אי רציונאלי

<דיסקליימר - למקרה שהשתמע אחרת, אין כל פסול בעיניי בלחוש אחד עם היקום ועוד שלל חוויות חיוביות ונפלאות שהמוח שלנו (והיקום:-)) יכולים להעניק לנו... אני באופן אישי מאד בעד להיות אחד עם היקום. בטח. מה עדיף? שניים עם היקום? גדול עליי להיות שניים עם היקום. עוד מעניין (אותי) לציין שבכל מבחן אינטיליגנציה/IQ/תפקודים שאי פעם עברתי אובחנתי כממורכזת מבחינת השימוש במוח - כלומר באמצע הן מבחינת ימין שמאל והן מח קדמי ומח אחורי בלי נטייה חזקה לצד אחד ועם גישה לשניהם. אז למרות שאני עוברת פה מאד "שמאלית" זה ממש לא כך בהכרח... בברכת "השלום מתחיל בתוכי". חן חן לכולם. @}>

ניצן,
_היא מציגה את הדברים בצורה קצת פשטנית. לפי הצגתה, זה או "אני הפרופסור עם הפרסטיז'ה והתארים והקולגות והכסף והדירה והמעמד" וגם "חיה אינטלקטואלית, נבדלת, בעלת עבר ועתיד, מסוגלת לרציונאליות ומתקשרת" או "אני אחד עם היקום, בנירוואנה"
ועולה מזה (היא לא אומרת את זה במפורש) שיחד עם זה שהתארים והמעמד הם שטחיים (במובן של על פני השטח בלבד) ועם זה אני יותר ממסכימה, גם עובדת היותה "חיה אינטלקטואלית, נבדלת... וגו'" היא רעה ותוקעת._

במובן הזה, אם שאיפתה היא להיות רק "אחד עם היקום" הרי שהראציונאליות, מהווה בעבורה כביכול כאבן נגף, בדרך אל הנירוונה הקוסמית.
ואין הדברים חייבים להיות כך.

אלא, שעדיין, נמצאת כמו כל אדם ואדם, בשתי הרמות.
שתי אונות המוח מתפקדות. וכל אחת - בתפקידה.

ניתן לומר, שבעוד האונה הימנית מתמקדת בפרישתה - במובן הזה של דמיון, ודילולו, כאמת, עד מעבר למושגיה של הנפש, או קיומו מעבר למילים, נמצא שם כעיקר.
איזון לאלה, נמצאת האונה השמאלית, שנמצאת מאדירה את השכל הישר, הגיון, וכל מה שקשור בגבולות, מוגבלות, הפרדה, התמקדות - ומכך, כמו מתמקדת אל פרישתה במובן הזה של תפישתה המודעת, הערה, הראציונאלית, זו המתקבלת על דעתה.

כך, שאיזון בין אלה, עולה מתוך ההיקשים האלה, העולים מתוך התיאום המלא בין שתי האונות.
תיאום שבא לידי ביטוי בכל מקרה.

כאן, אם כבר חוותה נפש את הדמיון המתפרש לכל הגמישות האפשרית, לכל מה שאפשרי, ובמובן הזה הכל אפשרי, ונמצאת משתוקקת להיות רק שם, מבלי להתייחס להגיונה ולדעתה, להבנתה ולהבשלתה במובן של שכל ישר, הרי שטופחת היא עצמה על פניה, כשמניחה ערך ומשקל על מה שאיננו ניתן להערכה.

כלומר, האונה הימנית, האחראית לצורך שיחה זו על ההתפרשות אל מעבר למגבלות האונה השמאלית, מעבר למילים ולהבנה, מכילה בתוכה גם את הדמיון הזה, הספון בכוח הגיונה של האונה השמאלית, על פיו מאמינה הנפש שיודעת משהו בעולמה, או שעליה לדעת משהו בעולמה, מעבר לתפקודיה בעולמה, לשם קיומה.

וכאשר נמצאת הנפש, כמהה להסיר את אונתה השמאלית, נמצאת משליכה עליה את הערך השלילי.
אלה, הם ביטוי ייחודי של הדמות הספציפית הזו, אם כי, תבנית נפשית זו, היא במובנים רבים, כללית וחובקת את האנוש באשר הוא.

עוד מעניין (אותי) לציין שבכל מבחן אינטיליגנציה/IQ/תפקודים שאי פעם עברתי אובחנתי כממורכזת מבחינת השימוש במוח - כלומר באמצע הן מבחינת ימין שמאל והן מח קדמי ומח אחורי בלי נטייה חזקה לצד אחד ועם גישה לשניהם.

