספיק יעיל.. מצ'כונה קטנה...
הפכנו למיטה משפחתית (עכשיו עוד אפשר, מה יהיה עוד כמה ימים? כשהמיטות תהיינה מופרדות??) היא ישנה ביננו על הכרית שלה, עם דובי, בקבוק ושמיכה ומוודאת כל הלילה שאפ'חד לא ישן בבית הזה, מה, למה רק היא?
וכך כל הלילה אני רואה מולי את פניה החמודים פותחים לי את הפה, מחדירה אצבעות, בודקת את שרטוטי האוזן, עוברת לאבא, מטפטפת עלי מים, מחלקת לאבא את הדובי, גולשת לכרית של אמא מתיישבת על אבא ומצפה כמובן לפידבק....

מרציפן קטן ומתוק שלי!! אין עלייך!!
אפילו תוודאי שנה (כמו עד עכשיו

) שאנחנו לא ישנים, לא נפסיק לאהוב אותך

עידוד קל, למרות הכוויות והפגיעה בתחום הפרטי שלה, היא ישנה יחסית יותר טוב.
אני מוכנה לתלות את זה בשום....

רק עדכון קצר, כיוון שלאחרונה אין לי הרבה זמן לגלוש לכאן

מהרגע שניסיתי ללכת מכיוונו של בעלי בתחום הקאוצ'ינג, פשוט קיבלתי הארה שאני לא צריכה את זה בכלל!!
הקואצ'רית שלחה אותי לאבחון BRC, יצא גבולי, ואחר כך - למרות שידעה כמה עולה אבחון שני ומהם תנאי חיינו (נגיד ככה, בשבילה זו השקעה של שעה אחת. בשבילי- יומיים שלושה של עבודה. אני מדברת על המחיר של האבחון, כפועל יוצא מהיחס בין רמת חיינו, וכמות השעות שאני עובדת, שהיא דינמית מאוד), היא שלחה אותי לאבחון חוזר.

פתאום הגעתי למסקנה מטורפת, מהממת (אני עדיין בהלם...

) בעוצמתה ובעמקותה, שבעצם כל התהליך של החודשים האלו היה הצדקה של עצלות טבעית וקושי אובייקטיבי שמושפע מהכלים שאיתם נולדתי. (באמת יש לי בעיית ארגון קשה, באמת אני מוסחת מאוד, ויש לי מצבי רוח. לכן ליפול? להרים ידיים? לא מתאים לי!!)
בימים החארונים התבשלתי עם המסקנה הזו, ואתמול הרמתי את הכפפה, ויחד עם רוזה, בת ה- 16.5 (חודשים

) פשוט התחלנו לעבוד, לתלות כביסה יחד, להפעיל מכונות, לאפות עוגה ולשטוף כלים... תשמעו, זה הישג....
היום- אלו היו השרותים והאמבטיה, כלים בכיור אחד עם השיש, ברז ונושאי כליו, וקצת כביסה. (לא משנה שבעלי הספיק בזמן הזה לפנות את הרצפה בסלון ובמטבח, לתלות איתי חחלק מהכביסה ולשטוף סלון ומטבח...

)

והקואצ'ינג..?
לא הבנתן לבד??

לא צריכה אותו, ולא חוזרת אליה בעזרת ד'!!

שבת שלום בינתיים D-:

תפילה_לאם

תשמעו, זה הישג...
בהחלט! @} טפיחה גדולה על השכם! (בייחוד כשזה יחד עם רוזה )
ואל תתייאשי אם בהמשך יהיו לך פתאום ימים ששוב לא בא לך לעשות כלום ואת לא מוצאת את הידיים ואת הרגליים. אפשר להתרומם מזה מחדש!

לא משנה שבעלי הספיק בזמן הזה
בעיניי משנה מאוד, כי העשייה שלך רותמת גם אותו, מכניסה רוח מסוימת בבית.

_לא משנה שבעלי הספיק בזמן הזה
בעיניי משנה מאוד, כי העשייה שלך רותמת גם אותו, מכניסה רוח מסוימת בבית._
מתחילה מכאן, כי מסכימה מאוד מאוד עם תפילה לאם

הקואצ'רית שלחה אותי לאבחון BRC
קצת טבעתי בראשי התיבות. תזכירי לי מה זה? 0-:

את יודעת שאני מלמדת סדר ואירגון? (-: יש לי כל כך הרבה תשובות למה שכתבת, כמה חבל שאני צריכה לעבוד ובכלל אסור לי להיות עכשיו בבאופן (פויה).
אז רק שורה תחתונה: מחזקת את ידייך.
את עושה את הצעד הראשון המשמעותי. או את הצעדים הראשונים המשמעותיים:

נפטרת מה"קורבניות". בוחרת בחיים (מתה לפרט על זה, אבל לא עכשיו)
נפטרת מהפרפקציוניזם המשתק לטובת "לא להרים ידיים".
מחליטה "פשוט לעשות משהו", לא חשוב מה.
לומדת את הדבר הכי הכי הכי הכי הכי הכי חשוב לאמא: לעשות את הכל ביחד עם הילדים. לשלב, לא להתנגש.
מקבלת ומכילה את הקושי האובייקטיבי שלך, ומסכימה (כמו שחני היתה אומרת פה: נותנת כוונה להסכים (-: ותחשבי גם בהקשר הזה על השאלות המאלפות של עירית לוי, ר' ביד רכה למשל) לפעול כמיטב יכולתך למרות הקושי. דגש על המלים "כמיטב יכולתך" - לא יותר. מקבלת את המיגבלות, ומאפשרת להן להיות.

למה אני לא מסכימה ומוכרחה להרים קול זעקה P-: ?

עצלות טבעית
לא מאמינה בזה.
חד משמעית לא.
אולי היפוטוניה, אבל לא "עצלות טבעית".
מה שנראה כמו "עצלות" הוא ביטוי לקשיים אובייקטיביים. באירגון המוח, בניהול החשיבה, בתיכנון, וכו'.
הקשיים האובייקטיביים הם לעתים קרובות - שימי לב - ביטוי של מחסור במינרלים בגוף. לדוגמא, אם את לא מקבלת מספיק ויטמיני B או שיש בעייה בספיגת הברזל שלך, או חוסר איזון בין מגנזיום לאבץ, וכן הלאה וכן הלאה - יופיעו כל הקשיים האלה ואת תגני את עצמך ותחשבי על עצמך מחשבות רעות, לשוא )-:

מה עוזר?

