פרידה מילד בגן

[ב_שאיפה*]

תמר ואינדיאנית, אני קוראת וממש , ממש ממש מבינה לליבכן.
אני עוד לא שם אבל מניחה שמתישהו זה יגיע כבר אצלי.
אין לי איך לייעץ חוץ מלשלוח אמפתיה, והבנה, וחיזוק דרך הרשת
(אני דרך אגב בגמילת לילה חלקית, מאותם מניעים בערך...)

[אמא_בגבעתיים*]

אני גם ממש מבינה. עברתי עם הילד של שלי 2 גנים שהיה לו בו לא כל כך טוב, בראשון הוצאתי אותו מהגן באמצע השנה וחצי שנה ההיתי איתו בבית
בכל אופן, אנחנו כבר שנה שנייה בגן מעורבות הורים שזה הדבר הכי קרוב למושלם.
הילד הולך לגן לשמחה מהיום הראשון! אז אם אפשר יש לכם אפשרות למסגרת כזאת אני ממליצה

[תמר*]

תודה לכן
רק ההזדהות שלכן מחזקת אותי, מהמקום שאני לא לבד בבילבול הזה - מה טוב לילדה שלי ומה טוב לי ומה טוב למשפחה שלנו.
לאמא בגבעתיים - אני לא חושבת שיש באזור שלי גן כזה, אני אנסה למצוא במידה ונחליט להוציא אותה. אבל, אני משתדלת כרגע לתת צ'אנס ולא לחפש שום דבר אחר.

[דניאלה*]

הי תמר,
לשמחתי אנחנו כבר אחרי (אם כי ההתמודדויות אף פעם לא נגמרות), אבל היום שתי הילדות שלי הולכות לגן בלי דרמות גדולות.
אחת מהן בדילוגים, השנייה אמנם משלימה עם גורלה ובטח היתה מעדיפה בית, אבל טוב לה במקום שבו היא נמצאת.
אז קודם כל אני רוצה לתת פרספקטיבה - יש עתיד, יש חיים אחרי הקליטה (-:

אני בדילמה גדולה. קשה לה, ואני רואה את הקושי וזאת אחת הפעמים היחידות בחייה (הראשונה הייתה גמילת לילה מהנקה) שאני רואה את הקושי הגדול ובכ"ז פועלת בצורה שאינה לרצונה. היא לא ילדה שמקבלת את כל מה שהיא רוצה, היא יודעת לעמוד בתסכולים וכשמסבירים לה בהגיון של בת שנתיים היא נרגעת יותר מהר אפילו. אבל כרגע אני ממשיכה בתהליך שקשה לה מאוד, וזה קורע אותי. כשאני כותבת את השורות אני חושבת שהדבר שהכי קשה לי הוא להעמיד את הרצון שלי לקריירה המקצועית כרגע בעדיפות גבוהה, אל מול הרצון שלה להישאר איתי. כאילו החלטתי שהיום, אני יותר חשובה ממנה. העצות מסביבי אומרות לי שטובה לה ההתמודדות, שהיא מצליחה להתגבר על קושי וליצור קשר חשוב עם הגננות ועם ילדים בגילה. שהיא תצמח מכך.
זה שאת בדילמה זה בסדר.
זה אומר שאת מודעת לצרכים של כולכם ולמורכבות של המצב וזה חשוב.
זה מאד קל להגיד ומאד קשה ליישם, אבל אפשרי: נסי לנקות מהמצב את רגשות האשמה.
כשאני סוף סוף הצלחתי לעשות זאת (וזה באמת לא היה קל), זה היה כשהגעתי לתובנה הזו, שאנחנו משפחה, יחידה אחת, ואני צריכה לנסות לעשות לא את מה שעונה לצרכים של אחד מאיתנו,
אלא את מה שיענה באופן הטוב ביותר האפשרי על הצרכים של כולנו.
במשך די הרבה זמן חיכיתי וויתרתי על מה שרציתי, כי חשבתי שזה לא פייר להכניס ילדה כל כך קטנה לגן.
במקרה הזה בהחלט חשבתי שהמבוגר יכול להתאפק.
אבל בגיל מסוים (שנתיים פלוס מינוס) כבר הרגשתי שזהו, זה לא טוב לי יותר, בוער לי שיהיו לי כמה שעות ביום לעצמי (וגם להתפרנס),
ואפילו שהילדה עוד לא בשלה, היא יכולה להתמודד עם זה וזה לא אסון.
וזה מה שהכי טוב למשפחה כרגע.
מהמקום הזה, ולאחר בחרנו את המקום (היחיד כמעט) שאליו הייתי מוכנה להכניס אותה, ניסיתי להתבונן בה ולראות מה הכי יתמוך בה בכניסה למסגרת.
בילדה השנייה הייתי חכמה יותר (-: כל תהליך הקליטה נעשה על ידי אבא בלבד. הלב שלו חזק יותר.
במקרה הזה התהליך היה קצר יחסית. היו לה יומיים שלושה קשים אבל אחרי שבוע כבר כמעט לא היה לכך זכר, ואחרי שבועיים כבר היתה נפרדת בשמחה וחיוכים.

דבר שני - אין ספק שלמשוך את הפרידה זה גרוע מאוד בשבילה.
בעיקר בעיקר בתקופה הראשונה, הקשה.
גם כאן עברתי תהליך עם עצמי. בהתחלה (עם הבכורה) חשבתי שאוכל להישאר עד שהיא תשחרר אותי, וגם המסגרת אפשרה את זה.
אבל זה לא ככה. כשהבנתי שהיא פשוט לא בשלה לפרידה ממני, הבנתי גם שעליי לקחת את האחריות על הבחירה הזו, אשר בפירוש נכפית עליה.
ועם התובנה (הכואבת) הזו התקדמתי, והבנתי שמה שיגרום לה הכי פחות סבל זה פרידה קצרה, בתהליך ידוע מראש.
זה אומר שבאופן מאוד מובנה ומסודר אמרתי לה"עכשיו נפרדים", העברתי אותה לידי הגננת והלכתי.
לא אשקר לך. היא צרחה ובעטה וזה היה קורע לב ללכת ככה.
אבל העובדה שלא הכבדתי עליה והעמסתי עליה את הציפייה שתשחרר אותי בזמן שאינה יכולה לעשות את זה עזרה לה.

עוד שני דברים (מניסיון אישי קשה):

1. אם הקושי בגן וחוסר הרצון ללכת שורדים הרבה זמן, מעבר לכמה שבועות, כנראה זה לא המקום בשבילה.
2. גם ילדים שמסתגלים יחסית בקלות בגן, מפתחים הרבה פעמים תופעות "מעצבנות", שלא תמיד מקשרים בינן לבין הקליטה.

אצלנו במשך די הרבה זמן הילדה נצמדה אליי, חלה נסיגה רצינית בתקשורת שלה עם אחרים ובנכונות שלה לדבר עם אחרים, לקבל מהם עזרה ועוד.
היא רבה הרבה איתנו ועם אחותה והתעקשה הרבה על דברים קטנים. במילים אחרות - בגן היא היתה פרפקט, אבל בבית היא ניסתה להשיב לעצמה קצת שליטה בחייה, שליטה שנגזלה ממנה במקום אחר.
לדעת שזה יכול לקרות, לדעת שזה יכול להיות לא פשוט להתמודד עם זה, ולדעת שזה יעבור.

אני כאן אם את רוצה לשתף.
בהצלחה

[תמר*]

דניאלה תודה על העידוד והעצות הטובות.

כן, יש לי סל שלם שמתחבא על הגב (אבל די מורגש...) של רגשות אשמה. היום הצלחתי בפעם הראשונה מאז שנכנסה לעשות משהו בבית, למשל לבשל . אחרי החגים אתחיל כנראה התמחות ובינתיים זה קשה לי מאוד להיות בבית בלעדיה. המחשבה להכניס אותה עכשיו (ולא אחרי החגים) הייתה שעכשיו אני פנויה וזמינה, והאמת שחשבתי להיות איתה במשך זמן ארוך בגן בגלל שאני לא עובדת אבל שוב, ראיתי שזה רק מזיק לה. עכשיו אני יכולה גם להגיע לגן אם צריך (כמובן שגם בעבודה אבל פחות יהיה אפשרי להגיע מהר), ויכולה לקחת אותה אחרי שהיא מתעוררת מהשינה. חששתי שאם אתחיל התמחות במקביל להסתגלות בגן לא אעמוד בזה נפשית, וכדאי לעשות דברים אחד אחרי השני.

כבר היום ראינו שיפור, היא אמנם בכתה כשאבא הלך (גם אצלינו יותר קל לאבא, אני מגיעה עם דפיקות לב לגן והיא בוודאות מרגישה את זה) אבל נרגעה מהר עוד לפני שיצא מהשער, וכשהתקשרתי הבנתי שהיא בסדר גמור.

זה פשוט קשה, אני מרגישה שאני מעבירה את מערכת היחסים שלנו טלטלה עצומה וכאילו שאני מאכזבת אותה. אני יודעת שיש המון דברים שאני מביאה לשם שקשורים באיך שעזבו אותי בגן ובמסגרות בתור ילדה, ובכלל איך שדחפו אותי לעצמאות כשלא הייתי מוכנה לכך. מהמקום הזה ממש קשה לי להתנהג "אותו הדבר" כשאת כל השנתיים האחרונות הייתי בניסיון שלא להיות כמו אמא שלי. אני גם די יצאתי נגד מוסכמות בסביבה שלי, והייתי די גאה בכך. אולי אני מאוכזבת מעצמי? בכך שנהייתי "כמו כולם" ושלחתי את הילדה לגן....

האמת שממש מקל לכתוב פה ולדעת שיש עיניים שקוראות את הכתוב ומקשיבות, זה עוזר מאוד .

[דניאלה*]

חששתי שאם אתחיל התמחות במקביל להסתגלות בגן לא אעמוד בזה נפשית, וכדאי לעשות דברים אחד אחרי השני.
נשמע לי שאת צודקת מאוד ושעשית בשכל.
התהליך הזה קשה גם לך, גם את צריכה תמיכה וחשוב שתתני אותה לעצמך, ותקבלי ממי שיכול לתת. גם כאן, ואני שמחה שזה עוזר לך.

כבר היום ראינו שיפור, היא אמנם בכתה כשאבא הלך (גם אצלינו יותר קל לאבא, אני מגיעה עם דפיקות לב לגן והיא בוודאות מרגישה את זה) אבל נרגעה מהר עוד לפני שיצא מהשער, וכשהתקשרתי הבנתי שהיא בסדר גמור.
שה נשמע כמו שיפור טוב ומהיר בכיוון הנכון. נהדר

זה פשוט קשה, אני מרגישה שאני מעבירה את מערכת היחסים שלנו טלטלה עצומה וכאילו שאני מאכזבת אותה.
זה אולי נכון (אני לא פה בשביל לשקר לך), אבל היא תשכח את זה הרבה יותר מהר ממך, כך נראה לי.
ביני ובין הבכורה שלי, אין לי ספק שאני יותר פגועה ממה שעברנו יחד עם הכניסה לגן מאשר היא.

מהמקום הזה ממש קשה לי להתנהג "אותו הדבר" כשאת כל השנתיים האחרונות הייתי בניסיון שלא להיות כמו אמא שלי. אני גם די יצאתי נגד מוסכמות בסביבה שלי, והייתי די גאה בכך. אולי אני מאוכזבת מעצמי? בכך שנהייתי "כמו כולם" ושלחתי את הילדה לגן....
זה דווקא מוכר לי.
הייתי במקום דומה, ועם מעט פרספקטיבה, יש משהו מאוד נעים, מנחם ויפה בתהליך שעברתי עם עצמי בכל מה שקשור לאמא שלי.
התחלתי את ההורות עם התנגדות מאוד גדולה לכל מה שהיא עשתה, לבחירות שלה, לתפיסה שלה ולדרך שבה גידלה אותנו.
אחרי כמה תהפוכות וקצת ניסיון חיים והורות, היום אני רואה את החוכמה שלה, את המקומות שבהם בחרה נכון (גם אם בגלל מגבלות אישיות שלה),
את ניסיון החיים שלה ובעיקר את ההכלה שלה. היא יודעת להכיל כל כך יפה את כולנו, גם את הבנות שלי, על כל מגבלותינו וקשיינו.
מה יותר חשוב מזה בהורה?!
מה שאני מנסה לומר זה שהתהליך הזה הביא אותי לפיוס ביחס שלי לאמא שלי, והוא בעיניי תהליך דינמי מרתק, שמשתנה כל הזמן.

ובכל מה שקשור לסביבה - אמנם התרחקתי קצת מבאופן, אבל אני עדיין רחוקה גם מהנורמה הרווחת, ואני מאמינה שגם את.
זה לא תמיד כזה שוס גדול, להיות בחוץ. אבל זה לא רלוונטי.
מה שרלוונטי הוא הבחירה הנכונה עבורך ועבור משפחתך.
ההגדרה שלה, והמיקום שלה על הסקאלה שבין קיצוני ונדיר לבין מקובל ורווח - זה משני.

[תמר*]

דניאלה, האמת שהכי חשוב בדברייך היה שאת לא משקרת לי או מייפה את הסיטואציה... חשוב לי לראות את הדברים כפי שהם ולא לטייח אותם. האמת שלא ניתן לדעת עכשיו ואולי גם לעולם לא אדע איך השבועיים הללו השאירו בה חותם אם בכלל.

