פרשת התינוק המאומץ

תראי קוראת יקרה, לא אף אחד מאיתנו מחליט בעניין העגום הזה. בעיני דווקא הפינג פונג הזה חושף הרבה מאד. למדתי הרבה מתוך כך. יותר מבאופן רגיל, כיוון שלאט לאט מגיעים לעמדות המבוצרות ולנימים שמהם נבנית הדעה. שזה בעיני הדבר החשוב. לדעתי תמיד, יותר מהדעה עצמה, חשוב מדוע נבנתה כמו שהיא. כדי להסיר ספק, איני מרגישה כעס או יריבות. אני לומדת המון מהדיון הזה. אם ברצונך לנהלו אחרת, זכותך

מעניין אותי מה אחרים חושבים
אני לא כותבת כי אני מקשיבה. דווקא אני לא מתבצרת בשום עמדה. אחד הסימנים לכך הוא שאני מקשיבה לכן, ואני לא כותבת.
סתם, שתדעי שאתן לא לבד פה.

מעניין אותי מה אחרים חושבים
אני לא כותבת כי אני מקשיבה. דווקא אני לא מתבצרת בשום עמדה. אחד הסימנים לכך הוא שאני מקשיבה לכן, ואני לא כותבת.
סתם, שתדעי שאתן לא לבד פה.

מעניין אותי מה אחרים חושבים.
אני רק הבוקר החלטתי להכנס בפעם הראשונה אל הדף הזה (משהו ב קמה לרקוד משך את תשומת ליבי)
ולא עשיתי זאת קודם כי הרגשתי שבסוגיה המורכבת הזו אין מקום ל"דעתנות" וחשבתי שלא ימצא חן בעיני למצוא פה כזו.
ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.

מעניין אותי מה אחרים חושבים.
אני רק הבוקר החלטתי להכנס בפעם הראשונה אל הדף הזה (משהו ב קמה לרקוד משך את תשומת ליבי)
ולא עשיתי זאת קודם כי הרגשתי שבסוגיה המורכבת הזו אין מקום ל"דעתנות" וחשבתי שלא ימצא חן בעיני למצוא פה כזו.
ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.

הרגשתי שבסוגיה המורכבת הזו אין מקום ל"דעתנות" וחשבתי שלא ימצא חן בעיני למצוא פה כזו

ובאמת, כך הרגשת כשקראת בדף?

ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.

אני מניחה שאת מתכוונת לאנשים שחיים את הטרגדיה ולא לכותבים בדף זה...

סתם. אבל חי נפשי, ברגע הראשון לא הבנתי את כוונתך. מעניין מה זה אומר.

הרגשתי שבסוגיה המורכבת הזו אין מקום ל"דעתנות" וחשבתי שלא ימצא חן בעיני למצוא פה כזו

ובאמת, כך הרגשת כשקראת בדף?

ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.

אני מניחה שאת מתכוונת לאנשים שחיים את הטרגדיה ולא לכותבים בדף זה...

סתם. אבל חי נפשי, ברגע הראשון לא הבנתי את כוונתך. מעניין מה זה אומר.

ובאמת, כך הרגשת כשקראת בדף?
עכשיו כששאלת קראתי קצת יותר לעומק וכן, מצאתי פה הרבה דעתנות. בעצם בהודעתך הראשונה ביקשת אותה.
(לא פוסלת אותה ברמה העקרונית אלא שלמקרה הזה חשתי שהיא לא רלוונטית לי)

בהודעה שניה כתבת
"בהנחה ש..." התגובות שלנו, והדעות שלנו, אינן בעלות השלכה מעשית לגבי המקרה הזה, ולכן לדעתי זה לגיטימי לחוות דעה, או תגובה רגשית.

התגובה הרגשית שלי אם כן היא
ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.
וכמובן שהתיחסתי למשפחות והילד והממסד והפוסקים וכל ה מעורבים בדבר.

אבל חי נפשי, ברגע הראשון לא הבנתי את כוונתך. מעניין מה זה אומר.
מעניין מה את אומרת על זה?
@}

ובאמת, כך הרגשת כשקראת בדף?
עכשיו כששאלת קראתי קצת יותר לעומק וכן, מצאתי פה הרבה דעתנות. בעצם בהודעתך הראשונה ביקשת אותה.
(לא פוסלת אותה ברמה העקרונית אלא שלמקרה הזה חשתי שהיא לא רלוונטית לי)

בהודעה שניה כתבת
"בהנחה ש..." התגובות שלנו, והדעות שלנו, אינן בעלות השלכה מעשית לגבי המקרה הזה, ולכן לדעתי זה לגיטימי לחוות דעה, או תגובה רגשית.

התגובה הרגשית שלי אם כן היא
ליבי ליבי אל כל הנשמות הכואבות הפועלות בדרמה הזו.
וכמובן שהתיחסתי למשפחות והילד והממסד והפוסקים וכל ה מעורבים בדבר.

אבל חי נפשי, ברגע הראשון לא הבנתי את כוונתך. מעניין מה זה אומר.
מעניין מה את אומרת על זה?
@}

שאלתי היא, האם במצב זה יש טעם להמשיך בדיון
אני לא כותבת פה כי הנושא נראה לי כל-כך כאוב, מין מצב שבו יכולים להיות רק מפסידים. אבל אני מוכרחה לומר שהקריאה פה, ובמיוחד דבריה של קמה לרקוד, בהחלט שינו אצלי דברים. הנטייה הראשונה שלי היתה מאוד שיפוטית כלפי האם, בחינת "מי שעשתה דבר כזה איום ונורא לא ראויה שיחזירו לה את הילד." אחרי קריאה שוב ושוב בדברי הכותבים, האם העומדת מול הממסד נראית לי ראויה לרחמים, חמלה ואף עזרה הרבה יותר מאשר קודם. יתרה מכך, אני נוטה הרבה יותר לחשוב שהצלקת שבמחשבה ש"אמא שלי, האדם שאמור לאהוב אותי הכי בעולם, לא רצתה אותי" משמעותית וקשה בהרבה מפכי שמקובל להניח. וכתבתי רק כדי שתדעו שקוראים אתכן, גם אם לא כותבים, ושמה שנכתב פה יכול בהחלט לחולל שינוי באופן שבו רואים דברים.

שאלתי היא, האם במצב זה יש טעם להמשיך בדיון
אני לא כותבת פה כי הנושא נראה לי כל-כך כאוב, מין מצב שבו יכולים להיות רק מפסידים. אבל אני מוכרחה לומר שהקריאה פה, ובמיוחד דבריה של קמה לרקוד, בהחלט שינו אצלי דברים. הנטייה הראשונה שלי היתה מאוד שיפוטית כלפי האם, בחינת "מי שעשתה דבר כזה איום ונורא לא ראויה שיחזירו לה את הילד." אחרי קריאה שוב ושוב בדברי הכותבים, האם העומדת מול הממסד נראית לי ראויה לרחמים, חמלה ואף עזרה הרבה יותר מאשר קודם. יתרה מכך, אני נוטה הרבה יותר לחשוב שהצלקת שבמחשבה ש"אמא שלי, האדם שאמור לאהוב אותי הכי בעולם, לא רצתה אותי" משמעותית וקשה בהרבה מפכי שמקובל להניח. וכתבתי רק כדי שתדעו שקוראים אתכן, גם אם לא כותבים, ושמה שנכתב פה יכול בהחלט לחולל שינוי באופן שבו רואים דברים.

שמיכת טלאים, אני מסכימה אתך.

בשמת, תודה על ההקשבה ועל דברייך.

מונו נוקי, סליחה אם הרגשת משהו פוגע או לא נעים בדברי אודות הפינג-פונג. אם אכן כך, אני מתנצלת.

אורית חיים חורב, תודה על ההבהרה בנוגע לסוגיית הדיון. ובנוגע לכוונתך בעניין הנשמות הכואבות זה היה לי כמובן ברור. רק רציתי להצביע על כך שיש הקבלה מסויימת למצב פה. במלוא הצניעות ומבלי להשוות את סדר הגודל, יש כאן דרמה לא מעטה בדיון, ואם אני מתרשמת נכון, גם כמה נשמות כואבות. הכאב נובע מן העיסוק בנושא הרגיש, מתחושות ההזדהות והצער, מן המחשבה על המשמעויות היותר עמוקות שלו באשר לחברה שלנו, ומן המטענים האישיים שזה מעורר.

ומצד שני אלה הן גם הסיבות לצורך להביע דעה. בעיני הנושא הזה הוא לא רק ייחודי, אישי, חד-פעמי ואינטימי. מדובר כאן ביחס של החברה כולה אל סוגיה מאד עדינה ורגישה. אני הרגשתי ממש מחוייבות להגיד את דברי, הרגשתי שאם איני עושה זאת אני מפקירה גורלות בידי כוחות שלמרבה הצער אין לי בהם אימון מלא.

כתבתי לפני כמה רגעים גם עוד כמה הגיגים בעניין אבל התחרטתי ומחקתי. אז זהו בינתיים.

שמיכת טלאים, אני מסכימה אתך.

בשמת, תודה על ההקשבה ועל דברייך.

מונו נוקי, סליחה אם הרגשת משהו פוגע או לא נעים בדברי אודות הפינג-פונג. אם אכן כך, אני מתנצלת.

אורית חיים חורב, תודה על ההבהרה בנוגע לסוגיית הדיון. ובנוגע לכוונתך בעניין הנשמות הכואבות זה היה לי כמובן ברור. רק רציתי להצביע על כך שיש הקבלה מסויימת למצב פה. במלוא הצניעות ומבלי להשוות את סדר הגודל, יש כאן דרמה לא מעטה בדיון, ואם אני מתרשמת נכון, גם כמה נשמות כואבות. הכאב נובע מן העיסוק בנושא הרגיש, מתחושות ההזדהות והצער, מן המחשבה על המשמעויות היותר עמוקות שלו באשר לחברה שלנו, ומן המטענים האישיים שזה מעורר.

ומצד שני אלה הן גם הסיבות לצורך להביע דעה. בעיני הנושא הזה הוא לא רק ייחודי, אישי, חד-פעמי ואינטימי. מדובר כאן ביחס של החברה כולה אל סוגיה מאד עדינה ורגישה. אני הרגשתי ממש מחוייבות להגיד את דברי, הרגשתי שאם איני עושה זאת אני מפקירה גורלות בידי כוחות שלמרבה הצער אין לי בהם אימון מלא.

כתבתי לפני כמה רגעים גם עוד כמה הגיגים בעניין אבל התחרטתי ומחקתי. אז זהו בינתיים.

