האמת שההסבר לכך שייך ליערה והקרדיט מגיע לה (ליערה).
אז כך:
באחת הפגישות ממש לפני הסיום (לאחר שחזרתי לפי בקשתי לפרדה נוספת).
הרגשתי שהפרדה כל כך קשה לי ושהגוף שלי רוצה להעלם!
הרגשתי שיושבת מולה ורוצה ממש לישון, כמעט נרדמת!
אמרתי לה את זה, והיא הציעה לי ללכת עם תחושת הגוף.
שאלתי אותה אם היא רוצה שארדם שם,
אז היא הציעה שנעשה תהליך של הרפייה, שהיינו עושות מדי פעם.
זה סוג של מעבר לרמת תודעה אחרת- כמו בדמיון מודרך, הפינוזה, מדיטאציה וכ"ו.
(היא למדה את זה, ומאד אהבה לעשות את זה אתי, מכיון שאני מתמסרת נורא מהר ותוך דקות נכנסת לרמה מאד עמוקה של הרפיה).
הסכמתי ללכת עם זה, והתחלתי תוך שניות להכנס לתודעה אחרת,
מתוך המקום הזה שרצה להעלם , תוך שניות התחלתי להעלם ממש........
היא הנחתה אותי לחוות מה מרגישה בגוף , וכך.
ואז כעבור דקות ספורות- היתה דפיקה בדלת!
אני הייתי כבר במקום אחר, שמעתי את הדפיקות, ומשום מה חשבתי שמביאים לה גז. לא יודעת למה גז?
שמעתי אותה נגשת לדלת ואומרת מין אוי ואווי כזה,
ואז אומרת לי שהיא התבלבלה ואני חייבת לחזור חזרה למציאות.
לקח לי כמה דקות, נקרעתי בחזרה מאיזה עולם אחר.
היא התנצלה והסבירה שלא שמה לב לזמן, ולמעשה זו כבר היתה המטופלת הבאה אחרי.
מה שיערה אמרה ובעיני ממש קלעה:
- שהסיפור הזה מבטא את אופיו של הטיפול-
מבלי לבדוק שהתנאים החיצונים, התנאים שבעולם המצאיות- בכלל מאפשרים זאת*.
ואז שתנו נאלצנו להתעורר לעולם המציאות- שלא אפשר זאת.
גם באותה פגישה, וגם בכלל בטיפול כולו!
ואני מוסיפה- שמיכל לא עשתה זאת ממקום רע,
רק שלא יכלה אחר כך להסתכל על זה, וללמוד.
- ולקחת אחריות על מה שקרה, ועל כך שהתנאים החיצונים אכן לא התאימו לאן שהגענו.
) של יכולת הסתכלות גבוהה, פנימית, אופטימית, וגם - קטנונית, קשה וכנגד עצמי והטבע כולו...
).