אמא שלי - לא יודעת להכיל. היא בורחת מקושי ובעיקר מקושי רגשי. כך שאפילו לשפוך ולבכות אצלה בנוגע לקושי שלי כרגע אין לי אפשרות. אצל אמא שלי הכל בסדר, הילד יסתדר והכל יעבור (ובעצם מי שלא עבר את השואה - היא דור שני - לא באמת חווה סבל אי פעם. היא לעולם לא תודה בכך, אבל זוהי הפרספקטיבה שלה). באמת שיותר קל לחיות ככה , אבל כשמתעוררים קשיים ומנסים להבין מאיפה הם ולפתור אותם, הגישה הזאת לא עוזרת ובעיקר מחבלת. אמא שלי בחרה דברים מסוימים נכון, אבל די מתוך המקום האגוצנטרי שלה (וזה מתוך שאלות ששאלתי אותה, לא דמיון שלי). אני מתקשה להכיר בכך שיש לי רצונות משלי אל מול הילדה שלי, בגלל שאותי פיספסו כנראה. אז אני "שוברת" לכיוון השני ומנסה לאזן.

מי שמבינה אותי ובראש שלי, זאת בעיקר חמותי ותודה לאל עליה. באמת.

אחשוב על מה שאמרת. שיהיה לילה טוב ושקט

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מצטערת להשבית פה שמחות - גם כן שמחות....
ממרום שנות הורותי, אני עדיין מחזיקה בדיעה שגיל שנתיים זה גיל מוקדם מדי להיפרד מהורים. בתור מי שעבדה בגני ילדים וראתה הרבה ילדים בגיל הזה, אני חושבת שטוב לו לילד בגיל הזה עם הוריו. זה יכול להיות דמות מאוד קרובה ואוהבת אחרת והכי טוב יהיו ההורים. כן, אני מבינה שיש אילוצים כמו חד הורית מפרנסת, או שאם האמא מאבדת סבלנות וחושבת שיותר חשוב שהיא תתפתח, אז אולי עדיף שתתפתח והילד יעבור את מה שיעבור - אבל לאמר שזה טוב לו? אני לא בדיעה.
ילד בגיל הזה לא יודע לבטא את עצמו ואת שעבר עליו מספיק, כדי להבין עד כמה הכל כשר וכשורה.
אני חושבת שהרבה שעות (5 שעות) ללא הורה בגיל הזה זה נצח. הם עדיין חסרי כלים להתמודדות הגדולה הזו ונדמה לי שצריך להתאפק יותר זמן עם הילדים בבית. כן, הורות היא וויתור מאוד גדול, אבל מצד שני זו מחוייבות מאוד גדולה.
אני לא באה ממקום שופט. גם אני גדלתי עם מטפלת ואחר כך בגן. (בגיל תת חובה - אני זוכרת במפורש תחושה צעירה מדי לכל הסצנה שהייתה שם. תחושה מאוד לא מוגנת).
יכול להיות שמפתחים יכולות וחסינות ומתגברים על הבכי וחיים עם מה שיש. אני לא משוכנעת שזה צריך לקרות בגיל כה צעיר.
הבת שלי יצאה מהבית בגיל רבע לשש ועברה משבר מאוד קשה - אבל להרגשתי זה היה עדיף מלעבור את זה בגיל שנתיים.

[ענת*]

תמר, אני רוצה להגיב כאן על רקע דברי נקודות ורודות:
מצבך אינו ממוצע של כל המקרים שאי פעם עמדו במצב הזה.
גם מי שראה הרבה גני ילדים לא ראה את חייך ואת בחירותייך. כך שדיבורים כלליים על חייו של אדם פרטי הם בלשון המעטה לא לעניין.
את, ובתך, ומשפחתך, והצרכים שלך כאדם, והנקודה הזאת בזמן, זה משהו חד פעמי לגמרי, זה רק שלכם.
הגן שאת מתארת הוא טוב מאוד ולא דומה לרוב הגנים הקיימים בכלל.
הפרידה בתקופה הראשונה היא דבר קשה, כמו צירים. זה קשה ללדת סיטואציה חדשה.
אני מאוד מאמינה בצורך העליון לדאוג לעצמך, (לצד היותי חסידה גדולה של החינוך הביתי.)
. את חשובה.
גם במטוס, מורים לאמא לחבר קודם כל את עצמה לציוד ההצלה ורק אחר כך את ילדיה. במטוס זה ברור למה. ובחיי היום יום, קצת פחות ברור.
את צריכה לדאוג לעצמך לפי ראות עינייך שלך. לא לפי מה שפחדייך מספרים לך. רק את יודעת אם תהיי אמא טובה יותר או פחות אם תוותרי על ההתפתחות שאת חפצה בה..
אם היית פריקית של חינוך בבית, מילא, וותרי נא כאוות נפשך. אבל להימנע מגן בגלל חרדה ורגשות אשם, ופחד לאכזב, ולהיות כמו מי שעד היום בזת להם...לא נשמע לי מתכון למשהו מוצלח.

מאחלת לך הצלחה ושנה טובה ורוצה להזכיר לך שאמא שהיא טובה לעצמה, היא אמא טובה. מאוד.
הרבה ילדים, ילדות בעיקר, סוחבים משהו כבד ומעיק כתוצאה מאמא שלא דאגה לעצמה.
וזה משאיר חותם אצל ילדים! וזה מעביר להם מסר, מותר לוותר על עצמי, על שאיפותיי. על מה שממש ממש חשוב לי. זו לא צריבת חותם?! ועוד איך כן.

בהצלחה. את לא נשמעת כמו אמא ש"חיפפה" בבחירות עבור הילדה שלה. אני ממליצה להקשיח עמדות מול כל רגשי האשם והפחד מלאכזב, זה סתם מחליש אותך ואת בתך, והופך את החוויה לחווית חסר, במקום חווית הבנייה וההתפתחות עבורך ועבור בתך וביתך.
היי שמחה וחזקה ומלאת תודה, ולו רק על שיש לך מקצוע שאת רוצה להתפתח בו, , גן שאת מאמינה בו, ילדה שאת אוהבת...בתך צריכה אותך שמחה וחזקה בבחירותייך ולא מפוחדת ורועדת כעלה נידף. הפרטים מהם תהיה מורכבת המציאות הם פחות חשובים.

[אינדי_אנית*]

ענת את מקסימה.. כל כך מדוייקת.

[ענת*]

_באתר באופן טבעי מנסים לדבר בעיקר על הימנעות מפרידה מילדים בגיל הרך, ולהמליץ על חינוך ביתי ,או לפחות שהייה ממושכת ככל האפשר במחיצת אחד ההורים או דמות מטפלת אחת קבועה.

דף זה מובא לטובת ההורים ששולחים את ילדיהם למסגרות אך עדיין מעוניינים לערוך פרידה "רכה" ככל שניתן._


זה ציטוט שכשיו קראתי בראש הדף. ז
מאוד מאוד נעים למצוא דף כזה באתר שדוגל בחינוך בבית.
כל הכבוד.
ראייה רחבת לב של המגוון האנושי תמיד מולידה עוד סובלנות ויכולת לאהוב.
תודה לכל מי שהדף עשה לו פריחה ובכל זאת התאפק ולא הפך עולמות כדי למחוק אותו.

[עוברת_אורח*]

כן, גם אני שמחה מאד על קיומו של הדף הזה

[תמר*]

טוב אעדכן קצת:

החגים שיבשו כמובן את התהליך אבל - אני רואה התקדמות, ולו רק שהיו כמה פעמים שכבר ביקשה ללכת לגן ולפגוש את הגננת שאותה היא מאוד אוהבת. הם עשו מפגש גיבוש של הגן בחוף הים והיה מקסים והרגיע אותי, במיוחד לאור העובדה שראיתי כמה היא נקשרה לאנשי הצוות ובמיוחד לגננת והיה לי קל יותר לשחרר אותה שם אחרי מה שראיתי.
נראה שהיא נהנית שם, הסייעת שולחת לי תמונות בוואטסאפ (פלאי הטכנולוגייה!) ונראה שהיא מחייכת חיוך אמיתי ולא למצלמה (חיוך עם העיניים) וכשאנחנו נפרדות בגן היא לא רוצה שאלך אבל מוכנה ללכת לגננת ואפילו מחבקת אותה ושמה עליה ראש להתנחם. נראה שהצליחה בחכמתה הרבה לקנות לה את המקום שלה שם שמגיע לה, יש כל מני דברים קטנים שהגננות סיפרו לי שכ"כ מאפיינים את הדרך המיוחדת שלה להתחבב על אנשים מסביבה ... .
קשה לי עדיין, אני קצת משתגעת בבית כבר ומחכה שהחגים יעברו ואתחיל את ההתמחות ואז גם אהיה עסוקה כבר ולא אחכה שהשעות יעברו בבית.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_מצבך אינו ממוצע של כל המקרים שאי פעם עמדו במצב הזה.
גם מי שראה הרבה גני ילדים לא ראה את חייך ואת בחירותייך. כך שדיבורים כלליים על חייו של אדם פרטי הם בלשון המעטה לא לעניין._

נכון אבל גיל שנתיים הוא גיל דומה אצל 99 אחוז מהילדים הם צריכים את אמא שלהם או במקרה פחות מושלם את אבא או סבתא.
ובנוסף לכך בגיל הזה 99 אחוז מהילדים לא יידעו לבטא את עצמם מילולית ואי אפשר להסביר להם שחוזרים חזרה לקחת אותם
בכל מקרה מצטרפת לדעת נקודות
גיל שנתיים הוא גיל מאוד מאוד מאוד צעיר וכלל לא בשל לפרידה שכזו...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם מי שראה הרבה גני ילדים לא ראה את חייך ואת בחירותייך. כך שדיבורים כלליים על חייו של אדם פרטי הם בלשון המעטה לא לעניין.

התלבטתי אם להגיב לזה -
ובכן תמר, ייתכן שהצדק איתך ודיבורים כלליים על חייו של אדם פרטי הם לא לעניין (ואת הרמז הפוגעני - "בלשון המעטה", נעזוב לעת עתה) - אבל אם כך, כל קיומו של הדף הוא כניראה די מיותר, כי אם כשנאמרים חיזוקים לתמר זה בסדר ודיבורים כלליים על חייו של אדם הם פתאום קבילים וכשרים - אז משהו פה איך לאמר....רקוב בממלכת דנמרק..

[ענת*]

מתנצלת על הרמז הפוגעני. הוא היה מיותר. (ענת, לא תמר.)
מודה שאינני מבינה את הטעם בהסברה חוזרת ונשנית על שליחת ילד בן שנתיים לגן, לאמא שכבר החליטה .
פעם חשבתי שזה חשוב, להמשיך ולהתריע (על הנקה למשל, או הרדמה בעגלה). היום אני מבינה שזה לא נכון. היריעה תמיד רחבה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל בעצמנו, (ולו רק על עצמנו, קל וחומר כשמדובר ביריעתם של האחרים.)
אין דבר כזה 99 אחוז מהילדים. כל ילד הוא של אמא אחרת ונולד לתוך מציאות ייחודית רק להם.
אני מרגישה שאנו האימהות צריכות לתמוך באחיותינו האימהות, לא ברעיונות, צודקים ככל שיהיו.
זה האופן הכי טבעי.

[תמר*]

קצת הלכתי לאיבוד ברמזים הפוגעניים והלא. תודה למי שתמכה בי ועודדה, המשפט הזה - (סליחה לא יודעת איך מדגישים) "אני מרגישה שאנו האימהות צריכות לתמוך באחיותינו האימהות, לא ברעיונות, צודקים ככל שיהיו" ריגש אותי עד דמעות. אזכור אותו לפעם הבאה שאבוא לשפוט אמא שבחירותיה אינן כמו שלי. תודה ענת .

[ענת*]

http://www.youtube.com/watch?v=BJlV49RDlLE
יש לי חברים מאוד ארציים ורדודים שהרגע שלחו לי את הדבר הזה, שאולי יאזן פה קצת את הקדושה:
בחיבה לתמר, לנקודות, ולכל האימהות באשר הן. (זהירות: אנגלית ברמה נמוכה וניבולי פה)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שאולי יאזן פה קצת את הקדושה:

אני לא מאמינה שאת כל כך צינית כלפי ילדייך
בהחלט קדושה! אתר שלם שאת כותבת בו נבנה על קדושה זו. מה לעשות?
נשמע מנופח אבל ככה זה

[ענת*]

נקודות, כנראה שאנחנו נידונות לאי הבנה. התכוונתי כמובן ל"קדושה" שאני פיזרתי כאן עם כל ההצעות לאחווה ושלום עולמי. זה היה הומור עצמי.
למען היושר, אני גם צינית וגם לא צינית כלפי ילדי אבל זה בכלל לא העניין כאן. העניין הוא שתמר כתבה
אזכור אותו לפעם הבאה שאבוא לשפוט אמא שבחירותיה אינן כמו שלי. ודקה אחר כך קיבלתי את המערכון שפותח במילים האלה בדיוק, והחלטתי לשתף. אולי החלטה גרועה אבל לא מכוונה רעה ולא מציניות. מזמינה אותך לחייך. יאללה. אני בטוחה שגם את צוחקת לפעמים על כל עניין ההורות ואם לא אז הגיע הזמן (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ענת,
יש בי הרבה ציניות והרבה פעמים היא משעשעת אותי עד מאוד, פשוט פה בקונטקסט שנוצר היה לי קשה- לכי על דאחקות חופשי חופשי,אני איתך @}

[שירה*]

אני מעכשו לחוצה מספטמבר בשנה הבאה
הכניסה של הבן שלי השנה לגן היתה חצי קשה. (בן שנתיים, אחרי שהיה אצל מטפלת לפני כן). היתה תקופת הסתגלות בהתחלה שבה בכה ואחר כך הלך יותר בשמחה לגן, נפרד בקלות לרוב. עם רגרסיות לעתים.
כרגע המצב טוב. לרוב הוא נכנס בקלות לגן ויש ימים שנצמד יותר,והיו גם ימים שבכה,אבל לרוב נכנס בקלות.