להגביר את כמויות הירקות והפירות החיים בתזונה, וכן מזונות שומניים איכותיים כמו אבוקדו (רצוי אחד כל יום אם אפשר), שקדים ואגוזים אחרים, טחינה, שמן זית.
לאכול מספיק בשר אדום בשביל ברזל, B12 ועוד ועוד.
לזכור שמוצרי חלב מכל סוג פוגעים בספיגת הברזל - לבדוק אם ייתכן שזו בעייה בתזונה שלך שעלולה לגרום לך לתת ספיגה ולתת תזונה (תת תזונה של העולם המערבי: אוכלים, הבטן מלאה, שבעים, אבל במה שנכנס לבטן יש פחות מדי ויטמינים ומינרלים, או אפילו שודדי ויטמינים ומינרלים כמו קמח לבן וסוכר).
שינה בכל הזדמנות. והכי חשוב ללכת לישון מוקדם.
תנועה תנועה תנועה. הגוף שלנו זקוק לתנועה, וכשאנחנו מונעים ממנו מספיק תנועה, הוא נחלש וקשה לו לזוז. כשאנחנו נותנים תנועה, הגוף מקבל חיוניות.

יאללה חוזרת לעבוד.

_הקואצ'רית שלחה אותי לאבחון BRC
קצת טבעתי בראשי התיבות. תזכירי לי מה זה?_
קבלי ביטול (-: בדקתי.

_לא משנה שבעלי הספיק בזמן הזה
בעיניי משנה מאוד, כי העשייה שלך רותמת גם אותו, מכניסה רוח מסוימת בבית._
זו המיומנות שלו שהתפתחה בשנתתים של עשייה

כשאשתו הרתה וילדה וגם התעצלה קצת

הוא עובד קשה מאוד לארגן את הבית, ולי ממש קשה להרתם. עד עכשיו עשיתי את זה רק בגלל שכבר לא היה לי נעים...

אגב, הוא עדיין לא עודכן בכלום, אני פוחדת לעדכן כיוון שמה שאני זוכרת מילדותי מקבלות טובות זו האכזבה כשהן לא התממשו, וממילא ירדתי מהן מהר מאוד...

דבר נוסף, התייעצות קריטית

אני כרגע עם התקן מכמה סיבות, אחת מהן פתירה, ויש מצב רציני שהיא כבר לא רלוונטית. אדע בימים הקרובים בעז"ה.
הסיבה השניה היא הקושי שלי בהתמודדות עם החיים, כמו שקראתן למעלה (או שעדיין לא

) והמלצת הקואצ'רית שלי באמת להמנע כרגע על מנת לאפשר לי לבנות את הסדר בחיים שלי, ולאפשר לילד הבא להגיע לאמא קצת יותר רגועה ומאורגנת, מה שנותן גם- בטוחה יותר בעצמה (נגיד ש... היום לא חסר לי בטחון בהורות בכלל, אבל הכיוון הוא בכללותו)
בתקופה האחרונה הייתה לי הפסקה עם הקואצ'רית שגרמה לי לחשוב שוב האם אני צריכה אותה, מכמה סיבות שונות...

בנוסף, הבת שלי כמהה לחברה, (אני לא מדברת על עצמי שמשתוקקת יומם וליל לתינוק זערורי ומתוק, שיצרח כמה שהוא רוצה, אבל הוא הילד שלי!! וחיים שאני יצרתי!! שותפות במעשה בראשית, שותפות מתוקה ומרגשת שאי אפשר להפסיק ולהסניף אותה....!!) אני רואה איך היא ניגשת לתינוקות קטנטנים (במקרה השבת היא הייתה בת 3.5 חודשים)- מלטפת ברכות אלוקית בפנים, בידיים, משוחחת והומה אליהם בהתרגשות מטורפת....
אני רואה איך היא עם בן הדוד שלה, בן 7-8 חודשים, שעדיין לא ממש מהווה פרטנר, אבל מבחינתה היא מאוהבת בו, מלטפת, מחבקת כשמאפשרים לה, מתעניינת בו בכנות...
וכואב לי, שגם אם עכשיו אוציא את ההתקן ונניח שכבר בחודש הקרוב אכנס להריון- היא תהיה בת שנתיים כשתקבל אח או אחות, וזה נראה לי גיל נורא לקבל... כואב לי שאולי יכולתי לאפשר לה את זה קודם...

נכון שחלק מהרצון הזה הוא האפשרות לברוח, אשה בהריון לא יכולה להתאמץ, וכאילו אמורים לזרום לפי הגחמות שלה, יולדת לא חייבת להיטלטל ממקום למקום, ולנסוע לכל מקום שמזמינים אותה, (גם אשה רגילה לא, אבל יש מוסכמות שעליהן אין עוררין

לפחות יש פחות) לא צריכה לעבוד כמה חודשים, יכולה באמת להנות מהילדים שלה בשעות הכי פוריות שלהם, הכי רעננות שלהם (מרציפן ישנה רק שעה וחצי בבוקר וזהו עד הערב, מה שאומר שמ- 14:00 בערך היא מתחילה להיגרר עד שהיא הולכת לישון ב- 17:15-30)
ממילא, אשה בהריון או אחרי לידה לא חייבת לעבוד קשה ויבואו לעזור לה.
אבל הרצון הגדול, שתופס את כולי, הוא רצון לעוד ילד!!
כל כך חלמתי על מלא מלא ילדים, ובית מלא שמחה, וכיף...

ואני כל כך חוששת שאולי נכון לי תפקיד אחר בחיים..... של משפחה קטנה יותר (המושגים בגדולה זה מעל עשרה ילדים. קטנה- 5 למשל..) אבל עם השלמה עצמית עמוקה יותר כי יש יותר זמן לחשוב... לעבוד...
אני לא רוצה את התפקיד הזה...!!

צד קטנטן נוסף, זה המציאות המפחידה שיש היום כל כך הרבה שלא רוצים/ מצליחים להתחתן, שלא רוצים/ מצליחים להרות, שיורדים מהדרך שאת מתווה להם... שנראה לי חשוב לנסות לא לשים את כל הביצים בסל אחד, כמה שזה נתון לבחירתך וליכולותייך.
אבל זה ממש לא הנתון הראשון , אלא הצדדי שבהם

וואי!!
השתפכתי...

מקווה שתהיה לכם סבלנות לקרוא הכל.... (אני לא הייתי עומדת בזה....

)

ם אם עכשיו אוציא את ההתקן ונניח שכבר בחודש הקרוב אכנס להריון- היא תהיה בת שנתיים כשתקבל אח או אחות, וזה נראה לי גיל נורא לקבל... כואב לי שאולי יכולתי לאפשר לה את זה קודם...
חייבת לומר ששנתיים זה הפרש נפלא (בשביל הילדים, שאלה טובה אם בשביל האמא,תלוי)
הילדים שלי משחקים המון ביחד ויש בינהם שנתיים, גם רבים המון,והם בן ובת ועדיין משחקים נפלא וחברים טובים כל כך. (מגיל שהוא זחל היא התחילה להתייחס אליו כשותף למשחקים שלה,גם אם לא הבין,היא נתנה לו תפקידים. והוא כמה שלא הבין,הבין מספיק כדי להשתתף בדרכו כי רצה להיות איתה, ובכלל-זחל אחריה כל הזמן)
לגבי שאר הדברים אני מרגישה שאנחנו באות ממנטליות אחרת,אז לא בטוחה מה להגיב.
את מרגישה שאת רוצה להיות בעיקר אמא והצורך לעבוד ולפרנס הוא זה שקשה לה מאוד?

