פרידה מבן זוג פרידתו מהילד

אני ובן זוגי כבר כמה שנים ביחד. הזוג הכי מוזר שיש. אין לנו כמעט כלום במשותף. אין בינינו שיחות עומק (חוץ מעל הקשר וכו'). אורח חיים שונה, חזון חיים שונה, וכו'. אבל היתה אהבה גדולה ותשוקה. יש בינינו גם פער גילים, ושנינו בכלל לא צעירים (בעיקר הוא...).

אני החלטתי שאני "הולכת" על הקשר איתו, למרות שזה כרוך בהתפשרויות רבות, כי רציתי כבר ילד מאוד מאוד. והתקרבתי ל-40. הוא אף פעם לא רצה ילדים, וגם איתי לא, אך רצה להשאר איתי, אז היה מוכן לשתף פעולה... מתכון לבעיות, אך עצמתי את עיני.

לקח שנה וחצי עד שהייתי בהריון שמחזיק. אני הייתי באופוריה, והוא, אחרי איזה זמן הסתבר - בלחץ ושוקל לפרוש. היו כמה תנודות כאלה בהריון, ותקופות מאוד מלחיצות בשבילי שלא ידעתי אם אני ממשיכה לבד או איתו. בסוף התעשת והיה איתי בלידה ואחריה והיה מעולה.

אושר גדול גדול גדול בשבילי התינוק! אך כשהצלחתי להרים את הראש מעל המים של החודשיים-שלושה הראשונים, הבנתי של' נעלם. מבחינה רגשית. שכבר איני חשה בכל אהבה וקרבה ממנו אלי. שהוא שותף טכני בלבד שעוזר בבישולים וכד' וגם החלפות חיתולים וכו', אבל איני מקבלת כל הזנה רגשית ממנו. זה הלך ונעשה גרוע. בטאתי בפניו את הצורך שלי בתמיכה רגשית ונעניתי בטריקת דלת. אחרי כמה חודשים סוף סוף אפשר היה לדבר איתו, והבנתי לתדהמתי שהוא עדיין קרוע לגבי עצם העניין, חושב שזה היה טעות, מרגיש ממורמר שעשה אותה ועכשיו הוא תקוע.

שוב אי ודאות אם אמשיך לבד או איתו... התינוק ממלא את כל עולמי ואני מאושרת, אך ל' מהווה עננה שרוב השבוע אני מצליחה להתעלם ממנה. אנחנו מתראים רק בסופי שבוע, כך היה תמיד, בגלל עבודתו. הוא גם לא ישראלי, ולא דובר עברית. הוא מאירופה, והסיכום מזמן היה שעוברים לשם כשנגמרת העבודה שלו כאן. נקעה נפשו מכאן מזמן מזמן, ורק בגללי הוא נשאר.

ביקשתי כמה פעמים שנלך לטיפול זוגי (בהריון הלכנו ונראה שעזר), כי איך נוכל לעבור יחד לארץ זרה בשבילי, כשאנחנו כמו זרים? לא רצה לשמוע. כשהילד היה בן 10 חודשים נסענו לביקור (שני) אצל משפחתו. היה קטסטרופה. כל מה שסבלתי בשקט ביומיום והדחקתי - היה שם במרוכז ובצורה הגרועה ביותר. חוסר פרגון, חוסר תמיכה, ביקורת ואף פעם לא מילה טובה, ריחוק. קשיי תקשורת איומים, ריבים. והוא שוב דיבר שם על הטעות, ועל זה שהילד לא הביא שום דבר טוב לחייו (שקרים שקרים! אתם צריכים לראות כמה הוא קורן וזורח ומאושר כשהוא איתו!)

ולראשונה הרגשתי ברור ברור - אני עם האדם הזה לא ממשיכה לחיות. את הטיול לא אהרוס, אך כשנחזור זה הכיוון. בכל השנים האלה תמיד היו את העליות והמורדות שבאות מהפחד שלו מהמחוייבות ועניין המשפחה, וכל פעם שצלחנו משבר הרגשתי - הנה, עברנו את המשבר, עכשיו תהיה לנו יציבות ובית חם ומלא אהבה. ושוב ושוב התבדיתי. עד שהפסקתי להאמין בזה. ואני לא יכולה לחיות ככה. תמיד אמרתי לעצמי: למה אני כל כך אוהבת אותו? ועניתי לעצמי: כי הוא כל כך אוהב אותי. בשנה+ האחרונות הרגשתי שהוא לא אוהב אותי. או הרבה פחות. וזה הוביל לדעיכת האהבה שלי כלפיו.

כשחזרנו התחלנו ללכת לטיפול, להצעתו. למרות שאני כבר לא הרגשתי שיש מה לעבוד על הקשר, אלא רק לדבר על איך לסיימו. ה-ב-ע-י-י-ה מבחינתי, היא שעמדתו היא שאם אנחנו נפרדים - הילד "נעלם" מבחינתו. כלא היה. ניתוק מוחלט ממני וממנו. היה לי קשה מאוד לשמוע את זה כשאמר זאת לראשונה, לפני כמעט שנה (הילד בן שנה וחצי כמעט היום), והוא ממשיך לדבוק בעניין. זה בגלל הארצות השונות. אני אהיה כאן והוא שם, ואלה לא תנאים בעיניו להיות הורה. כמובן שזה לא תנאים טובים, אבל הניתוק המוחלט הזה זה מה שעושה לי שחור בעיניים כל פעם שאני מנסה לקבל החלטה.

בקיץ, די בתחילת הטיפול, העליתי את הדברים שהכאיבו לי בנסיעה. בבית זה הפך לויכוח וריב שלאחריו שנינו הסכמנו שאין מנוס מלהפרד. יום שלם בכיתי, אך בסופו של דבר הרגשתי שזה הדבר הנכון, ואני וילדי נסתדר ונהיה מאושרים. הפצרתי בו שנלך שוב למטפלת על מנת לדבר על איך להפרד ומה אח"כ. הוא אמר שאין על מה לדבר, הוא פשוט ילך. אבל הסכים לבוא. בפגישה גיליתי, לחרדתי, שהוא חזר בו ורוצה שננסה שוב. הרגשתי דכאון גדול. ולא הרגשתי שאני יכולה לטרפד את זה.

מאז יש כמה חודשי דשדוש. שאנחנו כאילו יחד, הכל כאילו כרגיל, אבל זה חלול וריק וחסר תוחלת. הוא בהמתנה שאני אחליט ואגיד אם אנחנו באים איתו לחול (זה כבר בחודש הבא!!!) או שנפרדים. במהלך החודשים האלה כמה פעמים ישבתי עם עצמי, ועם המטפלת, ועם חברות, ושוב ושוב הגעתי למסקנה שאיני יכולה להמשיך איתו. איבדתי את האהבה אליו ואת האמון בקשר. המטפלת רמזה לכך שהוא "נכה רגשית", ואני כה מייחלת לקשר מסוג אחר. אני מאוד רוצה עוד ילד, ואין לי דקה לחכות, והוא לא מוכן לדבר על זה בשנה שנתיים הקרובות (בצדק, בהתחשב במצב הקשר, אך איני יכולה לחכות...). כמה פעמים אמרתי לו את החלטתי, ואז נבלהתי מההשלכות וחזרתי בי.

המחשבה שילדי לא יכיר את אביו. המחשבה של' ייעקר מחיינו לצמיתות. ויישאר רק בתמונות, בצעצועים שקנה לילד, בתיקונים שעשה בבית, בדרכון הזר של הילד... הלב שלי שנופל כל פעם שאני אומרת את המלה "אבא" לילד. המחשבה שהילד יכעס עלי: למה לא ניסית לחיות איתו שם? התחושה שהכל יהיה על הכתפיים שלי (זה גם כך עכשיו מהרבה בחינות, אך בכל זאת). הפחד שלא אמצא בן זוג, ושם אולי יש איזה ניצוץ אהבה שאפשר אולי להחיות... הקריסה הכלכלית שעומדת לפקוד אותי...

האם אני צריכה לעשות כזו הקרבה למען "שלמות המשפחה"? לעבור לארץ זרה שאני בקושי דוברת את שפתה ולא מכירה אף אחד, בקשר שרחוק מאוד ממה שאני צריכה ורוצה? לעקור את ילדי מעולמו ולנסות להתאקלם? משהו בי יודע שזה נועד לכישלון, וחבל על המחיר שכל הטלטלות האלה יגבו מכולם.

לו הייתי יודעת שהוא נשאר כאן ונוכל לחלוק את ההורות, מזמן הייתי יוזמת פרידה. לו עמדתו היתה שגם אם הוא רחוק הוא ממשיך להיות אבא ושנינו נתאמץ כדי שזה יקרה - כנ"ל. אך זה לא המצב. וקשה, קשה קשה לי לעשות את הצעד, להיות זו שקוטעת הכל, כביכול.

אשמח לשמוע תגובות, תובנות... בסוף שבוע הקרוב הבטחתי שאגיד לו לאן אנחנו הולכים...

וואוו אישה יקרה, אני לא מכירה את הגבר שאת חיה איתו, אבל זה נורא מצידו לאיים בהעלמות לתמיד מחיי בנו אם תיפרדו, זה מתכון למשהו שלא מריח טוב.
נשמע לי טעות נוראה ללכת אחריו לארץ זרה.
זה היה אפשרי אילו היית מלכתו ואהובתו . אבל במצב שאת מתארת זו התאבדות.
הדאגה שלבנך לא יהיה אב היא דאגה צודקת, אבל אי אפשר שיהיה אב במחיר שלא תהיה אמא, כי אם תיסעי איתו תוותרי על עצמך.
חזקי ואימצי , אל תתני לפחד מהעתיד לשתק אותך בהווה. תקשיבי לעצמך. ותהיי נאמנה לעצמך. זה המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לבנך.
מחבקת.

כן, אני סולדת ממתן עצות אינטרנטיות , אבל היה לי קשה להתעלם מבקשתך לתובנות , תגובות, אז זו שלי. אני מניחה שתשמעי גם תגובות שונות.
בהצלחה רבה

שליחה על ידי אחת* » 22 ינואר 2012, 14:12

גם אני חושבת שלסוע לארץ זרה בעקבות מישהו שאינו אהובך זה לא בא בחשבון.

יקירה,
נקרא לי מדברייך שהאיש מחפש דרך מילוט. אם היה מעוניין בהורות לא היה מציב אולטימטום שכזה, ואם הוא לא מעוניין אין מה שאת יכולה לעשות בעניין.
זכרי את החופשה האחרונה. כמה רע הרגשת. האם את מוכנה לחוות את זה שוב?
אל תפלי למלכודת שהכול "בגללך" ואת זו שקוטעת. לא כך הוא.
האתגר שעומד בפנייך הוא רב ועצום, מבלי להעמיס עליו גם רגשות אשם כבדים.
אם הוא ירצה את הקשר עם הילד, הוא ימצא את הדרך לעשות זאת.
אל תוותרי על ביתך, חברותייך, התמיכה והעזרה אותן תוכלי לקבל.
זו דעתי בכול אופן

תודה רבה על התגובות. האמת שזה מה שקיוויתי לשמוע (אבל פתוחה לשמוע גם דברים אחרים).

אני חושבת שהוא לא מחפש דרך מילוט בשלב זה. שלקח לו זמן רב, אך הוא השלים עם קיומו של הילד בחייו ורוצה בו. לאורך הדרך היו לו אלף הזדמנויות לפרוש והוא לא עשה זאת. הוא רוצה אותנו. אנחנו החיבור היחיד שלו לאיזשהו חום ורגש ועומק ומחויבות. ואחד הקשיים שלי במחשבה על פרידה היא צער וכאב עליו... על מה שהוא יפסיד.

ואחד הקשיים שלי במחשבה על פרידה היא צער וכאב עליו... על מה שהוא יפסיד.

אבל הוא לא ילדך, את לא צריכה לקחת אחריות על בחירותיו הוא, רק על בחירותייך את. בהצלחה

אני חושבת שהוא לא מחפש דרך מילוט בשלב זה. שלקח לו זמן רב, אך הוא השלים עם קיומו של הילד בחייו ורוצה בו. לאורך הדרך היו לו אלף הזדמנויות לפרוש והוא לא עשה זאת. הוא רוצה אותנו. אנחנו החיבור היחיד שלו לאיזשהו חום ורגש ועומק ומחויבות. ואחד הקשיים שלי במחשבה על פרידה היא צער וכאב עליו... על מה שהוא יפסיד.
יכול להיות גם שעכשיו הוא אומר וחושב שחור-לבן. או ביחד או ניתוק טואלי (וכשאני כותבת את זה אני שומעת כמה זה בעצם סוג של איום ולא דרך חשיבה מציאותית). אבל לא בטוח בכלל שזה מה שיקרה בפועל במיוחד לאור מה שאת כותבת. יכול להיות שכן יווצר קשר כזה או אחר למרות המרחק. המציאות חזקה ומפתיעה יותר מהכל ואת לא יכולה לדעת מה באמת יקרה. רק לקחת אחריות על החיים שיהיו לך ובעקבות זאת לבן שלך, וזה נשמע שאם בחופשה לא היה לך טוב, יהיה קשה לשרוד חיים שלמים ככה.

רוצה להוסיף כיוון נוסף למחשבה.
את שוקלת להישאר איתו בשביל הסיכוי שיתפקד כאב לילד.
אני חושבת שאם יכול להיות משהו יותר נורא מלהיפרד ממנו ו"לשלול" מהילד את נוכחותו של האב בחייו,
היא להתעורר בעוד 10 או 20 שנה ולראות שהוא היה שם פיזית, אבל נעדר רגשית, או מכל בחינה אחרת.
כך כולכם תפסידו את כל העולמות.

גם אני מאוד סולדת ממתן עצות אינטרנטיות אבל נשמע שברור לך מה את צריכה לעשות,
רק האקט עצמו הוא קשה.
נכון, גם ההשלכות קשות, אבל את לא צריכה לקחת על כתפייך את החלטתו לא להיות אב לילדו רק כי את בחרת להיפרד ממנו.
זו בחירה שלו ואחריות שלו ולא נכון שאת תעשי את השיקול הזה במקומו.

כל כך קשה. מחזקת אותך ודי בטוחה שתרגישי הרבה הרבה יותר טוב אחרי פרידה

כשקראתי את שם הדף חשבתי שמדובר מפרידה של ילד מאיש שהיה בן זוגך ושימש לו דמות אב.
אבל אבא שלו?!?!
וואו! האיש "שם" אותך במקום בלתי אפשרי. האולטימטום הזה שלו הוא לא לגיטימי בעליל.
אולטימטום שהוא כשלעצמו סיבה מספקת להפרד.
כאשה, את מן הסתם יודעת שאין לך שום אחריות על הקשר שבין האב לבנו.
כאמא, אוי הלב שלך וודאי נקרע לגזרים. כי איך "תחרצי" את גורלו של בנך - לנתק מאביו?!

תשובה לגבי "האם כדאי/צריך בכ"ז לסוע?" זה משהו שרק את יכולה לענות עליו.
מתוך הדברים שכתבת התשובה עולה יותר מפעם אחת והיא נחרצת: לא!
(מדמיינת אותך, בלי שציינת לאן -חיה תחת התעללות רגשית באיזה חור מושלג בגרמניה. אמאל'ה. צריך לארגן מבצע חילוץ).

העיצה הכי חשובה שאני יכולה להעביר לך ביחס לבנך (ושאת בטח יודעת לבד) היא שככל שתהיי שלימה יותר עם עצמך, ושקטה מבפנים,
ככה הוא יחווה את הפרידה (אם תקרה) ואת המצב החדש בקלות רבה יותר.

מקוה שאתם מוקפים בהרבה תמיכה, מאחלת לך הרבה הצלחה ושתמצאי בתוכך את כוחות הנפש שאת זקוקה להם כעת. @}

מסכימה עם כל הכותבות פה מעליי.
אני חושבת שבעלך הוא איש לא בשל רגשית, לא בוגר, ונמנע מלקחת אחריות על... הכל בעצם, כולל עצמו.
מה שהכי צרם לי זה מה שאמרת על "הטעות" - כן, לפעמים אנחנו, הורים לילדים קטנים, מרגישים ככה, אבל במוקדם או במאוחר כולנו מתאהבים בילדים שלנו, או לפחות מתרגלים ולוקחים אחריות על הבחירה שלנו.
לא הכרחת אותו, זו הייתה גם החלטה שלו להביא את הילד הזה לעולם.
להמשיך ולדבר עליו בתור "הטעות"... מה אני אגיד לך?

והאיום בחוסר קשר עם הילד שלו?

אולי עדיף באמת, שאבא שלא רוצה ומתנה את הקשר שלו עם הבן שלו - שיהיה מרוחק מחייו.

לא ברור לי איזו טובה יכולה לצמוח מזה שתעברי איתו לשם.

רק בדידות ומרירות וקשיים.

עדיף באמת, שאבא שלא רוצה ומתנה את הקשר שלו עם הבן שלו - שיהיה מרוחק מחייו.
לגמרי. לא הייתי רוצה שהילד שלי יגדל עם אבא ששואף בסתר ליבו לניתוק מוחלט ממנו. עדיף בהחלט להפרד

הוא אף פעם לא רצה ילדים, וגם איתי לא, אך רצה להשאר איתי, אז היה מוכן לשתף פעולה... מתכון לבעיות
זה נשמע לי כתיאור ממצה של המשך הקשר שלכם גם כן.
בניגוד למה שכתבו כאן, אני לא חושבת שהוא יתנער לגמרי מהילד. אבל גם לא נראה שהוא ייקח אחריות ויעשה מאמץ. הוא בעצם רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי", ליהנות מהקשר שלו עם הילד ויחד עם זאת להזכיר כל הזמן ש"הוא לא אחראי". חוסר יוזמה וחוסר אחריות, זה שני המוטיבים שאני רואה כעיקריים.
אין לך מה לבנות על כך שהוא ישתנה (ייתכן שישתנה בעתיד אך אי אפשר לדעת מתי וזה גם לא יהיה הודות לך, כי עובדה שהוא מצליח איתך לשמר את הדפוס הזה. אולי-אולי יקרה משהו חיצוני אחר שיכריח אותו להשתנות).
אז כמובן שאין לך מה לנסוע איתו.
מצד שני התחושה שלי היא, שהחשש שלך שהוא יתנתק לגמרי, קצת מופרז. סביר שישלח מכתב מדי פעם או יגיע לבקר, אבל כל הזמן ימשיך להזכיר לך שהוא רק "חצי אבא".
אבל זה היה הדיל ביניכם מראש... אז לפחות אין לך פה הפתעות.
אז כדאי שפשוט תבני לך את דרכך בלי לחכות לו.
בהצלחה!

