קורבנות אחריות ומה שבינהם

<והמחכימון שיצא לי לעיל: 'בין השורות כתובות המילים'. מתאים או לא מתאים?

>

קמתי כל כך עצובה, ממש תחושת אבל.
על הטוב, על האשליה, על התמימות.
האם אצליח עוד פעם לתת אמון מלא במישהו?
האם הספק באנשים ילווה אותי מעתה?
האם מה שקרה כאן הוא חריג, לא מייצג קשרים ואחריות הדדית?
ומהו חלקי? איך אצליח להפריד ולדעת?
ומה השיעור שלי? איך בכל זאת לומדת ויוצאת חזקה מכל זה?

אילת,

רציתי להגיד לך שהכתיבה בתיק לא משקפת דבר. יכולה להיות עשיה בסיסית והכיתוב יראה דבר מה אחר ולהפך, עשיה משמעותית מעמיקה וכו, והכתיבה תהיה אלמנטרית. גם רציתי כמעט לבקש ממך שלא תתרגשי מכך שהיא כתבה שפינטזת על חדר השינה שלה. פנטזיות ממלאות שעות טיפול רבות, אין בזה כל דבר חריג. מאכזב שהיא רשמה פרשנות שלה כאמירה שלך, אבל איך נומר זאת בעדינות, זו כבר בעיה שלה... .

_אני זוכרת ששאלתי את זה ממש בתום, באמת ובתמים, איך מגיע אור לקומה שכולה צמודה לחומה ואין בה חלונות.
כמו אדריכלית שבודקת את המבנה, אבל אולי היא פרשה את זה כפנטזיה?
למה זה כל כך אוכל אותי הקטע הזה?_, אולי במובן מסויים ובחושייך החדים בכלל בדקת את מבנה הטיפול על הצמידות לחומה ועל העדר החלונות... .
זה מרשים שאת מצליחה להיות בתהליך התבוננות בתוך כל תהליך הכאב והאבל הזה וגם בתהליך של לווסת את עצמך.

מקווה שאת מצליחה לשמור על המקום הטוב והמאיר בקשר עם יערה. אני מאמינה שתרגישי הרבה יותר טוב. רק סבלנות!

פלונית אלמונית, מאד עזרת לי. אני חושבת שיש המון אמת בדבריך, גם לגבי נושא הפרשנות.
מה שכן- היא לא סתם כתבה שפנטזתי , אלא השתמשה במילה 'להכנס' לחדר שלה- מעולם לא הזכרתי רצון להכנס לחדר שלה.
(לא אומר שלא היה רצון כזה.............).
הפרשנות שלי, היא שלא היתה לה ברירה לכתוב משהו על החדר הזה,
לאחר שהיא כתבה את זה לועדה.
אחרת היא באמת יוצאת שקרנית על הנייר.
כדי לא להפוך אותי למפנטזת על גופה, היא כתבה כך- להכנס לחדר.
כדי לצאת כמה שיותר טוב מהשקר שלה לועדה.

ובכל מקרה, אני יותר ויותר ויותר מבינה-

שרק ביום שאניח לכל הפרשנויות ולה,

ואבין את חלקי, ואת אחריותי-
אתחיל תהליך אמיתי של צמיחה ולמידה,
מכל מה שקרה לי*.

הרי לא סתם פגשנו זו את זו-
היא הביאה לי משהו מאד חשוב לקחת וללמוד,
ועכשיו זו העבודה שלי-
כל דבר אחר מסיט אותי מעבודה חשובה זו.

אני חושבת שעצם ההבנה הזו, שכבר התרחשה מזמן,
ובעקבותיה, שם הדף הזה נוצר-
היא כבר סימן דרך חשוב.

וזה קורה, גם במקביל לתהליך של אבל והתפכחות,
יתכן וגם תהליך האבל חשוב ומשרת אותי.

מתי שהוא אדם צריך להתפכח, להשיל את שריון התמימות והנאיביות,
ולהבין שבכלנו יש גם צדדים מאד אפלים.

אני חושבת שיש משהו מאד לא בריא בחפירה ונבירה שלך, אני מבינה שזה כבר הדף הרביעי (!!!) בנושא הזה, תקני אותי אם אני טועה.
אני יודעת שלהגיד לך "צאי מזה" לא יעזור כי את כולך בתוך זה. אבל לפחות תדעי שזה נראה, במחילה, ממש חולני.
המילים האלה על אכזבות, חוסר אמון בבני אדם וכו' וכו' ומה את אמורה ללמוד מהמקרה, התהליך החשוב שאת עוברת וכו' וכו'. אם את יכולה- תעברי על דברים שכתבת מהתחלה (אני מודה, לא קראתי באדיקות, אבל קראתי די הרבה), את חוזרת על עצמך המון.
נראה שאת בתוך לופ בלתי נגמר כלשהו: כל פעם מגיעה לתובנות כמעט זהות, נדמה שלמדת משהו, נדמה שלקחת אחריות, נדמה שאת מרפה ואז שוב- זעם, אבל, אכזבה נוראה, למה היא עשתה את זה ואיזה לא מוסרית היא, ואיזה עוול נוראי זה היה, ואיך היא שיקרה וחוזר חלילה.
תראי אני לא פסיכולוגית ולא מטפלת כלשהי אבל נראה שכדאי לך לעזור לעצמך לצאת מהלופ הזה איכשהו.
נראה לי שכתבת על זה מספיק.
אולי פשוט תתחילי לחיות- להתרכז בעבודה (במידה ואת עובדת), במשפחה, אולי תתחילי לעשות ספורט שאת אוהבת, תרשמי לאיזה חוג, תכירי אנשים חדשים. נכון, יש אנשים לא נחמדים, נכון, לפעמים נעשה לנו עוול אבל העולם בסך הכל יפה, יש בו הרבה אנשים טובים, החיים קצרים- חבל לבזבז אותם על דישדוש באותו לופ חולני, לא?
נברת מספיק בעבר- אולי את מסוגלת כבר לפגוש את ההווה?
אני במקומך הייתי זורקת את התיק הזה, מוחקת את המספר שלה וכל מה שקשור אליה (לא בתור הדחקה, אלא בתור פרידה סופית), עושה מדיטציה של סליחה (יש טכסט מאד יפה בספר "גופה של אשה, תבונתה של אשה") כל יום במשך איזה 10 דקות-רבע שעה עד שזה היה מרפה ממני.
אולי לדמיין את עצמך נפרדת ממנה.
אם את באמת רוצה להפרד ולהמשיך לחיות את חייך- תהיי יצירתית.
בהצלחה!

אילת,

אל תתרגשי מענייני פנטזיות. זה יותר מטבעי ולגיטימי שמסגרת טיפול, תהווה מקום בטוח להשמעת פנטזיות. חבל, שאיזכור פנטזיה נעשה לצורך מגננה ועוד יותר חבל שמטפל חושב שפנטזיה של מטופל תחלץ אותו מהתנהלותו. חבל, אבל כנראה 'זה מה יש'... .

_וזה קורה, גם במקביל לתהליך של אבל והתפכחות,
יתכן וגם תהליך האבל חשוב ומשרת אותי._. לא נעים להודות, שמחתי לקרוא את המשפטים האלה. תהליך האבל יותר מחשוב, בעיני הוא צעד התפתחותי חיוני.

_מתי שהוא אדם צריך להתפכח, להשיל את שריון התמימות והנאיביות,
ולהבין שבכלנו יש גם צדדים מאד אפלים._ , גם זה נכון בעיני והמשימה הלא פשוטה היא לקחת אחריות על עצמנו גם בנוגע לצדדים האפלים בתוכנו.

(אה, וליתר ביטחון, רציתי להגיד לך שאני כתבתי את ההודעה שקדמה להודעתך האחרונה, אבל בהחלט לא את ההודעה הבאה אחריה).

פלונית אלמונית, מה לעשות אבל זו לא היתה פנטזיה שלי.
באמת שלא.
כל הזמן דברתי אתה בגלוי על אהבתי אליה, לא הסתרתי.
אמרתי לה שהפנטזיה שלי היא שאנחנו יושבות בבית קפה ומשוחחות, ללא הגבלת זמן, שיחה הדדית.
זו היתה הפנטזיה שלי.
לגבי החדר שלה, מעולם לא דברתי , מעבר לשאלה שלי- איך מגיע אור לקומה השניה.
אז יכול להיות שזה לגיטמי, אבל במקרה שלי זה לא קרה, במובן של פנטזיה על חדר השינה!

קראתם את הכתבה שעוד שמפורסם בפרשה תקשורתית נעצר בחשד למרמה?
אולי זה העוד שלה, שפורסם בפרשה של דר ליטמן? זו אכן היתה פרשה מאד מתוקשרת.

באוגוסט היא נוסעת לארהב לחצי שנה.
זו כביכול הסיבה שלה לעזיבת המרכז של בני.
יש לי מין השערה שהם נוסעים כדי להתרחק מהכל ומהפרשה הזו לחצי שנה.
אם כי זו נסיעה לצורך השתלמות, אבל אולי מין שילוב?
ופלוני אלמונית, את כמובן צודקת על הצד הלא בריא,
אבל זה לא דף רביעי, אלא שלישי (לא משמעותי, לא?).
בסוף אצא מזה.
אולי אני זקוקה לאיזה מכת חשמל קלה.

אבל זה לא דף רביעי, אלא שלישי (לא משמעותי, לא?).
הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי
הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ב
הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ג - שמחקת
קורבנות אחריות ומה שבינהם

פלונית אלמונית, אולי את צודקת, לא זכרתי את הראשון, אבל מי סופר?

היום חכתי לבת שלי אצל רופאת השינים שהיא גם ידידה, שאמרה לי שאני חיבת לקרוא ספר ששינה את חייה.
הספר נקרא- כוחו של התת מודע של דר מרפי, מכירים?
היא הביאה לי לזמן ההמתנה שלי ושתתי בצמא חצי ספר.
האמת שזה מאד מאד מזכיר את הרעיון של הספר והסרט ' הסוד'-
שאנחנו יוצרים את המציאות החיצונית של חיינו.
נדמה לי שכבר דובר על הנושא הזה כאן.
אבל שוב קבלתי מין בום חזק כזה-
אני זו שזמנתי מין מציאות כל כך קשה!
הוא מדבר שם על התפילה , על הסליחה ועל היכולת לזמן ריפוי וכך........
בזמנו אני פניתי למיכל עם הצעת סליחה כזו, והצעה שהוציא את התלונה.
אבל הייתי מדי תלויה בתגובה שלה, כך שזה כנראה לא היה אמיתי, ולא זימן תהליך סליחה אמיתי.
היא כתבה לי בתגובה תשובה קצרה, שהופכת אותי במידה למתנצלת ואותה למקבלת.
בלי שלום, בלי שום התיחסות כלשהיא שלה על מה שקרה.
לא קבלתי את זה, והתהליך הרע המשיך.
אולי עכשיו זה כבר מאוחר מדי לעשות תיקון כלשהוא?
אבל כן עוברת לי מחשבה להתנצל בפניה על חלקי, על כך שנאבקתי כל כך,
שלא יכולתי לקבל באופן בוגר שהיא לא יכולה לעמוד בדבריה, במקום בו העמידה את עצמה מולי,
למרות שהיא מטפלת.
לשלם לה, להתנצל ולקוות שהיא לא תגיב על כך שוב במכתב עו"ד זועם-
איך העזתי שוב לפנות אליה, אחרי שהוא כתב שכל פניה אליה,
תתפרש כהטרדה והוא ינקוט כנגדי צעדים משפטים.
יש למשהו רעיון כלשהוא? כדאי לעשות צעד כזה, או להבין שמהנקודה הזו כבר אין תיקון לעד?
אולי היא תפרש את זה באופן מוטעה כנסיון שוב להאחז בשביב של קשר-
למרות שבכל הכנות המלאה- זה לא. ואני הייתי גם כנה כשחשתי שזה כן,
אז בבקשה להאמין לי.

אני מציעה לך לשלוח לה, אך ורק דרך העורך דין, צ'ק 1200 ש"ח. את יכולה להוסיף מכתב שבו את כותבת בדיוק מה את מרגישה, רק תיקחי בחשבון שהעורך דין יקרא אותו. ותיקחי בחשבון שמבחינת העורך דין ומבחינתה זה עלול להראות כהטרדה. אני הייתי עושה מדיטציה טובה ושולחת לה מחשבות חיוביות ומטהרות כדי לא לתת לה עילה לתבוע אותי על הטרדה.

אילת יקרה, התהליך שאת מבקשת לעשותו, של סליחה והתנצלות, יכולים בשלב זה להיות לגמרי בינך לבינך.
ברגע שאת מערבת אותה (במכתב למשל) את מזמנת אצלך את התלות בתגובה שלה.
אם את באמת רוצה לסלוח ולעבור הלאה - זה נשמע שאין מה לעשות מולה...

