פרידה קשה

כבר לא מבולבלת,
אלה הן האשמות שאת תוכלי לקחת חזרה אל עצמך ולבחון אותם. האם את מוכנה לזוגיות? יודעת להעניק ללא תנאי? מכבדת ותומכת בו ובעסק שלו? האם הוא זה ששם אותך בעדיפות שניה? או האם את מתייחסת אל עצמך כעדיפות שניה?

אני קוראת שוב ושוב את מה שכתבת , אני צריכה באמת לבדוק עם עצמי זאת,יש לי הרבה עבודה , אין ספק!!!
לגבי העסק כבדתי ותמכתי -עד שהבנתי שהעסק הוא הגורם המרכזי לבעיותנו , והוא נילחם בתחנות רוח, כבר 6 שנים ויותר , משקיע ושוקע , רק אם היה יכול להשקיע רבע בנישואים שלנו , אולי מכאן באה האכזבה הגדולה שלי -למרות הערכה הענקית למסירות ולנחישות , אבל על חשבון מה זה בא ....

היום ה-29 לחודש סוף החודש מתקרב , ושתי דירות חמקו לי מהידיים , שסיפרתי זאת לבעלי ,הוא לא האמין וחשב שאני סתם אומרת זאת,שאמרתי שניראה שזה סימן משמיים , הוא אמר " שהוא מקבל מאלוהים מסרים אחרים. ששאלתי איזה מסרים ? הוא אמר שזה לא חשוב ...הייתי אצל מגדת עתידות פעם ראשונה , והיא אמרה לי שאם אני עוזבת את הבית , היא רואה גירושים , ושהוא מבולבל ושיש עליו כישוף , קשה להאמין אבל אני לא יודעת איך לפעול ניסיתי הכלללללללל אין לי יותר כוח.... הלוואי שזה רק חלום רע ואני יתעורר לחיים טובים יותר....

לא ברור יקרה,

באמת... עזבי אותך ממגדת עתידות. זה כבר "פאסה". מה שהיא רואה (אם היא אכן טובה ולא שרלטנית), זה את האנרגיות שלך מהדהדות והיא בסך הכל רואה מה שנכון לאותו רגע. זה לא אומר שזה בהכרח מה שיקרה בעתיד.
לך יש את הכוחות לעצב את פני העתיד שלך. היא רק משקפת את מה שהאנרגיות שלך משדרות לה באותו רגע. בדיוק כמו שבעלך עושה מולך. בדיוק כמו שאת עושה מולו...

האם אין מקום אליו תוכלי ללכת לתקופה קצרה? חברה, אחים, הורים?
אני עדיין מסכימה עם צפריר שהכל פתיר ושחשוב לשמור על התא המשפחתי, אבל המשפחה שלכם עדיין במצב "קפוא" ואני חושבת שדווקא הפרידה הפיזית תביא לשלווה נקודתית שתאפשר לאגור כוחות ולראות מה הלאה.
וכמה שיותר תלחצי עליו בתקופה זו - כך הוא יתרחק ממך יותר ויותר. כאשר מחטטים בחצ'קון, הוא גדל וגדל. כאשר מניחים לו, הוא מגליד לאט לאט. (סליחה על האנלוגיה המוזרה).

ובנתיים, אולי לצפריר יש חותם מרחבי שיוכל לאזן את האווירה בבית או חותם "תהילה" עבורך שיעזור לך להיות עם עצמך. מאחר ולא נראה לי שמשהו יזוז כאן בכוח, אולי אפשר "להזיז" משהו ברמה האנרגטית.

שימרי על עצמך. את בתקופה ממנה תצמחי, תגדלי ותפרחי

באהבה

לך יש את הכוחות לעצב את פני העתיד שלך.

אם את רוצה לדעת איך, אני אשמח להפנות אותך למישהי

היי מבולבלת יקרה !
הייתי אמורה להיות מחוץ לבית ב-1 לחודש , ואני עוד פה , אני דיי היתרגלתי לרעיון , אבל חשה בכעס שלו עליי, באחד הימים בשבוע שעבר הוא היה הרבה יותר רגוע והרשה לי לחבק אותו , ולהיתקרב אליו , אני חשה בצורך חזק לצאת מהבית לא רק בגלל המצב , אני פיתאום מרגישה צורך כזה להוכיח לעצמי שאני עצמאית ,ומצליחה לבד,אני פשוט מפנטזת על זה , אבל הפחד שאולי לא נחזור להיות יחד מוריד אותי שוב לקרקעית - יש לנו עד ה-25 לחודש לקבל החלטה ( אנחנו מפנים את הדירה המושכרת) יש לי בעיה לשכור דירה כעת(כלכלית ) אבל ניראה ,אחשוב על משהו
האם זו צריכה להיות החלטה שבה אני משתפת את בן זוגי לדעתך ? או שמספיק להשאיר מכתב ? אני מרגישה שאנחנו חוסמים זה את זו מכל הבחינות , יש אפשרות לטפל בכך ???
אשמח לדעת איך לעצב את פני העתיד שלי - הדוא'ל - hifromron@walla.com
מוזר מיום ליום זה פחות כואב - תודה לך מכל הלב - שיהיה שבוע טוב

ישנו איזה ספר מדהים שהתחלתי לקרוא: "גלה את ייעודך" משהו בסגנון הנזיר שמכר את הפרארי (אותו סופר למעשה). אגב, זה עכשיו במבצע בסטימצקי (חמישים ש"ח).
ובו מסופר על בחור שאשתו וילדיו עזבו אותו, העסקים שלו לא היו טובים והוא בוחר להתאבד, מצמיד את האקדח לראשו ואז פתאום קורה לו משהו מדהים ה א ר ה!!! ומאותו רגע חייו מתחילים להשתנות לטובה.
ממליצה לך לקרוא, זה יתן לך הרבה כוח ותובנות חדשות!!! מן מסע רוחני מרתק!

אני פיתאום מרגישה צורך כזה להוכיח לעצמי שאני עצמאית ,ומצליחה לבד.
תני לזה להוביל אותך, לפעמים דווקא צריך ליפול לתהום כדי לעלות ולהרגיש חזקה יותר.
(ירידה לצורך עליה) אולי דווקא כשאת תהיי חזקה הוא ירגיש צורך לאחוז בך, אבל גם אם לא את כבר תרגישי שאת במקום אחר. את תרגישי חזקה יותר, שאת מנצחת כל קושי.

האם זו צריכה להיות החלטה שבה אני משתפת את בן זוגי לדעתך ? או שמספיק להשאיר מכתב ?
לא נראה לי מספיק להשאיר רק מכתב.
מכתב זה יכול להיות דבר נהדר אבל הפרידה חייבת להעשות פנים מול פנים לדעתי, גם בקטע של כבוד (בכל זאת חייתם יחד כמה שנים), וגם בשביל להשאיר תקווה עבורו כי הוא חלש עכשיו (אולי הוא עוד ירצה בקשר).
לדעתי את צריכה לשתף ולא לשתף, לא לשתף יותר מדי בחפוש הדירה החלופית (הכוונה לא להיכנס לפרטים) אבל כן לתת לו להבין שאת עושה משהו בנדון.

לא ברור, את גדולה מהחיים!
..."רוצה לשיר, רוצה לרקוד, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר".....(השיר של דפנה ארמוני)

מצאתי שיר אחר שהזכיר לי מיד את הדף הזה...

בסוף העולם/אהוד מנור

אתה תוכל לשכוח
את כל הימים הרעים
ובקלות למתוח
שעה למיליון רגעים.
אתה תוכל לברוח
מאביך, מאמך ומשימך
אך אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אתה תוכל לפתוח
עוד פרק חדש בחיים
אתה תלמד לבטוח
באור, בריחות ובצבעים.
תמיד תוכל לברוח
מאביך, מאמך ומשימך
אך אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תקח את עצמך בידיים
ואל תעזוב.
תיקח את עצמך בידיים
חזק וקרוב.
ותמצא כמו כולם
את הסוף המושלם
שנקרא לאהוב
בסוף העולם.

אתה תתחיל לצמוח
על אף צלקות ופצעים.
אתה תוכל לצרוח
את כל מה שטוב ונעים.
אתה תפסיק לברוח
מאביך, מאמך ומשימך
כי אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תקח את עצמך בידיים....

