ציפיות רק לכריות

אנונימי

הציפיות שלי הפכו לי לגיבנת - רכוש כבד בתיק גב, שהולך איתי.
קודם כל מצפה מעצמי, להיות מושלמת כמובן ולא פחות מזה. לתפקד כמו חייל מאומן בכל החזיתות,
עם הילדה - זה הכי קל (כמובן?), מוכנה להיות איתה כל היום כמעט אבל אז מתגנבות המחשבות על כל מה שצריך לעשות בנוסף... מה סתם לשבת ולהתפעל מהילדה, להאכיל, לרחוץ, לספר לנדנד ועוד ועוד?
יש ערמה של כלים במטבח וצריך לבשל, הילדה כבר צריכה לאכול אוכל של גדולים, מה רק לינוק כל היום? וצריך לנקות אבק ואת חדר העבודה אני מזניחה כבר ש-נ-ה ( פשע בשפת המושלמים ) ומה עם בן הזוג? לא מגיע לו יחס או חביתה בבוקר כמו שהוא אוהב?
ואז זה מגיע, תוקף בכל הכוח - הציפיות, אין לי מספיק עזרה! למה הכל עלי? איך אני יכולה להספיק לעשות הכל? ועבודה שאני חייבת (עובדת לשמחתי מהבית) איפה אני מוצאת לזה את הזמן?
המרדף אחרי הזמן הוא הקשה. והמצחיק הוא - פתאום שיש לי זמן, אני לא יודעת מה לעשות.
לא אוהבת לקטר, זה לא מתאים לי, לא הייתי כזאת - הצלחתי לזרום עם החיים ולא לדרוש יותר מידי, לא מעצמי ולא מאחרים.
המתקפה הזו מתישה, אני מוצאת את עצמי אומללה במקום להיות מאושרת שיש לי את מה שאני רוצה בחיים. ( האם זה מה שאני רוצה בחיים? )

טוב,
סוף השבוע, מצד אחד קשה יותר - כי "יש זמן" אז אפשר או "צריך" לעשות (הכל כבר מבולבל ביחד) מצד שני קל יותר - יש לי עזרה, רוב הזמן ובאמת אפשר להספיק קצת, להוריד מהעומס שלעולם לא נגמר.
זוגי בבית ואני כמו מכשפה עוקבת אחרי תנועותיו, בוחנת, מבקרת ושואלת האם יעשה משהו בבית?
כי הרי "למה רק אני", "רק לי איכפת" ו"הכל נופל עלי" הם משפטי המפתח שמנחים את התחושות שאני מנסה להדחיק את הציפיה מעצמי, כשכבר לא יכולה יותר לסבול את הצורך הזה כל הזמן לתפקד כמו חייל, והוא - הכי קרוב לחטוף, המסכן.
.
השיעור שלי - אף אחד לא מושלם! ל-ק-ב-ל את הדברים כמו שהם.
כמה קל להגיד כמה נדמה קשה לעשות, אבל מה? הייתי שם! אולי זה מה שהכי מתסכל היום?
אני יודעת שאפשר אחרת, אני יודעת שאם אני יותר רגועה, זורמת, מקבלת ואוהבת אני מקבלת הכל חזרה אלי, ובגדול! אני יודעת שכשאני מצפה זה מכניס כל-כך הרבה מתח בבית, זוגי מתכווץ, מיד כואב לו הגב וכלום לא זז.
ואני יודעת שהוא שיקוף שלי, שכל מה שאני לא אוהבת ולא בא לי לעשות - כך זה גם אצלו.
ודווקא בגלל שאני כבר יודעת, ודווקא בגלל שכבר הייתי שם, באמת, לא בשום פוזה עם עצמי אז היום זה הרבה יותר מתסכל.
איך זה חזר לרדוף אותי בגדול?
איך אני מתנהגת כמו ילדה קטנה. את עצמי לא מצליחה לקבל - שמאז הלידה עולמי התהפך ושום דבר כבר לא אותו דבר.
וההתארגנות היא קשה ואנחנו כבר שנה אחרי. אני וגם זוגי נשאבים לטיפול בילדה והיא מקסימה ומרוויחה בגדול שני הורים, וכל השאר מוזנח.
ומהצד - כשאני כותבת, אני רואה שטוב שכך! טוב שהילדה זוכה ומרוויחה, אבל האם בתמורה אימא מתוסכלת אז לא תודה!
צריך למצוא את האיזון! שוב ציפיה - ה - ה - ה.
הביאו מייד כריות

(פרח הזדהות...)
מוכר מאד מאד ולקרוא את זה אצל מישהי אחרת עוזר לצחוק על עצמינו קצת.
וגם, להיזכר מה כן עוזר, ואיך במבט אחורה זה בא והולך ויש גם תקופות חסד בהן זוכרים מה לעשות כדי לא להכנס למעגל הציפיות-אכזבות-תסכול-כעס.
אבל בתקופה שאחרי הלידה, ואצלי זה לקח איזה שנתיים (פרצוף מסמיק), אכן, הרגישות הגבוהה ל " תטפלו בי תדאגו לי למה הכל עלי גם אני ילדה קטנה" היתה מאד גבוהה. (ולא עברה לגמרי..)
וגם המשפט הזה: המרדף אחרי הזמן הוא הקשה. והמצחיק הוא - פתאום שיש לי זמן, אני לא יודעת מה לעשות. וואו, כמה מוכר.
אם מותר להגניב טיפ קטן שלי באופן אישי עוזר מאד : (ואם לא רצית כאן טיפים אלא רק להתבכיין שזו מטרה נשגבת ומכובדת בפני עצמה, רק תגידי!)
לסדר לפני השינה את הבית ולטאטא אותו, שלא יהיה באלאגן בשום מקום, לא כלים בכיור ולא מגבות זרוקות במקלחת. לדאוג שיהיה אוכל זמין למחר שאפשר רק לחמם או לחטוף בקלות, ולהחליט שאת לא עושה כלום מחר. אם את כן עושה משהו זה חייב להיות משהו שממש כיף לך. (או לחילופין, להרשות לעצמך רק מטלה אחת. רק ללכת לדואר, רק לנקות את הבלאגן שהצטבר על המדף בכניסה)
והכי חשוב: אם יש דברים שחשוב לך שזוגך יעשה בבית, תכתבי את זה על פתק, ותזכרי להגיד לו את זה בבירור, לא לקוות שהוא יראה ויעשה (לא יודעת איך אצלך , אבל אצלי מכאן עולה כל הכעס והתיסכול. מה, הוא לא חי פה? מה, הוא לא מכיר אותי ויודע שזה חשוב לי? אני לא אגיד לו! נראה כמה זמן יקח לו...נראה אם אכפת לו באמת...)
ולמרבה המבוכה כשאני מבקשת משהו "תוכל לתקן את החבל של הנדנדה? הוא נקרע." , בלי שום טון, רק האמירה הזאת, הוא ייתקן. אבל עם "טון" , זה לא יילך ויביא לריב. אני יכולה לראות אותו עובר על פני הנדנדה חמישים פעם ובסוף להגיד בכעס "אתה מחכה שזה יתקן את עצמו או שאתה סתם עיוור?"
ואז, כמובן, אני לא צריכה לספר לך את ההמשך.
טוב, אני מרגישה שפלשתי לך לבלוג יותר מדי אז די.
שבת שלום

עירית_לוי

נועה, הבאתי לך כמה כריות מהבוידם שלנו.... D-: (אפשר לעשות מסיבת פיג'מות...)

אני מאוד מתחברת למה שענת כתבה לך על הרגישות שאחרי הלידה. אצלי, אני יכולה להבחין את התקופה שאחרי, כמו סיר לחץ שגורם לכל הנקודות החלשות שלי לצוף על פני השטח, גם כאלה שחשבתי שהן כבר מזמן לא שלי, שצמחתי וגדלתי שם (כתבת הייתי שם).

וכמו שכתבת זה באמת שיעור. סיר הלחץ הזה מאפשר לי לחזור ולבחון אם באמת גדלתי שם והתגברתי על נקודת התורפה, או שיש לי עוד מה ללמוד. ויש לי... המון... נו, כבר חשבתי שאני כמעט מושלמת, עד שבאה הלידה וחירבה לי הכל (-; .
אז אני אומרת תודה , ל"סיר" הזה (והפעם דימוי מעולם המטבח) שככה מאתגר אותי ומאפשר לי ללמוד על עצמי ולצמוח.

גם ממני שבת שלום

אם יהיו תגובות זה יעזור
כתבתי בראש הדף, ואני שמחה לחזור על זה שוב.

תודה @} על התגובות, זה מאוד עוזר ובטח שאני מחכה להן זו הסיבה שאני כותבת כאן ולא בשום מקום אחר.
ענת,
לסדר לפני השינה את הבית ולטאטא אותו, שלא יהיה באלאגן בשום מקום, לא כלים בכיור ולא מגבות זרוקות במקלחת. לדאוג שיהיה אוכל זמין למחר שאפשר רק לחמם או לחטוף בקלות נדמה לי שקראתי את זה, אולי בfly lady? בכל אופן, לי אישית זה ממש לא מתאים, אני בערב אחרי שמאיה הולכת לישון פשוט חייבת ל-נ-ו-ח. ומשימות אלו לא מתלבשות לי על ההגדרה.

ולהחליט שאת לא עושה כלום מחר. אם את כן עושה משהו זה חייב להיות משהו שממש כיף לך
זה מאוד מתאים לי, ורצוי יום-יום

. אוי אוי הנה בא הקיטור... אבל צריך...

והכי חשוב: אם יש דברים שחשוב לך שזוגך יעשה בבית, תכתבי את זה על פתק, ותזכרי להגיד לו את זה בבירור, לא לקוות שהוא יראה ויעשה (לא יודעת איך אצלך , אבל אצלי מכאן עולה כל הכעס והתיסכול. מה, הוא לא חי פה? מה, הוא לא מכיר אותי ויודע שזה חשוב לי? אני לא אגיד לו! נראה כמה זמן יקח לו...נראה אם אכפת לו באמת...)
הכי נכון בעולם!
לצערי, אצלנו גם כשאני כבר מבקשת, וגם עוד מזכירה לא אחת, בכל זאת הדברים לא נעשים. וכדי לא לחכות לנצח עם דברים חיוניים אני גם משלמת לאנשים שיעשו זאת במקומו. ככה או ככה הוא מרגיש חרא גם כי הוא לא עשה וגם כי שולם כסף. מן הפח אל הפחת!

עירית לוי
הבאתי לך כמה כריות מהבוידם שלנו.... (אפשר לעשות מסיבת פיג'מות...) אהבתי! מאוד!