אבל אני מפחדת משנה הבאה שילך לגן אחר, איך תהיה ההסתגלות שלו שוב. אני לחוצה מעכשו.
(זה יושב לי כמובן על מצפון על זה שאני שולחת לגן בכלל,אבל זה לא שאלה,אני עובדת וחייבת בשביל זה ובשבילי לשלוח לגן)

הבעיה הגדולה שלי שבגללה אני מפחדת היא שאני לא יכולה להקדיש את הזמן הזה להשאר איתו כמה שהוא צריך (אני אפילו לא יודעת אם הגננת תרשה,אבל זה לא רלוונטי כי ממילא אני לא יכולה). אני עובדת כשכירה, ואפילו את היום הזה הראשון של השנה בקושי אני מצליחה לקחת חופש כי זה בדיוק הימים הכי עמוסים לנו בשנה. אני לא יכולה להחליט לא לבוא לעבודה ולהשאר איתו בגן במשך שבועיים,ואני גם לא יכולה לאחר לעבודה באופן יומיומי כי אנשים מחכים לי שם (מילא חד פעמי,אבל יומיומי לא). ואני כבר מעכשו לחוצה מזה שהוא יבכה כל בוקר ואני לא אוכל להרגיל אותו לגן.
מה עושים במצב כזה?? אוף. כמה זה קשה.
להשאיר ילד בוכה בגן בתחילת שנה זה פשוט נוראי בעיניי,ואני כרגע לא רואה איזו ברירה תהיה לי. (להשאיר ילד בוכה בגן אחרי תקופה של הכרות עם הגן כבר נשמע לי טיפה פחות גרוע כי לפחות הילד מכיר את הצוות ויכול מעט לסמוך עליו,וחווה גם רגעי הנאה בגן.) אבל ממש בתחילת השנה להשאיר ילד בוכה זה איום ונורא כשהוא עוד לא מכיר אף אחד.
ואני מעכשו מפחדת שזה יקרה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

קודם כל חיבוק

מציעה לדבר עם הילד ולהכין אותו לאט לאט בשיחות וסיפורים לזה שהוא יהיה בגן חדש ולהקשיב לחששות שהוא מעלה

(אגב נשמע שאת מאוד מאוד לחוצה ומודאגת אבל יכול להיות שדווקא יהיה לו קל... אי אפשר לדעת!)

לא כתבת אם יש לך בן זוג והאם הוא יכול להישאר איתו בגן בתקופה הראשונה ?
אם אין בן זוג אז אולי סבתא/סבא/דודה אהובה ? אפילו שכנה שהוא מכיר. במקרה הכי קיצוני שאין אף אחד - אז מטפלת נחמדה שהוא יכיר טוב מספיק זמן לפני ספטמבר

אם הגננת לא תרשה - להתעקש. או למצוא גן עם גננת יותר מבינה.

[ענת_ג*]

מציעה להגיע לספטמבר כשהוא כבר מכיר את כולם. אתם הרי לא היחידים במצב הזה. אולי לארגן מפגשים עם הילדים האחרים וגם עם צוות הגן במהלך החופש, לפחות אחת לשבוע, אולי אפילו במבנה הגן עצמו, וכך להקל על כולם בעצם, וגם על הגננות, שתהיה להן תחילת שנה יותר רכה עם פחות משברים. (נכון שזה לא מקובל, אז מה? אפשר להתפתח ולעזור לבנות "מקובלים" חדשים.)
אם יש את האמצעים, אפשר להציע תשלום עבור זמנן של הגננות בחופש.
אם אין, אפשר לפנות ללב האנושי (-: ולהסביר איך זה ינעים לכל הנוגעים בדבר את החיים.

[דניאלה*]

גם אני תוהה אם יש בנזוג מעורב שיכול לעשות את זה?
ואם לא אולי קרוב משפחה אחר, רצוי כזה שמוכר לו ומטפל בו או נמצא איתו יחסית הרבה.
אני אחרי הבכורה למדתי את הלקח שלי.
אם השנייה אבא היה האחראי הבלעדי לכל תקופת ההסתגלות.
זה עבד הרבה יותר טוב בכל המישורים ובכל המובנים.
המון בהצלחה.
מזדהה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

ההצעה של ענת ג להכין את הילד בפועל כולל להכיר את הגננות והילדים עוד יותר טובה

[שירה*]

תודה. מקסימות אתן
יש בן זוג אבל גם הוא לא יכול, גם אצלם יש עומס גדול אז והוא בתפקיד הרבה יותר משמעותי ממני בעבודה שלו. אז הוא יכול קצת מפה ומשם לאחר או לקצץ,אבל ממש מעט. כמו שאני יכולה ממש מעט. אבל הבעיה הגדולה היא שבעלי לא כל כך מבין בקטעים האלה. או יותר נכון לומר שיש לו גישה שונה. בעיניו לא נורא שהוא יבכה וירגע אצל גננות חדשות שהוא לא מכיר. הוא לא מספיק חושב שזה חשוב בשביל לשנות את כל סדרי העבודה שלו כדי שהילד לא יבכה. יבכה? לא נורא.יתחשל וישרוד. (יש לנו הרבה חילוקי דעות וחיכוכים על רקע הדברים האלו)
דמות אחרת זה סבא שאולי יוכל טכנית (אבל הוא גר מעט רחוק),אבל גם הוא לא מבין את העניין (בכלל) מה הקטע הגדול בלהמנע מזה שהילד יבכה? בטח לא כדי שישקיע ויבוא וישהה עם הילד כמה ימים או שבועות עד שיסתגל. אין מצב שהוא יעשה את זה.
מי שמשקיע ועוזר לילד לעבור את ההסתגלות הזו צריך להאמין בזה וגם לדעת איך לעשות את זה נכון. אחרת נמצא את עצמינו עם אדם שחושב שהכי טוב להעלם לילד בלי שהוא רואה וללכת,כי ככה לא יבכה. למשל. ואם אני לא יכולה טכנית,אז אין כל כך מי,גם אם מישהו אחר יכול טכנית.

ההצעה להכיר לו את המקום היא טובה, וכבר יש חצי עבודה- כי אחיו הגדול בגן הזה אז את המבנה הוא מכיר ומבקר בו (הוא כבר לא יהיה שם). ויש גם כנראה ילד אחד מהגן הנוכחי שלו שיהיה בגן הזה בשנה הבאה. אולי באמת אני סתם דואגת כל כך והמעבר יהיה פחות קשה בזכות הדברים האלה? ובאמת שווה לי להתחיל לברר מי עוד יהיה בגן הזה כדי להפגיש אותו איתם.
אני פשוט נכנסת ללחץ מילד בוכה בבוקר בפרידה. מרגישה שאני הורסת את חייו וגורמת לו טראומה נוראית ולא מצליחה למצוא דרך טובה יותר לזה (והרבה פעמים בעלי לקח אותו. לא יודעת אצל מי הוא בכה פחות. אבל בעלי פשוט השאיר אותו שם בוכה אם הוא בכה,ואני ניסיתי קצת יותר). השנה התחילה לי גרוע ביותר בגלל זה,כל הזמן דאגתי מה איתו ואיך הוא מסתדר והיה לי קשה בעבודה. ורק אחרי שנכנס יותר בקלות לגן נרגעתי קצת אני.

[איןשם*]

מה עם מטפלת/בייביסיטר/חברה שהילד מכיר או יכיר ותרתמו למשימה?

[אני*]

שאלת תם-
אם זה נראה לך כל כך חשוב לעזור לו לעבור את תקופת ההסתגלות (ואני חושבת שאת צודקת, וחשוב שתקשיבי לבטן שלך. אני משוכנעת שאת לא מגזימה כשאת חוששת שפרידה כזו היא טראומה בשביל שניכם), בקיצור- למה לא לקחת כמה ימי חופש פשוט? כתבת שאת שכירה, אז אם תבקשי שבוע או 5 ימי חופש מספיק זמן מראש, לא אמורה להיות בעיה, נכון?
זו נראית לי מטרה מספיק חשובה. וגם תוכלי לנוח ולהיטען בימים הללו ולקבל אותו רגועה ופנויה כשהוא חוזר מהגן החדש... זה נראה לי דורש לפתוח את הראש, חופש זה לא חייב להיות רק כדי לסוע לאנשהו. נשמע לי שבשנה הזו, זו מטרה בהחלט ראויה

[שירה*]

איפה מוצאים כאלה?
צריך למצוא מישהו שמוכן להשאר עם הילד ולעשות איתו נכון את הפרידה. זה צריך להיות מישהו מיוחד שמסוגל לעשות את זה ומזדהה עם זה, אחרת אין טעם. וזה מצריך השקעה.
איך אני מוצאת מין מטפלת כזו רק לימים של תחילת השנה? ושצריך לעשות איתה הכרות וקשר חזק הרבה לפני כן? (הבייביסיטר שלנו לדוגמא היא תלמידה בבית ספר תיכון ). ולא לשכוח שיכול להווצר מצב שהוא יצטרך להפרד פעמיים באותו בוקר. פעם אחת ממני אל אותה 'מטפלת' (וזה גם יכול להיות לו קשה) ופעם שניה מהמטפלת אל הגן.

[שירה*]

ל'אני'
בלתי אפשרי לקחת חופש של שבוע בתקופה הזו של השנה בעבודה שלי. מקסימום אוכל לקחת יום אחד. כתבתי את זה גם למעלה.
זה אכן האידיאלי. וכשעבדתי בעבודה אחרת זה מה שעשיתי. ולקחתי את תקופת ההסתגלות באיזי יותר בעבודה. אבל עכשו זה לא אפשרי.

[אני*]

אם אין אפשרות לחופש, אני הייתי מארגנת לי אפילו כמה ימי מחלה...
נראה לי ממש חשוב להיות שם בכמה ימים האלו
ונשמע שכל אופציה אחרת תהיה ממש צולעת
בתמונה הרחבה , זה הרבה יותר הרה גורל ומשמעותי ל well being שלך ושל הילד שלך, מאשר הכמה ימים האלה בעבודה
לא הייתי כותבת את זה, אם לא הייתי מרגישה שזה נראה גם לך חשוב מאין כמותו
(וכמובן שגם בהתאם להשקפת העולם שלי, ממש לא מתאים להשאיר ילד בגיל הזה אחרי יום אחד בגן חדש)

[דניאלה*]

באתי להגיד משהו שאולי לא ינעם לך לשמוע אבל מניסיוני הוא מאוד חשוב.
כשילד אינו בשל לפרידה מההורה, ולהורה אין אפשרות להעניק לו את ההסתגלות האטית שלה הוא זקוק,
הכי טוב זה לעשות את זה מהיר, חלק ולעניין.
ורצוי עם כמה שפחות רגשות אשמה.
אני לא יודעת אם אני ברורה, אז אספר לך קצת מניסיוני האישי ואולי זה יבהיר את הנקודה.
לבכורה שלי היה מאוד קשה להיפרד.
אנחנו השקענו את הזמן והמאמצים אבל ככל שנשארנו איתה יותר כך היה לה יותר קשה לשחרר.
בסוף, אחרי די הרבה זמן, הבנתי שזה יכול, פשוטו כמשמעו, לקחת חודשים ושנים. היא פשוט לא בשלה.
עכשיו במצב הזה, שבו היא לא בשלה לפרידה אבל הוחלט שהיא בכל זאת תהיה במסגרת ותיאלץ להיפרד,
מה אפשר לעשות?
מה שאנחנו עשינו הוא להישאר ולצפות ממנה שתבשיל. וזה לא היה פייר כלפיה.
הרגשתי שעליי לקחת אחריות על ההחלטה שלי. ביני לבין עצמי תיארתי את זה כ"להסתכל להשלכות של הבחירה שלי בעיניים".
היא צריכה עכשיו לעבור קריעה מאמא ואבא.
אם נניח לרגע בצד את הקשיים הרגשייים הכה קשים שכרוכים בזה, הדרך הכי פחות מכאיבה, עבורה, לעבור את זה הייתה בצורה כמה שיותר קצרה וממוקדת.
רוב הסבל אצלה התמקד בפרידה ולפני הפרידה.
אז הסברנו לה שמחר נבוא איתה, נעשה יחד משהו אחד (נצייר יחד/נשחק/נקרא סיפור וכו'), אחר כך היא תעבור לידיים של הגנן או הגננת ואנחנו ניתן נשיקה אחת ונלך.
ככה, תיארנו מראש במדויק מה יקרה ולא סטינו מזה ימינה ושמאלה.
יותר מכך, הקפדנו בשום אופן לא למרוח את הזמן.
זה הקל עליה מאוד.
עדיין היה לה קשה ביותר להיפרד, אבל היה מאוד ברור מה עומד לפינה, עם מה היא צריכה להתמודד.
לא היה מועד לא מוגדר בעתיד שבו מצופה ממנה לקחת את הפרידה בקלות.
היתה נקודת זמן ברורה כל בוקר להתכוון אליה.