תודה על כל התגובות...

אני מסכימה (ומקווה). שפרידה טוטאלית זה לא בהכרח מה שיקרה. אני לא מבינה איך אפשר לוותר על אוצר יקר ומקסים כמו זה שהוא זכה לו. וגם מה שהיה אולי אפשרי לפני שנה מבחינת המבנה הנפשי שלו, יהיה קשה בהרבה עכשיו, שזה ילד נמרץ ותקשורתי ומקסים, שברור שהוא אוהב אותו ונהנה ממנו.

מצד שני, הנפש של ל' זה משהו מאוד מסובך, והכל יכול להיות. הוא אפילו שיער שאני מושכת את הפרידה מתוך תקווה שהזמן שעובר יקשה עליו לבצע ניתוק, והבהיר שהוא לא שינה את דעתו. אז אני לא בונה על זה....

אני גם באמת לא חושבת שזה איום. זה גם לא אולטימטום. הוא הבהיר את עמדתו. ואני חופשיה לעשות מה שאני בוחרת... אני חושבת שכך הוא מחפש להגן על עצמו. הוא חושב שככה יהיה לו קל יותר, לעומת המורכבות של ניסיון לקיים קשר בינלאומי, שאין ספק שזה מסובך. והוא באמת מאמין (לפחות עד לפני כמה חודשים) שיוכל לשכוח את בנו ולהמשיך בחייו... קשה להאמין, אבל הוא כן ניחון ביצר הדחקה די מדהים. מצד שני, קשה להאמין...

כשהילד היה בן 11-12 חודשים, אמר לראשונה (בטיפול) שהוא לא אומר יותר "טעות", אלא מנסה להמשיך הלאה. זו היתה נקודת מפנה בעיני, של ההשלמה שלו עם המצב, ואפילו שמחה איתו. והוא באמת רוצה שניסע יחד ונתחיל מחדש, בבית גדול ונוח, חיי משפחה רגילים של אבא שחוזר כל יום אחהצ מהעבודה... (ויש בזה משהו מפתה, כשלעצמו).

הדיל מראש לא היה חצי אבא, אלא אבא לכל דבר. כך הוא תמיד אמר – אם אני נשאר ללידה, אני אעשה הכל בשביל בני. אז הוא כן מדבר בהכל או כלום. וגם לגבי ההמשך – אם נפרדים רוצה ניתוק, ואם לא מתאים לי – אז שחצי מהזמן הילד יהיה שם איתו, וחצי מהזמן איתי. אבל לא מוכן לדבר על הסדר יותר גמיש וסביר.

אני כן חושבת שהוא משתנה, הוא השתנה במהלך השנים האלו מבחינת מוכנותו ורצונו במחוייבות ומשפחה. אך בקצב איטי מאוד שלא תואם את צרכיי הרגשיים, ותוך דרך של מרורים בשבילי.

ואני מסכימה שלהשאר במשהו לא טוב לא יתרום שום דבר טוב לאף אחד.

ואני חושבת שפרידה כעת לא תגרום טראומה לילד. הוא רואה את אביו רק בסופי שבוע, כך שלא ברור לי אפילו אם הוא תופס אותו כ"הורה" או כעוד סבא או דוד... לאחרונה נדמה לי שהוא מגלה מצוקה כלשהי מהניתוק התדיר מאביו. וגם לוקח לו זמן כל פעם כשהוא מגיע, להתרגל אליו מחדש. אם היינו נוסעים, והוא היה מתרגל לאבא בבית כל יום, ואחרי כמה חודשים או שנים היינו נפרדים – זו היתה טראומה, והמחשבה שכך אולי יהיה מוציאה לי כל רצון לנסוע. אולי גם כעת האב חסר לו במשך השבוע, אולי בהמשך יתגעגע אליו, אני לא יודעת. אך ללא ספק עדיף עכשיו מאשר יותר מאוחר.

כן, הילד איתי רוב הזמן וכף לנו ביחד. לשמחתי משפחתי תומכת מאוד ויש לי עולם מלא ומעניין שילדי הוא חלק ממנו.

אמא חוששת, דעתי קצת שונה מיתר הכותבות כאן. את מוזמנת למחוק אם תרצי.

הוא אף פעם לא רצה ילדים, וגם איתי לא, אך רצה להשאר איתי, אז היה מוכן לשתף פעולה... מתכון לבעיות
זה לב העניין בעיני.
את לקחת אותו למסע שלא ברצונו המלא.
אינני יודעת את סיבותייך להביא לעולם ילד עם אדם שמראש לא רוצה בזאת, אולם הן שלך והן כבר אינן חשובות משום שהילד קיים.
ובכל זאת גם לל' יש רשות לחיות חיים טובים עבור עצמו.
זו אינה מולדתו.
האהבה ששרתה ביניכם כבר איננה קיימת במתכונת שהייתה.
יש כאן ילד שקיומו מכביד עליו רגשית.
אני קוראת אותך מבקשת ממנו לבחור בחירות שאת אינך מוכנה לבחור:
את מבקשת ממנו להישאר כאן כמשפחה, למרות שהוא רחוק ממשפחתו ומביתו, אולם את אינך מוכנה לעבור לשם.
אני מבינה אותך, את חוסר האושר האפשרי שמחכה לך שם, את עולמך המלא ומשפחתך התומכת כאן, אך אם את אינך מוכנה, למה את מצפה ממנו?

אבהותו היא שלו בלבד.
אנחנו לא בוחרים את הורינו.
שחררי אותו לחייו, וקווי שיהיו אלה חיים מאושרים מאד.
גם משום שזה האיש שהעניק לך את בנך וגם משום שאנשים מאושרים נוטים להיות הורים טובים יותר.

שליחה על ידי אני* » 23 ינואר 2012, 18:28

דעתך לא שונה מן השאר כלל וכלל, היא פשוט מביאה גם הרהור לגבי הרגשתו של האב.
POLANIT

אני לחלוטין מבינה את חוסר רצונו להשאר כאן. אינני לשנייה מצפה ממנו להשאר כאן. אנחנו מזמן הסכמנו שנעבור לשם בבוא העת. והייתי עושה זאת בשמחה, לו הייתי מרגישה כל השנה וחצי האחרונות (לפחות) שיש לי שותף של ממש.
אין לי כרגע טענות כלפיו, וגם לא טינה. יש לי חיבה ותחושת שיתוף מסויימת. אידיאלית, הייתי רוצה שנגור באותה שכונה, כל אחד עם בן/בת זוג חדש, מאושרים ומסופקים, חברים בינינו ומשתפים פעולה בגידול ילדנו.

זה נכון שלקחתי אותו למסע שהוא לא רצה בו מלכתחילה, אך הוא התגייס למסע מרצונו החופשי. זה לא שניסיתי אפילו לשכנע אותו. הוא פשוט ידע שאם הוא לא הולך איתי לשם, איננו יחד. בכל מקרה, עדיין, יש לי רגשות אשמה בעניין הזה. שבכל זאת, הובלתי אותו במסע הזה, שהיה קשה עד מאוד עבורו, והוא מבחינתו התגבר על עוד ועוד מהמורות, ושילם מחירים גבוהים מכל מיני סוגים, והנה מה נשאר מזה?

אגב - הוא לא מסתפק בלגור בארץ מולדתו. זו גם מין פשרה בשבילו. החלום שלו זה לנסוע ממש ממש רחוק (ועבודתו יכולה להביא אותו לשם), ושאנחנו או נצטרף, או נתפצל זמנית...

אני לא מסכימה עם פלונית.

אנשים מבוגרים צריכים לקחת אחריות על ההחלטות שלהם.

הוא לא רצה ילד.
זוגתו רצתה.
הוחלט להביא ילד.

אף אחד לא כפה עליו, לא גנב ממנו זרע ולא שיקר לו.

תמיד, בכל החלטה של זוג, יש צד אחד שיותר דומיננטי מהצד השני.
זה בהחלטות האלה וזו בהחלטות האלה.

ועם כל הכבוד ל - קיומו מכביד עליו רגשית.
המשפט הזה מקומם בעיני.
יש כאן ילד, שלו. נקודה.

ילד שזקוק לאב ולאהבה ולטיפול של אב.

מצטערת, האיש נכה רגשית.

אמא חוששת יקרה,
אני חשה הזדהות עמוקה עם מה שאת עוברת. את נשמעת לי אישה מדהימה.
גם אני כרגע בתהליכי פרידה קשים ומורכבים מבן הזוג הגרמני שלי ואב לשני ילדיי.
כמה שזה לא פיר ומכליל, קשה לי שלא לחוש שזה ככה איתם. כל ההצהרות האלה. כל התכנונים מראש והאמירות שככה וככה.
כל ההחלטות האלה שחסרות מינימום של גמישות מחשבתית שהיא בעצם חיונית כל כך בגידול ילדים. במיוחד לאחר שהגיעו לעולם..
בימים אלה אני עובדת על שיחרור מעול הבנזוג, שגם הוא מאיים בעזיבת הארץ ואני בטוחה שזה יקרה. ממש קשה לו כאן וזה מובן.
כן, גם לי יש פחדים רציונליים ושלא, על כל ענין ההסתדרות לבד, הקשר של ילדיי עם אביהם, הלב נשבר.
אבל בתכלס התקדמות לעבר הפחדים כרגע זה מה שנותן לי כוח ואולי גם לך זה יכול. תחשבי אם היית מוותרת על כל המחשבות האלה שלא תסתדרי, שיהיה קשה, שיהיה עצוב לילד וכו.
האם עדיין היית חושבת פעמיים אם לשחרר או לא? באמת שואלת.
מובן לי מאוד המקום של לנסות להבריא את הקשר. לנסות לשמר את המשפחה. אך לי נראה באופן כללי מכל מיני משפטים שכתבצ שזה לא לגמרי מה שאת מחפשת בזוגיות.
אם את מאמינה ששניכם(ואני בכונה אומרת שניכם) עוד יכולים להשתנות, אז לכי על זה אבל עכשיו זה נראה כאילו שהחרב מרחפת מעל לראשך בענין העזיבה שלו, אז איך אפשר לנשום נשימה עמוקה, לזרום רגע עם המצב ולנסות להבין לאן נושבת הרוח, ולטפל או לדבר בנינוחות עליכם?

לפני שנה לא האמנתי שאצליח להעביר שבוע עבודה נורמלי ושפוי, ולקיים קשרים חברתיים בד בבד, ובכלל להסתדר בלי לרצות למות ובלי לבכות יומיום...
אחרי שהתגברתי על הפחד לעזוב אותו, עזבתי מאחור עוד סדרה של פחדים אחרים וכיום אני יודעת שאיכשהוא אני במקום טוב לי ולילדים שלי.
לא שזה קל, לא שזה כלכלי, לא שאין קשיים ועוד פחדים שמסודרים במדפים לעוד ועוד זמנים... זו עבודה יומיומית.
אבל תודה למלאכים ולעולם הזה שויתרתי על אבא בתנאים, ואיש אומלל שאינו יודע מה היא האחריות וסדר העדיפויות בחייו ומשליך הכל עלי.
טנקס בט נו טנקס..
פפפ... אני מקוה שלא הארכתי לך מידי ונכנסתי למקומות לא רצויים לך. אם כן תמחקי.
אם זה כן מעניין אותך את מוזמנת לקרוא על זה עוד אצלי. לצערי יש הרבה מה לקרוא..
בכל מקרה מאחלת לך מכל לב, אומץ, חוסן והמון המון אהבה לעצמך וראיית דרכך מעל הכל.

אני רק כ"כ רוצה להגיד שמקריאת הטקסט הראשון שכתבת הוא נשמע אדם משקיען, שעושה בשבילך המון, ומתמודד עם הקשיים (ארץ זרה, לידה ראשונה ועוד). תשמעי, את תיארת מישהו שממש לא בורח. יכול להיות שהוא "נכה רגשית" (מי לא???) אבל הוא נשמע כמו מישהו שעמד בנטל התבכיינות טבעי למדי שלאחר לידה ראשונה, ובל נשכח שמלכתחילה הוא עושה מה שאת רוצה ולא מה שהוא העדיף.
זה לא בא לבטל שום דבר ממה שאת מרגישה לגבי תמיכה, אבל אני מרגישה חובה לציין בפנייך שאת נורא בקטע של "אני ואני", והוא אחרייך. קצת פרופורציות ורוחב לב (אגב - עיצה שאני נותנת גם לעצמי ומייד (-: )

מזדהה גם עם מה שכתבה מעלי הגמד חיוכון לגבי ההרגשה ששניכם עוד יכולים להשתנות...

גם אני חושבת שאולי זה שהוא ימשיך בחיו לאן שהוא רוצה ,זה לא יגרום טראומה לילד,לפחות לא כמו שהיה במחיצת אדם ש'תקוע' איתו ממורמר ולא מפותח רגשית(באמת, מי מאיתנו באמת התפתח).

מניסיוני, כבת לאבא שלא גידל אותי-אני יכולה לומר שככל שאת תתבטאי בצורה הוגנת וחיובית בדיבור שלך על האבא - לא תצרי התנגדות אצל הילד.

אצלנו,אמא שלי דיברה בצורה מאוד שלילית על אבא שלי.היא אף פעם לא הבינה אותו וכל דבר שהוא עשה היה רע.
לקח לי שנים להתענין בכלל במה ומי הוא היה ולנסות לקבל מידע אוביקטיבי עליו,כמובן זה קרה כשכבר לא הייתי ילדה.

אז מה שאני חושבת ,זה שאת צריכה להיות לפחות אוביקטיבית.
אם הוא יכול מדי פעם לפגוש את הילד -תעשי מאמץ לא לבקר ולא לתת הוראות , אלא אם נדרשת.
שהילד לא ישמע את הריבים שלכם מעל הראש שלו.

לא יודעת אם הוא בתפקיד של סבא או דוד או אבא או חיזר שמדי פעם נוחת מפלנטה אחרת ואומר שלום-העיקר שהילד ידע שאם הוא צריך אותו-יש לו מספר טלפון/כתובת,משהו לצור קשר.
זו הזכות שלו.
אולי עוד 10 שנים,יש אנשים שקל להם יותר עם בוגרים ולתינוקות הם פוחדים לגשת,אם הילד יגלה בגיל מסויים שיש עם מי לדבר-הרווח שלו ומבחינתך,אומר שהשארת להם שטח נקי .

האיש אולי עשה בשבילך ואולי לא. זה לא רלוונטי.
כתבת עליו לשלילה - יחס משפיל, ביקורת בלתי פוסקת ועוד.
כתבת עליו לחיוב - רגשות חיבה, קורן כשנמצא עם בנו, רוצה לנסות לחיות יחד כמשפחה "קלאסית" (מפרנס, מפגש יומיומי וכו).
בפוסטים האחרונים אפילו יצרת אצלי רושם שאת עם רגשות אשמה כי את זו שהפסיקה לאהוב אותו (בעוד הוא ממשיך בדרכו, לאהוב אותך)
ולכן קיימים אצלך רגשות האשמה, כי לכאורה הבחירה שלך היא בין אומללות של בנך לבין אומללותך.
יקירתי-
האיש כן העמיד בפניך אולטימטום:
"או ביחד או שאני נוטש את בני בלי להסתכל לאחור".
לא לגיטימי.
אבא שגר בארץ אחרת ושלא מתראים איתו הרבה- הוא עדיין אבא, בניגוד לאבא שרוצה ל"להתפטר" מהתפקיד כי החיים לא הסתדרו כמו שקיווה.
המציאות המצערת, מחייבת אותך לבחור בין מ"ס אפשרויות שכ"א מהן, כרוכה בכאב.
נקרא שאת הגעת להבנה שמבין האפשרויות העומדות בפנייך - פרידה, אפילו במחיר של ניתוק הקשר בין הילד לאביו, היא האפשרות הפחות גרועה.
ככל שתגיעי להבנה עמוקה יותר- שלא את גרמת להתנערות של האב מבנו (שכולי תקוה שלא תקרה),
כך, לדעתי, ייקל עלייך לעזור לו לאורך השנים, להתמודד טוב יותר עם הפגיעה.
מסכימה עם אילה בשדה הדגן על שכדאי לנסות להמנע ככל האפשר, מלהכתים את האב באוזני בנכם.
מנגד, ממליצה גם לא לנסות לציייר תמונה מיופיפת ושקרית.

בכל מקרה מאחלת לך מכל לב, אומץ, חוסן והמון המון אהבה לעצמך וראיית דרכך מעל הכל.
גם אני.

אמא חוששת יקרה, אני ראיתי וידעתי מראש שככל שיתקבלו תגובות התומכות בך כך את תעמדי יותר לצידו של בן זוגך, זה טבע הדברים.
אילו היה המצב הפוך והיינו מצדדות בבן זוגך כך היית יכולה לראות את הדברים נכונה יותר. כרגע את עסוקה להגן עליו מולנו. זה ככה.
אז גם את זה קחי לתשומת לבך. הדברים הראשונים שכתבת הם הדברים האמיתיים יותר, למרות שאין שחור לבן. בהצלחה

בגלל שנטיית ליבי היא להפרד (כבר הרבה זמן), ברור שהאופן בו תיארתי את המצב (דחיסת מורכבויות וארועים של שנים לעמוד אחד) מוביל לכיוון זה. אם כי כמובן כל מה שכתבתי נכון, ואלה הדברים המשמעותיים ביותר בעיני. אבל כן חשוב לי גם "להגן" עליו ולתת תמונה מאוזנת יחסית...

אני תמיד הרגשתי, ואני נחושה בזה, ונדמה לי שגם אמרתי לו פעם - אני לעולם לא יגיד מילה רעה עליו באוזני בננו. אם נפרד, יהיה לי חשוב לא להעביר משהו שלילי לגביו. ויחד עם זאת לא ממש לשקר לגבי מה שקרה. זה כמובן יהיה מסובך, אך עוד חזון למועד.