אילת,
אני לא מכירה את הספר הספציפי שדיברת עליו, אבל אני אנסה, ביומרנות רבה, לפרש את הגישה בהקשר שלך כמיטב יכולתי:

"אנחנו יוצרים את המציאות החיצונית של חיינו" אומר,בהקשר של הנושא שלך, שמיכל היא לא באמת צד בענין.
זה לא חשוב אם היא מקבלת את ההתנצלות שלך. זה לא חשוב אם היא סולחת לך. זה לא חשוב אם היא תגיב במכתב זועם או אם היא תפרש אותך בדרך זו או אחרת.

מה שחשוב הוא אם את סולחת לה, אם את מוותרת על כל שביב של קשר ולא נאחזת בו, אם את רוצה להמשיך הלאה.

"אני זו שזמנתי מין מציאות כל כך קשה" : נראה לי שיותר מדויק מבחינת הגישה הזו להגיד - את יצרת מציאות כל כך קשה. ולכן את יכולה לשנות אותה. היא בידיים שלך.

"כוחו של התת-מודע" אומר (ככל שאני מכירה את הגישה ממקורות אחרים ולא ממרפי עצמו) שלא כל כך חשוב מה את אומרת, ואפילו לא מה את חושבת, כמו שחשוב מה התמונה שנמצאת בתת המודע שלך.
את יכולה להגיד מהיום עד מחר, או עד סוף השנה או עד סוף העשור: אני סולחת לה, אני מוותרת על כל שביב של קשר, אני ממשיכה הלאה ולא נאחזת בקשר. וזה יהיה ב100% כנה ואמיתי, אבל כל עוד תת המודע לא סולח לה, לא מוותר על קשר ולא מוכן להמשיך הלאה, את לא תתקדמי.
אם תת המודע שלך לא מסונכרן, הוא יכול לגרום ללופים אין סופיים כאלה.

וכאן יכולה להיות מכשלה של הפסיכולוגיה, אם היא נשארת ברמה של הידיעה, של המוח. יש גישות אחרות שניגשות ישירות יותר אל התת מודע עם המציאות הרצויה.
אני מכירה למשל EFT או TAT.
TAT יכול להשמע ככה (נאמר תוך כדי מגע בנקודות בראש, על אותו רעיון של דיקור סיני):

המשבר עם מיכל קרה.
המשבר עם מיכל קרה, זה עבר, ואני בסדר. אני יכולה להרגע עכשיו.

כל המקומות במוח שלי, בגוף שלי ובחיים שלי שהמשבר היה צבור בהם מתרפאים עכשיו.
כל המקורות והשורשים של המשבר נרפאים עכשיו.

אני מתנצלת בפני כל אלו שפגעתי בהם, מיכל, הילדים שלי, בעלי, ומאחלת להם אהבה, אושר ושלווה.
אני סולחת למיכל, לעורך הדין, ולכל מי שפגע בי, ומאחלת להם אהבה, אושר ושלווה.
אני סולחת לכל מי שהאשמתי, מיכל, עורך הדין, אמא שלי ולעצמי, ולאלוהים/לגורל.

כל החלקים שבי שקיבלו משהו מהמשבר נרפאים עכשיו.

כל מה שנשאר שקשור למשבר נרפא עכשיו.

אני בוחרת להמשיך הלאה, להיות מאושרת ולהאמין בטוב שבכל בן אדם.

הריפוי נטמע בי עכשיו לחלוטין.

אילת, מה נשמע? מה שלומך?

תודה על ההתענינות פלונית.
האמת שהיה לי היום יום לא קל, שאינו קשור לסיפור הזה.
הבן הבכור בעל הקשיים, נמצא כל היום בבית, תמיד תמיד לבד.
בדרך כלל אני מצליחה לחיות עם זה בשלום, במיוחד מכיון שהוא נער שמח,
לא מתלונן , עצוב או מרגיש מסכן- יש לי הרבה מה ללמוד ממנו.
אבל היום הרגשתי מין ריקנות/ עצבות נורא גדולה, שקשורה לשהות המשותפת שלנו בבית,
הרבה שעות ללא כל חברה עבורו.

ולענין שלי- הבוקר הייתי אצל יערה.
לאחרונה אני חווה אותה יותר מרוחקת, ואפלו הייתי אומרת קצת שיפוטית.
אבל הכל נראה לי בריא ונפרד, אחרי הסיפור הקודם.

ספרתי לה שברור היה לי שאני צריכה להפטר מהמתנה של מיכל,
אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה- לזרוק לזבל לא רציתי.
בסופו של דבר החלטתי לקבור את זה ולעשות מין טכס פרידה סופי כזה.
טכס קבורה לכל הסיפור הזה, בו יקברו מלבד המתנה גם כל המכתבים, כל התשובות של הועדה, עו"ד וכ"ו.
אולי נשמע הזוי? דוקא יערה נשארה מאופקת , כאלו שאני אומרת דבר מאד נורמלי ושיגרתי.
טוב, פסיכולוגית, לא?

אמרתי ליערה שתמיד בטכסי קבורה,
יש את הקטע שהקברן מבקש סליחה מהמת,
בשם הקהל כולו, על כל הפגיעות שפגעו בו, וגם אם תהליך הכנת הגופה לא היה טהור.
שאלתי את יערה מה הקטע הזה עושה לה.
בהתחלה היא כמובן נסתה להתחמק ואז כשבקשתי שכן תאמר, היא אמרה שהיא מיחסת את זה לעזרה שמציעים לקהל,
להתמודד עם רגשי האשם שלהם. כמובן שהיא לא הביעה ממש רגש מלא- מה זה עושה לה רגשית.
אני אמרתי , שכל פעם הקטע הזה ממש מטלטל אותי, תמיד אני מתחלה לבכות.
משהו בעובדה של פגיעה שאי אפשר כבר לעשות לה תיקון, לפחות לא עם הגוף הפיזי הזה.
משהו נורא סופי ולא הפיך, באופן שאי אפשר כבר לעשות משהו אמיתי עם הסליחה הזו.

ואז אמרתי ליערה שזה מה שאני רוצה לעשות בטכס הקבורה-
אני רוצה לבקש ממיכל סליחה אמיתית!!
גם למרות שברור שאי אפשר לעשות עם זה משהו אמיתי- כמו עם המת.
אמר סליחה על זה שלא יכולתי להרפות, על זה שכל כך נאבקתי בה,
על זה שהבאתי אותה למקום כל כך נמוך של שקרים קשים, והתנהלות כל כך קשה.

ושלא תטעו- זה לא שאני חושבת שאין לה כאן צד ואחריות,
וזה לא שאני מצטערת על המהלך, ולא שאני חושבת שיכולתי לעשות אחרת בזמן שהדברים נעשו.
ויחד עם זאת- אני מבינה שהיא מאד נפגעה מהמהלכים שלי.
אמרתי ליערה שהייתי רוצה לקבל גם את סליחתה- שהיא תבקש ממני סליחה,
אבל שהסליחה שלי לא מותנת בשלה.

באתי הביתה, אספתי בשקית גדולה את המובייל וכל המכתבים - לא יאמן הכמות!!
הכנתי כבר את המעדר, ומחר יערך הטכס!

אני חושבת שאכין פיתקאות עליהן אכתוב את כל הדברים שאני קוברת שם-
את התלות, את המאבק, את הגעגועים וכך..........

למרות שרואה גם את הצד ההזוי, שלא לאמר הלא שפוי-
מרגישה שצעד פיזי כזה - יעזור לי לסיים את הסיפור.
לסגור את הספר הקשה אבל גם המרתק הזה.

בסופו של דבר החלטתי לקבור את זה ולעשות מין טכס פרידה סופי כזה.
נשמע מעולה.
תספרי מחר איך היה ואיך את מרגישה. לילה טוב.

לא התיחסתי עדין לדברים של שחף- מאד מדויקים בעיני.
במיוחד בעיני משמעותי המשפט:
את יצרת מציאות כל כך קשה. ולכן את יכולה לשנות אותה. היא בידיים שלך.
אני חושבת שהמשפט הזה מאד מאד חזק, ומחזיר את הכח חזרה אלי, או לכל אדם בכל סיטואציה שהוא יצר לעצמו.
וגם- אני מאד מאד מסכימה שחף, עם מה שכתבת לגבי כוחו הפעיל של התת מודע,
שהוא, התת מודע, חכם יותר מכל הרבדים המודעים-
עלהם כביכול אנחנו מנסים לעבוד, לשנות.
אבל- שאלת המליון דולר-
איך עובדים על התת מודע?
אני מבינה שדברת כאן על שתי שיטות, אבל לא מכירה אותן בכלל.
את יכולה לפרט יותר?
יש איזה שהוא לינק לאתר שמספר? מתאר את השיטות?
תודה, אילת.

איך עובדים על התת מודע?

אילת,
לא עובדים על התת מודע אלא מפתחים את המודע.
פתוח המודעות יכולה להיעשות במספר רבדים:
פתוח המודעות לגופנפש - על ידי פתוח יכולת ההקשבה לרובד זה בטכניקות כגון: יוגה, נשימות, דמיון מודרך, תנועה ועוד.
פתוח המודעות למחשבות - על ידי כתיבה, שיחה עם אדם שישקף וישאל שאלות ועוד.
פתוח המודעות לעל מודע/רובד הנשמה - על ידי למידה של הבנות רוחניות, תקשור עם ההדרכה הפנימית, מדיטציה, חלימה ועוד.

כאשר המודעות אינה מפותחת, אנחנו יוצרים מציאות במחשבה אשר אין בה את ההבנה הנכונה. (של מהותנו ושל מהות הקיום בבריאה)
במצב של חוסר מודעות אנחנו יוצרים מתוך מחשבות של פחד, אגו, רצון לשלוט על האחר וכו'.

כאשר המודעות מפותחת, השימוש במחשבה היוצרת מציאות הוא מדוייק יותר מבחינת מימוש התכנית הנשמתית. (הייעוד)
במצב זה אנחנו יוצרים מתוך הבנה ואהבה.

הי אילת, חברה שלי עשתה בזמנו טקס קבורה למשהו שרצתה שכבר לא יהיה בחייה.
זה עבד טוב בשבילה. היא לקחה את זה מאד ברצינות, האמינה בזה, ומשהו בתוכה נסגר עד היום.
זה לא אומר שלא נזכרים (כמו במת), או באים לבקר (נפשית, ובהשוואה - באים לבקר את הקבר), אבל הנושא נסגר.

תספרי מחר איך היה ואיך את מרגישה מחכה

זהו, עשיתי טקס קבורה.
הרגיש לי ממש כמו טקס קבורה אמיתי על כל המשתמע ..........
זה היה ממש מדהים!
חפרתי בור (די עמוק),
הרגשתי את המאמץ הפיזי שאני משקיעה שם,
וחשבתי כמה מאמץ וזמן שמתי בסיפור הזה,
וכמה רוצה לפנות את המאמץ הזה לדברים אחרים.
כבר התחלה טובה.
ואז זרקתי לבור בזה אחר זה את כל המכתבים והנירת שהצטברה.
כל דבר שזרקתי, אמרתי לעצמי מה אני קוברת.
כשזרקתי את הדפים של המחשבות על הטיפול , עליה וכך- אמרתי שקוברת את התעסקות היתר.
כשזרקתי את הנירת של העוד וועדת האתיקה- אמרתי שקןברת את המאבק שנוצר כאן.
כשזרקתי את המכתבים של מיכל- אמרתי שזורקת את האשליה, את הקשר הכל כך מורכב,
את אי ההבנות שנוצרו ביננו.
וכך הלאה.
המשך כבר יבוא (יש לי טלפון.........)

נשמע מדהים, תמשיכי לספר!

ובסוף בסוף- הנחתי על הכל את המובייל היפיפה שהיא הכינה לי.
ואז התחלתי לבכות.
רציתי לקחת אותו בחזרה אלי, לא להפרד ממנו,
ולא להפרד, מהרגעים שהיו כשהיא נתנה לי, ומהאמירות הכה קרובות שנאמרו אז.
אבל הבנתי שבדיוק את זה אני חיבת לקבור.
הנחתי אותו ואמרתי שאני קוברת את הכמיהה, את הגעגועים,
את כל האמירות של קרבת היתר (שבסופו של דבר הזיקו לשתנו),
ואת הקרבה הגדולה עצמה, שגם אם היתה מהלב ומרצון טוב,
לא ניתן היה להכיל אותה יותר,
ואין מקום להתגעגע אליה יותר.

ואז בקשתי סליחה אמיתית-
על כך שלא יכולתי לסיים אחרת, בלי המאבק,
שהייתי חיבת אותו בזמנו.
סליחה על כך שהיא כל כך נפגעה ממני,
שבאמת באמת לא היתה לי כונה, ואיני שמחה עם פגיעתה,
שנאלצה לעזוב מקום עבודה, ואולי את הקלנקה ואת הארץ?