המצב שלך לא כל כך שונה משלי.
גם לך, כמו לי, אין את האפשרות לתת לילד שלך להסתגל בזמנו שלי.
אצלי זה היה כי היא לא היתה בשלה - אצלך זה מסיבות אחרות.
תסתכלי למציאות בעיניים ותשאלי את עצמך, איך אני עושה את זה תוך צמצום הסבל ההכרחי עבור הילד.
תעשי כל מה שאת יכולה, כולל לדבר מראש על הפרידה והתהליך, להכיר לו את הנפשות הפועלות וכו'.
תזכירי לעצמך שאת עושה את כל מה שאת רק יכולה תחת התנאים הנתונים.
לא יעזור לו להיות עם מישהו שלא מבין את החשיבות של הזמן שהוא צריך או שלא יכול להכיל את הקושי (אבא, בייביסיטר וכו').
לדעתי, עדיף לו להיות איתך אפילו כמה דקות ולעבור בצורה מסודרת ובוטחת (פה זה בעיקר עניין של חוזק פנימי שלך) לידיה של גננת מנוסה.
חשוב שהיא תהיה פנויה לקבל אותו ולהחזיק אותו את הכמה דקות האלה, עד שהוא נרגע.

מקווה שהובנתי.
אני מזדהה איתך וחושבת עלייך.
ממרחק הזמן (הלא כל כך רב...) אני חושבת שאולי הנזק הכי גדול שגרמתי היה בהשתהות, בעובדה שלא עשיתי את זה חד וחלק - זה סתם הקשה עליה.
בהצלחה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

למה בעצם לא להישאר עם מטפלת ועוד נגיד שלושה ילדים?
זה לא יותר רך ועוטף ותואם גיל?
ההמוניות בגן לא יוצרת איזו עטיפה קרירה מידי סביב ילד כזה רך?
אני יודעת שיש גני ילדים מדהימים אבל הם לא הרוב.

[שירה*]

אבל אני מפחדת משנה הבאה שילך לגן אחר, איך תהיה ההסתגלות שלו שוב. אני לחוצה מעכשו.
את המשפט הזה כתבתי בפברואר בשנה שעברה למעלה יותר בדף הזה עם כל ההתלבטות והחשש שלי.
הנה התחלנו את השנה, ואכן קשה מאוד. היו כמה ימים ראשונים שכבר אמרתי לעצמי שסתם חששתי והנה הוא נשאר בגן והכל בסדר,ואז הוא התחיל לבכות.
(וגם אני-בלב). ודוקא הגן לא כל כך גדול,אין הרבה ילדים בגן הזה. ועשיתי מאמצים להכיר לו כמה שיותר ילדים מהגן בחופש. יש לו ילדים שממש חברים טובים שלו מקודם,עוד לפני הגן. ויש כמה שהשתדלתי להכיר לו. וגננת אחת הוא הכיר כבר שנה שעברה ופגש אותה לא פעם. ובכל זאת,יחד עם כל זה, קשה לו ההסתגלות.
וכמו שחששתי,באמת אין שום סיכוי לקחת ימי חופש בשלב הזה של השנה אצלי (יכולתי לקחת יומיים מפוצלים,ובעלי ניסה גם קצת לחתוך מתחילת היום ומסופו כדי להקל על הילד). אז מה שקורה זה שאנחנו משאירים ילד בוכה בידים של הגננת.
מה שחששתי שיקרה
ורק מקווה שהוא כן יסתגל כי כרגע בתחילת היום כל כך קשה לו (בסוף היום אני דוקא פוגשת אותו מחוייך אליי,אבל בכל זאת רוצה כבר לבוא הביתה)
אני נותנת לו פרחי באך: וולנוט (33), הוניסאקל (16), צ'יקורי (8). למי שמכיר, לא יודעת אם זה עוזר,התחלתי לתת לו לפני שהתחילה השנה.

_הדרך הכי פחות מכאיבה, עבורה, לעבור את זה הייתה בצורה כמה שיותר קצרה וממוקדת.
רוב הסבל אצלה התמקד בפרידה ולפני הפרידה.
אז הסברנו לה שמחר נבוא איתה, נעשה יחד משהו אחד (נצייר יחד/נשחק/נקרא סיפור וכו'), אחר כך היא תעבור לידיים של הגנן או הגננת ואנחנו ניתן נשיקה אחת ונלך.
ככה, תיארנו מראש במדויק מה יקרה ולא סטינו מזה ימינה ושמאלה.
יותר מכך, הקפדנו בשום אופן לא למרוח את הזמן.
זה הקל עליה מאוד.
עדיין היה לה קשה ביותר להיפרד, אבל היה מאוד ברור מה עומד לפינה, עם מה היא צריכה להתמודד.
לא היה מועד לא מוגדר בעתיד שבו מצופה ממנה לקחת את הפרידה בקלות.
היתה נקודת זמן ברורה כל בוקר להתכוון אליה._
דניאלה כתבה לי את זה בשנה שעברה, אני חושבת לנסות ליישם את זה.

[שירה*]

_למה בעצם לא להישאר עם מטפלת ועוד נגיד שלושה ילדים?
זה לא יותר רך ועוטף ותואם גיל?_
ותשובה מאוחרת לשאלה:
כי אין לנו תקציב לזה
בשביל לממן דבר כזה אני אצטרך לעבוד המון שעות ואז לא אוכל לאפשר לעצמי לקחת את הילדים שלי מוקדם יותר בצהרים, אני אצטרך להשאיר אותם לפחות עד 4 אם לא יותר. אולי יש כאלה שזה שווה להם,לי עדיף לעבוד פחות ולשהות עם הילדים שלי יותר,ונראה לי שגם לילדים שלי זה עדיף.

[או_רורה*]

שירה, אם לך אין אפשרות, אז אולי בעלך כן יוכל לקבל כמה ימי חופש מהעבודה שלו לטובת העניין?
ואפילו לא ימים שלים, רק למשל להגיע מאוחר יותר ואז גם לצאת מאוחר יותר, בהתאם?

[אימושקה*]

הילדה שלי הולכת בספטמבר לגן, ולי נשבר הלב. היא תהיה בת 3 וחודשיים ואני יודעת שזה הדבר הנכון בשבילה. אני רואה שהיא כמהה וחברת ילדים, אני רואה שהיא חסרת ביטחון בד"כ בחברת ילדים למרות שהיא כמהה לקשר איתם. אני רואה שהיא רוצה ליצור קשר ולא כל כך יודעת איך. הלכנו במשך שנתיים לגן עם אמא אבל זה כנראה לא מספיק. מרגישה שאני צריכה לשחרר ולא יודעת איך. אני יודעת שבסופו של דבר הגן יכול לעשות לה טוב, אבל אני כל כך חוששת. היא ילדה שבאה מהבית. מרבית הילדים בגילה כבר מזמן במסגרת, ויודעים איך להתנהג עם ילדים אחרים. היא לא יודעת. אני מרגישה שהיא לא יודעת איך להתמודד עם ילדים, איך להתמודד אם מישהו יפגע בה. אני מפחדת שהיא תעמוד ותבכה, או שסתם תישאר בצד. קשה לי הפרידה הזו.

[סנופי*]

יש לי שאלה שאני מקווה שקשורה לדף הזה:
הבן שלי בן 1.5, נמצא בגן כבר חצי שנה מספטמבר. הקליטה הראשונית לגן הייתה נהדרת וחלקה לגמרי, בלי בכי ובציפייה ושמחה ללכת לגן.
לפני שבועיים בערך התחיל לבכות כשאנחנו שמים אותו בגן. לא נראה לי שקרה משהו בגן ובעקרון הוא אוהב את הגננת ומשחק יפה עם שאר הקטנטנים בקבוצה. מה זה יכול להיות? יכול להיות שעכשיו הוא מפתח חרדת נטישה?
לא כיף לי להשאיר אותו בוכה בגן

[פלוני_אלמונית*]

לא כיף לי להשאיר אותו בוכה בגן
מובן בהחלט לא כיף לך, לא כיף לו, לא מצב רצוי.
ההתנהגות שאת מתארת מוכרת מאוד. נדמה לי שרוב הילדים במוקדם או במאוחר יתחילו להגיב כך לפרידה. לא כי הגננת לא בסדר, כי בגיל הזה עוד יש צורך חזק מאוד בנוכחות הורית, ויש תקופות שהוא צף למעלה וחוסם את ההנאה מכל דבר אחר.
למרות שבחברה שלנו מקובל לגמרי לשלוח תינוקות לגן, נראה שזה לא דבר מאוד רצוי בשבילם. גם אם זה גן נהדר ויש בו הרבה דברים טובים - משהו חסר. מאוד.
האם היית מוכנה לשקול אפשרות לוותר על הגן לעת עתה? עד כמה זו אופציה בשבילך? אני מניחה שצריך לשנות בשביל זה כמה סדרי בראשית...
אם כן - זה הכי נכון בעיניי, והכי תומך בילד שלך.
אם לא - האם הסתכלת על העצות שבראש הדף? גם בהן יכולה להיות תועלת.

<{{}}במעבה הפרדסים{{}}>

[תפוח_אדמה*]

לפעמים קורה משהו בגן ואנחנו לא יודעים.

[אמא_מתלבטת*]

הבת שלי בת 4.5 וניסינו השנה לשלב אותה בגן בפעם הראשונה.
נפגשנו עם הגננת כמה פעמים בקיץ בקייטנה שהייתה שם, הכרנו את הילדות שאיתה בגן, והן עד היום חברות שלה ובאות אליה הביתה אחה"צ
זה גן עירייה עם הרבה ילדים
הגננות בסדר גמור, לפעמים קצת חמורות סבר כשיש ילד שמציק או מכאיב למישהו אחר.
אין שם עונשים, הן מאוד יציבות בהתנהגות שלהן, מאוד חמות לילדים.

הבת שלי נכנסה ונפרדה בכיף ביומיים הראשונים, ומאז לא הסכימה להישאר בלעדי.
ניסיתי להישאר עד השעה 9 (זה גן עיריה ואלה הם הכללים, ביקשנו גם אישור מהמפקחת להישאר יותר זמן, ואין אישור כזה) במשך שבועיים, וזה לא שינה דבר.
היא חזרה איתי הבייתה.

ניסינו לא ללכת בכלל ולחכות שזה יבוא ממנה, אבל עבר כבר כמעט עוד חודש והיא לא בעניין.

בדיעבד הטעות הייתה שנכנסו בתחילת השנה, אבל לא רציתי היא תבוא כשכולם כבר מאוגדים, רציתי שתתחיל כמו כולם, חשבתי שלהכנס להם באמצע יהיה יותר קשה.
היא ראתה הרבה ילדים בוכים שהושארו בכוח אצל הגננת, היא ראתה הרבה ילדים עצובים שנאלצו להתגבר על העצב לבד עם עצמם.
היא ראתה ילדים מציקים אחד לשני וגננות נוזפות בהם.
כל המראות האלה מאוד הטרידו אותה.

הגננות היו עסוקות כל כך שלא יכלו להתייחס אליה באופן אישי - כמו שהיא הייתה צריכה. לעבור למבוגר אחר.

אני לא יכולה יותר להקדיש את כל הבקרים לה, אני חייבת לעבוד.

ניסיתי לברר על גן אחר, אבל הכל כבר מלא. אולי תהיה איזו אפשרות של שעה נסיעה בבוקר בפקקים.

הדבר היחיד שאני יכולה לעשות השנה זה שהיא תעסיק את עצמה בבקרים ואני אעבוד מהבית במחשב.
ולפעמים אמצא איזו בייביסיטר לא להיט שתשמור עליה בבקרים שאני צריכה לצאת.
והמצב הזה ממש לא האידאל עבורי.
זה ממש יכניס אותה לבידוד חברתי, והיא מאוד חברותית

מאז חוסר הרצון להישאר בגן היא גם פיתחה מעין חרדת נטישה, היא לא מוכנה ללכת אפילו לחברות בלעדי. מה שלא קרה קודם.

והנה השאלה -
אני מכירה את הגן הזה, שהיתי בו המון זמן, אני מכירה את הגננת באופן אישי, וגם את הילדים. וזה באמת מקום טוב בשבילה.
היא רק צריכה להתגבר על החששות הראשוניים, לעשות תיקון של מה שהיה קודם.

אני יודעת שזה לא יהיה טוב עבורה לא ללכת לגן השנה. לא אוכל לתת לה את מה שילדה בגילה צריכה.
זה יהיה מאוד מתסכל עבורי להיות כבולה עוד שנה לבית.

אני מתלבטת, אני לא בטוחה שזה נכון לתת לילדה בגיל הזה להחליט כזו החלטה.
ייתכן שהיא לא מסוגלת להחליט את מה שנכון עבורה, ואני צריכה להחליט עבורה.

העניין הוא שהדרך היחידה שאני רואה כרגע לשלב אותה בגן, זה להשאיר אותה שם בזמן שהיא בוכה. אני לא רוצה לעשות את זה.

אבל אני תוהה אם בחוסר הרצון הזה להשאיר אותה שם בוכה אני עושה לה יותר נזק, מאשר כמה דקות בכי בבוקר.
אשמח לדעתכן (-:.

[אישה_במסע*]

אז חוסר הרצון להישאר בגן היא גם פיתחה מעין חרדת נטישה, היא לא מוכנה ללכת אפילו לחברות בלעדי. מה שלא קרה קודם.
לי זה לא נשמע כמו כמה דקות בכי בבוקר. - לי זה נשמע כמו נזק ממשי שכבר נמשך לא מעט זמן, ושיתגבר משמעותית אם תשאירי אותה שם בכוח.