כאן, מבחנים אלה עצמם, ממורכזים מבחינת השימוש במוח - כלומר, מכוונים כולם, מוגבלים אך ורק אל מרכז המוח, במובן של בין שמאל וימין, קדימה ואחורה.
במובן של למעלה ולמטה, אם כך, מבחנים אלה, נמצאים מייצגים את אדוות הגלים, הנושקים אל השחקים ואל העומקים.

תודה רבה.

<שלם>

_כאן, מבחנים אלה עצמם, ממורכזים מבחינת השימוש במוח - כלומר, מכוונים כולם, מוגבלים אך ורק אל מרכז המוח, במובן של בין שמאל וימין, קדימה ואחורה.
במובן של למעלה ולמטה, אם כך, מבחנים אלה, נמצאים מייצגים את אדוות הגלים, הנושקים אל השחקים ואל העומקים._
בהחלט, בהחלט... לא לזה התכוונתי להתייחס. המבחנים הם חלק מהיסטוריה רחוקה ולא היו בחירה שלי.

מה שרציתי לומר מבלי לומר זה - אולי זו המגבלה הגדולה שלי? כמו כולם, אני רואה את העולם דרך העיניים שלי בלבד. אני לא מצליחה להזדהות עם מי שמאד חזק באונה הימנית, או מאד חזק באונה השמאלית. מבחינתי החוויה של "לרצות בכל מאודי להגיע לנירוואנה" מוזרה כמו החוויה של "לרצות בכל מאודי להצליח במתימטיקה ולקבל פרס נובל בכלכלה." אני מבינה שיש הרבה אנשים שמרגישים ככה, אני לא מזדהה באופן אישי.

האם זהו האי הרציונאלי מבחינתי? האם בעולם בו יש פרדומיננטיות חזקה למחוברים אל היקום (או ליתר דיוק לאלה שמאד רוצים להתחבר אל היקום), יש צורך לאדם שכמותי, שמרגיש מאוזן סה"כ, וללא תחושת חסר אישית באף אחד מהתבלינים, להתעגן ולהתקרקע גם אל ההמיספירה השמאלית?

במקומות אחרים, (ולא בבאופן למשל) אני מרגישה צורך באיזון דווקא לכיוון השני. ר"ל שאם אני שומעת הרצאה באקדמיה, וכולם לבושים חולצות כפתורים ומדיפים ריח בושם, אני עשויה לחוות צורך עז לעמוד באמצע שדה פתוח בידיים פשוטות או לחבק עצים... (כל אחד והחוויות הרוחניות שלו)

הדבר שחשבתי שאני אומרת זה - אני לא נטועה חזק באונתי השמאלית, כפי שעשוי להצטייר מהצגת הדברים. אני רק מבקשת להשאר לי פה במרכז המאוזן.
<ההודעה צונזרה מפאת חוסר עניין פוטנציאלי לציבור. אם תהיינה אי הבנות, אבאר. אין צורך להקדים תרופה לכל מכה.

>

אני לא חושבת שהמסקנה מהדברים שלה היא ש"אונה שמאל זה רע ואונה ימין זה טוב, באו ניפטר מהאונה השמאלית".
אלה שאנחנו מיומנים יותר בתפקודים של האונה השמאלית. מכירים אותם יותר. מודעים להם יותר. מקבלים עליהם הערכה חיצונית. לעומת זאת לא מכירים מספיק את תפקודי האונה הימנית, ובעיקר לא יודעים לאזן בינן. האונה הימנית לא יותר טובה מהשמאלית. ואם יש לנו את שתיהן על התפקודים השונים שלהן ועל תפיסת המציאות הייחודית שכל אחת נותנת אז אנחנו צריכים את שתיהן (כמו שאמרת האונה השמאלית הצילה את חייה).
אני חושבת שעם תרגול ניתן להגיע לאיזון בין האונות ושליטה בהן.
בדפים של משה אלבאום יש התייחסויות לנושא הזה.

ורק תיקון מינוחים קטן. למרות שגם אני משתמשת במילה אונה המילה המדוייקת היא המיספרה. יש לנו שתי המיספרות (חצאי כדור) ושמונה אונות (4 בכל המיספרה).

במובן הזה, הערות, המציאות המנטאלית, המושגים, המילים, השפה, כולם מיוצגים נאמנה בפעילות האונה השמאלית.
כלומר, הראציו, חיי היומיום, ההוויה היומיומית, כל אלה כמו מתגלים דרך האונה השמאלית.