תראי לי אישה אחת שיכולה לבוא ולומר :"לא רציתי את הילד , פרי בטני". אף אחת לא יכולה לומר דבר כזה.
אני מכירה נשים שאמרו דבר כזה. נשואות, הריון מתוכנן. ובכל זאת, לפעמים זה כל כך קשה, ולפעמים לא נוצר קשר מיד. למרבה המזל, אף אחד לא לחץ עליהן לוותר על ילדיהן, ובסוף הן התאוששו, ונקשרו, ולמדו לחיות ביחד ולאהוב ולתת טיפול אימהי.

תראי לי אישה אחת שיכולה לבוא ולומר :"לא רציתי את הילד , פרי בטני". אף אחת לא יכולה לומר דבר כזה.
אני מכירה נשים שאמרו דבר כזה. נשואות, הריון מתוכנן. ובכל זאת, לפעמים זה כל כך קשה, ולפעמים לא נוצר קשר מיד. למרבה המזל, אף אחד לא לחץ עליהן לוותר על ילדיהן, ובסוף הן התאוששו, ונקשרו, ולמדו לחיות ביחד ולאהוב ולתת טיפול אימהי.

ליונת. אני ממש לא חושבת שכולן צדיקות והאם הספציפית הזו לא. פשוט יש כמה דברים שנותנים לאשה מרחב ביטחון וזכות לומר דברים. זכות לומר שהיא עייפה שאין לה כוח, שהיא מתפטרת , כי יש מי שיתפוס אותה שתיפול!! (למען הסר ספק הזכות מתפתחת מתוך זה שיש את רשת הביטחון ולא ממילוי טופס במשרד הפנים)

ליונת. אני ממש לא חושבת שכולן צדיקות והאם הספציפית הזו לא. פשוט יש כמה דברים שנותנים לאשה מרחב ביטחון וזכות לומר דברים. זכות לומר שהיא עייפה שאין לה כוח, שהיא מתפטרת , כי יש מי שיתפוס אותה שתיפול!! (למען הסר ספק הזכות מתפתחת מתוך זה שיש את רשת הביטחון ולא ממילוי טופס במשרד הפנים)

קוראת, יש עוד הרבה קוראים שלא כותבים - הדף הזה גבוה ברשימה ב-דף פתיחה. כנראה שהנושא כ"כ מורכב שלא הרבה יכולים להקדיש לו את הזמן או מעוניינים לקבוע עמדה פומבית בנושא רגיש, או אני לא יודעת מה. לגיטימי. אבל קוראים.
מונו נוקי, אני לא מבינה את עניין הזכות שרשת הביטחון הזו מקנה. ואם מחר רשת הביטחון נפרמת? אין לנו רשת ביטחון לרשתות ביטחון. ויש זכות לומר ולהרגיש כל דבר, בכל עת. אין זכות לעשות כל דבר בכל עת. (אחד הטיפים שקראתי פעם ומצאו חן בעיניי, הציע לומר לתינוק המייבב כבר שעות בלילה, כשהאמא כבר מוטרפת מעייפות - את הדברים הכי איומים שעולים לך בראש, אבל לשמור על טון נעים וחיוך. הוא לא יבין מה אמרת, ואת תוכלי לפרוק את שבלבך. עם הילדים שלי לפעמים אני אומרת להם באנגלית...)
פגשתי פעם אשה שרצתה למסור לאימוץ ילדה בת תשע. מקרה מזעזע (אולי כתבתי עליו כבר פעם). לא נתנו לה. וזו אשה עם רשת ביטחון - אפילו בן זוג, האבא של הילדה, שהסכים, לטובת אשתו, לוותר על הבת! היתה לה היסטוריה של התעללות מצד אמה, והיא פחדה שתשחזר אותה עם בתה. עם הבן לא היתה לה בעיה. אז מה? האם היו צריכים להסכים לבקשתה? או לתמוך ולטפל בכל המשפחה?
אני מצטרפת שוב לדעות שהובעו כאן: הגבול שבו מותר לנו כחברה לקבוע מי ראויה להיות אמא ומי לא, צריך לאפשר כמעט את כל מקרי האמהות. אחרת הצעד הבא עלול להיות שנחשוב שמותר לנו לקבוע מי ראוי להיות ילד.

קוראת, יש עוד הרבה קוראים שלא כותבים - הדף הזה גבוה ברשימה ב-דף פתיחה. כנראה שהנושא כ"כ מורכב שלא הרבה יכולים להקדיש לו את הזמן או מעוניינים לקבוע עמדה פומבית בנושא רגיש, או אני לא יודעת מה. לגיטימי. אבל קוראים.
מונו נוקי, אני לא מבינה את עניין הזכות שרשת הביטחון הזו מקנה. ואם מחר רשת הביטחון נפרמת? אין לנו רשת ביטחון לרשתות ביטחון. ויש זכות לומר ולהרגיש כל דבר, בכל עת. אין זכות לעשות כל דבר בכל עת. (אחד הטיפים שקראתי פעם ומצאו חן בעיניי, הציע לומר לתינוק המייבב כבר שעות בלילה, כשהאמא כבר מוטרפת מעייפות - את הדברים הכי איומים שעולים לך בראש, אבל לשמור על טון נעים וחיוך. הוא לא יבין מה אמרת, ואת תוכלי לפרוק את שבלבך. עם הילדים שלי לפעמים אני אומרת להם באנגלית...)
פגשתי פעם אשה שרצתה למסור לאימוץ ילדה בת תשע. מקרה מזעזע (אולי כתבתי עליו כבר פעם). לא נתנו לה. וזו אשה עם רשת ביטחון - אפילו בן זוג, האבא של הילדה, שהסכים, לטובת אשתו, לוותר על הבת! היתה לה היסטוריה של התעללות מצד אמה, והיא פחדה שתשחזר אותה עם בתה. עם הבן לא היתה לה בעיה. אז מה? האם היו צריכים להסכים לבקשתה? או לתמוך ולטפל בכל המשפחה?
אני מצטרפת שוב לדעות שהובעו כאן: הגבול שבו מותר לנו כחברה לקבוע מי ראויה להיות אמא ומי לא, צריך לאפשר כמעט את כל מקרי האמהות. אחרת הצעד הבא עלול להיות שנחשוב שמותר לנו לקבוע מי ראוי להיות ילד.

אנסה להרחיב בנושא הזכות.
ברור שרשת ביטחון יכולה להתפרק. ידוע כי נשים סמוך ללידתן במצב רגיש ועדין. (מעניין שבניגוד ליונקים אחרים, אבל זה כבר דיון נפרד) ידוע לכולם כמה קשים הם הימים הראשונים.
אני בהחלט לא מנסה לתת רשיון להורות לאנשים מסויימים. גם זה דיון נפרד.
אני ממש לא חושבת שחד הוריות לא כשירות להורות , או שחושבת שמשפחה במובן המסורתי היא בכל מצב הטובה ביותר.
אני לא חושבת שמי שעבר דרך הרבנות בהכרח קיבל שם כלים מעולים לטיפול בתינוקות
רשת ביטחון בעיני היא לאו דווקא בעל ,הרבה כסף בבנק , מניות בבזק , תואר אוניברסיטאי , אם כי הדברים שציינתי בהחלט תורמים לעניין.
מה שאני אומרת הוא ףהדחף הראשון של כל אשה הוא לגונן על פרי בטנה ולרצות להיות במחיצתו. אם המוסרת תינוקה לאימוץ , ומסתכנת בכתם שיהי עליה לנצח בעיני עצה ובשיברון לב שאין לו מרפא, יש לה סיבה טובה לעשות זאת!

אנסה להרחיב בנושא הזכות.
ברור שרשת ביטחון יכולה להתפרק. ידוע כי נשים סמוך ללידתן במצב רגיש ועדין. (מעניין שבניגוד ליונקים אחרים, אבל זה כבר דיון נפרד) ידוע לכולם כמה קשים הם הימים הראשונים.
אני בהחלט לא מנסה לתת רשיון להורות לאנשים מסויימים. גם זה דיון נפרד.
אני ממש לא חושבת שחד הוריות לא כשירות להורות , או שחושבת שמשפחה במובן המסורתי היא בכל מצב הטובה ביותר.
אני לא חושבת שמי שעבר דרך הרבנות בהכרח קיבל שם כלים מעולים לטיפול בתינוקות
רשת ביטחון בעיני היא לאו דווקא בעל ,הרבה כסף בבנק , מניות בבזק , תואר אוניברסיטאי , אם כי הדברים שציינתי בהחלט תורמים לעניין.
מה שאני אומרת הוא ףהדחף הראשון של כל אשה הוא לגונן על פרי בטנה ולרצות להיות במחיצתו. אם המוסרת תינוקה לאימוץ , ומסתכנת בכתם שיהי עליה לנצח בעיני עצה ובשיברון לב שאין לו מרפא, יש לה סיבה טובה לעשות זאת!

אם המוסרת תינוקה לאימוץ , ומסתכנת בכתם שיהי עליה לנצח בעיני עצה ובשיברון לב שאין לו מרפא, יש לה סיבה טובה לעשות זאת!
וכל אם שאינה מוסרת תינוקה לאימוץ, יש לה סיבה טובה לעשות זאת?
ומה אם האם משאירה את התינוק, ומסתכנת בכתם שיהיה עליה לנצח ובשברון לב שאין לו מרפא לה ולילד שלה - נניח, אמהות חד הוריות בהריון לא מתוכנן בחברה מסוימת, ילד שאביו מתנכר לו?
האם מעולם לא התחרטת על החלטה משמעותית שעשית?

אם המוסרת תינוקה לאימוץ , ומסתכנת בכתם שיהי עליה לנצח בעיני עצה ובשיברון לב שאין לו מרפא, יש לה סיבה טובה לעשות זאת!
וכל אם שאינה מוסרת תינוקה לאימוץ, יש לה סיבה טובה לעשות זאת?
ומה אם האם משאירה את התינוק, ומסתכנת בכתם שיהיה עליה לנצח ובשברון לב שאין לו מרפא לה ולילד שלה - נניח, אמהות חד הוריות בהריון לא מתוכנן בחברה מסוימת, ילד שאביו מתנכר לו?
האם מעולם לא התחרטת על החלטה משמעותית שעשית?

ודאי שהתחרטתי על הרבה דברים שעשיתי. חלק מהדברים יש להם כפרה, חלק מהדברים ניתן לשנות וחלק לא.
וכל אם שאינה מוסרת תינוקה לאימוץ, יש לה סיבה טובה לעשות זאת?
לא בטוח.

ודאי שהתחרטתי על הרבה דברים שעשיתי. חלק מהדברים יש להם כפרה, חלק מהדברים ניתן לשנות וחלק לא.
וכל אם שאינה מוסרת תינוקה לאימוץ, יש לה סיבה טובה לעשות זאת?
לא בטוח.