זה באמת שיעור. סיר הלחץ הזה מאפשר לי לחזור ולבחון אם באמת גדלתי שם והתגברתי על נקודת התורפה, או שיש לי עוד מה ללמוד. ויש לי... המון... נו, כבר חשבתי שאני כמעט מושלמת, עד שבאה הלידה וחירבה לי הכל .
גם אני אומרת תודה, כשאני נזכרת, ובעיקר - כשמצב הרוח לא לגמרי ביקורתי אני מזכירה לעצמי שהחיים זה אוסף של שניות.
ואם הצלחתי לשניה - גם זה משהו, וכנ"ל אם "נכשלתי"

בכלל נראה לי שאחותה התאומה של הציפיה היא הביקורת, שקופצת מיד אחריה. הן כמעט לא נפרדות.
או על עצמי או על מי שבסביבה. והביקורת המגעילה היא אולי הרעה החולה, כי לעזאזל, איך אפשר לקבור אותה?
בסדר, לצפות ושום דבר לא קרה, נו אז מה? אבל עם הביקורת נתקעים - ועם תקע צריך שקע, כדי שתהיה זרימה!

קשה להודות שהגוזל המקסים שנכנס לחיינו הוא ה"גוזל" את זמננו, הוא זה שמביא עלינו את התחושות שהכי קשה לנו להתמודד איתן, כמו חוסר אונים, פחד, צורך בשליטה ובקיצור - הכל.
מי שאנחנו הכי אוהבים בעולם - הקטן קטן הזה, הוא שמחזיר אותנו עם בואו לקטנים קטנים ( אצלנו זו היא, אבל אני מדברת באופן כללי ויוצא לי בזכר), והקושי הגדול הוא להודות שזה "בגללם", בעיקר בגלל שזה לא ממש הם, אלא מה שהם מביאים איתם אלינו ועלינו.
אני חושבת על מושג "הזמן" שהולך לי לאיבוד לגמרי מאז נולדה ביתי, אני נשאבת כולי אליה, ללא כל תחושת זמן, והיא לוקחת ממני זמן שהייתי רגילה להיות בו עם עצמי, עם בן זוגי.
הצורך הבסיסי והטבעי שיש בנו להתמסר כנראה משבש לנו את הראש לאחר הלידה כך שלא כ"כ נהיה מסוגלות לקחת על עצמינו יותר מידי (לא יודעת איך זה עם כמה ילדים, לי יש רק אחת).
הדרישה הזו מעצמי - הציפיה, באה כי אני מודדת/ משווה את עצמי ואת אחרים - איך הם מתפקדים, והרי מרחוק ומבחוץ אי אפשר באמת לראות אף אחד. רק יש לדעת שאף אחד לא מושלם ( נשמע כ"כ נדוש עד שכמעט בא לי להקיא אבל מה לעשות שזו האמת) ואת עצמי אני משווה ומודדת ביחס למה שהייתי, אבל מה לעשות שאני כבר לא?
ואז מצטרפת לחגיגה גברת ביקורת... שמוסיפה עוד אש למדורה.

האיש שלי, אני יודעת שהוא בדיוק כמוני, רחוק מלהיות מושלם. ובכל זאת בכל פעם שאני שולחת לעברו חץ של ביקורת, מידית אני הופכת את עצמי "לבסדר". "רק לי איכפת, רק אני עושה, רואה, הוא לא עוזר" ועוד, בלי סוף . ואני כמובן שכן. אני בסדר.
כמה נורא, אני מרגישה מפלצתית, פתאום צמחו לי קרניים.
נו, ברור שאני לא מושלמת אבל קשה לסבול את זה, אז כדי לחזור ולהיות שוב בסדר, מיד אני מוצאת ביקורת עליו, וכך מתאזנת.
אוי איך שהראש המסובב שלנו עובד, עצוב.

אומרים מודעות זה מה שעוזר, לעיתים להיות מודע דווקא הופך הכל לקושי, כי נכון אני יודעת אבל השינוי הוא כמעט ולא אפשרי. מנסיון של שנים.

עירית_לוי

אומרים מודעות זה מה שעוזר, לעיתים להיות מודע דווקא הופך הכל לקושי, כי נכון אני יודעת אבל השינוי הוא כמעט ולא אפשרי. מנסיון של שנים.
כל כך נכון.
בעיני האמירה ש"מודעות עוזרת", ש"אם אתה מודע אתה כבר בחצי הדרך לפתרון הבעיה" - היא אשליה (אני אוהבת לנפץ מיתוסים!!).
למה אני חושבת שאנחנו משלים את עצמנו? כי אם אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו בדרך לפתור את הבעיה, אז אנחנו לא מתאמצים באמת לשנות (כי אנחנו כבר בדרך, לא?). כי לעשות שינוי אמיתי זה קשה ודורש אומץ. יותר קל להישאר בסטטוס של ה"מודע".
בגלל זה, בעיני, מודעות לפעמים רק תוקעת אותנו באותו מקום המון זמן. תחשבי על זה...

נדמה לי שקראתי את זה, אולי בfly lady?
סביר מאד. אני עדיין (מהפחד) לא נכנסתי לשם, אבל הרעיונות עוברים לכאן ...

יש ימים טובים יותר, אלו הם הימים בהם אני מצליחה לשים בצד את מה שכל הזמן מטרטר לי בשכל שצריך עוד לעשות, וגם שאני בכל-זאת מצליחה גם למחוק כמה דברים מאותה רשימה, ז"א עושה משהו.
ישנם דברים לעשות שהם לא עונש, ובכל זאת, כל דבר מרגיש כמו עול. כל דבר נוסף כאילו בא וגוזל לי עוד מזמני, שהוא כבר מזמן לא שלי.
אולי זה העניין, איבדתי את הזמן שלי, איבדתי את עצמי?
יש משהו בזה, זה בטוח. אני מרגישה את זה בתחום "המקצועי", בדברים שרציתי לעשות ושהיו חשובים לי. זה כמעט ונמחק או מאוד הטשטש.
אוי ( הפולניה כל הזמן נאנחת) נדמה לי שאני כולי - ז"א חיי בכל התחומים מאוד הטשטשו מאז הפכתי לאימא.

שתי מחשבות משמעותיות היו לי היום בזמן רחיצת הכלים

שמעתי על מישהו שפעם הכרתי שהיום נפטר מדום לב שהלך לנוח עם אישתו בצהריים. חשבתי שאני מקווה בשבילה שאולי קודם הוא אהב אותה, שהם אמרו אחד לשני דברים נעימים ואולי סתם התחבקו לפני שנרדמו. כי כך צריך להיפרד.
והמסקנה שלי היתה כל כך חד משמעית, אי אפשר לדעת מתי נצטרך להיפרד לתמיד! אז כדאי/רצוי שתמיד תהיה בלב אהבה, ושנביע אותה בכל רגע. כי כל רגע הוא אולי האחרון.
השניה - יש לי חברה שהיא חד הורית, ויוצא שכל הזמן אני משווה את עצמי אליה - איך היא מסתדרת לבד ואיך אין לה ממי לצפות.
פעם גם צחקנו על זה ואמרנו שהתפקיד של שתינו הוא זהה, רק אני מצפה מזוגי שיעזור והיא לא.

בעצם עוד חשבתי, שאם אפשר היה להתייחס לכל אדם כמו שאני מתייחסת לביתי אז כולם היו מקבלים ממני סבלנות ללא קץ ו - 0 ביקורת
השאלה היא מה היה נשאר ממני?

מאוד עוזר לי לקבל כל יום באימייל את המשפט הבא:
You are not behind! I don't want you to try to catch up; I just want you to jump in where we are. O.K.?
מהגברת הזבובית. זה באמת בסדר. ואם יש לך ציפיות לגבי סידור ונקיון הבית תנסי לקרוא שוב את מה שהיא אומרת, אחרי שעושים את התוכנית שלה מספיק זמן, משהו מחלחל הציפיות נמסות להן לאט לאט...
יש לי חברה שהיא חד הורית, ויוצא שכל הזמן אני משווה את עצמי אליה - איך היא מסתדרת לבד ואיך אין לה ממי לצפות
תרשי לי להצביע על בור? מפה הן נובעות, הציפיות, מההשוואה לאחרים, כי הרי נדמה לך שהיא מסתדרת כ"כ יפה, אבל תאמיני לי שקשה לה, והיא מקטרת!
בסוף אנחנו תמיד מגיעות לאותה מסקנה, שאחרי שהוצאנו קיטור אנחנו חייבות להמשיך לתפקד, כי אין לנו ברירה, עד פגישת הקיטורים הבאה....
אז קטרי לך בנחת קודם כל.
ולפני שאת מנסה להפטר מהציפיות, תנסי להפטר מההשוואה. את לא היא! לה יש את הכוחות שלה (המדהימים, אין ספק!) ולך יש את שלך (וגם הם מדהימים!)
ואתן שונות, כל אחת יפה מקסימה וחזקה בדרכה.
ולכל אחת יש שעור אחר ללמוד פה בעולם הזה, בחיים האלה.
יאללה, אני נשמעת כאילו אני מנסה לחנך אותך, אז אני מייד מפסיקה. אם בא לך תמחקי.

אני חושבת שאתן מאוד מאוד שונות אחת מהשניה ו"אוי-ואבוי" אם היית יותר דומה לה, היית מפסיקה להיות את...
תנסי אולי גם להתסכל על הצדדים החיוביים של השנה האחרונה: ההתמודדות סביב לידת הבת, בד-בבד עם החזקת העסק עובד, העובדה שהצלחת להלחם ולנצח בקרב על ההנקה, והיא עדיין יונקת! אני כל-כך גאה בך

בקיצור, בציפיות שלי את עומדת ++ (אם זה עוזר...)

ועוד דבר, מותר לך לצפות מעצמך ומהסביבה, לא? זה נראה לי טבעי ונורמלי, גם אני עושה את זה....
השאלה היא מה עושים כשהציפיות לא מתגשמות, או מתגשמות רק באופן חלקי, או בערך...

<נקודה למחשבה>

מיכל הי,
כמה טוב שבאת @} ותודה על כל מה שכתבת יש פה המון ואני אתייחס:
לא מכירה את הגברת זבובית! זה מה - flylady ? לצערי הדיסלקציה שלי החמירה מאוד מאז הלידה ( מראש אתנצל על שגיאות כתיב אם יהיו או היו) ולקרוא אנגלית הפך לסיוט מעייף, נדמה לי שבאחד משיטוטי ראיתי שיש מישהי שמתרגמת אותה, אז אולי אנסה לקרוא. אני מאמינה שבטח זה עוזר, גם עלי המעט שקראתי ולמרות שהתנגדתי ( מרדנית אני

) זה השפיע קצת.