הוא היה בשבילי האדם הכי חם ומרעיף שהיכרתי. המון דברים היו חסרים בקשר, אך זה היה. חשבתי שתהיה לנו משפחה קטנה עם הרבה חום ואהבה. התבדיתי מאוד. הרגשתי שאהבתו סרה ממני אחרי הלידה. אפילו אמרתי לו (לפני ששמעתי ממנו שהוא רואה את עניין הילד כטעות וכו') שאחת ההשערות שלי היא שאהבתו עברה ממני אל התינוק. וזה נמשך יותר מדי זמן, וזה גרם לדעיכת אהבתי אליו. אני לא יכולה לאהוב מישהו שלא אוהב אותי. אף פעם לא ממש יכולתי. אז אני מאמינה לו שיש לו עוד איזושהי אהבה אלי. ויש לו נכונות לנסות לשקם ולשפר. וזה באמת נוגע לי ללב. וזה עוד יותר מכביד עלי, כי אני מרגישה שאני כבר לא שם. כבר די הרבה זמן. כל כך הרבה פעמים הייתי שם והאמנתי ביכולת לשפר, ולצלוח, ולהגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה, וזה לא קרה. ונגמר לי.

רגשות האשמה שלי אני חושבת הן בעיקר מולו, אפילו יותר מאשר מול בני. למרות שכמובן לא בחרתי שכך ייראו הדברים.

וגם שאני יודעת שלא לגיטימי לעזוב את הילד, אני לא מרגישה (לפחות כרגע) כעס עליו אם כך ייעשה. אני מרגישה צער. שיפסיד המון. וששהוא כן רוצה, בנקודת זמן זו, ואני לא מוכנה יותר. מרגישה אשמה על זה, ובשוליים גם חוששת מה יחשבו - משפחתו, חבריו שם...

אני מאוד מקווה שאם נפרד (אני עדיין לא מסוגלת ממש להגיד כאשר) הוא ירצה לשמור קשר עם הילד, וכתלוי בכך - על קשר סביר וענייני (לפחות) איתי.

אמא אחת - כן, הוא משקיען. בדרכו הוא מאוד משקיען. בגלל זה גם ההכל או כלום. כי הוא כן רוצה להשקיע כמו שצריך. ובאמת כואב לי הלב עליו. אבל איבדתי אמון ביכולת שלו ליציבות רגשית מולי. כל השנים זה היו טלטלות כאלה. אני לא יכולה לחיות ככה.

חיוכון - תודה תודה על השיתוף. אני שמחה לקרוא שאת עולה שוב על דרך המלך.
הפחדים לגבי הקשיים שלי - על זה אני יכולה להתגבר. הפחד הגדול זה הניתוק בינו לבין הילד, היעלמותו לצמיתות מחיינו, כמו שהוא מתאר את זה.

ואני כל כך מדחיקה. כל כך קשה לי לצלול לתוך העניין ולהסתכל על זה עם עיניים פתוחות ולהגיע להחלטה. אני כבר חודשים כאילו "מרוויחה" זמן של נורמליות מעושה. אני יודעת שאין בזה רווח של ממש. אבל אני צריכה לאסוף את עצמי ולעשות את זה. אמרתי לו שאגיד לו בסוף השבוע לאן אנחנו הולכים. כמובן שזה מציק לו, שהוא באפילה, מתכונן לעזיבתו, ואין לו מושג אם נצטרף או לא. אני לא גאה בכל זה.

אני גדלתי ללא אבא שלי אמא שלי עברה דילמה דומה לשלך היא לא אהבה את אבא שלי יותר הרגישה שזה נגמר הם גרו בחו״ל הוא לא היה ישראלי היא לקחה אותי ואת אחי הגדול לארץ בניגוד לרצונו לאחר הגירושין הוא לא הרגיש שהוא מסוגל לשמור איתנו על קשר זה שבר את ליבו לגמרי אחי הגדול היה בן 4 ואני בת שנה אימי התחילה חיים חדשים התחתנה והקימה משפחה חדשה אני מעולם לא הכרתי אותו הייתי חולמת עליו מדברת איתו ומדמיינת שוב ושוב את המפגש שיהיה לנו לצערי הגדול זה מעולם לא קרה לאחר שנים של חיפוש גילינו אני ואחי שהוא נפטר שהייתי בת תשע. זה פצע נורא ואיום לגדול בלי אבא הכאב הנפשי הוא גדול מנשוא הרבה פעמים. אני אוהבת את אימי מאוד אני יודעת שהיא עשתה החלטה נכונה עבורה אבל יש בי נקודה של כעס על המחיר שהייתי צריכה לשלם על כך. המרפא היחיד שאני מוצאת לכאב על אבא שלי הוא האמונה במי שאמר והיה העולם. אני מאמינה שבורא העולם סובב בהשגחה פרטית שכך אגדל עם כל הכאב תחושת ההחמצה הנוראית הזאת. מאחלת לכם הצלחה..

בת ללא אב, מה אני אגיד. זה נשמע נורא וכמו התגלמות סיוטיי. אני מאוד מצטערת על מה שעברת. מה אגיד.

אמא חוששת, לכל בחירה יהיה מחיר לא קל... בכל מקרה הילד יישא עימו פצע כלשהו בגלל כל זה...
לדעתי אין צורך שגם את תסבלי מאוד, כי לפי הסיפור נראה שממילא לא תצליחי למחוק פגיעה אפשרית
מזכירה שהאחריות לניתוק היא בעיקר על האב שיוזם ומממש אותו, והמשא שלך כבד גם בלי רגשות האשמה האמהיים (שמאוד טבעיים אך לדעתי מוגזמים)

וגם - יש הפתעות בחיים
שחררי אותו לחזור לארצו, ואלי יעלה בו צורך לחזור, והפעם אחרת?
בכל מקרה ההחלטה שלך להישאר כאן איננה בלתי הפיכה, נכון?

אני קצת מצטערת על מה שכתבתי לך עם כל הכאב והקושי מה שהיה היה לא הייתי רוצה שאמא שלי תקבור את החיים שלה בעבורי אני יודעת שהיא באמת הייתה יכולה לנסות ולעשות יותר בשביל לא לפרק את המשפחה כי הוא באמת אהב אותה מאוד והיה מוכן לעשות הכל בשבילה אבל גם לה מגיע להיות מאושרת והיא באמת מאושרת היום. לו היא הייתה נשארת איתו היא הייתה מתאלמנת בכל מקרה שמונה שנים לאחר מכן. הנקודות שלדעתי היא טעתה בהן ( ואולי אם תחליטי להפרד כדאי לך לחשוב עליהן) :
היא לא דיברה איתנו עליו וגם הייתה מתחמקת סדרתית מכל שאלה עליו הייתה בבית תחושה שאסור לדבר על זה במיוחד ליד הבעל החדש והילדים הקטנים. אמא שלי היא אדם עם המון מודעות עצמית וזה מאוד לא אופייני לה ממש אין לי הסבר לזה. נקודה נוספת היא שהיא לא שמרה איתנו על האנגלית מה שלמעשה היה אחד המסמרים האחרונים בארון של לנתק את הקשר. כי איך הוא יכול לדבר איתנו שאנחנו לא מבינים אותו והוא לא אותנו. נקודה נוספת שהיא שמחה על ניתוק הקשר והרגישה הקלה בכך הייתי רוצה שהיא תילחם על הקשר שלנו עם אבא שלנו ( היום זה הרבה יותר פשוט בעידן האינטרנט הפייסבוק והסקייפ.
רבי נחמן מברסלב אמר שאנשים מזלזלים בתפילת ערבית במשפט ״ ותקננו בעצה טובה מלפניך..״״ ואומרים אותה בחיפזון לו היו אומרים אותה עם כוונת הלב לאט לאט היו מקבלים עצה אמיתית. מאחלת לך הרבה בהירות בהחלטה שלך ושוב פעם סליחה .

אמא חוששת יקרה, גם אני גדלתי ללא אב.
הנסיבות אינן חשובות.
אומר שאני מתגעגעת אליו כל יום בחיי ויחד עם זאת אומר שאני הנני מי שאני גם בזכות נוכחותו החסרה.
אני רוצה לחזק אותך בכל החלטה שתחליטי ולומר לך שאת האם הכי טובה שבנך יכול היה לקבל, וכל החלטה שתקבלי תהייה ההחלטה הכי טובה שיכולת לקבל בנקודת הזמן.
אני רוצה גם לומר שכמו שכתבתי קודם ביחס לל', כך גם ביחס אלייך - חתרי לאושר אישי. אישה שמחה, בטוחה, נאהבת (ע"י משפחה וחברים) ומאושרת תהייה ללא ספק אם טובה הרבה יותר מאשה אומללה החשה זרות במקום לא לה.
וחשוב לא פחות - תני לרגשות אשמה מכל סוג להפליג רחוק רחוק ממך. אין בהם כלום חוץ מהלקאה עצמית.
אני שולחת לך כח וחיוך חם לשבת.

תודה, יקרות.

הולכת בדרכים - אני לא מאמינה שהוא אי פעם יחזור לכאן. לא בשביל לחיות כאן. קשה לי להאמין. הלואי שיבוא לבקר. אני לא פוסלת לחיות שם. בפני עצמו יש בזה גם משהו מושך. אני מדי פעם אפילו מהרהרת באפשרות לעבור לארצו ושלא נחיה יחד שם, אבל קרוב. אבל זה די מופרך. אין לי שם כלום.

בת ללא אב - בהירות זה באמת מה שאני צריכה, ומרגישה שחסר לי. כשמרגישה מסוגלת לרדת לעומקם של דברים ולראות בבהירות, תמיד המסקנה היא להפרד ואז אני לא מפסיקה לבכות.
אם נפרד, וחס וחלילה ל' ינתק את הקשר, הייתי רוצה להיות כמה שאפשר להציג את הדברים בפני הילד באופן גלוי וכאילו טבעי, אבל כמובן שלא אוכל לפרוש בפניו את התמונה המלאה והאמיתית, כדי לשמור על דמות אביו כחיובית בעיניו.
עניין השפה הוא מאוד בעייתי. אם זה היה אנגלית זה היה קל יחסית. אך אביו מדבר איתו בשפה שאני רק התחלתי ללמוד בשנה האחרונה, ושלא הרבה אנשים בארץ מדברים... אם יסכים להיות בקשר, אנסה למצוא בייביסיטר דוברת השפה...

פולנית - תודה תודה על דבריך המחזקים. קשה לדמיין איזה משמעות יש להורה נעדר. אנשים אומרים לי: תפגשי מישהו אחר, ויהיה אבא לילדון! אבל זה כנראה לא כך. ומי בכלל יודע אם אהיה כה ברת מזל. אני מאוד אנסה לדבוק בעצותיי. וממש תודה על הפרגון.

היום ל' הגיע, אחרי שלא היה שבוע. נחמד להפגש (אם כי איני מתגעגעת אליו כשאיננו, וכבר מזמן אין בינינו התרגשות של מפגש). והיה כל כך תענוג ומחמם את הלב לראות אותו עם הילדון! וזה ישר גורם לי לחשוב: אולי כן? אולי אפשר? אבל אין לכך קשר לקשר שלי ושלו. זה יהיה לעצום את העיניים מול המציאות. שזה בסדר לפעמים, אבל אם זו אכן המציאות, היא תטפח חזק בפנים בקרוב.

וזה הסופש שניסתי להתכונן לדבר איתו על החלטתי. החלטתי שהיא כנראה פרידה, אך לא החלטה רשמית ואיני יכולה עדיין לראות עצמי כמחליטה.

היום גם נודע לי שהוא טס מפה בדיוק עוד חודש. זה יותר מאוחר ממה שחשבתי. נותן לכאורה עוד קצת זמן לשאננות ומשיכת זמן... מצד שני, אם אהיה אמיצה ואדבר על פרידה, זה גם יתן לנו זמן כשהוא עוד כאן (אם יהיה מוכן) לדבר על איך ממשיכים הלאה בכיוון של כן להיות בקשר וכן להיות שנינו הורים לאוצרנו ואיך לעשות את זה בצורה הכי טובה.

מה שכן - אם הוא היה אומר לי שהוא רוצה עוד ילד ושרוצה שננסה עכשיו ושנהיה ממש משפחה ושלשם הוא רוצה לתעל את עצמו - מאמינה שהייתי הולכת על זה, ועוצמת עיניים מול כל שאר התובנות. כמו אז. אבל אין שום חשש שזה יקרה...

המשפט שמופיע למעלה: "כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם"

אני אנסה לדבר איתו מחר, כי הבטחתי... אך איני מרגישה סגורה בתוכי על משהו ברור... ובינתיים, כל עוד אין הכרעה ברורה, זה מין מצב של לחיות בינתיים. זה בולם.

אמא יקרה, הקונפליקטים הפנימיים יכולים לאכול אותנו חיים. (ובצהוב - קירבה ללא קרב)
ממה שאני קוראת, אתם דווקא יכולים לאושש את מערכת היחסים שלכם.
(לדעתי)
שניכם על אותו גל. גם את הצבת לו סוג של אולטימטום בהתחלה (כתבת בעצמך) - הוא ידע שאו שעושים ילד, או שאני לא נשארת איתו.
שניכם מאוד אוהבים את הילד שלכם (מה שטבעי לחלוטין) ובינכם האהבה קצת מתה (מה שגם טבעי אחרי לידה של ילד + מרחק פיסי).
כתבת שכל האהבה שלו כאילו עברה לילד, ואת לא יכולה להתמודד עם זה. זה ליגיטימי, אבל חשבת אולי, שזה בדיוק מה שהוא מרגיש?
במקום להיות פאסיבית, ולחכות שהוא זה שיראה לך אהבה, כדי שתוכלי לאהוב אותו בחזרה,
תהיי אקטיבית. תתחילי לאהוב אותו ללא תנאי. בדברים הקטנים. ארוחה טובה, מילה טובה, חיוך, חיבוק. תראי לו אהבה.
גם הוא רוצה להיות נאהב. אם הוא נכה ריגשית, תעזרי לו.
נשמע שהוא כלכך רוצה להיות לצידך, שהוא מוכן אפילו עוד ילד. כי הוא רואה כמה אושר זה ממלא את שניכם.
סקסולוג טוב אמר פעם באיזו הרצאה קומית (מומלצת ביותר) שבמקום לחפש זוגיות חדשה איפה שהוא, פשוט לעבוד על הזוגיות הקיימת. שכבר בחרת.
פעמיים בשבוע סקס, זו גם אחת ההמלצות שלו. אם הוא בארץ, אפשר להיפגש יותר מסופשים. תנסו. (אפילו פעם אחת בלי הילד, פעם עם הילד).
זו דעתי. אהבה ללא תנאי.
בהצלחה.

במשך כל השנה האחרונה ניסיתי להראות לו אהבה ונתקלתי ברתיעה.אני מחבקת - הוא נרתע פיזית. הוא אף פעם לא יוזם חיבוק. אני מביעה בפניו דברי הערכה על דברים שעושה בשבילי, הוא לא מגיב ואף פעם לא reciprocate

הלואי שזה היה המצב, שהוא רוצה עוד ילד. זה מאוד רחוק מזה. הוא לא רוצה. הוא רק לא שולל שבבוא העת, כשנהיה בקשר טוב ויציב, נשקול את העניין ונראה עם זה מתאים לנו מכל מיני בחינות. אם הייתי בת 30 זה היה נראה אחרת. אני בת 43.

זה החשש שלי, שעכשיו שהעלבונות והכאב שככו אצלי, אני אולי יכולה לשכוח ולנסות מחדש לכאורה, וזה יהיה תוך עצימת עיניים מול כל מה שלמדתי עליו בשנה וחצי האחרונות (ויותר). והאהבה שוב תצמח, ויהיה טוב איזה זמן, עד המשבר הבא (שהוא רוצה לעבור לעבוד בדרום אמריקה? שאני רוצה עוד ילד? או משהו הרבה יותר קטן) ואז שוב הוא יתרחק, ויהפך לקר וגועלי. שיחזור הצד הקשה מאוד שלו (הוא כמו ד"ר ג'ייקל ומר הייד).

וזו גם שאלה, אם האהבה שלי אליו יכולה לשוב, אחרי מה שהיה.

וגם שסתם היומיום יחזור להיות מלא חיכוכים וריבים ואי הבנות הולכות וגדלות (כי בחודשים האחרונים אנחנו שנינו הולכים על ביצים. לא עושים שום גלים). וששוב יהיה רע ומר, ושוב כל כך אצטער שלא סיימתי את זה קודם ושנכנסתי יותר עמוק לבוץ.

ושאני אפסיד את כל העולמות... גם שניסיתי שוב לתת צ'אנס לקשר איתו נגד כל הסיכויים ונגד כל מה שלמדתי על בשרי, זה לא יצליח, זה יגרום טלטלות קשות בחיי ובחיי בני, ואני אפספס את הצ'אנס שלי להביא עוד ילד לעולם.

בכל רגעי ההתבוננות לעומק שהיו לי בשנה וחצי האחרונה איתו, זה תמיד היה הבנה של דברים מאוד קשים וכואבים לגביו ולגבי הקשר. אני מפחדת שלעצום את עיני מול זה זה להתנהג בטמטום שנשלם עליו אחרי זה מחיר.

ותמיד יש גם מול העיניים את הדוגמאות המאוד גרועות, של אמא שלי שנשארה עם אבא שלי 25 שנים אומללות, ושל בת הזוג של אבא שלי שנשארה איתו 20+ שנים של עליות ומורדות ותסכולים הולכים וגדלים עד שכבר אי אפשר היה לצאת מזה.

ויחד עם זה - הוא כאן, נעים לי שהוא כאן (כמה שזה רחוק מזוגיות), יש טיפה אוירה של משפחתיות, זו עזרה מאוד גדולה ביומיום (זה מפתה שבחו"ל יוכל להיות לנו בית נוח והעדר דאגות כלכליות. גם עכשיו זה המצב, אך מרחפת כל הזמן העננה של הפרידה והקריסה הכלכלית...).

אם היה מסכים שקופצים למים לעניין המשפחה - עוברים לגור יחד בארצו, מנסים להכנס להריון, מגדלים יחד את הילדון - לא הייתי יכולה לסרב, נראה לי (גם אם זו טעות). זה היה גם נותן הזדמנות לאושש את חיי המין שגוועו כמעט כליל (בזמנו כל עניין הביוץ נתן תנופה גדולה למין, שגם כך היה תחום חזק בינינו). אם כי כשהעליתי את העניין אמר שלנסות להכנס להריון, גם פיזית לא אפשרי כרגע (כאילו, סקס פעם בחודש זה יותר מדי). בכל מקרה, זו עמדה שאולי הייתי יכולה להיות שלמה איתה (גם אם היא לא ממש סבירה). איך זה נשמע...?