בשמת כתבת יפה, בנושא שנוגע ללבי
אני כל הזמן שוקלת האם לפתוח דף על נושא העצלנות ולראות איזה מחשבות עולות לאנשים אחרים מול זה, זה יכול להיות מרתק, וגם כל כך מלמד ומעצים בשבילי
אולי אפתח
עצלנות יש חיה כזאת?
אחשוב על זה

_גבי שאר הדברים אני מרגישה שאנחנו באות ממנטליות אחרת,אז לא בטוחה מה להגיב.
את מרגישה שאת רוצה להיות בעיקר אמא והצורך לעבוד ולפרנס הוא זה שקשה לה מאוד?_
תרגישי בנוח להגיב הכל, בגלל שלא בטוח שהבדלי המנטליות יפריעו לי (תלוי מה, כמובן

) וגם- חשוב לי לשמוע צדדים נוספים גם אם לא אקבל אותם למעשה

ואני רוצה להיות בעיקר אמא, רוצה לפרנס כי אחד האידאלים שלי הוא לאפשר לבעלי ללמוד כמה שנצליח, לא ע"ח דברים אחרים בבית. אבל אם הבנתי נכון והתגובה היא על ה תפקוד - אני מדברת על כל דבר בבית- כביסות כלים בישול נקיון וכו.
הכל קשה לי.
אני נשואה בקושי שנתיים (רוזה נולדה 10 חודשים אחרי החתונה, פחות שבוע. זה ממש מהר!!) והייתי בשמירה וכו חלק מההריון כך שלא ממש התרגלתי להתארגנות בבית, ועד היום אני מתייאשת בהדרגה, ומנסה שוב וחוזר חלילה

אני רוצה להפנות את תשומת לבך, אמא צעירה, לעובדה שאח או אחות לתינוקת בת שנתיים אינם בגדר חברה אלא בגדר פגיעה קשה באיכות החיים שלהם כתינוקות שעדיין אינם עצמאיים וזקוקים לעזרה ולתשומת לב הורית רבה.
מכירה את המשל? "הבעל חוזר הביתה לאשתו ומציג בפניה אשה חדשה: תכירי! זו אשתי השניה/המאהבת! הבאתי לך אותה כי חשבתי שחסרה לך חברה".
חסרה חברה עאלק...
אין שום בעיה להתלהב מתינוק של אחרים, שהוא בשבילה בגדר חיית מחמד או צעצוע. אותו תינוק לא גורם לכך שאמא שלה לא יכולה לטפל בצרכים הבסיסיים שלה כי יש פתאום מישהו עוד יותר קטן ועוד יותר נזקק ממנה.

_הכל קשה לי.
אני נשואה בקושי שנתיים (רוזה נולדה 10 חודשים אחרי החתונה, פחות שבוע. זה ממש מהר!!) והייתי בשמירה וכו חלק מההריון כך שלא ממש התרגלתי להתארגנות בבית, ועד היום אני מתייאשת בהדרגה, ומנסה שוב_
בקיצור עברת זעזועים קשים מאוד בעולמך וכדי לברוח מההתמודדות איתם את ממש מזמינה לחייך עוד זעזוע קשה בדמות עוד הריון, עוד שמירת הריון, וטיפול בשני תינוקות קטנים בבת אחת כשקשה לך להתארגן גם עם אחת P-: P-: P-:
מה אני אגיד

רוצה לשמוע עצה של מנוסה-בזעזועים? (-: תתאזני קודם, תעשי לעצמך ולמשפחתך טובה...
אין לך כוחות לארגן לתינוקת שלך חברה על ידי ביקורים אצל אחרים ועל ידי ירידה לגני שעשועים ופארקים אז את רוצה לעשות במקום זה משהו שדורש פי אלף יותר כוחות? (-:

אשה בהריון לא יכולה להתאמץ, וכאילו אמורים לזרום לפי הגחמות שלה, יולדת לא חייבת להיטלטל ממקום למקום, ולנסוע לכל מקום שמזמינים אותה, (גם אשה רגילה לא, אבל יש מוסכמות שעליהן אין עוררין
תראי, את מביעה פה רצון ברור:
קשה לך.
את רוצה לנוח כי קשה לך (את קוראת לזה "לא להתאמץ". מזה אני מבינה שעכשיו, את מתאמצת למרות הקושי).
את רוצה לא להיטלטל ממקום למקום. אני מבינה מזה שעכשיו את מוצאת את עצמך נאלצת להיטלטל?
את רוצה לא לנסוע לכל מקום שמזמינים אותך? כלומר עכשיו את מוצאת את עצמך נאלצת לנסוע לכל מקום שמזמינים אותך?

את חייבת אימון. אימון ללמוד מה את צריכה. אימון ללמוד להכיר בצרכים הכי בסיסיים שלך. אימון ללמוד לקבל את עצמך ואת קשייך. אימון ללמוד להביע ולבטא כלפי הסביבה את הצרכים הכי בסיסיים שלך. אימון ללמוד שאת ראויה, שאת חשובה, שאת לא צריכה למחוק את הצרכים הבסיסיים שלך (לנוח, להתאושש, לעשות דברים בקצב שלך) לטובת דרישות תובעניות מבחוץ שאינן מתחשבות בך.

איך תתאמני בזה בלי קואצ'רית?
קודם כל תעזרי לעצמך בזה שתמציאי לעצמך "תירוץ". זה לא תירוץ באמת, אבל את בהחלט זקוקה למשהו שאפשר להגיד לסביבה והם ישתכנעו. למשל, את יכולה לומר שאת חולה ולכן לא יכולה לנסוע. שאת לא מרגישה טוב ולכן קשה לך לאחרונה להיטלטל. את באמת זקוקה להתאוששות פיזית ואת לא מספיק מודעת לזה ולכן כנראה מוציאה יותר מדי אנרגיה "בחוץ" ובנסיבות חברתיות, אנרגיה שנגזלת מהמשפחה והבית כי לא נשארים לך אחרי זה כוחות להמשך השבוע.

חייבת לרוץ, עבודה, אז על רגל אחת. אם כתבתי לא ברור, תשאלי, טוב?

כלומר עכשיו את מוצאת את עצמך נאלצת לנסוע לכל מקום שמזמינים אותך?
לא עד כדי כך, לפחות לא זה, אבל ממציאה תירוצים שנכונים חלקית, וצריכה לשוב עליהם או לשדרג אותם כל הזמן...

דוגמא: מישהי שמזמינה אותנו כבר כמה פעמים, תמיד היה התרוץ שיש לה דירה קטנה והיא גרה בקומה גבוהה, מה שאומר- להשיג לנו דירה ושנאלץ לעלות ולרדת כמה וכמה קומות כל ארוחה....
זהו, שהיא בונה עכשיו שני חדרים....

