פרידה ומשמורת

[נפרדת*]

תודה לעונות. אורורה, אח... מחכה ליום שבו אוכל פשוט להניח אחרי ההתנצלות. שאוכל באמת ובתמים לסלוח לעצמי או לאחר ולהמשיך הלאה בטוב. ממקום אמיתי. יש לי מדי פעם יכולות כאלו. אבל כמו שכתבת: אבל את לא במצב הרגיל שלך עכשיו ולכן אני חושבת שזה עוד יותר מוחמר.

וטליה, תודה. אני הולכת כבר קרוב לשנתיים ליעוץ ביוגראפי. מאד נהנית. גם לאימון שקשור לגירושין המתקרבים. אבל מחפשת ריפוי (הילינג) שהוא מעבר למילים. זה יש לי מספיק

[נפרדת*]

ת'שמעו איזה קטע... אחרי שפתחתי לעצמי חשבון משלי, קיבלתי כרטיס ויזה חדש. הייתי צריכה לשים אותו במקום שבו היה רישיון הנהיגה שלי.
אני זוכרת שהעברתי את רישיון הנהיגה לאנ'שהו. אתמול, בחיפושי אחריו, גיליתי שהוא נעלם...
זה כל כך סימבולי בעיני. שהרישיון ל"נהיגה" שלי אבד, ברגע שפתחתי חשבון משלי... חחחחחח
עכשיו, יחד עם כרטיס לחשבון חדש, אני צריכה רישיון נהיגה חדש...
מתחדשת כבר אמרתי?
לא מצליחה לתאר את העניין, אבל הסמבוליות ברורה לי באופן פנימי...

[או_רורה*]

חייבת לציין שאת מאוד אינטיליגנטית, עמוקה ורהוטה.
תענוג לקרוא אותך, למרות הנושא הכואב.

(מקווה שבסדר...)

[נפרדת*]

תודה או רורה. שמחה לתענֵג אותך
בטח בסדר

קצת מותשת מכל היום.
מרגישה את התנודות בין המכורה לנטישה, לרוצה לשחרר.
בין הכאב שרוצה להחוות, לבין הרצון לנוח בשגרה נעימה...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בין הכאב שרוצה להחוות, לבין הרצון לנוח בשגרה נעימה...
נו, את יודעת שיש כאב לחוות ותהיה גם שגרה בשלב כלשהו , מאחלת לך שתגיע מהר והיא באמת באמת נעימה!
כמה חיכיתי לה...והיא הגיעה (-: תענוג!

[אילה_א*]

ריפוי (הילינג) שהוא מעבר למילים.
ג'ארה טיפול במים
חוויה

[נפרדת*]

תודה איילה. כן, מכירה ג'ארה. מחפשת משהו קצת אחר. למרות שאשקול זאת.

יש המשך לסיפור רישיון הנהיגה...
זה מדהים איך מדברים אלי בסמלים, משם למעלה...

אז התחלתי את הסיפור :
_אחרי שפתחתי לעצמי חשבון משלי, קיבלתי כרטיס ויזה חדש. הייתי צריכה לשים אותו במקום שבו היה רישיון הנהיגה שלי.
אני זוכרת שהעברתי את רישיון הנהיגה לאנ'שהו. אתמול, בחיפושי אחריו, גיליתי שהוא נעלם...
זה כל כך סימבולי בעיני. שהרישיון ל"נהיגה" שלי אבד, ברגע שפתחתי חשבון משלי... חחחחחח
עכשיו, יחד עם כרטיס לחשבון חדש, אני צריכה רישיון נהיגה חדש...
מתחדשת כבר אמרתי?_
ביום ראשון, אחרי שהייתי במשרד הרישוי להזמין רישיון חדש, התקשרו אלי מהבנק. הציעו לי, במקום הויזה שיש לי "מאסטרכארד". יש תנאים טובים, עניינים - לא כל כך חשובים הפרטים.
אבל אז הבנתי

כן! יש לי הזמנה להיות המאסטר. של החיים שלי. גם הרישיון החדש וגם הכרטיס החדש יגיעו אחרי שהפרוד יוצא.
ולכרטיס, בשנה הראשונה, אין עמלות. חחחחח, זה כ"כ מצחיק אותי!

כן! בתוך כל הכאוס הרגשי הזה, אני מקבלת הזמנה לנהוג את חיי מחדש ולהנהיג אותם מחדש.