אם היה מסכים שקופצים למים לעניין המשפחה - עוברים לגור יחד בארצו, מנסים להכנס להריון, מגדלים יחד את הילדון - לא הייתי יכולה לסרב, נראה לי (גם אם זו טעות). זה היה גם נותן הזדמנות לאושש את חיי המין שגוועו כמעט כליל (בזמנו כל עניין הביוץ נתן תנופה גדולה למין, שגם כך היה תחום חזק בינינו). אם כי כשהעליתי את העניין אמר שלנסות להכנס להריון, גם פיזית לא אפשרי כרגע (כאילו, סקס פעם בחודש זה יותר מדי). בכל מקרה, זו עמדה שאולי הייתי יכולה להיות שלמה איתה (גם אם היא לא ממש סבירה). איך זה נשמע...?

זה נשמע שאת בעיקר רוצה עוד ילד, למען זה מוכנה להתפשר על האין זוגיות איתו שאת מיטיב לראות להזהיר את עצמך מפניה.
אולי תתמקדי בזה - לעשות עוד ילד?
בלי קשר לפרידה א לא שלכם, ואולי זה יוציא את הנתון הזה מהמשוואה ויאפשר לך לראות ברור יותר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתי מאוד רוצה בלהתמקד בלעשות עוד ילד... אבל - איתו? אין אפשרות כזו מבחינתו.
וכל אפשרות אחרת זה אומר פרידה. לקח לו שנה להשלים עם קיום ילדו בחייו ולשמוח איתו (כך נראה לי). אני לא רואה איך יקבל ילד שאינו שלו (מבנק הזרע?)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב, עולם ומלואו - הסיפור שלך כל כך מקסים ומעורר השראה ותקווה...

תשמעי. זה נורא קל להגיד דרך האינטרנט. וכל אחת שקוראת כאן גם מתמקדת בדברים שאת כותבת שמדברים אל מציאות חייה ותפיסותיה כי ככה אנחנו בנויים.
אז מראש כל מה שאגיד משקף את זה, ואנא התייחסי לכך בהתאם....
אני חושבת שבדרך לפרידה עוברים כולם ובעיקר כולן בכמה אבני דרך שצריך להתגבר על הפחד מהן כדי להצליח להפרד:
החשש ממה יגידו - המשפחה, החברים, הסביבה, אני על עצמי (אני??? גרושה???)
החשש משבירת המשפחה האידיאלית, זו שהיתה לך בפנטזיה, זו שאפילו היית מוכנה להתפשר לגביה על עצמך, על זוגיות, על איפה תגורי רק שתהיה משפחה..
החשש מהמשבר הכלכלי. לא פשוט להתנהל כשתי יחידות כלכליות נפרדות ויש ירידה ברמת החיים. אבל, היא לא חייבת להיות תמידית.
(אגב אני חושבת שזו אחת הסיבות למצוקת הדיור. כל משפחה שלישית מתפצלת לשתי משפחות, וצריכה פתאום 2 דירות או 2 בתים)
החשש הפרקטי - איך לעשות, מה לעשות, איפה לגור, איך להתקדם עם החיים שעוברים כזה שינוי.
וכל זה בתוך מציאות מבולבלת, שבה את לא בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון, ותאמיני לי שגם אם את בטוחה, ברגעי קושי רבים את מתחילה לחשוב אולי עשית טעות.

זה ממש ממש לא פשוט. אני מאוד מאוד בעד לנסות לשקם בתוך הקשר ולא לעזוב וזהו. אני בעד לפרק רק אם המחיר כבד מנשוא, את לא יכולה לחיות כך יותר וגם כל חייך העתידיים צפויים להיות סוג של גהנום.
תראי מה את כתבת:

ושאני אפסיד את כל העולמות... גם שניסיתי שוב לתת צ'אנס לקשר איתו נגד כל הסיכויים ונגד כל מה שלמדתי על בשרי, זה לא יצליח, זה יגרום טלטלות קשות בחיי ובחיי בני, ואני אפספס את הצ'אנס שלי להביא עוד ילד לעולם.

במשך כל השנה האחרונה ניסיתי להראות לו אהבה ונתקלתי ברתיעה.אני מחבקת - הוא נרתע פיזית. הוא אף פעם לא יוזם חיבוק. אני מביעה בפניו דברי הערכה על דברים שעושה בשבילי, הוא לא מגיב ואף פעם לא reciprocate

כי איך נוכל לעבור יחד לארץ זרה בשבילי, כשאנחנו כמו זרים?

ולראשונה הרגשתי ברור ברור - אני עם האדם הזה לא ממשיכה לחיות.

לעבור לארץ זרה שאני בקושי דוברת את שפתה ולא מכירה אף אחד, בקשר שרחוק מאוד ממה שאני צריכה ורוצה? לעקור את ילדי מעולמו ולנסות להתאקלם? משהו בי יודע שזה נועד לכישלון, וחבל על המחיר שכל הטלטלות האלה יגבו מכולם.

אני שוב מדגישה שזה רק מה שזה נשמע לי, ורק מהקריאה אותך, אני קוראת אותך שאת די החלטת להפרד. שאת מבינה בהגיון וגם ברגש אבל הצעד מאוד קשה (הוא באמת קשה) ובעיקר קשה לך עם הרעיון של פירוק המשפחה כפי שהיית רוצה אותה. אני חושבת שרק אחרי שתתגברי על זה תוכלי לרגיש יותר שלמה עם רעיון הפרידה.

אגב, עולם ומלואו - הסיפור שלך כל כך מקסים ומעורר השראה ותקווה...
תודה. אני מאוד מעריכה את מה שקרה לי ואת האיש שהוא היום בעלי. וגם כשיש סיפור כזה, זה לא פשוט. מצריך הרבה עבודה.

_הייתי מאוד רוצה בלהתמקד בלעשות עוד ילד... אבל - איתו? אין אפשרות כזו מבחינתו.
וכל אפשרות אחרת זה אומר פרידה. לקח לו שנה להשלים עם קיום ילדו בחייו ולשמוח איתו (כך נראה לי). אני לא רואה איך יקבל ילד שאינו שלו (מבנק הזרע?)_
אז זהו, שלי היה נשמע מתוך כל מה שהיית מוכנה לוותר עליו בשביל לעשות עוד ילד, שהמוקד הוא עוד ילד, ולא החיים איתו. גם עכשיו נשמע שהכי טוב שאת רואה במצב של חיים איתו הוא את טובת הילד. כלומר, את מוכנה לוותר על המון ולחיות בקשר כזה בגלל טובת הילד.
אם את רוצה עוד ילד, זה מה ששווה להתמקד בו, בעיקר אם את בת 43. בעיקר אם זהנשמע שהכוון הוא פרידה. זה לא שאתם זוג מאושר שפשוט הגבר לא רוצה עוד ילד ואיך יקבל ילד שאינו שלו.
שולחת לך כוחות בכל מקרה. סליחה על האורך.

שחררי אותו לחייו, וקווי שיהיו אלה חיים מאושרים מאד.

דעתך לא שונה מן השאר כלל וכלל, היא פשוט מביאה גם הרהור לגבי הרגשתו של האב.

דומה שPLONIT הדגישה את הצורך להתנתק מהשיפוטיות לגבי בחירותיו/בגרותו הנפשית של ל' , ובמקומה להתמקד בבחירותיה שלה. (מרגיעון: כולנו משפחה אחת)

מילה של גבר:
(אם אני עוצם את העיניים ומנסה להיות במקומו של ל')
אמא חוששת , את מספרת בכנות על פחדים ולחצים שהביאו אותך להרות ילד עם ל'.
גם כיום, עדיין את מתקשה - ומי יאשים אותך?- לממש פרידה מל'.
הבטן אומרת לי ש(כמו במע' יחסים רבות P-: )הוא עסוק בלהגיב אליך, להיות ריאקטיבי, במקום לבחור בעצמו, להיות אקטיבי.
מתכון פשוט ומהיר. הפשטידה שיוצאת היא מסובכת וארוכת שנים.
הוא מאשים אותך בבחירותיו... voila! לא משנה מה תעשי, את בבעיה.

הגמד חיוכון כתבה:
_תחשבי אם היית מוותרת על כל המחשבות האלה שלא תסתדרי, שיהיה קשה, שיהיה עצוב לילד וכו.
האם עדיין היית חושבת פעמיים אם לשחרר או לא? באמת שואלת._

הפחד משתק. הפעולה משחררת.
לא בהכרח תפרדו. לא בהכרח לתמיד, אם כן. לא בהכרח הוא יתנתק מהילד.

הוא נתן אולטימטום, אמר כך, הודיע אחרת -
מה חשוב?
לקחת אוויר, לדמיין את היום, החודש, השנה שאחרי פרידה.
לתת שם וצורה לפחדים מהלבד, מהצד הכלכלי, מלהיות אם חד-הורית.
לבדוק עם עצמך איפה את תהיי אם תפרדו, לבדוק איך את מוכנה להמשיך להיות איתו בזוגיות אם לא תפרדו.
לקבל את ההחלטה שלך . ל' יבחר את הבחירה שלו, לגבייך ולגבי הילד.

מה שכן - אם הוא היה אומר לי שהוא רוצה עוד ילד ושרוצה שננסה עכשיו ושנהיה ממש משפחה ושלשם הוא רוצה לתעל את עצמו - מאמינה שהייתי הולכת על זה, ועוצמת עיניים מול כל שאר התובנות. כמו אז. אבל אין שום חשש שזה יקרה...
מאד מעריך את הכנות שלך, שוב.
כשבאים לשאול "מה לעשות?" הכנות הזאת חיונית.
לי היא מראה על מקום טוב של מיקוד במה שאת רוצה, על עוצמה אישית ש- למרות שדומה שמסתתרת מאחורי חולשה, הזדקקות לו בתור דמות אב לילדך וכו', חוסר החלטיות וגו'- מאפשרת לך להגשים את משאלת ליבך, דהיינו אימהות, לפני שמאוחר מדי.
אולי הוא התקשה לעמוד על שלו מול העוצמה של הצורך שלך, ובזכותך הפך לאב למרות "נכות נפשית" (נאמר).
אולי לכן הוא מרגיש צורך להתנתק ממך או לפחות מהסיטואציה פה בארץ. הוא מרגיש חלש.
אולי האבהות "הכפויה" (סליחה) תגרום לו בזוגיות איתך או לא לעשות כברת דרך של גדילה אישית, וזאת הקארמה שלו.
ואולי זאת הדרך, שלך, שלו, של הילד המתוק שלכם. שבחר לבוא אליכם ולא אל השכנים "הנורמלים".
או כמו שניסחה בדרכה בת ללא אב : אני מאמינה שבורא העולם סובב בהשגחה פרטית שכך אגדל עם כל הכאב תחושת ההחמצה הנוראית הזאת.
וחידדה POLANIT : אומר שאני מתגעגעת אליו כל יום בחיי ויחד עם זאת אומר שאני הנני מי שאני גם בזכות נוכחותו החסרה.

מה שלא תחליטי, קחי אוויר, מאחל לך הרבה אומץ ובהירות !

צוויל

נפרדנו. נפרדתי מל'. אתמול בלילה. זה קרה. זה קרה באיחור של חודשים רבים, וחבל, אבל קרה. אני כל כך הרבה חייתי את הפרידה הזו בראשי, ובעצם גם איתו כשהיינו כמה פעמים על סף, כל כך הרבה בכיתי וכאבתי, שכשזה קרה – אז הייתי קרת רוח יחסית. עניינית. משהו נאטם בי.

אני לא הייתי יכולה לחיות איתו. ועכשיו, שזה מה שהולך להיות, נראה שאני הולכת להבין זאת עוד יותר טוב. כבר אתמול, באיזה ויכוח על ענייני גידול ילדים (מה שלא קרה מזמן, כי שנינו חודשים נזהרים לא לעורר כלום), אמר שהרבה דברים באיך שאני מתנהגת עם הילדון לא נראים לו, אך הוא מבליג כי לא
ברור אם נשאר ביחד או לא. ברור לי שאם היינו נשארים ביחד, כל הביקורת הזו היתה עולה, ובצידה העדר הבעת הערכה או מחמאה. לא חשוב. לא חשוב.

אני אתמול בלילה, אחרי שדיברתי איתו, קראתי מה שכתבתי לעצמי אחרי הלידה. בחודש-חודשיים אחרי היתה כזו אידיליה. התמוגגתי מאהבה לילדי ולל'. הרגשתי שאנחנו משפחה. הרגשתי שהשלכת היהב הפראית הזו העלתה פירות. אני כבר מזמן הפסקתי להתאבל על מה שקרה לקשר. זה היה הדרגתי וכאבתי את זה במהלך הדרך. אבל עכשיו נשארה מזה רק נוסטלגיה. וזה עדיין גורם לי לבכות.

והבוקר הוא התנכר לילד. גם לכך כבר הייתי מוכנה כי התנהג כך בעבר כשהיה נראה כשנפרדים. לא יודעת מה הילדון חושב ומרגיש לגבי זה. באיזשהו שלב נכנס לחדר העבודה שלו וכה התמוגגתי של' סוף סוף התייחס אליו, דיבר איתו, אפילו צחק איתו.

דיברתי איתו על ההמשך. הוא ישר כדרכו אמר שאין המשך. ואם כן – 50-50% שהילד איתי ואיתו. אמרתי לי שאידיאלית כך צריך להיות, אך שלפחות בשנים הקרובות הילד צריך את אמא לידו. ואני יכולה לנסוע איתו, אבל אין לי ערובה שחיי יאפשרו לי לנסוע 50% מהזמן. הוא לא מבין למה הילד צריך אותי לידו יותר מאשר אותו, למעט עניין ההנקה. בעיניו אין דבר כזה נפש. כך הוא מצהיר.

ניסיתי לדבר על הצורך שלנו בייעוץ, עם אנשי מקצוע בעלי ניסיון במקרים כאלה. על הצורך בגמישות וברצון טוב. ושעם אלה נוכל להגיע למשהו שאפשר לחיות איתו, גם אם לא אידיאלי. הוא לא הביע נכונות רבה לגמישות, אבל לא קטע את השיחה, לא הביע כעס, ואמר לי לילה טוב כשהלכתי לישון. ובוקר טוב בבוקר. כל זה מעודד (וטוב בהרבה מריבים שהיו לנו בעבר).

הוא איש שיש בו צד קשה, וצד רך. את הצד הרך איני מצפה לצערי לראות שלא כפרטנרית רומנטית שלו. גם ככזו הלוואי שהייתי חווה את זה יותר. את הצד הקשה חוויתי יותר ויותר בשנתיים האחרונות. ואלה דברים שאיני רוצה בחיי. אם יימשך קשר בהמשך זה עלול להיות גיהנום קטן. מקווה מאוד מאוד שלא. אמרתי לו שאם אנחנו רוצים את טובת ילדנו זה מאוד יעזור אם נשאר חברים, נשתף פעולה, ניתן אחד לשני מרחב וכבוד. אני חושבת שאנחנו פרטנרים טובים בהורות (לפחות בגיל צעיר זה של הילד) ופרטנרים טובים לעניינים טכניים, כמו אחזקת בית.

הבוקר יצא לשבוע העבודה (שכולל גם את סופש הבא). אמר לי שלום, שזה כבר הרבה (תודה על חסדים קטנים). אמרתי לו שאני מקווה שנוכל להתחיל דיאלוג כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר. אמר – אין על מה לדבר, אני הצעתי ואת סירבת. את הצעת ואני סירבתי. אמרתי לו שלא הצעתי שום דבר קונקרטי, כי זה שנינו צריכים לדון על זה ולהחליט. אמר שאין זמן לדבר על זה כי בחודש הקרוב הוא עמוס מאוד בחיסול ענייניו בארץ. אמרתי שאם רוצים מוצאים זמן (באמת חבל שלא עשיתי את זה קודם, גם מהבחינה הזו. פחדים וחששות הדריכו אותי).

אני מקווה שנצליח לדבר ולהגיע למשהו מתקבל על הדעת שיהיה טוב יחסית לכולם. יש בו משהו פסיבי ופסימי וגם בעבר הפך משברים למכשול גדול מכפי שצריך להיות אם מנסים באקטיביות להתמודד (כבר מישהי העירה לי כאן שאני רק "אני ואני"... אני ממש לא מושלמת. מצטערת אם נשמע שאני מפילה הכל עליו).

בכל אופן, זהו. מתחילים דרך חדשה, ואתמול בלילה אפילו הרגשתי שמץ התרגשות ושמחה מהעניין. ועכשיו שמיים כחולים ושמש נעימה ושקדיה פורחת מולי והכל ירוק וסביונים. החיים מאוד מעניינים... אך כבד על הלב...

תודה על המלים החכמות שלכם. אתם עוזרים לי באמת.

אני לא מבינה
בהתחלה היו תלונות על כך שהוא לא מתעניין בילד
עכשיו יש תלונות על כך שהוא רוצה משמורת משותפת?
מה קורה?
אולי את עוברת מולו תהליך התבגרות.
תני לזה עוד שבועיים.
זה עדיין לא סוף הסיפור.
איפה את רוצה להיות עכשיו?
מה בלב שלך עכשיו.
אני מרגישה שאת מתבגרת .

עברת משוכה קשה. כל הכבוד על זה שאת מצליחה לזכור את שני הצדדים ולא לנטות רק לצד אחד.
שיהיה המון בהצלחה בהמשך...

אלמונית - מדובר על מגורים בשתי ארצות שונות. קצת קשה לעשות משמורת משותפת של חצי-חצי כך, לא? אלא אם בעיניך סביר שהילד ינדוד כל הזמן מהורה להורה ומיבשת ליבשת ובגיל כה צעיר יתנתק מאימו לתקופות ארוכות. או לחילופין שאימו תנדוד איתו לאירופה חצי מהזמן בלי קשר לנסיבות חייה כאן.

תודה עולם ומלואו...

הקלה - הוא עוד מדבר איתי, הוא לא כועס עלי. מקווה מאוד שנצליח להגיע לעמק השווה תוך רצון טוב וחיבה

אמא חוששת אני מאוד שמחה בשבילך על ההתפתחויות האחרונות ״אין שמחה כהתרת הספקות״ אני חושבת שאת עולה על דרך חדשה טובה ומאירה.
הוא רוצה קשר עם הילד ( יש !!!!) אולי תסכמו שהילד נוסע אליו בקיץ ( כאשר הוא יגדל כמובן) והוא יבוא לבקר כאן בחורף.