נגמרו התירוצים

את מבינה? אני משקיעה אנרגיות כל הזמן מה לעשות ואיך, מה יהיה לנו הכי טוב, ואיך נתמרן אותו עם ההורים למשל, או עם המשפחה המורחבת וכו, חברים... האנרגיה מתבזבזת לי על דברים שאני לא מרגישה בכלל שבעצם היו צריכים להיות, כיוון שמאז שאני זוכרת את עצמי אני לא דופקת חשבון לאף אחד, אבל בשעה שנכנסתי למשפחה ואני צריכה לקבל לפחות חלק מהמוסכמות שלהם, והם טקסיים מאוד, והם לא יגידו כלום- אבל ברור שמתקשרים כל שבוע, וברור שבאים פעם ב שלושה -ארבעה שבועות, וברור שמגיעים לכל שמחה, ואם אפשר גם לבני הדודים (של בעלי, כן?)- אז ברור שבאים, ומתנות שאין לנו מאיפה לשלם, אבל צריך כי ככה במשפחה (מולנו עוד יחסית יש סלחנות כי אנחנו הצעירים שלהם), ואולי לא תביני, אבל חלקם בחברה דתית שונה מאיתנו כך שאנחנו לא יכולים לאכול בשמחות שלהם, אז זה להגיד, למרוח יום עבודה או סתם לשבש בוקר- או ערב, להוציא כסף על נסיעות ועוד יותר על מתנות, לצום כל הארוע ולחזור הביתה....

באמת נגזלת ממני הרבה מאוד אנרגיה בתחומים האלו.
למען האמת אני מרגישה שאין לי הרבה מה לעשות עם זה, לכן אני מעדיפה לא לחשוב, כי המחשבה על בזבוז אנרגיה גורמת לי להרגיש חלשה יותר....

אין לך כוחות לארגן לתינוקת שלך חברה על ידי ביקורים אצל אחרים ועל ידי ירידה לגני שעשועים ופארקים אז את רוצה לעשות במקום זה משהו שדורש פי אלף יותר כוחות?
אנחנו יורדים לגני שעשועים, ומזמינים ל]עמים חברות, אבל אני כנראה יחידת סגולה שמסיימת לעבוד ב- 13:00, ורוזה חורפת כבר ב- 17:30, ואפילו קצת קודם. לא הייתי אומרת שיש לי ממי לבקש להיפגש...
ועכשיו בחורף- בכלל קריר בחוץ ואם גשום- אנחנו קבורים חיים בבית, כי אין לאיפה לצאת....

אותו תינוק לא גורם לכך שאמא שלה לא יכולה לטפל בצרכים הבסיסיים שלה כי יש פתאום מישהו עוד יותר קטן ועוד יותר נזקק ממנה.
נגיד ככה, (גול עצמי, כן?

) אני טיפוס שנקרע בשביל הילד שלי. אני לא אשן בלילה אם צריך, ואתפקד איתה הלאה... אמרתי פעם לבעלי שמי שאמר שאישה היא לא אנושית, צדק. שיראה לי איך הוא ישן שעתיים בלילה ואחר כך מתפקד עם כל השלווה ותשומת הלב...

מה שאומר לשבחי, כ אני מקווה, שבאמת 95% לפחות, לא משנה מה יקרה, הבת שלי תקבל את אמא שלה... כך שבכל מקרה חודשים ראשונים קשים, (כאן הגול העצמי) אז יהיו קשים יותר. בכל מקרה אין זמן וכוחות לחשוב מה קורה....

הבת שלי מקבלת את כל הצרכים שלה, אלו הבסיסיים ואלו שיותר. היא טיפוס יחסית לא תלוי, היא עצמאית מאוד בכל מקום שהיא מרגישה בטוחה, משחקת עם עצמה, מדברת, מוחאת כפיים עם הטלפון המנגן שלה.
ברור שהיא מחפשת אותי ושהיא צריכה אותי הרבה.
ברור גם שהיא יוצאת מהבית כל בוקר לבושה מסורקת ומטופטפת, עם אוכל, שתיה וכל הציוד בתיק.
עליה אני מתאבדת כדי שהיא תקבל את כל הצרכים שלה.
הבעיה היא הבית. אני מתקשה להתרכז במטלות שלי, הן מאיימות עלי, אני מפעילה מכונה ושוכחת אותה יומיים, אני תולה ושוכחת להוריד, מבשלת ושוכחת לשטוף כלים. יותר גרוע- לא מורידה מהאש בזמן....
כזו אני

וכן, אני יודעת שב4-5 חודשים ראשונים לא יהיה להם מה לעשות ביחד, אבל כמה שהפער יהיה קטן, יש יותר סיכוויים לקשר, לפי זוית הראיה שלי.
ביני ובין אחותי יש חמישה חודשים. כאילו. הייתי בת חמישה חודשים כשאמא שלי הרתה. הבן הבא נולד שנה וחצי אחריה, ועד היום יש לשלושתנו קשר אמיץ מאוד, והיא כמובן גם מריבות אמיצות מאוד

הבאים אחר כך כבר חברים ביניהם, לפי גילם, יש בן שהוא קצת בודד ועוד שתי בנות בהפרש של 4 שנים. נחמד להן יחד אבל אין להן באמת מה לעשות אחת עם השניה...

_באמת נגזלת ממני הרבה מאוד אנרגיה בתחומים האלו.
למען האמת אני מרגישה שאין לי הרבה מה לעשות עם זה_
אני מציעה, לדבר עם בעלך, ולהגיד לו: כרגע אין לי כוחות. אני מתפזרת מדי. אני לא מצליחה להשתלט על הכל. אני מבקשת להוריד ממני לעת עתה את כל האירועים החברתיים בצד שלך של המשפחה.
תראי מה הוא אומר.
את קורסת. זה לא עסק.
קודם עלייך לבנות את הכוחות שלך.
וכן, לא יזיק "לחנך" אותם שאת אדם שלא דופק חשבון. למה לא? זו את! תהיי את!

בל כמה שהפער יהיה קטן, יש יותר סיכוויים לקשר, לפי זוית הראיה שלי.
לאו דווקא. מסתבר שאין קשר בין פער השנים לבין איכות הקשר בין אחים.
מה שאת מביאה נקרא עדות אנקדוטלית. כמוה יש עדויות הפוכות בכמות לא פחותה. זה עניין מקרי. לא פער הגילים הוא הקובע אלא משתנים אחרים.
ולכן, זה לא צריך להוות שיקול. השיקול צריך להיות הכוחות שלך, הצרכים שלך, והצרכים של התינוקת הקיימת. ואם תבדקי תמצאי שחז"ל וחכמים בדורות שאחריהם דנו בנושא בהרחבה ומסקנותיהם היו לשים את צרכי התינוק הקיים לפני התינוק שעדיין לא קיים.