ומה עם ואנונו? זה בסדר?
(זו שורה שאני תמיד שומעת בדיונים של אנשים מבוגרים ותמיד מצחיקה אותי)

ומה עם ואנונו? זה בסדר?
(זו שורה שאני תמיד שומעת בדיונים של אנשים מבוגרים ותמיד מצחיקה אותי)

מני קוראת ולא כותבת.
גדוללי כרגע.
אבל הדיון פה מזכיר לי סרט שראיתי לפני שנים בטלויזיה.
משהו בסגנון הולמרק.
על משפחה של אב, אם גבולית וכ7 ילדים.
כשהאב נפטר הרשויות רצו לקחת את הילדים לאימוץ.
המשפט היה ארוך ובמהלכו ניסו לטעון שבמשפחה מאמצת יממשו הילדים את מלוא הפוטנציאל שלהם.
ההגנה טענה שלכל אדם זכות על ילדיו, גם במחיר הפיכתם לפועלים פשוטים ולא למדעני אטום. וזו גם זכותם של הילדים.
מאד אהבתי את הסרט הזה.

מני קוראת ולא כותבת.
גדוללי כרגע.
אבל הדיון פה מזכיר לי סרט שראיתי לפני שנים בטלויזיה.
משהו בסגנון הולמרק.
על משפחה של אב, אם גבולית וכ7 ילדים.
כשהאב נפטר הרשויות רצו לקחת את הילדים לאימוץ.
המשפט היה ארוך ובמהלכו ניסו לטעון שבמשפחה מאמצת יממשו הילדים את מלוא הפוטנציאל שלהם.
ההגנה טענה שלכל אדם זכות על ילדיו, גם במחיר הפיכתם לפועלים פשוטים ולא למדעני אטום. וזו גם זכותם של הילדים.
מאד אהבתי את הסרט הזה.

לגבי הפינג-פונג, הייתי שמחה להתייחסות לזה -
זהו בדיוק. כל מיני נסיבות שבדרך כלל אין שליטה עליהן והדבר קורה בלית ברירה, נניח אמא חולה או מתה. כאן יש ברירה. לכן יש דיון.
ובעצם לכל ההודעה הזאת.
ולגבי ההתבצרות בעמדות -
אבל ההודעה של קמה לרקוד בהחלט מערערת את דעתי.

לגבי הפינג-פונג, הייתי שמחה להתייחסות לזה -
זהו בדיוק. כל מיני נסיבות שבדרך כלל אין שליטה עליהן והדבר קורה בלית ברירה, נניח אמא חולה או מתה. כאן יש ברירה. לכן יש דיון.
ובעצם לכל ההודעה הזאת.
ולגבי ההתבצרות בעמדות -
אבל ההודעה של קמה לרקוד בהחלט מערערת את דעתי.

שמעתי במקרה עכשיו ברדיו בתכנית של יעל דן ויכוח בין פנינה רוזנבלום לעורך דין אחד (בן דרור נדמה לי)
בנושא הפשרה המסתמנת במקרה עם התינוק המאומץ.
עו"ד הנ"ל אמר שלדעתו מדובר בפשרה הנקראת "אימוץ פתוח", כאשר התינוק המאומץ נשאר
במשפחה המאמצת אבל להורים הביולוגיים יש אפשרות להיפגש עם התינוק והוא מכיר אותם ויודע שהם
הוריו הביולוגיים. אני לא אפרט את כל מה שהוא אמר. הוא טען שבאוסטרליה זו שיטת האימוץ הרווחת ושהיא
"זכתה להצלחה מרובה". לי זה נשמע גרוע מאוד מבחינתו של התינוק, וגם מבחינת הצדדים עצמם.
אבל אני לא מכירה מקרוב את הנושאים האלה כך שלא רוצה לחרוץ דיעה. הוא טען ש"להורים המאמצים זה
דווקא טוב שיש עזרה בטיפול בתינוק" וזה נשמע לי מופרך לגמרי במקרה כזה.
פנינה רוזנבלום, שהיא כזכור בעצמה אם מאמצת של שני ילדים, התנגדה בתוקף להסדר כזה וטענה
שזה מבלבל לגמרי את הילד. אני לא אמשיך לפרט כי הציגה בעיקר את הטיעונים המוכרים כבר -
שהוריו של תינוק הם אלה שמגדלים אותו וכו'. מה דעתכם על מין פשרה כזאת?

שמעתי במקרה עכשיו ברדיו בתכנית של יעל דן ויכוח בין פנינה רוזנבלום לעורך דין אחד (בן דרור נדמה לי)
בנושא הפשרה המסתמנת במקרה עם התינוק המאומץ.
עו"ד הנ"ל אמר שלדעתו מדובר בפשרה הנקראת "אימוץ פתוח", כאשר התינוק המאומץ נשאר
במשפחה המאמצת אבל להורים הביולוגיים יש אפשרות להיפגש עם התינוק והוא מכיר אותם ויודע שהם
הוריו הביולוגיים. אני לא אפרט את כל מה שהוא אמר. הוא טען שבאוסטרליה זו שיטת האימוץ הרווחת ושהיא
"זכתה להצלחה מרובה". לי זה נשמע גרוע מאוד מבחינתו של התינוק, וגם מבחינת הצדדים עצמם.
אבל אני לא מכירה מקרוב את הנושאים האלה כך שלא רוצה לחרוץ דיעה. הוא טען ש"להורים המאמצים זה
דווקא טוב שיש עזרה בטיפול בתינוק" וזה נשמע לי מופרך לגמרי במקרה כזה.
פנינה רוזנבלום, שהיא כזכור בעצמה אם מאמצת של שני ילדים, התנגדה בתוקף להסדר כזה וטענה
שזה מבלבל לגמרי את הילד. אני לא אמשיך לפרט כי הציגה בעיקר את הטיעונים המוכרים כבר -
שהוריו של תינוק הם אלה שמגדלים אותו וכו'. מה דעתכם על מין פשרה כזאת?

בנושא "הדיון על עצם הדיון":

כתבתי על כך קודם כי הרגשתי שלפחות מהצד שלי הדיון הגיע באותו שלב לאיזו נקודת "תקיעות". אח"כ קצת הצטערתי, כי נראה לי שבדברי היה משהו פוגע כלפי המשתתפים האחרים בדיון. יצא מכך שאני כאילו פוסלת תהליך שגם הם היו שותפים לו, ומכריזה עליהם כ-"מגובשים בעמדותיהם". לכן התנצלתי.

לכן גם "ערכתי" את זה עכשיו לצורה יותר ברורה ואולי קצת פחות "פוסלת". לא רציתי למחוק את זה לגמרי כי היו לכך התייחסויות אח"כ ולא רציתי לפגוע ברצף הדיון.

בכל אופן, הרגשתי כעת צורך להבהיר ממה הדברים נבעו. אני רוצה גם להבהיר שההתייחסות היתה לשלב מסויים בדיון ולא לכל הדיון.

בינתיים, גם אם שגיתי במה שכתבתי, היתה לכך תוצאה חיובית אחת בעיני, והיא שעוד אנשים הצטרפו לדיון. אני אישית לפחות מברכת על כך.

קורא ת (קודם קוראת)

בנושא "הדיון על עצם הדיון":

כתבתי על כך קודם כי הרגשתי שלפחות מהצד שלי הדיון הגיע באותו שלב לאיזו נקודת "תקיעות". אח"כ קצת הצטערתי, כי נראה לי שבדברי היה משהו פוגע כלפי המשתתפים האחרים בדיון. יצא מכך שאני כאילו פוסלת תהליך שגם הם היו שותפים לו, ומכריזה עליהם כ-"מגובשים בעמדותיהם". לכן התנצלתי.

לכן גם "ערכתי" את זה עכשיו לצורה יותר ברורה ואולי קצת פחות "פוסלת". לא רציתי למחוק את זה לגמרי כי היו לכך התייחסויות אח"כ ולא רציתי לפגוע ברצף הדיון.

בכל אופן, הרגשתי כעת צורך להבהיר ממה הדברים נבעו. אני רוצה גם להבהיר שההתייחסות היתה לשלב מסויים בדיון ולא לכל הדיון.

בינתיים, גם אם שגיתי במה שכתבתי, היתה לכך תוצאה חיובית אחת בעיני, והיא שעוד אנשים הצטרפו לדיון. אני אישית לפחות מברכת על כך.

קורא ת (קודם קוראת)

אני חשבתי על דרך (לא פשרה, כי אני חושבת שזה טוב יותר) הפוכה - שההורים המאמצים יוכלו להמשיך ולשמור על קשר עם התינוק, שהמעבר ייעשה בהדרגתיות ככל שרק ניתן.

נזכרתי בעוד משהו - העלינו קודם לכן בדף את הדוגמה של תינוקות יהודים שנמסרו למשפחות לא יהודיות בזמן השואה. מה אז? תמשיכו (אלה המצדדים בהורים המאמצים) לטעון שהורים הם אלה שמגדלים? שהילדים האלה היו צריכים להישאר שם? תכלילו ותאמרו שכל המשפחות האלה עשו מה שעשו רק למען בצע כסף, ולא נקשרו לילד? ברור שהיו כאלה, ברור שהיו כאלה שגידלו את הילדים האלה כעבדים קטנים. בטוח שלא כולם.
נזכרתי, אגב, שאמא שלי היתה לאחרונה בהרצאה של אלוף (מיל') יוסי פלד, שכילד גדל במשפחה נוצרית כילד נוצרי. הוא סיפר שבבגרותו, כשניסתה האשה שגידלה אותו בזמן המלחמה ליצור איתו קשר, הוא סירב.

אני חשבתי על דרך (לא פשרה, כי אני חושבת שזה טוב יותר) הפוכה - שההורים המאמצים יוכלו להמשיך ולשמור על קשר עם התינוק, שהמעבר ייעשה בהדרגתיות ככל שרק ניתן.

נזכרתי בעוד משהו - העלינו קודם לכן בדף את הדוגמה של תינוקות יהודים שנמסרו למשפחות לא יהודיות בזמן השואה. מה אז? תמשיכו (אלה המצדדים בהורים המאמצים) לטעון שהורים הם אלה שמגדלים? שהילדים האלה היו צריכים להישאר שם? תכלילו ותאמרו שכל המשפחות האלה עשו מה שעשו רק למען בצע כסף, ולא נקשרו לילד? ברור שהיו כאלה, ברור שהיו כאלה שגידלו את הילדים האלה כעבדים קטנים. בטוח שלא כולם.
נזכרתי, אגב, שאמא שלי היתה לאחרונה בהרצאה של אלוף (מיל') יוסי פלד, שכילד גדל במשפחה נוצרית כילד נוצרי. הוא סיפר שבבגרותו, כשניסתה האשה שגידלה אותו בזמן המלחמה ליצור איתו קשר, הוא סירב.