אמרתי שאני גם סולחת לה על מה שקרה,
על כך שלא יכלה למצוא את הכח בתוכה לעמוד מולי,
ומול הקשר האינטימי שהיה.
שהיא נאלצה להפנות לכך עורף באחת.
סולחת לה על הצעדים הקשים שבחרה לעשות מולי, על השקרים,
שכפי הנראה נבעו ממצוקתה הקשה.

שאני סולחת גם אם היא עצמה לא יכולה לאמר לי את זה,
ושהיכולת שלי לסלוח ולבקש סליחה, לא מותנות בתגובות שלה יותר,
הן שלי.

הנחתי פרח על הכל- ופתאם הבנתי כמה זה סמלי:
(בזמנו קבלתי קריאה אנרגטית שראתה את שתנו כשני חלקים של פרח,
שתחלה אין בינהם הפרדה ולאט לאט היא נוצרת.
ובקריאה נוספת, (שהיתה בזמן הפרדה שלנו),
נאמר לי שגם מיכל מאד עצובה,
ומה שיעזור לה זה לאמר לה שהקוים מהחלק שלה בפרח המשותף שלנו,
ישארו לעד בחלק שלי.
ואכן אמרתי לה את זה בזמנו).

כך שהיום כשהנחתי את הפרח,
אמרתי לעצמי שאת הקוים המשותפים בפרח של שתנו- אני משאירה לשתנו.
את החלקים הטובים שהיו- והדברים הטובים בטיפול שסייעו לי מאד בזמנו- אני לא קוברת עם הכל.
את זה אני משאירה בחוץ.
זהו, בכיתי עוד קצת והלכתי.

עוד מקודם לאמר, אבל אני חושבת שתהייה לכך השפעה מאד חשובה עלי.

מוצפת בתחושות גאווה, שהקשבת לקצב שלך, לדרך שלך - ויישמת.

למרות שרואה גם את הצד ההזוי, שלא לאמר הלא שפוי

לא הזוי. שפוי מאוד.

שכחתי לרפרש, ורק עכשיו קראתי את תהליך הקבורה.
התרשמתי עמוקות.

אחרי שתסיימי את כל התהליך הזה שקשור למיכל, אני בטוחה שיהיה מאוד מעניין ומעשיר לקרוא אותך גם בתחומים אחרים. (איזשהו דף בלוג אולי...?

)

המון חיבוקים.

מרתק. תתחדשי @}

תודה על העידודים.
האמת שזה עבד נפלא , ועדין עובד.
כשיש לי מחשבות בענין, אני שולחת אותן ל'קבר'.
ובכל פעם מזכירה לעצמי, שזה הסתיים.
מבינה שלמען שפיותי, חיבת לסיים את הסאגה הזו.
אבל היום התת מודע שלי ,עקף אותי בגדול, היתל בי:

הלכתי למקווה, דבר שאני מאד אוהבת לעשות ביום שישי.
יש חויה של קדושה כפולה- גם הטבילה (בפני עצמה),
וגם רגעים של כניסת שבת- קסום.
אחרי שטבלתי יצאתי לחדר האישי להתלבש,
רגעים של קדושה,
רגעים של בן אדם למקום.
ואז התחלתי נורא לבכות, לא מגעגועים או כמהיה,
פשוט הצפה בלתי רגילה של רגשי אשם, עלי!
שוב מחשבות חסרות תועלת, של איזה מין אדם אני,
אם עשיתי מעשה כזה,
וגם שאלות קשות לעצמי-
למה לא הצלחתי ללכת מהמקום הזה, בלי לעשות מאבק ענק שכזה.
האם אשא את רגשי האשם הללו לשארית חיי?
האם זה העונש הפעיל שלי?
ומה יעזור לי להמנע מרגשות אלה, להשילים עם המעשה ולהשיך הלאה?

אילת, זה מאד מעודד שראית שאלו מחשבות חסרות תועלת_ וש _התת מודע שלי ,עקף אותי בגדול, היתל בי
אולי פשוט היית צריכה לבכות? ולא הצלחת להיות ברגש עצמו, נקי, בעצב של הפרידה שיזמת באופן כל כך עמוק.
שאנחנו קוברים מישהו/משהו, אנחנו נפרדים באמת. לתמיד. מה שנשאר זה הזכרון, ובמקרה שלך את צריכה לסנן את הזכרון של מה שקיבלת לתועלתך שם והיה לך טוב, לבין כל השאר שאת רוצה לקבור.
בכל מקרה פרידה אמיתית מעלה הרבה עצב. וכדי להמנע מהרגש הזה אנחנו יודעים להלביש על זה הרבה דברים שמגיעים אוטומטית לראש שלנו. אצלך זה רגשות האשמה/כעס כלפיך או כלפיה.
הייתי אומרת שמה שיעזור לך, הוא להבין שאת עושה מעקף לעצב. ואין צורך להמנע ממנו. הוא חשוב לפרידה.
ולגבי רגשות האשם, להבין שהם נולדים כדי לעזור לך לעשות מעקף.

מה שנשאר זה הזכרון, ובמקרה שלך את צריכה לסנן את הזכרון של מה שקיבלת לתועלתך שם והיה לך טוב, לבין כל השאר שאת רוצה לקבור.

כשאנחנו לא מבינים משהו עד הסוף קשה לנו לעזוב אותו. זה הטבע של המיינד שלנו שיש בו סקרנות ורצון להתקדם.
כל עוד לא הבנת באופן מלא את התנהלותך בחוויה שסיימת, את מתקשה לקבל ולשחרר אותה כפי שהיא.
השאלות שלך לגבי מה שקרה חשובות.
החוויה היא אומנם זיכרון ישן, אך הדפוסים שמהם פעלת, כל עוד הם לא שונו, הם הווה קיים.
זאת הסיבה שלעיתים חוויה של סליחה, או קבורה של העבר לא מספקת.
המשיכי ללמוד את עצמך ולהבין מה משרת אותך ומי את רוצה להיות.
התרכזי בהבנה של הישן ובבחירה בחדש. כך תחווי לקיחת אחריות ולא אשמה.
הפעילי חמלה.

האם זה העונש הפעיל שלי?
אין עונש בבריאה. יש רק סיבה ותוצאה.
את אהובה. היי אוהבת.

שליחה על ידי אילת* » 01 מאי 2010, 13:55

קן , ונעמי- כל כך עזרתן לי שתכן, אין לי מילים להודות.
אני במקום כל כך קשה אתמול, היום.
מבינה שתהליך הקבורה היה במקומו, והיה מאד מאד חשוב,
עוד צעד ענק קדימה,
ויחד עם זאת, מבינה שלא ניתן לקבור את הכל (ואולי טוב שכך?),
כי כפי שנעמי אומרת כאן (מאד יפה), הדפוסים עוד קימים,
וכל עוד לא אלמד מהישן , על הדפוסים הללו, לא אצליח באמת לשנות,
ולבחור חדש נכון מתוך אחריות ומתוך הטוב שבי.
קן, אני חושבת שאת צודקת, שיש גם הרבה עצב, ואולי צריך ורצוי לתת לו מקום,
אבל יתכן ורגשי האשם לא קימים רק כדי לעקוף אותו,
אלא כדי לגרום לי לעשות את העבודה שלי כאן?
ולהבין מה הניע אותי מהמקום הכי עמוק,
ואולי גם הכי נמוך שלי- ומשם להתחיל ולעלות,
להבין, ללמוד, ולשנות.
קשה לי, אני בוכה היום המון,
היתה לי גם שיחה מאד קשה עם בעלי,
(לאחר הרבה זמן שנמנענו מלדבר על הנושא הכאוב הזה).
היום הוא אמר לי דברים מאד מאד קשים-
שהוא מרגיש כמו אחרי סיפור של בגידה!
הוא מרגיש שברגש שלי בגדתי בו, עם הסיפור של מיכל,
הוא גם מאד מתנגד להתנהלות שלי בכל הסיפור,
וגם, מעל הכל, מרגיש שבעובדה שפעלתי גם במרכז של בננו,
פגעתי גם בו, הכל כדי לשרת את המלחמה האישית שלי.
בקיצור, חרבות ללב החלש שלי.

לפעמים אני לא מאמינה שנכנסתי לסיפור כזה,
לא מאמינה לעוצמות שקרו לי כאן, בכל הכיונים,

ורוצה בצניעות למסור מסר לכל הפסיכולוגיות שמבקרות כאן באתר-
'אתן נוגעות בנפשות של אנשים, לטוב ולרע,
התנהלות שאינה מספיק מבוקרת, מוחזקת, ומודעת-
יכולה לעשות שמות בחיים של בן אדם, אולי גם ממש לפרק חיים'.

ושוב- אני לא זורקת כאן את כל האחריות על מיכל , ומעשיה,
ולי יש חלק פעיל ואקטיבי ביותר,
אבל כן חושבת שלא היתה כאן מספיק זהירות ובדיקה,
בצד המקצועי (שהיא זו בין שתנו שייצגה אותו),
וששתנו נפגענו באופן עמוק ביותר, אולי אפילו פגיעה בלתי הפיכה?

שליחה על ידי אילת* » 01 מאי 2010, 15:28

שמעתי את השיר הזה של לי בירן (אם זוכרת נכון?)
משום מה, מתאים לי לסיפור,
עוד לא יודעת למה.

"ברגע שהבנתי
מיד באתי להתנצל
הרי את יודעת
בינינו אף אחד לא ישר כמו סרגל
ולא בהכרח מרוע
פה אין שחור או לבן
יש הרבה על הכף
עד כדי איבוד בן אדם

תני לי אוויר וכל העולם יעצור
כי את איתי טמונה בלבי
תני לי אוויר מבטיח שאשתדל
אבל בדרך שלי אהיה מי שאני "

שליחה על ידי קוראת* » 01 מאי 2010, 15:36

אילת יקהה,
את לא עשית משהו לא בסדר!!

אף אחת בעולם, או אף אחד, לא היה מצליח להתנתק בבת אחת מפסיכולוגית שעברה כל כך הרבה גבולות וחיטטה כל כך בנפש. איך זה בדיוק אפשרי? הרי זה כל כך ברור שהיא טיפלה בך באופן לחלוטין לא אחראי. ולכן זה רק צפוי והגיוני שהפרידה תהיה לך קשה מנשוא, בעיקר שהיא עוד טיפלה בבן שלך.
למה בדיוק היא ציפתה כשהיא עשתה את כל הדברים האלה?
זהו בדיוק, שהיא פשוט לא נזהרה עלייך והזיקה לך בחוסר אחריות.

בקשר לבעלך, אני מבינה אותו. את היית עסוקה מאוד במישהי אחרת. הגיע הזמן להשקיע בו את הנשמה.

אילת יקרה, טוב שבכית הרבה. זה עוזר. ובעלך - סוףסוף גם הוא בתמונה. כנראה שזה הזמן לאחות את השברים שהיו ועוד לא התגלו.
ולגבי רגשות אשם... בנושא הזה, לדעתי האישית, אין בהם משהו מניע. אלא משהו מאשים (את עצמך) זה בכאילו לקחת אחריות. וזה לא.
רגשות אשם מסיחים את הדעת מלקחת אחריות, מלהרגיש.
אבל יכול להיות שאצלך, הם מתפרשים כמניעים לפעולה. ממש יכול להיות.
בכל מקרה, את עושה עבודה יפה מאד, ואני מחזקת אותך.

רגשות אשם מסיחים את הדעת מלקחת אחריות, מלהרגיש.
הייתי מדייקת, רגשות אשם מסיחים את הדעת מלקיחת אחריות, מלהבין .

יש לנו נטייה להתעסק ברגשות במקום לנסות להבין במודעות.
חשוב להכיר ברגשות, למצוא בתוכנו חמלה ואז להתמקד בהבנה שתשחרר אותנו מהלופים הרגשיים החוזרים על עצמם.

אילת, את לא אשמה והיא לא אשמה.
בראתם בריאה משותפת.
כל אחת תיקח 100 אחוז אחריות על החלק של עצמה ותתפתח.

בהצלחה והרבה אהבה.

הייתי מדייקת, רגשות אשם מסיחים את הדעת מלקיחת אחריות, מלהבין .
מעולה. מדייק, תודה.
יחד עם זאת, אני התכוונתי שמעבר לנ"ל, גם זה מסיח את הדעת מפשוט להרגיש.
או יותר נכון, מסיח את הלב מלהרגיש.

שליחה על ידי קוראת* » 01 מאי 2010, 21:23

היא לא אשמה.
היא בהחלט אשמה.
היא המטפלת, היא בעלת הסמכות, היא האחראית, היא זאת שמקבלת את התשלום כדי לתפקד כיאות וכדי לא לסכן מטופלת. היא זאת שמחזיקה בידע וקובעת את החוקים.
הפסיכולוגית בהחלט אשמה. והיא גם זאת ששיקרה לוועדה וששיגרה עורך דין למטופלת שנפגעה ושאיימה בהסרת החיסיון ושהמשיכה לטפל בבן של מטופלת שהיא עצמה, המטפלת, סירבה להיפגש עמה.
ואילת לא אשמה.
תארו לכן שילד שלכן היה מטופל אצל פסיכולוגית כל כך לא אחראית?
לא בכל סיטואציה האשמה של כולם שווה.