מפה הן נובעות, הציפיות, מההשוואה לאחרים,
נכון ! וכתבתי על זה:
הדרישה הזו מעצמי - הציפיה, באה כי אני מודדת/ משווה את עצמי ואת אחרים - איך הם מתפקדים, והרי מרחוק ומבחוץ אי אפשר באמת לראות אף אחד. רק יש לדעת שאף אחד לא מושלם ( נשמע כ"כ נדוש עד שכמעט בא לי להקיא אבל מה לעשות שזו האמת) ואת עצמי אני משווה ומודדת ביחס למה שהייתי, אבל מה לעשות שאני כבר לא?
ובכל זאת - בימים שזוגי לא בבית, אני חשה בהבדל! אני עושה ואין לי בלב כלום עליו, או אני עושה כי אני חושבת שזה יקל עלי ולא משאירה הכל מתוך עיפות ויאוש שאולי מישהו כבר יבוא ויגאל אותי, מישהו? כל אחד רק לא אני, ומה לעשות שרק הוא פה איתי, אז זה מכוון אליו.
אני יודעת שלא קל לחברתי החד הורית, ולא באמת אני משווה רק מכירה את התחושה הזו כ"כ טוב - שאין על מי להפיל את האשמה על מה שלא עושים. ולזה אני מתגעגעת, נורא! דווקא מכיוון שכל כך יודעת שהכל חוזר ונופל עלינו, ואין, או לא צריך, לחפש כל הזמן מי יעשה - רק לא אני.
( לא כתבתי על חברתינו המשותפת )
תודה שאת מזכירה לי את הדברים הטובים והחיוביים, אני זוכרת אותם - גם ביום יום אני מסתכלת על מאיה ומתמלאת בשמחה וגאווה בי שעשיתי את זה, ולכן אולי התיסכול גדל, כי איך אני לא מצליחה להיות רק שמחה ומאושרת ( כל הזמן

) איך אני ברגע הופכת מרירה, ביקורתית וכועסת. והכל בזכות הציפיות !

ואני לא שוכחת שגם לך חלק בהצלחה: העובדה שהצלחת להלחם ולנצח בקרב על ההנקה, והיא עדיין יונקת! אני כל-כך גאה בך
ואני בך @}

הבוקר חשבתי שוב על האיש שקיבל דום לב, זה באמת מאוד השפיע עלי - לטובה!
אני כבר מזמן חושבת שטראומות או מצבים קשים וקיצוניים הם אלו שבאמת יכולים להזיז אותנו. יש לזה כוח עצום. זה דוחף אותנו לקצה, לקיצוניות שמאפשרת להגיע לשינוי ( כמו היין והיאנג שמתהפכים כשמגיעים לשלמות = לקצה ).
אבל הבוקר בכלל לא התקדם כמו שציפיתי, לא הצלחתי לא לצפות מזוגי לעזרה שכמובן שלא באה, והיה לי כ"כ הרבה להספיק בזמן בלתי סביר וגם להיות עם מאיה בשקט וברגיעה של בוקר, וזו היתה נפילה קשה

.
הוא באמת לא מצליח לעזור לי! והוא באמת איתי, וכל כך קשה שלא לבקר את העובדה שהוא לא עושה כלום! ועוד מרשה לעצמו לצאת לגינה לקפה וסיגריה שאני בשיא הלחץ - איזה כייף לו!
ואיזה כייף לי שאני מקבלת כזה שיעור ומנסה להיתמודד איתו, אוי ( בתרגום מפולנית = איזה יופי ) החיים הטובים.
לפחות אחרי הדמעות נפרדנו בנשיקה, גם זה המון.

תקראי את תחזוקת בעל אם טרם הספקת...
ותתחילי בעצמך - תפסיקי לצפות מעצמך לכ"כ הרבה...
ותתחילי בקטן.
לא כתבתי על חברתינו המשותפת
זה לא ממש משנה, את יודעת... אני הזזתי את זה למקום ששתינו מכירות.

ואולי זה לא המקום להגיד , אבל תרימי טלפון , כשיש לך זמן כמובן...

אה, וכן הגברת הזבובית זאת היא, flylady. (שימי לב לכיתוב)

עבר המון זמן מאז כתבתי בדף הזה.
הפסקתי כי הרגשתי שלא מצליחה להיות מספיק "עם עצמי" במקום כל כך גדול ונפלא כמו האתר הזה.
אבל היום עברה בי מחשבה לפתוח דף בנושא מסויים ופתאום נזכרתי שאולי זה מתאים לפה.
אבל קודם צריך (בבקשה עיזרו לי ) לשנות את שם הדף - פשוט להוריד את הבלוג.
הייתי רוצה שיהיה דף שידון בציפיות שיש לנו מעצמנו ומהסביבה. שיהיה מקום לשיתוף ולתמיכה כי הציפיה והביקורת הן לצערי כבר "בנות משפחה" של רבים, רבים (וטובים) מאיתנו.
מהסוג של בני המשפחה שאנחנו ממש לא אוהבים לפגוש... אז אולי ביחד נמצא דרך איך בכל-זאת להיפרד מהם,
או יותר טוב - לקבל אותם ולאהוב אותם.

אתחיל מהתלבטות של הבוקר:
חיממתי מים למקלחת ארוכה ומפנקת, כזו של 'טיפול 10,000' שבועי שאני מרשה לעצמי, לעיתים.
אבל מה? בזמן שהייתי עם ביתי, זוגי היקר לקח יוזמה מבורכת ורחץ כלים ( יש המון כי היו אורחים ). כשהגיע הרגע המיוחל ונכנסתי למקלחת הסתבר שאין מספיק מים חמים ( אני כבר הייתי בפנים! ). אוי, כעסתי.
יצאתי רטובה והדלקתי את הדוד וחשבתי לעצמי תוך כדי נסיונות להתחמם אם אגיד משהו או לא.
אם להגיד - איך להגיד! אפשר היה נורא לכעוס אחד על השני. אני עליו - זה ברור, והוא עלי - למה לא אמרת לי?
ואז אני חוזרת לעצמי וחושבת - איך לא שמתי לב מה הוא עושה, למה לא בדקתי בעצמי אם יש מספיק מים חמים?

אז להגיד? מה להגיד? כל דבר שהייתי אומרת היה יוצר אי נעימות מצידו. אז שתקתי.
עשה את הכלים- הרווחתי, לא דחקתי אותו לפינה עם שום הערה לא נעימה - אולי גם הרווחתי.
בסופו של דבר אני נדרשת כל הזמן לתשומת-לב. אם פיספסתי לרגע אכלתי אותה - או יהיה לי לא נעים, או לשנינו.

עירית_לוי

אז אולי ביחד נמצא דרך איך בכל-זאת להיפרד מהם,
נועה, אני אתחיל מכמה הגיגים תאורטיים שעלו לי. אולי בהמשך אוסיף דוגמאות אישיות. אין לי כרגע דוגמא חיה.

אז ככה, אני חושבת שאפשר להבחין בין ציפייה הגיונית ו- ציפייה לא-הגיונית.
אולי ההבחנה הזו תסייע לנו להתיר את הפלונטר.
ציפיה לא-הגיונית היא לצפות לתרחיש אחד בלבד.
אפשר בתור התחלה, לפני פרידה מוחלטת מהציפיות, לתרגל הרחבה של הציפיות, כלומר, עדיין לצפות, אבל לצפות לכמה תרחישים אפשריים.
זה בעצם תירגול בלשחרר שליטה, מה שמוביל אותי להגיג הבא:

הציפייה משמשת בין השאר לשמור על שליטה במצב: אני מצפה שדבר אחד מאוד מסויים יקרה כי איתו אני "יודעת" כבר להתמודד. כל סטייה מהתרחיש מפחידה ולא מוכרת. ואם לא מפחידה, אז לפחות לא נעימה.
לוותר על הציפיות שלי, יהיה למעשה לוותר על השליטה שלי במה שעומד לקרות, ולזרום...

אני חושבת שהמשפט שאמרת לעצמך: ואז אני חוזרת לעצמי וחושבת - איך לא שמתי לב מה הוא עושה, למה לא בדקתי בעצמי אם יש מספיק מים חמים?
לוקח אותך בעצם להגביר עוד יותר את השליטה.
כתבת: בסופו של דבר אני נדרשת כל הזמן לתשומת-לב.
זהו, שאני מציעה לעשות את ההיפך: להפחית את תשומת הלב.
הרי את לא יכולה לשים לב להכל. ואם פתאום היתה הפסקת חשמל? לא הכל בשליטתך, ובמקרה כזה תשומת הלב שלך לא היתה עוזרת...

נועה בר, יקרה.
נכנסתי לכאן במקרה וקראתי אותך. את כבר לא כותבת כאן אבל מעניין איך זה היום.
התיאור שלך את המצב מזכיר לי נשכחות

זה אולי אחד מהיתרונות הבודדים של לחיות לבד.
אין ממי לצפות.
האם יש דיבור יותר פתוח בינכם בנושא הזה?
מקווה שכן.
באהבה.

הדף היה בלוג ולאחר שהפסקתי לכתוב לתקופה ארוכה חשבתי פתאום שאולי הנושא יכול להיות רלוונטי גם לאחרים ולהפוך לדיון.
אחר כך ראיתי שיש גם דף שנקרא ציפיות בזוגיות. עוד לא קראתי אותו אבל לפי השם אמור לכסות גם את הדף הזה.
ציפיות זה תמיד מהשני, ולא חייב להיות דווקא בן/בת זוג אבל אולי הדף ההוא יותר ספציפי?

לאחר מחשבה, קשה לי עדיין להיפרד. אז לא למחיקה.
מסכימה עם השיחזור של התיוג דף בלוג. בסדר.

קראתי בנשימה אחת.
אין לי מי יודע מה להוסיף חוץ מאת ההבחנה שאני מצאתי בין ציפיות ובין פשוט "להוציא קיטור". אני אומרת לזוגי : "אם עליך אני לא אשחרר, אז על מי? על הילדים?". אז הוא אומר:"טוב , אז תגידי שאת צריכה לשחרר ואני אהיה מוכן". זה קשה ברגע ההתפרצות לזכור לומר: "תקח בחשבון שאני משחררת לחץ", אך כשעשיתי זאת זה היה גדול! אני כמובן עדיין חושבת את מה שאני אומרת כשאני "משחררת", אבל אם לא היה הצורך בפורקן רגשי , הדברים היו נאמרים בצורה חברית, ולא כמו "אישה שיורדת על בעלה".