תודה בת ללא אב! אני מאוד מקווה שהוא רוצה קשר עם הילד. כרגע זה עוד לא ברור, כי בשביל זה הוא יצטרך לגלות גמישות וכרגע עמדתו די נוקשה. בכל אופן זה מעודד שהוא עדיין בקשר איתי, כי בעבר אמר שאם נפרדים - אורז דבריו ולא נשמע ממנו יותר...
כדי שיתפתח קשר בינו לבין הילד רצוי שיתראו יותר מפעמיים בשנה... לי יש (לפחות כרגע כשאני יכולה) נכונות לנסוע די הרבה לשם עם הילד. ממנו עוד לא הבנתי אם הוא מוכן להגיע לכאן.
אבל בהחלט זה משמח שיש לנו סוף סוף ודאות לגבי המשך הקשר, והפסקנו את הדשדוש המתמשך.

אמא חוששת יקרה
אני כל כך מחזקת את ידיך. מאוד לא קל להיפרד, את הגעת להחלטה ועשית את הצעד, דיברת-ביטאת את עצמך ולא שתקת. הזזת מנגנון וזה נפלא.
המשפט הזה מסביר משהו: בכל אופן זה מעודד שהוא עדיין בקשר איתי, כי בעבר אמר שאם נפרדים - אורז דבריו ולא נשמע ממנו יותר...

הוא אמר דברים וברגע האמת זה לא בהכרח כפי שהוא אומר. מכאן אפשר להסיק בזהירות שמצב כמו האיום ההתחלתי שהוא הציע לא בהכרח יתקיים.
אם כן, תתמודדי עם הענין כמובן. אבל אפשר לתת לדברים שהוא רוצה לומר מקום. לתת לו לבטא את עצמו פשוט מהצורך הזה שלו לומר אותם, ולא לתת לעצמך לחשוש מתוכנם ה"מאיים" בעיניך.
נכון כל מה שצוויליך אמר בבהירות רבה כל כך, _הוא נתן אולטימטום, אמר כך, הודיע אחרת -מה חשוב?
לקחת אוויר, לדמיין את היום, החודש, השנה שאחרי פרידה.
לתת שם וצורה לפחדים מהלבד, מהצד הכלכלי, מלהיות אם חד-הורית._
לקבל את ההחלטה שלך . ל' יבחר את הבחירה שלו, לגבייך ולגבי הילד.

אני שוב רואה ברור במילים שאת מספרת ומתארת, ככ חזק את בנזוגי לשעבר!.. סליחה, אבל מסתבר שהם פשוט דומים. גם בהצהרות והצד הרך והקשה, והחוסר הבנה המינימלי לצרכי ילד קטן...
אני רואה בך דמות אימהית מלאה אופטימיות ורוך, רצון טוב ובכלל ראיית הטוב שבבסיס כל הדברים. כל כך הרבה יופי- את בדיוק מה שבנך הקטן זקוק לו.
את רואה את טובתו למול עיניך ולא עסוקה בהוכחות לצד השני, ונקמות קטנות.

אגב, בגלל זה הייתי שמחה אם תלכי ליעוץ קטן.
אולי את לא שם וזה רק קרה, אבל בגלל מהות הענין של קשר בין יבשתי וההסתלקות הפוטנציאלית המהירה של האב כדאי אולי להבין איפה את עומדת. אולי כדאי לנסח הסכם של שניכם בטרם הוא עוזב.
לפעמים זה נראה כמו קריעת ים סוף ושדבר כזה לא יקרה ואיך נשב ונסכם כאשר לא ברור מה התחושות האבהיות שלו ובינכם..
אבל לגיטימי לחשוב על כך ולנסות לראות מראש מה יכול להתנסח בינכם בראש ומה יכול לעזור.
איך תתקים השותפות ההורית בין היבשות. אם תהיה עזרה כספית מצידו להביא אתכם אליו ובכלל תמיכה כספית מינימלית ממנו.
שוב, אני גם עברתי כזה מהפך, וזה האיר את עיני. בזמנו הלכתי ל"מינהל נשים" שזה יעוץ משפטי חינם לנשים בכל מועצה מקומית או עיריה. ויש גם כל מיני גופים שעוזרים לנשים, כך ששוה לבדוק.
גם אנחנו עדין לא ניסחנו הסכם אך לפחות יש נכונות מצד שנינו וזה יגיע...
אני מאחלת לך כוחות, ושמחה מדברים פשוטים, צעד צעד בדרך השלוה שלך לחיים שפויים ונפלאים שמגיעים לך. הכל יהיה בסדר.
את זה אני מבינה ממך ומדרכך לתאר את המציאות. את אדם חזק מכפי שנראה לך. רק טוב.

כל מילה של הגמד חיוכון שמעליי.

תשמעו, אני ממש בסדר, אפילו טוב לי! אני ממש מופתעת! במהלך החודשים האחרונים צל כבד ריחף עלי כל הזמן. כשעסקתי בלחשוב על אפשרות של פרידה נכנסתי לעתים ממש לדכאון. נתקפתי פחדים. חשבתי שאני שואפת ליותר מדי. הרגשתי אשמה כבדה. הרגשתי כאב לב. הרגשתי חולשה. היו ימים ששנאתי את עצמי.

כנראה לא סתם לא הצלחתי להחליט, הייתי צריכה את הזמן הזה כדי להרגיש שלמה וחזקה. ועכשיו זה ממש ככה. כף לי כל כך עם בני. כף לי עם בני משפחתי. אני חלק מקבוצת אנשים שמתכננים לגור כקהילה וזה מרגיש מצוין. אני בקשר עם אמא במצב דומה לגבי האפשרות אולי לשכור בית ביחד. דברים נראים פתוחים ואפשריים ולא סוגרים. זה ממש מצוין.

ועוד מאוד משמח של' שומר על קשר. היום ענה לי במייל שגם אני מוזמנת להתקשר אליו. כתב לי "יקרה" בשפתו, הדרך השגורה אצלנו לפתוח כל סמס או מייל. פסל אמנם את הצעתי ללכת למגשר, אך לפחות התייחס לכך. ענה לי שדיבר עם הרבה חברים, גברים ונשים, לגבי החלטתו להתנתק, כבר לפני חודשים. ושחלק חושבים שהוא משוגע, וחלק אמרו לו שיעשה מה שמרגיש. הסכים שנדבר על מה הלאה לכשנפגש. כל זה מאוד משמח ומקל!

אני מאוד הייתי רוצה שננסה להגיע להסכם לגבי משמורת, ביקורים, תמיכה כספית וכו'. אני מאוד מעוניינת להעזר באנשי מקצוע. הגמד חיוכון, האם יש טעם שאלך בעצמי בלעדיו, לפני שאני יודעת ממש מה עמדתו? והאם יש לכם ניסיון עם אנשי מקצוע בתחום המשמורת הבינלאומית, ופסיכולוגיה של ילדים במצבים דומים?

אני לא מאמינה שאני מתייחסת לכל זה כרגע בענייניות שלווה. אני דיברתי על כל זה עד לא מזמן כעל טרגדיה...

תודה יקרות על החיזוקים!

ברכות על הכוח שהסתתר ויצא לזרוח

תודה יפה יקרה...

מצברוחי קצת דעך. דיברתי איתו עכשיו כשעה בטלפון. אז התקשורת בינינו טובה, שזה טוב. אבל אני שוב מרגישה לכודה בידו. כמו שהרגשתי בזמנים מסויימים בקשר. והרגשתי קצה של טינה ויאוש עולים בי, לשמע דבריו.

אז אם לא ניתוק מוחלט - עניין ה-50%-50% בשבילו זו פשרה שלא יזוז ממנה. מבחינתו מגיל שנתיים הילד יכול להיות איתו חצי מהזמן ולא צריך אותי. אני יכולה לבוא עם הילד לשם אם אני רוצה, אבל כל זמן שהוא לא בעבודה, ובסופי שבוע, הוא עם הילד. אמרתי לו שברור שכשהוא חוזר מהעבודה הוא עם הילד. אבל בלילות?

הוא לא פוסל גם לבקר כאן, כחלק מה-50% שלו. אבל אם אני עם הילד חלק מהזמן הזה, זה לא נספר כחלק מה-50%...

אני ניסיתי להפציר בו שכדאי ללכת לאיש מקצוע כדי למצוא עמק שווה. בסופו של דבר הסכים שאני אלך ואראה אם יש מקום לגישור בין עמדותינו. אני הולכת לקראתו. אני מפצירה בו. אני עושה את זה בשביל הילד. לי בא לזרוק אותו לעזאזל. אני יודעת שכך לעד אשאר לכודה עם האדם הדוגמטי הזה.

אני מאמינה שילד צריך את אימו קרובה. בעיקר במצב שלנו שהוא שהה עם אביו מההתחלה רק 20% מהזמן. עד איזה גיל? לא יודעת. הוא אומר שנתיים. ברור שהרבה הרבה הרבה יותר בעיני! אני לא יכולה להתחייב שחיי יאפשרו לי לנדוד חצי מהזמן. ואני לא הולכת להפרד מילד בן שנתיים (או 3 או 4) לכמה שבועות כל פעם. עכשיו זה אירופה, שעוד איכשהו אפשר לתמרן פה ושם. אך אחת התכניות שהוא לא מוכן לוותר עליהן היא לעבוד בדרום אמריקה. ואז?

אני לא יודעת איך אפשר להכנס להסדר כובל וחסר גמישות. אני חוששת מאוד... שאני אלך לקראתו, אני אשתדל שישאר בתמונה כי הוא לא היה עושה מאמצים לזה, ובסוף זה ייהפך לסיוט שאי אפשר לצאת ממנו.

אני מנסה לחשוב שזה טוב לילד, שיכיר את אביו, שיהיה לו קשר רציף עם אביו. הרי אלה הדברים שכה איימו עלי.

האם מישהי מכירה ספרות מקצועית על צרכים פסיכולוגיים של ילדים בגיל הרך? קשר עם האמא וכו'?

שוב אני מרגישה את צילו מוטל עלי... ועדיין ממשיכה לקוות שנמצא הסדר שמקובל ומתאים לשנינו. אבל אני חוששת...

אישה יקרה, נו באמת. את בטח לא תסכימי לדבר כזה. זו התעללות בילד. משמורת משותפת של הורים בארצות שונות??
כמה יכולים (הוא) הורים להיות אנוכיים ועדיין לתרץ את זה כ"טובת הילד".. זה מטורף.

תושיטי לו את הסולם בדרך מכבדת אוהבת ורציונלית והוא כבר ירד מהעץ הגבוה הזה. ומספיק שתתני לו להיות לבד עם הילד לסוף שבוע שלם והוא יבין כמה שזה יהיה לו קשה לגדל ילד בחמישים אחוז לבד. אל תדאגי זה יסתדר יותר טוב ממה שאת חושבת. חיבוק גדול.

זו התעללות בילד. משמורת משותפת של הורים בארצות שונות??
למה הוא חושב שיש איזשהו שופט שירשה דבר כזה?
באיזו תואנה?
לא מפרידים בין תינוק בגיל הזה לבין אמו, אפילו לא באותה ארץ, קל וחומר לשתי יבשות.
לא לפני גיל העשרה המתקדם. וגם אז, לילד יהיו חיים - בית ספר למשל! הוא לא יוכל לחיות בשתי יבשות! זה מטורף.
אם הוא רוצה לסגור את העניין ביניכם, בגישור, ללא פנייה לבית משפט, עורכי דין וכדומה - הוא חייב לקבל מראש שאין לו שום אפשרות לדרוש שהילד ייפרד ממך אפילו ללילה אחד. לגישור באים עם הסכמה עם דברים סבירים ומקובלים, לא עם דרישות לא חוקיות שאף בית משפט לא יקבל.
הוא יכול לבוא לבקר בארץ ולראות אותו.
את בעצמך אומרת שאת מוכנה ברצון לבקר אצלו כדי שהוא יראה את הילד.
אין שום סיבה לפגוע בילד רק כדי שהוא יוכל לראות אותו.

אמא חוששת ,

שולח לך חיזוקים על ההחלטה והשינוי. טבעי שיהיו תערובות של הרגשת כח מתוך ההחלטה, הבחירה, סיום הפסיחה על שני הסעיפים - עם הרגשת הפחד מהשינוי.
אבל העיקר הוא שצלחת את הפחד אל תוך השינוי !! לא עניין של מה בכך..!

והחשש מול הדרישה מצידו להסדר 50/50 , נו... כמו שכתבה בשמת, הוא יכול לדרוש אבל טובת הילד וגם החוק שניהם איתך, את נמצאת פה בעמדת הכח. עם סבלנות הוא יבין שהוא לא מסוגל לגדל את הפרחח שלכם כשהוא עובד ונוסע בעולם. שיגדל אצל אומנת חצי שנה במקום עם אמא? נו באמת (-: .

המעודד הוא שאת כותבת על תקשורת טובה וחיובית, לא הכל מאיים!!
אני יכול רק לשער שעצם ההחלטה שלך מאפשרת לו לראות אותך בתור אשה חזקה. לא אשה עם פלאוורות חזקות אלא אשה חזקה. אפילו שהתרגל, אולי, להכיר אותך עם החששות והפחדים, כנזקקת לו (כדי לעשות ילד, כדי שיהיה אב לילד, כדי שיפרנס), הפרידה מעמידה אתכם בסיטואציה חדשה. משחררת לא רק אותך , אלא גם אותו מתוך המצב הכל כך מרוקן מאנרגיה, של חוסר החלטה.
שיחררת את שניכם! תחי חזית השיחרור! (-:

תני לו לבחור להיות אבא, 50/50 לא ילך, אז בדרך שתהיה טובה לילד שלכם ולאמא שלו.
לא בהתנצחות איתך, אלא מתוך בחירה שלו.

צוויל

_לא מפרידים בין תינוק בגיל הזה לבין אמו, אפילו לא באותה ארץ, קל וחומר לשתי יבשות.
לא לפני גיל העשרה המתקדם. וגם אז, לילד יהיו חיים - בית ספר למשל! הוא לא יוכל לחיות בשתי יבשות! זה מטורף.
אם הוא רוצה לסגור את העניין ביניכם, בגישור, ללא פנייה לבית משפט, עורכי דין וכדומה - הוא חייב לקבל מראש שאין לו שום אפשרות לדרוש שהילד ייפרד ממך אפילו ללילה אחד_
בשמת, לצערי זה לא נכון.
מאשרים לינה גם אם הוא יונק. מאשרים הפרדות של שבוע ואף שבועיים ללא בעיה החל מגילאים צעירים מאד (בחופש הגדול). אין לי זמן להרחיב כרגע, אבל זה המצב - בישראל.

אמא חוששת יקרה,
אני עוקבת אחרייך מזה זמן. מ א ד שמחתי לקרוא שהוא לא מתנער מהילד. קיוויתי שזה לא יקרה ואפילו הייתי אופטימית, אבל משמח לקרוא את הכוון שמתחיל להסתמן.

נקודה חשובה בקשר לייעוץ משפטי. כדאי לשמוע- אבל קחי בחשבון שהייעוץ הניתן שם, נועד על מנת להגן עלייך בתסריט הרע ביותר האפשרי. ("אין לך שום הגנה מפני חטיפה של הילד אל מחוץ לגבולות המדינה, ובארץ זרה החוקים משתנים ולכי תתמודדי"). אני קיבלתי ייעוץ (דוקא לא בפרידה). פעלתי על פיו רק באופן חלקי, אבל היום אני קצת מצטערת על התוצאה (שאכן מגינה עלי מאד). אני יכולה לשנות את המצב אבל הדבר כרוך בהרבה ניירת והוצאות כספיות גבוהות ומיותרות.
מצד שני, מאד שכיח לשמוע שחייבים הסכם חתום וסגור כדי שהדברים יהיו ברורים וחד משמעים.
אם רצונכם בהסכם,אולי יהיה קל יותר לגבש משהו שתחום בזמן לגבי עתיד פחות או יותר ידוע. תגדירו בהסכם שכאשר התנאים משתנים (למשל דרא"פ) אתם תנסחו מחדש את הסדרי הראיה.
מצטייר שאצלכם דמי המזונות יכולים להיות גבוהים מהמינימום - אז אולי אכן כדאי לעגן את הדברים.
מאד מסכימה עם בת ללא אב והגמד - שאת צריכה לתת לו להשמיע את דבריו ולתת לו סולם. פפפו. מי כמוני יודעת כמה זה קשה לפעמים..
(אצלי יצרת את הרושם שאת מאד "בעדו" והוגנת).
משמורת משותפת- ברור שלא תהיה וברור שאבי בנך טיפס על וואחד עץ, רק כדי לעמוד ולנבוח בקולי קולות.
אבל
אני יכולה לשתף אותך שכשהיתה בת 4 נפרדתי מבתי לראשונה למשך שבוע שלם.
מאז נפרדתי ממנה אפילו לשבועיים כשהיא נסעה לחו"ל. ("אמא מרוב שהיה לי כיף שכחתי להתגעגע אלייך").
אני משתפת אותך בזה כדי להראות לך שלמרות שכיום זה נראה לך מופרך לגמרי,
בהחלט אפשרי להפרד מבנך לשבוע או שבועיים ימים. זה יכול להיות טוב בשבילו וגם את תתרגלי.
(יש משהו מוזר ומטלטל במעברים החדים אבל אני מתרגלת. לפעמים אפילו נהנית. לפעמים אפילו מאד.

).

לא אתפלא אם החודש הקרוב, עד שייסע, ידמה קצת לרכבת הרים.. אך מעודד שיש גם עליות. מאחלת לך הרבה בהירות , עוצמה, חמלה סבלנות ושתהיי שלימה עם עצמך.
מנסיוני ונסיון של אחרות, התקופה הראשונה של אחרי הפרידה- מלווה בתחושות הקלה וחופש עצומים. אז תתאזרי בסבלנות - הפוסט השמח שכתבת לפני השיחה איתו אמש-
זה רק "קדימון" למה שאת עשויה להרגיש תוך חודש (לכשיסע).
חיבוק גדול.