שליחה על ידי אילת* » 02 מאי 2010, 10:20

קוראת, אני מוכרחה להודות שביום הקשה הזה שעברתי אתמול, נחתי בין דבריך.
שוב החזרת אותי לפרטים הטכניים של ההתרחשות, ולעובדות בשטח- היתה כאן פסיכולוגית שלא הצליחה לשמור על החוקים, על הגבולות,
ובכך למעשה פגעה מאד בשתנו. היה לי מאד חשוב לזכור בכאבי ובתוך רגשי האשם שלי, גם את זה!!
אבל- והאבל הזה מאד מאד גדול- גם אני הייתי צד פה, וגם לי היה חלק.
אפלו מבחינה קארמתית, רוחנית.
ובעיקר- אם אשאר בשלב הזה של האשמות הדדיות- להאשים אותה, להאשים אותי, באמת שלא אזוז קדימה.
אני סבורה שאת כל השאלות הללו, שדשתי בהן, שאפתי בכל לבי לקבור עם המובייל היפיפה שקבלתי ממנה.
ולכן אני לא מרשה לעצמי לחזור לשם!!!

אני הולכת קדימה- ובהליכה קדימה, מיכל נשארת מאחור, עם כל מעשיה, מניעה, כשלונתיה, רצונה הטוב ועוד.......

מי שנותר בהליכה קדימה- זו רק אני, עם מניעי , מהלכי, רצונותי ועוד......*
ומה שאני יכולה ללמוד מזה , לתקן , ולהיטיב, עם עצמי ועם סביבתי.

ועכשיו לגבי רגש האשמה שלי-
עוד לא ברור לי לגמרי לשם מה הוא מופיע , ומה בא לשרת כאן?
אני קוראת את דבריכן, קן ונעמי, ומנסה להבין.
אתן מציגות את רגש האשם כרגש שמסית מההתבוננות, מההבנה, מלקחית אחריות.
עוד לא לגמרי מבינה את זה.
עדין משהו בתוכי אומר שרגש אשם, הוא דבר נכון,
שהוא מבקש מאתנו לקחת אחריות על התנהלות ומעשים לא נכונים שעשינו,
לא להניח להם מאחור, מבלי להתבונן ולשפוט אותם (את המעשים).
אני רואה ברגש אשם חלק מהלמידה וההתבוננות שאתן מדברות עלהם,
לא מבינה בעצם למה לא?

חלמתי הלילה חלום מאד מאד משמעותי,
מיכל לא חלק מהחלום,
אבל אני חושבת שהחלום מסביר לי למה עברתי איתה או אפלו באמצעותה,
את מה שעברתי.
במה שירת אותי כל התהליך הכואב הזה.

זה לא עוזר לרגשי האשם שלי, אבל כן מסייע לי בהעמקת הסליחה כלפיה,
מתוך הבנה שהיא שרתה אותי במעשים הלא פשוטים שנקטה מולי.

אולי בעתיד אבין שגם אני שרתתי אותה, במעשים הלא פשוטים שלי?

אני רוצה לתת לחלום קצת לשקוע, ואנסה בהמשך לספר את עיקרו, ואת ההבנות שמתוכו.

אני רוצה לכתוב לכן, נשים יקרות, שאתמול, ביום מאד מאד קשה שעבר עלי,
הדברים שלכן היו לי למזור באופן שקשה לתאר,
בעיקר הרגשתי שאני לא לבד, ושעוד נשים חכמות מאד וטובות מאד, חושבות אתי על הדברים הללו.
איך מודים לנשים שלא ממש מכירים, דרך מילים בלבד?
לא יודעת.

שליחה על ידי אילת* » 02 מאי 2010, 10:36

רוצה רק לצטתת משפט מהספר החדש והכל כך רגיש ויפיפה,
של אהרון אפלפלד (האיש שלא פסק לישון):
" כל משפט לחוד וביחד עוררו בי את התחושה שיצאתי מערוץ המקריות,
והועברתי אל הנתיב שהוא מנת גורלי".

זה מתקשר להבנות שלי מהחלום-
הבנה שמה שקרה עם מיכל היה צריך לקרות, וזה חלק מהגורל שלי ומהדרך שאני חייבת לעבור.
ועכשיו רוצה לקוות שאכן- עזבתי את ערוץ המקריות ואתו השאלות של הלמה היא עשתה וכו?
ועברתי לנתיב של הבנות עמוקות יותר קשורות לגורל, לקארמה ולמשמעות.
כולי תקווה ותפילה שאכן כך, ושההבנות יעמיקו וירגיעו את לבי הדואב.
ואפלו הרחיב ואבקש שגם מיכל תעבור לנתיב הזה, ותגיע להבנות המאד אישיות שלה,
מדוע זה התרחש בעבורה.

_אתן מציגות את רגש האשם כרגש שמסית מההתבוננות, מההבנה, מלקחית אחריות.
עוד לא לגמרי מבינה את זה.
עדין משהו בתוכי אומר שרגש אשם, הוא דבר נכון,
שהוא מבקש מאתנו לקחת אחריות על התנהלות ומעשים לא נכונים שעשינו,
לא להניח להם מאחור, מבלי להתבונן ולשפוט אותם (את המעשים)._

על מנת להגיע ל ההתבוננות, ההבנה, לקחית אחריות.
יש להיות במצב רגשי מאוזן. אהבה עצמית ואהבת הזולת.
רגש של אהבה נחווה כתגובה למחשבות של הודיה על התהליך ורצון להתפתח ולהשתנות.

רגש אשם נובע ממחשבות שאין בהם אהבה.
רגש האשם מהדהד בתדר של האני הנמוך, של האגו היוצר הפרדה וחוסר שיוויון בין אנשים,
לכן הוא מסיט מהתדר של התקשורת עם התודעה הגבוהה והמאוחדת.
הוא פשוט לא יעיל מבחינת קבלת הבנות.

תוכלי להעזר ברגש האשם, כשהוא מופיע, להזכיר לעצמך שיש משהו שעדיין לא הבנת מבחינת חוקיות הבריאה.
אך אל תתני לו למלא את המרחב הרגשי שלך.
פני מקום לאהבה שתביא איתה את ההבנה המיוחלת.

כולי תקווה ותפילה שאכן כך, ושההבנות יעמיקו וירגיעו את לבי הדואב.

אמן.

שליחה על ידי קוראת* » 02 מאי 2010, 16:58

אני חושבת על הכל באופן הרבה יותר פשוט.
ציינתי שאת לא אשמה, ושהיא אשמה, לא כדי שנחזור אחורה ונחפור במקרה. אלא להיפך, כדי שלא תתחילי לתסוס שוב בתוך רגשי אשמה שפשוט אין להם כל סיבה, ואז הכל יעלה מחדש.
היא אשמה. את לא. את פעלת כהלכה ולדעתי היטבת לרבים אחרים. כל פסיכולוג ששמע על המקרה, ייזהר כפל כפליים כראוי. וכל מי שנפגע ממטפלים לא אחראיים ילמד שאפשר לפעול בעניין ולא לשבת בשקט.

אני רואה ברגש אשם חלק מהלמידה וההתבוננות שאתן מדברות עלהם,

גם אני...
כל הכבוד לך. את הולכת במסלול אחר עכשיו.

לא היתי נלחמת בעצמי על זה שיש בך גם חלקים שרוצים לחזור אחורה, להאשמות. בהתמקדות אומרים שזה חלק שלך, לא את. אפשר להקשיב גם לחלק הזה, רק לזכור שזו לא את. זה איזה חלק שקיים בך. ולא להדחיק את זה. להקשיב לזה.

שליחה על ידי אילת* » 03 מאי 2010, 06:44

אתם מכירים את החידונים הללו, שבאחת התשובות כותבים שכל התשובות נכונות?

כך , אני מרגישה עכשיו- שכל מה שכתבו לי כאן הקוראות האחרונות- סאלי, קוראת, ופלונית- הכל נכון!!!
כביכול סותר, אבל מרגיש לי שהכל נכון.

תודה, ושיהיה יום נפלא, אני רצה לעבודה.

שליחה על ידי אילת* » 03 מאי 2010, 22:46

עכשיו קצת אסביר למה התכונתי בדברי האחרונים-
במובן הפרקטי והעניני של הפרשה- קוראת צודקת- היתה כאן פסיכולוגית שכשלה, שלא שמרה על גבולות הטיפול והקשר, נקודה.
היא עשתה שמות בקשר הטיפולי, רמסה גבולות ואחר כך הבינה זאת
ואז ועשתה רוורס, ובכך עוד יותר פגעה בי, כי לא עמדה עם נוכחות ועם לקיחת אחריות על מה שקרה לנו!!
וכמו שחברה מאד טובה ואחד האנשים המוסרים ביותר שאני מכירה - אמרה לי היום:
" את צריכה להיות גאה במה שעשית, כי רובנו נפגעים ופשוט ממשיכים הלאה , מבלי לעשות מעשה, ואז ממשיכים עוד אנשים להפגע".
וגם אמרה לי : " שמזל שאני אדם חזק, כי מישהו חלש יכל ממש להגמר מהסיפור הזה",
כשאני מנסה להקטין את הדברים ולשים בפרופרציות, היא מסרבת לקבל זאת, וטוענת שהמעשים שנעשו כאן בלתי מקצועים ובלתי אחראים באופן קיצוני.
אז זה לפשט- כפי שגם קוראת טוענת ומיצגת כאן.

ולנתיבים הבאים שבחרתי להמשיך בהם-
אני חושבת שסאלי צודקת, ושרגש האשם הוא גם חלק ממני, למרות שהוא לא אני.
היום המחשבה הזו מאד עזרה לי!
חשבתי שיש בי גם חלק שחווה רצון לנקמה, שלא רק אני אשאר פגועה. וגם זה חלק ממני, אבל לא אני.
האני השלם, ניסה להתגבר על החלקים הללו , הפחות מוצלחים ו'יחצנים', וניסה לשלוט בהם,
ולדרוש מעצמי מוסריות ודבקות באמת, במינימום פגיעה.
וכדי לסייע לחלק שמרגיש מאד אשם, אני מקשיבה לאותה חברה, שאומרת לי שהדרך שבחרתי בה,
נבעה בעיקרה מאופן ההתנהלות של מיכל. ושפסיכולוגית שאינה מקבלת מטופלת שמבקשת לעשות פיוס וברור, ובוחרת בדרך של מריבה (הפסיכולוגית),
צריכה להתבונן במראה מאד לא פשוטה שלה, כאיש מקצוע, כאיש שבחר לטפל בנפשות של אנשים.
ולא מסוגלת להגיע לפיוס והדברות למרות כל מה שהוצע לה בדרך, לפני התלונה והפגיעה.
באמת דברים לא קלים.

ומעל זה , מה שכתבה לי פלונית-
_על מנת להגיע ל ההתבוננות, ההבנה, לקחית אחריות.
יש להיות במצב רגשי מאוזן. אהבה עצמית ואהבת הזולת.
רגש של אהבה נחווה כתגובה למחשבות של הודיה על התהליך ורצון להתפתח ולהשתנות._
זה כבר לנסוק קצת יותר למעלה, ולעשות בחירה של עבודה ברמה יותר גבוהה,
ולא דשדוש חוזר באותם פרטים , שאת חלקם כתבתי עכשיו שוב (זה כנראה הלופ שלי).

וגם , מאד אהבתי את:
_רגש האשם מהדהד בתדר של האני הנמוך, של האגו היוצר הפרדה וחוסר שיוויון בין אנשים,
לכן הוא מסיט מהתדר של התקשורת עם התודעה הגבוהה והמאוחדת._

אם מתבוננים מרמה של התודעה הגבוהה והמאוחדת, כפי שנכתב כאן-
כך הדברים בסיפור של מיכל ושלי היו צריכים להתרחש,
וכמו שכבר כתבתי כפי הנראה הם שירתו את שתנו,
לפי צו גורל וקארמה.

שיר ממש יפה, ש-שבע יהלום שמה בדף שלה, ורק עכשיו הקשבתי למילים שלו,
נראה לי מאוד מתאים גם בשבילך, מציעה לך להקשיב למילים:

שיר מגרש את החושך בלילה - של חוה אלברשטיין

באהבה

שליחה על ידי אילת* » 04 מאי 2010, 17:39

אהבת עולם, תודה על השיר, אני לא בטוחה שאכן מתאים לי ,אבל עוד לא נתתי מספיק את הדעת.

ההכרה שכחלק מסיום הקשר, והקבורה שערכתי, אני גם צריכה לסיים את הדף הזה,
מגיעה אלי בברור, בימים האחרונים.
לפחות בנתים, אלא אם כן יקרה משהו חדש, בפנים או בחוץ (מקווה מאד שלא........),
כי אז כבר באמת אתקשה לספור את מספר הדפים שפתחתי בנושא.............