רוני-בלוני
תודה לך , תודה רבה ...
השיר ממש מתאר את המצב שלו , ואני רוצה להיות שם בשבילו, אבל הוא מעדיף לברוח ...להרוס ...
כמו איש שעומד ורואה שמעליו בקומה הרביעית נופל פסנתר כנף, במקום לברוח, הוא מרים ידיים ומחכה להיתרסקות.
מישהו יודע על החוקים בפרידה ? (מורדת)
מה ההבדל בכלל בין פרידה לגרושים -שלא יודעים את מטרת הפרידה???
אני פשוט מאושרת להיכנס לדף הזה ... כולם ממש גדולים

@ )

רוני -בלוני
השיר שהצגת פה של אהוד מנור הוא שיר הפתיחה של הסרט" בסוף העולם שמאלה" - ושרה אותו נינט טייב ממש שיר יפה .
תודה @}

כבר לא...
_אני לא מעודדת פרידה, אלא לקחת צעד אחורה כדי לנשום. לפעמים הניתוק הפיזי עוזר לקבל פרספקטיבה.
נכון שלנו יש ילדה שבוודאי מהווה גורם מאחד, אבל אני חושבת שהפרידה הפיזית עשתה לנו רק טוב.
אני מסכימה עם מה שכתבת, אבל לא בטוחה שהייתי יכולה להגיע לזה ללא הניתוק והתהליך האישי שעברתי ושהוא עבר בנפרד._

במובן הזה בהחלט כן. עם זאת, יש להבין כל כל זוג ומסכת האיזון המתבקשת בעבורו. כאשר ההתאמה כל כך מתאימה, או מתואמת מלכתחילה, בבחינת אותה התאמה בסיסית בין בני זוג, מתבקשת הפרידה הפיזית לשם בירור פנימי.
עדיין, למעט אותה פרידה פיזית של מגורים, לא התחוללה כל פרידה זוגית. לא במישור הפורמלי ולא במישורים ובמובנים רבים המקיפים תחומים רבים. כך, עדיין התחולל הבירור האישי דרך הזוגיות. יחסים מתקיימים גם בהיעדרם. כאן, לא הילדה המשותפת דווקא היא ששמרה על הערוץ הזוגי הזה. שכן המקרה הפרטי הזה אינו שכיח מבחינת הזיווג עצמו (בני הזוג עצמם) ועדיין המסד לבירור הוא אותו מסד, אותה מחויבות בסיסית העולה מתוך חיבה וחיוביות לברר את האישי והזוגי.
ועל כך ועל עוד שמעבר לכך - ישר כוח.

_לקח לי שנתיים להבין, אבל באמת להבין ולהפנים, את מה שכתבת! (מתיחלת הדף ועד סופו).
אני חוזרת לזה שבתוך עין הסערה מאד קשה לראות את זה ולהבין את זה._

והנה את במקום הזה שאת עצמך מבהירה לאחרת את אותם פינות נסתרות מעיניה. מכאן, יכולה לראות את עיקר העבודה הזו של הארת פנים נסתרות במבט מקיף, כשער אל מקום חדש. מוזמן האדם להיכנס בו אך ורק בקצב האישי שלו ומתוך חירות הבחירה.
מודעות עולה כהרף עין. מרגע זה מתגברת ומתפרשת דרך המחשבה וההרגשה אל תוך מגוון הדעות והאמונות הישנות. שינוי זה אלה מחלחל לרמה הגופנית בתהליך של הבשלה. תהליך זה לעולם יהיה מלווה במפצים כאלה ואחרים, ברגעי הדין המגובים בחסד - דרמות ואירועים שמטלטלים את הנפש, כמו מבקשת הנפש להיטלטל כך שתשיל מעליה את עורה, וכך, התרחבות מודעותה תתעטף באור חדש.

להבה של נר אחד מסלקת אפלה גדולה. אפלה במובן הזה היא אותו מקום שמבקשת הנפש להיכנס שמה לבירור וטהרה. כאמור - אור חדש. הארת הדברים באור חדש אם כך היא מהות הדף הזה.

ואורך - מאיר למרחוק.

<שלם>

צפריר,

תודה @} . את החיבוק תקבל ביום שישי!

לא ברור יקרה,

מקווה שימיך עוברים בשלווה.
האם זו צריכה להיות החלטה שבה אני משתפת את בן זוגי לדעתך? או שמספיק להשאיר מכתב? אני מרגישה שאנחנו חוסמים זה את זו מכל הבחינות , יש אפשרות לטפל בכך ???
לדעתי כן לשתף אותו ברמת העדכונים, אך לא ברמת ההחלטות. ובוודאי לא להשאיר מכתב, שהרי את אוהבת אותו ורוצה להיות איתו. תנהגי כלפיו כאל אהוב, לא כאל אויב. תעבדי את הכעס שלך, אבל אל תתיחי אותו בו.

נזכרתי במשפט שמלווה אותי כבר הרבה שנים:
If you love something, let it go
If it comes back to you, it's yours
If it doesn't - It never was

אני פיתאום מרגישה צורך כזה להוכיח לעצמי שאני עצמאית ,ומצליחה לבד,אני פשוט מפנטזת על זה.
אין האחד בא על חשבון השני!
כל החוכמה בזוגיות היא שאפשר יהיה להיות עצמאית, מצליחה, לרקוד, לשיר, לעוף מעל העיר... וגם להיות בזוג.
אני היום מבינה שאם כל אחד מאיתנו ייתן תמיכה לשני לעשות זאת, שנינו נעוף גבוהה יותר, נצליח יותר, נרקוד ונשיר ביחד. התמיכה מאפשרת צמיחה.

אני לא יודעת כיצד את יכולה להחזיר אותו אליך, אבל אל תחשבי שהוא זה שחוסם אותך. זה מחזיר אותי לעניין האחריות האישית.
תקחי אחריות על החלק שלך במערכת היחסים. משם תוכלי לצמוח. שום דבר לא יקרה בכוח.

שולחת לך

חם

הגיע היום!
היום אנחנו חוזרים לגור יחד

אחרי פרידה של כמעט שנתיים, הרבה מים שעברו בנהר, הרבה תובנות, גילויים, תהליכים, דילמות, הארות, הערות, בכי, בדידות, חופש, שאלות ועוד....
הגיע היום שאני יכולה להרגיש שלמה עם הבחירה המחודשת שלי בבעלי.

האמת - חיכיתי לצילצולים, לפרפרים בבטן, להתאהבות מחדש.
רק אחרי שוויתרתי על התחושות הללו, על הפנטזיה שמקבעת אותי בחלום ומרחיקה אותי מהמציאות, יכלתי לעשות בחירה מודעת, לבחור באהבה, לבחור בבעלי.
והכי מצחיק, זה שאני היום עוברת עם צילצולים, פרפרים והמון ריגושים.

מה גיליתי?
גיליתי שכולנו חלק מהשלם ובכולנו יש הרכב של הכל. בכולנו תשומת הלב שלנו מתמקדת בדברים מסוימים ואנו מחצינים חלקים מסוימים. חלקים אחרים נשארים מוסתרים. במודע או שלא במודע.
באשר אנו פוגשים מישהו שמוצא חן בעינינו, זה בדרך כלל כי אנו מתחברים לחלקים בו שאנו אוהבים בעצמנו וההפך.

גיליתי שכאשר בן זוגי עושה דברים או מתנהג באופן שאינו מוצא חן בעיני, זה רק שיקוף של חלקים שבי שקשה לי לקבל. ואז אני זורקת את זה עליו ואומרת "את האיכסה תסחוב אתה!" ואז הוא סוחב את האיכסה שזרקתי עליו ואז אני לא אוהבת אותו כי הוא מלא באיכסה. רק שכחתי שאני זו היא שזרקתי עליו את האיכסה שלי!!!
יחד עם זה, למדתי שכאשר הוא מנסה לזרוק עלי את האיכסה שלו, אני יכולה לסחוב את זה ואז הוא לא יאהב אותי, או שאני יכולה לזהות את זה ולהגיד: "רגע, האיכסה הזה הוא לא שלי. הוא חלק מהסיפור שלך. לא מתאים לי לסחוב את זה. אבל אני אשמח לשקף לך את זה ולעזור לך להפתר מזה מחוץ לקשר שלנו".

גיליתי שזוגיות זה נדנדה. סוג של ריקוד. כאשר אנו הולכים ומתרחקים, נוח יותר וקל יותר להתרחק מאשר להתקרב לזה שמתרחק. החוכמה היא לזהות את המצוקה של השני ולתמוך בו בקושי. כך גם לו יהיה את הכוח לתמוך בך בקושי שלך. כך יוצרים אמון.

האמון צריך לבוא קודם כל מעצמך. כאשר יש בך אמון בעצמך, אתה מקרין את זה וזה יוצר קשר של אמון.
כנ"ל לגבי כל תחושה.

גיליתי שניתן ליצור ולברוא מציאות. גיליתי את היצירה שלי של ההפרדה. גיליתי שיש לי את היכולת, את הכלים ואת האנרגיה ליצור מה שאני רוצה שיהיה לך בחיי.

גיליתי את האחדות שבהוויה. גיליתי את היקום ששואף לאיזון. גיליתי שאני חלק מהשלם.

גיליתי שזה ממש לא משנה מי יהיה בן הזוג שלי. כל מה שאני ארצה ליצור, אוכל ליצור עם כל מי ממעוניין לצאת איתי למסע. והנה - יש מתנדב מהקהל... ולא סתם מתנדב, אלא האבא של הבת שלי, שהופך אותו למתנדב בעדיפות מספר אחד! והוא לא בעדיפות מספר אחד כי הוא האבא של הבת שלנו אלא כי אני בחרתי בו!
בחרתי בו לפני כ-8 שנים, ואני בוחרת בו שוב היום.