<צוויל

אני מאד נהנית לקרוא אותך ובכלל שאתה כאן>

צוויל אני מאד נהנית לקרוא אותך ובכלל שאתה כאן>

אמא חוששת,
כפי שכתבו לפני מה שהוא אומר לא הגיוני. אבל הוא חייב להגיד את זה. זה נובע לדעתי מחוסר ידע, אינטרס אישי, ואולי אולי קצת דוקא.
אני מחכה שעולם ומלואו תחזור ותרחיב על הנושא. כי גם לפי המידע שאני קיבלתי ומקבלת (אני עדיין ביעוץ), אין כוח בעולם שיפריד ילד שרוב הזמן אצל אימו וזקוק לה לחצי שנה.
שלא לדבר על מסגרת קבועה כבית ספר. מה שמדהים זה שבנהזוג לא רואה את זה מול עיניו. איך תיקח את הזאטוט מאימו כשהוא רגיל אליה ולסביבתו, משפחה מורחבת וכו. זה באמת מה שאתה רוצה?
אין משהו יותר שפוי שאתה יכול לחשוב עליו?... (בנזוגי לשעבר הציע קחי אחד, תביא לי אחת ונחיה ככה אני בגרמניה ואת פה, משל היו גורי כלבים...)
אין כאן חשיבה הגיונית. יש כאן חפצים שצריך להתחלק בהם... ולא נראה לי ששופט יאשר דבר כזה כי הם רואים את טובת הילד.
מסכימה עם דבריה של אמא דבש שעברה ועוברת באמת תהליך מטלטל.
אבל תתיעצי. ועדיף לבד בתחילה. נכון נותנים לך שם סנריו הכי גרוע, אבל מה יש להפסיד, שוה להקשיב ולשמוע הכל. ולשאול שאלות! זה חשוב. שתדעי איפה את עומדת. אני באמת ממליצה מאוד.
צוויל כתב לך
_אני יכול רק לשער שעצם ההחלטה שלך מאפשרת לו לראות אותך בתור אשה חזקה. לא אשה עם פלאוורות חזקות אלא אשה חזקה. אפילו שהתרגל, אולי, להכיר אותך עם החששות והפחדים, כנזקקת לו (כדי לעשות ילד, כדי שיהיה אב לילד, כדי שיפרנס), הפרידה מעמידה אתכם בסיטואציה חדשה. משחררת לא רק אותך , אלא גם אותו מתוך המצב הכל כך מרוקן מאנרגיה, של חוסר החלטה.
שיחררת את שניכם! תחי חזית השיחרור!_
כל כך נכון! זה בדיוק מה האקס שלי שהוא אדם עקשן באופן בלתי נתפס, ויודע כל, הרגיש בסופו של דבר.
אני לא האישה הקטנה שהוא רגיל לה. והוא ירד מהעץ ומנסה כרגע יותר בדרכי נועם. (עם מעידות פה ושם..)
בהצלחה לך יקרה.
צוויל גמני
<צוויל אני מאד נהנית לקרוא אותך ובכלל שאתה כאן>

אין כוח בעולם שיפריד ילד שרוב הזמן אצל אימו וזקוק לה לחצי שנה
אוקיי, אולי לא הובנתי נכון. לא התכוונתי לחצי שנה.
התכוונתי למה שבשמת כתבה, לזה:הוא חייב לקבל מראש שאין לו שום אפשרות לדרוש שהילד ייפרד ממך אפילו ללילה אחד_ לא מפרידים בין תינוק בגיל הזה לבין אמו, אפילו לא באותה ארץ, קל וחומר לשתי יבשות.
לא לפני גיל העשרה המתקדם._

באמת אין מצב של משמורת משותפת כשלא חייםב אותה מדינה. אחד ההורים יהיה משמורן, אבל, וזה אבל גדול.
אם הם יצליחו להגיע להסכם, בית המשפט יקבל אותו, גם אם הוא לא קונבנציונלי. אמא חוששת - את צריכה לברר עם עצמך בדיוק מה את רוצה (מצד אחד שיראה את הילד ומצד שני איך אפשר לעשות את זה בלי להפרד להמון זמן)
צריך לקחת בחשבון שהמערכת היום לא נותנת אוטומטית משמורת לאם, ולמרות שאין מצב ריאלי ממה שאמא חוששת מתארת שהאבא יכול להיות משמורן, עדיין יש מצבים שבמסגרת מלחמת הגרושים האבא תובע משמורת כחלק מהמאבק וזה בכל זאת צריך להתברר בבית המשפט, לא משנה כמה זה לא הגיוני.
והכי חשוב שאליו התכוונתי וגם אמא של טוסיק דבש דיברה על זה: בהחלט מאשרים פרידה ללילה, לכמה לילות, לשבוע, לשבועיים. גם כשהתינוק יונק (ובעיקר כשהוא פעוט יונק) ואם אני מבינה נכון - הוא בערך בן שנתיים - שלוש.
אז בהחלט מתחשבים במערכת החינוך (מצחיק אה, בסוף זה מה שעוזר לשמור על פרידה מינימלית...), אבל בחופשים - הגדולים (חנוכה, סוכות, פסח) ובעיקר בחופש הגדול - בהחלט מחלקים את הזמן חצי חצי בקלות רבה, גם אם מדובר על שבועות של פרידה.
לי היה לא פשוט (מחקתי כבר את הבלוג על הגרושים) ובעיקר בזמנו לא האמנתי שיאשרו כאלו פרידות ארוכות. אני מאד שמחה שלא ידעתי את זה קודם, כי זה היה מגדיל את הקושי שלי להתגרש, אבל כמו שאמרה אמא של טוסיק:
_אז אני משתפת אותך בזה כדי להראות לך שלמרות שכיום זה נראה לך מופרך לגמרי,
בהחלט אפשרי להפרד מבנך לשבוע או שבועיים ימים (אני יכולה לדמיין שתוך שנה, אצלינו זה יהיה אפילו חודש. אמאל'ה). זה יכול להיות טוב בשבילו וגם את תתרגלי_

אני מאוד שמחה לקרוא את כולכם. וואו, אמא של טוסיק, קראתי בדף שלך. קשה לי לדמיין. מתחיל כבר לכאוב לי הלב מכל מיני דברים שאולי יהיו. אבל מי יודע מה יהיה. אני בעיקר רוצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, והמטפלת הזוגית שלנו לשעבר המליצה על מישהו שעוסק ממש בדברים האלה וגם כתב על זה ונראה לי מאוד. אני רוצה של' ישמע מאיש מקצוע שילד זה לא חוט מאריך, כמו שכתבת איפה שהוא. או גור כלבים...

העניין הוא שהוא מין בן אדם שננעל על עקרונות. והוא לרגע לא אמר שהוא רוצה בחצי-חצי כי הוא יתגעגע לילד או משהו. יותר הדגיש את זה שהילד יגדל כאן ולכן יהיה זר לו. יש לו בעייה עם כאן. רמז שאם היה מדובר בארץ אחרת לא בהכרח היה מתעקש על 50-50.

גם מרגיז אותי שמתאר את המצב כאילו הוא הצדיק - הוא זה שרצה להמשיך ולנסות יחד שם. אני לא. לא חשוב מה היה קודם. באמת לא חשוב עכשיו, אבל הוא לא "הקורבן". ונראה לי שכך מתאר זאת לחבריו. טוב, גם זה לא מאד חשוב.

אני כל הזמן מנסה לזכור שזה טוב שיהיה לילד קשר עם אבא שלו, ושרציתי בזה. גם אם בשבילי זה יהיה כרוך בסיוט של להיות בקשר איתו, עד שהצלחתי להתנתק איתו... ואמן שזה לא באמת יהיה סיוט.

לא מדובר על התנתקות לחצי שנה, חס וחלילה. מדובר על חצי מהזמן, וזה יכול להיות גם חודש כאן חודש שם וכו'. חשבתי שאם הוא יגיע לכאן חצי מהזמן "שלו", כלומר 3 חודשים בשנה, זה אומר 3 חודשים בשנה לנסוע לשם. שיכולים להתפרש על השנה. שזה פחות נורא. אם כי עדיין איני יודעת איך ייראו חיי. כמה אהיה כבולה לעבודה (כרגע עובדת בעיקר מהבית), האם אמצא זוגיות חדשה (אמן), האם אהיה בהריון ועם תינוק חדש (אמן ואמן). ואיני מוכנה להתנתק מילדי לתקופות. אגב, בארצו נותנים חופשים נדיבים לאבות לילדים עד גיל 3.

הקווים האדומים שלי צריכים להיות קשורים לגילים ולמשך השהייה רחוק ממני להם אני מוכנה. עזרה...?
אבל בעיקר הייתי רוצה גמישות נוכח צרכים משתנים ונסיבות משתנות.

וכן עומד לנגד עיני, ממזמן כבר, הסיוט של צו עיכוב יציאה מהארץ, משם.

הפעוט המתוק שלי בן שנה וחצי...

אמא חוששת ,
אני חושב שאת צריכה להבהיר לעצמך שבזמן הקרוב הילד לא הולך לשום מקום, ודאי לא לחודש...!
ביחד תמצאו לעצמכם את המתכון הנכון, בין אם ל' יבחר לגור בארץ ולהיות בקשר רציף עם הקטן, או יגור בארצו ויגיע כל אימת שיוכל וירצה.
ואם את חוששת שהילד יתגעגע אליו בין הביקורים - זה אפשרי, וזה כואב, ועדיין עדיף אבא רחוק מאין אבא. והיום עם טלפון ומחשב אולי לפחות יש נחמה פורתא.

בעניין הסיוט של צו עיכוב יציאה מהארץ, משם את צריכה לפנות אל בעל מקצוע, ואולי לכתוב אל רשות רשמית שמתעסקת עם ענייני אפוטרופסות בארצו של ל' כדי לבדוק את החוק המקומי והעמדות הרשמיות.

ואולי כחלוף השנים הילד ילמד לחכות לביקורים של ל' , יקח אותו לגן להשוויץ באבא המיוחד שלו עם ניחוח חו"ל, יטוס איתו לארצו פעמיים בשנה להכיר את המשפחה מהצד של אבא...
אני מקווה ומאחל לך שבמהרה תוכלי להוציא את ה חוששת מ אמא ולדעת שהנה ל' הוא אחרי הכל אבא אוהב - בדרכו שלו לטוב ולרע - ולא חטפן ילדים בפוטנציה P-:
(-:
(אני מכיר ילד אחד שהיה מתגעגע לאבא שלו כל ימיו, אף שזה האבא לא היה גר מעבר לים אלא סה"כ בצד השני של העמק שהוא חלום. הילד גדול היום, עדיין זה כואב, אבל היום הוא יודע שעדיף המעט שהיה על אין אבא)

צוויל

צוויל, תודה. זה חשוב מאוד לדעת ולזכור, שהוא צריך את הקשר עם אבא שלו. שהוא ידע מי אבא שלו, שהוא ידע שאבא שלו רוצה בקשר איתו, שהוא ידע שאבא שלו משקיע בקשר איתו (אני מאמינה שכך יהיה. בעצם בטוחה). אני מצטערת בשביל הילד ההוא, נגעת בלבי!

איך ל' יוותר על הקשר עם בנו? בשביל מה? העבודה היא חייו, להסתובב בעולם הסתובב, אך הפעוט המופלא הזה הוא מקור לרגש, צחוק, רכות, תום ושמחה שאין להם שום תחליף בחייו ולא יהיו. לא יכול להיות שהוא יוותר וישאר בעקשותו. אני מאמינה שנגיע לעמק השווה. מקווה...

ובאמת אפשר להגיד הכל על הקשר שלי ושל ל', אבל הוא הביא ללידתו של הילדון המקסים הזה,

דיברנו בטלפון הערב. הוא מסכים ללכת לפגישה עם פסיכולוג הילדים. הבעייה היא מתי. הוא לא באזור לרגל עבודתו, ועמוס מאוד. גם מבחינה זו חבל שהתמהמתי עם ההחלטה. אין לנו זמן עכשיו לתהליך של גישור, אולי לכמה פגישות. אבל מקווה שמשהו יצא מזה. נמצא זמן.

כאן הוא לא הולך לגור. אהיה מופתעת מאוד מאוד אם זה יקרה. הוא נשבע שלעולם לא יחזור לכאן. לפי מה שאתה מתאר צוויל (ומה שסביר) מרכז החיים של ילדנו יהיה כאן. זה מאוד מנוגד לשאיפות של ל' מבנו. נראה איך יקבל את זה.

לילה טוב יקרים ויקרות...

לילה טוב גם לך יקרה בעצמך.
את נשמעת במקום מאושש ומתעצם.
את מוצאת את דרכך הפתלתלה והשפויה.
את תצליחי ותמריאי לך. עוד תראי..

לצערי אני מחדשת את הדף. אחרי שנפרדתי ממנו הרגשתי פשוט מעולה. ועדיין מרגישה שלמה מאוד עם הפרידה, זה היה צו השעה (כבר המון זמן) וטוב שזה נעשה. בשבועות האחרונים הוא לא היה כאן, ואנחנו שמרנו על קשר ידידותי בטלפון. בלי לדבר על הילד. אתמול הגיע, שמחתי לראותו, ומיד זה נעכר עם איזה ויכוח וריב קטן. היום הלכנו למומחה למשמורת, פסיכולוג ילדים, שגבה מאיתנו סכום שערורייתי. קיויתי של' יצא מהפגישה עם ראייה של איש מקצוע שמה שהוא דורש לא סביר. אך מכל השיחות שהיו לנו היום, עולה של' לא מוכן לשום פשרה. העמדה שלו שאנחנו צריכים לחלוק 50-50% בילד. כלומר שחצי מהזמן הילד יהיה איתו בארצו, וחצי מזמן איתי. בזמן "שלו" אני רשאית להיות גם שם. אך בעיניו זה לא חשוב ולא דרוש. הוא מוכן לחכות עד גיל שנתיים עם ההסדר הזה, אולי קצת יותר, אבל לא הרבה יותר. הוא לא מוכן לפשרה. כלומר, 45% מהזמן שהילד אצלו, אבל לא ממש מעבר לזה.

ואם אני לא מקבלת את הסידור הזה? אם אני לא חושבת שטוב לילד להיות רחוק ממני 6 חודשים כל שנה? אם אני לא יכולה בגלל שזה מתנגש עם חיי להתלוות לילדי לאירופה חצי מהזמן? או אז - הוא מתנתק לגמרי.

אני מרגישה עם אקדח מול הראש (הוא טוען שגם הוא). אני לא יודעת מה לעשות. אם אני דוחה את ההסדר הלא סביר הזה, אני נשארת כאן במקומי הנעים עם ילדי, במעגל ההרמוני שלנו, עם התמיכה המשפחתית שיש לי (אם כי בלי התמיכה הכספית שלו). אבל עם הידיעה שבגלל שלא הסכמתי להסדר הכביכול סופר הוגן (חצי חצי, יש לנו זכויות שוות, לא?) - לילד אין אבא.

אם אני מקבלת את זה - ולא מוכנה להתנתק מבני הרך (הוא בן שנה וחצי!) לימים, שבועות וחודשים, אני מטרפדת אפשרות לחיים שלווים ושפויים. לא יהיה לי מרכז חיים. אם לפחות היה מסכים שה-50% שלו יהיו חצי כאן וחצי שם - עוד איכשהו היה אפשר להתמודד עם 3 חודשים בשנה בחול. אבל הוא לא מוכן. כדי שהילד לא יהיה יותר מחצי ישראלי חלילה.

אני רוצה עקרונית למצוא קשר חדש. אני רוצה מאוד להכנס שוב להריון ומתחילה לחשוב איך לעשות את זה. כל התכניות האלה מתנגשות עם האפשרות לנסוע לאירופה בלי הגבלה (בהנחה שאוכל מבחינת עבודה. הוא מוכן לממן את הטיסות). וכאילו מתנגשות עם טובת ילדי לקשר עם אביו. אני יודעת שזה מעוות. אך אלה כללי המשחק שלו.

עוד אפשרות - גם היא גרועה - שאני אעבור לשם. בשביל שנוכל לקיים משמורת משותפת נורמלית. כלומר, להתנתק מכל הסביבה שלי, המשפחה, החברים הכל הכל. למקום שאין לי בו כלום. טירוף, נכון?

אני לא יודעת מה לעשות....

זה נשמע באמת שהוא מעמיד אותך עם אקדח לראש רק בגלל הרצון שלך לאפשר לילד קשר עם אבא שלו ולאבא איתו. את חייבת לקחת בחשבון שאם את מסכימה להסכם כזה, אולי איכשהו הוא יתאים לשנה-שנתיים אבל את לא תוכלי לבנות לך חיים בצורה כזאת (אלא אם תחליטי לעבור לשם, וזה נראה לי אבסורד לעבור לארץ זרה רק בשביל מישהו שכבר לא איתך).
ברור שזו לא טובת הילד להיות תלוש ולנוע מארץ לארץ ואם אתם מתכננים שגם יילך לגן/בית ספר, מהר מאד זה יהפוך להיות בלתי אפשרי ממילא.
אולי את צריכה לאפשר לו לסוע ולעשות את החשבון נפש שלו, האם הוא באמת חושב על הילד שלו או על עצמו במה שהוא מציע.
אגב, מה אמר הפסיכולוג המומחה? מה הוא הציע? מה הוא אמר לגבי הגיל?
שולחת חיזוקים

אמא חוששת , נסי לבדוק רגע, בלי להתייחס למה שכל אחד מהם היה רוצה שיהיה-
מהי טובת הילד?
האם טובת הילד היא שיתנתק ממרכז חייו בכל כמה חודשים לתקופה ארוכה ולא תהיה לו אפילו דמות הורית קבועה אחת בחייו, שלא לדבר על שפה קבועה, בית קבוע ומערכת קבועה של משפחה וחברים? הרי זה לא הגיוני בעליל, אפילו לילדים גדולים יותר ווודאי שלא לפעוט.
בן הזוג לשעבר שלך לא מתייחס בכלל לטובת הילד אלא לשמירה פורמלית על זכויותיו כאבא, כאילו הילד הוא חפץ שניתן לחלק אותו בין שניים. מזכיר את סיפור שלמה המלך והנשים שטענו לבעלות על התינוק.. את לא חייבת להסכים לחלוקה כזו, ונראה לי שאם את עצמך תתייעצי בנושא זה ותגבשי עמדה ברורה יהיה לך קל יותר להציג אותה בפני בן הזוג ו/או נציגי החוק.
לדעתי חוקית הוא חייב לשלם מזונות עבור הילד גם אם תגיעו להסכמה שאת מגדלת את הילד לבד והוא אפילו לא יבוא לבקר, ואם הוא יחליט שלא שווה לו להשקיע בלהאכיל ילד שהוא לא מקבל אותו חצי מהזמן - את יכולה לתבוע אותו דרך ביטוח לאומי ולקבל מהם את דמי המזונות.

הפסיכולוג הציע שנעשה הסכם לחודשים הקרובים בשלב זה, או מקסימום לשנתיים הקרובות. כי אי אפשר לדעת לאן יתגלגלו הדברים. הוא אמר שחשוב שהילד יראה את ההורה שלא גר לידו כפעם בחודש לכל הפחות, כדי שימשיך להיות נוכח בחייו, ופחות חשוב לכמה זמן כל פעם. אני הבעתי נכונות לנסוע לשם פעם בחודשיים בחודשים הקרובים. הוא מסכים לדבר כזה בינתיים רק אם יש לו "אופק" שבהמשך הדרישה שלו תתקבל.