עם זאת, כל אדם חווה הכל.
כל אדם יחיד ומיוחד - מתבונן על העולם אך ורק דרך עיניו, גם אם מנסרה מדומיינת לחלוטין צובעת את חייו בוורוד.

בכך מתבטאת האחדות - ייחודו של כל עלה, של כל פרח, של כל יצור - באשר הוא - הוא המאחד את כולם.

מכאן, שהאחדות, לצורך שיחתנו, מיוצגת באונה הימנית, אשר לאו דווקא מובילה אל נירוונה, אלא טומנת את ידיעת הקיום הוודאית, ידיעת כל היש, ידיעת האחדות.
ומתוך שזו נחווית תדיר, בזמן ערות ובעת מצבי הכרה אחרים כגון שינה או חלימה, יכול הראציו, או ההיבט האינדיבידואלי - להיות בחירות ביטויו העצמי, כשהוא נשען על המובן מאליו - החסד המקיף.

במקומות אחרים, (ולא בבאופן למשל) אני מרגישה צורך באיזון דווקא לכיוון השני. ר"ל שאם אני שומעת הרצאה באקדמיה, וכולם לבושים חולצות כפתורים ומדיפים ריח בושם, אני עשויה לחוות צורך עז לעמוד באמצע שדה פתוח בידיים פשוטות או לחבק עצים... (כל אחד והחוויות הרוחניות שלו)

במובן הזה, כאמור, האיזון המבורך בין האונות, אותו מרכז שמדברת עליו, מאזן, אוטומאטית, את ההקצנה העולה בזמן אירוע אחד, בהביאו מטנעים אנרגטיים אלה, המתפרשים על ידי היחיד, דרך עיניו, כמחשבות, דימויים, ובמובן זה, כל מה שישקיט את הנפש, יניח את דעתה, ויביא משב רוח מרענן אל חולין ימיה.

אני חושבת שעם תרגול ניתן להגיע לאיזון בין האונות ושליטה בהן.
במובן הזה על פני שליטה באונות או בהמיספרות, ההנהגה המתבקשת היא אותה יכולת להתמקד באירוע אחד בזמן אחד, שזו התבנית הבסיסית - הפרדה ובירור.

אז, כאשר נמצאת ההתמקדות עולה דווקא בהתפרשותה, אל מעבר לחולין, אל מעבר למילים, אל מעבר לנפש עצמה, אל מעבר להמיספרה השמאלית, אל קדושת האחדות, טוב, אם ניתן (שנמצאת הנפש הערה מאויימת מאלה), להתמסר שמה אל האירוע הספציפי, ובהנהגת הנפש, להניח לכל זיקותיה, כל תולדותיה, שמה ודימויה, וכל הנתונים המסודרים במגרות החשיבה (ההמיספרה שמאלית), ולאפשר לעצמה ערות בעודה חווה את אחדותה.

אז, האיזון האנרגטי, זה המובן מאליו, הוא החזרה אל המרכז, או במובן הזה, להתבוננות ערה, רחבה יותר, אל חולין ימיה, שנתפש כפעילות בלבדית של ההמיספרה השמאלית, על ידי ההמיספרה השמאלית, כלומר לדעתה של הנפש, בעוד דעתה של הנפש, נשענת כולה על חוויותיה ה"ימניות", על אחדותה, על המובן מאליו.
רק על קרקע יציבה, ניתן לצאת במחול או "להשתגע" - בכל מובן.

כך שהנפש, מוזנת תדיר מימין ומשאל, כשהזנה זו, גלויה אל הכרתה הערה, מבחינת התפישה השמאלית, וסמויה מהערות - בכל אותם היבטים של הזנה רוחית, רוחנית, או ניתן לומר - אחדותית.
החסד, כל היש, כאחד, נמצא מסתתר אם כך - במובן מאליו.

תודה רבה.

<שלם>

צפריר, כל מילה.
תודה לך.

מבחינתי זה היה סיכום הדיון.

צפריר,

אל מעבר לחולין, אל מעבר למילים, אל מעבר לנפש עצמה, אל מעבר להמיספרה השמאלית
גם הנפש היא תפקוד של הצד השמאלי?

ובהנהגת הנפש, להניח לכל זיקותיה, כל תולדותיה, שמה ודימויה, וכל הנתונים המסודרים במגרות החשיבה (ההמיספרה שמאלית), ולאפשר לעצמה ערות בעודה חווה את אחדותה.
האם אתה מתכוון שהחלק שבנו שמתבונן ושם לב, זה ש"ער", הוא זה שקוראים לו "נפש"? והוא תפקוד של הצד השמאלי? ומה שצריך זה שהנפש תסכים לשים לב ("לאפשר לעצמה ערות") גם למה שמתקבל מצד ימין וגם מה שבא מצד שמאל?