היום זו בחירה מודעת, בחירה מתוך בחירה, מתוך קבלה, מתוך אהבה.

האם אני פוחדת? כן ולא. יש בי חששות לגבי איך יהיה ומה יהיה ומה אם...???
וכל פעם שאני פוחדת, אני מחזירה את עצמי לבחירה שלי. למרכז שלי. למסלול שלי. לאהבה שלי.

יש לנו עוד תהליך לעבור יחד ולחוד ולהתארגן מחדש כתא משפחתי (הבת שלי שאלה אותי "אמא, אחרי שנעבור אצל מי אני אהיה בשבת הזאת?), וכפי שידוע לנו החיים הם רכבת הרים. אך אני כבר לא פוחדת מהתהומות. אני כבר לא פוחדת להכשל. אני כבר לא פוחדת מהכעס, מהכאב. אני יכולה לחיות עם כל זה. יש לי את הכלים, יש לי את התובנה שזה חלק מכל הדיל הזה של לחיות כאן. זה חלק מהשלם. וזה בסדר גמור.

ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לארוז
עדכונים בהמשך.

בהמון אהבה

שמתם לב לתאריך?!

כלכך משמח לקרוא מה שאת כותבת. את נשמעת אישה שעשתה עבודה עמוקה עם עצמה ונמצאת במקום ברור יותר.
טוב שכתבת ושיתפת (אותי).
תמיד משמח לשמוע לע איחודים ולא על פירוקים...

הבת שלי שאלה אותי "אמא, אחרי שנעבור אצל מי אני אהיה בשבת הזאת?

וואו איזה כיף לשמוע, עשית לי את הבוקר.
יש בחיים הפתעות.... מסתבר..... אכן דרך ארוכה. שיהיה לכם רק טוב
..."והם חזרו לחיות יחד באושר ועושר עד עצם היום הזה".....

את האיכסה תסחוב אתה!"
גם אני רוצה ללמוד משהו, אולי תוכלי לפרט???

ועוד שאלה, אחרי שחוזרים לחיות יחד, יש איזה שהם הכנות שעשיתם?? חלוקת תפקידים ברורה?? משהו כזה??

שליחה על ידי ענת* » 25 דצמבר 2005, 00:36

אני בת 43 ונשואה כבר 22 שנה.
לאדם מרתק. אמן בחסד, אבל יוצר כמעט רק למגירה.
עברנו הרבה מאד בשנים הללו. שמחות ואושר, וגם קשיים דרמטיים וצרות שאני לא מאחלת לאף אחד.
תפקידי לשמש בבית כסלע של יציבות – אני מפרנסת באופן קבוע וללא הפסקה כמעט במשך כל השנים הללו ומגיל צעיר, משלמת חשבונות, יוצאת לפגישות בבית הספר של הילדים, זוכרת תאריכים, עונה תמיד לטלפון שלי ופותחת דואר. בשעות צרה , כשהוא מרשה לעצמו להתמוטט ולהיעלם, מטפלת בכל המגע עם העולם החיצון.
תפקידו להיות עפיפון ולתחזק ולטפח את הבית והגינה.
לפי יכולתו הוא גם מוצא עבודות מזדמנות ופרויקטים ויוצא לעבוד. לדעתי עבד בכל 22 השנים האלו, באופן רצוף אם מחברים את כל ימי העבודה, כ60% מהזמן בלבד. כל השנים אנחנו על סף מחסור, ובכל זאת הצלחנו לרכוש בית נפלא, ולגדל 3 ילדים בחינוך פתוח, שעלה לא מעט כסף.
אלא שבזמן האחרון שוב ושוב הוא עושה החלטות לבד, לגמרי בלעדי, כאילו מחפש עצמאות וביטוי דוקא בתוך התחומים המשותפים שלנו. הרבה זמן כבר לא יצא לעבוד, אולי למעלה מחודש.
אני שיניתי במשך השנים הללו מקצוע, אני מצליחה למדי, נפגשת עם הרבה אנשים.
הוא סגור בחברה מאד מסוימת – אנשים קצת איטיים, רובם מעשנים גראס, תחושת זמן שונה מאד משלי.
אני מוכנה לספוג הרבה, אבל הוא כל הזמן מותח את הגבולות – מושך את הזמן בו הוא לא מביא פרנסה, פותח חובות גדולים בתשלומים שבתחום אחריותו, ובעיקר – משנה דברים בבית בלי להתיעץ איתי.
אני מרגישה כמו דיירת משנה – מגיעה פתאום הביתה מיום עבודה או נסיעה, ומוצאת שינויים בלתי הפיכים שמאד לא מוצאים חן בעיני.
בשנה אחרונה פתחתי את המשרד שלי באחד מחללי הבית, מה שעוד החמיר את המצב – אני ממש נבוכה ומתביישת כאשר הלקוחות שלי מגיעים לבית של האדריכלית / מעצבת שלהם ומוצאים תמיד תכנון לא טוב, חורניות, עבודות לא גמורות. כאילו הוא החליט לחבל לי בקריירה.
אני רוצה להיפרד, מרגישה שזה הרגע האחרון האפשרי למצוא זוגיות נוספת, מסוג אחר, עם שותף אמיתי שאפשר לחלק איתו דברים.
הבכור כבר עזב את הבית, האמצעית בצבא, והקטנה איתנו, חווה ברוב רגישותה את כל הדקויות הללו.

לא יודעת מה לאמר לך, אני יכולה רק לתת חיבוק ולומר שאני מקשיבה לדברייך.
מה לגבי יועץ נישואין או שיחה פתוחה משותפת?

שלום רב,

בזמן האחרון עסוקה עם המעבר...

רוני בלוני וענת יקרות,

רציתי לענות והתחלתי לנסח תשובה ואז קראתי קטע בספר "מסר האנשים האמיתיים" מאת מרלו מורגאן:
"כמו בני שבט אינדיאנים רבים בארצות הברית מטמינים אנשים אלו שכשאתה יושב במעגל, חשוב מאד שתבוננן... במיוחד באדם היושב בדיוק מולך, שכן הוא השתקפותך הרוחנית. הדברים שאתה רואה ומעריך באדם זה הם התכונות הקיימות בך, שברצונך לפתח יותר. פעולותיו, מראהו והתנהגותו שאינך אוהב הם דברים הקיימים בך שעליך לבחון ולשפר. אינך יכול לזהות באחרים את מה שאתה תופס כטוב או רע, אלא אם כן אתה עצמך בעל אותם מעלות וחסרונות ברמה מסויימת שדל הווייתך.
הם (שבט האנשים האמיתיים) מאמינים שלכל אחד יש את היכולת לשנות כל דבר שהוא רוצה באישיותו. אין גבול למה שהוא יכול להשתחרר ממנו ולמה שהוא יכול ללמוד. הם מאמינים גם שהשפעתך האמיתית היחידה על אדם אחר היא באמצעות חייך, הדרך שבה אתה פועל ומעשיך. אמונה זו מביאה לכך שבני השבט מחויבים כל יום להיות אנשים טובים יותר."

עד כאן מתוך הספר.
וממני, אני יכולה לספר שזה מה שגילית במהלך התהליך.
שכאשר אני כועסת על בן זוגי, או משהו שהוא עושה מרגיז, דוחה, מעליב וכו'... אני בודקת מה זה מפעיל אצלי. על מה זה יושב אצלי. מדוע אני מגיבה כך.

אני הבנתי שבן-זוגי לא השתנה מאז שהכרנו.
מה שהשתנה זה מיקוד תשומת הלב שלי!!!
כאשר הכרנו והייתי מאוהבת, מיקדתי את תשומת הלב שלי לנדיבות, לשמחת חיים, לתחומי ההתעניינות, לחיי החברה...
מאחר ואלו הדברים שראיתי בו, אלו גם הדברים שראיתי בי.
לאחר זמן, היו ציפיות, אכזבות, מצב כלכלי קשה, דרישות, כמובן שלידת הילדה הסבה את מיקוד תשומת הלב למקומות אחרים, וכך מצאנו את עצמנו מתרחקים זה מזו.
הריחוק היה לנו לא נעים והביא איתו עוד קשיים, כך שמיקוד תשומת הלב עבר למקומות שונים לגמרי ממה שהיו בהתחלה.
תשומת הלב עבר למקומות של "אתה לא מתייחס אלי.." (אני לא התייחסתי באותה מידה), כל הזמן יש לך טענות" (כל הזמן היו לי טענות), "אתה כמעט לא בבית" (אני ברחתי כמה שרק יכלתי) וכו' וכו'.
כאשר הבנתי שאני מאשימה אותו בתסכולים שלי וההפך, יכלותי להתחיל לחפש את השביל שמוביל לדרך חזרה.