הדברים הברורים שהפסיכולוג אמר זה מה שאמרתי קודם, וזה שהילד צריך את שני הוריו וחשוב שידע ששני הוריו אוהבים אותו ומשקיעים בו. גם אם לא מתראים באופן תדיר. דברים אחרים - שהילד רגיל להיות איתי רוב הזמן, שהילד צריך מרכז חיים, שהוא צריך את נוכחות אימו - הוא לא אמר במפורש אך דרך השאלות ששאל את ל' אפשר היה להבין זאת במשתמע. אך זה לא מספיק טוב! לא קיבלנו גושפנקא "מקצועית" ברורה לדברים האלה (למרות ששילמנו הון). ואותי זה מתסכל. לא שזה משנה לו מה אנשים אחרים אומרים, יהיו אלה אנשי מקצוע, משפחה, חברים. הוא נעול בעמדותיו.

גם מה נציגי חוק כלשהם יאמרו זה לא משנה.

הוא חושב שדעתו על טובת הילד לא פחות טובה מדעתי ומדעת כל אחד אחר, ודעתו היא שחלוקתו לשני מקומות וניתוקו מהורה אחד כל פעם לא מהווה בעייה (גם אם לא אידיאלית).

ברור שהוא חייב לשלם מזונות, אך זה לא אומר שהוא יעשה זאת. הוא גם לא רשום בארץ כאביו כך שאני לא יודעת לגבי ביטוח לאומי.

העמדה שלו נשמעת הזויה. משפט שלמה זו בדיוק גם האסוציאציה שלי... לא הייתי מסכימה לשקול את זה אפילו, גם אם המשמעות היא ניתוק מוחלט וללא מזונות.

לדעתי יש שתי אפשרויות: או שהוא מציע לך משהו לא הגיוני כדי שתפטרי אותו מחובתו כהורה בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו, או שהוא לא מבין מה הוא מציע, ובעתיד יחזור בו גם אם יוחלט על נתק.

המלצות ועדת שניט לביטול חזקת הגיל הרך (עם כל האווילות והנזק שהן גורמות) עשויות להיות לטובתך.
כי תחת ההמלצות החדשות לאב יש חובות קשר עם הילד, לא רק זכויות, כולל קנסות וסנקציות אם לא מקיים חובות אלו.
לדעתי, קחי ייעוץ משפטי טוב, פני בהקדם לבית משפט לענייני משפחה ותבקשי משמורת בלעדית עם הסדרי קשר. אם בן זוגך רוצה 50% זמן עם הילד - הוא ייאלץ לדון בכך מול שופט, ולהערכתי אין אף שופט בארץ שייאשר רעיון של משמורת משותפת שלא באותה ארץ.
לדעתי בשום אופן אל תסכימי או תסרבי להצעות שלו ללא ייעוץ משפטי וייעוץ לגבי טובת הילד.
בנוסף, את מתבטאת כאילו יכולה להיות לך שליטה על הקשר של האבא עם הילד. ובכן, עם כל הכאב האיום שבכך - אין לך. את יכולה לרצות עבור ילדך שיהיה לו קשר עם אביו, אבל זה פשוט לא בידייך. גם לא בנישואין, אגב. הוא יכול להחליט בכל רגע לנתק קשר, הוא יכול להחליט בכל רגע לנטוש, הוא יכול להחליט מה שהוא רוצה. את לא יכולה להתאים את חייך לגחמות האלה מתוך אשליה שכך תשמרי על קשר בין הילד לאבא. רק האב יכול לעשות את זה.

הפסיכולוג הציע שנעשה הסכם לחודשים הקרובים בשלב זה, או מקסימום לשנתיים הקרובות. כי אי אפשר לדעת לאן יתגלגלו הדברים.

זאת נשמעת לי עצה מעולה ביותר.

נכון שמאוד קשה לקבל אי וודאות, אבל נראה לי שלפעמים במצבים בלתי אפשריים זמן יכול לשנות קצת את הכלים על הלוח, וזה מייצר מצב כן אפשרי.

וגם:
_לדעתי, קחי ייעוץ משפטי טוב, פני בהקדם לבית משפט לענייני משפחה ותבקשי משמורת בלעדית עם הסדרי קשר. אם בן זוגך רוצה 50% זמן עם הילד - הוא ייאלץ לדון בכך מול שופט, ולהערכתי אין אף שופט בארץ שייאשר רעיון של משמורת משותפת שלא באותה ארץ.
לדעתי בשום אופן אל תסכימי או תסרבי להצעות שלו ללא ייעוץ משפטי וייעוץ לגבי טובת הילד._

עם יותר דגש על הייעוץ המשפטי - שזה משהו יותר אמפירי - או שאסור או שמותר, מאשר על "טובת הילד" מושג אמורפי מאוד, שאני לא יודעת באמת מי מוסמך לקבוע אותו חוץ מהורי הילד (ואולי גם זה לא)

ודעתו היא שחלוקתו לשני מקומות וניתוקו מהורה אחד כל פעם לא מהווה בעייה

או שהוא מציע לך משהו לא הגיוני כדי שתפטרי אותו מחובתו כהורה בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו, או שהוא לא מבין מה הוא מציע, ובעתיד יחזור בו גם אם יוחלט על נתק.

אני מציעה שתסתכלי על המשבר הזה כחלק מרצף של דינמיקה קבועה ורעה מאוד ביניכם.

ושלא כמו רוב הכותבות אם לא כולן אני רואה את האחריות הגדולה שלך בסיפור הזה.

את מתארת גבר שלא רצהלהיות אב.
מעולם.
וגם כשהסכים זה היה בכורח, לרצות אותך.

את מתארת קשר ללא אהבה. כפשרה גדולה.

אתמתארת בן זוג שכבר בהריון ובחודשים שלאחריו "התעלל" בך רגשית מכיוון שגם הוא היה שרוי במצוקה רגשית גדולה.

ומאז הכל רק הולך ומסתבך.

את אחראית לכל מה שקורה עכשיו בדיוק כמוהו.
את ראית לאן את נכנסת ואת סבלת מזה לאורך כל הדרל.
עכשיו כשמעורב גם ילד אתמשוםמה מצפה להתנהגות אחרת ממנו.
איך הוא יתנהג אחרת כשאתמתנהגת אותו הדבר?

אתמתארת גבר שקשה לומאוד עם הסיטואציה והוא מתמודד איתה בעיקר בלברוח או לאיים לברוח.
ואת? את נאחזת בשולי הבגדים שלו. כאילו חייך וחיי בנך תלויים בו.

עצתי הראשונה - תורידי הילוך.
את כאילו כל הזמן מורידה פרופיל מתוך מחשבה שאם רק תוכיחי לו שהוא טועה עלידי איש מקצוע או החיים - הוא יבין זאת ויהפוך לנסיך מהאגדות.
נכון שהתפכחת לגבי הקשר ביניכם ונפרדתם אבל את לא משחררת ציפיות בנוגע לילד.
שחררי, אין לך אחריות על האב. במילא הוא יישאר עם הילד בקשר כי הוא רוצה לא כי קבעתם זאת בחוזה או כי היית נחמדה אליו בשבוע האחרון.

שנית, אדמה טובה כתבה יפה שזה הזמן לפנות לעזרה מקצועית. משפטית. לא ליועצים ושאר חברים. לברר מה הזכויות שלך, מה יקרה במידה ותפסיקי לשם שינוי להסכים לגחמות שלו ולתנאים שלו בדיוק כמו שאת צריכה להפסיק לצפות ממנו להיות מי שהוא לא
אחרי זה תוודאי שאת מקבלת ממנו את הכספים שמגיעים לילד כאמו את חייבת לו את זה והסדר הגיוני לשמירת קשר.

תתחילי את ליזום ולהוביל ותראי מה יקרה. בכל מקרה על הכסף לאלוותר, לגבי הקשר - שום חוזה בעולם לא ישמר קשר כזה או אחר וגם ההיפך, העדרו של הסכם לא מחייב בהגדרה העדרו של קשר.

פשוט תתחילי לנקות מהעיניים את כל הבלגן שהוא עושה לך, ומצד שני את הבלגן שאת עושה לו. יהיה לשניכם יותר קל, ברצינות. בכל זאתיש לך מישהו שמדבר איתך, מגיע לפסיכולוג, מעלה רעיונות, את מציגה איו תו כאילו שאין עם מי לדבר אוש הואלא הגיוני, אבל יש עם מי לדבר, פשוט ההגיון שלו, שונה משלך.

בשלב הזה לאור הדינמיקה שיש ביניכם וההיסטוריה שבה יצא שאת נפגעת מאוד מהתנהגויות שלו ומצד שני את כפית עליו מציאויות כאלה ואחרות אני מציעה להתמקד בחבות הכלכלית לילד ולהפוך את עניין הקשר לעובדה - הילד נשאר בארץ, תרצה לבוא לראות אותו כמה פעמים בשנה שתרצה בנוכחותי, ולממן לילד ולי נסיעה אליך פעמיים בשנה - נשמח! יותר מזה, לא אצלנו. זו רק דוגמא, את המינונים והניסוחים כדאי שתעש לאחר התייעצות עם עו"ד והבנה של זכויותייך ושל המקובל במקרים כאלה.

תודה על התגובות שלכן.

אני יוצאת מאוד מיואשת מהשיחות איתו. הצעתי לו שנעשה הסכם לחודשים הקרובים, שאני מוכנה לבקר בהם מדי חודשיים לשבועיים-שלושה. הוא לא מוכן לכלום, בלי שאתחייב שאני מסכימה לעיקרון הכללי של 50-50 מגיל שנתיים שנתיים וחצי או משהו כזה ועד עולם...

מה אומרות הוועודת והשופטים - זה לא משנה. כי אין לו שום עניין לשמוע שום דבר כזה וליישם. יש לו את הרעיון שלו מה נכון וצודק וצריך להיות, וזה בכלל לא משנה לו שאלף וועדות ובתי משפט יחליטו שטובת הילד דורשת אחרת. רוצים ממנו משהו אחר מהעקרון שלו? הוא נעלם, לדבריו. ואי אפשר לכפות עליו משהו אחר.

אז אני לא יודעת מה הטעם שאלך לבית משפט וכל זה ואוציא משמורת בלעדית. הוא בכלל לא רשום כאן בארץ כהורה של הילד אגב.

ולגבי למה הוא עושה את זה - אני חושבת שזו האפשרות השנייה. שהוא לא מבין מה הוא מציע. ואמן שהחלק השני של המשפט גם נכון, שיחזור בו בעתיד.

אחת,

הוא לא "הסכים" להביא איתי ילד (אני לא ביקשתי ממנו), וודא שזה לא היה "בכורח". הוא הלך על זה, איתי, כי רצה להיות איתי. אני לא "כפיתי" עליו מציאויות.

הקשר היה עם אהבה גדולה, וזה היה הדלק שהניע הכל. בלי אהבה לא הייתי איתו והוא לא איתי.

ואני מסכימה שאני אחראית להכל.

אני לא רואה איך אני מוודאת שאני מקבלת ממנו את הכסף שמגיע לילד. ולא, אני לא מתכוונת ללכת לבית משפט על זה. אני לא רוצה שנהפוך לאויבים ולסכל אפשרות עתידית של קשר.

נכון, ההיגיון שלו שונה משלי. ואני באמת מוקירה את זה שאנחנו כן יכולים לדבר ושהוא לא נעלם ולא כועס ושרואים שהוא רוצה שיימשך הקשר עם הילד.

ואני כן לוקחת כל מה שהוא אומר מאוד ברצינות. חודשים פחדתי להפרד ממנו כי פחדתי שיתנתק מהילד. ועכשיו זה כבר לא הניתוק שמאיים, זה ההסדר הבלתי אפשרי שהוא דורש. אז בהחלט יכול להיות (אם כי אין לזה רמז כרגע) שגם זה ישתנה

אני יכולה ללכת לייעוץ משפטי. אך לא עדיף ללכת איתו? שהוא ישמע מה נהוג במקרים כאלה ולמה הוא מחוייב?

אמא חוששת

אני לא רואה איך אני מוודאת שאני מקבלת ממנו את הכסף שמגיע לילד. ולא, אני לא מתכוונת ללכת לבית משפט על זה. אני לא רוצה שנהפוך לאויבים ולסכל אפשרות עתידית של קשר

נראה שזה המפתח לדילמה שלך, את לא מעוניינת לדרוש ממנו את זכויותייך וגם לא את זכויותיו של הילד כדי שלא לפגוע בדימוי החיובי שלו, כדי שלא תצטרכי לפקוח את העיניים ולראות שהוא לא פרטנר. לא לזוגיות וכנראה גם לא להורות. ועד שתחליטי להביט באומץ על מה שעומד מולך, את מתנהלת כשבויה בידיו של גבר שטובתך וטובת ילדך/ילדו אינם חשובים בעיניו.

כמובן שאם תרשמי אותו כאביו של ילדך גם בארץ הוא יהיה חייב במזונות, ותוכלי לתבוע אותם ממנו דרך הביטוח הלאומי אם יסרב לשלם. כמובן שהוא לא יאהב את זה. בעיה שלו. את לא יכולה, גם חוקית וגם מוסרית, לוותר על זכויותיו של הילד להשתתפות של האב במימון גידולו.
חוץ מזה, נראה לי שגם לך יש לא מעט דברים שאת לא אוהבת במצב שבו בנזוגך לשעבר שם אותך, ושזה לא ממש מזיז לו.

אם תרשמי אותו כאביו של ילדך גם בארץ הוא יהיה חייב במזונות
בנכם כיום מעל גיל שנה, נכון? אם כך, אפשר לרשום אותו כאבי הילד רק לאחר בדיקת אבהות בצו בית משפט!
התהליך הזה לוקח זמן!
נניח שאת עוברת את כל התהליך, והוא רשום כחוק כאבי הילד- לדעתי אין דרך להכריח אותו לשלם מזונות כשהוא גר בחו״ל. אכן כדאי לקבל ייעוץ משפטי..
<אגב בארץ מוצאו הוא כן רשום כאבי הילד? אם כן, אולי כדאי להתייעץ משפטית עם מישהו שמבין בחוקים שם..>

לתחושתי כל ההתנהגות של האבא היא סביב נושא השליטה, לכן לא מעניינת אותו חוות דעת מקצועית. אם הוא האבא- אז הוא, ורק הוא קובע.
לדעתי כדאי לך להפנים היטב שאבהותו וסוג הקשר שלו עם בנו- זו אחריותו הבלעדית. אם תבהירי גם לו שכך את מבינה את הדברים, אולי אולי יש סיכוי שהוא יפסיק להשתמש בקשר עם בנו, כנשק במלחמה בינכם (את רק יכולה לעזור, או לא להפריע לקשר להתקיים).

מקוה שתצליחו להגיע להסכמה כלשהי לפני הנסיעה שלו, או לפחות לשמור על ערוץ תקשורת פתוח.
חיבוק

אמא חוששת, מהתשובות שלך את נשמעת כאילו לתפיסתך אבי-הילד מכתיב את המציאות, כאילו חוקים לא חלים עליו, וכי בידיו הסנקציה האולטימטיבית - העלמות.
ואת מתנהלת סביבו בהתאם לזה, כאילו יש לך השפעה עליו, על בחירותיו ומעשיו. וכאילו לרצון שלך אין משקל או דרך לממשו. ועם פחד לנקוט פעולה או אפילו להבין בפני מה את עומדת מבחינה חוקית.
זו דינמיקה של יחסי שליטה, שאין בה שום דבר שתורם לילד או לקשר של האבא איתו, זו רק דרך לא בריאה רגשית להמשיך את הקשר הזוגי ביניכם, דרך מאבקי שליטה.
עזבי. נפרדת, את לא רוצה להמשיך במאבקי שליטה איתו.
את אחראית רק על הילד. לא על האבא שלו ולא על ההורות של האבא שלו.
תדאגי לילד. את אחראית לדאוג שאביו יוכר כאביו ויירשם כאביו בארץ. את אחראית להשיג עבורו מזונות. את אחראית להשיג ייעוץ משפטי לעצמך, להבין את זכויותייך, זכויות הילד, ומגבלות החוק ביחס לאב שעוזב לחו"ל.

נניח שאת עוברת את כל התהליך, והוא רשום כחוק כאבי הילד- לדעתי אין דרך להכריח אותו לשלם מזונות כשהוא גר בחו״ל
זה פשוט לא נכון. אם האישה תובעת מזונות דרך ביטוח לאומי, הביטוח הלאומי משלם לה מזונות ותובע את האב. אם האב לא נמצא בארץ הוא פשוט צובר חוב, וכאשר ינסה להגיע לפה יוצג לו החוב הזה עם כניסתו לארץ. אני מכירה אישית מקרה כזה, כאשר מדובר בתושב חוץ שעזב את הארץ.

המזונות שניתנים דרך הביטוח הלאומי מוצמדים ליכולת ההשתכרות של האם (מה שמבטיח בדרך כלל היקף מצומצם של עבודה אצל אמהות שמקבלות מזונות דרך ביטוח לאומי, עיוות היסטרי כשלעצמו) ולכן עדיף לקבל מזונות ישירות מהאב, אם אפשר.

ועד כמה שהבנתי, האיש רשום כאבי הילד בארץ אחרת, לכן לא תהיה בעיה לרשום אותו גם כאן כאבי הילד. ואם הוא אינו רשום בשום מקום כאבי הילד וגם יצהיר על עצמו שאינו אביו, אפשר לחייב אותו לכך באמצעות צו בית משפט. אם כדאי לעשות זאת, זו שאלה אחרת, מורכבת מאוד.

וכל מה ש אדמה טובה אמרה.

הביטוח הלאומי משלם לה מזונות ותובע את האב. אם האב לא נמצא בארץ הוא פשוט צובר חוב, וכאשר ינסה להגיע לפה יוצג לו החוב הזה עם כניסתו לארץ. אני מכירה אישית מקרה כזה, כאשר מדובר בתושב חוץ שעזב את הארץ.
אמא אחרת - לא נראה לי שאי יכולת להכנס לארץ זה הדבר שירתיע את האבא ויגרום לו לשלם. להיפך , אני מאמינה שאמא חוששת תעדיף שלא יהיה משהו שעלול להרתיע את האב מלבקר פה..