[h=4]

קולטים???!!![/h]

[רכה*]

איזו התרגשות, התחלה חדשה והמון אפשרויות פתוחות לפנייך,
לקחת אחריות מלאה תוך שחרור מלא (עד כמה שניתן)
הזדמנות נפלאה, ואת זוכה בה בזכות מה ומי שאת.
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"
עוד ספר מומלץ מבית היצר של דוקטור סוס

[נפרדת*]

מדור קיטורים על המאהב...
הטלפון לא עושה לנו טוב. למרות שכל שיחה יכולה להתנהל שעות, עדיין, משהו במרחק, בדיבורית, באמצעיות הזאת - לא טוב לנו.
לא דיברנו מיום שישי ועד היום (שהוא מגיע לאזורי). כבר אמרתי שמאז שאני מכירה אותו, הוא מגיע בימי שני ושלישי לאזור, ואני "זוכה" בו לשעה עד 5 שעות בד"כ ביום שני. הוא לא יכול לקבוע איתי מראש. כי ככה הוא. כמו הפרוד העתידי.
קשה לו להתחייב. מצד שני, הוא יכול לבקש שאשמור לו את הערב, שאעשה כל מאמץ לפגוש, שהוא רק קופץ ל... וכו'.
עם השבועות של ההכרות הבנתי שהוא נועד לריפוי חלק אחד בתוכי. אין צורך לצפות ליותר מזה (וגם אם כן, נכונה לי אכזבה גדולה). חייתי עם זה בשלום בשבועות האחרונים, בעיקר לאור המפגשים החזקים מאד - כשכבר נפגשנו.
בשבוע האחרון, לאור ההדרדרות שלי והכאב שאני חווה, אמרתי לעצמי, שאם הוא מגרש להתאמן עליו אז אני רוצה להתאמן על עוד משהו: על הדבר הזה שאם יצא להיפגש אז יופי, ואם לא גם יופי. וגם, לתת לו לרצות להפגש. לתת לו לבקש ממני את הזמן שלי ולא רק בין הזמנים שלו....
החלטתי שאני לא שואלת כלום על מפגש ביננו, אם נדבר.
- לא עמדתי בזה. הוא התקשר מהדרך, ללא שום קביעות. שום רצונות. ואני לא עמדתי בתרגול הזה.
רציתי לדעת אם אנחנו נפגשים. האם יש רצון... ולדעת איך לתכנן את היומיים הקרובים. ומה גיליתי?
שאני רוצה לראותו, ושוב מוכנה לתמרן את הזמן שלי לכך.
איך שלא ניסחתי את זה, יצא מצ'וקמק. למשל: "כן, גם לי לא נראה שיצא היום. אני עם הבת שלי כל היום, מ-עוד חצי שעה" ואז, מתחילה לספר לו על ה"חורים" בלו"ז שלי כדי שאולי ירצה להכנס לאחד מהם...
ושוב מוצאת את עצמי נופלת להמתנה. אני אחכה למסר ממנו. שהוא יתקשר, אם ירצה... אווווף!

נושמת עמוק. לא נורא, נפלתי פה. לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות לתרגל.
מאחורי הכל, יש גם את הפחד שאני אשאר בשבועות האלה ללא ה"אקמול" שלי, ושלפרוד שלי יהיה את האקמול שלו, שכ"כ זמינה לו... מפחדת.

לא לתת לו לפחד לנהל אותי.... אוף. לנשום, לנשום...

[נפרדת*]

טוב, רגע של מיקוד.
אני עוברת תהליך משמעותי. התהליך הוא עמוק, וחשוב. האנשים מחוץ לי, "דוחפים" אותי לדייק לי את מהלכי חיי. להגיד כן במקומות הנכונים, ו לא למקומות שאינם נכונים. אני פה. אני שלי, עם עצמי.
אני לבתי, ובתי לי.

מזכירה לעצמי את ה"מנטרה" שאימצתי זה מכבר, לרגעים מוחשכים (נלקח משיר ערש, מקסים, בשינויים קלים למטרותיי):

• "אין בי פחד בעולם

אני איתי, לידי,
אור ליבי סביב זוהר
ומלאך אותי שומר"*

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם את הפחד שאני אשאר בשבועות האלה ללא ה"אקמול" שלי, ושלפרוד שלי יהיה את האקמול שלו,