והנה - הגעתי.
ועכשיו אני מבינה שזה תלוי בי במה למקד את תשומת הלב.
אם אני ארגיש כמו "אורחת" בבית, זה מה שאני אחווה ממנו. אם אני ארגיש (אחליט ואז אפנים ואז ארגיש) שאני חלק מהבית, זה מה שאני אחווה ממנו.
כלומר מה שאני רוצה שיהיה - אני יכולה ליצור. מה שאני יוצרת - זה מה שיהיה.
ומה שמאד חשוב - זה התקשורת!
בן הזוג לא יכול לנחש מה קורה אצלך בראש ובלב.
הוא רק מגיב לאנרגיות, ואם יש בך תסכול - הוא מגיב לתסכול. אם יש בך כעס, הוא מגיב לכעס. אם יש בך פחד - הוא מגיב לפחד.
מאד חשוב לדבר ולהסביר מה את מרגישה. מה קורה בתוכך.

בהמון אהבה

זו הייתי אני שכתבתי מקודם, שכחתי לשנות את השם בכותרת @}

כל מילה זהב. מזמן הבנתי את זה. וזה בדיוק הקושי.
הקושי הוא שאני מטפלת במשפחתי ונותנת כל מה שאני יכולה... ותמיד אבל תמיד עלי מוטלת האחריות ל ב נ ות!
(מהמילה בנייה)
וזה מה שמתסכל אותי.

האחריות היא תמיד מוטלת עלי והוא ממש מתנער מאחריות.
כל מה שאפשר להשאיר בשבילי (מסיבות של הילדים, עבודות בית, טיפולים של הבת, חוגים, לקחת ילדה לרופא), מסתבר שגם כשמנדבים אותו משהו משתבש (אולי לא מספיק רצון) ואז עלי לעשות זאת בעצמי.
ואני באמת מבינה אותו ולא מבקרת אף פעם אבל מאבדת ארגיות לעשות ה כ ל בעצמי.
זה מתסכל. לעתים זה נותן תחושה של כוח אבל במשך הזמן זה מתיש ממש.
עצות יש???

ואגב, לא שאני חושבת על פרידה. ממש לא.
אני אוהבת אותו בכל ליבי אבל מרגישה שאני מבינה אותו יותר מדי
ואת ההסברים שלי (כמו על מה אני מרגישה, הסברים בונים) הוא מקבל כמובן מאליו,
מקסימום מרוקן מדיח באופן חד פעמי ובטוח שבזה מעתה הוא מעורב.

אני לא יודעת עד כמה זה יהיה רלוונטי עבורך, רוני, אבל קורה לעיתים קרובות שאחד מבני הזוג מזוהה ומנוהל כל כך על ידי הצדדים (דמויות, פנים) האחראיים, הרציניים, המשקיענים שלו, שהצד השני שומט כל קשר לצדדים אלו בתוכו ומזדהה עם צדדים מנוגדים במובן מסויים (למשל, הבטלן, ההיפי, החפפן, 'לא בא לי', זה שלא עושה עניין וכדומה....)

זה קורה באופן לא מודע ובדרך כלל לא מתוך כוונה רעה.
נוצר מין ריקוד כזה של בני הזוג כאשר כל אחד עושה שימוש רק ב'צד אחד' של המערך הנפשי שלו וכלוא בתוכו.

הצד האחראי שלך כועס על חוסר השותפות שלו ואולי להפך. יתכן שהצדדים המנהלים אותו בתחום זה חושבים שאת 'עושה עניין מכל שטות' או חסרת קלילות. הפרטים יכולים להשתנות - הפרינציפ הוא החשוב כאן.

אם תצליחי להזדהות פחות עם הצדדים האחראיים שלך, ותמצאי דרך לבטא ולו מעט חוסר אכפתיות/אחריות - יתכן שצפויה לך הפתעה - כי זה משחרר לפעמים את התקיעות הזו בין דגמי האנרגיה. כשלא תמיד הכל על כתפיך מהבחינה האנרגטית - משהו ישאר לכתפיים שלו.

שליחה על ידי ענת* » 27 דצמבר 2005, 00:11

מה שרוני מתארת ואני מאד מזדהה איתה זה את השחיקה.
אנחנו לוקחות על עצמנו אין סוף אחריות, כל דבר נוסף נראה רק עוד עומס קטן, ובסוף מגיע משהו פעוט וטפשי, ומתפקד ממש בתור הקש ששובר את גב הגמלה.
ואז פתאום הרומנטיקה קורסת. השותפות והשוויון והכיבוד ההדדי נראים לי כרגע הרבה יותר חשובים מהאהבה.
בהעדרם היא פשוט כבה.

לבטא ולו מעט חוסר אכפתיות/אחריות
אורה, אני לא מדברת כאן על הדברים הקטנים (לקפל כביסה, לזכור לקנות חלב במכולת, לרוקן מדיח) שעליהם ניתן לוותר אחרי יום עבודה עמוס או כשלא מתחשק, גם לי לא תמיד מתחשק, יש תקופות שכן מתחשק ויש תקופות שלא מתחשק....
על מדברת על לקחת אחריות מסוג אחר, כמו: לא להרגיש "נטל" כשצריך ללכת עם הקטנה למסיבת חנוכה,
לא להרגיש "נטל" כשצריך לקחת את הבת הגדולה לרופא. אתם וודאי מכירים את הדף שלי בלוג אנחנו מתמודדים
ולכן אני נוסעת עם הבת הגדולה לטיפולים פעמיים בשבוע (מפסידה גם קצת עבודה) שעה נסיעה הלוך ושעה וחצי נסיעה בחזור - גם הוא יכול להפסיד עבודה, אני חוזרת מהטיפולים וצריכה להכין ארוחת ערב.
כל פגישה בבית הספר אני רצה (ויש הרבה), נידבתי אותו לקחת את הבת הגדולה לבדיקת דם - הוא כל כך ריחם עליה שלא יצא כלום והייתי צריכה לעזוב את העבודה ולקחת אותה בעצמי.
יש דברים מסויימים (הדברים הקטנים) שצריך לעשות אותם עם אהבה ולא עם קיטורים, לא להכין ארוחת ערב "לצאת ידי חובה" אלא להכין אוכל שהבנות אוהבות כדי שבאמת יאכלו!

בעלי עובד ברוב בשבתות ומקבל תמורת השבת ימי חופש באמצע השבוע.
בימי החופשה שלו באמצע השבוע אני מבקשת ממנו לסדר מעט רבע שעה לפני שאני מגיעה הביתה, אני חוזרת מהעבודה והוא כל הזמן ישן (לפעמים יש יומיים בשבוע) ולא נגע בבית בכלל. ואילו כשאני בחופש (שישי שבת) אני עובדת בלי הפסקה, מנקה את הבית, מבשלת, מסדרת, כביסה, מאכילה, רוחצת ... הכל! בלי חופש.
אז אני מבינה אותו מאוד רוב הזמן הזמן אבל גם אני בן אדם שזקוק לעזרה לפעמים. אני קורסת.

אני מאוד אוהבת אותו ומרחמת עליו בלי הפסקה (מסכן, הוא עובד קשה, הוא עייף, אין לו חשק) אבל מה איתי???
אני לא עובדת? אני לא עייפה?
הוא לוקח על עצמו פה ושם "תפקידים גבריים" ואני מלאת הערכה (גם במילים) אבל לי הוא לא מפרגן בכלל.

לוקח אותי כמובן מאליו. מה אפשר לעשות?

אז אני כן בכיוון, נראה לי.
יתכן שאת מזדהה גם עם "האמא הטובה" שבתוכך, אם לא עם "סופר אמא": במצב כזה לפעמים אנחנו מזוהים עם דמות שגורמת לנו לעשות הכל הכל הכל. ברור שדמויות אחרות קורסות ומתרגזות - בין השאר דמויות שמרגישות פראייריות, דמויות שגם הן היו מאושרות לישון איזה יום כל היום או לקבל ארוחה טעימה מבן הזוג, דמויות שזקוקות לחופש ומנוחה.

מציעה לך להתבונן פנימה (גם) ולראות האם יש לך דעות מגובשות איך אמא טובה אמורה להיות.
אם יש לך משנה סדורה בנושא - נסי לראות מי מדבר. האם זו אכן סופר אמא או מישהו אחר?

ונסי למצוא שוב בתוכך מישהו שלא נושא בעול - מישהו שיכול לומר משהו כמו: "אז לא יאכלו". "אז לא מסודר". משהו בכיוון הזה.

הרעיון אינו להפסיק להאכיל את הילדים חלילה. הרעיון הוא לצאת מקבעון אנרגטי - ניהול מוגזם על ידי חלק מסוים בתוכנו שמוציא אותנו מאיזון ותורם להוצאת הסובבים אותנו מהאיזון גם כן.

הרעיון אינו לחוש אשמה. את לא אשמה - אלא לראות מה אפשר אולי לשנות במערך האנרגטי הפנימי שלך, בינך לבינך, בלי להגיד לו דבר.
ולהתבונן מה קורה אם מדי פעם את מצליחה באמת לוותר על זה שצריך לעשות. מוותרת על הציפיות ממנו, מעצמך. מרפה. ולא אומרת מה את עושה. רק מתבוננת בסקרנות.

ספרי לנו מה קורה.