ועכשיו בחורף- בכלל קריר בחוץ
רוצה להגיד לך שזה בריא מאוד לך ולתינוקת. פשוט תתלבשו חם, תקפידי על כובע וצעיף, ותרדו. המסקנה שלי לאחר שחקרתי את הנושא שנים: אוויר צח וגינות קריטיים לבריאות התינוקות (והאמהות).
לא להישאר בבית.
זה גוזל כוחות.

אני לא אשן בלילה אם צריך, ואתפקד איתה הלאה
בואי נגיד שאני מציעה לך לקרוא את כל הדפים בנושא באתר, ותתחילי מהדף מותה של האמא המושלמת ואני מקווה שצדקתי בשם הדף P-:

_הבעיה היא הבית. אני מתקשה להתרכז במטלות שלי, הן מאיימות עלי, אני מפעילה מכונה ושוכחת אותה יומיים, אני תולה ושוכחת להוריד, מבשלת ושוכחת לשטוף כלים. יותר גרוע- לא מורידה מהאש בזמן....
כזו אני_
זה לא "כזו אני".
זה שקשה לך, ואת שמה את צרכי התינוקת בראש ואת הצרכים שלך בסוף. זה לא רק הבית. הבית הוא חלק מהצרכים שלך.
וגם, את מתארת מצב שבו את "מתפזרת". לא בפוקוס. לא מרוכזת. עמוסה. לחוצה. קורסת. מתקשה לתמרן מול עומס הלחצים החברתיים. לא יודעת להגיד "לא" ולא יודעת להגיד "די".
אני מציעה בזהירות, שבזה כדאי לטפל קודם כל.
ולפני שאת מתחילה לטפל בזה:
מתי בדקת לאחרונה לחץ דם, ברזל, המוגלובין, מאגרי ברזל, מאגרי B12, תיפקודים של בלוטת התריס?

עווד משהו חשוב שעולה לי עכשיו, שבסביבה שלי הדבר הנורמלי הוא ילדים צפופים (2-3 ראשונים בטח. אחר כך- בהתאם לרצון וליכולת),
אני לא אומרת את זה בתור- אם כולם אז אני חייבת. בכלל לא!!
אני אומרת את זה כנורמה חברתית, שכולם בסביבתי חיים בה, הרוב בשמחה (תחקרתי כמה. זה קשה, נכון, אבל לא נועדנו לחיי תענוגות, אלא לחיי עבודה, מחשבה, וסיפוק מכל זה. זו תחושתי.)
אני רואה את הייעוד שלי בהקמת משפחה גדולה, וכשזה נמנע ממני, אני מרגישה איום ונורא...

מקווה שהסברתי טוב יותר

שמתן לב שאין כאן דף שמדבר בשמו על סופגניות?? חבר'ה, חנוכה הולך ומתקרב!! בואו יחד נשיר מכל הלב...
D-:

חשבתי להכין סופגניות אפויות ממתכון שתמיד מצליח.
יש במלאי??

ואגב, הפשושה מצאה חבילת מגיני תחתון (רק לבנים לימי הנקיים... עם כל הכתמים אני לא יכולה לעמוד בקצב. אז אל תסקלו אותי

) של אמא, היא מוציאה ומחזירה לקופסא ברוב שמחה

נראה לי שהתחנה הבאה שלהם בפח, אחרי הרצפה D-:

מדהים ממה אפשר לייצר משחק...

ועוד משהו קטן, לפני כחודש וחצי התחלתי ללמוד שיטה של הוראה מתקנת

היום שיעור ראשון של המסטוז'רת, אני מורידה את הכובע בפני המאחלות

תפילה_לאם

בהצלחה!

שליחה על ידי א* » 11 דצמבר 2014, 19:32

לאמא צעירה, ניום מקובל גם ללכת לארוע לבד. כלומר שבן זוגך יילך ואת תישארי בבית.זה יפנה לך אנרגיות וגם יאפשר חסכון במתנה ובבייביסטר.

עכשיו, יכול להיות שזה לא מקובל אצלכם וכו' וכו', אבל בגלל שאתם צעירים שם ואמרת זאת באחד המשפטים, אתם יכולים לקבוע את הטון. אפשר תמיד לומר שאת חולה, שהילד חולה ואחת לשלושה אירועים כן ללכת.

לגבי דתיים לא מהחוג שלכם, אני חילונית אבל חלק קטן ממשפחתי חרדי ובאירועים מזמינים להם מנות גלאט כושר בכלים חד פעמיים. לא תמיד זה שיא הפאר, ולפעמים נשמעים תלונות אבל זה מה שאפשר לעשות.
אני לא מבינה למה לטרוח להגיע לארוע שלא דואגים לכם לאוכל במידת הכשרות שלכם. זה לא קטנוני, זה אלף בית של נימוסים.

ואחרון חביב, לא צריך פתרונות קיצוניים למצב קיצוני. את נמצאת במצב שהכל נראה כאילו סוגר עלייך אבלצעדים קטנים עוזרים יותר לצאת מזה מאשר מעשים דרסטיין. אפש רלהמשיך ללכת לאירועים אבל כמוש אמרתי לפספס 2 וללכת לאחד.
אפשר להחליט שחלק מסויים בבית עובר לאחריותו רק של בן זוגך ויש לך פטור ממנו לגמרי.
אפשר לקחת עזרה בתשלום גם אם קטנה, גם אם פעם בשבוע שעתיים אבל שתוריד ממך משהו שאת ממש שונאת (למשל רק לספונג'ה וניקוי תנור, או לאפשר לך שעתיים שינה ולהיות עם הילד, או קיפול, יש הרבה ששונאות לקפל, ואת מארגנת שלוש מכונות לקיפול ומישהי באה ומסדרת הכל ועוד על דרךתולה את הרביעית).

לגבי זה שאת שוכחת, זה לא אמור להיות קשור ליכולת אלא לבעיה פיזית או לדכאון. לא אמורים להיות כל כך מנותקים מרצף שך עשייה. ההיית כזו תמיד וזה התגבר בגלל העומס או שזה חדש? אם זה חדש כדאי לבדוק ממה זה נובע, אפילו יעוץ נפשי, ובוודאי בדיקות דם (גם של ויטמין די ואשלגן בנוסף לכל מה שבשמת אמרה). אם היית ככה תמיד והעומס מכריע - תורידי הילוך כאמור בדרכים האמורות וכל דרך יצירתית אחרת.

ולא צריך לרוץ להביא עוד ילד בדיוק מהסיבות שבשמת אמרה.