קצת קשה להפרד, אבל מרגישה שזה נכון ונדרש.
עוד אכתוב מילות פרידה ותודה, שמגיעות כאן לנשים הנפלאות,
לפני כן עוד רוצה לספר את החלום שחלמתי לפני יומים, ומכנה משמעות להבנות שלי,
ולמה שהייתי צריכה לעבור מול מיכל.
אולי בכל זאת קצת ממתנת את הפרדה גם כאן.

מה דעתך לפתוח דף בית?

_אני חושבת שסאלי צודקת, ושרגש האשם הוא גם חלק ממני, למרות שהוא לא אני.
היום המחשבה הזו מאד עזרה לי!
חשבתי שיש בי גם חלק שחווה רצון לנקמה, שלא רק אני אשאר פגועה. וגם זה חלק ממני, אבל לא אני._

יופי @}

שליחה על ידי אילת* » 06 מאי 2010, 12:08

היום אני בבית- חולה.
אתמול היתה לי פגישה חשובה עם יערה,
סייעה לי מאד עם רגשי האשם:
ספרתי לה על השיחה הקשה עם בעלי,
על תחושת הבגידה שהוא חווה.
היא טוענת שהוא חווה בגידה, מכיון שלא מבין עד הסוף מה קרה לי מול מיכל.
שגם אם היתה סוג של התאהבות-
זו לא היתה התאהבות במובן הרגיל של המילה,
כי זה קרה בתוך קשר טיפולי.
זה לא שפגשתי אותה ברחוב, במסיבה, בארוע כזה או אחר...........
זה התרחש בתוך תהליך של טיפול,ולכן יש לכך משמעויות אחרות לגמרי.
היא אמרה שהתלות והצורך (שהולידו את ההמשך ביננו),
הם אלמנטים שבאופן מסויים קימים בתוך מבנה של טיפול בהגדרתו, והם גם מאפשרים את הטיפול.
ולכן זו לא בגידה במובן הרגיל של המילה.
אמרתי לה שילדות לא מתאהבות באימהות שלהן,
אז היא ענתה שבמובן מסויים יש אלמנט של התאהבות באמהות (או יכול להיות),
כמובן שכשמדובר בשני מבוגרים, יש אלמנטים נוספים שמתוספים.
חמודה, לא?
אני חושבת שזו פעם ראשונה שהיא אמרה לי מחשבות מאד ברורות וסגורות שלה.
היא שאלה אם אני יכולה לדבר על זה עם בעלי,
אמרתי לה שאשלח אותו לפגישה אחת איתה.............
גם את יערה אני חווה עכשיו יותר רכה, אנושית, מאפשרת,
אבל מאד מאד מתוחמת ומחזיקה לנו היטב את המרחב המשותף,
הייתי אומרת, במשנה זהירות.

החלטתי שמתי שהוא בשבת, אכתוב כאן מילות סיום.
בנתיים אני עוד כאן כמה ימים (בכל זאת , יש לי משהו עם פרידות).

אני קוראת עכשיו את הספר של גלית- משהו?
כשהעצב הפך לחיוך.
היא גם מספרת שם על תלות בפסיכולוג, ויחסים נורא מוזרים ולא קורקטים איתו.
ספר די מעצבן ודל, אבל נכנסתי לתוכו.
.
חשבתי עליך בהקשר הפסיכולוג.
מדהים איך אנשים יוצרים תלות במשהו שבסך הכל מקשיב להם.
אולי שווה לך לקרוא?
ובכל מקרה ,מקווה שאת מרגישה יותר טוב,
ושיהיה לך פרדה טובה כאן והמשך מוצלח בדרכך.

classic]כשהעצב התחיל לחייך articles[/po].asp?id=2451

שליחה על ידי אילת* » 06 מאי 2010, 19:12

פלונית, מענין שכתבת על הספר הזה, גם אני בדיוק קוראת אותו עכשיו.
חברה שלי, ספרה לי וקניתי.
האמת שאני כמוך ממש מאוכזבת ממנו (אם הבנתי ממך נכון?).
בניגוד גמור למה שכתוב בקישור כאן שהוסיפה פלוני אלמונית,
אין כאן שום עומקים, בעיני.
לא בתיאורי הנפש המתישים של הגיבורה ושל סובביה,
לא 'בתובנות', שאין בהן הרבה בעיני.
ובטח לא בתיאור היחסים הטיפולים ובמטפל המוזר שלה, שמואל.
יהושוע לביא, פסיכולוג קליני, שכתב את דבריו על הכריחה,
מתאר כביכול טיפול עמוק, אשר דרך הקשר הטיפולי, מאפשר לגיבורה להתחבר בחזרה לרגשותיה.
ממש לא מצאתי זאת כך.
ובכל אופן, לשאלתך, איך יוצרים תלות במשהו שבסך הכל מקשיב.
קודם כל, כנראה שזה לא בסך הכל מקשיב-
אלא משהו שיוצא אתך למסע משותף להבין ולהכיר דברים,
שעד כה היו עלומים, או שבחרת שלא לגעת בהם.
או סתם לעשות חיבורים לדברים שונים בהתנהלותך בחייך, שעד כה לא חיברת.
במקרה שלי, קרה ממש מה שכותב יהושוע לביא על כריכת הספר-
הקשר , הרגשות החזקים שנוצרו בטיפול, איפשרו לי לפתוח את עצמי בחזרה אל העולם,
ואל קשרים אחרים סביבי.
האמת שמעולם לא האמנתי בטיפול,
אבל עכשיו דוקא מאמינה, זאת למרות הסוף העגום שלי.
אני פשוט הבנתי כמה עוצמות יכולות להיות לטיפול,
אפשר לאמר- לטוב ולרע!
נדמה לי שזה כבר דובר כאן.

יש ספר אחר על טיפול פסיכולגי, שנמכר עכשיו בחנויות,
הוא נקרא 'הפסיכולוג הטוב', כתב אותו פסיכולוג בשם נועם (לא זוכרת שם משפחה).
בעיני זה ספר מצוין, וגם הגיבור המטפל, נתפס בעיני כמטפל מקצועי ואיכותי.
בזמנו , כתבתי מייל קצר למחבר, והוא גם ענה לי.
שווה קריאה, למי שמתענין בתחום.

שליחה על ידי אילת* » 07 מאי 2010, 08:08

הבוקר קבלתי מייל מהמרכז של בני,
שמודיע להורים שמיכל מסיימת את תפקדיה.
רגשות מעורבים- גם תחושה שזה מה שהיה צריך להיות,
וגם עצב עמוק.

הפסיכולוג הטוב

שליחה על ידי אילת* » 07 מאי 2010, 23:26

מרגישה שזה זמן נכון להפרד עכשיו.
מרגישה התרגשות של פרדה, אבל טובה כזו.
מאד מרגיש לי נכון ובשל לסיים עכשיו את הדף/דפים הללו.

יכולה להסתכל אחורנית מהדף הראשון, ולראות שעשיתי דרך ארוכה,
קצת כמו לחצוב בסלע, בסלע הנפש.
היום עומדת במקום לגמרי אחר.
מניחה שהסיפור הזה יהיה תמיד זיכרון
של אבן דרך בחיים- לאו דוקא אבן דרך טובה,
אבל סיפור בעל השפעה והשלכה על חיי.

אני סבורה שדרך הכאב, הצער, הגעגועים , רגשי אשם,
ועוד כל מיני רגשות שאספתי במהלך ההתנהלות,
עברתי תהליך של התפכחות, התבגרות והשתנות.

מרגישה שבמובנים מסוימים אני לא אותו האדם שהייתי,
בתחלת התהליך.

הדף הזה בפרוש ליווה אותי,
היה לי משמעותי,
השמיע את הקולות הפנימים שבתוכי,
בעזרת אנשים חכמים ומנוסים מאד.

לפעמים היה לי מאד נעים ומפרגן לקרוא,
לפעמים בכלל לא קל,
אבל תמיד מעיר ומאיר,
ופותח את הראש ואת הלב.

נכתבו לי כאן דברים מאד משמעותים,
לכל מיני כיונים,
היו ימים קשים שהעזרה כאן היתה תומכת ביותר עבורי.

רוצה לסיים עם החלום שחלמתי , שבעיני סוגר מעגל.

שליחה על ידי אילת* » 07 מאי 2010, 23:45

טוב, אז בפסקה האחרונה הזו, רוצה לספר את החלום:
חלמתי שאני נמצאת בתוך בית קטן, בית קרקע.
מחוץ לבית מתנהלת מלחמה מאד קשה ומרה,
אבל הבית מאד מגן ומכיל את תושביו, כך שהמלחמה לא נוגעת לתוך הבית.
אני מרגישה מאד מוגנת בבית, החוץ לא חודר פנימה.
אבל אז פתאם מתחילה שרפה בחוץ, וברור שהיא מתקרבת לתוך הבית,
ברגע מסויים ברור שאם לא נברח, נישרף בתוך הבית.
אחותי ובת זוגתה נמצאות איתי בבית,
ויש רגע שאני מתלבטת אם לברוח אתן, אבל בשניה אחת מחליטה לברוח מפתח אחר,
ודרכנו נפרדות.
לא ברור אם אוכל לעבור את האש שמקיפה את הבית, מבלי להפגע,
אבל אני מצליחה, ומוצאת את עצמי לגמרי לבד בחוץ.
בהתחלה מנסה להתחבר לאישה אחת, לא מצליחה,
מנסה עוד חיבור , אבל לבסוף מבינה שאני לבד וזהו.
בחוץ יש כאוס נוראי-
המון רעש , מכוניות ורכבים גדולים חוצים אותי מכל הכיונים,
כמעט עולים עלי. שעת חושך, ערב יורד.
אני חווה תחושת ריקנות עצומה, מין ריק ובדידות הכי גדולים שניתן לתאר,
ממש לא יודעת לאן לפנות, מה לעשות, איך ממשיכה מכאן הלאה?
לא יודעת היכן עושה את הצעד הבא שלי.
אבל בחלום, בתוך הרגש הכל כך קשה הזה,
גם יודעת שאצליח, שיהיה בסוף בסדר ואסתדר.
שזה יגמר ואדע לאן ללכת.
זהו , זה החלום פחות או יותר.

החלום הזה מתפרש לי באופן כזה-
הבית המוגן, זה היה המציאות שיצרתי עם מיכל,
שוב שיחזור של מין סימבויזה והגנה שחויתי בילדות שלי.
אבל בשלב מסויים, אי אפשר להשאר במקום הזה,
כי הוא כבר לא משרת אותי יותר. חיבת לגדול מזה.
כך שלמעשה מיכל יצרה אתי מקום מוגן ומכיל,
כדי שאאלץ לצאת ממנו , והפעם כבוגרת, אמצא את דרכי כאינדבדואל בוגר ועצמאי.
הייתי צריכה לחוות שלם, ולהזרק ממנו דרך כאב האש השורפת,
כדי להסתובב בריק ובלבד ולמצוא את האני האמיתי שלי,
זה ששורד בכל מצב, זה שמוצא את התשובות והכוחות מתוך עצמו.

מרגישה שאכן אחרי הפרדה עברתי חודשים של שרפה,
אבל שבעקבות כך נוצר בי משהו חדש, שלא היה,
מין שכבה פנימית קשה ומוחזקת, כמו סלע פנימי,
שיכול לעמוד בתלאות החיים וגם בבדידות של האדם הנפרד (מה שכלנו בסופו של דבר, אנשים נפרדים).

אני מודה למיכל מכל לבי על שסייעה בידי לעבור תהליך כזה חשוב,
מרגישה היום אדם הרבה יותר חזק ועמיד,
לעומת השלב בו התחלתי את הטיפול אצלה.

זה לא שלא יהיו יותר רגעי משבר, געגועים עזים,
ואולי אפלו כעסים, רגשי אשם ועוד.
אבל בתוך תוכי, יודעת שיכולה לכל זה,
ושיש לכל התהליך משמעות גדולה מאד,
ושמיכל בדרך הקשה שבחרה, כמין צו גורל, שירתה את התהליך שהייתי צריכה לעבור.

רק נותר לי לקוות שגם היא עברה / עוברת את התהליך הנכון עבורה.

וזהו, עכשיו באמת אומרת שלום,
ומודה מהמקום הכי עמוק וכנה שבלבי,
לכל האנשים הנפלאים, החכמים והטובים שליוו אותי כאן.
הייתם לי לעזר רב- בלבכם, במחשבתכם, וברצונכם הטוב.
נפגש בדפים אחרים.
אילת.

אילת, איזה חלום מיוחד, מלא כח ומשמעות.
איזה כיף לך שאת זוכרת חלומות באופן כזה.
ובכל מקרה, אני חושבת שעשית דרך אמיצה ויפה,
מודה לך על השיתוף כאן.
מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתרגשת ממך,
ולא אגזים אם אומר שנתת לי השראה- לנחישות, לכח, לאומץ .
מאחלת לך המון הצלחה,
בטוחה שתמצאי את הכוחות להמשך טוב.