אורה אני בהחלט מבינה על מה את מדברת.
אז יש חלקים שעליהם אני לא יכולה לוותר (טיפולים של הילדה וכאלה).
על חלקים אחרים ויתרתי (סדר ונקיון, בקושי יש לי זמן לעצמי, כלומר אני עושה דברים פה ושם אבל לא באופן מושלם כמו קודם. האנרגיות מוגבלות ומכוונות כרגע לדברים אחרים חשובים יותר) ואכן הבית במצב זוועתי. אף אחד לא לוקח אחריות בעניין. (אני אומרת לעצמי כל הזמן שזה מצב זמני).
לגבי הארוחות - (נשאר רק ארוחת ארבע וארוחת ערב. צהריים יש בבית הספר ובגן) לימדנו את הבת הגדולה (בת שבע בקרוב) להכין כריכים לה ולאחותה, ואת הבת הקטנה (בת חמש) לקחת לבד קערה וקורנפלס.
השכבה - אני עושה זאת בעצמי (כי אישי טוען שאין צורך להשכיב ילדות בנות שבע וחמש, שילכו לישון לבד הן כבר גדולות).
מקלחות - מתרחצים יום כן ויום לא (פחות או יותר, גם תלוי במזג אוויר: דוד שמש).
אני משתדלת לשתף אותו בכל דבר ולא "להיחנק" עם התחושות שלי, ולא להרגיש לבד במערכה.
אבל בכל זאת אני מוצאת עצמי אחראית על המון דברים.
אני אחשוב על דברים נוספים...

"סופר אמא": במצב כזה לפעמים אנחנו מזוהים עם דמות שגורמת לנו לעשות הכל הכל הכל.
זו אמא שלי זה ברור, זה בדיוק מה שגם היא מצפה ממני. החזקה השולטת והיא מאוכזבת ממני כשאני לא.

האם יש לך דעות מגובשות איך אמא טובה אמורה להיות
אמא טובה לא אמורה להיות אחראית בעצמה על הכל, צריכה להיות חלוקה כל שהיא, אין לי ספק.
אני עוד אעבוד על כך, בינתיים אני מנסה גם להעביר תחומי אחריות (מוגבלים!) לבנותי .

מה שמשגע אותי גם, שעבודות מסויימות בבית הוא לא אוהב לעשות אז הוא לא עושה.
ואני, מעולם לא היה לי זמן לחשוב על מה אני אוהבת ומה לא.. עשיתי... פשוט עשיתי....

תודה אורה.... את ממש עוזרת......

אני שמחה שזה עוזר.

המילים שלך:
ואני, מעולם לא היה לי זמן לחשוב על מה אני אוהבת ומה לא.. עשיתי... פשוט עשיתי....

ממש נשמעות כמו האמא הטובה במצבה הקורבני משהו.......

האם לפעמים מתעורר בך זעם על בעלך/הילדות?
(סליחה אם פיספסתי משהו במעלה הדף)

_ואני, מעולם לא היה לי זמן לחשוב על מה אני אוהבת ומה לא.. עשיתי... פשוט עשיתי....
ממש נשמעות כמו האמא הטובה במצבה הקורבני משהו......._
לא מסכימה איתך, לא כל דבר בחיים אהוב עלינו ובכל זאת לעתים אין ברירה ועושים.

האם לפעמים מתעורר בך זעם על בעלך/הילדות?
כל החלק שלי בדף התחיל מתרעומת, מזעם על בעלי.
אבל נדמה לי שכל זה קשור למשהו אחר שאני לא רוצה לפרט כאן. בעיקר בגלל שאני אוהבת אותו בכל ליבי.
יש לו תקופות טובות ויש לו תקופות פחות טובות.
מה שקשה לי זה להשלים אותו, כל הזמן ובעיקר בתקופות הפחות טובות שלו.

נכון, עושים גם דברים שלא אוהבים - אבל השאלה אם העשייה מעוררת בנו זעם או שהיא ממקום ענייני.

אם היא מעוררת זעם - העשייה אינה ממקום ענייני.

יכול להיות שכדאי לך להבחין מי בתוכך זועם וכולי.

אם הכיוון הזה בכלל מדבר אליך - אשמח לדייק ולהעמיק יותר.

שלום לכם- נורא חסרתם לי....
אני כתבתי את הסיפור המסובך שלי בדפים הקודמים... חזרתי !!!
אני גרה עכשיו בדירה שכורה אני ובעלי ניפרדנו לזמן לא מוגדר, בזמן הזה בעלי בקשר איתי יותר מבעבר ,
פיתאום קנה לי אוטו, פיתאום שואל מה אני צריכה ?והאם אני מסתדרת? בכל פעם אני מפתחת ציפיות מחדש,
האם יהיה נכון לבקש להגדיר את הפרידה ??? או לזרום ולראות מה יוליד יום???
יש לי תחושה שאני במצב המתנה מבחינתו ,וזו הרגשה לא נעימה בכלל.
מה עושים???
תודה ... ושיהיה שבוע טוב@}

לא ברור יקרה,

מאחר ואיום הנוכחות שלך מצד אחד, ואיום הפרידה מן הצד השני, כבר לא מרחפים מעליכם, יש לבעלך את החופש לנהוג כרצונו. מתוך חופש ולא מתוך מחוייבות/ציפייה/צורך וכו'.
אך אל תתבלבלי מזה. זה טוב וזה יפה, אך זה עלול להיות מאד מבלבל.

מה שחשוב להגדיר, זה מה את רוצה. כיצד את רואה את הקשר בתקופה זו?
קודם כל לעצמך, ואחר כך איתו.
נראה לי שבתקופה האחרונה את גם חיית איתו מתוך פחדים וכעת יש לך הזדמנות לברר עם עצמך מה את רוצה.

היתרון בלהגדיר את תחומי הפרידה, הן בכך שאת יודעת היכן את עומדת. זה מאד חשוב. אם את לא יודעת למה מתכוון המשורר (במקרה הזה, בן הזוג), זה יגרום לך בילבול, ציפיות, אכזבות ועוגמת נפש.

ייתכן והוא מקסים עכשיו משום שהוא מרגיש הקלה, או רגשות אשם, או געגוע או כל רגש אחר.
אך תזכרי כי זה שלו. אלו דברים שעליו לפתור עם עצמו. ולך יש עניינים לפתור עם עצמך.

קחי לעצמך זמן בו את מגדירה לעצמך מה התהליך אותו את רוצה לעבור עם עצמך ותנסי למצוא את הדרך הנכונה לך לעשות את זה. הבירור הזה חשוב על מנת שתוכלי להיות בזוגיות מבלי לחוות שוב את החוויות שהיו לך בזוגיות זו - הגם אם בן זוגך הבא יהיה בעלך!!!

אני מאחלת שנה אזרחית מלאה באהבה וצמיחה ופרחיה ושמחה

ממני בהמון אהבה

אני רוצה שזה יהיה מאחורינו ...
היום היה לנו קטע ממש לא נעים בו הרגשתי מועקה רצינית .
בעצם זה התחיל ביום שישי הזמינו אותי לארוחת ערב ,סיימתי את העבודה ותהיתי מה אני הולכת לעשות??( הכלב שלו היה אצלי)
ודיי קשה לי עם זה שהוא לבד בקראוון ,אז שאלתי אם הא מתכנן משהו? , הוא אמר שהוא תיכנן לבא אליי...אם זה בסדר מצידי?! אמרתי שמצידי זה בסדר -והיתכוונתי לזה. הכנתי ארוחת ערב קלה, בציפייה שהולך להיות נחמד.
הוא מתקשר קצת יותר מאוחר ושואל אם אני רוצה להתלוות אליו לחברים משותפים , לא התאים לי , כי כבר הכנתי לאכול , ורציתי להכין את עצמי לעבודה .
הוא החליט ללכת לחברים שלו , והודיע שיתעקב כשעה , אמרתי לו שאני מתחילה לאכול ולהיתארגן,(הוא אמור לבא לקחת גם את הכלב)ושלא יתעקב .
בסופו של דבר הוא היתעקב ובא באיחור , אחרי שסיימתי את הארוחה , ואחרי שכבר ניכנסתי למיטה(בסלון).הוא ישב בסלון ראה טלויזיה ,עד שנירדמתי ,והוא הלך ואכל את האוכל שהשארתי על השולחן.
למחרת שלח לי sms שאומר"מה את כועסת"??? שאלתי על מה לכעוס? והוא אמר" אם את לא כועסת למה את לא מתקשרת??? ".
בכל מקרה אתמול הרגשתי רע מאוד כי הוא מתקשר בסביבות 17:00 ושואל לשלומי , ומה אכלתי? אמרתי לו שעכשיו אני מכינה מרק, והוא שאל אם יוכל להיצטרף? עניתי שכן בשמחה,אז הוא אמר שב18:00 יש משחק אם אני יכולה לשמור על הכלב , לא עניתי,כי באמת לא התאים לי , אבל לא רציתי להיות קטנונית,ואז הוא מוסיף " חשבתי גם לבא לישון אצלך...
ואני היתבלבלתי ולא ידעתי איך להגיב ,אז שאלתי מתי הוא מגיע ???( מגיע מהמשחק) הוא הבין ששאלתי מתי אתה מגיע - להחלטה . וענה - " להחלטה עוד לא הגעתי והוסיף אני יסתדר עם הכלב, ואל תכיני מרק."
באותו רגע לא הבנתי על מה הוא מדבר ,אבל ששחזרתי את השיחה הבנתי שפשוט היתה אי הבנה. לא תיקנתי את הטעות כי אני חושבת שזו הדרך שלי להשים את הגבול מבלי לפגוע בו.