אני לא מבינה למה לטרוח להגיע לארוע שלא דואגים לכם לאוכל במידת הכשרות שלכם. זה לא קטנוני, זה אלף בית של נימוסים.
מגיבה פה גם לבשמת, לא נכנסתי בימים האחרונים וזו התוצאה...
נכון שזה א'ב ' של נימוסים, בתכלס זה מה שקרה, ולדעתי יותר מחוסר מודעות. (מה, רבנות מהדרין לא טוב לכם? אגודת ישראל? אני לא באה לפסול הכשרים, אלא להראות שיש הכשרים שנחשבים טובים ואנחנו אוכלים אותם.) לא רע לי עם זה כשאני פנויה, איך ההורים שלי אמרו לי פעם- כשאת לא עסוקה באוכל (גם אצלם זה היה +/- ככה) את יכולה לראות הרבה יותר דברים מסביב, לדבר עם יותר אנשים וכו. נחמד מאוד להפגש עם המשפחה, והקרובים ביותר - כך אני מקווה - למדו מה לדאוג לנו.

לגבי זה שאת שוכחת, זה לא אמור להיות קשור ליכולת אלא לבעיה פיזית או לדכאון. לא אמורים להיות כל כך מנותקים מרצף שך עשייה. ההיית כזו תמיד וזה התגבר בגלל העומס או שזה חדש? אם זה חדש כדאי לבדוק ממה זה נובע, אפילו יעוץ נפשי, ובוודאי בדיקות דם (גם של ויטמין די ואשלגן בנוסף לכל מה שבשמת אמרה). אם היית ככה תמיד והעומס מכריע - תורידי הילוך כאמור בדרכים האמורות וכל דרך יצירתית אחרת.
בעלי עוזר במה שהוא יכול, ולמען האמת את רוב הפעולות בבית, אני מוצאת את עצמי מעבירה אליו. אנחנו בעצם בשרידה רוב השבוע ,ובחמישי בערב עד שישי בצהריים (חוץ מהלילה כמובן), אנחנו מתלבשים על הבית בארגון הסטרי

ערכתי בדיקות מקיפות בחצי שנה האחרונה, וכשאני אומרת מקיפות מדובר גם בבדיקת חומציות, תפקודי כבד, בלוטת התריס וכל מה שאפשר לבדוק בבדיקת דם או תרבית שתן

מסתבר שכן חסר לי בתחום ה- B, כיוון שלקחתי בטווח של כמה ימים לפני הבדיקה, ואני לא יודעת מה באופן כללי, אבל אצלנו במשפחה צריך להפסיק שבועיים לפני הבדיקה, אחרת היא משתבשת, ויוצאת גבוהה מהרגיל.
אבל אם יש לי בעיה עם עקביות ועם לזכור, אז היא גם כאן, בלקחת תוספי מזון

למעשה תמיד הייתי כזו שבלגן מכריע אותי תחתי, מה שנראה כבעיית ארגון קלאסית, וכבת לאמא מסודרת בצורה מדהימה, שתנו סבלנו מהמצב....
לעומת זאת, כשהאחריות לא הייתה מוטלת עלי (התנדבות אצל מישהו, לסדר את הבית אצל ההורים שלי, פרט לחדר שלי ששם לכאורה הייתה האחריות שלי) היה לי הרבה יותר קל, כי ידעתי מה המקום של כל דבר. לדברים שלי מעולם לא הצלחתי להגדיר מקום קבוע....

אנחנו בודקים עכשיו אופציה נוספת של ייעוץ, שאולי תתאים לי יותר, ונראה מה הלאה...

ואגב, בשמת, אהבתי את המכה בבטן הרכה

לגבי חז"ל D-: תודה

כולכן כל כך צודקות מכל כיוון שלא נסתכל על זה, אבל אני כל כך רוצה עוד ילד!!
אני לא הראשונה שאומר שאהבה מקלקלת את השורה....

זו לא אהבה אלא שגעון לדבר אחד, וגם הוא עיוור כמוה

תפילה_לאם

_חשבתי להכין סופגניות אפויות ממתכון שתמיד מצליח.
יש במלאי??_
קיבלתי איזה מתכון, אבל לא יודעת לומר אם הוא באמת מוצלח.

אבל לא יודעת לומר אם הוא באמת מוצלח.
מבחינת שלא ניסית אותו, או שאת לא סגורה אם הוא מספיק טעים?

הבטחחתי לבעלי....
אבל זה צריך להיות שווה D-:

תפילה_לאם

לא ניסית אותו,
אבל שוקלת ברצינות לנסות. בעז"ה אדווח אם כן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן חסר לי בתחום ה- B,
אפשר לשאול איך הצלחת לגרום שיבדקו לך ויטמיני B? אצלי אמרו שבודקים רק B12 (ו-D, ושאת השאר אי אפשר לאשר ככה סתם). הבדיקה שעשית היא דרך קופת חולים?

לא זוכרת מה בדיוק בדקו לי, ולא הצלחתי לבדוק עכשיו.
ערכתי OVERALL לפני כחצי שנה שכלל כמובן גם D וB12, ועוד כמה דברים שמאושרים בקופת חולים רק אחת ל...

_לא ניסית אותו,
אבל שוקלת ברצינות לנסות. בעז"ה אדווח אם כן._
אודה לך מאוד אם תוכלי לעדכן

הייייי
עכשיו אני רואה שהאקספלורר כתב אותי כאלמונית!! מנוול

מערב ראש השנה אני עם נובה T, (התקן ללא הורמונים בכלל), בהתחלה אכן המחזור התארך ל- 9 ימים +, והכאבים היו חזקים, וכתמים וכו.
בחודש זה ובקודם לו (אני ביום השני למחזור כרגע) קרה לי משהו די מפחיד.
המחזור נהיה דל מאוד (דימום עדין ביותר, ויחסית קצר).
אני חוששת שאני מתחילה לאבד קשר עם הרחם שלי בתור סמל הנשיות, ואסביר.
המניעה נכפתה עלי בגלל סיבה רפואית שעלולה לגרום נזק לעובר. הסיבה היא מצד בעלי. נכון שזהו אחוז נמוך, אבל לכאורה עדיף להפסיד כמה חודשים כדי למנוע קשיים ונזקים לכל החיים.
אבל, אבל!!
אני מרגישה כפויה, קצת כמו שמישהו שאתה שונא כפה עליך נגיעה אינטימית ואתה מרגיש שאפילו רחצה לא תספיק...? (לא צריך תקיפה ממש. מספיקה נגיעה), אני מסתובבת כל הזמן עם הרגשה שיש לי ברחם משהו שאני לא יכולה לסבול. לא מסוגלת לעמוד בזה.
ודעתי, שהמחזור מעיד על כך... (כהתגוננות מן המצב.)
עזרה? מישהו?

תפילה_לאם

ודעתי, שהמחזור מעיד על כך...
מבינה את הרגשתך, אבל רוצה להעיר שיכול להיות שאחרי דימומי ההסתגלות בתקופה הסמוכה להתקנה, זאת השפעתו של ההתקן, שיש המוצאות אותה חביבה.
@}

תפילה_לאם

_לא ניסית אותו,
אבל שוקלת ברצינות לנסות. בעז"ה אדווח אם כן.
אודה לך מאוד אם תוכלי לעדכן_
משלימה חוב מחנוכה:

אפיתי את הסופגניות. יצאו כמו לחמניות מתוקות למחצה. חביב מינוס.