אילת,

כשקראתי את החלום ואת התיחסותך אליו, עלתה בליבי האסוציאציה לעץ האורן המצליח להתחדש אחרי שריפה:

"לאחר השריפה משגשגים צמחים המותאמים לכך. צמחים המסוגלים להתחדש לאחר השריפה. קיימים שני מנגנונים עיקרים להתחדשות לאחר שריפה: צמחים המתחדשים מניצנים תת קרקעיים שלא נחשפו לטמפרטורות קיצוניות במהלך השריפה ומהם מתחדשת הצמיחה. לקבוצה זו שייכים רוב מיני העצים, השיחים והמטפסים בחורש הים תיכוני. קבוצה אחרת של צמחים המתחדשים לאחר שריפה אלה הם צמחים המתחדשים מזרעים, כמו למשל האורן וכל משפחת הלטמיים. נביטת הזרעים בקבוצה זו חלה לאחר רדת הגשמים הראשונים. במרבית המינים הנביטה מותנית בגירוי הזרעים מגורמי הסביבה המלווים את השריפה או שהם תוצאה שלה. גירויים כגון חשיפת הקרקע לקרינה ישירה, חום גבוה למשך זמן קצר, עשן, אפר. (נאמן, 1998)

אורן ירושלים הוא אחד ממיני צמחים המתחדשים לאחר שריפה. בזמן השריפה אמנם מתים צמחי האם אך האוכלוסייה מתחדשת מבנק זרעים, שרובו שמור בצמרת העצים כלוא באצטרובלים. החום הגבוה של השריפה גורם להפצתם. ואכן בשטחים שעברו שריפה יוצרים עצי האורן המתחדשים מזרעיהם משטחים רצופים וצפופים של נבטים.( עד 50,000 נבטים לדונם). (נאמן, 1998; בונה, 1998)"

והנה צילום של העץ:

http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=285

והנה עוד צילום של האורן בתפארתו... :

http://www.starmed.co.il/HealingPlants/34

מאחלת לך הצלחה רבה והתחדשות בהמשך חייך.

(כבר כתבתי לך כמה פעמים ואכתוב שוב... מקווה גם שתצליחי לשמור על המצאותך במסגרת הטיפולית, את נשכרת מכך, אין לי ספק שתמשיכי להפיק תועלת מקשר טיפולי מטיב בזכות יכולותייך ונחישותך !

:

אילת יקרה, שלום.
אני עוד פסיכולוגית כאן,
אני יודעת שזה נושא טעון בדף הזה, והיו כאן שאלות לגבי האמינות של השימוש בשם התואר הזה,
ובכל זאת מציגה את עצמי כך, כי אני חושבת שכן יש לכך משמעות עכשיו עבורך, וזה לא משנה איך הסביבה קוראת זאת.

עקבתי אחרי הדף שלך, אני חושבת שלא אגזים אם אכתוב שהוא כמעט דף חובה לקריאה עבור פסיכולוגים.
למדתי מזה המון, ועל כך אני מאד מודה לך!

ועכשיו בתמורה רוצה לכתוב לך כמה מחשבות שלי, מזמינה אותך לקחת מה שמתאים לך-
על פי ראייתי עברת תהליך מאד עמוק מול מיכל,
בשפה הפסיכולוגית , בודאי שמעת את המונח, קוראים לתהלכים כאלה תהליכי העברה- ייחסת לה תכונות ומשמעות מאד רחבה, מעבר לעצם הקשר הטיפולי,
ולמה שייצגה במציאות.
תהליכים כאלה הם מאד עמוקים- ולכן גם מאפשרים לעשות עבודה ושינויי, מצד אחד, ומצד שני צריך לנהוג בהם בזהירות רבה, כדי לצאת נשכרים ולא חס וחלילה ההפך.
במקרה שלך- כפי הנראה גם מיכל עברה תהליכים מולך-
אפשר לקרוא לזה העברה נגדית.
כשזה קורה לפסיכולוג במידה משמעותית(כי במידה מסוימת זה קורה תמיד)- הוא חייב לעבוד עם זה ברמות מאד מודעות,
וגם לקבל עזרה חיצונית- זאת כדי לעבוד נכון עם המטופל, וגם כדי להגן על עצמו.
יתכן ומיכל נעזרה, ובכל זאת הדברים יצאו קצת משליטה בסוף.
לא בהכרח קרה רע, כי כפי שתארת כאן בסוף, קרו לך גם דברים נפלאים.
אבל כפסיכולוגית, גם למיכל יש המון מה ללמוד ממה שקרה לכן בסיפור המשותף.
וכל טיפול, הוא סוג של סיפור משותף.

מה שמאד בלט בהתנהלות שלך (בעיני כמובן),
זה שלפעמים פעלת והבאת חלקים יותר חלשים, נזקקים, ילדיים,
חלקים שבאופן טבעי אנחנו מביאים לתוך טיפול, וחושפים ביתר שאת בתוך טיפול,
בדיוק אותם חלקים שדורשים עזרה, תיקון, עבודה והבנה.
אך בסוף הטיפול,
את נותרת עם החלקים הללו, ללא עזרה, ללא הדמות שתכיל, תסיע, ותאפשר לך להבין שזה בסדר שהם שם.
כל זאת עד שהגעת ליערה, שכפי הנראה עוזרת לך עם החלקים הללו.

ויחד עם זאת, גם בתקופה שבין שני הטיפולים,
ןוגם עכשיו, כשאת כבר בתוך טיפול נוסף-
היו לך גם חלקים נורא בוגרים, אחראים, לוקחים אחריות,
מבינים, מסיקים, ומתבוננים.
אני חושבת שהחלקים הללו הרבה פעמים גרמו כאן בדף לאנשים להתפעל ממך.
וכן, יש ממה להתפעל.

השאלה הגדולה, כמובן,
היא איך לאחד בתוכך את החלקים הילדותים- הכועסים, המתגעגעים, המחפשים, המאשימים,
עם החלקים הבוגרים ולוקחי האחריות.

אני חושבת שזו תמיד שאלה בטיפול ובחיים-
איך אנחנו מצליחים לאחד את חלקנו השונים, ו(לעיתים המאד מנוגדים),
לשלם - שלם מתפקד, בטוח בעצמו, שמח בחלקו ומיטיב לעצמו ולסביבה.

אני חושבת שכאן בדף הראת שאת עושה עבודה בענין הזה,
והרבה פעמים היתה תמונה מאד שלמה וטובה של התנהלותך,
אולי בעיקר בסוף ,
ואחרי טקס הקבורה, שכנראה היה מאד משמעותי עבורך (עם בקשת הסליחה והיכולת שלך לסלוח לה),
בשלבים הללו, הרגשתי שאת מתחילה לאחוז בשלם הזה,

הסיפור של החלום, מאד מחזק שלם כזה-
יש בו גם צד חלש, מחפש עזרה, במי להאחז במצוקתך,
אבל יש בו צד שיודע שיהיה בסדר , שאת כבר מספיק גדולה, שלמה ומחוזקת,
לעמוד במשא הזה,
שאת חלקו כלנו חיבים בסופו של דבר לעשות לבד לבד,
עם עצמנו- גם אם אנחנו מוקפים בהרבה אנשים.

זהו, כתבתי המון, יותר ממה שתכננתי,
אני מקווה שמתאים לך, ויסייע לך.
מרגישה שהגיע לך שיתוף כזה, אחרי כל העזרה שנעזרתי בסיפור שלך.
אני לא יודעת אם מיכל למדה מספיק,
אבל אני לוקחת את הלקחים מהסיפור שלך, להמשך העבודה הטיפולית שלי.
ועל כך תודה רבה לך.

אני חווה אותך אדם מאד כנה, אמיץ, בעלת יכולות אינטלקטואליות,
ובעלת אינטלגנציה רגשית מאד חזקה ועמוקה.
כל אלה יסיעו בידך להמשך דרכך.
מאחלת לך המון הצלחה,
ואם יתחשק לך בעוד זמן מה לכתוב כמה מילים ולספר מה אתך,
אני חושבת שהרבה אנשים כאן , ישמחו לשמוע (בכל אופן, כמובן מדברת בשם עצמי).
דרך צלחה, ואמיצה, ממני .

שליחה על ידי אילת* » 09 מאי 2010, 07:52

תודה לכל המברכות האחרונות.
פלונית אלמונית, כתבת לי מאד יפה על האורן, הצילום הראשון, של האצטרובל, מדהים בעיני, הדפסתי לי אותו.
הוא בהחלט נראה לי סמלי עבורי, עם הקישור שעשית.
עוד פסיכולוגית, המון תודה על ההקדשה ועל המילים הרכות והנעימות.
בעיני נתת כאן תמונה מאד יפה של יצירת שלם מחלקי הנפש הסוערת, ולעיתים המפוזרת,
כמו שכתבת, נראה לי שזו אכן שאלת מפתח ומשהו מאד בסיסי אצל כלנו, ליצור שלם בריא ובטוח.
אני שמחה שכאשת מקצוע, הסיפור הזה תרם לך, והייתי אומרת שזה אפלו מנחם עבורי.
הרבה פעמים חשבתי, שאם יש כאן פסיכולוגיות שקוראות, חשוב שהן תבינה את התהליכים הללו,
ומה יכול להתרחש בנפשו של מטופל, הרבה לאחר עזיבתו.
אני באמת שמחה שעבורך זה היה מלמד, וגם אני מקווה כמוך, שגם מיכל חושבת לפעמים על התמונה השלמה, ולו בשביל מטופלי העתיד שלה.
טוב, בשלב זה אני רק מגיבה, לא מוסיפה ענינים חדשים,
הרי נפרדתי, לא?
שוב תודה, יום טוב, אילת.

אילת, גם אני רוצה להפרד ממך אם כי הייתי שמחה לעדכונים.
התהליך שאת עושה מעוררים השראה כי את מביאה את עצמך כל כך שלמה לדף הזה. עם כל החלקים שלך.
שמחתי לקרוא, ללמוד, להחכים.
ויש המון ממה.

גם אני חווה אותך אדם מאד כנה, אמיץ, בעלת יכולות אינטלקטואליות, ובעלת אינטלגנציה רגשית מאד חזקה ועמוקה. כל אלה יסיעו בידך להמשך דרכך.
מאחלת בהצלחה, ותודה על השיתוף!

שליחה על ידי קוראת* » 09 מאי 2010, 12:35

אילת, את נהדרת. אני בטוחה שתרמת לרבים במעשייך. כל הכבוד. בהצלחה בהמשך.

שליחה על ידי אילת* » 11 מאי 2010, 22:58

קן לציפור וקוראת, רוצה להודות גם לכן.
שתכן ליוותן אותי אם איני טועה ממש לאורך כל הדרך.
שתכן מאד מאד עזרתן לי, כל אחת בדרכה.
תודה גם על המילים החמות עכשיו כאן בסוף.

מקווה שלא אשמע כאן עוד הרבה זמן, זה יהיה סימן טוב.
סימן שלא קבלתי תביעה לתשלום, ושלא מתחיל עוד סבב של מחשבות והתעסקות.
מקווה שגם מיכל תניח עכשיו, על אף הכל, ועל אף שבאופן רשמי היתה אמורה לקבל את הכסף.
כאשר אוכל, בזמני החופשי, ולא מתוך איומים, מקווה לשלם לה את זה. לא כרגע.
תודה רבה לכל המלוות/ים.

גם אני ליוויתי

.
(לא כל הדרך, אבל בדף הזה...)

שליחה על ידי קוראת* » 12 מאי 2010, 07:20

גם אני ליוויתי

בבקשה תעדכני מדי פעם מה שלומך ומה קורה איתך...

שליחה על ידי אילת* » 13 מאי 2010, 08:07

בוקר טוב,
אהבת עולם, את בהחלט ליווית ועזרת לי מאד. מאד נהנתי לקרוא את דבריך , תמיד, הרבה תודות.
קוראת, כתבתי כאן שליווית, אבל הנה כותבת שוב, תודה.
יש עוד המון מלוות/ים, אני לא כותבת כינויים, כי מפחדת לשכוח משהו,
רק הגבתי למי שכתב כאן בסוף עם הכינוי שלו.
בכל אופן, עשיתי דרך ארוכה לצידכם, ובעזרתכם.
אני חושבת שזה היה מעל שנה, בהחלט המון זמן.
הלכתי קדימה ואחורה, ועכשיו אני במקום נינוח ושקט הרבה יותר.
מקווה להשאר בשקט הזה, ושלא יזועזע.
אני מניחה שבעוד כחודשים, שלושה אשלם למיכל את חובה, ובזה באמת אשים מאחורי גם את שארית החוב המוסרית שלי כלפיה.
יש בלבי, שלום, סליחה, ומחילה כלפיה.
גם בקריאה האנרגטית שעשיתי השבוע, קבלתי קריאה מדהימה, ואפשר היה לראות את המקום השקט הזה.
הקוראת, אמרה לי שגם אצל מיכל היא רואה כבר קצת התכנסות פנימה וסוג של בדיקה עצמית, מה שלא היה בכלל לפני כן.
אבל זה ענינה, אני רק שמחה בשבילה.
שוב שלום לכלם,
אעדכן כאשר אשלם לה, או אם יהיה משהו אקוטי אחר (מקווה שלא).
להתראות ותודות רבות לכלם. אילת.