_כך שהנפש, מוזנת תדיר מימין ומשאל, כשהזנה זו, גלויה אל הכרתה הערה, מבחינת התפישה השמאלית, וסמויה מהערות - בכל אותם היבטים של הזנה רוחית, רוחנית, או ניתן לומר - אחדותית.
החסד, כל היש, כאחד, נמצא מסתתר אם כך - במובן מאליו._
תוכל להסביר את זה?

תודה

נורית,
רק לצורך שיחתנו, נמצאת ההפרדה הזו.
ההכללה של ההמיספרה השמאלית אל תוך מצב ההכרה של ערות, ניתן לומר, במציאות המנטאלית, היא שרירותית, מתוך הבירור הזה, בשיח הזה.

שכן, הכל אחד, ונמצאת הנפש מהבהבת בכל מקרה אל רצפיה, מבלי כל קשר אל הזמן שחולף, ומאגדת, מלאכת מחשבת - את כל ההוכחות אשר נדרשות לה להנחת דעתה, הספונה בתוקף אמונותיה, זיקותיה, תולדות חייה ושמה, מתוך נסיבות החיים.

שוב, לצורך שיחתנו אם כן, ההמיספרה השמאלית, היא המודעות הערה, ומכאן, שנמצאת הנפש הערה מזהה את עצמה, כְּשֶעֶרָה, ומאמינה שרצפי עֵרוּתָה, הם חייה הבלבדיים.
עם זאת, הצד הימני, איננU נבדל מהנפש - אלא על ידיה היא.
שכן, גם בהבדילה עצמה מכל היש - עדיין נמצאת כל נפש, כל אדם, כחלק מכל היש.

כך, שבדימוי זה, ההזנה בין שתי ההמיספרות, בכל מקרה מאזנת את התפקוד הער, ובמובנים רבים, מניחה את היציבות הזו, ההישענות המובנת מאליה על המובן מאליו, זה, הנסתר, הסמוי מעיניה של הנפש, אשר עסוקה תדיר בהפרדתה, נבדלותה, ייחודה, ומאפשרת אל ערותה את העונג הזה, לחיות.

האם אתה מתכוון שהחלק שבנו שמתבונן ושם לב, זה ש"ער", הוא זה שקוראים לו "נפש", והוא תפקוד של הצד השמאלי?
הנפש, מאמינה שה'אני' שהיא, נוכח - רק בזמן ערותה.
ואין הדברים כך.
שכן, ייחודה נשמר בכל רמות ההכרה, קיומה - וודאי.
וודאות זו, ניתן לומר, על פי הדימויים בשיח זה, נשענת כולה על הצד הימני, כך, שתפקוד הצד השמאלי, נמצא נשען כולו על רוחבות הצד הימני.
כך, שיכולה לצעוד או לרוץ, בהנהגת הצד השמאלי, כל עוד נמצאת הקרקע יציבה - כהמובן מאליו - וזו מתייצגת כצד הימני.

ומה שצריך זה שהנפש תסכים לשים לב ("לאפשר לעצמה ערות") גם למה שמתקבל מצד ימין וגם מה שבא מצד שמאל?
כאן, על פני שצריך - ניתן, אפשרי.
שהתנייה זו רק מעצימה את האימה שחשה הנפש בבואה להתבונן, אל "צידה הימני", אל האחדות.
מזהה שם את האפשרות להיטמע, ומפרשת אפשרות זו, כאובדן. ובצדק.

שכן, על מנת להתמסר שם, מבקשת הנפש את הבטחון, שלא תאבד שם.
אז, רק אז, יכולה להרשות לעצמה, להתנסות באלה, ולהיווכח בטיבה הטוב של הרוח, שלא נמצאת הנפש מפסידה דבר, ולא נמצאת מרוויחה דבר, והתועלת העולה שם, איננה נמדדת על פי אותן מידות של ה"צד השמאלי", אלא, במובנים רבים, התועלת הגדולה של ההתרחבות אל הרוח, היא היכולת להצטרף, להסכים.

אז, כשמסכימה הנפש אל רוחבותה, מתבקשת לנווט את זיקותיה הצידה.
להניח שם את היקשיה, כל קשריה, זכרונותיה - כמו להשאיר ב- hold, את הצד השמאלי, ולשחרר ממנו את המושכות.