ולמען האמת, מהתיאר של הגן לא נשמע לי ש היא רק צריכה להתגבר על החששות הראשוניים, לעשות תיקון של מה שהיה קודם. - וזה די ברור מההתנהגות שלה שזה לא ככה בשבילה.

אני מתכוונת, תחילת השנה בגן הייתה כל כך רעה שהיא גרמה לה לטראומה ברורה וחרדת נטישה. למה את חושבת ש זה באמת מקום טוב בשבילה ? לדעתי בינתיים הראיות מראות ההפך. מה גם שבינתיים הגן הוא זה שמכניס אותה לבידוד חברתי (או לפחות פוגע בה חברתית).

באופן כללי, מההודעה שלך אני לא רואה תאימות בין העובדות כמו שאת מספרת אותם בהודעה, לבין הדעות שלך. אולי זה כי לא הבאת את כל העובדות, אבל אולי זה בדל קונספציות, או מה שקוראים לו לפעמים "פרדיגמות".
החלטת שהגן טוב, כי את מכירה את הגננת והילדים. (וכנראה הוא באמת טוב ביחס לגנים אחרים). אבל מהתיאור פה ממש לא נשמע שהגן טוב לבת שלך. אולי בגלל ההתחלה הקשה, אולי בגלל ש"קצת חמורות סבר" זה יותר מידי בשבילה, לא משנה. את רוצה להכניס אותה לגן גם כדי שהי אלא תפגע חברתית, אבל בינתיים הגן הכניס אותה לטראומה וחרדת נטישה, ופגע בה חברתית.

למה החלטת שאם תשאירי אותה בגן היא תתגבר על הטראומה ותחזור להיות חברתית בלי חשש? לי נשמע הגיוני יותר להניח את המשך המצב הקיים - היה לה חודש שלם לדגש את הדעה שלה, והיא בברור לא חיובית.
אולי כי את מכירה את הגננת והילדים? אולי כי גיבשת את הדעה הזו על הגן לפני הרבה זמן, ועכשיו קשה לך להשלים עם זה שלבת שלך הגן הזה לא טוב? אולי כי את ממש צריכה אותה בגן?

למה החלטת שהנזק מלהשאיר אותה בגן הוא כמה דקות בכי בבוקר. ? לפני שניה תיארת טראומה שמשפיעה בצורה ברורה ולרעה על ההתנהגות שלה! אולי זה כי החברה שלנו מכחישה ומקטינה באופן קבוע את הנזקים האלו, והם נחשבים "נורמליים"? כי כולם אומרים את זה?

אני לא יודעת מה מצב הגנים אצלכם (יכול להיות שיופיע מקום באמצע השנה, כשמישהו יעבור דירה או משהו), אבל להכניס מישהי לטראומה שנשמעת לי כמו נזק נפשי לטווח הארוך זה בדיוק לא אוכל לתת לה את מה שילדה בגילה צריכה. - זה נשמע כמו נזק שיכול לקחת שנים להחלים ממנו. בטח אם נשארים בגן שכבר גרם טראומה כל השנה...

בינתיים אני רואה נזק ברור מהכנסה שלה לגן, ונזק תיאורטי שאני אישית לא ממש מאמינה בו שנגרם מהחינוך הביתי.

והנזק מהגן? זה לא רק "להשאיר אותה שן בזמן שהיא בוכה". זה "להשאיר אותה במקום שגורם לה לחרדות ולזה שהיא לא תרצה להשאר לבד עם חברים". לדעתי את מקטינה משמעותית את הנזק שהגן גורם (ומגדילה משמעותית את הנזק התיאורטי מחינוך ביתי.)

מקווה שלא נשמע שאני תוקפת אותך או משהו. פשוט במבט מהצד, הפער בין המציאות כמו שתיארת אותה, לתפיסה שלך אותה, נראה רחב ועמוק. (כל כך רחב שזה די מפליא שלמרות כל זה הצלחת לעשות את הדבר הנכון, לא נכנעת ללחץ והוצאת את הבת שלך ממקום שפוגע בה! כל הכבוד @} )

[פלוני_אלמונית*]

טראומה וחרדת נטישה

רוב הילדים, כמו גם אנשים בוגרים, באם אין מחלות או חולשות מיוחדות של הנפש, לא יחוו טראומה או חרדות כל כך מהר.
הילדה ראתה מראות קשים, ילדים ננטשים ע"י ההורים, בוכים, עצובים, בודדים, גננות חמורות סבר.
ואכן, יש לה כרגע קושי, אבל לדעתי כדאי לתת קצת קרדיט לילדה, וגם למילים "טראומה" ו"חרדה".

[טלי_ב*]

הי אמא מתלבטת @}

_אני מתלבטת, אני לא בטוחה שזה נכון לתת לילדה בגיל הזה להחליט כזו החלטה.
ייתכן שהיא לא מסוגלת להחליט את מה שנכון עבורה, ואני צריכה להחליט עבורה._
אתחיל מזה שאני חושבת שאכן לא נכון לתת לילדה להחליט החלטה כזו בגילה. אין לה בכלל את היכולות הנדרשות כדי להבין את כל השיקולים ולשקלל אותם, מה גם שהיא לא בהכרח נושאת באחריות ביחס לתוצאות, למשל במישור הכלכלי. מה שכן היא יודעת היטב הוא אם טוב לה במקום/רגע מסוים או לא טוב לה. זה נתון חשוב מאוד מאוד בשבילך, אבל בסוף ההחלטה, לדעתי - צריכה להיות שלך.

_הדבר היחיד שאני יכולה לעשות השנה זה שהיא תעסיק את עצמה בבקרים ואני אעבוד מהבית במחשב.
ולפעמים אמצא איזו בייביסיטר לא להיט שתשמור עליה בבקרים שאני צריכה לצאת.
והמצב הזה ממש לא האידאל עבורי.
זה ממש יכניס אותה לבידוד חברתי, והיא מאוד חברותית_
בכמה זמן מדובר? אני חושבת שמעל לשעה-שעתיים (וגם לזה לא כל ילד מסוגל), לצפות מילד בגיל הזה להעסיק את עצמו לבד זה יותר מדי.
כשהיא תרצה חברה (ואני מניחה שהיא תרצה ולא שהיא נוטה לשחק לבד שעות מרצונה, אם המצב שונה אז זה אחרת), היא תפנה אלייך ותרצה לעשות משהו ביחד. אם את חייבת לעבוד בזמן הזה, קשה לי לדמיין איך זה מסתדר לא בכוח. נראה לי שאם לא תוכלי שתהיה בייביסיטר כל יום, אז כבר עדיף גן.
אם את יכולה שתהיה בייביסיטר כל יום, ויש לה כבר חברות שהיא מכירה מהגן והן נפגשות אחה"צ, זה לא נשמע לי כל כך מבודד חברתית, אם כי לכל יש צרכים חברתיים שונים ואם את רואה שהיא צריכה יותר אז היא כנראה צריכה יותר.
ואם את מגיעה למסקנה שהפתרון הוא גן, אני חושבת שאפשר לעשות את זה בלי טראומה. מה שהיה בתחילת השנה לא בהכרח יחזור על עצמו, מכל הסיבות שתיארת.
אני הייתי במקרה כזה עושה עבודת הכנה שכוללת עיבוד של החוויות שהיו לה, יצירת ודאות לגבי מה שצפוי (חוסר ודאות יכול כשלעצמו לגרום לחרדת נטישה) - כלומר באיזו שעה אתן באות, מתי אתן נפרדות, ומתי את חוזרת לאסוף אותה. אפשר לדבר על התסריט הזה במשך כמה ימים לפני שהיא מגיעה לגן. אפשר לתרגל אצל חברים קודם, כך שאחרי שהיא שם והיא עסוקה ומרגישה בנוח את יוצאת לזמן קצר וחוזרת.
אני אגב לא בטוחה שמה שמפעיל אותה הוא חרדת נטישה. לפעמים הימנעות היא פשוט משהו שמרחיב את עצמו וגדל. יכול להיות שהצורך להחליט כל יום בתשע אם היא נשארת בלעדייך או לא יצר מתח סביב הפרידה. אני לא אומרת שהחלופה היחידה היא להשאיר ילד בגן לפני שהוא מוכן, אבל לפעמים עדיף שההורה יחליט על קצב התהליך לפי סימנים של מוכנות שהוא יכול לראות אצל הילד (למשל, האם היא נקשרה לגננות? האם היא יכולה למצוא בהן נחמה וביטחון כשהיא צריכה? האם היא יודעת איך לפנות אליהן ומרגישה בנוח לעשות את זה כשהיא צריכה? האם היא רגועה מספיק בשביל לשחק בזמן שהיא שם?), כמובן תוך כדי מתן מקום לפידבק גם מהילד. כלומר, יש הבדל בין מצד שבו ילד מוביל את התהליך לבד (וההורה מחכה לשמוע - אמא את יכולה ללכת), לבין מצב שבו ההורה מוביל את התהליך אבל קשוב לילד כדי לראות אם במקרה מה שהוא תכנן לא עובד כמצופה, ואז עושה תיקון מסלול (שאז ההורה מודיע מתי הוא הולך, אבל לא דבק בהחלטה בכל מחיר, אם נגרמת לילד מצוקה משמעותית). אלו דקויות שקשה לתאר, כי זה משהו שהוא אולי בעיקר במישור המנטלי.

[טלי_ב*]

ואחרי כל זה אני מוסיפה שזה לא שאין לגן שום מחירים בכלל, אלא שכמו שכתבת, צריך גם לראות מה החלופות ומה המחירים שלהן. אני אישית לא הייתי בונה על זה שילד בגיל הזה יעסיק את עצמו בזמן שאני עובדת במחשב, תוך ידיעה מראש שאין לי באמת מענה לקשיים שעלולים להיות לו עם זה.

[גוונים*]

אני קראתי את זה אחרת לגמרי מאישה במסע.
אולי כי חוויתי עכשיו שני תהליכי הסתגלות בשתי מסגרות שונות, לשתי בנותיי, ואני עדיין בשלהי התהליך, המאוד רגשי ומורכב הזה.

בחוויה שלי, ומהניסיון שלי, רגע הפרידה הוא רגע קשה, גם בגן הכי מכיל עם הגננות הכי קשובות ונעימות. הבנתי שגם אני חווה את הרגע הזה כקשה (קשה לי להיפרד מבנותיי, אוהבת שהן לידי..) אז ברור שגם הן יחוו אותו ככזה. ועדיין (והייתי צריכה לעבור תהליך כדי לקבל את זה) במאזן הכולל, עדיף (להן!) לעבור כמה רגעי קושי כאלה אם ה'אחר כך' טוב.
כי למרות שהצורך העז שלי הוא לגונן עליהן שלעולם לא יחוו את הקושי הזה של הפרידה והצער ותחושת הנטישה, הבנתי, שזה לא לטובתן.
לא לטובתן להישאר עכשיו צמודות אלי, בבית, כשאני לא יכולה לספק להן את כל צרכיהן.
לא לטובתן שאני מונעת מהן את ההתמודדות של להתרחק קצת מאמא.
השחרור הזה (שעד כה עשה להן רק טוב) לחוות חוויות שלא קשורות לבית ולאמא ולמשפחה זה שחרור שכרוך ברגע (לפעמים ארוך) קשה.
ולהבין שאני אשכרה שולחת את הילדות שלי לעבור רגע קשה, שאצל אחת מהן היה הרבה יותר מרגע... היה בשבילי חתיכת עניין מנוגד לגמרי לכל תפיסת עולמי.
אבל בסופו של דבר, אני מאמינה שנהגתי כשרק טובתן עומדת לנגד עיני והקושי הזה, אין לי דרך אחרת להגיד את זה, פשוט השתלם. לכולנו. ובראש ובראשונה, להן.
השאלה מה מספרת הילדה על הזמן בגן, לא רגעי הפרידה בבוקר, שאר הזמן. היה לה נעים? טוב?
היא כבר ילדה גדולה, אפשר לדבר איתה על זה שיש רגעים פחות נעימים ורגעים יותר נעימים. גם בבית יש פרקי זמן פחות טובים. ובבוקר רגע הפרידה הוא רגע פחות נעים. גם לה וגם לילדים אחרים. אבל אחרי זה מתגברים (ואפשר להציע דרכים להתגבר או דרכים נעימות יותר לעבור את זה) ואז יש זמן שהוא זמן טוב. אפשר להראות לה שילדים אחרים נהנים וטוב להם (בהנחה שזה אכן המצב, שזה גן שטוב בו לילדים, שהילדים שהיה להם קשה בתחילת השנה כבר חווים את הבקרים אחרת).
אפשר לשאול אותה למה היא לא רוצה ללכת לגן, לנסות לחשוב על פתרונות. אולי אפשר יום יומיים לבוא איתה באמצע היום לפרק זמן קצר, אולי בזמן החצר שהוא כמעט תמיד זמן נינוח וכייפי. כדי שהיא תראה סיטואציות אחרות ונעימות יותר. אפשר להסביר לה מראש את סדר היום ושהיא תדע בדיוק מתי את מגיעה לאסוף אותה, את הבת הגדולה שלי (שלוש וחצי) זה מאוד הרגיע. כולל טקסטים קבועים שאמא (או אבא או סבתא וכו') תמיד חוזרת ותמיד באה בשעה הזאת והזאת אחרי הפעילות הזאת והזאת. וכולל טקס קטן בבוקר ביציאה מהאוטו שכולל חיבוק חזק חזק, חיבוק שנותן כוחות ומצב רוח טוב ושכל פעם שיש רגע קצת פחות כייפי בגן אפשר להיזכר בו ולהתחזק וכו' וכו'.