שליחה על ידי אילת* » 30 מאי 2010, 20:05

שלום לכלם.
לא עבר הרבה זמן מעת הפרדה כאן, אבל בכל זאת רוצה לכתוב משהו , כשהוא עוד טרי.
סוג של עידכון.

השבוע הייתי ביום עיון בנושא הזה בדיוק.
יום העיון נקרא- " הקושי להיות מטופל".
היו שם אנשי מקצוע שונים, בעיקר מהתחום הטיפולי. מטפלים שרובם ככולם גם מטופלים.
היו הרצאות ופנלים של המשמעות של טיפול- מה זה דורש מאדם להיות מטופל , מה המשמעויות השונות.
יום עיון מרתק!!!
כמעט כולם דברו על המקום הזה שבו אני נפלתי- על הכמיהה שעולה בתוך טיפול-
על הרצון להיות מיוחדים למטפל, על התלות שנוצרת, אהבה.
אחת המטפלות שהרצתה, דברה על הסכנה הזו מהצד של המטפלים.
היא אמרה שטיפול , כבר מתוך החוזה הראשוני- יוצר יחסים לא סימטרים,
ובמידה מסוימת מקטין את המטופל- הוא הזקוק, הוא הסובל, הוא מקבל העזרה והוא התלוי.
ומנגד, המטפל מרגיש מועצם- הוא היודע, הוא התומך, לו זקוקים ואותו אוהבים.
היא דברה על עצמה כמטפלת באופן כנה ומרשים ביותר.
היא אמרה שמאד בקלות אפשר ליפול למקום הפטרוני, הכוחני.
שאפלו באופן לא מודע, ואפלו מתוך רצון להיטיב למטופל- אפשר ליפול לבור הזה, שעומד פעור בין השניים.
היא דיוחה על עצמה, שהיא ממש חוששת מהמקום הזה וכל הזמן מנסה לבדוק את עצמה.
בפאנל, היה סבב בין המטפלים שהרצו לגבי :מהו הפחד הגדול ביותר בלהיות מטופל-
רובם דברו על הפחד מהתלות, מהכמיהה, מההתמוססות לתוך הטיפול, לתוך הקשר.

וחשבתי לעצמי- כמה תמימה הייתי.
איך נפלתי לשם בקלות רבה, בלי לדעת שיש שם בור כזה שמחכה לי.
חשבתי כמה מיכל לא שמרה עלי שם, כמה לא היתה ערה למקום המועד לפורענות הזה,
כמה היא חפרה והעמיקה את הבור הזה-
את התלות שלי, את האהבה, את הכמייה, את הרצון לקשר,
את הרצון שלי להיות מיוחדת.
כמה כמטפלת היא לא היתה מודעת למקום כל כך ברור וטרוילי של פורענות מועדת.

שליחה על ידי אילת* » 30 מאי 2010, 20:15

היום מרגישה מאד שלמה עם כל המהלך שעשיתי-
הייתי עושה זאת שוב, בהכרה ובהבנה שזה נכון.
פשוט כי מטפל שנופל פעם אחת, יפול שוב ושוב,
אלא אם כן הוא מוכרח להסתכל על המקום אליו נפל.
מיכל סרבה לקבל את הנפילה , את מה שקרה,
היא רצתה לשים הכל מאחוריה, למרות שפגעה בי באופן בלתי מתפשר,
למרות שפניתי אליה ואמרתי לה שנפגעתי מאד, שאני צריכה אותה כדי לסיים אחרת.
מכיון שהיא לא רצתה להסכל על זה מולי, לא רצתה להתמודד עם מה שקרה,
היא נאלצה להסתכל על זה מול הועדה ומקום עבודתה.

אני יודעת שאני חוזרת קצת אחורה,
אבל מרגישה שעכשיו מסתכלת על הכל בעינים בוחנות ומנתחות,
ללא כל הסמטוחה הרגשית בה הייתי שרויה.
אני לא כועסת, לא מאשימה אותה, רק מתבוננת על מה שקרה.
יתכן ושרתתי אותה, כמטפלת? יתכן ותבין את זה בהמשך?
לא יודעת, אולי טועה?

כמובן שגם הקשר עם יערה עוזר לי להבין דברים:
הרצון לקשר, התלות הכמיהה-
מתעוררים גם בטיפול הזה,
אבל מטופלים מצדה של יערה באופן כל כך מקצועי ובהיר,
שמיד נסוגים אחורה.
יערה נשארת כל כך ברורה ומקצועית, לא מתערבבת איתי.

ויחד עם הכל, אני עדין מודה למיכל,
שבזכות שבירת הגבולות, והאהבה ההדדית שהיתה בטיפול שלי-
קרו לי גם דברים טובים.
וגם עדין לפעמים מתגעגעת.

ולגבי התשלום- עבר חודש מעת הבקשה של העורך דין שלה לתשלום, ועדין לא שלמתי.
לא קבלתי ממנו מכתב נוסף, יתכן והוא מחכה שיגמר החודש הזה, ואקבל בחודש הבא.
יתכן והייתי צריכה לשלם לה?
יתכן ולא.
באמת שלא יודעת.
אם אדע בהמשך- אפעל.
תודה לכל המקשיבים.

_וחשבתי לעצמי- כמה תמימה הייתי.
איך נפלתי לשם בקלות רבה, בלי לדעת שיש שם בור כזה שמחכה לי._,

אילת, זו אחריותו של המטפל לשמור, להגן, להטיב. את היית בסדר גמור.

שליחה על ידי אהה* » 01 יוני 2010, 17:45

אילת, באיזו מסגרת היה יום העיון הזה? נשמע מענין.
חוץ מזה, אין ספק שהקשר מטפל- מטופל, הוא סוג של קודש קודשים.
ואין ספק שהמטפל, הוא זה שאחראי להחזיק את המקום הקדוש הזה,
באופן הכי מקצועי , שהכי משרת את המטופל,
שמראש מגיע כזקוק יותר וכתלוי יותר.

ויחד עם זאת, את עשית דרך ארוכה, את כבר במקום אחר.
זה נראה שאת באמת בוחנת ומסתכלת על הדברים בהיבט יותר נקי,
'מדעי'.
ולכן גם יכולה להעזר בהרצאות ששמעת, כדי להבין את הדברים, בצורה היותר אקדמית שלהם.
כך זה כמובן נראה לי.
זה נשמע שאת לאט לאט מקלפת עוד שכבה ועוד שכבה של התסבוכת הזו.
בהצלחה.

אילת, אני מסכימה עם כל מילה שלך. יישר כוח.

שליחה על ידי אילת* » 05 יוני 2010, 23:19

אילת, זו אחריותו של המטפל לשמור, להגן, להטיב. את היית בסדר גמור.
פלוני אלמונית, תודה.
וגם לך, קוראת נאמנה.
אהה, יום העיון היה במסגרת בית הספר לעבודה סוציאלית, לימודי המסלול- ' פסיכותרפיה מזרח מערב'.
היה יום עיון מצוין!
היום ראיתי שישי להם יום עיון גם בנושא של טיפול באומנות על כל סוגיו.

טוב, אני במקום שקט יחסית.
כפי הנראה, הדרמה מאחורי.
לא נראה לי שמיכל תבחר להתעסק בכך שוב, ולתבוע אותי על הכסף.
היא צריכה להיות כמעט לא שפויה להכנס אתי עכשיו למעגל נוסף של התמודדות.
בפרט שהיא יודעת בודאות שהיא שיקרה במהלך ההתמודדות אתי,
וזה לא יהיה לה קל לעמוד מול זה.

בעוד שבועיים יש במרכז של בני ערב פרדה לכל העובדים שעוזבים,
והכרות עם הצוות החדש.
המנהלת ומי שהיה מעורב, לא פנו אלי בבקשה שלא אבוא.
האמת שאיני יודעת מה לעשות, האם לבוא או לא.
מצד אחד, רוצה לפרגן לה את ערב הפרדה הזה, שלא תצטרך להתמודד איתי,
ומצד שני חוסר הגעה לשם, זו מין אמירה שאני לא יכולה להתמודד מולה,
שמרגישה אשמה או חלשה מדי בסיטואציה הזו, ואני לא מרגישה כך.
אני גם בכלל לא בטוחה שהיא תרשה לעצמה לבוא ולהסתכן בלפגוש אותי שם.

מוצאת את עצמי חושבת ומתלבטת,
מה שכמובן מראה שעדין הענין לא לגמרי נקי אצלי,
אבל אולי לא יכול להיות עדין, לאור כל הנסיבות.

האינטואציה שלי אומרת לי- את לא אמורה להסתתר, היא זו שצריכה לחשוש,
את הולכת, הכל כרגיל.
הלב בכל זאת מרחם עליה.
יש עצות בענין?

שלום לך אילת,

באמת אין לך סיבה להסתתר. לא זאת הנקודה בעיני, אלא למה לך ללכת לשם ולסבול ?? הכי חשוב בעיני היא מה האמירה שלך לעצמך. מה הדיאלוג בתוכך.
פרגני לעצמך על המאמצים שעשית עד עתה, וגם דאגי לחסוך מעצמך כאבים מיותרים.
מה ערב פרידה זה ארוע כ"כ מלהיב ??? (חיוך...)
תזכרי בגאווה שאת ערכת סימפוזיון פרידה בדרך יחודית שמסייעת לך. ערב הפרידה הזה קטן עלייך נראה לי ששווה לוותר, ארגני לעצמך בילוי יותר אטרקטיבי ...

כל הכבוד לך !

שליחה על ידי אהה* » 07 יוני 2010, 22:40

אילת, לפי דעתי הניחי לנושא הפגישה במרכז של בנך.
עברת דרך כה ארוכה ומשמעותית, שזה רק נדבך קטן.
יתכן וממש סמוך לפגישה תגיע לך אינטואציה מתאימה ומדויקת.
בגליון של יוני - באתר של פסיכולוגיה עברית,
יש מאמר של פסיכולוג בשם חנוך , על הנושא של רגרסיה בטיפול פסיכולוגי.
הוא מדבר שם על יצירת קשר תלותי כלפי מטפל, המבוסס על כמיהות וצרכים מוקדמים,
וכמה זה יכול להיות מסוכן לתת לזה לחיות מחדש.
הוא כותב שמצב של רגרסיה , יכול להיות מאד נוח למטפל אבל שהוא גם יכול להיות הרפתקני ומסוכן.
מאמר מאד מענין, שווה לך לקרוא.
אני לא יודעת איך עושים לינק, אולי משהו שיודע יכול לסדר כן לינק למאמר הזה, בתוך האתר של פסיכולוגיה עברית?

לדעתי אל תלכי. זה לא יעשה לך טוב. בשביל מה לך? עוד דרמות?

מדהים!
כל כמה זמן את מכריזה כי הסיפור מאחוריך.
זמן קצר מאד לאחר ההכרזה- את ממשיכה וממשיכה לנבור בנושא.
וחוזר חלילה.
גם עכשיו, אם "הסיפור מאחוריך", למה את כה מוטרדת מערב הפרידה הזה?

_ומצד שני חוסר הגעה לשם, זו מין אמירה שאני לא יכולה להתמודד מולה,
שמרגישה אשמה או חלשה מדי בסיטואציה הזו, ואני לא מרגישה כך._
למה חשוב לך להראות למישהו שאת חזקה- הרי אם את באמת חזקה, לא אמור להיות לך צורך כזה...

_לא נראה לי שמיכל תבחר להתעסק בכך שוב, ולתבוע אותי על הכסף.
היא צריכה להיות כמעט לא שפויה להכנס אתי עכשיו למעגל נוסף של התמודדות.
בפרט שהיא יודעת בודאות שהיא שיקרה במהלך ההתמודדות אתי,
וזה לא יהיה לה קל לעמוד מול זה._
מה אכפת לך? הרי הסיפור מאחוריך, את לא מתכוונת לשלם. למה חשוב לך להזכיר כל פעם מחדש שהיא שיקרה (לדעתך)? חשוב לך שאנשים יבינו שאת הצודקת?

המנהלת ומי שהיה מעורב, לא פנו אלי בבקשה שלא אבוא.
למה שיפנו אליך בבקשה כזאת?!

מצד אחד, רוצה לפרגן לה את ערב הפרדה הזה, שלא תצטרך להתמודד איתי
זה אומר שעדיין מאד אכפת לך ממנה, אכפת יותר מדי יחסית למישהי שהסיפור אתה "מאחוריך".