אני חשבתי על דרך (לא פשרה, כי אני חושבת שזה טוב יותר) הפוכה - שההורים המאמצים יוכלו להמשיך ולשמור על קשר עם התינוק, שהמעבר ייעשה בהדרגתיות ככל שרק ניתן.
מסכימה איתך. מה שבטוח זה שאסור "למחוק" אף אחד מההורים - כולם חלק מחייו של התינוק, וצריכים להישאר חלק. גם לדעתי יש להשיב אותו להוריו הביולוגיים ולקבוע שההורים המאמצים ישארו איתו בקשר, וכמובן שכל התהליך הזה צריך להיות זהיר ועדין ומלווה בייעוץ פסיכולוגי.
וחבל שהשם שתפס בתקשורת לתינוק הזה הוא "תינוק המריבה". הייתי משנה אותו ל"תינוק המדינה". לא התינוק שרבים עליו, אלא התינוק שחושבים עליו.

אני חשבתי על דרך (לא פשרה, כי אני חושבת שזה טוב יותר) הפוכה - שההורים המאמצים יוכלו להמשיך ולשמור על קשר עם התינוק, שהמעבר ייעשה בהדרגתיות ככל שרק ניתן.
מסכימה איתך. מה שבטוח זה שאסור "למחוק" אף אחד מההורים - כולם חלק מחייו של התינוק, וצריכים להישאר חלק. גם לדעתי יש להשיב אותו להוריו הביולוגיים ולקבוע שההורים המאמצים ישארו איתו בקשר, וכמובן שכל התהליך הזה צריך להיות זהיר ועדין ומלווה בייעוץ פסיכולוגי.
וחבל שהשם שתפס בתקשורת לתינוק הזה הוא "תינוק המריבה". הייתי משנה אותו ל"תינוק המדינה". לא התינוק שרבים עליו, אלא התינוק שחושבים עליו.

נזכרתי, אגב, שאמא שלי היתה לאחרונה בהרצאה של אלוף (מיל') יוסי פלד, שכילד גדל במשפחה נוצרית כילד נוצרי. הוא סיפר שבבגרותו, כשניסתה האשה שגידלה אותו בזמן המלחמה ליצור איתו קשר, הוא סירב.
)': בעיני זה שובר לבבות לא פחות. אני לא מכירה את המקרה, אבל על פניו חבל שלא היתה בו גדלות הנפש לפחות להיפגש עם מי שהצילה מן הסתם את חייו.
ולגבי הזכות להורות - יצא לי להיתקל בתינוקות קוקאין, שנולדו בקריז בבי"ח גדול לאחר שהאימהות צרכו קוקאין בהריון. אחד הוחזר להוריו (המסוממים) אחרי שבועיים מעקב של רשויות הרווחה. השני נשלח לאומנה. ואתם יודעים למה? מפני שאלה תינוקות "פגומים", שיסבלו בבגרותם מתופעות הלוואי של הסמים להם נחשפו בהריון. ולכן רשויות הרווחה לא התדפקו על דלתה של היולדת מייד לאחר הלידה, ולא דיחפרו אותה לחתום על טפסי הסכמה לאימוץ. גם התינוקות האלה זקוקים לבית חם - אבל מבחינת השירות הם בעדיפות אחרונה מפני שהם לא תינוקות שיהיו מועמדים לאימוץ רגיל. לי נראה שזה בהחלט מראה על חוסר תום לב בפעולות השירות למען (?) הילד.

נזכרתי, אגב, שאמא שלי היתה לאחרונה בהרצאה של אלוף (מיל') יוסי פלד, שכילד גדל במשפחה נוצרית כילד נוצרי. הוא סיפר שבבגרותו, כשניסתה האשה שגידלה אותו בזמן המלחמה ליצור איתו קשר, הוא סירב.
)': בעיני זה שובר לבבות לא פחות. אני לא מכירה את המקרה, אבל על פניו חבל שלא היתה בו גדלות הנפש לפחות להיפגש עם מי שהצילה מן הסתם את חייו.
ולגבי הזכות להורות - יצא לי להיתקל בתינוקות קוקאין, שנולדו בקריז בבי"ח גדול לאחר שהאימהות צרכו קוקאין בהריון. אחד הוחזר להוריו (המסוממים) אחרי שבועיים מעקב של רשויות הרווחה. השני נשלח לאומנה. ואתם יודעים למה? מפני שאלה תינוקות "פגומים", שיסבלו בבגרותם מתופעות הלוואי של הסמים להם נחשפו בהריון. ולכן רשויות הרווחה לא התדפקו על דלתה של היולדת מייד לאחר הלידה, ולא דיחפרו אותה לחתום על טפסי הסכמה לאימוץ. גם התינוקות האלה זקוקים לבית חם - אבל מבחינת השירות הם בעדיפות אחרונה מפני שהם לא תינוקות שיהיו מועמדים לאימוץ רגיל. לי נראה שזה בהחלט מראה על חוסר תום לב בפעולות השירות למען (?) הילד.

בפשרה הנקראת "אימוץ פתוח",
או. לא היה לי כוח להציע ולפרט, אבל אני תומכת לגמרי בצעד כזה. מצויין לילד לזכות בכל ההורים שלו, במקום לוותר עליהם. מה רע במשפחה מורחבת מורכבת? אין הסתרה, אין ויתור ומחיקה של אנשים משמעותיים, הילד גדל בביתו ובהדרגה כשהוא גדל יכול גם להתארח לימים, לילות וסופי שבוע אצל אמו או אביו.
אפילו הצעתי את הרעיון למנכ"ל שידורי קשת שיציע לדודו טופז (דודו טופז רצה להתנדב לעזור והלך לדבר עם העו"דים של הצדדים, לא יודעת מה היה עם זה כי אני לא צופה בו).

ואגב, ילדים בשואה או לקיחת ילדים גדולים מאמא שלא רוצה למסור: לא לערבב אימוץ של תינוק שאמו מסרה לאימוץ, עם מקרים טראגיים כמו בשואה, שהסתירו ילדים אצל גויים כדי להציל את חייהם, או עם מקרים שבהם רשויות לוקחות ילדים גדולים, שכבר גדלו אצל הוריהם. אלה מקרים מאוד שונים עם בעיות שונות ופתרונות שונים.

בפשרה הנקראת "אימוץ פתוח",
או. לא היה לי כוח להציע ולפרט, אבל אני תומכת לגמרי בצעד כזה. מצויין לילד לזכות בכל ההורים שלו, במקום לוותר עליהם. מה רע במשפחה מורחבת מורכבת? אין הסתרה, אין ויתור ומחיקה של אנשים משמעותיים, הילד גדל בביתו ובהדרגה כשהוא גדל יכול גם להתארח לימים, לילות וסופי שבוע אצל אמו או אביו.
אפילו הצעתי את הרעיון למנכ"ל שידורי קשת שיציע לדודו טופז (דודו טופז רצה להתנדב לעזור והלך לדבר עם העו"דים של הצדדים, לא יודעת מה היה עם זה כי אני לא צופה בו).

ואגב, ילדים בשואה או לקיחת ילדים גדולים מאמא שלא רוצה למסור: לא לערבב אימוץ של תינוק שאמו מסרה לאימוץ, עם מקרים טראגיים כמו בשואה, שהסתירו ילדים אצל גויים כדי להציל את חייהם, או עם מקרים שבהם רשויות לוקחות ילדים גדולים, שכבר גדלו אצל הוריהם. אלה מקרים מאוד שונים עם בעיות שונות ופתרונות שונים.

המסעדה הניידת*

אבל מבחינת השירות הם בעדיפות אחרונה מפני שהם לא תינוקות שיהיו מועמדים לאימוץ רגיל. לי נראה שזה בהחלט מראה על חוסר תום לב בפעולות השירות למען (?) הילד
לא הייתי ממהרת להאשים אותם בחוסר תום לב במקרים אלה. אני חושבת שלא מעודדים נרקומניות למסור לאימוץ, מפני שמקרי אימוץ של תינוקות בריאים בני יומם בדרך כלל מביאים לתוצאה טובה, והם תמיד מוצאים בית חם במהירות - מחכים להם שש שנים! ולעומת זאת, אף אחד, פחות או יותר, לא רוצה לאמץ תינוקות "פגומים", חלק מהם "מוחזרים" לשירות, ולכן עדיף שיגדלו עם אמא נרקומנית מאשר יתגלגלו במוסדות ובמשפחות אומנה עד שימצאו בית חם, אם בכלל.

לא לערבב אימוץ של תינוק שאמו מסרה לאימוץ, עם מקרים טראגיים כמו בשואה,
בשמת, אני מערבבת מפני שאנשים מעלים את הטיעון של טובת הילד להישאר עם מי שגידלו אותו, בלי קשר לנסיבות המקרה. ולדעתי זה טיעון מפוקפק שפשוט ניזון מהתקשורת. לא קראתי על המקרה שום דבר פרט למה שציטטתי, אבל אני מבינה מאיזה מדור סאטירה שהצהובונים חוגגים עליו, שהיתה יוזמה שכל צד כתב לילד מכתב, וכו' - ולדעתי אנשים מגבשים את דעתם גם על סמך הסימפטיה האישית להורה זה או אחד, מה שלדעתי לחלוטין לא רלוונטי. וכמו שכתבו באותו מדור סאטירה, אולי ניתן לציבור להצביע באס.אם.אסים אצל מי התינוק הזה יישאר?
אצל ילדים בשואה אף אחד לא חשב להעניש את ההורים על שנאלצו להיקרע מילדם למען "טובת הילד", ואני לא רואה סיבה להעניש במקרה הנוכחי, לפחות את האבא, בשם אותה טובת הילד.

כשהוא גדל יכול גם להתארח לימים, לילות וסופי שבוע אצל אמו או אביו.
הה? את מתייחסת לביולוגיים כשאת אומרת אמו או אביו?
נרשם תקדים: אני ממש לא מבינה איך את יכולה לכתוב משפט כזה...

המסעדה הניידת*

אבל מבחינת השירות הם בעדיפות אחרונה מפני שהם לא תינוקות שיהיו מועמדים לאימוץ רגיל. לי נראה שזה בהחלט מראה על חוסר תום לב בפעולות השירות למען (?) הילד
לא הייתי ממהרת להאשים אותם בחוסר תום לב במקרים אלה. אני חושבת שלא מעודדים נרקומניות למסור לאימוץ, מפני שמקרי אימוץ של תינוקות בריאים בני יומם בדרך כלל מביאים לתוצאה טובה, והם תמיד מוצאים בית חם במהירות - מחכים להם שש שנים! ולעומת זאת, אף אחד, פחות או יותר, לא רוצה לאמץ תינוקות "פגומים", חלק מהם "מוחזרים" לשירות, ולכן עדיף שיגדלו עם אמא נרקומנית מאשר יתגלגלו במוסדות ובמשפחות אומנה עד שימצאו בית חם, אם בכלל.