עזרה? מישהו?
את מוזמנת לכתוב עוד על ההרגשה הזו, לפעמים כשכותבים עוד ופורקים זה עוזר קצת
ממש עזרה מעשית אין לי, נראה לי שזו מניעה יחסית טובה ובלי הורמונים
מבינה אותך,כשרוצים מאוד משהו זה ממש קשה

תודה יקירותי

התחושה שלי, אולי לא מספיק הבהרתי אותה, היא שאני מאבדת קצת קשר עם הרחם שלי, וזה הולך ונעשה חריף עפ הזמן.
הנקודה הבסיסית היא התגוננות מפני המצב, ומה שקורה, שבחודש האחרון לא הצלחתי לטבול...

ובנוסף, אחרי כל ההבטחות שהמחזור יתחזק (לא מדובר במירנה, שהוא משלב כמות מזערית של הורמונים ומקל על תופעות המחזור, אלא על נובה T, שהוא נטו פיסת מתכת.), שיהיו כאבים וכו, אחרי כמה חודשים כאלו, הוא מתחיל להחלש.
אני לוקחת את זה בכיוון של פיחות זוחל בנשיות שלי, אותה אני רואה בעיקר כאשה פוריה, רעיה, ואם לשיירה ארוכה ככל אשר יהיה לי כח. (שיירה- לפחות 10-12 ילדים. המון!!)
נכון, יש פה מין רצון להגשים חלום ילדות, אבל מי אומר שזה רע?
אני חושבת שזה טוב, שזה משתלב עם השקפת חיי, שזה מתאים לי, כמובן במינון שקול שאף אחד לא ייפגע, אבל משפחה ענקית... אתן לא יכולות להבין כמה זה ניפוץ חלומות...

אני מרגישה בכל החודשים האלו איך אני שוקעת והולכת לתוך בור אפל ועמוק של דיכאון... נטיה חזקה יותר לבכי, למצבי רוח גרועים, לצעקות ולמרמור.
אני פשוט לא מכירה את עצמי...

רק מחכה שתגיע המשכורת הראשונה מהעבודה החדשה (או השניה, תלוי איך נחיה עד אז...), כדי ללכת למישהי ממש טובה שתעזור לי להכיל ולקבל את עצמי ואת כל המצב כמות שהוא. (בעלי מתחיל להסכים איתי שאני צריכה עזרה חיצונית... יש לי את כל הכותרות והאמונות המגבילות מול העיניים, אבל אנחנו לא מצליחים לראות את היציאה... אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, לא אני אמרתי

)

אז זהו. לדבר על זה עושה לי רע, אבל בלי לדבר על זה, איך נצא מפה?

<הייתי בנאדם שמח, שלא יודע מה זו מחלה, בריאה, שופעת, מרוצה.... היום אני לא מצליחה להחלים משפעת פשוטה... מסביר קצת?>

הצהוב: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
כמה נכון

את מוזמנת לכתוב עוד על ההרגשה הזו, לפעמים כשכותבים עוד ופורקים זה עוזר קצת
אם זה עוזר לך, אני יכולה להציע כמה כיוונים להרחיב ולהרהר:
איך מתבטאת הנשיות שלך היום?
איך תרגישי אם יהיה לך מספר המינימום של ילדים שדמיינת או שאת מרגיה שאת צריכה בשביל להגשים את החלום?
איך תרגישי אם זה לא יקרה?
יש פה עניין של סבלנות (כלומר יקרה, אבל מאוחר ממה שחשבת)?
איך את יכולה לחזק את הנשיות שלך במצב הנוכחי?

ושוב

מבינה אותך מאוד. קשה מאוד שחלומות מתנפצים, ואפילו רק מאיימים להתנפץ. החיים הם באמת מסע לא צפוי. אבל תמיד טוב לזכור שיש גם הפתעות טובות.

טלי, את מהממת.
את כל כך חמודה באכפתיות שלך

כרגע הנשיות שלי כמעט לא מתבטאת. איך אמרתי לבעלי- אני מרגישה כמו סוס עבודה, בלי תכלית, בלי תוחלת, בלי סיפוק. עובד והולך לישון שיהיה כח לעבוד, שיהיה איפה לישון שיהיה כח לעבוד... (הערב צדדית, אני משתדלת לאכול בריא, מה שאומר לחם מקמח מלא, אבל כמה שפחות, קצת חביתות והמון סלטים. בצהריים- עוף בתוספת פחמימה ג'אנקית. אני יודעת שזה לא הכי, אבל זה כרגע המיטב שלי...)
אני אסורה כרגע ברצף מהמחזור הקודם (לא הצלחתי להגיע לטבילה, היו המון כתמים והתייאשתי), כך שאני אפילו לא אישה בקטע הגופני.
אני ממש לא מרגישה אישה....
אני כן מרגישה אמא כחובה, (דברנו על דיכאון..?) ולא כזכות, מול הבת שלי, אבל זה כמובן משהו אחר...
אני לא יודעת איך ארגיש כשיהיה לי מספר הילדים. אני לא פנויה כרגע לרגשות, כי הכל עולה ומציף לי את כל כולי. אני נוטה להאמין שיהיה לי הרבה יותר סיפוק, כהגשמת חלום ישן. אבל זה נשמע לי רדוד. אני בטוחה שיהיו שם רגשות נוספים שאני לא מצליחה לדמיין כרגע...
אם זה לא יקרה, זו שאלה שמעסיקה אותי מאוד, יחד עם פחדים שאולי יקרה לי או לרחם שלי משהו שבגללו אשאר רק עם ילדה אחת... אני מנסה לעבוד על הנושא, כי אני מאמינה שהוא יכול להקל עליי את התקופה הזו, אם אלמד להשלים עם המצב, אפילו חלקית.
אני כל כך רואה את הייעוד שלי דווקא בבית, החלום שלי היה לא לעבוד, דבר שהוא כרגע בלתי אפשרי לגמרי (אבל אני עובדת חלקי מהבית... ולא הרבה שעות אז זה גם משהו...), חלמתי לגדל שיירה ולמצוא את רוב הסיפוק שלי שם, ולהיות כל כולי בשבילם בשמחה ובאהבה גדולה, ואני מרגישה שאני הולכת ומתרחקת משם. ולא ברור לי למה אני כל כך פסימית.
עכשיו, מסתבר שזה יוכל לקרות מתישהו, ויכול להיות שאפילו בעוד חודש אוכל להוציא את הדבר הזה... (תיאורטית, תיאורטית בלבד) אבל ככל שבמחשבה שלי אני מתרחקת, כך, אני חושבת שיהיה לי קשה יותר ויותר לבצע את זה.
אני מרגישה שמתפספסים לי הרבה מאוד דברים בדרך... (החלום שלי היה לשמור את חיי הנערות שלי כמו אן שרלי- אן בלייט, מהסדרה היפהפיה הזו. לצחוק על משגים ולהפריח כל שממה בבית ובחוץ, ואני חשה שאני הופכת לטכנוקרט שעושה רק בגלל חובותיו ולא בגלל שהוא שמח לעשות, אוהב או רוצה...
ואיך אני יכולה לחזק את הנשיות...? לא יודעת.

