אתמול (יום חמישי) היה יום גדול
יום חג
על הבוקר הלכתי (עם הקטנה) לטייל ברמת גן הרבתית
הרגליים לקחו אותי לצומת ספרים
חיפשתי ספר על דבורים או נמלים
הנושא מעסיק אותי רבות לאחרונה
הקטע של התודעה הקולקטיבית
הקטע של קביעת המינים ותפקידים בחברה שלהם
הכל התחיל מזה שהבנות שלי מאוד אוהבות להתבונן בנמלים
ואיתן גם אני
לפעמים אנחנו יושבות איזה חצי שעה ליד שביל נמלים ומתבוננות כולנו
(טוב זה תמיד כיף לראות איך מישהו אחר עובד P-:)
אז.. אתמול הגענו הקטנה ואני לצומת ספרים
נגשתי למוכר (שהיה הומו, יש לי קטע עם הומואים, אוהבת אותם נורא)
הוא בא לחפש איתי ביחד.
המוכר היה מאוד חביב, והסתבר שהוא למד בפקולטה לחקלאות ברחובות.
מצאנו ספר של דסמונד מוריס שמדבר על אדם כמין של קוף,
מיד רציתי את הספר הזה (ועוד שני ספרים שלו),
אבל לא מצאתי על דבורים או נמלים.
- דבורים... או נמלים, - חזר אחריי המוכר, מהורהר.
למה דווקא הם?
- בגלל המבנה החברתי
פעם גם נמלים היו צרעות. היום יש כנפיים רק לזכרים ונקבות שמזדווגים גבוה בשמיים
- אז למה הם איבדו את הכנפיים? כלומר מה הם הרוויחו מהבחינה האבולוציונית בזה שויתרו על הכנפיים?
- נראה לי שזה פשוט קרה. הם עבדו ועבדו ועבדו ופשוט שכחו איך לעוף. כשאתה רק עובד אין לך צורך בכנפיים.
- ממש כמונו. זה עצוב, נכון?
- כן
יש תיאוריה שאומרת שאין דבר כזה צירופי מקרים. שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו,
וכל מי שאנו פוגשים בדרכנו הוא מלאך. מלאך שבא אלינו עם מסר.
הבחור הזה היה מלאך בשבילי, ואני בשבילו.
ושנינו יחד נזכרנו שפעם היו לנו כנפיים, והתמלאנו געגוע,
כל אחד בשביל עצמו.
פעם כולנו היינו יונקים. היום אנחנו נמלים.
בערב הלכתי לסדנת טנטרה.
כל פעם רציתי ולא יצא.
ככה זה כשיש תינוקות בבית...
אבל רגע התינוקת שלי כבר בת שנה וחצי!
ובדיוק יש סדנה שמתאימה ליחידים
(הבעל לא מעוניין לזוז מהספה)
האמת הבעל גם לא מעוניין לשמור על הבנות,
אבל לא השארתי לו ברירה.
הפסקתי לבקש ולהתנצל ופשוט הודעתי לו שזהו,
היום אני הולכת לסדנה (הכנתי אותו כבר שבוע קודם אבל כמובן הוא לא זכר).
למורה קוראים סמבביה, היא למדה אצל אושו 25 שנים. אפילו 30. וואו.
ראיתי אותה פעם בטלויזיה ומיד ידעתי שאצלה אצלה אני רוצה ללמוד.
אלף כי היא אישה. ובית - כי היא מלמדת את הטנטרה ההודית המקורית ולא את הפורנוגרפיה המקומית
(ויסלחו לי חובבי חילופי זוגות וטרום אורגיות).
החוג מתחיל בשמונה בערב, אני יוצאת מהבית (בקצה רמת גן) ברבע לשבע,
בתקווה שאספיק להגיע בזמן להכי דרום תל אביב שאפשר לדמיין.
מצויידת במפה שהדפסתי מהאינטרנט, מחליפה אוטובוס באלנבי,
הנהג מוריד אותי באמצע החושך ומצביע לכיוון כללי, השעה בדיוק שמונה.
אני רצה כמו משוגעת, מפחדת שיתחילו בלעדיי, ומה חשבתי לעצמי??!!!
(חשבתי לעצמי לא לצאת מוקדם מדי כדי שהבעל לא יתבאס עלי טוטאלית).
כל פעם נתקלת בתל אביבים עם כלבים, ומאטה את הקצב כדי שלא יקפצו עלי.