הרגשתי שאני טובה לעשות בייביסיטר ,כביסה ,מידי פעם אוכל , אבל הוא עוד לא קיבל החלטה אם הוא יכול להיתחייב לקשר זוגי איתי , כאילו מה אני "ברירת מחדל"??!!!היום בבוקר הוא שלח דוא"ל :
" בסה'כ ניסיתי להיות נחמד ,ולבא הערב ,אבל כניראה שלך יש תנאים , ועדיין רוצה תשובות, אני הולך לישון , לילה טוב."
והרגשתי לא ברור בכלל ,בהתחלת כל הבלאגן אמרת שאתה רוצה שקט, שאתה מחפש לבד ,עכשיו שאתה לבד , אתה רוצה קשר מסויים , שבמידה זו או אחרת ניראה לי שזה ניצול , פיתאום לבא ,פיתאום להביא כביסה , וגם לאחר שאתה מבטיח שתבוא אתה מאחר???? אני לא רוצה להרגיש בובה על חוטים,ואני לא אמרתי שום דבר על להגיע להחלטה,אמרתי שאנחנו צריכים לדבר על זה בכדי להשים את הגבולות...

נכון רוב הזמן אני הייתי רגילה בנישואים להיות לבד , והיסתדרתי עם זה, גם עכשיו בפרידה אני מסתדרת , אבל נורא חוששת להיפגע ,או לפגוע .
כבר לא מבולבלת יקרה שוב תודה ,הרבה נשיקות וחיבוקים לך ולכולם לשנה אזרחית מלאה גדושה ומספקת... אמן

ואוו מליון דברים עברו מהפעם האחרונה...היתעייפתי
אז ככה גילתי שהיתה מישהי בתמונה (אולי גם עכשיו-אני מרפה וניראה) הוא דאג לה כי היא מוכה , ועזר לה כספית , ושקר הוביל לעוד שקר לפני כשבועיים הבנתי שהוא רוצה לחזור , לקח קצת זמן והחזרתי אותו, כיום העניינים ממש לא ברורים ,מדברים על העתיד, אבל אין ממש טיפול במה שקורה, אני זורמת, כואבת, ובעיקר פגועה , אני לא יודעת בדיוק מה היה שם , אבל משהו בטוח היה , אין ממש ניסיון לשיפור מצידו, הוא עוד במצב מגננה,ממש רע לי, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה או מוכנה לוותר... ימים יגידו מקווה שיהיה יותר ברור,ונוכל להתחיל בדרכנו החדשה.

קראתי את סיפורך כאן באתר,
מתוקה, כולם יכולים לתת עצות מועילות או אחרות ואני יכולה לומר לך שאתם עוברים תקופה לא פשוטה ושאתם לא הייחידים, לכל זוג נשוי יש בעיות כאלו או אחרות, אני בטוחה שאם בעלך חזר הביתה הוא הבין שזה המקום הכי טוב והכי בטוח ואני מאמינה שעזב רק בגלל שרצה ליישב את עצמו וזה קורה להרבה מאוד ואני בטוחה שהזמן יעשה לכם רק טוב. אני בטוחה כי אני מכירה את ההיסטוריה ויודעת שהזמן יעשה רק טוב. לא תמיד ללכת לגורם שלישי יעשה טוב! לפעמים זה עושה ההיפך.

ממוש,
מילה טובה פה, ליטוף שם זה יוסיף ויוביל אתכם לפסגת האולימפוס.
אוהבת הילה

שליחה על ידי גל* » 14 ינואר 2007, 02:00

בהצלחה

שליחה על ידי רוני* » 21 יוני 2007, 22:17

מבולבלת,
הזדהיתי מאוד עם הסיפור שלך, למרות שאני נמצאת בשלב הראשוני שאת מתארת בתחילת הדף.
איך החיים היום, לאחר שחזרתם להיות ביחד?

אני עונה באיחור, אך אולי מישהו עדיין מתעניין:

החיים היום טובים. טובים מאד! שנינו עברנו כלכך הרבה, גם ביחד וגם כל אחד לחוד.
צמחנו, גדלנו, למדנו, התבגרנו, התעצמנו. אנחנו לוקחים אחריות.
עצם העובדה שנפרדנו בעבר, מסיר מעלינו את איום הפרידה. היינו שם וחזרנו. עכשיו אנחנו פה!
המצחיק הוא שאותם דברים הציקו לנו אז, ממשיכים להציק גם היום. אך ההתייחסות, הפרשנות והתגובות השתנו.
אני מוצאת אותנו רבים על אתם דברים כבעבר, אבל זה נגמר תוך שלוש דקות ולא כעבור שלושה ימים.
יש יותר קבלה, סליחה, מקום לאחר, למקום לעצמי.
יש עליות וירידות, כמו לכל זוג שחי יחד. זה חלק מהחיים. וזה בסדר.
לא הכל ורוד ויש הרבה על מה לעבוד, אבל המחויבות חזקה יותר מאי פעם וזה כמו דבק מגע.
כאשר אני יודעת שזה האיש שלי, שהוא הבחירה שלי, שאיתו קשרתי את חיי הפעם, אני אומרת לעצמי: גברת!!! תעשי שיהיה טוב! כי זה הכי טוב!

כן, כל הזמן משמנים את הגלגלים, עושים טסט וטיפול עשרת אלפים, מתדלקים, רוחצים ו...וואלה! האוטו נוסע.
אני מאושרת. וגם הוא.

היה שווה לעבור הכל (מן הסתם... חה, חה, חה - שום דבר לא קורה סתם!)
@}

רוצה להפוך את הדף ל- דף מומלץ

כן דף מומלץ !

וואוו...דף מדהים.
לא קראתי הכל, אבל מהרפרוף זה פשוט מדהים לקרוא את השתלשלות העניינים ביניכם.

נורא מתחברת לזה לאור המשבר שאני ובעלי עוברים כרגע. אני רואה בו ממש הזדמנות לצמיחה ולשיפור מערכת היחסים ולשם אני חותרת.

האם כבר לא מבולבלת נמצאת בין באי האתר?
מחפשת אותה בנרות.. אשמח מאוד אם היא תגיב או אם מישהו שמכיר אותה יוכל לקשר בינינו.
מאוד קריטי לי.
תודות

שלום לכולם,
ב-3 השנים האחרונות הייתי במערכת יחסים עם אדם שאהבתי וראיתי את עצמי חיה איתו את חיי,
זה היה קשר האהבה הראשון שלי ומערכת היחסים הראשונה הרצינית שלי, ואהבתי בכל נשמתי.
הקשר הסתיים בפתאומיות, כאשר הבחור "נעלם" - הוא שלח סמס שהוא צריך לחשוב על דברים ומבקש מספר ימים, דיברתי איתו בטלפון כתגובה לסמס כדי להבין במה מדובר ולא קיבלתי תשובה חד משמעית, הוא טען שהוא צריך לחשוב והבטיח שזה לא ייקח הרבה זמן, כמה ימים... שאלתי אותו אם הוא כועס או שמא החליט לעזוב אותי והוא ענה שלא וביקש שאני אכבד אותו ואתן לו מספר ימים. נעניתי לבקשתו בכאב רב ואיחלתי לו כל טוב. מאז לא שמעתי ממנו. עבר כבר חודש. - לא יצרתי קשר בעצמי כיוון שאני פגועה ועדיין לא בטוחה שאצליח להתמודד עם הסיטואציה, כלומר, אני מבינה בשכל שלא משנה מה עליי להמשיך הלאה , מכיוון שמעשה שכזה אינו מעשה של אדם אוהב, אבל עדיין אינני מרגישה שבשיחה איתו הרגש שלי יאפשר לי לבצע את הצעדים הללו מבלי ליפול חזרה למקום שהייתי בו בימים הראשונים לפרידה ההזויה הזו, מה גם שאני עלולה לשמוע דברים כגון זה שהוא בגד בי או משהו בסגנון שגם איתם אני לא מרגישה עדיין שביכולתי להתמודד. זה לא נתפס בעיניי שאחרי 5 שנות היכרות מתוכן 3 שנים בתוך מערכת יחסים עם מחוייבות (ואמירות רבות של משפטים כגון: "אני אוהב אותך", תמיכה, הקשבה, כבוד הדדי , היכרות עם המשפחה ובילויים עם החברים וכו'..) זה מה שקרה, וקשה לי לעכל זאת.