אני לא בטוחה שזה נכון לתת לילדה בגיל הזה להחליט כזו החלטה.
לדעתי זה לא נכון.
היא אמנם כבר גדולה אבל לא יכולה ולא אמורה לראות את התמונה בכללותה ואת מערך השיקולים הכולל.
זו אחריות גדולה מדי להפיל עליה.

אגב, גם הבנות שלי חוו אחרי כמה ימים טובים בהתחלה מן רגרסיה או פשוט שלב נוסף בתהליך שבו היה להם הרבה יותר קשה להיפרד. היה הרבה יותר בכי מאשר בהתחלה.
ואני שבעבר הצהרתי שבחיים לא אעזוב את הילדה שלי בוכה בגן, עזבתי אותה בוכה ונשבר לי קצת הלב. אבל שתי דקות אחר כך או חמש דקות אחר כך קיבלתי דיווח מהגננת שהיא שמחה וצוחקת ונהנית.
כי רגע הפרידה הוא קשה ומותר לה לבכות ולהביע את זה, וגם אם היא מרגישה נטושה קצת על ידי אמא, היא עטופה ומטופלת על ידי הגננת (אני מקווה.. אצלנו זה ככה) והרגע הקשה עובר ומפנה לו מקום לרגעים טובים יותר.

[גוונים*]

אה, עכשיו קראתי כל מה שנוסף. מסכימה לגמרי עם כל מה שטלי כתבה.

[שקופה_א*]

אני שבעבר הצהרתי שבחיים לא אעזוב את הילדה שלי בוכה בגן, עזבתי אותה בוכה
לי זה קרה יום אחד , ואחר כך הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב.
הסברנו לילדה שאין אופציה אחרת , יש גן, אבל אפשר לראות מה יעשה לה טוב בו,
דיברנו כל יום עם הלב שלה, ושאלנו אותו מה מפחיד אותו, כל יום זה היה משהו אחר,
שאלנו אותה מה יעשה לה טוב, לפעמים זה היה אוכל מיוחד, לפעמים פתק לגננת או משהו לחלק לילדות
עשינו מבצע עם מדבקות כשהיא הולכת לגן בשמחה
ואחרי כל זה, היא הלכה לגן עם אבא שלה (ממני עשינו פרידה בבית) , די בשמחה, עם פרצוף קטן חמוץ,
ואחרי שבועיים , ברוך השם , הולכת בשמחה מאד, גם איתי.

לא חושבת שזו האידיאליה של עולם מתוקן.. זה היה האידיאלי בשבילנו במצב שלנו .

[גוונים*]

_לי זה קרה יום אחד , ואחר כך הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב.
הסברנו לילדה שאין אופציה אחרת , יש גן, אבל אפשר לראות מה יעשה לה טוב בו,_
זה קרה עם הקטנה, בגיל שנה וחצי רמת ההסבר היא בסיסית הרבה יותר. אבל זה באמת לא קרה שוב (נראה לי שהיא הבינה שסך הכל טוב שם) מאז היו רק קצת יבבות או קיטורים, אבל את הבכי ההוא אני זוכרת ונראה לי שאזכור לתמיד:(

[אישה_במסע*]

_רוב הילדים, כמו גם אנשים בוגרים, באם אין מחלות או חולשות מיוחדות של הנפש, לא יחוו טראומה או חרדות כל כך מהר.
הילדה ראתה מראות קשים, ילדים ננטשים ע"י ההורים, בוכים, עצובים, בודדים, גננות חמורות סבר.
ואכן, יש לה כרגע קושי, אבל לדעתי כדאי לתת קצת קרדיט לילדה, וגם למילים "טראומה" ו"חרדה"._

אני לא נותנת קרדיט למילים, יהיו אשר יהיו, אלא לתיאור. את יכולה לקרוא לזה "קצת קושי" או "טראומה" (זה בדיוק ענייןם התיוג השונה שכתבתי עליו), אבל התיאור של ילדה שנמנעת מלהשאר עם חברים לבד לא נשמע לי מוצלח חברתית.
<ואני לא אכנס כרגע לשאלת המבוגרים. אסתפק בכך שדעתי שונה>

באופן כללי, אני חושבת שפחות להסתכל על חוויות, ועל האם הילדה נהנית בגן, ויתר על איך הוא משפיע עליה, יכול להועיל. אפשר להפגע במקום בו נהנים, ולא לפהגע במקום שבו לא כל כך נהנים.

מאוד אהבתי את מה שכתבה טלי, בעיקר את זה שזה לא גן או לא גן, אפשר לעשות את מה שנראה כמו אותו הדבר בדרכים שונות ועם הכנה שונה, וזה לגמרי שווה ומשתלם.

מצטרפת למקהלה שאומרת שברור שילדה בגילה לא יכולה להחליט. זה היה כל כך ברור מאליו בעיני שלא התייחסתי לזה בתור שאלה בכלל.

[אמא_מתלבטת*]

טלי ב, תודה!

לא אוכל לשלם לביביסיטר כל הזמן
אנחנו לא יכולות כל אחר צהריים להזמין, כך שכן, זה לא מספיק לה.

עיבוד של החוויות שהיו לה.
את זה כבר עשינו מיד לאחר שהחוויות היו, משחקי תפקידים שחזרו על עצמם כמה ימים, היא יזמה והיא הפסיקה

יצירת ודאות לגבי מה שצפוי.
עשיתי את זה הרבה, היא כבר אומרת לי - כן אמא, אני יודעת, עושים בגן ככה ואז ככה ואז ככה, אבל אני לא רוצה ללכת. עשינו גם תסריטים מקוצרים של שעה / שעתיים. גם לא מסכימה.

כך שאחרי שהיא שם והיא עסוקה ומרגישה בנוח את יוצאת לזמן קצר וחוזרת
היא לא מוכנה ללכת לחברה אם אני לא מבטיחה שאני נשארת איתה. כשאני רוצה לצאת לזמן קצר היא עוזבת את המשחק עם החברה ובאה איתי.
יש לה אחיות גדולות כך שאני לא יכולה לשהות שעות אחר הצהריים מחוץ לבית.

לפעמים הימנעות היא פשוט משהו שמרחיב את עצמו וגדל.
נשמע לי שזה מה שקורה כאן

האם היא נקשרה לגננות? האם היא יכולה למצוא בהן נחמה וביטחון כשהיא צריכה? האם היא יודעת איך לפנות אליהן ומרגישה בנוח לעשות את זה כשהיא צריכה? האם היא רגועה מספיק בשביל לשחק בזמן שהיא שם?
לא נקשרה, הן לא היו פנויות לזה בבקרים שהיינו שם והיא נצמדה אלי, וגם כשקצת שחררה הן לא ניגשו אליה.
לא, היא סיפרה לי שכשהייתה עצובה ביומיים שהייתה שם והתגעגעה אלי, לא הלכה אליהם אלא בכתה לבד
לגמרי - היא בהחלט משחקת כשהיא שם. ושיחקה מקסים עם כל החברות שלה

אני בטוחה שאם תהיה שם עוד קצת זמן, היא מאוד תיקשר אליהן, הם פשוט צריכים עוד זמן ביחד
העניין הוא שכרגע אין לי איך לייצר לה את הזמן הזה בלי להיפרד ממנה בבכי קודם.

אבל קשוב לילד כדי לראות אם במקרה מה שהוא תכנן לא עובד כמצופה
מה שצפוי כרגע זה שנגיע לשם והיא לא תרצה להישאר, היא מאוד ברורה בעניין הזה, ואז מה שיקרה זה שהיא תבכה ואני אלך, והגננת תחזיק אותה כדי שלא תרדוף אחרי. זה המצופה. אז השאלה אם זה נכון לעשות את זה בכלל.

[אמא_מתלבטת*]

גוונים, תודה!

השאלה מה מספרת הילדה על הזמן בגן, לא רגעי הפרידה בבוקר, שאר הזמן. היה לה נעים? טוב?
כן, דיברה ללא הפסקה על השעות האלה, על מה שלמדה, ומה שרו, ומה שיחקו

היא כבר ילדה גדולה, אפשר לדבר איתה על זה שיש רגעים פחות נעימים ורגעים יותר נעימים. גם בבית יש פרקי זמן פחות טובים. ובבוקר רגע הפרידה הוא רגע פחות נעים. גם לה וגם לילדים אחרים. אבל אחרי זה מתגברים (ואפשר להציע דרכים להתגבר או דרכים נעימות יותר לעבור את זה) ואז יש זמן שהוא זמן טוב. אפשר להראות לה שילדים אחרים נהנים וטוב להם (בהנחה שזה אכן המצב, שזה גן שטוב בו לילדים, שהילדים שהיה להם קשה בתחילת השנה כבר חווים את הבקרים אחרת).
אנסה את זה, רעיון טוב.

אפשר לשאול אותה למה היא לא רוצה ללכת לגן, לנסות לחשוב על פתרונות.
שאלתי וניסיתי, אין לה תשובות. היא פשוט לא רוצה בשום צורה ובשום מצב.

כולל טקסטים קבועים.
ניסיתי ליצור טקס קבוע - עדיין לא מוכנה להפרד
עשינו סימן קבוע, חיבוק קבוע, אפילו הכנו מחזיק מפתחות עם תמונה של המשפחה.

[אמא_מתלבטת*]

לי זה קרה יום אחד , ואחר כך הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב.
גם לי זה קרה, עם אחותה הגדולה, והבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב.

[טלי_ב*]

אוקיי, מבינה. אכן מצב לא פשוט. אני אתחיל מהסוף -

מה שצפוי כרגע זה שנגיע לשם והיא לא תרצה להישאר, היא מאוד ברורה בעניין הזה, ואז מה שיקרה זה שהיא תבכה ואני אלך, והגננת תחזיק אותה כדי שלא תרדוף אחרי. זה המצופה. אז השאלה אם זה נכון לעשות את זה בכלל.
אני חושבת שזה חוזר לשאלה - מה האלטרנטיבה? אני לא חושבת שפרידה כזאת זה משהו להימנע ממנו בכל מחיר . ולכן אם הגעת למסקנה שאת שולחת לגן השנה, ואין שום דרך אחרת לעשות את הפרידה, הייתי עושה את זה כך, עם כל הכאב שזה יגרום לשתיכן. אני יכולה לומר שאצלי - השארתי ילד בוכה אמנם לא בגן אבל כן עם אבא או סבתא - זה כאב לי מאוד וגם היום, למרות שעברו כמה שנים, כואב לי להיזכר בזה. עכשיו אני רואה גם שכתבת שבעצם עברת את זה כבר עם אחותה הגדולה אז שוב, הייתי מתאמצת מאוד למצוא דרך אחרת, אבל אם אין אז אין.

אני לא יודעת כמה זמן יש לך להקדיש לתהליך, אז אני אכתוב כמה רעיונות ותראי מה מזה מתאים לכן -
כרגע זה נראה שהיא מאוד מתנגדת לרעיון של גן. אם אפשר, הייתי מחכה אפילו רק שבועיים-שלושה של לא להתעסק עם הנושא בכלל, ורק אז מודיעה שהחלטת (או החלטתם, אם יש עוד הורה בתמונה) שהיא תלך לגן החל מיום כך וכך. ומכאן והלאה הרעיון הוא בעצם לא לקבל את הסכמתה ללכת לגן אלא לעזור לה להשלים עם זה.
את הרצון שלה וחוסר ההסכמה היא הביעה בצורה מאוד ברורה, ולא נראה לי נכון ללחוץ עליה להרגיש אחרת. זה עשוי גם לצאת כך שמופעל עליה לחץ להעמיד פנים שהיא מרוצה כשהיא לא, כדי לחסוך ממך את הקושי של ההחלטה והיישום.
אפשר להסביר במונחים שהיא מבינה למה החלטתם כך (והייתי נותנת יותר דגש לצרכים שלך מאשר לשלה. כלומר, נראה לי שיהיה לה יותר קשה להבין למה את חושבת שמה שהיא לא רוצה הוא בעצם לטובתה מאשר להבין, נגיד, שאת צריכה/רוצה לעבוד), ולהכיר בכך שזה בוודאי מאכזב בשבילה כי היא העדיפה להישאר בבית.
ואחר כך לדבר על מה יכול אולי לעזור או להקל. סביר להניח שמראש היא לא תגיד כלום, גם כי היא עדיין לא השלימה עם עצם ההליכה לגן וגם כי היא אולי לא ממש יודעת עדיין, אבל זה זרע לעתיד - יש כאן מצב לא רצוי מבחינתה, אבל את מגויסת לגמרי לעזור לה למצוא בו את הטוב ולייצר כמה שיותר טוב בתוך המצב, ולפתור בעיות קונקרטיות שעולות.

דבר נוסף הוא לדבר עם הגננות מראש, ולהסביר מה בדיוק אתן צריכות. למשל, אם את יכולה להישאר איתה עוד כמה ימים עד 9 (אפילו יום אחד או שניים עדיף כמובן מכלום), אפשר לסכם שאחרי כמה דקות את תחכי בחצר והיא בתוך הגן (או להפך) ולהסביר לגננות שאת שם כדי לתת לה ביטחון, אבל בהחלט את מקווה ורוצה שהן יתחילו לפתח קשר איתה כבר כשאת שם ולא יחכו לאחרי שתלכי וגם שייקחו יוזמה בעניין הזה - לא לתמיד, אבל בהתחלה. התהליך הזה לא תמיד ברור לכל אשת צוות (לפעמים הן חושבות שאם את ממילא שם, עדיף שיתפנו לילדים אחרים). הייתי גם משתפת אותן במה שהיא סיפרה לך על כך שבכתה לבד. לדעתי זה לא צריך לקרות, גם בגן מועצה. יכול להיות שהגננות רגילות לילדים שהם כבר מיומנים מאוד בתוך מערכת של גן, ולכן פחות שמות לב מיוזמתן לילדה בוכה שלא ניגשת אליהן. בכל מקרה, לספר להן שהיא עוד לא יודעת או לא מרגישה בנוח לפנות אליהן, ולבקש שהן ישימו לב אליה במיוחד כדי שיוכלו לגשת אליה אם היא בוכה ועצובה מיוזמתן.
מה את חושבת?