איפה אני? שואלת איזה נהג מונית, בקושי מצליחה לבטא את שם הרחוב (שהוא יותר מסורבל בהרבה משמה של סמבביה),
הוא מתחיל להסביר ואז אומר - לא, זה רחוק מדי
(כן-כן, בטח, אני צריכה מונית... 5 דק' 20 ש"ח? בחיים לא!)
ממשיכה לרוץ, שואלת בקיוסקים, הם מחזקים את הכיוון שלי.
עד שאני מגיעה לרחוב שלא מצויין כבר במפה המאולתרת שלי,
ואין את מי לשאול, ואני מצטערת שלא לקחתי מונית, 'סומו 20 שקל,
ובא לי לבכות. חושבת על איך לא אמצא את הרחוב הזה לעולם,
ואי אפשר כבר להתקשר לסמבביה, כי השיעור התחיל ממזמן,
מפחדת להסתכל על השעון.
סתם סתם נסעתי שעה בשני אוטובוסים. בחיים לא אמצא את הרחוב הזה...
איזו מחשבה סתומה ומתקרבנת, ככה אני בטח לא אגיע לשום מקום.
מתחילה לשיר לעצמי את שיר המאחרים: לא יתחילו בלעדנו, סע לאטטטטט
שוברת ימינה וממשיכה לרוץ
רחוב פלורנטין. וואו זה רחוב גדול. לפחות לא הלכתי לאיבוד לגמרי.
ליד איזה בית קפה עומד ברמן ומעשן, שואלת אותו והוא שולח אותי את כל הדרך חזרה.
פאקקקקקק
רצה חזרה לסלמה, חוצה לצד השני, משהו לא נראה לי הגיוני
לא, הוא טעה, אני צדקתי
פאקקקקק
רצה רצה רצה חזרה
איפה הרחוב הזה? איפה הוא? עוברת את פלורנטין אין את מי לשאול
למה לא מופיע לי פלורנטין במפה?
אני יודעת שאני ממש קרובה
שואלת עוד כמה אנשים, אף אחד לא יודע, אחד מהם שואל אותי בחזרה שם רחוב אחר...
פתאום אני בטוחה שאני כן בכיוון הנכון, צריך רק להתעמק עוד קצת לתוך השכונה החשוכה הזאת
רצה רצה
אין יותר רחובות צדדיים, הכל נראה מת וקודר
לא יתחילו בלעדנו סע לאט!!!
ופתאום
הנה הוא! הרחוב שלי!
שוברת שמאלה ורצה את כל הרחוב עד שמוצאת את מספר הבית, מחפשת מדרגות לעלות,
דופקת בדלת
- הרגע התחלנו, - מחייכת אלי סמבביה
בא לי לנשק אותה. השעה שמונה וחצי. חצי שעה ארוכה, חשבתי לעצמי
כולם יושבים במעגל בתוך סטודיו שהוא גם הבית של סמבביה, אנחנו 10 אנשים כולל המנחה.
הבחור הראשון כבר הציג את עצמו בזמן שלא הייתי,
עכשיו מדברת הבחורה השניה.
היא כוסית ומאוד צעירה. מספרת על עצמה בהתלהבות.
הכי בא לי לשתות ולהשתין, אני לא מצליחה לקלוט מילה ממה שהבחורה אומרת.
מתלבטת דקה ואז קמה, נגשת למטבח, שותה מים, הולכת לשירותים, חוזרת.
איזו הקלה...
הבחורה עדיין מספרת על עצמה, מתלהבת, עם הידיים.
אני מצליחה להבין שהיא עיתונאית בתפקיד. אוף? נו, מילא.
אחריה עוד מישהו שגם הוא עיתונאי, אבל לא בתפקיד.
מאוד גבוה, מרושל ומכוער. אלי לקראת ה40 שלו.
מספר על עצמו עם המון טקס בישבן, הוא ככה וככה וגם בלוגר.
<וואלה אמרתי לעצמי, מעניין מה עם הבלוג שלי?>
אני מנחשת שהוא בא לחפש זיון וחשה המון דחיה כלפיו
הלוואי ויפסיק לספר על עצמו...
המנחה מנסה לעזור לו לסיים, הוא ממשיך רק עוד שני משפטים ודי.