ולאחר ההקדמה אני פונה לשאלה שמטרידה את מנוחתי יותר מכל, האם יש סיכוי להצליח להתאהב פעם נוספת בלי ספקות, אהבה שלמה, האם יכול להיות שארגיש בטוחה ברצוני לבלות את שארית חיי עם מישהו אחר (לא ממניעים של נוחות אלא מטעמי רגש)?
האם מישהו כאן מבין הקוראים יכול לספר לי מניסיונו שזה אפשרי (או שלא)?
אני מפחדת שיחד עם האהוב שלי שהלך הלכה לה גם האפשרות שלי לאהבה אמיתית בחיי מהכיוון שלי. אני מפחדת שאני אולי אכיר מישהו שאבין שהוא טוב בשבילי ואולי אכבד אותו בתור בן אדם (ואולי אתחתן איתו כי יגיע הזמן) אבל לא ארגיש אהבה, והשתוקקות עד אין קץ, כמו שהרגשתי לגבר שעשה מה שעשה, יותר לעולם. וזה בעיני עצוב ביותר.

אני אוסיף עוד שני פרטים שאולי רלוונטיים:

הוא היה הקשר הראשון הרציני שלי ואני הייתי הקשר הראשון הרציני שלו.
אני בת 24 והוא בן 27

אשמח לתגובות, עצות, דעות וסיפורים אישיים.
תודה רבה

נטלושי בטח שאפשר להתאהב.
התאהבת בעבר, כלומר יש לך את היכולת להתאהב.
התגברות על פרידה או לב שבור היא דבר קשה.
סיום מערכת יחסים או דחייה יכולים להכאיב ולכן כדאי לדעת איך להתמודד עם המצב ולעבור אותו בדרך הטובה ביותר.
הימים הראשונים בתהליך הם הקשים ביותר, ובהם תצטרכי להקל על עצמך – לנוח, לבטא ולשחרר את הרגשות השליליים.
צריך להבין שדבר זה קורה לכל בן אדם בשלב זה או אחר, וגם את תתגברי ותעברי הלאה בסופו של דבר.
כדי לחלוק את מה שעובר עלינו עם חברים ומשפחה, ולנסות להסיח את דעתנו ולהתעסק בדברים אחרים.
עם ליבך יהיה פתוח לאהבה, את בסופו של דבר תמצאי אותה

נטלושי, ב{{}}דף חדש כתוב:

שלום לכולם, אנחנו עושים באתר ניסוי זמני: עד אחרי החגים לא פותחים בלוגים ודפי תמיכה אישיים שאינם עוסקים ישירות בנושאי הליבה של האתר (כפי שהם מופיעים ב-מפתח נושאים). מקווים שמי שצריך את צורת ההתבטאות הזאת ימצא בינתיים מקומות מתאימים. דיונים בנושא יש בדף מהי מהות האתר.

צרפי בבקשה לדף שכבר עוסק בנושא כזה או דומה לו. תודה

נטלושי, לפני שמצרפים את הדף, אם את מסכימה אשמח אם תסבירי מה לא היה ברור בהוראה לא לפתוח דפים חדשים. אני שואלת בשיא הרצינות, לא בהתרסה. רצו למנוע מצב שבו ייעלבו, ועל כן שמו הוראות ברורות. למרות זאת פתחת את הדף. האם לא הבנת? האם התעלמת? הסבירי בבקשה, אם את רוצה.

ובכל אופן, את הדף החדש שפתחת צריך לאחד עם דף קיים. את יכולה לבקש פה ויעזרו לך (למרות שכמה עורכות הפסיקו לערוך)

ניסיתי לפתוח תחת הנושא של מערכות יחסים אבל זה לא כל כך הלך, אני לא בטוחה גם שזה מה שמותר או לא מותר לעשות.
אני חדשה בכל מה שנוגע לכתיבה באתר ואני לא בטוחה מה עליי לעשות כדי שידונו במה שכתבתי,
לגבי ההוראות, קראתי אבל לא הבנתי עד הסוף את ההבדל בין דף חדש ונושא חדש.
לי ההוראות לא היו ברורות, ואולי גם בגלל שהקונספט של האתר לא מוכר לי יצאתי מנקודת הנחה שהכוונה היא שאני לא אוכל לפתוח משהו שאסור,
כלומר שהאתר פשוט מודיע שהוא חסם אפשרות מסויימת. חיפשתי באתר מקום שאוכל לכתוב את מה שרציתי וכשהגעתי לדף עם תיבת טקסט ותיבת שם הנחתי שזה המקום.

לא התכוונתי לגרום לאי נוחות או לעבור על חוקים. אני מתנצלת.

שועל ערבות, תודה על התגובה,
אולי השאלה שלי נשמעת תמוהה בעיניך, אבל האם מדובר בהתאהבות של ממש? האם יכול להיות מצב שחשבתי והרגשתי שמישהו הוא האדם שארצה לבלות איתו את כל חיי, שהלב שלי ממש רצה אותו ואני ארגיש רגשות כאלו חזקים למישהו אחר מתישהו בשנית? או שאחרי התאהבות ראשונה הרגשות לא חזקים באותה מידה ומכילים שיקולים "טכניים" ושכליים?

באיזשהו מקום אני מרגישה שהאנשים שאני מכירה מורכבים מכאלה שנמצאים ע ם האהבה הראשונה שלהם ואוהבים בצורה דומה לזו שאני אהבתי, ומכאלו שנשבר להם הלב בעבר ולא התאהבו באותה רמה מאז. האם זה תמיד כך או שיש אור בקצה המנהרה?

נטלושי מקסימה-
ללא כל שמץ של ספק,
התשובה היא כן. אפשר להתאהב בשנית, ובעוצמה מדהימה.

אני מבינה את ההרגשה הזאת שאת מתארת-
שיחד עם האהוב שלי שהלך הלכה לה גם האפשרות שלי לאהבה אמיתית בחיי
בחיי שעברתי את זה. וזו לא היתה איזו "תקופה" שהתאוששתי ממנה, זו היתה ממש תפיסה שלא הצלחתי להשתחרר ממנה הרבה מאוד זמן.
אני דווקא אדם שממש מדלג בין מערכות יחסים כל הזמן- היו לי הרבה קשרים, סוגים שונים של אהבה...
לא כולן הרגישו אותו דבר. אבל בתוך כל מערכת יחסים (משמעותית) היתה את התחושה הברורה- זה לא צריך להיות אותו הדבר כמו משהו שהיה, זה מה שזה וזה הכי נכון...
אז כן. הייתי במערכות יחסים שונות והאמנתי באהבה שבהן אבל עדיין היה בי פחד, קטן-גדול, שמשהו התפספס... שאם לא נשארתי עם האהבה הראשונה שלי- סימן שהכל פקקט:-D
היה משהו, באהבה הראשונה המתקתקה ההיא, שהיה כל כך עוצמתי, סוחף, מהמם, עמוק ואמיתי.
חשבתי שזה בגלל שזו היתה האהבה הראשונה.
עד שזה קרה שוב...
זה גרם לי להבין הרבה על אהבה ועל המשפט "הכל ידוע מראש והרשות נתונה"... הרשות בחייך, להתאהב בעוצמות שונות באנשים שונים, נתונה לך. את תבחרי איך יראו חיי האהבה שלך, מה ימלא אותך, באיזו סוג אהבה תרצי באמת לבלות שנים ארוכות. ובאיזו תרצי להסתחרר לתקופות קצרות....
שתי האהבות הללו היו האהבות הכי חזקות וסוחפות שידעתי, ובכל זאת. היום עם התובנות לגביהן אני לא מתייחסת אליהן כאל "אהבה אמיתית" ואל השאר כהתרגשות חולפת...
יש באמת סוגים שונים של אהבה.
כשהיא תגיע אליך שוב, ותתרגשי ממישהו, אל תפחדי אם זה לא ירגיש אותו הדבר, יראה אותו הדבר, יריח אותו הדבר...
תיפתחי למה שזה. זו בסך הכל היתה האהבה הראשונה שלך, ויש לך עוד הרבה אהבות לחוות- תזכרי שכל אחת תהיי אחרת...

מעבר לשאלה הזו, את מתארת סיטואציה נורא קשה

אני שולחת לך הרבה כוח פנימי ואמונה שאת בדרך טובה... ותקווה שתצליחי להתמודד עם כל שצריך בשביל לסגור דברים בצורה שלמה ולהמשיך הלאה בטוב ומחוזק. אמן אמן. צרי נכונות בעצמך להגיע לשם, וזה יגיע...

עכשיו לעניין הטכני:
יש הרבה דיונים עכשיו באתר על למה כן ולמה לא ואיך כן ואיך לא לפתוח דפים חדשים...
אם היה לך דף בית אישי הייתי רושמת לך את זה שם, אבל כיוון שאין לך זה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב לך, אז נוכל למחוק את זה אח"כ.
הצעתי: מה דעתך שנעביר את הדיון לדף מה זאת אהבה ?
בעיקרון האתר בנוי על רעיון של דפים כלליים שמתמלאים ומתמלאים והפוכים למין מאגר ידע ושיתוף ארוך ורחב ועמוק.... כך שגם נושאים שונים ניתן לפתוח באותו דף, תחת אותו נושא- זה בדיוק מה שמעשיר את הדפים באתר כל כך.
אם נראית לך ההעברה לשם תגידי... אני גם לא עורכת אבל לפחות יהיה כיוון יותר ברור לדף ונימנע מדיון ממושך בנושא....
כמובן את יכולה לפשפש קצת באתר ולהציע כל דף אחר שנראה לך.

