הדף הזה מוקדש להנצחת שושנה גל-נור, לבית טרכטנברג, 8/5/1925-6/9/2006*
בתודה על כל מה שלימדת אותי, על האהבה הנצחית והשמחה הפנימית...יהיה זכרה ברוך.
באהבה, נכדתך

סבתא שלי, שושנה גל-נור, אשה מדהימה.
נולדה בשנת 1925, בצפת למשפחה חסידית ואדוקה. אמה שלה, אסתר-ברנה, נולדה גם היא בצפת, והכירה כל צמח, כל עשב וכל מרפא אפשרי. את ילדותה העבירה בשדה שסביב העיר, וכשבגרה ידעה לצאת ולמצוא בשדה מזור לכל דורש, או דורשת. היא טיפלה בנשות החסידים ובחסידים באמצעות נשותיהן.
את הידע היא העבירה לבתה, היא סבתא שושנה. וסבתא שושנה לימדה אותי, בסבלנות ובאדיקות, את כל המחלות וכל הפתרונות. היינו הולכות לנו בחוץ, וסבתא לפתע מתכופפת לצמח ואומרת לי, עינבל קטנה בת 5-4: "תריחי". ואני מריחה. "תקטפי ותמוללי ועכשיו תריחי!". אני לוקחת חתיכת עלה, דביק לי ביד. ממוללת. מריחה. ריח דביק שלעולם לא אשכח. סבתא אומרת : טיון דביק. מכינים ממנו משחה לעקיצות ולכוויות, ואם מגרגרים בפה זה טוב גם לפצעים בפה. "אבל מה זה כוויות?" אני שואלת. "זה כשהעור מקבל פצע מהאש. אבל לא חשוב, תזכרי שזה עוזר." ובאותה הזדמנות היא כבר ממשיכה ברשימה של נגד כוויות ועקיצות..." השרף של התאנה, עלים של מרווה, אלוורה..."
אנסה לשבת ולכתוב כאן כל פעם שאזכר, הידע הזה טמון בזכרוני ולאט לאט הוא נשלף החוצה.
הדף הזה מוקדש להנצחת שושנה גל-נור, לבית טרכטנברג, 8/5/1925-6/9/2006*
בתודה על כל מה שלימדת אותי, על האהבה הנצחית והשמחה הפנימית...יהיה זכרה ברוך.