לא לערבב אימוץ של תינוק שאמו מסרה לאימוץ, עם מקרים טראגיים כמו בשואה,
בשמת, אני מערבבת מפני שאנשים מעלים את הטיעון של טובת הילד להישאר עם מי שגידלו אותו, בלי קשר לנסיבות המקרה. ולדעתי זה טיעון מפוקפק שפשוט ניזון מהתקשורת. לא קראתי על המקרה שום דבר פרט למה שציטטתי, אבל אני מבינה מאיזה מדור סאטירה שהצהובונים חוגגים עליו, שהיתה יוזמה שכל צד כתב לילד מכתב, וכו' - ולדעתי אנשים מגבשים את דעתם גם על סמך הסימפטיה האישית להורה זה או אחד, מה שלדעתי לחלוטין לא רלוונטי. וכמו שכתבו באותו מדור סאטירה, אולי ניתן לציבור להצביע באס.אם.אסים אצל מי התינוק הזה יישאר?
אצל ילדים בשואה אף אחד לא חשב להעניש את ההורים על שנאלצו להיקרע מילדם למען "טובת הילד", ואני לא רואה סיבה להעניש במקרה הנוכחי, לפחות את האבא, בשם אותה טובת הילד.

כשהוא גדל יכול גם להתארח לימים, לילות וסופי שבוע אצל אמו או אביו.
הה? את מתייחסת לביולוגיים כשאת אומרת אמו או אביו?
נרשם תקדים: אני ממש לא מבינה איך את יכולה לכתוב משפט כזה...

לא הייתי ממהרת להאשים אותם בחוסר תום לב במקרים אלה
ולא נראה לך שזה מאיר את הזריזות שבה הם מתלבשים על ילדים "עוברים לסוחר" באור קצת אחר?

לא הייתי ממהרת להאשים אותם בחוסר תום לב במקרים אלה
ולא נראה לך שזה מאיר את הזריזות שבה הם מתלבשים על ילדים "עוברים לסוחר" באור קצת אחר?

בעניין הפשרה, זה נראה לי תמוה. השאלה אם האימוץ צריך להיות פתוח או לא פתוח, היא שאלה משנית למדי. להורה שעומדים לקרוע את הילד ממנו אין בה נחמה. אם זו היתה ההצעה, זה נראה לי מדהים שמישהו חשב שאחד הצדדים יקבל אותה. הורה שמאמין בלב שלם שהילד הוא ילדו ורוצה לגדל אותו בכל מאודו יסתפק במעמד של "מעין קרוב משפחה"?

לא ניתן להתחמק מהקביעה למי יש זכות על הילד.

אינני מומחית לנושא "אימוץ פתוח", אבל אני רוצה להעלות נקודה אחת, אולי בתגובה למה שאמרה בשמת על משפחה מרחבת מרכבת. זה אולי רעיון טוב במקרים מסויימים, ואולי הרע במיעוטו באחרים, אבל זה נראה לי בעייתי ביותר במקרה כגון זה. אחרי שהצדדים ניהלו מלחמת חרמה, קשה לי להאמין שיצליחו לחיות בדו קיום כזה שיאפשר להם שיתוף פעולה לגבי הילד. ובאשר לילד, כיצד ניתן להציג לו את הבעיה המהותית - שההורים האלה שהוא פוגש X פעמים בשבוע רצו אותו, נלחמו עליו, נהלו בקשר אליו מאבק משפטי... הוא אמור לחיות עם זה בשלום ולהתייחס אליהם כאל "דודים חביבים"?

דגם כזה נראה לי יותר רלבנטי כאשר האימוץ נעשה מרצון והסכמה, מסיבות מובנות ומוצדקות, והאם שלמה עם החלטתה (כל זה, בהנחה שיש בכלל מקרים כאלה). במקרה כזה ניתן אולי לשמור על קשר, ודברים כאלה אכן נעשים.

בעניין הפשרה, זה נראה לי תמוה. השאלה אם האימוץ צריך להיות פתוח או לא פתוח, היא שאלה משנית למדי. להורה שעומדים לקרוע את הילד ממנו אין בה נחמה. אם זו היתה ההצעה, זה נראה לי מדהים שמישהו חשב שאחד הצדדים יקבל אותה. הורה שמאמין בלב שלם שהילד הוא ילדו ורוצה לגדל אותו בכל מאודו יסתפק במעמד של "מעין קרוב משפחה"?

לא ניתן להתחמק מהקביעה למי יש זכות על הילד.

אינני מומחית לנושא "אימוץ פתוח", אבל אני רוצה להעלות נקודה אחת, אולי בתגובה למה שאמרה בשמת על משפחה מרחבת מרכבת. זה אולי רעיון טוב במקרים מסויימים, ואולי הרע במיעוטו באחרים, אבל זה נראה לי בעייתי ביותר במקרה כגון זה. אחרי שהצדדים ניהלו מלחמת חרמה, קשה לי להאמין שיצליחו לחיות בדו קיום כזה שיאפשר להם שיתוף פעולה לגבי הילד. ובאשר לילד, כיצד ניתן להציג לו את הבעיה המהותית - שההורים האלה שהוא פוגש X פעמים בשבוע רצו אותו, נלחמו עליו, נהלו בקשר אליו מאבק משפטי... הוא אמור לחיות עם זה בשלום ולהתייחס אליהם כאל "דודים חביבים"?

דגם כזה נראה לי יותר רלבנטי כאשר האימוץ נעשה מרצון והסכמה, מסיבות מובנות ומוצדקות, והאם שלמה עם החלטתה (כל זה, בהנחה שיש בכלל מקרים כאלה). במקרה כזה ניתן אולי לשמור על קשר, ודברים כאלה אכן נעשים.

ולא נראה לך שזה מאיר את הזריזות שבה הם מתלבשים על ילדים "עוברים לסוחר" באור קצת אחר?
זה שהממסד, לאו דווקא השירות, ממהר מדי לעודד נשים למסור לאימוץ, חשבתי עוד מקודם - ז"א כשהתחיל הדיון, לא קודם לכן, שאז חשבתי על אימוץ בעיקר מנוקדת מבטם של המאמצים, ושוב תודה לקוראת, שהעלתה את הנושא לדיון. וסליחה מכל ההורים המאמצים, שאימוץ הוא האפשרות היחידה עבורם להפוך להורים.

ולא נראה לך שזה מאיר את הזריזות שבה הם מתלבשים על ילדים "עוברים לסוחר" באור קצת אחר?
זה שהממסד, לאו דווקא השירות, ממהר מדי לעודד נשים למסור לאימוץ, חשבתי עוד מקודם - ז"א כשהתחיל הדיון, לא קודם לכן, שאז חשבתי על אימוץ בעיקר מנוקדת מבטם של המאמצים, ושוב תודה לקוראת, שהעלתה את הנושא לדיון. וסליחה מכל ההורים המאמצים, שאימוץ הוא האפשרות היחידה עבורם להפוך להורים.

אני ממש לא מבינה איך את יכולה לכתוב משפט כזה...
את שוכחת שאני תמיד חושבת קודם על הילד.

כי אחרי שנה וחודש (כבר שנה וחודשיים, לא?) אני בדעתו של פרופ' אבי שגיא.
אני מדמיינת את הינוקא שלי, הביולוגי, בגיל הזה (ממש לא מזמן) נקרע פתאום מזרועותי - כשאני האמא היחידה שהוא מכיר - מאביו, מביתו, מחייו המוכרים, ומועבר לאנשים (אולי רק לאבא? שלא חי עם האמא? אז איפה פה האמא הביולוגית שילדה אותו עם כל הקונוטציות של אמא? את האבא הזה הוא בכלל לא מכיר מהרחם!) זרים, מבחינתו!
זאת טראומה קשה מאוד!
בגיל הזה הוא לא יהיה מסוגל לתפוס שאלה ביולוגיים ואלה מאמצים. מבחינתו ההורים ה"אמיתיים" הם אלה שגידלו אותו.
הבנה כלשהי תבוא עוד הרבה שנים.
לעומת זאת, טראומה של פרידה והחלפת הורים עכשיו - תהווה זעזוע קשה שישפיע על כל חייו.

ואני מצטרפת לתהיות על הסחבת: חודשיים אחרי הלידה התינוק עדיין לא מבדיל כל כך, החזרה לאם היתה עוברת חלק יחסית, לא עכשיו שהוא בגיל חרדת הנטישה ויודע טוב מאוד מי הם "אמא" ו"אבא" מבחינתו.
ממש מרתיח שברגע שהאם התחרטה לא תפסו מייד , בלי עורכי דין, מייד את כל המעורבים, דרשו ממנה לזמן מייד את האב הביולוגי, הכניסו את כולם לחדר, תיחקרו ובדקו כמה האם הביולוגית רצינית ובאמת מתכוונת שהיא התחרטה ורוצה את התינוק שלה בחזרה - ואז אפשר להחזיר לה את בנה. נכון שזה היה פוגע במאמצים, אבל בגיל כזה אין ספקות לגבי טובת הילד.

בגיל שנה וחודשיים - טובת הילד כבר הפכה לעיסה מסובכת ומורכבת מאוד. מספיק גדול כדי לזהות את משפחתו הנוכחית, קטן מכדי להבין מה זה הורים מאמצים והורים ביולוגיים, מספיק גדול כדי לחוות טראומה קשה מנשוא, קטן מכדי להעריך את "טובתו" בטווח הארוך.

אני ממש לא מבינה איך את יכולה לכתוב משפט כזה...
את שוכחת שאני תמיד חושבת קודם על הילד.

כי אחרי שנה וחודש (כבר שנה וחודשיים, לא?) אני בדעתו של פרופ' אבי שגיא.
אני מדמיינת את הינוקא שלי, הביולוגי, בגיל הזה (ממש לא מזמן) נקרע פתאום מזרועותי - כשאני האמא היחידה שהוא מכיר - מאביו, מביתו, מחייו המוכרים, ומועבר לאנשים (אולי רק לאבא? שלא חי עם האמא? אז איפה פה האמא הביולוגית שילדה אותו עם כל הקונוטציות של אמא? את האבא הזה הוא בכלל לא מכיר מהרחם!) זרים, מבחינתו!
זאת טראומה קשה מאוד!
בגיל הזה הוא לא יהיה מסוגל לתפוס שאלה ביולוגיים ואלה מאמצים. מבחינתו ההורים ה"אמיתיים" הם אלה שגידלו אותו.
הבנה כלשהי תבוא עוד הרבה שנים.
לעומת זאת, טראומה של פרידה והחלפת הורים עכשיו - תהווה זעזוע קשה שישפיע על כל חייו.