כאן, טוב לה לנפש המודעות, להתמסר אל המסעות האלה, הכוללים במובן הזה את שתי ההמיספרות תוך לווי של אדם נוסף, אם ניתן שבקי במסעות בתודעה, וכבר איננו נזקק ללווי, טוב יותר.

אז, המיספרה אחת מודגשת מתוך החלטה, כשהדגשה זו, היא היכולת לנווט את הצד השמאלי, להתמקד למשל בנשימות, להתמקד בהווה, ולהניח את העבר - שכבר חלף, ואת העתיד - שעוד יגיע, ולהיות נוכחת כאן ועכשיו בכוליותה, כשמחשבותיה, אינן רלוונטיות.

טוב להתקדם שם אט אט, ולקדש מעמד זה, של התרחבות מודעת, ערה.

_כך שהנפש, מוזנת תדיר מימין ומשאל, כשהזנה זו, גלויה אל הכרתה הערה, מבחינת התפישה השמאלית, וסמויה מהערות - בכל אותם היבטים של הזנה רוחית, רוחנית, או ניתן לומר - אחדותית.
החסד, כל היש, כאחד, נמצא מסתתר אם כך - במובן מאליו._

אם את מעונינת לחוות את האינסוף, את האין, זה- נמצא בפנימיותך.
כלומר, ככל שתתרחבי בתוך עצמך, בכוח דמיונך, בערות חלימתך, או בחלימתך הערה, שם תמצאי אינספור גלקסיות אפשריות.

כאן, המובן מאליו כל כך מובן מאליו, עד כי סמוי מעיניה של הנפש.
כל היש, כל מה שנמצא מסביבך - מובן מאליו עד כדי כך, שנסתר.
שלא מתעכבת לברר האם המרצפת הבאה במדרכה איננה תלויה באוויר, אלא פוסעת בבטחון מלא.

אם מעונינת, לראות דרך "הצד הימני" את התקיימותה, נצמדת לאירוע אחד בהווה אחד.
אם בתוך התירגול הזה, מצליחה להשיל מעליה כל עבר, עתיד או דעה, חווה את הקיום הנוכח, ניתן לומר, את עצם הקיום.

האם כעת ברור יותר?

תודה רבה.

<שלם>

מרתק. תודה.

תודה צפריר.
עדיין אני לא מבינה אבל אני גם לא יודעת מה לשאול כדי לברר.
תודה בינתיים.

נורית,
עדיין אני לא מבינה אבל אני גם לא יודעת מה לשאול כדי לברר.
במובן הזה, מה שלא נתפש לה לנפש, הוא אותו אין, אותו מוחלט, אותה אחדות.
שכן, שוב בדימויי שיחה זו, נמצאת ההמיספרה השמאלית מוגבלת מעצם הקיום הפיזי - בחומר.
כלומר, היות והנפש, ספונה בגוף הפיזי וממוקדת בו, והגוף הפיזי הוא חומר, כלומר יחסי, מתכלה, לא יכולה התפישה השמאלית להבין, להכיל או למשג את המוחלט.

כאן, בו זמנית, כשאיננה יכולה להגדיר את האין, נמצא האין טבוע בזכרונה השכוח.
שכן, מקורה, אותו מקור המפיח בה חיים בכל פעם שנמצא מונשם הגוף הפיזי, קיים בתוכה, בגרעין קיומה, והיא עצמה, הנפש - חלק ממנו.

היזכרות בכוח מקור, ובקיומו בתוכה, נמצאת לה לנפש קלה משמדמה לעצמה, ובו בזמן - מאיימת על נבדלותה.

מכאן, שאם ניצמד לדימויי שיחה זו, מה שאת מבקשת להבין - זה את המוחלט.
מה טעם לו לאין, מה ריח, איזה צבע יש לו, אילו צלילים שם?

כל אלה, אינם ניתנים להגדרה אלא דרך היש, כלומר על דרך השלילה.
שכאשר נמצאת באין, חווית האין נתפשת כשכחה, של "היכן הייתי עכשיו?", היות ולא חווה את חווית האין במילים או במושגים, אלה היחסיים לעולם.
יכולה אם כן הנפש, להצביע על היותה באין, מתוך חזרתה אל היש.

כאן, אם כך, מה שמבקשת להבין איננו בר הבנה אלא בר חוויה - "האין".

תודה רבה.

<שלם>

או במילים אחרות , האין אינו מובן הוא נחווה. גם היש והחוות היא אחדותם

באופן טבעי

באופן טבעי