שליחה על ידי ציפי* » 18 יוני 2005, 22:48

נועה, אני לא בטוחה אם כתבתי לך כבר או לא
בשבילי זה דף חשוב מאד
ציפיות רק לכריות - פוליצר לשם הבלוג הקולע

כל פעם שאני נופלת
אני נכנסת, קוראת, צוכה, בוחקת
וממשיכה.

אם פעם מישהו יחליט למחוק
תודיעו לי שאעתיק למחשב

מתוקית, תודה. כבר כמעט נמחק בעבר, אבל יש לי קושי להיפרד מדברים, אז לשימחתינו נשאר.
האמת, את עושה לי חשק לחזור לכאן. לקרוא שוב ואולי גם לכתוב.

קראתי את הדף כולו (כמעט

) בהזדהות.
שמחה שלא מחקת.
תודה @}

עירית_לוי

ואולי גם לכתוב.
אני בעד

_בראיון על הטרגדיה שהתרחשה במשפחתה. היא אמרה משהו שמאד הרשים אותי והשפיע עלי. היא אמרה שהיא אף פעם לא אמרה לעצמה: "לי זה לא יקרה", היה לה ברור שמתישהו זה גם יקרה לה והשאלה שלה הייתה, איך להיות כשזה יקרה...כי בחיים, יש גם הרבה אובדן וכאב וצער, לא רק אושר.
לחיות כל רגע של אושר כאילו הוא חסד שקבלתי, ולחיות כל כאב כמשהו שלי, שקשור אלי עמוקות, זו הדרך שלי לחיות את החיים במלואם._
נועה ברקת מתוך קו פרשת המים.

הקטע הזה תופס אותי חזק בבטן.
יש כאן ציפיה שמשהו לא טוב יקרה...... ולזה חלק גדול בחיים שלי.
את זה: "איך להיות כשזה יקרה" לא כ"כ הבנתי ודווקא יש פה משהו מאוד חשוב עבורי. מעניין.

בד"כ הייתי רגילה להתייחס לציפיות שלי כאילו הן קשורות למישהו אחר. או צפיות שלי מעצמי.
פתאום אני רואה שיש לי עוד, למשל ציפיות מהעתיד.
גם חלומות או פנטזיות וגם פחדים הם חלק של העתיד. העתיד שלי, איך אפשר שלא לצפות לו?

"לחיות כל רגע של אושר כאילו הוא חסד שקבלתי, ולחיות כל כאב כמשהו שלי"
את החלק השני אני מכירה. את הראשון התחלתי להכיר רק בשנה האחרונה, רק שהחסד הזה "ממכר" והצפיה לעוד מביאה איתה את הפחד - ומה אם לא?
פסגת האושר ותהום הפחד הם מאותה משפחה.

_קראתי את הדף כולו (כמעט ) בהזדהות.
שמחה שלא מחקת.
תודה_

והצפיה לעוד מביאה איתה את הפחד - ומה אם לא?
ציפיות רק לכריות
איך אפשר שלא לצפות לו?
מזל שאנו לא יכולים להתמקד ביותר מדבר אחד. אפשר להתמקד בכאן ועכשיו-בהווה
כל עבר היה הווה וכל עתיד יהיה הווה.

אותי זה מדהים איך רגע ההשתאות (ה- high ) מביא איתו מיידית את התהום - ה פ ח ד .
וכל אחד מהם מקבל רק רגע, זה פירוק לגורמים של הזרימה. דבר מוליד דבר, ולכל אחד מהם מקום בהווה!
השאלה איפה נתקעים . כמה 'מאריכים' לכל נושא את החיים בהווה
( כי אם היתה ממשיכה זרימה, אולי הכל היה "בסדר" , ואולי זה שייך ל הטבע של הנחל ?

)

< חני, איך את משתלבת לי בחיים! >

יש אצלי "טייס אוטומטי". מנגנון כזה שקופץ בכל פעם שאני מגלה שלא קרה.. או לא נעשה משהו - כמצופה.
למשל: יש דברים שיגרתיים שאני עושה בבוקר, לא בשעה קבועה אבל בהחלט כל יום, והנה היום פתאום בא הצהריים וגיליתי ש.. לא נעשה ( וזה צריך, אין חכמות! ). אז מה קורה?
מיידית תחושת אכזבה גדולה עולה, והביקורת תוקפת. אבל אני כ"כ מתוחכמת שבכלל עוקפת לגמרי את 'אני לא בסדר'... ומייד קופצת אליו:
איך הוא לא ראה...
מה? פעם אחת גם הוא יכול...

מיד אני תופסת אותי כמובן, אבל זה שניה אחרי שבתוכי קודם כל עולה הכעס.

יש לי כבר רגעים של יחסי חיבה עם עצמי, לפעמים שיש משהו שאני רואה ולא מוצא חן בעיני, ( נגיד הקערה הנקיה הונחה במדף השכן, של הכוסות

) ואז קופץ עליו הכעס, מיד אחריו כבר בא החיוך, לעצמי. הליטוף שמכוון לשנינו, אבל אם אני זאת שלא שמתי במקום...?
זה מייד מעלים את הכעס, משחרר את האוויר מהבלון.
כאילו, דה! מה קרה? יכול לקרות לכל אחד..... תני הנחות!

בפועל, מה שקורה בעצם - זה שעל עצמי קשה לי מאוד לכעוס !
( וזה בכלל לא אומר שאני תמיד חביבה עם עצמי )

עירית_לוי

הנה

כדי לסמן לך שאני קוראת

.

גמני קוראת

השאלה איפה נתקעים . כמה 'מאריכים' לכל נושא את החיים בהווה
זו בדיוק הזרימה, לאפשר לעצמך את ההתקעות הזו.

רוצה לבדוק כאן, יחד עם קוראי ( אם יעיזו או יסכימו לחלוק איתי ) את הציפיה או הכמיהה לאחדות, להיות חלק מ.... , להיות שייך, מקושר, מחובר עם נפש תאומה. אחת או יותר......

כל זה אל מול הלבד. אני עם עצמי. הציפיה להסתדר לבד ( "כי אני כבר גדול.... ואני כבר יכול" ) כי אולי מי שיש לו מספיק "בטחון" יכול, ואולי לא צריך את היחד, את השיתוף או הדיאלוג..
הרי בפנים עמוק יש לנו רק את עצמנו, ואם נסתדר עם עצמנו אולי נוכל גם להסתדר עם כל העולם?

עירית_לוי

נועה, אני מרגישה שזה לא קשור למידת הביטחון.
לי יש רצון גדול להיות בקשר עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה, ואני לא חושבת שזה קשור למידת הביטחון שלי.
אני מרגישה שאני, כמו כל אדם זקוקה לאינטרקציה אנושית כדי לבוא לידי ביטוי, כדי לממש את האהבה שיש בי. אדם לא נועד ולא מעוצב לחיות לבד.
הביטוי העצמי שלי זקוק לעוד אנשים, לקהילה.

הציפיה להסתדר לבד ( "כי אני כבר גדול.... ואני כבר יכול" ) כי אולי מי שיש לו מספיק "בטחון" יכול, ואולי לא צריך את היחד, את השיתוף או הדיאלוג..
אני חושבת שזה להיפך.
כאשר אין ביטחון, הביחד מפחיד, והדיאלוג מאיים.
כאשר יש ביטחון, השיתוף נראה כמו אופציה מזמינה.
אני יכולה לגמרי לראות את זה על עצמי. בתקופות שלא טוב לי עם עצמי אני מסתגרת. בתקופות טובות אני מחפשת עוד ועוד אינטרקציה.

הרי בפנים עמוק יש לנו רק את עצמנו, ואם נסתדר עם עצמנו אולי נוכל גם להסתדר עם כל העולם?
זה נכון.
אבל לא סותר את הצורך ואת הדרך בה אנחנו מעוצבים.
אני חושבת שככל שאסתדר יותר טוב עם עצמי, וככל שאקבל יותר את עצמי, כך איכות הקשרים שלי בעולם תגדל.
הרי למה יש אנשים שאני לא אוהבת? למה הם מקפיצים לי דברים? בגלל דברים שלא שלמים אצלי.

הציפייה משמשת בין השאר לשמור על שליטה במצב: אני מצפה שדבר אחד מאוד מסויים יקרה כי איתו אני "יודעת" כבר להתמודד. כל סטייה מהתרחיש מפחידה ולא מוכרת. ואם לא מפחידה, אז לפחות לא נעימה.

לוותר על הציפיות שלי, יהיה למעשה לוותר על השליטה שלי במה שעומד לקרות, ולזרום..*
( עירית לוי, כאן למעלה! ואיתי בלב

)

_אני חושבת שככל שאסתדר יותר טוב עם עצמי, וככל שאקבל יותר את עצמי, כך איכות הקשרים שלי בעולם תגדל.
הרי למה יש אנשים שאני לא אוהבת? למה הם מקפיצים לי דברים? בגלל דברים שלא שלמים אצלי_
פרח, אני גם מרגישה בדיוק כך, כשאני "מאוכזבת" מעצמי, אני פשוט מתכנסת בתוך
עצמי ולא נותנת לאף אחד "להיכנס". אבל לבסוף נוצר מעין מעגל קסמים כזה,
רע לי עם עצמי, אף אחד לא יכול להתקרב אלי, אז אני לא מצליחה לצאת מההרגשה
הזאת.