ואני מצטרפת לתהיות על הסחבת: חודשיים אחרי הלידה התינוק עדיין לא מבדיל כל כך, החזרה לאם היתה עוברת חלק יחסית, לא עכשיו שהוא בגיל חרדת הנטישה ויודע טוב מאוד מי הם "אמא" ו"אבא" מבחינתו.
ממש מרתיח שברגע שהאם התחרטה לא תפסו מייד , בלי עורכי דין, מייד את כל המעורבים, דרשו ממנה לזמן מייד את האב הביולוגי, הכניסו את כולם לחדר, תיחקרו ובדקו כמה האם הביולוגית רצינית ובאמת מתכוונת שהיא התחרטה ורוצה את התינוק שלה בחזרה - ואז אפשר להחזיר לה את בנה. נכון שזה היה פוגע במאמצים, אבל בגיל כזה אין ספקות לגבי טובת הילד.

בגיל שנה וחודשיים - טובת הילד כבר הפכה לעיסה מסובכת ומורכבת מאוד. מספיק גדול כדי לזהות את משפחתו הנוכחית, קטן מכדי להבין מה זה הורים מאמצים והורים ביולוגיים, מספיק גדול כדי לחוות טראומה קשה מנשוא, קטן מכדי להעריך את "טובתו" בטווח הארוך.

בגיל כזה אין ספקות לגבי טובת הילד
סליחה: לי אין ספקות.
כי ברור לי שברירת המחדל היא תמיד: הילד צריך לגדול עם הוריו הביולוגיים.
רק במקרים מיוחדים טובת הילד אינה לצד ההורים הביולוגיים.

פה הנקודה העיקרית נראית לי לאו דווקא אם "מגיע" לאם הביולוגית או לא - אלא טובת הילד בגלל הפגיעה בו בכל אחת מהאופציות.

ולדעתי אימוץ פתוח, בכל מיני וריאציות, טוב בכל מקרה. זו לא רק דעתי. זה נחקר והתוצאות היו חד משמעיות.

מה האפשרויות פה:
להשאיר אצל המאמצים בלבד: נורא! אז הילד לא יזכה להכיר את הוריו הביולוגיים בכלל? הם ינותקו מחייו?
להחזיר לאמא: נורא! הטראומה של ניתוק מההורים שהוא מכיר ומעבר אל מישהי שבעצם זרה לו, ואל חיים אחרים מהחיים שלו!
לתת לאבא הביולוגי: כמו "להחזיר לאמא" ויותר נורא, כי אצל אמו הוא עשוי להרגיש קשר פנימי אליה (אני מאמינה שתינוקות מרגישים מי ילד אותם, בכל זאת הוא היה בתוכה תשעה חודשים).
אימוץ פתוח: יעלה שאלות בהמשך, שאכן ייענו, אבל לפחות חייו יתעשרו בעוד זוג הורים שאוהבים אותו ומקדישים לו זמן ותשומת לב, והוא לא ייעקר מביתו ומחייו ומאלה שהכיר כהוריו בגיל קריטי ורגיש.
ככה אני רואה את זה.
בוודאי אפשר לראות גם אחרת, ועובדה שאחרים שמים את הדגש בפרשה על זכות האם או על זכות המאמצים. לדעתי, כל הזכויות שוות פחות מזכות הילד לילדות כמה שפחות טראומתית.

בגיל כזה אין ספקות לגבי טובת הילד
סליחה: לי אין ספקות.
כי ברור לי שברירת המחדל היא תמיד: הילד צריך לגדול עם הוריו הביולוגיים.
רק במקרים מיוחדים טובת הילד אינה לצד ההורים הביולוגיים.

פה הנקודה העיקרית נראית לי לאו דווקא אם "מגיע" לאם הביולוגית או לא - אלא טובת הילד בגלל הפגיעה בו בכל אחת מהאופציות.

ולדעתי אימוץ פתוח, בכל מיני וריאציות, טוב בכל מקרה. זו לא רק דעתי. זה נחקר והתוצאות היו חד משמעיות.

מה האפשרויות פה:
להשאיר אצל המאמצים בלבד: נורא! אז הילד לא יזכה להכיר את הוריו הביולוגיים בכלל? הם ינותקו מחייו?
להחזיר לאמא: נורא! הטראומה של ניתוק מההורים שהוא מכיר ומעבר אל מישהי שבעצם זרה לו, ואל חיים אחרים מהחיים שלו!
לתת לאבא הביולוגי: כמו "להחזיר לאמא" ויותר נורא, כי אצל אמו הוא עשוי להרגיש קשר פנימי אליה (אני מאמינה שתינוקות מרגישים מי ילד אותם, בכל זאת הוא היה בתוכה תשעה חודשים).
אימוץ פתוח: יעלה שאלות בהמשך, שאכן ייענו, אבל לפחות חייו יתעשרו בעוד זוג הורים שאוהבים אותו ומקדישים לו זמן ותשומת לב, והוא לא ייעקר מביתו ומחייו ומאלה שהכיר כהוריו בגיל קריטי ורגיש.
ככה אני רואה את זה.
בוודאי אפשר לראות גם אחרת, ועובדה שאחרים שמים את הדגש בפרשה על זכות האם או על זכות המאמצים. לדעתי, כל הזכויות שוות פחות מזכות הילד לילדות כמה שפחות טראומתית.

יש הרבה למה להתייחס.

קוראת, אני מסכימה עם כל מה שכתבת. אני גם חושבת שיש מצב כזה של חרטה. חרטה עמוקה. של הגעה להחלטה מוטעית מחוסר ברירה. של ייאוש עמוק ומחשבות כמו "אין לי ברירה! אני חייבת לתת אותו לאימוץ כי לא אסתדר לבד. אין מי שיעזור לי." במיוחד אם יש "דחיפה קלה" לכיוון מצד הממסד. אנשים שעובדים כל חייהם בניסיון להגן על ילדים מהורים מזניחים, עלולים לפתח מין עיוורון כזה ולחשוב שכל ההורים מ"סוג מסוים" הם כאלה.
אני חושבת שלאמא ולילד נעשה עוול. אם הממסד לא היה מנסה לדחות אותה כשביקשה לראשונה להתחרט, לא היינו מגיעים למצב שהילד כבר בן שנה פלוס! אם יש זמן התחרטות, יש לכך סיבה. אם הממסד מנסה למשוך את הזמן כדי שיחלוף זמן ההתחרטות, זה ממש פשע, על חשבון האם והילד. מי יודע כמה מקרים כאלה קורים, שאינם מגיעים לתקשורת או לבית משפט כי האם דלת אמצעים ודלת משאבים אחרים שצריך כדי להילחם בבית משפט או שפונה לעורך דין שאומר לה שאין סיכוי וכדומה. תפקיד השירות למען הילד צריך להיות לסייע לאם חד הורית במצוקה. לעזור לה להיות מסוגלת לגדל את הילד. ללות לתמוך ולעקוב. לוודא שהכל בסדר, אבל לא להניח מראש שהאם היא אם בלתי כשירה.

אני חושבת שבמקרים רבים ילדים מאומצים חיים עם חור בלב ותחושה קשה על כך שאמם לא רצתה אותם, גם אם גדלו במשפחה מאמצת נהדרת. לכן אני חושבת שיש לעשות כל המאמצים להשאיר ילדים עם אמם כל עוד היא לא פוגעת בהם. אבל לא להניח מראש היא תפגע בהם!

יש הרבה למה להתייחס.

קוראת, אני מסכימה עם כל מה שכתבת. אני גם חושבת שיש מצב כזה של חרטה. חרטה עמוקה. של הגעה להחלטה מוטעית מחוסר ברירה. של ייאוש עמוק ומחשבות כמו "אין לי ברירה! אני חייבת לתת אותו לאימוץ כי לא אסתדר לבד. אין מי שיעזור לי." במיוחד אם יש "דחיפה קלה" לכיוון מצד הממסד. אנשים שעובדים כל חייהם בניסיון להגן על ילדים מהורים מזניחים, עלולים לפתח מין עיוורון כזה ולחשוב שכל ההורים מ"סוג מסוים" הם כאלה.
אני חושבת שלאמא ולילד נעשה עוול. אם הממסד לא היה מנסה לדחות אותה כשביקשה לראשונה להתחרט, לא היינו מגיעים למצב שהילד כבר בן שנה פלוס! אם יש זמן התחרטות, יש לכך סיבה. אם הממסד מנסה למשוך את הזמן כדי שיחלוף זמן ההתחרטות, זה ממש פשע, על חשבון האם והילד. מי יודע כמה מקרים כאלה קורים, שאינם מגיעים לתקשורת או לבית משפט כי האם דלת אמצעים ודלת משאבים אחרים שצריך כדי להילחם בבית משפט או שפונה לעורך דין שאומר לה שאין סיכוי וכדומה. תפקיד השירות למען הילד צריך להיות לסייע לאם חד הורית במצוקה. לעזור לה להיות מסוגלת לגדל את הילד. ללות לתמוך ולעקוב. לוודא שהכל בסדר, אבל לא להניח מראש שהאם היא אם בלתי כשירה.

אני חושבת שבמקרים רבים ילדים מאומצים חיים עם חור בלב ותחושה קשה על כך שאמם לא רצתה אותם, גם אם גדלו במשפחה מאמצת נהדרת. לכן אני חושבת שיש לעשות כל המאמצים להשאיר ילדים עם אמם כל עוד היא לא פוגעת בהם. אבל לא להניח מראש היא תפגע בהם!

כיום, ברור שהפגיעה בו תהיה קשה. עדיין, לטווח הארוך, אני מאמינה שבליווי נכון, זה עדיף כרגע על פני להשאיר אותו אצל המאמצים.

כיום, ברור שהפגיעה בו תהיה קשה. עדיין, לטווח הארוך, אני מאמינה שבליווי נכון, זה עדיף כרגע על פני להשאיר אותו אצל המאמצים.

אני מסכימה עם המסעדה, ורוצה להוסיף. נכון שכל חייו הכיר רק את ההורים המאמצים כהוריו (מישהו כתב את זה במעלה הדף), אבל "כל חייו" הם רק חלקיק קטן ממה שיהיו חייו בעוד 50 שנים. נכון שלחודשים הראשונים יש משמעות גדולה, אבל למנוע ממנו לגדול עם אמו ב-20 השנים הבאות של ילדותו, רק בגלל שכרגע, בגיל שנה, הוא מכיר רק את הוריו המאמצים, נראה לי לא הגיוני. (לא עולה לי כרגע דוגמה טובה כדי להמחיש למה זה לא הגיוני).

אני מסכימה עם המסעדה, ורוצה להוסיף. נכון שכל חייו הכיר רק את ההורים המאמצים כהוריו (מישהו כתב את זה במעלה הדף), אבל "כל חייו" הם רק חלקיק קטן ממה שיהיו חייו בעוד 50 שנים. נכון שלחודשים הראשונים יש משמעות גדולה, אבל למנוע ממנו לגדול עם אמו ב-20 השנים הבאות של ילדותו, רק בגלל שכרגע, בגיל שנה, הוא מכיר רק את הוריו המאמצים, נראה לי לא הגיוני. (לא עולה לי כרגע דוגמה טובה כדי להמחיש למה זה לא הגיוני).