[אישה_במסע*]

את הרצון שלה וחוסר ההסכמה היא הביעה בצורה מאוד ברורה, ולא נראה לי נכון ללחוץ עליה להרגיש אחרת. זה עשוי גם לצאת כך שמופעל עליה לחץ להעמיד פנים שהיא מרוצה כשהיא לא, כדי לחסוך ממך את הקושי של ההחלטה והיישום.

[אמא_מתלבטת*]

טלי ב

תודה!

ניסיתי להגיד לה כמה פעמים שזה הוחלט שהיא הולכת לגן, שאני צריכה לעבוד, שהיא לא יכולה להישאר בבית.
שנחשוב ביחד על דרכים לעשות את זה.
כמה פעמים היא אמרה שבסדר, ונתנה כל מיני רעיונות (כמו שאני אקנה לה נחשי גומי שלא אוכלים אצלינו, המציאה לעצמה שוחד), אבל ברגע האמת - שוב חזרה בה וביטלה הכל.
היא לעולם לא הסכימה לשום רעיון שהעליתי (עשרות)
היא פשוט אמרה - אני לא ארצה שתלכי, אני לא אתן לך ללכת.

לא ניתן להישאר גם לא בחצר. רק ממש מחוץ לגן, שזה בעצם הרחוב. בלי שום צל או מקום ישיבה. והיא גם לא יכולה לגשת לראות אותי שם כי הילדים לא יוצאים בעצמם לשער. הם לחוצים שילדים ייצאו להם לרחוב.
הגשנו בקשה למפקחת בנושא - התשובה היא לא. נזמין לך פסיכולוגית אם צריך. אבל לא תוכלי להישאר.

אני לא רואה איך להשאר עד 9 יעזור, היא כבר מכירה את ההתנהלות עד 9, היינו כמה שבועות עד 9. היא פשוט תצמד אלי כל הזמן כי תדע שאני הולכת בסוף, ואז אצטרך להעביר אותה בוכה / צורחת לגננת. אני בספק שהיא תרצה בכלל להכנס לגן אם זה מה שצפוי לה.
אני לא רואה הבדל בין זה לבין לעשות פרידה כזו כבר בכניסה.

יש לי אפשרות לבטל את העבודה שאני עובדת בחוץ השנה ולהישאר עוד שנה בבית, למצוא עבודה רק מהבית אם אצליח, לא אפשרות שטובה לנו או לי. אבל היא קיימת. אין לי מחויבות למישהו.
השיקול העיקרי שלי הוא באמת היא - אני בטוחה שיהיה לה יותר טוב להיות בגן בשעות הבוקר מאשר להיות כל היום עם אמא שחוקה עסוקה ומתוסכלת.

[אישה_במסע*]

אבל ברגע האמת - שוב חזרה בה וביטלה הכל.
כל הרעיון (כמו שאני הבנתי את טלי) הוא ש את מחליטה - את מודיעה לה, ומיישמת, והיא לא יכולה לבטל. כי את מחליטה.

אני מוצאת את המצב בו שתיכן מסכימות על זה שהיא יכולה למנוע ממך ללכת... מטריד. זה לא אמור להיות ככה - היא קטנה מידי בשביל כל כך הרבה כוח.

[גוונים*]

כל הרעיון (כמו שאני הבנתי את טלי) הוא ש את מחליטה - את מודיעה לה, ומיישמת, והיא לא יכולה לבטל. כי את מחליטה.
מסכימה, זה אכן הרעיון.
קשה כל כך לביצוע...
מצב מאוד מאוד לא פשוט!

_אני לא רואה איך להשאר עד 9 יעזור, היא כבר מכירה את ההתנהלות עד 9, היינו כמה שבועות עד 9. היא פשוט תצמד אלי כל הזמן כי תדע שאני הולכת בסוף, ואז אצטרך להעביר אותה בוכה / צורחת לגננת. אני בספק שהיא תרצה בכלל להכנס לגן אם זה מה שצפוי לה.
אני לא רואה הבדל בין זה לבין לעשות פרידה כזו כבר בכניסה._
כן.. היא גדולה ומבינה. נשמע לי שאכן להיפרד מיד זה מצב עדיף (גם אצלנו זה ככה).
כשאתן מדברות על התסריט שהיא בגן, כלומר שאתן מגיעות בבוקר, נפרדות ואז היא נשארת בגן (בו נהנתה) עד שאת חוזרת בצהרים. איך היא מגיבה?

[טלי_ב*]

אמא מתלבטת, בשמחה.

אבל ברגע האמת - שוב חזרה בה וביטלה הכל.
אכן, אני חושבת שיש פה איזשהו פער בין המילים למעשים.
אני חושבת שאם הוחלט שהיא הולכת לגן (ותכף ארחיב על זה), אז אין מקום לחכות להסכמה שלה. נראה שהיא מבינה היטב שלא באמת הוחלט כך, ולמעשה זה תלוי בה, ולכן גם אין סיבה שתסכים לכל מיני רעיונות לגבי איך לעשות את זה - היא לא רוצה ללכת לגן.
אני חושבת שאחרי עשרות רעיונות גם ברור לה שאת מאוד רוצה שהיא תלך לגן ובעצם היא נמצאת תחת לחץ בעניין הזה (ואיזו ילדה חזקה וברורה לעצמה שהיא ממשיכה לדעת מה הרצון שלה (-: בתוך כל הבלגן, זה נראה לי ממש משהו לשמוח עליו). זה יכול להביא אותה למצב של התנגדות שלא באמת קשורה לעצם ההליכה בגן, אבל גם אם לא, והיא פשוט באמת לא רוצה ללכת לגן וזה מה שהיא תבחר כל עוד זה תלוי בה, הידיעה שאת רוצה משהו אחר, ואתן בקונפליקט מתמשך בעצם, וגם הבלבול סביב זה שמצד אחד את אומרת שהוחלט, ומצד שני מאפשרת לה להחליט, ומצד שלישי גם לא מקבלת את מה שהיא החליטה - זה נראה לי ממש גורם למתח ולבלבול.
לי נראה שיש כאן בעצם שני עניינים נפרדים, וכדאי לחשוב על כל אחד בנפרד -
אחד, הוא ההחלטה אם היא הולכת לגן או לא. יש גם אופציה שלישית, שבה את מחליטה שהיא הולכת לגן רק אם היא רוצה (שכרגע נראה שזה אומר שהיא לא תלך לגן, ואולי זה ישתנה בעוד כמה שבועות/חודשים ואולי לא. אגב, בגיל שלה, בכי הוא לא בהכרח מדד בלעדי או אפילו מרכזי למצוקה קשה. יכול להיות שהיא תהיה עצובה בפרידה ותבכה, אבל בסך הכל זה לא יהיה לה נורא, ויכול להיות שהיא לא תבטא את עצמה דווקא בבכי, אבל יהיה לה מאוד מאוד קשה).
השני, הוא ההחלטה איך ליישם את ההחלטה מהשלב הראשון. כלומר - איך מבצעים בפועל את השליחה לגן או את ההישארות בבית.

אני לא לגמרי בטוחה אם ההתלבטות שלך היא לגבי השלב השני, או גם לגבי הראשון... ולכן אני לא ממש בטוחה איך להמשיך. בסך הכל אני לא מאמינה גדולה בגנים (-: אבל חושבת שלפעמים זו באמת ההחלטה הטובה ביותר בהינתן התנאים הקיימים. זה די נשמע לי כך ממה שאת מתארת, אבל קטונתי... אז אני לא רוצה למצוא את עצמי "משכנעת" לטובת גן. אבל אם את סגורה על זה שזו האופציה הטובה ביותר עבורכן, אני יכולה להרחיב לגבי ה-איך. ואם לא, אז אפשר לדבר גם על זה ולמפות את השיקולים השונים ולבדוק מה הפתרונות לקשיים השונים וכו'.

[אמא_מתלבטת*]

מטריד. זה לא אמור להיות ככה - היא קטנה מידי בשביל כל כך הרבה כוח.
אני לא מגדלת את הילדות שלי ממקום של כפייה.
יש להן תמיד את האפשרות לא להסכים לעשות משהו שאני החלטתי שהם כן אמורות לעשות.
אם זה מטלות בבית, אם זה חוג וכן הלאה.
אין להן אפשרות להחליט משהו לגבי. הן לא יכולות להחליט שאני הולכת לאנשהו. אבל כן להחליט שהן לא באות למקום שאני הולכת אליו.
זה היה גם כך לגבי בית הספר אני מניחה. פשוט בן זוגי כן פועל ממקום של כפייה, והוא כפה עליהן ללכת לבית הספר. ולא התערבתי. ולכן הן הולכות. יום יום. למרות הרבה התנגדות בעניין.
השיטה שלי עם הילדות זה דיבור.
אני אומרת, מבקשת, מקרבת, לרוב הן משתכנעות לעשות דברים שהן לא רוצות או לא לעשות דברים שהן כן רוצות, אם לי זה ממש חשוב שהן יעשו / לא יעשו.
אם הן מחליטות שהן לא רוצות לעשות משהו, אני מקשיבה, מנסה להבין למה, מנסה להתגמש, לשנות את הבקשה למשהו שכן יתאים להן, או לזמן אחר שכן ירצו לעשות.
הן בוחרות לעשות את מה שאני אומרת מתוך הסמכות שיש לי, כי אנחנו מקושרות, ויש ביננו אהבה וכבוד, וגם אני בוחרת הרבה פעמים לעשות את מה שהן רוצות מהסיבה הזו בדיוק.

כשהן רוצות לעשות דברים שאני לא מרשה - אז אני אומרת שאני לא מרשה, ותמיד מלווה בהסברים מותאמי גיל.
הן מקשיבות לי. אני משתדלת למצוא איזון שבו מה שאסור יהיה ממש מעט דברים, רק מה שחשוב, כי אחרת ילדים מתחילים לעשות דברים מאחורי הגב של ההורים.

לקבוע לה שהולכים לגן, ולקחת אותה לשם בכוח, ולהשאיר אותה שם בוכה בידיים של מישהי שהיא לא קשורה אליה עדיין אני לא אוכל לעשות, גם אם אחליט שזה מה שנכון לה, גם אם אחליט שזה לא יהיה לה נורא, עדיין לא אוכל לעשות זאת.

אז כרגע היא יודעת ש -

• אמא החליטה שהולכים לגן
• אמא היא דמות מאוד סמכותית שהיא עושה לאורך היום את מה שאמא אומרת, מתוך היקשרות, מתוך בקשה, מתוך הסבר, ולפעמים מתוך הבהרה שכרגע אין זמן להסביר וזה מה שחייבים לעשות.
• אמא לא תיקח אותה בכפייה לגן.
• כלומר - אמא סמכותית, עד לשלב שבו נדרשת כפייה פיזית. ואת זה אמא לא עושה.

מבלבל, נכון. אבל זה המצב.

[אמא_מתלבטת*]

שאתן מדברות על התסריט שהיא בגן, כלומר שאתן מגיעות בבוקר, נפרדות ואז היא נשארת בגן (בו נהנתה) עד שאת חוזרת בצהרים. איך היא מגיבה?
שהיא לא רוצה ללכת לגן, שהיא לא תרצה שאני אלך משם, שחבל שאני לא יכולה להשאר איתה שם.
גם אם אנחנו מדברות על תסריט שתישאר שם רק חצי שעה.

[אמא_מתלבטת*]

אני לא לגמרי בטוחה אם ההתלבטות שלך היא לגבי השלב השני, או גם לגבי הראשון.
ההחלטה שלי היא שהיא תלך לגן רק אם זה יקרה עם הסכמה שלה.
אני לא מצליחה לדמיין את עצמי שמה אותה בידיים של הגננת, שאוחזת בה כדי שלא תרוץ אחרי, ולהשאיר אותה כך בוכה.
רעיון נוסף שחשבתי הוא שהגננת תחכה לה מחוץ לגן ותכנס ביחד איתה.
לרעיון הזה היא הסכימה, ואז ברגע האמת התחרטה.

אשמח מאוד לשמוע את ההרחבה לגבי ה- איך.
תודה!

[פלונית_אלמונית*]

הו חיפשתי דף כזה ואני שמחה על קיומו.

אצלי כל סיפור הגן מתחבר גם ללופים שאני נכנסת אליהם בעניין החלטות, אני בטוחה שמשהו נכון לי ואז כשמגיע רגע האמת בייחוד בעניין טעון רגשית- אני פותחת הכל לדיון מחדש.