שליחה על ידי נוקי* » 27 יוני 2005, 21:23

רק לפני כמה ימים גיליתי את האתר המקסים הזה ופתאום מסתבר לי שאין לי חזקה בלעדית על נושא הקבלה העצמית או יותר נכון אי קבלה עצמית. תבורכו כולכן על התרומה לכולנו, קהילת המודעות והשואפות להתרומם מעל דרגת השיפוטיות, ביקורתיות וקורבנות.
לפני כמה שנים, חודש הקשר ביני לבין חברת ילדות שהפעם האחרונה שראיתי אותה היתה בערך בכיתה ח'. וזה היה לפני המוווון שנים (יותר מעשרים). ניסינו להיפגש לכוס קפה כמה פעמים, ובכל פעם דחיתי מסיבה זו או אחרת. בפעם השישית שניסינו לתאם, ברגע האחרון רציתי לבטל אבל כבר לא היה לי נעים. (מכירים את נעים? האיש שלי אומר לי שהוא כבר מת מזמן. אצלי משום מה הוא חי וקיים...) נפגשתי איתה תוך מחשבה שאשב איתה לכוס קפה לצאת ידי חובה, ואחרי חצי שעה אמציא איזו סיבה כמו שחרור הבייביסיטר, ואעוף משם. ישבנו ארבע שעות ולא יכולתי להתנתק ממנה. מאותו הרגע, הייתי מחוברת אליה בנשמה והיא היתה לי למלאך שלי. רק איתה יכולתי לשוחח על מודעות ורוחניות בלי שיסתכלו עלי כעל משוגעת, ובזכות ליבה האוהב ללא תנאי, ראיתי הרבה אור. באותה פגישה ראשונה גם גיליתי שהיא נאבקת במחלת הסרטן כבר 10 שנים. היינו על זמן שאול. אהבתי אותה, הערכתי אותה ותמכתי בה כמה שיכולתי וכמה שהיתה מוכנה לקבל. קיבלתי איתה זמן איכות מרומם ואז באה הנפילה הגדולה שלה. היא התעייפה מלהלחם. שכבה במיטת ביה"ח, קטנה, חיוורת ובקושי נושמת. זה היה ביום חגיגת יום ההולדת של הבת שלי. באתי אליה לביה"ח והגעתי דקה אחרי שאיבדה את הכרתה. חיבקתי אותה, נישקתי אותה ולחשתי באוזנה שאם היא עייפה, היא יכולה לשחרר וללכת ושאני אוהבת אותה מאוד. היה לי חצי שעה זמן לעבור מעצב גדול לשמחה, כשנסעתי להצטרף לכל המשפחה בחגיגת ביתי. כעבור חצי שעה קיבלתי טלפון מחברה משותפת שהודיעה לי על מותה של חברתי. החברה המשותפת סיפרה שדקה אחרי שעזבתי, חזרה חברתי להכרה וקראה בשמי. הבנתי שהיא שמעה אותי כשלחשתי באוזנה את מילות האהבה והפרידה. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מכאב הגעגוע היומיומי ולעבור למצב שהיא איתי, אבל עם פחות כאב.
למה בעצם אני מספרת לכם את הסיפור הזה? לא יודעת. הוא פתאום נשפך לי על המקלדת. אולי בגלל שחברתי זו היתה היחידה בחיי שנמצאה במקום רוחני גבוה. ופתאום אני מוצאת כאן המון נשמות שאני יכולה לתקשר איתן ברמה יותר גבוהה, שגם הן נמצאות באותו מקום כמוני, ועם אותן התלבטויות שנובעות ממקום גבוה יותר של הכרה בשעורים שכל אחת מאיתנו עושה ובעיקר - מדברות בשפה הזו.
אז תודה לכולכן! תבורכו ותצליחו!
הרבה אהבה

נ.ב. באתר סיפורים קוסמיים סיפרתי על מה שקרה לי לאחרונה בדיוק בנושא קבלה עצמית. אתן מוזמנות לקרוא ולהגיב.

נוקי, עשית לי צמרמורת בסיפור שלך.

נוקי, תודה שבאת לספר את הסיפור שלך. @}
בטח עוד יהיה לי מה לכתוב, אבל צריכה עוד זמן......
בנתיים שולחת לך חיבוק.

שליחה על ידי נוקי* » 29 יוני 2005, 02:38

תודה נועה, חיבוק תמיד מחמם את הלב.
גמדית - כתבתי לך ביותר טוב לשתוק. כתבתי? השתפכתי.... מקווה שעזרתי במשהו.
לילה טוב

יומולדת שנה לבלוג שלך

לוונדר יקרה ! איזה יופי שחזרת להיות בקשר, התגעגעתי

ואיזה יופי שגיליתי לבד לפני שאחותי עירית לוי לחשה לי.....
תודה @}@} על הברכות.

שמחה שחזרתי לכאן אחרי הפסקה ארוכה, וואוו כמה הרבה עברתי בשנה הזו !!!

המתוקה שלי מסתובבת בבית ורוטנת "אין לי מה לעשות", אפשר להאמין?

כולה בת שנתיים, וכבר דורכת לי על הנימים הכי הכי רגישים שלי...
הציפיה הזו היא וואחד אגוז קשה לפיצוח.

מכירות את התופעה הזו שאנחנו מסתדרות נפלא לבד.. אבל פתאום גם הוא בבית, ו- פ ת א ו ם הוא בא לעזור

או אנחנו מבקשות את עזרתו, כי הוא נמצא וזה כ"כ טבעי שיעזור...
אבל אז מתגלה שהעזרה הופכת לנטל!
אוי איזו אכזבה

לא רק שאתה לא עוזר, אתה עוד מספק לי עבודה !
(אנסה להיזכר בדוגמא)

דוגמא: מנוחת צהריים לילדה. שקט בבית וסוף סוף קצת זמן לנשום....
אני מבשלת, והוא רוצה לעזור. מנסה למצוא משהו במקפיא, ו..... ב ו ם , נופלת לה לבנה לרצפה. רעש גדול!
והקטנה כבר ניחשתם? ערה !

במטבח זה מאוד שיגרתי. בהתלהבות רבה ניגש הוא להכין משהו לאכול, ואז.. משהו קורה. או נשפך, או מתפזר על כל השיש, אוי לי, הבלאגן חוגג.
מה עדיף לי? שאלה קשה.

מה עוד?
נוסעים יחד כולנו, הוא יש לו את הדרך שלו, ואני לעצמי חושבת שהייתי נוסעת בדרך אחרת ( לא אומרת כלום, כמובן ! ) ואז, יש פקק ! או נתקעים אחרי אוטובוס שזורק עלינו את כל הפיח שלו

גועל !
ואני ( עדיין עם עצמי ) מתחילה להצדיק את עצמי "ידעתי, כמובן שלא היינו צריכים לנסוע מכאן..."

הראש פשוט לא שותק! כל הזמן מתעסק במה יהיה, מה היה. לא נח! מחפש להצדיק את קיומו.
אני מחפשת להצדיק את קיומי, ולכן כל הזמן רועשת, מנסה לשלוט במהלכים ושומרת שחלילה הספינה לא תטלטל.
הפחד הגדול שלי - להתנגש, להתהפך!

עירית_לוי

את יודעת איך זה הולך... לא יכולת למצוא מישהו יותר מתאים ממנו לרפא לידו את פצעי הפחד הללו

את יכולה לנסות את הדבר הבא:
במשך ערב אחד תתייחסי אליו בדיוק כמו שאת מתייחסת לקטנה שלך. כלומר - אפשרי לו מרחב מקבל ואוהב, נטול כל תוית ודעה קדומה שיש לך עליו (למשל, לא רק שאתה לא עוזר, אתה עוד מספק לי עבודה !), פשוט תני לו להיות מי שהוא בכל רגע נתון.

את יודעת איך עושים את זה. עם הקטנה את עושה את זה כל הזמן.
קחי את הפילטר הנקי הזה ותסתכלי עליו דרכו.
לתת לו להיות מי שהוא.
לתת לו להיות מי שהוא.
לתת לו להיות מי שהוא.
ותראי מה יקרה לציפיות שלך.
רק ערב אחד.

את יודעת איך עושים את זה. עם הקטנה את עושה את זה כל הזמן.

לדעתי כבר כתבתי על זה.. אולי אפילו כאן ( אוי, הזכרון....

)

ממנה אין למה לצפות, לפחות בכל הקשור לעזרה.
ממנו, ברגע שהוא נמצא וזמין יש בתוכי בצורה מובנית את התקווה לשיתוף, ללקיחת חלק, ולהורדת העומס
ממני.
כשהוא לא נמצא אין שום בעיה. ( כמעט...

) אין ציפיה או תרעומת, או לפחות היא יורדת ב-90% שזה המון!

ואני רוצה להבהיר שהדוגמאות כאן ניתנות בחיוך זה לא שכל מקרה כזה הופך לשדה קרב.
אלו שניות קטנות, שברירי רגעים מהחיים, שאני משתפת אותכם בהם.
סתאם מחשבות. אבל אלו המחשבות שכדאי לדעת לשים אליהן

.

לתת לו להיות מי שהוא.
בשביל זה צריך לדעת לאפשר לעצמי להיות מי שאני! לדעת ל -

את עצמי גם ברגעים שמשהו נופל או נשפך וללמוד לחייך

כשלא הכל הולך חלק בדיוק לפי איך שאני מצפה ממנו .
לחבק, ללטף ולאהוב אותנו לא בהתאם לציפיות, אלא בהתאם למה שיש.
לאהוב את מה שיש! בכל שניה ומעומק הלב.
הלוואי.

ברגע שהוא נמצא וזמין יש בתוכי בצורה מובנית את התקווה לשיתוף, ללקיחת חלק, ולהורדת העומס
זה משהו שטבוע ברובינו: אם אנו נמצאים לבד אנו מסתדרים עם מה שיש. אבל אם עוד בן בית <בוגר> נמצא בסביבה הוא צריך
לעזור. זהו סוג של מסר <סמוי וגלוי> שנולדנו לתוכו, ואם לא התאמנו את עצמנו לציפיות מאיתנו התגובה בדרך כלל היתה סוג של מניפולציה רגשית שעוררה בנו רגשי אשם. כך הורינו לנו וכך הוריהם להם........וכך בדרך כלל זה יכול להמשיך גם לילדינו,אלא אם נחליט שעד כאן.
אפשר "לעקוף"את הציפיות, לשבת ביחד ולהחליט על חלוקת מטלות .

לחבק, ללטף ולאהוב אותנו לא בהתאם לציפיות, אלא בהתאם למה שיש.
אוהבת אותך בדיוק כמו שאת

עירית_לוי

ממנה אין למה לצפות, לפחות בכל הקשור לעזרה.
אני יודעת.
אני אדבר על עצמי וכך אבהיר למה התכוונתי.

ממנה, מהאפרוחית, אני לא מצפה לכלום, לא מה לעשות ובעיקר לא מי להיות.
לא מתייגת אותה (עדיין ומקווה מאוד שגם לא בהמשך), לא מלבישה עליה "תלבושות" לא לה.
רק מסתכלת עליה. נותנת לה להיות מי שהיא. מוכנה להיות מופתעת כל פעם מחדש

איתה קל לי כל כך לעשות את זה. הקשר שלנו נקי.

עכשיו. אני מנסה להעתיק את היכולת הזאת, את הדפוס הזה גם ליחסים איתו.
איתו מן הסתם זה הרבה יותר מורכב. היחסים הזוגיים מעצם טבעם טעונים בכל כך הרבה ציפיות, מודעות ולא מודעות (אפרופו שיטת אימגו ו לבסוף מוצאים אהבה).

לכן, לפעמים, הקשר איתה, יכול להיות מקור השראה לקשר איתו.