עוד בכיר בהיי-טק, לא מגלה איך קוראים לו, בן 45 בערך, חשדן ודיסקרטי
אישה קטנה יפה אחריו, היא כבר עשתה סדנאות טנטרה אצל סמבביה והפעם הביאה איתה חברה,
עוד אישה יפה, היא עושה סדנאות של תנועה חופשית וריקוד - אם קלטתי נכון,
בכל מקרה חיבבתי את שתיהן מיד
בחורצ'יק צעיר, סטודנט, דוס לשעבר
עוד יזם בהיי-טק
והנה תורי להציג את עצמי
אומרת את שמי, מספרת שפעם גם הייתי בהיי-טק, אבל זה היה מזמן,
כמעט גלגול קודם
עכשיו אני מעבירה מסיבות רווקות וסדנאות
בנושא סקסולוגיה חווייתית
באתי להשתלמות
(חארטה, למה אני אומרת את זה? באתי בשביל עצמי. למצוא שלום ואהבה בתוכי. מה כזה קשה להגיד את זה בקול רם? מסתבר שכן)
<מודה לעצמי שדיברתי מעט. קודמיי עייפו אותי קצת עם סיפורים אישיים מסורבלים>
מתחילים עם פרחי בודהה. דומה לרעיון של פרחי באך, אבל לא באך, אלא בודהה.
אני לא מבינה בזה... לא משתמשת
אבל יאללה זורמת
סמבביה מטפטפת לי כמה טיפות מתחת ללשון.
נמרח לי חיוך על הפנים. אני תוהה אם היא שמה לי פרח מצחיק.
אף אחד לא מחייך חוץ ממני. סמבביה מבטיחה לגלות בסוף מה הייעוד של הפרח הזה.
החיוך נתפס לי לגמרי, שום דבר לא מצחיק אותי, אני סתם מבסוטית מכל המתרחש.
תמיד קורה לי בסקס ובריקוד.
מתחילים לנוע עם מוזיקה הודית, איזה רמיקס קצבי, נושמים לצ'אקרות,
סמבביה מסבירה תוך כדי על טנטרה, על אנרגית החיים,
על זה שאנרגיה מינית היא היא אנרגית החיים, ואני יודעת שזה נכון, תמיד ידעתי שזה נכון,
ואיזה יופי סוף סוף מצאתי תיאוריה שמסבירה ומנמקת את הדעות שלי.
מתחברים לאדמה, נושמים לכפות הרגליים...
עוברים לישיבה, ממשיכים לרקוד.
ריקוד קטן כזה בלי מאמץ. כולנו דומים לקופים מרקדים, וזה נורא נחמד שאין ממה להתבייש
סמבביה היא הקופה הראשית, התנועות שלה מדבקות את כולנו
נגענו לעצמנו בבטן, בלב, במקלעת השמש, בעין השלישית
איכשהו כל אחד מוצא את האינטימיות שלו עם עצמו
בחלק השני מתחלקים לזוגות
היא אומרת למצוא מישהו לעבוד איתו ומהר מאוד כולם מוצאים בן זוג
כולם חוץ ממני
לרגע הרגשתי כמו ילד בגן שאף אחד לא רוצה לשחק איתו
הבחור הראשון זה שסיפר על עצמו לפני שהגעתי גם נשאר לבד
נגש אלי עם חיוך
עשינו עוד תנועות, משהו בין ריקוד לחיבוק,
הפרטנר היה חזק מדי ומשתדל מדי.
כששם לי את היד על הקונדליני (מה? איפה? גב תחתון כזה) והיה אמור רק לתמוך,
למעשה הוא דחף כל כך חזק שכל הזמן היה נראה לי שעוד שניה אני עפה קדימה ופותחת לעצמי ת'ראש.
חשבתי איך הכל היה מרגיש אחרת אם מאחוריי הייתה אישה.
בסוף הנחתי למחשבה הזאת, אמרתי - ככה זה גברים, בואי
קט קטית ותהיני מהכוח הזה,
הזזתי את הרגליים טיפה קדימה ונשענתי על הפרטנר כאילו אנחנו באיזה תרגיל של trust.
השתפר
תוך זמן קצר לשמחתי היינו צריכים להתחלף.
גיליתי שלפרטנר יש חגורה למרות שסמבביה אמרה להוריד חגורות, וככה לא יכלתי לגעת לו בגב מבלי להתקע בגוף זר קשיח.
לחשתי לו באזן שיוריד את החגורה ועבר לו רטט כזה בגוף. חשבתי לעצמי שכנראה זה חירמן אותו רצח. משעשע.
במהלך כל השיעור הייתי על אפס חרמנות. היה לי כיף מאוד, אבל לא עמד לי גם לא לרגע קט.
ואז הוא היה הרוקד ואני הייתי התומכת.
שוב היה לי קצת קשה, הוא זז מהר מדי והיה לי קשה לשמור על הידיים שלי אחת על הקונדליני והשניה על הצ'אקרה של הלב.
עד שהתקרבתי אליו יותר, כמעט נצמדתי, אבל בלי לגעת עם הגוף, ואז כבר ממש יכלתי לזרום איתו והיה כיף.