טרה רוסה,
שיש לעשות כל המאמצים להשאיר ילדים עם אמם כל עוד היא לא פוגעת בהם.
ברוב המקרים, גם אם היא כן פוגעת בהם. רק פגיעות חמורות במיוחד הן עילות לקחת ילדים מהוריהם. עד כמה שאני יודעת, זו המדיניות ברוב שירותי הרווחה, אם כי את שירות האימוץ אני לא מכירה.
לא שזה אומר משהו לגבי דעתי במקרה הנדון. אני בעיקר מבולבלת ומרגישה שאני עדיין לא יודעת מספיק על הנסיבות.

טרה רוסה,
שיש לעשות כל המאמצים להשאיר ילדים עם אמם כל עוד היא לא פוגעת בהם.
ברוב המקרים, גם אם היא כן פוגעת בהם. רק פגיעות חמורות במיוחד הן עילות לקחת ילדים מהוריהם. עד כמה שאני יודעת, זו המדיניות ברוב שירותי הרווחה, אם כי את שירות האימוץ אני לא מכירה.
לא שזה אומר משהו לגבי דעתי במקרה הנדון. אני בעיקר מבולבלת ומרגישה שאני עדיין לא יודעת מספיק על הנסיבות.

שליחה על ידי רותי* » 21 יוני 2004, 16:52

לפני שנים כבר היה סיפור גדול עם ילדה מברזיל ( קרולין ברונה) שאומצה על ידי זוג ישראלי ובסוף הוחזרה להוריה הביולוגיים. זה היה ספור אומלל עם סוף רע .
כשאתה אומר הורה ביולוגי לא תמיד אמרת הכל.

שליחה על ידי רותי* » 21 יוני 2004, 16:52

לפני שנים כבר היה סיפור גדול עם ילדה מברזיל ( קרולין ברונה) שאומצה על ידי זוג ישראלי ובסוף הוחזרה להוריה הביולוגיים. זה היה ספור אומלל עם סוף רע .
כשאתה אומר הורה ביולוגי לא תמיד אמרת הכל.

ברוב המקרים, גם אם היא כן פוגעת בהם
מסכימה לחלוטין, ואף כתבתי הסברים מפורטים עם הצעות קונקרטיות בדפים המתאימים (שכחתי את שמותיהם. אחד מהם על לקיחת ילדים מהוריהם ועוד).

ברוב המקרים, גם אם היא כן פוגעת בהם
מסכימה לחלוטין, ואף כתבתי הסברים מפורטים עם הצעות קונקרטיות בדפים המתאימים (שכחתי את שמותיהם. אחד מהם על לקיחת ילדים מהוריהם ועוד).

למנוע ממנו לגדול עם אמו ב-20 השנים הבאות של ילדותו, רק בגלל שכרגע, בגיל שנה, הוא מכיר רק את הוריו המאמצים, נראה לי לא הגיוני.
משום מה משפט זה מדבר אלי.
הטעון הזה, שכל חייו הכיר רק את ההורים המאמצים כהוריו לא נראה לי כל כך עקרוני. האם כאשר אמא יוצאת לעבודה כאשר תינוקה בן כמה חודשים, או שנה, והוא פתאום נמצא 8-10-12 שעות ביממה עם מטפלת, ולעיתים היא כלל לא רואה אותו, כי הוא עוד ישן כשהיא יוצאת וכבר ישו כשהיא חוזרת (ואני מכירה לא מעט ילדים ואמהות כאלה), זה גם עילה להעביר את הילד לחיות לנצח עם המטפלת? כאן יש כמובן יחסית הרבה אמהות של החינוך הביתי, אך יש בציבור גם לא מעט אמהות שכן יוצאות לעבוד, וזה נראה סביר, גם אם לדעת חלקנו זה לא סביר. או הורים שנוסעים לחו"ל לעשרה ימים ומשאירים תינוק אצל מטפלת או סבתא. הרי עבור תינוק 10 ימים הם נצח. ובכל זאת, אני מניחה שלא נגרם להם נזק כל כך חמור שיש למנוע מהוריהם לגדל אותם.
הרי הרוב מסכימים שאם התינוק היה מוחזר לאימו הביולוגית בגיל חודשיים, זה היה בסדר, אז 10 חודשים נוספים הם אלה שצריכים לקבוע את גורלו לשארית חייו?
בהחלט יש מקום לברר האם האמא הביולוגית באמת מתכוונת שהיא רוצה אותו חזרה, וזה לא מתוך לחץ של האבא הביולוגי, או כל סיבה אחרת שתגרום לה לא לטפל בתינוק שלה באופן הולם. אך בהנחה שהיא באמת ובתמים קיבלה החלטה מוטעית, מתוך מצב קשה שהיה סביב הלידה, מתוך לחצים שהופעלו עליה אז, ומוסכם שהיא רוצה ומסוגלת לגדל אותו, הרי שהטעון ש"כל חייו" (שנה) הוא חי אצל המאמצים לא נראה לי טעון מספיק חזק.

למנוע ממנו לגדול עם אמו ב-20 השנים הבאות של ילדותו, רק בגלל שכרגע, בגיל שנה, הוא מכיר רק את הוריו המאמצים, נראה לי לא הגיוני.
משום מה משפט זה מדבר אלי.
הטעון הזה, שכל חייו הכיר רק את ההורים המאמצים כהוריו לא נראה לי כל כך עקרוני. האם כאשר אמא יוצאת לעבודה כאשר תינוקה בן כמה חודשים, או שנה, והוא פתאום נמצא 8-10-12 שעות ביממה עם מטפלת, ולעיתים היא כלל לא רואה אותו, כי הוא עוד ישן כשהיא יוצאת וכבר ישו כשהיא חוזרת (ואני מכירה לא מעט ילדים ואמהות כאלה), זה גם עילה להעביר את הילד לחיות לנצח עם המטפלת? כאן יש כמובן יחסית הרבה אמהות של החינוך הביתי, אך יש בציבור גם לא מעט אמהות שכן יוצאות לעבוד, וזה נראה סביר, גם אם לדעת חלקנו זה לא סביר. או הורים שנוסעים לחו"ל לעשרה ימים ומשאירים תינוק אצל מטפלת או סבתא. הרי עבור תינוק 10 ימים הם נצח. ובכל זאת, אני מניחה שלא נגרם להם נזק כל כך חמור שיש למנוע מהוריהם לגדל אותם.
הרי הרוב מסכימים שאם התינוק היה מוחזר לאימו הביולוגית בגיל חודשיים, זה היה בסדר, אז 10 חודשים נוספים הם אלה שצריכים לקבוע את גורלו לשארית חייו?
בהחלט יש מקום לברר האם האמא הביולוגית באמת מתכוונת שהיא רוצה אותו חזרה, וזה לא מתוך לחץ של האבא הביולוגי, או כל סיבה אחרת שתגרום לה לא לטפל בתינוק שלה באופן הולם. אך בהנחה שהיא באמת ובתמים קיבלה החלטה מוטעית, מתוך מצב קשה שהיה סביב הלידה, מתוך לחצים שהופעלו עליה אז, ומוסכם שהיא רוצה ומסוגלת לגדל אותו, הרי שהטעון ש"כל חייו" (שנה) הוא חי אצל המאמצים לא נראה לי טעון מספיק חזק.

רק רציתי לספר לכם/לכן
כשנולד תינוק כזה הוא שוכב במחלקה בלי שם כדי למנוע זיהוי של האם ע"י מי מהאורחים במחלקת היונקים. האחיות מאכילות אותו ומרעיפות עליו מטובן, ולאחר מספר ימים הוא הולך עם השם החדש הביתה.

רק רציתי לספר לכם/לכן
כשנולד תינוק כזה הוא שוכב במחלקה בלי שם כדי למנוע זיהוי של האם ע"י מי מהאורחים במחלקת היונקים. האחיות מאכילות אותו ומרעיפות עליו מטובן, ולאחר מספר ימים הוא הולך עם השם החדש הביתה.

מצטערת.
זה פשוט עלה לי לראש תוך קריאת הדברים שנכתבו כאן.
אבל מדובר כמובן על תינוק שמראש היה ידוע שלא יהיה רצוי. לא כזה שמנסים לשכנע את האמא לוותר עליו.

מצטערת.
זה פשוט עלה לי לראש תוך קריאת הדברים שנכתבו כאן.
אבל מדובר כמובן על תינוק שמראש היה ידוע שלא יהיה רצוי. לא כזה שמנסים לשכנע את האמא לוותר עליו.

ובהמשך לדברי - מאחרוהטעון של "כל חייו" לא נראה לי מספיק חזק כדי לקבוע את טובת הילד, הרי שגם שאר הטעונים ל"טובת הילד"הם בעייתיים, כפי שכבר נכתב למעלה. מוסכם על רובנו שהיות ההורים המאמצים יותר עשירים, או יותר משכילים, או יותר "נורמטיביים" (נשואים) הוא לא סיבה לקחת את הילד מאימו, אז אלו גם לא טעונים כדי לא להחזיר אותו לאימו, אם אין סיבה ממשית לחשוב שאינה יכולה לגדל אותו.
וכך, לאט, לאט, אני מגיעה למסקנה שבעצם מה שנדרש זה שיהיו טעונים חזקים מאד נגד האמא הביולוגית, ברמה של הטעונים הנדרשים כדי להוציא ילד מהבית כדי למסור אותו לאימוף נגד רצון הוריו, כדי למנוע מהתינוק לחזור להוריו הביולוגיים.
לא נראה לי סביר שרק כדי "להעניש" את האמא הביולוגית על החלטתה המוטעית, צריך להשאיר את התינוק אצל המאמצים.
אבל כל זה כמובן רק אם הוברר שהאמא הביולוגית כשירה לגדל אותו בצורה סבירה.
מעניין - חשבתי שאין לי עמדה ברורה בנושא, אך ככל שחשבתי על זה, הולכת ומתגבשת לי דעה די ברורה.
אני מסכימה לחלוטין עם הטעון של "טובת הילד", אך נראה לי שמאחר וכולנו מסכימים שבאופן נורמלי "טובת הילד"אצל הוריו הביולוגיים, הרי שעצם זה שהיה שנה אצל ההורים המאמצים זה לא סיבה לפסוק שטובתו להשאר עמם לשארית חייו. עם כל הכאב והצער שיגרמו להם ולו עם הפרידה.