אין לי תשובה אחרת..

משלימה חוב מחנוכה:
תודה תפילה

מדי פעם אני רואה את זה ומסתקרנת מתי יבוא לידך ותקימינו

עכשיו צריך רעיון בריא, טעים וזול לפורים...
אמא שלי תמיד מכינה ביתי ואני רוצה גם!!

הי אמאצ,
אני מבינה ממה שאת כותבת (ואולי אני טועה כמובן) שני קישורים מאוד חזקים שקיימים אצלך, ואולי אם תתחילי, לאט ובעדינות, להתיר אותם - יהיה קצת יותר קל.
קודם כל, את מתארת את הנשיות שלך כמשהו שכולל את כל המהות שלך. כאילו אין את שהוא נפרד מההיבט המסוים הזה בך, של נשיות. אבל יש בך עוד הרבה חוץ מהנשיות שלך, האם חלקים אחרים בך גם מוצאים ביטוי ביום יום?
הקישור השני הוא בתוך הגדרת הנשיות שלך - שנשיות קשורה לכל מיני מאפיינים חיצוניים, ולא משהו שקיים בתוכך באופן עמוק לא משנה מה הנסיבות החיצוניות. האם כך את חווה את זה?

לצחוק על משגים ולהפריח כל שממה בבית ובחוץ
זה תיאור פשוט מקסים. האם יש היום שממות סביבך שאת יכולה להפריח?

היום הראשון:
יום שלישי, 17/3.
היום הורדנו את החיתול לכל היום לרגל הבחירות.
ב- 9:00-9:30 התיישבנו לארוחת בוקר אחרי הורדת החיתול ופשפוש בסיר.
מאז ועד 10:45, אמנם לא פספסתי, אבל גם לא רציתי לשבת על הסיר שלי.
אז הלכתי לישון עד 12:15, פשפשתי, פספסתי ופשפשתי שוב.

אמא הושיבה אותי על החלון, ופתאום שמה לב שעומד לקרות פה פנצ'ר...!!
היא אמרה לי לחכות, הושיבה אותי על הסיר, ואני הצלחתי להתאפק עד שהייתי מוכנה!!

הפספוס הבא קרה כשישבתי על הרצפה במקום שאמא לא ראתה...
כשאבא שמר עלי בצהריים הוא הצליח להוציא ממני פשפוש אחד בסיר ולא פספסתי בכלל!!

ואחר כך אצל הביבי-סיטר, פספסתי פעמיים. אבל היא הייתה ממש חמודה, היא פשוט צעירה מדי בשביל העניין הזה (ובכל זאת זה אפשר לאמא לעבוד!!)

אחר כך ירדנו לגינה ל-20 דקות.
תאמינו או לא, אבל הכל היה בסדר

ועד אחרי ארוחת ערב לא היו תקלות, אז ישבתי על הסיר, התרוקנתי והלכתי להתרחץ...

מה תגידו עליי?
אמא אומרת שהיא מצדיעה לי

היום השני:
יום רביעי, 18/3
לא נלאה אתכם בפירוט של יום שלם,
כן- גם היום נשארתי בבית!!

שיחקתי עם אמא, בילינו יחד והיה ממש נחמד!

גם היום ירדנו לגינה... ולא פספסתי!

אמא לקחה אותי בערב לקניות, מה שאומר שלבשתי חיתול, אבל הוא נשאר נקי כמו שהיה, ולבשתי אותו אחר כך גם בלילה

וחידוש חדש- פתאום בצהריים קראתי לאמא "שיתי!!" (עשיתי) אמא רצה אלי, היא חשבה שרציתי לתפוס פשפוש, אבל הייתה לי בשורה מרגשת שאמא הצליחה לתפוס בזמן, וגמרתי לשחרר אותה בסיר.
אמא כל כך התרגשה וחבקה אותי שוב ושוב, וספרה לאבא ולסבתא!!

בערב אמא הרגישה שאני מותשת מהעול, אז מאז קיבלתי המון חיבוקים ונשיקות

וזה עזר, לא הרבה מאוד, אבל עזר.

בספירת מלאי בלילה, התברר שסיימתי 8 תחתונים במהלך היום... על פספוסים...

היום השלישי:
יום חמישי, 19/3
היום אמא הייתה צריכה לנסוע לעבודה, אז הלכתי לגן.
התנהגתי כמעט כרגיל, אבל קיילא הגננת הרגישה שמשהו אצלי לא חלק.

אמא שמחה לשמוע שפשפשתי בחיתול, ושלא עצרתי את עצמי כל הבוקר.
כשחזרתי מהגן, אבא לקח אותי, אבל רק כשאמא חזרה היא הורידה לי את החיתול.
פספסתי בלי סוף, עד שאמא נאלצה להתחיל להלביש לי מכנסיים כי התחתונים נגמרו.
ההחלטה השניה של אמא, לתת לי להוריד (כמעט) בעצמי את המכנסיים הרטובים.

אבא ואמא תפסו 3-4 פעם פשפושים בסיר, כל השאר היה במכנסיים ועל הרצפה.
כל כך היה לי לא נעים!!
התחלתי לנגב את הרצפה בעצמי, ופעם אחת אפילו ניסיתי לנגב את המכנסיים הספוגים שלי...
אני חושבת שאמא הרגישה שאני מתביישת.

בספירת המלאי, גמרתי 6-7 מכנסיים לפחות ו-4 תחתונים שהיו מכובסים משלשום...

אבל אמא אומרת שלא אדאג. תוך כמה ימים אני אלמד בעזרת ד'!!
כעת לפנינו שבת שלימה שלא אלבש חיתול, אלא רק בשינה, וכולנו מקווים שזה יעזור לי ללמוד מה שמצופה ממני...

עדכון משמח!!!
אני מפספסת רק כשאני עייפה או כשאמא לא שמה לב!!

כמו שעון כל 20 דקות אמא מושיבה אותי על הסיר, אם אין לי סבלנות אנחנו סופרים עד 15-30 (תלוי כמה אני מסוגלת ו/או כמה ייקח לי להרגע כדי לשחרר), ו... כמעט כל פעם הסיר מתמלא לנו

אמא גוררת את הסוף הזה די בכח, אבל אני שמחה, כי אולי אפילו חני מהגן שלי תצטרף לעניין בזכותי. אמא שלי דברה עם אמא שלה.

בראוו לי ולאמא!!