אהבה(())

בשנית ואפילו בשלישית וברביעית.

עכשיו זה נראה אבוד, אבל זה לא. אני זוכרת שאחרי הפרידה הקשה הראשונה (ואני מקווה שהאחרונה) שלי, הדבר הכי קשה היה להתמודד עם מות התקוות. כל התכניות האלה נשארות תלויות באוויר.

אבל הן מוצאות בית חדש. וגם את והאהבה שלך תמצאו בית חדש.

תודה רבה על התגובות המדהימות. זה מאוד מחזק.
אני כל כך רוצה להאמין למה שכתוב כאן, בא לי לשאול "מה באמת? אתם בטוחים? אני לא אשאר כל החיים שלי עם תחושת הפספוס?"
גל תודה על החיזוקים, הסיטואציה שאני נמצאת בה באמת לא קלה.. אני לא בטוחה שאני מעכלת בכלל... עבר כבר חודש אבל זה לא נתפס..החיים שלי התהפכו בשנייה....:@

לגבי מיקום הדף, אני לא יודעת איך הדף עבר לפה ("פרידה קשה") אבל אני בהחלט מרגישה שמה שאני כותבת מתאים לכאן.
אומנם אני שואלת לגבי האפשרות להתאהב אבל זה ממקום של פרידה. בכל זאת, אם את (גל) חושבת שיותר מתאים מקום אחר, אני סומכת על שיקול הדעת שלך וההיכרות שלך עם האתר...

מיכל, תודה על התגובה, האם תוכלי לשתף אותי בהתמודדות שלך עם הפרידה הקשה (אני מקווה שזה בסדר שאני מבקשת)? האם הצלחת להתאהב באותה רמה אח"כ? אני מפחדת שתמיד תישאר עצבות קטנה ברקע של החיים שלי מעתה על אובדן האהבה, האם זה אכן כך?

מיכל, תודה על התגובה, האם תוכלי לשתף אותי בהתמודדות שלך עם הפרידה הקשה (אני מקווה שזה בסדר שאני מבקשת)? האם הצלחת להתאהב באותה רמה אח"כ? אני מפחדת שתמיד תישאר עצבות קטנה ברקע של החיים שלי מעתה על אובדן האהבה, האם זה אכן כך?

עמדתי להתחתן, לא פחות. ואז נפרדנו. אבל ביוזמתי. לא כי לא אהבתי אותו מאוד, אלא כי לא התאמנו וזה היה מאוד קשה.

עברו שנתיים עד שהצלחתי לפתוח את הלב שלי שוב, אבל אלה היו שנתיים מרתקות! עברתי המון, פגשתי הרבה בחורים, הלכתי לטיפול. למדתי הרבה על עצמי ועל העולם. ואז פגשתי את האיש האהוב שלי והתאהבתי בו עמוקות.
אני לא עצובה בכלל על האהבה ההיא, כי אני מאוד מאוד מלאת תודה על זה שמצאתי אהבה כל כך טובה. ובכנות, אני אוהבת עכשיו יותר. יש משהו באהבה הבוגרת שלנו, ששנינו הגענו אליה דף לא חלק, אפילו קצת שרוט, שהופך אותה לעמוקה יותר.

נטלושי, אולי תספרי את? כשאני נפרדתי פתחתי בלוג ושפכתי לשם הררי מילים. זה עוזר. לכתוב עוזר. אולי תספרי לנו? עליו? עליכם? על מה שהיה?

אני מפחדת שתמיד תישאר עצבות קטנה ברקע של החיים שלי מעתה על אובדן האהבה
בהחלט סביר שתמיד תישאר שם איזו עצבות קטנה על אובדן האהבה ההיא... קחי את זה כחלק מהחיים. הרבה יותר קל להשלים עם סגירת מעגל כשהוא נסגר בנועם ובשלמות של שני הצדדים, וכשזה קורה לפתע זה קשה ויכול להיות שזה ימשיך ללוות אותך, אבל רק כמו כל אירוע לא נעים אחר בחיים. נושמים את הכאב, וממשיכים איתו, ועם כל השמחה והעצב וההתלהבות והכעס ותסכול והפריחה וכל הרגשות הללו שהן אבני הבניין של הגוף הרגשי העצום והמכיל כל שלנו.
אז כן, אולי ישאר עצב קטן. אבל לא על אובדן אהבה... כי האהבה לא נגמרת,
וגם כשאנחנו מתאהבים אנחנו בדרך כלל זוכים להרגיש רק שבבים ממנה שכבר ממסטלים אותנו לחלוטין.... והיא כל כך אינסופית ועצומה, ונצחית כמו החום, כמו תנועת האנרגיה בחלל. והיא זמינה לך תמיד, (לא רק כשתפגשי גבר חדש, אלא גם עכשיו בתוך שברון הלב. אבל כמובן שכשזה ביחד עם בנזוג אפשר לקלוט גוונים שונים של אהבה... וזה יבוא:))

התחושה הכי חזקה שיש לי כרגע היא שאני מרגישה שננטשתי, ע"י אחד האנשים שהכי סמכתי עליהם בחיי..
זה לא נתפס.. אני לא מצליחה לעכל את זה כל כך.. איך יכול להיות שטעיתי כל כך? איך יכול להיות שהאדם הזה אפילו לא היה מסוגל להגיד לי את זה בפנים?
איך אחרי 3 שנים של אינטראקציה יומית אחת עם השני הוא לא מצא את היושר לדבר איתי, לשתף אותי?
אני שואלת את עצמי כמה זמן הוא כבר הפסיק לאהוב אותי ועדיין אמר לי "אני אוהב אותך"? זה נחת עליי כל כך כל כך בהפתעה.... אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה... ואיך זה שלמרות הכל הלב עדיין רוצה אותו בחזרה, מוכן למכור אותי, את הכבוד שלי ואת ההיגיון כדי לחזור אליו.. איך זה שבלב הוא עדיין "אהובי" אחרי כל זה.....?

איך זה שבלב הוא עדיין "אהובי" אחרי כל זה.....?
כי את הצד היותר הגיוני פה בין שניכם!
אם האהבה היתה מתמוססת ברגע, או גרוע מכך- אם היתה ממשיכה אבל היית בטוחה למרות זאת שאין לך שום צורך לראות אותו או לדבר איתו-
זו היתה הוכחה פשוטה להכחשה עמוקה שמתחוללת אצלך. ולא. את חיה את עצמך ואת הרגשות שלך, את מודעת לאהבה שלך, את יודעת מה הא אומרת לך.
זה בריא ונכון והגיוני ורצוי ואל תתני לזה לבלבל אותך... כמו רגשות, יש בך גם הגיון, ושניהם רצויים ואף אחד לא מועדף על השני.... טוב שאת ככה, אדם שלם ובריא רגשית.
הוא, לעומת זאת, כנראה הלך לאיבוד אי שם בסבך שבין רגש לשכל, להכחשות וחוסר מודעות. כמובן שאני לא יודעת, אני מדברת על התמונה הדלה שהוצגה פה של אותו בנאדם, ולא ממש עליו.

זה בדיוק המשפט להסתכל עליו ולהפנים עד כמה האהבה הזו היא בך, ולא בו או באף אחד אחר. כמה היא לא תלוייה חיצונית וממשיכה להתקיים בך באופן עצמאי. וזה כוח! אין צורך לשנוא אחרי פרידה, קשה ככל שתהיה! האהבה שנשארת מחזקת ועוזרת לעבור את זה בטוב.... תזכרי את זה... אל תנסי למגר את האהבה ממך.

זו נטישה מאוד קשה. וזה עלול להישמע משפט לא מוצלח, אבל זה באמת טוב ומהמם שאת מסוגלת להרגיש את זה... וזו המתנה שלך בסיטואציה הזאת:
הרגשות הקשים האלה לא כאן כדי להקשות עליך, אלא כדי להיות הפתח שלך החוצה להחלמה מלאה. תשתמשי בהם, תצללי לתוכם, תרגישי אותם במלוא עוצמתם (וזו ממש פעולה, זה לא פועל פסיבי, "תרגישי") והם יפרקו מהיסוד כל טראומה שהיתה עלולה להשתרש בך. הם יהיו האנטיביוטיקה שלך לחור בלב...

את יכולה לעשות זאת דרך כתיבה, כמו שהתחלת בהודעה הזו- לכתוב ממש מתוך הרגש, וכשעולה בך גם בכי או כל דבר אחר תוך כדי- לנשום עמוק ולתת לזה לרטוט, לא לבלוע פנימה.
תמצאי כאן הקשבה.