אז אחרי שנרשמו לגן אחד וחיכינו שהתפנו מקומות ולא היו מקומות.
ונרשמנו לגן אחר ואחרי שבוע החלטתי שלא, לא נעים שם מספיק.
ואחרי בירורים ולבטים ושאלות - מצאתי את הגן המקסים הנוכחי.
שיש בו גננת מפעם... חמה חמה ועוטפת ורגישה וסופר אינטליגנטית ומאמא אמיתית.
גן לא פלצני, צנוע באסתטיקה אבל מלא באהבה.
היא שרה להם שירים מפעם כשהיא מחלקת אוכל, היא בנתה בשתי ידיה חצר ענקית יפהיפיה מעץ עם בריכת חול מרושתת ונדנדות, מגלשות רבות ובריכת ענק של ג'ימבורי והמון אופניים ודליים וכפות, ובוץ שהיא דואגת לייצר כדי שיתעסקו. כל בוקר שופכת מים נקיים בארגז החול...

הם לומדים דרך משחק ושירים כל כך הרבה. יש גם חוגים, אין שם רגע דל וזה מה שהם צריכים כרגע לפחות לבקרים.
גן שיש בו מצלמות בכל פינה און ליין להורים (כמה נדיר! וכמה שקיפות!).
והגננת נתנה הנחה משמעותית. משהו שעבדתי עליו כל כך הרבה. ועוד בפריסה לתשלומים.
והגן במרחק ממשפחה שיכולים לעזור בעת שנצטרך.

ואני שהייתי על סף התמוטטות עצבים לפני, בגלל הלחצים הכלכליים ובגלל שמיציתי את הטיפול בילדים בבית - כבר התחלתי לנשום לרווחה. אני חייבת לצאת לעבוד בגלל בעיות כלכליות כבדות והילדים צריכים גן, כי אני הגעתי לסף של צעקות וחוסר סבלנות וסובלנות.

ואחרי שאנחנו כבר שבוע ומשהו בהסתגלות יומיומית אני עם הילדים ומתקרצצת לכולם שם בלי הכרה.ומציקה עם איך שצריך להתייחס לילדיי, ועם הערות ובקשות. ובכלל.
והילדים כל אחד בקבוצה שלו- פורחים! ממש! (כשאני שם איתם כל הזמן). חוזרים כמו שיכורים לשנת הצהריים בבית. אני רואה גם שינוי התפתחותי לטובה. ביטחון שעלה מול ילדים אחרים, ומלל שגדל ועוד.

אחרי כל זה, אני מוצאת שהבטן מתהפכת לי. שאני מחפשת תירוצים למה לא ללכת לגן, למה ללכת לגן רק מאמצע היום. למה ללכת לגן ולהיות איתם תמיד שם. למה אולי ללכת לגן רק פעמיים בשבוע. ואולי לעבוד שם כחלק מהצוות כי התפנתה משרה (אלא שהצוות שם רכלן וכאלה ולא בא לי להיכנס לכל הדבר הזה גם מהצד של האמא וזה מבלי לדעת אם בכלל הגננת מעוניינת) , כל מיני שאני מנסה פתאום למצוא בתוך המסגרת ואיך לבלגן אותה.
ויש גם בעיות אובייקטיבות.
הגננת לפעמים נוזפת בעוצמה בילדים. ילדים שבוכים הרבה וראיתי שזה קרה 3 פעמים בשבועיים- אחרי שניסו להרגיע, מושיבים בצד בכסא שיירגעו (?!), ויש ענייני בטיחות והיגיינה (הלו זה גן, למה ציפיתי?), וכל מיני. הנזיפות מאוד מטרידות אותי כי י שלי ילד אחד רגיש במיוחד שעלול לבכות מהרבה פחות ולהעלב מאוד.

למשל יש שם ליקויים בטיחותיים.
בנוסף הייתי רוחצת ידיים לילדים בסבון ומים לפני אוכל (לא מקפידים ולא יודעים מה זה שם ולא משנה כמה דיברתי) בייחוד כשיש מתקפות מחלות שם על ימין ועל שמאל (כרגע רוחצת לשלי באדיקות בסבון וביקשתי גם בעתיד אבל אני בספק, זה נראה שלא יקרה).
הערתי על כל אלה והתגובות היו שזה בסדר שילדים יודעים להכיר ולהיזהר וכן הלאה.

ועוד בעיה חדשה- הצוות מטפלות שהיה בשבוע הראשון, שהיה נחמד ומתורגל ומיומן, ואחת שם ממש מקסימה - התחלף בצוות חדש בגלל החלפת בעלים (הגננת נשארה אבל משהו פנימי שם השתנה והחלפת הצוות לא היתה ידועה לה, זה הימם גם אותה). הצוות החדש מהוסס, וגם חלקו זמני, ואני מרגישה שצריך להתחיל מחדש. ולא רק זה אלא ששאר הילדים חלקם נצמדים יותר לגננת מה שמשאיר לה פחות ידיים פנויות לפרטיים שלי.

אני חושבת שזה לא תרוץ כזה מספק לדחיית ההרשמה לגן כי גם הצוות הקודם היה ככה ככה ועם הצוות הקודם ממש היה לי קושי אחר, וזו אפילו ברכה שהוא עף (היו שם שתי בנות דעתניות וקרות) . אבל כרגע הדמות המוכרת להם היא רק של הגננת הזו ואני לא בטוחה שלהשאיר אותם כרגע לבד אפילו זמן מועט יהיה נכון.

וזה נובע מקושי רגשי שלי לעזוב את הילדים. בטח בתנאים הקיימים ובטח כשהגננת כבר העירה לי בבוטות שדי צריך להיפרד למעט זמן אבל להתחיל בזה. ומצד שני- אין לי שום יכולת להיות איתם. אני מגיעה למצב שאיך שנכנסים הביתה או קמים בבוקר- טלוזייה. אין לי כח לעוד דקה של חנב. נגמר לי לגמרי. וגם הכסף כסף כסף. מחפשת עבודה והילדים עוד לא בכיוון של להיות במסגרת.

אני מרגישה ממוטטת מעצמי.
ולא מסוגלת להיפרד מהילדים בגן. והרי זה מה שרצינו עבורם ואני במיוחד, אז מה הקטע עכשיו שאני בורחת עם הראש לכל הכיוונים.

וקשה לי. אני מרגישה מרוקנת מלחץ. ולא יודעת אם לבחור בגן ולעבוד בחוץ
לבחור להציע לה שאעבוד שם גם זמנית ולהישאר עם הילדים בזמן הזה או שזה עלול לחצות קווים.
לבחור להשאיר אותם בבית לנסות להתפרנס במקביל (מה שלא הצלחתי בשום צורה עד עכשיו) ולהשתגע וכן למנוע מהם חברת ילדים אחרים שהם כל כך אוהבים, כי לא הצלחתי להתמיד בשום מפגש חנב בשום צורה..
או לא יודעת מה. וברקע הליקויים הבטיחותיים, החשש שמישהו יקפוץ על אחד הילדים בבריכת כדורים ויפצע אותו... ההיגיינה... התזונה.. הכל כאילו צף.

קשה לי.
איך מתירים את הפלונטרים האלה?

[טלי_ב*]

אני חושבת שדווקא היית מאוד ברורה (-:

ההחלטה שלי היא שהיא תלך לגן רק אם זה יקרה עם הסכמה שלה.
קודם כל, נראה לי מצוין שזוהי החלטה שלך, מתוך תפיסת העולם ההורית שלך (בניגוד למצב שבו את רוצה לשלוח לגן, אבל מרגישה ש"אי אפשר" ו"אין מה לעשות" כי היא לא הסכימה. לדעתי זה מצב לא בריא לילדים וליחסים איתם, כי אז את בעצם מרגישה תחת כפייה).
לגבי ה-איך... אני לא בטוחה שזה מתאים להחלטה הזו. בעיקר כי ניסית כבר המון סוגים שונים של איך והיא עדיין לא מסכימה. אני חושבת שמגיע שלב שבו מתברר שזהו הרצון שלה והיא לא תשנה אותו (כרגע. יכול להיות שאחרי תקופה מסוימת זה יהיה אחרת).
אני חושבת שגם דיבור, שכנוע, התגמשות וכו' הם דברים שיכולים למעשה ליצור כפייה, בשימוש מסוים. שכנוע שממשיך וממשיך אחרי שהובעה התנגדות שוב ושוב (בוודאי כשיש פערי כוחות ביניכן) הוא משהו שקשה - אפילו למבוגרים - לעמוד בו.
ולכן אפילו שיש סיכוי ששכנועים נוספים ווריאציות נוספות של הישארות ודרכי פרידה יביאו אותה למצב שבו היא לא בוכה בפרידה ואין צורך להחזיק אותה בכוח, הם כנראה לא ישנו, בשלב הזה, את התחושה שלה, אלא רק את מה שהיא תרשה לעצמה להביע. איך שאני רואה את זה, יש בזה איזו שבירת הרוח, ואותי אישית זה יותר מפחיד מאשר ההשלכות של כפייה שלא מתעסקת עם הבפנוכו של הילד (נגיד, כפייה לשהות בגן, אבל בלי כפייה להדחיק את איך שהוא מרגיש לגבי זה). אני לא אומרת שזה מה שקורה אצלכם, אלא רק שזה משהו להיזהר ממנו, ולכן לא תמיד כדאי לנסות עוד ועוד ועוד.
בקיצור, אילו היית במקומך, ובהנחה שההחלטה שלך היא כפי שתיארת, הייתי מתחילה לתכנן את ההישארות בבית.

עכשיו אני אגיד בסוגריים, שאם את בכל זאת נותנת עוד צ'אנס ללשכנע אותה ללכת לגן, הייתי לוקחת את ההצעה לדבר עם הפסיכולוג. יכול להיות שהוא יוכל להשיג לך את האישור להישאר בגן יותר זמן, אם הוא יגיע למסקנה שזה מה שנחוץ מבחינה פסיכולוגית. ויכול להיות שסתם יהיו לו רעיונות כי הוא מתעסק עם דברים כאלה כל הזמן. מקסימום אם תגלי שהוא לא מבין עניין בכלל, תמיד תוכלי לסנן ולשכוח מכל מה שהוא אמר (-:

לגבי מה שכתבתי קודם על הישארות בחצר, אני רק רוצה לתקן שהתכוונתי שתישארי עד 9 בחצר (או במקום אחר שבו את נמצאת קרוב אבל לא ממש נגישה מיידית). הרעיון הוא שכך יהיו לה ולגננות יותר אפשרויות ליצור התקשרות ביניהן. אילו היית יכולה להיות בגן ימים שלמים, אני מניחה שזה היה קורה גם בלי שתתרחקי בצורה כזו, אבל אם זה צריך לקרות מהר יחסית, אז זה שלא תהיי ממש לידה יכול לעזור להאיץ את התהליך.

אה, והיחסים שלך עם הילדות נשמעים נהדרים @}

[אישה_במסע*]

גם אם אחליט שזה מה שנכון לה_ _עדיין לא אוכל לעשות זאת.
הייתי ממש רוצה לקשר לכל הקטעים בהם בשמת מתארת את הגרסא שלה לחינוך ללא כפייה, שנשמעת לי מתאימה כאן. אבל אין דף ספציפי, היא פשוט מפזרת את דברי החוכמה שלה ברחבי האתר...

בינתיים רק אגיד שמה שאת עושה נשמע לי... מפוקפק. בעיקר כי אם ההחלטה שלי היא שהיא תלך לגן רק אם זה יקרה עם הסכמה שלה._ אז את בעצם מפעילה עליה לחץ לרצות ללכת לגן. וגם מטילה המון משקל ואחריות על הרצון הזה שלה (כל מה שתיארת על ההשלכות של ההחלטה). בעיני זה גם סוג של כפייה. כך שזה לא כפייה או לא כפייה, זה תמיד כפייה, רק של מה. ובאופן כללי, אני חושבת שיש פה איזשהו פלונטר שמסתתר מאחורי _אני לא מגדלת את הילדות שלי ממקום של כפייה. אז אני אקווה בשקט שמישהי שיודעת להתיר אותו יותר טוב ממני תעשה את זה.

וגם אני חושבת שיש פה איזשהו פער בין המילים למעשים.

פלונית אלמונית
אין לי עצות בשבילך, רק חיבוק - מקווה שזה יעזור במשהו.

[אישה_במסע*]

תזכורת לעצמי: לרענן לפני שאני שולחת...

_אני חושבת שגם דיבור, שכנוע, התגמשות וכו' הם דברים שיכולים למעשה ליצור כפייה, בשימוש מסוים. שכנוע שממשיך וממשיך אחרי שהובעה התנגדות שוב ושוב (בוודאי כשיש פערי כוחות ביניכן) הוא משהו שקשה - אפילו למבוגרים - לעמוד בו.
ולכן אפילו שיש סיכוי ששכנועים נוספים ווריאציות נוספות של הישארות ודרכי פרידה יביאו אותה למצב שבו היא לא בוכה בפרידה ואין צורך להחזיק אותה בכוח, הם כנראה לא ישנו, בשלב הזה, את התחושה שלה, אלא רק את מה שהיא תרשה לעצמה להביע. איך שאני רואה את זה, יש בזה איזו שבירת הרוח, ואותי אישית זה יותר מפחיד מאשר ההשלכות של כפייה שלא מתעסקת עם הבפנוכו של הילד (נגיד, כפייה לשהות בגן, אבל בלי כפייה להדחיק את איך שהוא מרגיש לגבי זה)._

בעיניי, לא-כפייה ויחס מכבד כלפי מישהי זה לקבל את ה"לא" שלה. ולנסות לשכנע שוב ושוב מול "לא" ברור בין מבוגרים זו בעיני התנהגות מניפולטיבית, במקרה הטוב.

כלומר, בעיני, במעשים שלך את עכשיו מנסה לכפות עליה ללכת לגן, אבל בצורה שלא נחשבת בעינייך כפייה.

ובקיצור, מה שטלי אמרה.