ובהמשך לדברי - מאחרוהטעון של "כל חייו" לא נראה לי מספיק חזק כדי לקבוע את טובת הילד, הרי שגם שאר הטעונים ל"טובת הילד"הם בעייתיים, כפי שכבר נכתב למעלה. מוסכם על רובנו שהיות ההורים המאמצים יותר עשירים, או יותר משכילים, או יותר "נורמטיביים" (נשואים) הוא לא סיבה לקחת את הילד מאימו, אז אלו גם לא טעונים כדי לא להחזיר אותו לאימו, אם אין סיבה ממשית לחשוב שאינה יכולה לגדל אותו.
וכך, לאט, לאט, אני מגיעה למסקנה שבעצם מה שנדרש זה שיהיו טעונים חזקים מאד נגד האמא הביולוגית, ברמה של הטעונים הנדרשים כדי להוציא ילד מהבית כדי למסור אותו לאימוף נגד רצון הוריו, כדי למנוע מהתינוק לחזור להוריו הביולוגיים.
לא נראה לי סביר שרק כדי "להעניש" את האמא הביולוגית על החלטתה המוטעית, צריך להשאיר את התינוק אצל המאמצים.
אבל כל זה כמובן רק אם הוברר שהאמא הביולוגית כשירה לגדל אותו בצורה סבירה.
מעניין - חשבתי שאין לי עמדה ברורה בנושא, אך ככל שחשבתי על זה, הולכת ומתגבשת לי דעה די ברורה.
אני מסכימה לחלוטין עם הטעון של "טובת הילד", אך נראה לי שמאחר וכולנו מסכימים שבאופן נורמלי "טובת הילד"אצל הוריו הביולוגיים, הרי שעצם זה שהיה שנה אצל ההורים המאמצים זה לא סיבה לפסוק שטובתו להשאר עמם לשארית חייו. עם כל הכאב והצער שיגרמו להם ולו עם הפרידה.

שרון, להיפך, אני אסירת תודה לך שספרת את זה. זה המחיש לי משהו בצורה מאד חזקה.
זה פשוט כל כך צער אותי לשמוע על תינוק קטן שאפילו זהותו נשללה ממנו בגיל יום.

אני מבינה שזה נעשה כדי להגן על האם.

שרון, להיפך, אני אסירת תודה לך שספרת את זה. זה המחיש לי משהו בצורה מאד חזקה.
זה פשוט כל כך צער אותי לשמוע על תינוק קטן שאפילו זהותו נשללה ממנו בגיל יום.

אני מבינה שזה נעשה כדי להגן על האם.

הכוונה היא כמובן מתוך נסיון להגן על האם הצעירה שילדה. לפעמים היא גם לא מאושפזת ביולדות מאותן סיבות, אלא במחלקת ילדים (עד גיל 18)

הכוונה היא כמובן מתוך נסיון להגן על האם הצעירה שילדה. לפעמים היא גם לא מאושפזת ביולדות מאותן סיבות, אלא במחלקת ילדים (עד גיל 18)

תודה על העריכה, קוראת.

תודה על העריכה, קוראת.

אם אחרי חודשיים זה עדיין בסדר להתחרט (וגם במסגרת החוק הקיים), וגם אחרי שנה וחודשיים זה עדיין בסדר, אז מתי זה מפסיק להיות בסדר?
אפשר להתחרט גם אחרי 3 שנים? 5 שנים?
איך קובעים את הגבול?
(רק שאלה, אין לי תשובה, קורע לב)

אם אחרי חודשיים זה עדיין בסדר להתחרט (וגם במסגרת החוק הקיים), וגם אחרי שנה וחודשיים זה עדיין בסדר, אז מתי זה מפסיק להיות בסדר?
אפשר להתחרט גם אחרי 3 שנים? 5 שנים?
איך קובעים את הגבול?
(רק שאלה, אין לי תשובה, קורע לב)

כמעט פרח, גילו של הילד - שנה וחודשיים - מוזכר כל הזמן כאילו שבגיל זה התעוררה האם הביולוגית ודרשה לקבל את בנה בחזרה, ולא כך היה. האם חזרה בה אחרי חודשיים. סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.

כמעט פרח, גילו של הילד - שנה וחודשיים - מוזכר כל הזמן כאילו שבגיל זה התעוררה האם הביולוגית ודרשה לקבל את בנה בחזרה, ולא כך היה. האם חזרה בה אחרי חודשיים. סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.

לפי מה שכתוב בעיתון הבוקר, אפשר להבין שבית המשפט ימסור את הילד להורים הביולוגיים, וכעת הבעייתיות
היא כנראה לגבי המעמד שיינתן להורים המאמצים.
האם חזרה בה אחרי חודשיים. סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.
זה נכון.

לפי מה שכתוב בעיתון הבוקר, אפשר להבין שבית המשפט ימסור את הילד להורים הביולוגיים, וכעת הבעייתיות
היא כנראה לגבי המעמד שיינתן להורים המאמצים.
האם חזרה בה אחרי חודשיים. סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.
זה נכון.

יצאתי מהדיון הזה זמנית לאחר שנרמז שאני עם דעה מגובשת לצד אחד. מה שבכלל לא נכון. לאורך כל הדיון הפגנתי את חוסר ההחלטיות והתלבטויות שלי לגבי כל הפרשה.
אני באמת לא יודעת מה יותר טוב לתינוק הספציפי הזה. לו ידעתי היה לי קל יותר. ואני שמחה שלא אני יושבת על כס בשופטת וצריכה להכריע בסוגיה הזו. לדעתי יש צדדים לכאן ולכאן.

סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.
אני מסכימה איתך במאה אחוזים. הקושי שנוצר היום הוא בהחלט אשמה של המערכת המשפטית וזה מאוד מקומם כי הראשון שמשלם את המחיר הוא התינוק. ולא משנה מה תהיה ההחלטה הסופית הוא הראשון שישלם את המחיר וזה חורה לי נורא.
אני מסכימה לחלוטין עם הטעון של "טובת הילד", אך נראה לי שמאחר וכולנו מסכימים שבאופן נורמלי "טובת הילד"אצל הוריו הביולוגיים, הרי שעצם זה שהיה שנה אצל ההורים המאמצים זה לא סיבה לפסוק שטובתו להשאר עמם לשארית חייו. עם כל הכאב והצער שיגרמו להם ולו עם הפרידה.
השאלה העיקרית שעלתה היתה האם אותה אם שויתרה על ילדה באמת טובה יותר לילד. אני לא חורצת כאן דעה פשוט ממקדת את השאלה העיקרית (לדעתי) כי אני באמת לא יודעת מהי התשובה.
נשאלת השאלה אם אותה אמא שלא חשבה שתוכל לגדל את ילדה בגלל אלף ואחת סיבות, תוכל עכשיו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. האם הקשיים שהיא תחווה (ויהיו קשיים ועוד איך, שהיא בכלל לא צופה) לא יגרמו לה להרים ידיים ולהגיד שנמאס לה ולנטוש אותו שוב. וזה לא חייב להיות למסור אותו לאימוץ יש מספיק דרכים אחרות לנטוש ילד...
והדבר שונה לחלוטין מאימהות חד הוריות, אני לא ממש מבינה את ההשוואה. אם חד הורית שמביאה ילד לעולם בין אם תכננה את זה או שזה פשוט קרה לה, עושה את זה מתוך רצון ונחישות להתמודד עם הקשיים, היא לוקחת אותם בחשבון.

יצאתי מהדיון הזה זמנית לאחר שנרמז שאני עם דעה מגובשת לצד אחד. מה שבכלל לא נכון. לאורך כל הדיון הפגנתי את חוסר ההחלטיות והתלבטויות שלי לגבי כל הפרשה.
אני באמת לא יודעת מה יותר טוב לתינוק הספציפי הזה. לו ידעתי היה לי קל יותר. ואני שמחה שלא אני יושבת על כס בשופטת וצריכה להכריע בסוגיה הזו. לדעתי יש צדדים לכאן ולכאן.

סחבת משפטית היא שגררה את המצב הקיים עד היום.
אני מסכימה איתך במאה אחוזים. הקושי שנוצר היום הוא בהחלט אשמה של המערכת המשפטית וזה מאוד מקומם כי הראשון שמשלם את המחיר הוא התינוק. ולא משנה מה תהיה ההחלטה הסופית הוא הראשון שישלם את המחיר וזה חורה לי נורא.
אני מסכימה לחלוטין עם הטעון של "טובת הילד", אך נראה לי שמאחר וכולנו מסכימים שבאופן נורמלי "טובת הילד"אצל הוריו הביולוגיים, הרי שעצם זה שהיה שנה אצל ההורים המאמצים זה לא סיבה לפסוק שטובתו להשאר עמם לשארית חייו. עם כל הכאב והצער שיגרמו להם ולו עם הפרידה.
השאלה העיקרית שעלתה היתה האם אותה אם שויתרה על ילדה באמת טובה יותר לילד. אני לא חורצת כאן דעה פשוט ממקדת את השאלה העיקרית (לדעתי) כי אני באמת לא יודעת מהי התשובה.
נשאלת השאלה אם אותה אמא שלא חשבה שתוכל לגדל את ילדה בגלל אלף ואחת סיבות, תוכל עכשיו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. האם הקשיים שהיא תחווה (ויהיו קשיים ועוד איך, שהיא בכלל לא צופה) לא יגרמו לה להרים ידיים ולהגיד שנמאס לה ולנטוש אותו שוב. וזה לא חייב להיות למסור אותו לאימוץ יש מספיק דרכים אחרות לנטוש ילד...
והדבר שונה לחלוטין מאימהות חד הוריות, אני לא ממש מבינה את ההשוואה. אם חד הורית שמביאה ילד לעולם בין אם תכננה את זה או שזה פשוט קרה לה, עושה את זה מתוך רצון ונחישות להתמודד עם הקשיים, היא לוקחת אותם בחשבון.

כתבתי על כך קודם כי הרגשתי שלפחות מהצד שלי הדיון הגיע באותו שלב לאיזו נקודת "תקיעות". אח"כ קצת הצטערתי, כי נראה לי שבדברי היה משהו פוגע כלפי המשתתפים האחרים בדיון. יצא מכך שאני כאילו פוסלת תהליך שגם הם היו שותפים לו, ומכריזה עליהם כ-"מגובשים בעמדותיהם". לכן התנצלתי.

אמא נוגי, אני כמובן הייתי הרומזת. לכן חזרתי בי והתנצלתי, ואני חוזרת על התנצלותי. אם איננה מספקת אותך, אני מוכנה לשוב ולפשפש בדברי. אני מוכנה גם למחוק את כל הקטע. בינתיים, אינני יודעת אם שמת לב, ערכתי ושיניתי אותו, וגם הוספתי הבהרה בהמשך. אני מאד מצטערת על כך שזה גרם לך להעדר מן הדיון באופן זמני, ואני שמחה ששבת.

קוראת (מעתה קורא ת)