מבחינתי ציפיות הן עיסקת חבילה של חוסר הפרדה ביני לבין העולם. סקרנות היא מצב נפשי שיושב בדיוק בקוטב הנגדי מבחינתי.
מצב נפשי מורכב אבל ניתן ,אפשרי.
כשאני חוקרת את המציאות שסביבי אין עלי בחוקים, צריכים, ועוד מני "המתות" קטנות .
אפשר לחיות כך, ועם הזמן הסבך הזה של ציפיות נשאר על הרצפה מאחור.
עינת טל מתוך בלוג אשה במרחקים

כמה שהתיאור הזה יפה וחכם. זה מה שניסתה גם לומר לי עירית לוי כשהפנתה אותי לצפות בביתי
רק מסתכלת עליה. נותנת לה להיות מי שהיא. מוכנה להיות מופתעת כל פעם מחדש

סקרנות

כשאני חוקרת את המציאות שסביבי.
כמה זו נכון לחיות כך ! ( מגדילה ומדביקה על המצח

)
פתאום זה מרגיש קל יותר למימוש

( עם גדולים כמובן )

מבחינתי ציפיות הן עיסקת חבילה של חוסר הפרדה ביני לבין העולם.
וואוו,

יופי של נקודה . כמה חכם!
תודה @}

אוי נועה, כמה אני מבינה על מה את מדברת בהקשר לאיש.

אני איכשו' הצלחתי לעשות נתק בפיוז הזה, אלוהים יודע איך. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך איך. אבל זה עובד. למשל כאשר אנחנו מנקים את הבית, זה כמעט תמיד ביחד. אני לא יכולה לבד מטעמי גב והוא, הנשמה, מקבל עליו את הדין באהבה ומנת חלקו היא הרבה יותר ממחצית העבודה. להגיד לך שהכל נעשה כמו שאני אוהבת? נו... אבל מה האופציה שלי? פחות טובה. אז אני מקבלת בתודה ובאהבה, ורק כשיש משהו שממש מפריע, אני מבקשת ממנו שבפעם הבאה שמנקים, שישים לב לדבר הזה. וכך זו לא ביקורת, אבל הפניית תשומת הלב למשהו שאני רוצה. איך אני יכולה להעביר ביקורת על נשמה, שכאשר חוזר מהעבודה ורואה אותי רוכנת על השטיח ומלקקת כל ס"מ עם השואב, הוא מניח מה שיש לו ביד, ניגש אלי, לוקח ממני את השואב ועושה בעצמו. אבל הוא באמת נשמה מיוחדת. מאסטר, כבר אמרתי בדף שלי.
אבל כשרוחץ כלים, ומשום מה השייש מחוץ לתחום, אז אני עוברת על השייש בעצמי עם חיוך, כי יכול היה גם לא לשטוף...

אחרי הגירושים שלי, נפל לי ליד הספר <כמובן שאני לא זוכרת עכשיו את שמו> על תשע התובנות, התובנה השמימית או משהו כזה של ג'יימס רדפילד. פעם ראשונה שבעצם הבנתי איך הראש שלהם עובד, וכמה שהוא שונה משלנו, הנשים. אני חושבת שהספר הזה היה אבן היסוד בהתייחסות שלי לזוגיות בסיבוב השני (עם המאסטר). מכירה את הספר? קראת? מומלץ!

אם יעלה לי רעיון קונקרטי איך לעשות את הסוויץ' הזה, ארוץ אלייך לספר לך.
ובנתיים, אם הוא שופך - שינקה. אח"כ תעבירי סמרטוט איך שאת אוהבת. ואם היה פקק בדרך שבחר, אחרי המפץ הראשון שנוחת לך במוח, תזכירי לעצמך שבכלל לא בטוח שבדרך שאת רצית לנסוע, לא היה פקק...

את יודעת איך עושים את זה. עם הקטנה את עושה את זה כל הזמן זה לא עובד ביישום מול האיש. זו מערכת יחסים ומערכת רגשות אחרת לגמרי, ואני לא רואה איך אפשר להקיש מהאחת לשנייה. אותה קיבלת כדף חלק אחרי שיצאה מתוכך, אותו קיבלת כששניכם כבר אנשים מבוגרים, כל אחד עם החבילה שלו. בדמיון זה מצטייר לי כמו שניים שהולכים זה מול זה, או זה ליד זה (במקרה הטוב), לעומת מערכת של אמא-בת שהולכים אחת אחרי השנייה בצמוד.

את כל כך אנושית, תני לעצמך חיבוק גדול

כשהוא לא נמצא אין שום בעיה. ( כמעט... ) אין ציפיה או תרעומת, או לפחות היא יורדת ב-90% שזה המון!

כשהאיש שלי לא נמצא, אני מצפה ממנו שימצא...

נועה, תודה, אני מאוד מזדהה, אמנם אני רק בתחילת הדרך, אבל הדף שלך לימד אותי המון!

כשהאיש שלי לא נמצא, אני מצפה ממנו שימצא...
אוי ! גם את זה מכירה...
קשים בעיקר הרגעים שבהם הוא צריך כבר לצאת מהבית, אז פתאום אני נהיית חסרת נשימה כאילו המים עומדים להציף אותי עד מעל הראש. "עוד לא הספקתי כלום! והנה נעלמה לי לגמרי כל אפשרות בכלל לנשום"
רק בנוכחותו הוא משרה רגיעה ובטחון ( ובשניה הבאה הוא גם קצת עוזר אפילו אם זה לא בהתאם לציפיות

)

קראתי בראש דפבית שלך שאת אחרי לידה

ואכן זו תקופה לא קלה, מאוד רגישה וגם בודדה ( אפילו שפתאום את כבר ממש לא לבד! ) דווקא אז עולים חזק הצרכים שלך כי את כולך מתמקדת בצרכים של מישהו אחר, קטן וזקוק לך.
כן. אז גם אנחנו צריכות, ויכולות להרגיש מגוון רגשות אחרים (שלא נעים לדבר עליהם) על כך שנשארנו בבית, אפילו שהוא רק הלך לעבוד... ( כייף לא גדול

) ואנחנו עם הפלא הזה שאנחנו מאוהבות בו.
ובכל זאת - זה לא קל, אבל גם נעים וחשוב לחלוק.
מזמינה אותך לדף מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום. ( בטח כבר היית

) שם יש גם הפניות לדפים אחרים בתחום הספציפי של הקושי של אחרי הלידה.
התרופה בנתיים - למצוא חברה! לא להישאר לבד ולצאת מהבית.
אני מבינה שאת במקום זר אז אולי קשה לך יותר אבל זה לדעתי מאוד חשוב. @}

תודה שבאת וכתבת.

עשיתי חיפוש באתר למילה "ציפיות" והגעתי לדף הנפלא הזה.

עכשיו מה עושים אחרי הציפייה? אז ציפיתי, והתאכזבתי קשות הצד השני כמובן לא יודע כלום על כך ואני סוחבת את ההרגשה הזו כבר כמה ימים מרגישה שאני תקועה ולא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזו.

נמצאת, התאכזבת קשות . נכון באסה?
כל העניין לדעתי הוא להבין לעומק (להבין בלב - לחוות) שהציפיה לא מובילה למקום טוב. שאי אפשר בעצם לצפות למשהו ממישהו (כמובן אפשר - אבל זה מוביל רק לאכזבה) והכאב הכי גדול של הציפיה מגיע אלינו דווקא מהאנשים שאנחנו הכי אוהבים, למה? כי מהם אנחנו "דורשים", אותם אנחנו אוהבים ולכן הם הכי יפגעו בנו - אבל כל זה לא מרצונם המזוכיסטי, אלא פשוט כי "הפלנו" עליהם תיק ללא ידיעתם.

המתנות הכי גדולות נופלות עלינו בלי שבכלל ביקשנו !!
מנסיוני, השלת ציפיות היא תהליך שבו אני לומדת להתבונן בזמן אמת במחשבות וברגשות שלי. אז, כשעולה ציפיה, אני נושמת עמוק ומסבירה לעצמי בלטיפה שאף אחד לא קורא מחשבות, גם לא אני

ואם אני לא אומרת לשני מה הייתי רוצה שיהיה/יקרה/יעשה אז הסיכוי יורד כמעט ל-0 שאני אצליח להשיג את מה שאני רוצה.
מה דעתך?

נועה אני מסכימה עם כל מילה שלך אבל אני התכוונתי למה עושים אחרי שציפינו והתאכזבנו? איך יוצאים מרגש האכזבה שיושב עמוק בתוך הלב? בקיצור איך עוקפים את מה שמרגישים בבטן ומגיעים ישר לראש?

אני לא בעד עיקופים. אם יש כאב או אכזבה זה לדעתי יושב על משהו עמוק יותר.
אני מוצאת את עצמי כועסת או מתאכזבת ויש לי מלא משפטים מאוד חכמים שיוכיחו כי אני צודקת אבל איך אומרים על הכביש? אל תהיה צודק היה חכם! כך לדעתי גם בתחומים אחרים...
אני רוצה להיות צודקת או טובה יותר, וזה בד"כ קורה כאשר אני דווקא מרגישה חלשה או מאוד ביקורתית על עצמי - שם אני מחפשת אשמים אחרים, כי לא נוח לנו להאשים את עצמנו.
להיות חכם - זה אומר לראות את התמונה הרחבה יותר, את היתרונות שלי או את החוזק שלי, או את היתרון שבלסלוח.

אם את לא מוכנה לסלוח, יש כאן משהו שלך שתפס טרמפ על המקרה, לעיתים אגב זה יכול להיות מסיבות חיוביות! אולי איזה טריגר לשינוי שאחרת לא היית מגיעה אליו אילולא הכעס או האכזבה.
אם תירצי תוכלי לתת קצת פרטים, מיהו הצד השני? יש חשיבות מהותית לדעתי אם זה בן-זוג, ילד, בוס או סתם שכן.
נוכל יחד אפשר לחפש איך יוצאים משם ומטפסים למעלה.

[חייבת לצטט את המחכימון: לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע]

מיהו הצד השני?
אדם בעל משמעות בחיים שלי.

כל העניין עם הציפייה זה ש "התרגלתי" לקבל את מה שהייתי צריכה (אני מקווה שאין צורך לציין שלא מדובר כאן על משהו חומרי כן?) ופתאום לא קיבלתי, זה השאיר אותי מרוקנת לגמרי, הבנתי כבר שעשיתי טעות בעצם זה שציפיתי, אז עכשיו גם לא קיבלתי את מה שהייתי צריכה וגם עכשיו אני כועסת על עצמי על עצם הציפיה.

אני לא בעד עיקופים. אם יש כאב או אכזבה זה לדעתי יושב על משהו עמוק יותר.
כמה שאת צודקת.
אם את לא מוכנה לסלוח,
כבר סלחתי.