למה השוואות? למה אם יש לו אקומול אז גם לך צריך להיות? למה האקומול שלו זהה לשלך?
את שמה לב מה את עושה פה?
נדמה (ותקני אותי אם אני טועה), שאת מחזיקה במערכת יחסים נוספת לא לרוחך ממש, ואת מחזיקה בה בשביל שיהיה קונטרה לפרוד.
חבל.
את נשמעת הרבה הרבה יותר חזקה ועמוקה ויודעת וזה מוזר שאת נופלת שם..
עזבי מה יש לו ואין לו (לפרוד).
כמובן שאם ממש לא אכפת לך איך ולאן מתפתח עם המאהב - סבבה. אבל נדמה שאת עושה שם יותר מידי חשבונות.
או שתלכי עם הלב שלך, תהיי גלויה, תראי אותו נהנה לסובב אותך ותהיי אדישה - כי זה לא באמת הולך לשום מקום, או שתלכי עם הלב שלך ואם את רוצה אותו מעבר לסתם - תפתחי עניינים ותתעמתי עם מה שיש שם להתעמת.
מה את חושבת?

[נפרדת*]

נדמה (ותקני אותי אם אני טועה), שאת מחזיקה במערכת יחסים נוספת לא לרוחך ממש, ואת מחזיקה בה בשביל שיהיה קונטרה לפרוד
מתקנת... זו טעות. אני מחזיקה במערכת יחסים נוספת ממגוון סיבות. את רובן כבר כתבתי למעלה, בענין המפגש הקוסמי, נקרא לזה כך. אבל גם כדי שיהיה קונטרה ל פחד... כן, המורכבות של החיים. מודה. גם זה קיים. ומול זה אני מתמודדת.

את נשמעת הרבה הרבה יותר חזקה ועמוקה ויודעת וזה מוזר שאת נופלת שם.. נקודות יקרה, בכלל לא מוזר. זה שאני גם חזקה וגם עמוקה לא אומר שאני לא נופלת. אני הרבה דברים וממש בימים אלו מנסה בכל מאודי לקבל בשלום את כל חלקיי. מחושך ועד אור.

או שתלכי עם הלב שלך, תהיי גלויה, תראי אותו נהנה לסובב אותך ותהיי אדישה - כי זה לא באמת הולך לשום מקום, או שתלכי עם הלב שלך ואם את רוצה אותו מעבר לסתם - תפתחי עניינים ותתעמתי עם מה שיש שם להתעמת מעולה בשבילי לתרגול. אנסה. אני לא רוצה אותו מעבר לסתם. כי הקשר, גם אם ימשך עוד שבועיים, הוא לא סתם. אבל להיות אדישה כשאני רוצה או להתעמת כשזה נכון - מבחירה - יהיה תרגול מצויין עבורי.
תודה נקודות.

[נפרדת*]

איזו התרגשות, התחלה חדשה והמון אפשרויות פתוחות לפנייך, לקחת אחריות מלאה תוך שחרור מלא (עד כמה שניתן) הזדמנות נפלאה, ואת זוכה בה בזכות מה ומי שאת. תודה רכה... אני בדיוק שואלת את עצמי: האם אלי את מתכוונת? איזו הזדמנות? מה נפלאה?

שוב בנפילת מה... נושמת, נושמת.
<המרגיעון: הכל בתואם מושלם>

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני הרבה דברים וממש בימים אלו מנסה בכל מאודי לקבל בשלום את כל חלקיי. מחושך ועד אור.
סבבה.
צורת ההתבוננות שלך על פני הדברים ראויה להערכה ותדעי: ניכר שאת מאוד מודעת.
אני צופה לך גדולות ונצורות @}

[נפרדת*]

אני צופה לך גדולות ונצורות הווווו תודה נקודות...
אני עדיין במערבולת.
הבת שלי קמה, מקיאה ועם חום. תכננתי יום כיף בעיר הגדולה. התקצר לו פלאים. אבא שלה יהיה איתה מ-1.
הגז נגמר באופן פתאומי, ולא נוכל לקבל בלונים עד יום חמישי, הגזיה של ערכת הקפה גם היא היתה בסוף... ולסיכום הפרוד העתידי שרף את הקומקום החשמלי.
ההזמנה האחרונה של בלוני הגז היתה באוקטובר, שאז החלטנו שאולי אנחנו בכל זאת מנסים שוב.
נו... עוד סימנים אני צריכה בשביל להבין שמלאי האנרגיה נגמר?