ואז הסתכלנו אחד לשניה בעיניים תוך כדי נשימות.
הפרטנר היה מאובן, העיניים שלו לא אמרו לי הרבה חוץ מזה שהוא גם נבוך וגם חרמן,
לא הבנתי איך יכול להיות שהוא מסתכל עלי כל כך מחייכת ולא מחייך בעצמו.
אמרתי לו עם העיניים: חייך, חייך, תזרום, תזרום...
בסוף הוא חייך וממש עשה אותי מאושרת
ואז נחנו קצת בשכיבה.
היה כיף לנוח אחרי כל כך הרבה תנועה.
מי שהיה הפרטנר שלי היה שרוע לידי והרגשתי עלי את מבטו הקודח.
בשיר הבא סמבביה אמרה להסתובב על הצד, ולא רציתי להסתובב על הצד כדי לא להיות שוב פנים מול פנים איתו
(כאילו - נגמר הקטע הזוגי, אם לא שמת לב)
במקום זה הרמתי את הרגליים על איזה פוף וכך קיבלתי את אפקט ההתכרבלות העצמית הנדרשת
בסוף שוב ישבנו במעגל, כל אחד אמר משהו, כלומר היה אמור להגיד משהו
הנשים ממש נהנו, היו מאוד מחוייכות בסוף
חוץ מהעיתונאית שהייתה די בבאסה
ראיתי שבקטע הזוגי היא רקדה עם העיתונאי הגדול והדוחה,
ומשום מה ניסתה לעשות לו מסאז' יסודי לגב תחתון ביד אחת,
כשהפנים שלה מבטאות סבל צרוף
הפרטנר שלי היה צריך ללכת, כך אמר, הוא סיפר על עצמו עוד קצת ונתן טיפים לחיים מאושרים יותר
ואז הלך
התארגנתי בנחת ואז ההוא חזר נתן לי חיבוק וכרטיס ביקור
אמר שלא יודע את שמי אבל בטוח שנהיה בקשר, הוא לא יודע איך,
ומיד עוד מישהו דחף לי את כרטיס הביקור שלו
הרגשתי חרא עם עצמי
לא רציתי לבלבל אף אחד
כלומר לא באתי לחפש זיון אבל גם לא אמרתי את זה במפורש בהתחלה
מה - זה מובן מאליו שבאים לטנטרה לחפש זיון?
במיוחד כשסמבביה אמרה בהתחלה שטנטרה לא שווה סקס
טנטרה זו דרך חיים
ומי שמחפש סקס לא עובר את הסינון הראשוני בטלפון, כך אמרה...
ואז בא צלם שהתלווה לעיתונאית, נשארתי להצטלם עם עוד שני בחורים וסמבביה
בינתיים דיברתי איתה, התעניינתי לגבי סדנה לנשים בלבד,
היא חייכה ורמזה (או אמרה?) שהבינה שאני אוהבת נשים,
מזמן לא אמרו לי את זה
היא אישה מדהימה, שמחתי להפגש איתה
כנראה שאני ממשיכה איתה לסדנה לנשים בלבד, למרות שכבר "פיספסתי" את הצ'אקרה הראשונה
עכשיו הן בשניה, ברגשות, ברגשי, בצ'אקרה של הבטן
והצ'אקרה הראשונה זה גם ככה "רק סקס", אמרה סמבביה
הלו? זה רדיו? לבוא לטנטרה ולא לדבר על סקס בכלל?
כנראה שזה מה שנכון לי לרגע זה, הרי אין דבר כזה צירופי מקרים
יכלתי לדבר איתה כל הלילה, אבל הייתי צריכה למהר הביתה להיניק
- את? יש לך תינוקות? את ממש לא נראית!!
הפתעתי את סמבביה P-:
ולי נראה הכי מוזר שאני פתאום לבד, בלי התינוקת,
כאילו חסר לי איבר בגוף - אבל רק אני יודעת את זה
היה כל כך כיף לחזור הביתה, לגלות שהכל בסדר,
הבית מתפקד גם בלעדיי (טוב, כמה שעות בודדות ומאוחרות למדי)
וכיף שמצאתי את הזמן הזה לעצמי, רק לעצמי, רק עם עצמי
אפשר גם עם עוד מישהו/י, אבל מישהו רק לריקוד הזה,
רק למבט הזה, רק לנשימה הזאת ביחד,
לא עם מישהו שישאל לשמי וירצה לקחת אותי הביתה.
כמו להסתכל על פרח מבלי לקטוף אותו.
להסתכל, להתמלא ביופי, ולהמשיך הלאה.
>