אוי כמה תמים זה לדרוש שהבן אדם יקרא את המחשבות והצרכים שלי.
כבר הרבה זמן אני חושבת איך להסביר לך שאני צודקת (ממש כמו שכתבת לי למעלה) "כי כשאת מספרת למישהו על בעיה/קושי שיש לך זה ברור שאת מצפה לאמפטיה לא?" אבל כשניסיתי לנסח את זה הבנתי כמה זה נשמע מגוחך אבל מצד שני זה עדיין לא מקהה את הכאב והאכזבה ואת התחושה "שכבר אין יותר על מי לסמוך".

התחושה "שכבר אין יותר על מי לסמוך".
לסמוך על עצמך.
תקראי את הצרכים שלך ותעני להם בעצמך.
זו המלאכה!
זו האמת!
אנחנו מצפים ממישהו אחר שיעשה בשבילנו מה שאנחנו לא מצליחים לעשות בשביל עצמנו
זה לא נשמע אבסורד כשמציגים את זה באור הזה?

_אנחנו מצפים ממישהו אחר שיעשה בשבילנו מה שאנחנו לא מצליחים לעשות בשביל עצמנו
זה לא נשמע אבסורד כשמציגים את_

מסכימה עם כל מילה, אבל נורא קשה להסתכל על זה כשאת נמצאת בסערת רגשות, וזה המקום שאני נמצאת בו עכשיו.

אני כועסת על עצמי על עצם הציפיה.
ברור

זה טבעי. כמתחילה להיות מודעות אנחנו מצפים גם מעצמנו ! וכשהצפיה לא מתממשת - עולה כעס.

כשאת מספרת למישהו על בעיה/קושי שיש לך זה ברור שאת מצפה לאמפטיה לא?" אבל כשניסיתי לנסח את זה הבנתי כמה זה נשמע מגוחך אבל מצד שני זה עדיין לא מקהה את הכאב והאכזבה ואת התחושה "שכבר אין יותר על מי לסמוך".
יש כל מיני סיבות למה אני מספרת למישהו על קושי/בעיה. אם זה מהצורך לאמפטיה, אז כן, יש כאן ציפיה למשהו ממישהו אחר. "אין על מי לסמוך" זה לא לגמרי מדוייק, אי אפשר לדעת איך יגיב - זה נראה לי יותר נכון.
לסמוך על תגובה של מישהו אחר זה לגמרי "לתת את עצמך " להלך הרוח שלו = לא תמיד יהיה לזה קשר אלייך, או למה שאת זקוקה לו.
אם את רוצה לסמוך על השני ב-100% שתמיד יספק לך אמפטיה - את כמובן צפויה לאכזבה.
אם את רוצה לסמוך על השני ב- 99% שתמיד יתן לך כתף בעת מצוקה - אין מה לעשות, את צפויה לאכזבה.
לרצות משהו ממישהו אחר (מבלי לבקש זאת) לרוב יוביל אותנו לאכזבה.

את מספרת כי חשוב לך לשתף, חשוב לך להגיד את מה שעובר עלייך או אפילו להגיד שמשהו פוגע בך , עדיין - את התגובה של השני לא נוכל להזמין כמו את הפיצה. זהו נעלם.
אפשר לצפות - ואפשר גם לא להתאכזב אם לא הגיעה האמפטיה. יש בהחלט מצבים שבהם אני מודעת לציפיה שלי ובאותו זמן מודעת לכך שהשני - יש לו את שלו, כלומר: יש לו את הצרכים שלו, ההרגלים שלו, חוסר המושלמות שלו... ועוד.
ואם אני זקוקה למשהו כדאי שפשוט אהיה כנה עם עצמי ואיתו ואומר את הדבר.
למה לא? תקשורת ישירה לא עדיפה?
לצפות, להתאכזב, לכעוס, אלו נהיו קלים לנו יותר מלהגיד.

קשה להסתכל על זה כשאת נמצאת בסערת רגשות

מסכימה. קחי לך זמן להירגע. כרגע התיאוריות יחכו

יש כאן חיבור של 2 נושאים האחד הוא ציפיות והוא לא רלונטי כרגע לדיון . מה שחשוב כעת זה :

מה עושים אחרי שציפינו והתאכזבנו?
אבל נורא קשה להסתכל על זה כשאת נמצאת בסערת רגשות, וזה המקום שאני נמצאת בו עכשיו.

מציעה לתת מקום לילד הפנימי ששוב התאכזב. ושמרגיש ששוב אין יותר על מי לסמוך".
לתת מקום אומר: אני מקשיבה, מזהה את הפחד/הלבד/האכזבה המוכר ונותנת מקום לרגש זה. אחרי דו שיח פנימי שכזה את שוב לא לבד ואז אפשר לחדש את הדיון על משמעות הציפיות.

אהבה

_ואם אני זקוקה למשהו כדאי שפשוט אהיה כנה עם עצמי ואיתו ואומר את הדבר.
למה לא? תקשורת ישירה לא עדיפה?_

לא יודעת? משהו בי עוצר אותי, אבל כל העניין הוא שזה רק מול האדם הספציפי הזה, מול כל אדם אחר שקרוב אליי אין לי בעיה לומר למה אני מצפה.

מסכימה. קחי לך זמן להירגע. כרגע התיאוריות יחכו
אז זהו, זה כל העניין, מרגישה שאין לי את הזמן הזה, כל רגע שעובר אני סתם סובלת, רוצה לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר, קשה לי עם הרגשות האלו.

אחרי דו שיח פנימי שכזה את שוב לא לבד ואז אפשר לחדש את הדיון על משמעות הציפיות.
היי חני, איזה כיף שבאת
אני פשוט מפחדת שאם אני אתן "מקום" לרגשות האלו אז הם פשוט יתעצמו.

הפחד הוא הרגש שמוביל אותי, אני מפחדת מהרגשות שלי, מפחדת להתעמת איתם, מפחדת להשלים איתם, והכי מפחיד אותי זה עצם העניין של הציפיה, כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שעובר עליי לבדי.

אני פשוט מפחדת שאם אני אתן "מקום" לרגשות האלו אז הם פשוט יתעצמו
ואז מה יכול לקרות?
והכי מפחיד אותי זה עצם העניין של הציפיה, כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שעובר עליי לבדי.
מה שמפחיד אותך זה שאת מצפה או התוצאות של הציפיה?

ואז מה יכול לקרות?
מה שיקרה זה שאני פשוט אמשיך להרגיש רע, לרחם על עצמי ולא אצליח להשתחרר ולהתקדם הלאה.

מה שמפחיד אותך זה שאת מצפה או התוצאות של הציפיה?
שניהם מפחידים אותי, בשבילי זה דבר חדש, אף פעם לא הייתי במצב כזה.

הי נועה
אני רוצה לתרום לדיון איזושהי נקודה (מקווה שזה בסדר שאני מתפרצת)
בתור מי שמזדהה עם עניין הציפיות העצמיות והכלל עולמיות ומתמודדת איתן יומיום בעצמי (ולא תמיד בהצלחה (-:)
רציתי לומר שלא תמיד יודעים שיש בכלל ציפיה, שהיתה כזאת עד שחווים אכזבה ממשהו ואז מבינים שבעצם ציפינו למשהו - אחרת לא היינו מתאכזבים.

לדוגמא: הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נותנת משהו, נתינה אמיתית, נקיה, מלאה באהבה ורצון להעניק למישהו את מה שהוא צריך באותו רגע, ללא כל רצון או מחשבה על גמול. ובבוא הזמן מוצאת את עצמי נזקקת לעזרה או לתמיכה ולא מקבלת מאותו אדם אהוב שלו נתתי ומוצאת עצמי, נחשו מה, מאוכזבת.
רציונאלית, ברור לי שכל אחד נותן ומקבל אחרת, שהגדולה ביחסים עם אנשים היא לדעת לראות מה היא נתינה עבור אותו אדם, לראות כשהיא קורית ולקבל אותה בהוקרה, אבל זו כבר עבודת מודעות שאני עושה עם עצמי. (אני אגב, חושבת שתפקידו של אדם אהוב לחפש ולראות מה אהוביו צריכים ממנו, אבל לא כולם חשים כך)
בגלל שאני מנסה לעבוד על העניין הזה לשפר אותו, אני עושה עם עצמי עבודה בכל פעם שאני נותנת ואומרת לעצמי שאני נותנת באהבה, ללא ציפייה, שעצם הנתינה שלי היא זו שממלאת אותי וכל זה אכן נכון. אבל לפעמים בפועל, יש ציפיות נסתרות שנחבאות, רשמים עמוקים שחרוטים בנו. ורק כשאנחנו עומדים מול התוצאה (אכזבה) אנחנו מבינים שהיתה שם גם סיבה (ציפיה) - בקיצור זה די חמקמק העסק הזה...(-:

בקשר לציפיות מעצמינו, זה כמובן הרבה יותר סבוך... אני הצלחתי להתקדם במשהו בכך שהגעתי למצב שאני לא רוצה כבר להיות הכי טובה בהכל. עכשיו אני רוצה להיות הכי טובה רק בתחומי העיסוק שלי (וזאת כמובן גם צרה לא קטנה). עכשיו אני עובדת חזק על העניין שאני טובה, טובה מאוד ולא צריכה ולא רוצה להיות הכי טובה בשום דבר כי אין דבר כזה.... כמו שאפשר לשים לב, אני עוד לא ממש משכנעת בזה (-;

שבת מצויינת
@}

היי חני, איזה כיף שבאת

לא יודעת? משהו בי עוצר אותי, אבל כל העניין הוא שזה רק מול האדם הספציפי הזה, מול כל אדם אחר שקרוב אליי אין לי בעיה לומר למה אני מצפה.
האדם הזה הוא הורה, או בן זוג?
מול ההורים או בני הזוג (שיכולים להחליף את תפקיד ההורה בלא-מודע שלנו) יש לדעתי ציפיות אחרות. ציפיות של ילד קטן שעדיין לא יודע לבטא את עצמו, ובכל זאת מבינים אותו !
זה מתחיל ברחם כמובן - שם "גן-עדן" שבו אין צורך להתאמץ כלל ואנחנו מסופקים לגמרי.
אח"כ אם תדמייני תינוק שזה עתה נולד, אימא "טובה מספיק" מרגישה אותו - מתי הוא רעב, עיף או זקוק לחיבוק. לאט או מהר, תלוי בנסיבות, הילד מאבד את הקשב הזה מההורה, אך ממשיך לחכות לו....