ועד כמה שהבנתי, האיש רשום כאבי הילד בארץ אחרת, לכן לא תהיה בעיה לרשום אותו גם כאן כאבי הילד
עד כמה שידוע לי העובדה שהוא רשום כאבי הילד בארץ אחרת - לא משנה לתהליך הכרתו החוקית כאב, כאן. אולי, אני טועה...
הסיפור של רישום האיש כאבי הילד - פשוט לוקח זמן, ניירת וכסף. כדאי שתפני לקבל ייעוץ משפטי.
לדעתי עדיף למצות את השגת דמי המזונות שלא באמצעות החוק (כלומר מתוך הסכמה מביניכם). אמא אחרת הזכירה מצב בעייתי בתשלום מזונות דרך הביטוח הלאומי..
ראיתי סרט שהתייחס בדיוק לפרדוקס הזה.. עצוב.

קחי אויר, עכשיו זו התקופה הכי קשה ומפחידה כי את ניצבת על הסף של עתיד לא ידוע.
יהיה בסדר, מה שלא יהיה, את תראי. יש לך המון טוב בחיים ואת תוכלי לחזק ולהרחיב אותו בהמשך @}

אמא אחרת - לא נראה לי שאי יכולת להכנס לארץ זה הדבר שירתיע את האבא ויגרום לו לשלם. להיפך , אני מאמינה שאמא חוששת? תעדיף שלא יהיה משהו שעלול להרתיע את האב מלבקר פה.

זהו, ש אמא חוששת נתונה פה לאולטימטום, שאם לא תוותר על זכויותיה וזכויות הילד - האב ייעלם. אולי הוא גם ידרוש ממנה תשלום חודשי על חוסר העלמות?!
לפי החוק בארץ (ובארצות אחרות) ועל פי ההגיון, האב חייב במזונות הילד. הוא יצר ילד, והוא חייב להשתתף בכלכלתו עד גיל 18. לא משנה איך הוא מרגיש כלפיו או כלפי האמא של הילד, וודאי שלא משנה כמה הוא התלבט לפני שהחליט ליצור את הילד, או מאילו סיבות רלוונטיות או לא רלוונטיות הוא שיתף פעולה ביצירתו.
חובתו זו מקבלת גיבוי מביטוח לאומי, שמשלם במקומו את המזונות אם הוא מסרב (ונעזוב כרגע את הבעייתיות של המזונות הללו, זה יותר טוב מכלום), הילד הרי צריך לאכול. גם אם האבא רוצה לשחק ברוגז עם האמא, הוא לא יכול לצאת מהמשוואה כשבא לו.

_הקשר היה עם אהבה גדולה, וזה היה הדלק שהניע הכל. בלי אהבה לא הייתי איתו והוא לא איתי.
ואני מסכימה שאני אחראית להכל._

כפי שכתבה טוסיק, את לא אחראית להכל לדעתי כדאי לך להפנים היטב שאבהותו וסוג הקשר שלו עם בנו- זו אחריותו הבלעדית. אם תבהירי גם לו שכך את מבינה את הדברים, אולי אולי יש סיכוי שהוא יפסיק להשתמש בקשר עם בנו, כנשק במלחמה בינכם (את יכולה לעזור, או לא להפריע לקשר להתקיים אולם זה לא באחריותך או בשליטתך).

תפסיקי להיזהר מלהרגיז אותו על ידי הבעת דעתך ורצונך האמיתיים, זה לא מוביל להסכמה אמיתית ביניכם.
ואני באמת מוקירה את זה שאנחנו כן יכולים לדבר ושהוא לא נעלם ולא כועס ושרואים שהוא רוצה שיימשך הקשר עם הילד אם הוא באמת רוצה להישאר בקשר עם הילד הוא לא יתנה את זה בכך שתסכימי עם הרעיון המופרך של התעללות בילדך באמצעות מעבר כל חצי שנה הלוך וחזור בין המדינות.
האב עצמו לא יוכל לעבוד חצי שנה אם יצטרך לטפל אישית בילד כשהוא אצלו. ודאי שהוא מסכים שתבואי עם הילד - זו הדרך היחידה שבה יוכל "לטפל בילד" במשך חצי שנה. או שהוא מתכוון לקחת מטפלת שתהיה איתו במשך שעות היום?
הפתרון הנוח עבורו הוא שתבואי על חשבונך, תמצאי מקום מגורים (או שתגורי אצל אדם שמתעלל בך בצורה כזו? ואולי הוא כבר ייצור לעצמו מערכת זוגית אחרת? תצטרפי אליהם?), תוותרי על כל מה שיש לך פה ותאפשרי לאיש להמשיך בחייו כשהילד נמצא לידו כשיש לו זמן אליו. נראה לך הגיוני?

נראה לך שכאשר הילד יגיע לגיל חינוך חובה (לא כל כך הרבה זמן אחרי גיל שנתיים וחצי) תוכלי לרשום אותו לחצי שנה פה לגן או לבי"ס? או שהוא יוכל לעשות את זה בארצו? גם זה לא אפשרי, ודאי שלא שנה אחר שנה.

מכל זוית של בדיקת ה"פתרון" הזה לחלוקת הילד ביניכם, הוא הזוי לחלוטין.

ואני כן לוקחת כל מה שהוא אומר מאוד ברצינות. חודשים פחדתי להפרד ממנו כי פחדתי שיתנתק מהילד. ועכשיו זה כבר לא הניתוק שמאיים, זה ההסדר הבלתי אפשרי שהוא דורש. אז בהחלט יכול להיות (אם כי אין לזה רמז כרגע) שגם זה ישתנה

זה בדיוק העניין, כפי שכתבו כאן כבר - את מתנהלת מולו מתוך פחד ותחושת איום, וזה הדבר הכי לא בריא שמביא לתוצאות הכי פחות טובות.
בעיני את חייבת למצוא דרך להשתחרר מהאיום - כמו לדמיין לעצמך את "הגרוע מכל" - לראות בעצם איך יש לכל מצב כזה יתרונות משלו, ולהפסיק להיות משותקת מולו. לעשות על זה עבודה בשיטה של ביירון קייטי.

הוא מאיים להתנתק? אוקיי, זה יהיה עצוב אבל את והילד תחיו עם זה, ואלי אפילו זה ייטב לכם בסופו של דבר, מי יודע?
הוא דורש זמן חצי חצי? אז הוא דורש, כולנו פה מבינות שזה מגוחך ולא ריאלי משום בחינה שהיא.

גם לך יש את הגבולות שלך, והוא יצטרך להסתדר איתם. קשה לי להאמין שהוא באמת יבחר בניתוק מוחלט אם הוא אוהב את הילד, נראה לי שהוא פשוט משחק על החולשה שלך כדי להשיג כמה שיותר... אבל גם אם הוא רציני וקיצוני, ובזה באמת יבחר - עדיף להשלים עם זה מאשר ללכת סביבו על ביצים או להגות פתרונות שאין להם שום קשר למציאות. אם הוא כל כך נוקשה, שימשיך את הריקוד הזה לבד... עצוב לי בשבילו

ואתם תהיו בסדר @}

רוצה להבהיר: כשאני כותבת משפטים כמו
נראה לי שהוא פשוט משחק על החולשה שלך כדי להשיג כמה שיותר...
הוא מציע לך משהו לא הגיוני כדי שתפטרי אותו מחובתו כהורה בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו
אני מבינה שזה יכול להרגיש לך לא קשור לאיש שאת מכירה, שבעינייך פועל על פי שכנוע פנימי אמיתי ולא מניפולציות
אני מאמינה לך שהוא אדם הגון וישר שלא עסוק בתככים ומזימות באופן מודע...
אבל אני כן חושבת שמה שאת מתארת כאן זו התנהגות מניפולטיבית שאיתה הוא יודע להתנהל בעולם, אפילו מבלי להיות מודע לכך
הוא פשוט רגיל שהנוקשות והעיקשות שלו מביאות לתוצאות טובות עבורו - והוא ממשיך איתן, כי זה מה שהוא מכיר, ולא מתוך רוע.
התפקיד שלך כאן לדעתי זה לשבור את הדינמיקה הזו, ולא לשחק את המשחק הזה יותר.
אפשר להשיג אישה שלא רצתה אותך בעזרת התכונה שנקרא לה "ראש בקיר", אבל אי אפשר לנהל כך חיי משפחה ואפילו לא הסדרי פרידה וראייה.
האיש חייב להתבגר ולהכיר בכך שמבחינת הקשר שלו עם הילד אין ממש שחור ולבן, ואפילו הנתק שהוא מדבר עליו לא באמת נתון לשליטתו הרציונלית המלאה.

טוב, אז יש איזו התקדמות ופריצת דרך. אמא שלי רצתה לדבר איתו, לדבר על ליבו. הוא הסכים, ובאנו לצהריים. הם דיברו איזה שעה, בשפתו, שאמא שלי דוברת אותה. ולמרות שהוא עדיין נוקשה, נראה שהוא מוכן להתגמש.

ההולכת בדרכים - נכון מאוד, אני באמת חושבת שהוא פועל על פי שכנוע פנימי אמיתי, ועל פי מה שנראה לו הגיוני. והוא מפחד לאבד את הילד. הוא מפחד שאם הילד כאן רוב הזמן, הוא לא ידבר את שפתו, לא יכיר את תרבותו ויהיה מנוכר אליו. אפשר להבין את הפחד הזה.

אני מסכימה שסביר שהוא לא יבחר בניתוק מוחלט. ברור לי שהוא לא רוצה בזה, ובגלל זה הוא מסכים לבוא איתי לפסיכולוג, לאמא שלי, לדבר איתי.

אתן כולכן צודקות שאיני צריכה להתנהל מתוך פחדים. זה מה שמנע ממני להפרד ממנו כל כך הרבה זמן. הפחד מהאולטימטום שלו. ולא כל כך הדבר עצמו - הנתק שהוא מאיים בו - אלא תחושת האחריות והאשמה שלי כמאפשרת את זה כביכול. נכון, גם עכשיו אני צריכה לנטרל את האיום שלו, לקבוע מה נראה לי סביר כהסדר, ולהציג בפניו. זה בעצם גם מה שהוא מבקש ממני. הוא רוצה לשמוע ממני מה אני מציעה, לדבריו הוא הציע משהו ואני סירבתי ואני לא מציעה משהו ברור. אני לא מציעה משהו ברור כי קשה לי לגבש כזה לגבי שנים מעכשיו. הוא לא מוכן ללכת צעד אחרי צעד. אלא רוצה חזון ברור לעתיד, והתחייבות שלי. הוא מפחד שאני אכנס להריון, ואמצא בן זוג אחר, ואנטוש את ההתחייבויות שלי כלפיו והוא יישאר בלי כלום, לדבריו. זה גם חשש מובן. אם כי אני מבהירה לו שלי חשוב הקשר שלו עם הילד, אחרת לא הייתי טורחת עם כל הכאב ראש הזה ואומרת לו שלום. בשבילי זה באמת היה יותר פשוט.

בכל אופן, אני צריכה להציע לו משהו מוגדר. כמה פעמים בשנה אני מוכנה לבקר, לכמה זמן, כמה אני מצפה שהוא יהיה כאן. כשהוא יהיה כאן, הוא מציע שהוא יקח דירה והילד יגור אצלו. אני צריכה לגבש עמדה לגבי זה. אני מרגישה צורך לשמוע מפסיכולוג ילדים לגבי כל הדברים האלה, מה מומלץ, באיזה גילים. מאיזה גיל סביר שהילד לא יהיה ליד האמא, ולכמה זמן. אני כמובן לא רוצה להתנתק ממנו ליום אחד בעשור הקרוב.. אך מה סביר להסכים?

לדעתי בשום אופן אל תסכימי או תסרבי להצעות שלו ללא ייעוץ משפטי וייעוץ לגבי טובת הילד.

קודם כל. אל תזניחי, אל תדחי!
זה יתן לך בסיס וקרקע לאזן את הדרמה שלך ושל ל'.
קחי אויר, תנשמי עמוק, תבחרי להיות ממוקדת בפרקטיקה.
מחר יום א', תשבי עם חברה קרובה ותעשי רשימה: עו"ד מומחה בהורות/אפוטרופסות דו-מדינתית, ארגונים שיכולים לייעץ וכדומה.
אולי פה באתר יש המכירים ויכולים לתת לך רעיונות.

והחרב מעל צווארך / צוואר הילד, דהיינו, איומו לנתק קשר עם ילדכם?
זה שלו לגמרי. אין לך מה לעשות עם זה. זה הסיפור שהוא מחבר, הבחירות שלו.
את חייבת להבין את זה. הוא משדר אליך מכוכב ל'. אין לך שליטה על מה שהוא עושה שם.
החרב היא מעל צווארו, האיום שמעליו הוא להישאר לא-בוגר, היסטרי, להמשיך לפגוע בעצמו, להתרחק מהתפתחות ושינוי.
לחשוב כל יום איזה אבא הוא היה יכול להיות. אבא מגניב שמביא מתנות מחו"ל ומבטא מצחיק וריח מיוחד לו וחיבוק של אבא, שמבקר פעם בחודשיים ושטסים אליו פעם בחודשיים ופעמיים שלוש בשבוע מדברים איתו בסקייפ.

קומי התנערי אם חלכה (-:
זה עוד שלב, עוד מבחן, ל' צריך אותך חזקה לא פחות משאת צריכה, עד כמה שזה נשמע מצחיק!
כשאת תעמדי על טובתך וטובת ילדכם, את נותנת לו מקום ואפשרות לוותר על האגו והדרמה, לשחרר את הקונספציה שלו עבור טובת הילד.
ועבור השינוי שלו.

קחי אוויר. הכל יהיה בסדר!

צוויל

בכל אופן, אני צריכה להציע לו משהו מוגדר. כמה פעמים בשנה אני מוכנה לבקר, לכמה זמן, כמה אני מצפה שהוא יהיה כאן. כשהוא יהיה כאן, הוא מציע שהוא יקח דירה והילד יגור אצלו. אני צריכה לגבש עמדה לגבי זה. אני מרגישה צורך לשמוע מפסיכולוג ילדים לגבי כל הדברים האלה, מה מומלץ, באיזה גילים
למה את צריכה לדעת את כל זה כבר עכשיו? איך אפשר לסדר את כל הדברים האלה כבר עכשיו? למה הם צריכים להיות סידור נוקשה? (אם זה מה שהוא ביקש, טאף לאק).
אף אחד לא יכול לדעת את כל הדברים האלה, גם לא פסיכולוג ילדים, הם תלויים באילוצי החיים שלך ושלו, ובמצב הרגשי והבריאותי של הילד בכל תקופת זמן נתונה.
לכן לגיטימי לגמרי לומר בכנות "אני עדיין לא יודעת, נצטרך להתחיל בזה צעד צעד". ולהתכוון לזה.

הוא בכלל לא רשום כאן בארץ כהורה של הילד אגב.

אני חייבת לדעת מה זה אומר. אם הוא רשום איפשהו בעולם המערבי כאב הילד - עד כמה שאני יודעת זה מספיק.
_עו"ד מומחה בהורות/אפוטרופסות דו-מדינתית, ארגונים שיכולים לייעץ וכדומה.
אולי פה באתר יש המכירים ויכולים לתת לך רעיונות._

עו"ד כזה: שמואל מורן. אין לי טלפון אבל בטוח יש בגוגל

ארגון: הייתי מתחילה ב"משפחה חדשה"

כן, הוא רשום בארצו כאב הילד, ולילד יש דרכון של שם. אני מאמינה שזה מספיק כדי לרשום אותו כאן. אך הוא לא רוצה להיות רשום כאן. אני כרגע מקווה שנגיע להסכמות. אני מאמינה שנגיע. ברור לי שהוא לא רוצה בנתק, ומראה נכונות לגמישות והתפשרות (יחסית). אז כרגע אין לי רצון לנקוט בצעדים שהוא לא רוצה בהם.

עוד דבר שמאוד חשוב לו - שאהיה פתוחה לאפשרות שהילד ילך לבית ספר לא כאן, אלא בארצו. או "שנה כאן שנה שם"... ממה שאימי דיברה איתו, הוא לא דורש החלטה עכשיו, אך דורש שכשהילד יהיה בן 6, זה יהיה נושא פתוח שנצטרך להחליט בו אז. אמרתי שהבעייה שלי היא לא אם בית ספר כאן או שם, אלא עם זה שבית ספר שם מנתק אותו ממני לרוב השנה. ולזה אני לא מוכנה.

אני באמת מרגישה צורך באיש מקצוע שיעזור לי לגבש את העמדה שאני יכולה להציג מולו. וגם עזרתכם מאוד חשובה ותורמת! תודה תודה, תמשיכו...

כל הסיפור מתחיל לעלות באפי את ריחו של הטרול.... כשהצעתי בזמנו לשמר את שפת האם של ל׳ כתנאי להמשך הקשר הצעת לחפש בייביסיטר דוברת השפה ופתאום מסתבר שהסבתא גם דוברת את השפה...
האב לא רשום כאבי הילד נו באמת ...
מקוה שאני טועה.

אלוהים, מהתחלה חששתי שמישהו יחשוד בי בטרוליות, בגלל שהסיפור הזה כל כך קיצוני. זה קצת מייאש, אני מקווה שתאמינו בכנותי... אני אדם לגמרי אמיתי, ויש בטח בין קוראי האתר שמכירים אותי ממפגשי חינוך ביתי באזורי...

כן, אמא שלי למדה את השפה שלו, כמו שהיא למדה שפות אחרות (היא דוברת 6 שפות). מוצאה לא משם. אבל יש לה ולל' שפה משותפת וזה מסייע לתקשורת ביניהם. עם נכדה כמובן היא מדברת רק עברית. זה יהיה די מלאכותי לבקש ממנה לדבר איתו פתאום בשפה אחרת (אם כי חשבתי על זה), ובבייביסיטר אני בין כה משתמשת הרבה ביומיום, אז חשבתי למצוא מישהי דוברת השפה.

כן, הוא לא רצה להיות רשום כאן כאב הילד, מסיבות שקשורות לעבודתו כאן. והוא גם לא רוצה בהמשך, כי לדבריו "אינו רוצה כל קשר עם המדינה הזו", אם לא צריך, כלומר עם הממסד.

ולאלה שממשיכים להאמין בי: אני מרגישה מאוד מעודדת. דיברנו עכשיו, ופחות או יותר סיכמנו שאני נוסעת לשם עם הילד בפסח, והוא יבוא לכאן ביוני. ואפילו חיפשנו טיסות באינטרנט. וכל זה בלי שסיכמנו על הסדר כולל, שלדבריו זה תנאי להכל. האוירה טובה בינינו, ואני אופטימית... ואני מנסה למצוא אנשי מקצוע לקבוע איתם פגישות.