בעיני, ההתלבטות מראה שהסיפור לגמרי לא מאחוריך. אם זה היה מאחוריך, או שהיית הולכת או שלא היית הולכת וזה היה קורה בפשטות, בלי כ"כ הרבה מחשבות מסביב.
השאלה היא לא האם לבוא או לא לבוא אלא איך את יוצאת מזה סוף סוף.
כתבת שאת בטיפול- אולי תדברי על זה עם המטפלת שלך?

ביקשת עצות אז עצתי היא שתתחילי לאהוב את עצמך יותר מעכשיו. תפרגני לעצמך, תגידי לעצמך "אני טובה", רק לעצמך (בלי לשתף אחרים ובלי לתת לאחרים לשפוט אם פעלת נכון או לא נכון). תלמדי קצת "לשים פס" על מה שאחרים אומרים (אם בא לך אז גם על מה שאני כותבת, כמובן) או חושבים עליך. את עושה את ההשתדלות להיות טובה, ישנם דברים שלא בשליטתך- תקבלי את זה כעובדה ותפסיקי עם הנבירה העצמית.
חיים טובים.

פלונית אלמונית, אני כותבת גם כן באופן הכי מסווה, אפלו ללא כינוי , כמוך.
ולמה אני כותבת את זה? כי בניגוד אלנו, אילת נחשפה כאן בשם מלא, בתהליך ארוך וממושך.
זה לא פשוט להחשף כך, בניגוד אלנו ששומרת על אנונימיות, גם מבלי ממש להחשף.
ובכל מקרה, אילת אף פעם לא אמרה ש'הכל מאחוריה'. היא תמיד דברה על הפצע שישאר,
על כך שהסיפור הזה יהיה חלק מחייה, שילווה אותה.
ולמרות זאת, אין ספק שהיא במקום אחר ועשתה תהליך מדהים.

גם אני קראתי את המאמר ש'אהה' דברה עליו בפסיכולוגיה עברית.
מדובר שם בדיוק על תהליכים מהסוג הזה, שמטפלים מאפשרים רגרסיה של מטופלים,
מבלי לקחת את זה מספיק ברצינות, מבלי להבין שיכולים לקרות דברים ממש מסובכים וקשים.
הוא דבר שם על הרפתקנות מסוכנת, ועל חוסר לקיחת אחריות של המטפלים.
לפי הבנתי, זה בדיוק מה שקרה למטפלת של אילת.
ויחד עם זאת, אילת התאוששה, השתקמה, וגם לקחה אחריות על חלקה, ולמדה רבות.

בודאי שהיא תתלבט עכשיו האם לפגוש את המטפלת הזו, ומה הן ההשלכות של כל החלטה.
נראה לי רק טבעי ואנושי.
ויחד עם זאת, היא נראת אסופה, מתלבטת באופן הגיוני ושמור.
אילת יישר כח ובהצלחה.

מסכימה מאד עם פלונית שמעלי.
אילת יישר כח ובהצלחה.

מה שכל כך יפה בעיני, זה שההתלבטות של אילת, אינה התלבטות רגילה.
ההתלבטות לוקחת בחשבון את המטפלת הזו שכל כך פגעה בה:
מצד אחד, רוצה לפרגן לה את ערב הפרדה הזה, שלא תצטרך להתמודד איתי,
וגם:
הלב בכל זאת מרחם עליה

אילת, בעיני את גדולה, בכך שההתלבטות שלך - נובעת מהרצון 'לפרגן לה את ערב הפרדה הזה'.
בכך שאת בכלל מתחשבת בה, חושבת על טובתה.
את באמת מיוחדת.

בעיני, חכי ותראי מה עולה לך מהלב/ בטן באותו יום.
כפי הנראה אין כאן ממש הגיון , אלא באמת חויה רגשית עמוקה.

שליחה על ידי אילת* » 04 יולי 2010, 22:06

אהלן.
קרו המון דברים, אבל לא חשתי רצון לשתף. הרגשתי שזה קורה בתוכי וביני לבין עצמי, וזה מספיק.
אבל הערב כן רוצה, מי שמתאים לו שיקרא.
אז אתחיל על פי הסדר-
לערב פרדה ממנה, מיכל בחרה שלא להגיע.
היא כתבה מכתב מדהים להורים, שמוסס את לבי.
חשבתי איך יתכן שאדם שיכול להוציא מעצמו כזה עומק רגשי ורגישות- פעל כפי שפעלה.
ההורים התפלאו מאד מדוע לא הגיעה. חוסר הגעתה לא עלה בקנה אחד עם המכתב הכל כך מרגש ומכיל את ההורים בהם היא טיפלה.
המטפלת של בני שיתפה אותי למחרת, שהיתה לה שיחה עם המנהלות לאחר הערב.
היא (המטפלת של בני) טענה לפני המנהלות שזה לא ראוי שמיכל לא הגיעה להפרד מההורים שאתם עבדה במשך שמונה שנים.
הן התנפלו עליה, ושאלו כיצד יכלה להגיע 'כשאילת נוכחת בפגישה'.
הן ספרו לה שמיכל התיעצה ואמרו לה -' שאני לא צפויה ויכולה להתפרץ עליה לפני כל ההורים'.
בזמן שזה התרחש , אני כבר הייתי בשלב טוב, חייתי בשלום עם כל הדבר כולו, אבל המידע הזה היה לי לא פשוט בכלל!!!!
הרגשתי ששוב היא לא מסוגלת לקחת אחריות, שוב מפילה עלי את כל התיק כולו.
במקום להודות שהיא לא יכולה להתמודד אתי אחרי כל מה שקרה- היא זרקה את האחריות לחוסר הגעתה עלי.
הפכה אותי לאדם לא צפוי , לאדם שיכול להתנפל עליה, והמנהלות קיבלו זאת.

שליחה על ידי אילת* » 04 יולי 2010, 22:09

במקום לכעוס ולהחזיר באופן לא ראוי שכזה-
התקשרתי לאחת המנהלות ושאלתי בתמימות, האם היא לא הגיעה בגללי.
כשנענתי בחיוב, אמרתי שמאד חבל שהן לא בקשו ממני לא לבוא.
אני הייתי סבורה שנוכל להסתדר בסיטואציה, אבל אם היה למיכל קשה, הן היו צריכות לבקש ממני לא לבוא.
הנוכחות שלה היתה יותר חשובה מזו שלי.
שבוע לאחר זאת פגשתי אותה באופן אקראי בחצר בית הספר של ילדי.
שאלתי אותה למעשיה שם, אבל היא לא ענתה,
אמרתי לה שחבל על כל ההתרחשות, שהיה יכול להמנע,
שוב היא לא ענתה רק עשתה תנועה עם היד.

_אני הייתי סבורה שנוכל להסתדר בסיטואציה, אבל אם היה למיכל קשה, הן היו צריכות לבקש ממני לא לבוא.
הנוכחות שלה היתה יותר חשובה מזו שלי._
את נהדרת אילת, ומרגיש שאת באמת מצליחה להיות מעבר לזה.
לדעתי, אם תפגשי אותה שוב, אל תטרחי אפילו לדבר איתה. נשמע, שכל פניה שלך אליה, תגרור תגובה כאילו שאת מציקה/מתפרצת וכו'.

שליחה על ידי אילת* » 04 יולי 2010, 22:23

וזו הפסקה האחרונה- שמתארת את התיקון הגדול שחויתי בסיפור הממושך והמורכב הזה:
בעקבות הדברים של מיכל 'שיעצו לה לא לבוא', בחרתי לעשות מעשה.
קבעתי פגישה עם אותה פסיכולוגית בכירה שהיתה המיעצת למיכל לאורך כל הטיפול שלי (את המידע הזה מיכל כתבה בתשובתה לתלונה שלי לועדה).
קבעתי פגישה מבלי שהיא ידעה במי מדובר.
הגעתי , סקרנית ביותר לדעת מי האישה שעמדה שם מאחור. מי זו שיעצה לה באופן כזה.
כאשר הפסיכולוגית הזו הבינה במי מדובר , תחלה טענה שהיא לא יכולה לקבל אותי.
אבל הדברים המשיכו לזרום, ובסופו של דבר הייתי אצלה זמן ממושך ביותר.
היא התגלתה בגדלותה הרבה.
היא למעשה הצליחה לתת לי את מה שחפשתי באופן נואש ממיכל-
היא הצליחה להקשיב, להכיל את הכאב,
לאמר לי שעברתי חויה קשה, שהיא מצטערת עבורי,
ושהיא חשה אחריות!!!
כל זאת בלי לחשוף את מיכל בשום מידע שהוא, או להאשים אותה.
עשתה זאת באמנות רבה, הרגשתי כמעט שאני חווה מעשה קוסמות.
הסתכלה לי בעינים ואמרה לי: 'את יודעת שהחיים מורכבים,
שיש דברים שקשה להסביר, ולעולם לא אקבל עלהם תשובה'.
שקרה ביננו משהו מאד חזק, שנגע גם ברבדים לא מודעים.
היא אמרה שכאשר היא מסייעת לנשים שנפגעו מאימותהן,
היא מנסה להראות להן את המקום הפגוע של האם, ואת העובדה שהאמהות לא פגעו ממקום רע, אלא מהפצע שלהן.
היא אמרה שמיכל פעלה נגדי מהמקום של ההגנות שלה, לא מהאישיות, כפי שגם אני פעלתי כך במריבה שלנו.
היא סרבה בכל תוקף לקחת ממני תשלום על הפגישה, ואמרה שהיא רוצה להפגין מקום של אנושיות כלפי.
בסיום הפגישה היא לחצה לי יד באופן חם, ואמרה שהיא שמחה שבאתי.
השיחה היתה ארוכה, הדברים שהיא אמרה לי ילכו אתי עוד זמן ממושך.
אישה גדולה, חכמה, נראת לי פסיכולוגית מדהימה!!
הרגשתי שפגשתי את הסבתא בסיפור הזה.
ולפעמים כשאמא לא יכולה להכיל ולהצטער , הסבתא יכולה לעשות זאת במקומה.
תמיד תמיד אודה לאשה המיוחדת הזו, על המחווה הגדולה שלה כלפי.
מאז חווה שקט גדול, שלווה, אין בלבי כעס כלשהוא על מיכל.
גם רגשי האשם מוצאים מקום שקט יותר בלבי.
שוב תודה לכל המקשיבים כאן.

מרגש, אילת...
_מאז חווה שקט גדול, שלווה, אין בלבי כעס כלשהוא על מיכל.
גם רגשי האשם מוצאים מקום שקט יותר בלבי._

אוי, אילת, כלכך ריגשת אותי.
ואיזה רעיון מדהים זה ללכת להיפגש עם הפסיכולוגית שלה.

ולפעמים כשאמא לא יכולה להכיל ולהצטער , הסבתא יכולה לעשות זאת במקומה.
מרגש עד דמעות.

<אהבת עולם>

_אוי, אילת, כלכך ריגשת אותי.
ואיזה רעיון מדהים זה ללכת להיפגש עם הפסיכולוגית שלה._

היא למעשה הצליחה לתת לי את מה שחפשתי באופן נואש ממיכל

מאוד שמחה בשבילך, רק חבל שלא יכולת לתת את זה לעצמך

רק חבל שלא יכולת לתת את זה לעצמך

אני מכירה מעט מאוד אנשים שבאמ-ת יכולים לתת את זה לעצמם ב100% (או באותן רמות של מה שהם מחפשים בחוץ).
ולעומת זאת, הרבה אנשים שיודעים להגיד ש'את צריכה לתת את זה לעצמך'.

<ל-אהבת עולם באופן אישי נמאס לשמוע את המשפט הזה.
וגם לא מסכימה איתו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!>

אהבת עולם יקרה,
קודם כל את לא חייבת להסכים עם המשפט.

שנית, לא אמרתי שהיא 'צריכה' אמרתי חבל שלא יכולת לתת את זה לעצמך

והסיבה שאמרתי את זה היא שפותחת הדף נראית לי אישה מאוד מאוד רגישה וסביר להניח שתמצא את עצמה בסיטואציות דומות למקרה שלה שוב ושוב, אז כדי לחזק את עצמה עדיף שתלמד לתת לעצמה את מה שהיא צריכה מאשר לחפש את זה שוב ושוב ושוב אצל אחרים תוך כדי סבל וכאב נוראים.

וזה אפשרי! זה דורש אומץ ועבודה עצמית עמוקה וקשה מאוד, אבל זה שווה את השחרור שמרגישים.

_תמיד תמיד אודה לאשה המיוחדת הזו, על המחווה הגדולה שלה כלפי.
מאז חווה שקט גדול, שלווה, אין בלבי כעס כלשהוא על מיכל.
גם רגשי האשם מוצאים מקום שקט יותר בלבי.
שוב תודה לכל המקשיבים כאן._

נפלא! טוב לקרוא אותך @}