אולי את נעצרת כי יש שם ילד קטן שמחכה להבנה בלי מילים, או שיש שם כעס שלא מוכן לוותר על המקום של הילד הקטן שחווה אכזבה ולא הבינו אותו?
אולי יש סיבות אחרות שעולות לך, מה עוצר אותך?

מרגישה שאין לי את הזמן הזה, כל רגע שעובר אני סתם סובלת, רוצה לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר, קשה לי עם הרגשות האלו.
תארי - מה את מרגישה? עם איזה רגשות קשה לך?

מפחיד אותי זה עצם העניין של הציפיה, כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שעובר עליי לבדי.
לא הבנתי את המשפט הזה. תוכלי להסביר?

האדם הזה הוא הורה, או בן זוג?
לא.

אולי את נעצרת כי יש שם ילד קטן שמחכה להבנה בלי מילים
יכול להיות, האדם הזה תמיד "קרא" אותי בלי מילים, תמיד ידע לתת לי בדיוק מה שאני צריכה מבלי שאני אבקש.
כבר הבנתי שאני צריכה להפסיק לצפות.

תארי - מה את מרגישה? עם איזה רגשות קשה לך?
תסכול, תסכול ושוב פעם תסכול, והכי הרבה חוסר אונים.

מפחיד אותי זה עצם העניין של הציפיה, כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שעובר עליי לבדי
כשקשה לי ורע לי אז אני רוצה להתמודד עם זה לבד ולפתור את זה לבד לא רוצה להיות תלויה באדם אחר כדי שיעזור לי לפתור אותם ולהשתחרר מהם (חוץ מהבן זוג ).

רציתי לומר שלא תמיד יודעים שיש בכלל ציפיה, שהיתה כזאת עד שחווים אכזבה ממשהו ואז מבינים שבעצם ציפינו למשהו
התחברתי חזק למשפט הזה וזה בדיוק מה שקרה לי כאן.

הי נמצאת,
כן, העניין הזה הוא טריקי, אני חווה אותו בעצמי - אבל גם איתו אפשר (ורצוי) לעבוד. גם ממנו אפשר להתקדם.
לגבי תיסכול, מניסיוני, כשחווים תיסכול, הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל לנסות לנטרל אותו. לא ע"י עקיפה שלו, אלא ע"י פרוק שלו. ויש הבדל בין שתי הדרכים.
הדרך של מעקף, מנסה לא להתמודד איתו ומשאירה אותו בצד פועם וחי ומכאיב, שומרת אותו לאח"כ ונותנת לו להצטבר (אני יודעת כי אני ממש טובה בזה לצערי(-:)
הדרך השניה היא דווקא להסתכל בתיסכול, לא לנסות להגיע אל הראש אלא דווקא להתעסק עם מה שיש בבטן ולראות כמו שנכתב מעליי מה הסיבה לתיסכול. ולפרק אותו. הרבה פעמים הגעה למסקנה שהדברים לא מובנים מאליהם, מאפשרת לפרק את התיסכול. למשל אם אני מצפה ממישהו שיסתכל בי ויקרא את מה שאני צריכה ממנו, וזה לא קורה, אולי זה לא ברור לו כמו לי. אולי אני צריכה לומר לו: אני זקוקה ממך ל x ברגע נתון.
זה בד"כ מוריד גם את ציפיות שלנו וגם מלמד אנשים שבאים איתנו במגע ואכפת להם מאיתנו, איך היינו רוצים שינהגו בנו. מה אנחנו צריכים מהם.
כמובן שלפעמים אחרי נסיונות, מגיעים גם למסקנה שזה לא עובד, כי מהצד השני אין רצון או מוטיביציה להקשיב - אבל זה כבר שלב מתקדם יותר. (גם אז העבודה העצמית תהיה לפרק את התיסכול)

מה שיקרה זה שאני פשוט אמשיך להרגיש רע, לרחם על עצמי ולא אצליח להשתחרר ולהתקדם הלאה.
האם מה שאת אומרת הוא "זה נראה לי מסוכן מידי לתת לילד הפנימי מקום" ?
אם כך הוא, זו התשובה המדוייקת בשבילך.
אהבה

"זה נראה לי מסוכן מידי לתת לילד הפנימי מקום"
אולי, בתור ילדה אף פעם לא קיבלתי את מה שאני צריכה.

הדרך של מעקף, מנסה לא להתמודד איתו ומשאירה אותו בצד פועם וחי ומכאיב, שומרת אותו לאח"כ ונותנת לו להצטבר
אוי כמה שאת צודקת, כל הסיפור התחיל לפני שבוע ובכל יום שעובר פשוט הרגשתי איך התסכול שלי מתגבר מצד אחד ואיך הכעס על הצד השני מתעצם מהצד השני.
אבל ביומיים האחרונים יש הקלה, כי פשוט הוצאתי את הצד השני "מהמשוואה".

מסכימה עם הגבירה בחום לגמרי. תודה שבאת @}
כשאנחנו עומדים מול התוצאה (אכזבה) אנחנו מבינים שהיתה שם גם סיבה (ציפיה) - בקיצור זה די חמקמק העסק הזה...
מאוד חמקמק. מי שחי במודעות רוב הזמן, יודע שבכל זאת קל יותר לצאת ממצב אכזבה ולא לשקוע בכעסים

ועדיין, כפי שקרה ל נמצאת , זהו פח ידוע, שמעת לעת נופלים לתוכו

בלי קשר לרמת המודעות.

באמת לא קל לשחרר לגמרי את המציאות, לתת ולקבל בשמחה ובאהבה את כל מה שזורם אלינו בכל רגע, כולל חרא של אחרים, שמי בכלל מצפה לזה ?
להגיע לרמה שאני אומרת תודה על מה שיש, על מה שבא, מבלי לצפות לכלום מאף אחד זה באמת דרגה גבוהה ונחשקת

אוי, הוספתי בלי לראות הודעות אחרונות

_האדם הזה תמיד "קרא" אותי בלי מילים, תמיד ידע לתת לי בדיוק מה שאני צריכה מבלי שאני אבקש.
כבר הבנתי שאני צריכה להפסיק לצפות._
אפשר להסתכל על התסכול הזה, שבעצם בא ללמד אותך להפסיק לצפות, או להבין לפחות, שהאדם בצד השני לא יכול להישאר לנצח "אלוהים". זו מטלה כבדה מידי על כתפיו של אדם.
רוב המקרים המעוררים אותנו ללימוד והשתנות הם במקרה הטוב צורמים ובמקרה הפחות טוב ממש כואבים.

אולי, בתור ילדה אף פעם לא קיבלתי את מה שאני צריכה.
ולכן אולי השבר העמוק? הנה אדם שקורא ומבין אותך, נמצא שם בשבילי.. ופתאום הוא איננו. זה לא קל לחוות כזו "נטישה".

ביומיים האחרונים יש הקלה, כי פשוט הוצאתי את הצד השני "מהמשוואה".

אז על מה התסכול וחוסר האונים "יושב" כרגע?

ולכן אולי השבר העמוק? הנה אדם שקורא ומבין אותך, נמצא שם בשבילי.. ופתאום הוא איננו. זה לא קל לחוות כזו "נטישה".
כמה שהמשפט שלך מתאר באופן מדויק את מה שאני מרגישה (הרגשתי).

אז על מה התסכול וחוסר האונים "יושב" כרגע?
על ההבנה שאני לא יכולה לצפות על זה שלא תמיד אקבל את מה שאני צריכה, על זה "ששחררתי" את הצד השני.

להגיע לרמה שאני אומרת תודה על מה שיש, על מה שבא, מבלי לצפות לכלום מאף אחד זה באמת דרגה גבוהה ונחשקת
בכל זאת לציפיות שלנו יש תפקיד בחיים, כמו לכל רגש מולד (כעס, פחד, עצב. ע"ע "פחד כאב וחברים אחרים) גם הציפיות שלנו לתוצאה מסויימת הם בבסיס איזשהו מנוע שמפעיל אותנו, מעורר בנו מוטיבציה לעשיה. זה במצב מאוזן.
אבל- כשהדברים בחיים שלנו יוצאים מאיזון ויש יותר מידי מרגש מסויים על חשבון אחר, אנחנו נוטים לאבד שליטה. להיות נשלטים ע"י הרגשות, מחשבות, חינוך שלנו במקום לשלוט בהם ולהשתמש בהם לצורכינו.
וכן- אכן קשה. אבל לא בלתי אפשרי (-:

ופתאום הוא איננו. זה לא קל לחוות כזו "נטישה".
טוב, אז את מזהה בוודאות את הרגש ואת הסיטואציה, וזה באמת לא גילוי קל. ולכן הרגשות שלך במקום, לגמרי. גם אם לא קל לך - את במקום "טוב"

את כבר מבינה שבטעות הלבשת על האדם תפקיד, ושכיום (כנראה) אין לך יותר צורך בו (עם כל הקושי) את כבר בוגרת להסתדר לבד.
הוא בעצם "זרק אותך למים" - ועכשיו שחי !
אין ספק שלאבד אוצר כזה דורש עיבוד ואבל. תני לעצמך זמן, ותיראי שתוכלי להודות לו.

_אז על מה התסכול וחוסר האונים "יושב" כרגע?
על ההבנה שאני לא יכולה לצפות על זה שלא תמיד אקבל את מה שאני צריכה, על זה "ששחררתי" את הצד השני._
אפשר להגדיר זאת "כאבי גדילה" ??

הציפיות שלנו לתוצאה מסויימת הם בבסיס איזשהו מנוע שמפעיל אותנו, מעורר בנו מוטיבציה לעשיה.
כן , אבל חשוב לדעת שהתוצאה בד"כ תלויה בכל מיני גורמים.
אכזבה עם חוסר הצלחה לא אמורה להרוס או לדרוס את המוטיבציה. המנוע חשוב מאוד, עדיף לחפש את המנוע שמניע לעשיה, ופחות את התוצאה.
אין ספק שכולנו מחפשים תוצאות, השאלה היא איך (או אם) אנו לומדים להתמודד עם האכזבה.
האם היא מפרקת אותנו בכל פעם מחדש? האם היא מונעת מאיתנו לקום ולנסות שוב? האם היא לא מאפשרת לנו קשר נורמלי כי אנו כל הזמן נלחמים ומתחשבנים?

_אין ספק שלאבד אוצר כזה דורש עיבוד ואבל.
כמה ימים טובים נלחמתי ברגש הזה, רק כשהשלמתי איתם אז באה ההקלה.

אפשר להגדיר זאת "כאבי גדילה" ??_
איזה יופי, לא הסתכלתי על זה בצורה כזו, מאוד מעודד לראות את זה ככה