המאהב (לא בדיוק בטוחה אם כך הוא צריך להקרא), באזור שלי ו- NADA, אין קול ואין עונה. דממת אלחוט. אחחח. כאב הלב. אתמול אמר שיתקשר מאוחר. חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי - ומי לא בא? מי לא בא?.... עד 4 בבוקר, לא מצאה נפשי מנוחה.
ובאופן תואם ביותר, הפרוד העתידי ביומיים האחרונים בוכה המון. עלינו, על הפרידה. ואתמול, לקח לעצמו זמן להיות עם חברתו וחזר אחרי שעה. הרגיש שלא נכון לו פתאום. רצה להיות בבית.
אז אני בוכה על מאהבי הדומם, והפרוד שרוצה דוקא להיות בבית... עולם הפוך.
שיהיה יום טוב לכולנו

[נפרדת*]

איך... איך אני תלויה... איך... <מחפשת אייקון של איש תלוי>
עד אתמול ב-18:30 עוד הייתי נפולה. כולי רסיסים רסיסים של עצב, אי שקט וחוסר באיזון.
ופתאום, הזמנה גואלת. מפגש רומנטי מצמרר בחוף הים, לאור הירח הענוג. התמלאות, אהבה, פחדים, חיבור חזק, עונג, צמרורים...
עוד מפגש מדהים עם המאהב (שפתאום ממש בא לי לקרוא לו אהובי).
ותוך כדי המפגש אני מבינה שהוא סבוך. בתוך רגשי אשמתו, בתוך תפיסותיו, בתוך חוסר הבחירה בחייו ולקח מרחק. וגם, מתוך השיחות איתי הבין שגם פה - לא חגיגה גדולה - התרחק כדי לתת לי את המרחב.
יושבת לידו, מתבוננת בו ומבינה בנימי נפשי שאין צורך לנו בשיחות בין המפגשים. לא באמת. אולי קצת. שהגיע אלי מלאך שהחופש שלו הוא לחם חוקו. שנסיונותיי לקבוע איתו מראש מפגש - הוא מתכון להתרחקות. והמפגש כל כך ממלא שבסופו אמרתי לעצמי - הספיק לי לשבוע.
איך אזכור את זה לאורך כל השבוע? איך לחזק את עצמי?

בתוך כל ההתמלאות הבנתי עד כמה הייתי תלויה בו, במפגש איתו כדי להרגיש מלאה ובטוב. אם ניפגש אהיה קלילה, ואם לא - אשקע...
אני יודעת שדווקא איתו, שהוא לא פנוי לי באמת מעצם היותו איש משפחה - אוכל להעביר את התקופה הקרובה ב מילוי עצמי.
עוד קצת, עוד קצת. עוד נשימה. עוד הבנה קטנה שעוזרת לנפילות.

הפרוד עוזב עוד 3 שבועות. אני מניחה שיהיה אינטנסיבי - אבל יש לי תחושה בבטן שאומרת לי שאז אוכל לעבד, לשחרר, להתעצב עד נקיון, להתחיל לחיות מחדש. אהובי מחזק אצלי את הרצון שהפרוד כבר ילך. לא כדי שאנחנו נהיה ביחד, אלא כדי לשחרר. לאמר שלום. מין פאזל שכזה.

[משמורנית_משותפת*]

נפרדת, אני קוראת אותך ומחבקת. רוצה לעודד אותך שהתהליך שאת עוברת והדרך בה את מתמודדת - המילה הראשונה שעולה לי לראש היא "כבוד". זו דרך שמכבדת אותך ואת ביתך ואת כל אוהביך.
קוראת אותך ומתרגשת מחדש, כן ככה גם אני התבלבלתי, ככה גם אני התאהבתי באיזה אקמולי חולף (ואפילו בדקתי את הטלפון כל שניה לבדוק אם במקרה יצר קשר, ממש כמו ילדה בת 16), ככה גם אני כאבתי וקינאתי. התקופה הזו היא מלאת חיים, כל חוויה, כל ריגוש, כל בכי... יש לך לגיטמציה מלאה לחפור ולהתעסק ולדבר על עצמך. עד כדי כך שלפעמים רוצה לאחל לך שלא יגמר.
נשיקות
<מרגיעון: גישתך לעולם היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך> אמרתי מכבדת?

[נפרדת*]

משמורנית, התגעגעתי...
תודה, תודה, תודה.
ואפילו בדקתי את הטלפון כל שניה לבדוק אם במקרה יצר קשר - מה אפשר להבין את זה מבין השורות...???? זה מה שאני עושה...

אפילו חשבתי פוסט קצר שמיועד לך, עוד לא העלתי אותו על הכתב, אז אולי זה הזמן המתאים:
כשלקחתי לי את אותו יום מהולל בעיר הגדולה, כתבתי כבר למעלה, הבת שלי היתה חולה עם איזה וירוס בבטן.
כמה ימים קודם הפרוד העתידי, ביקש שכבר נתחיל עם ההסדרים תוך כדי החיים ביחד, ברמת האחריות עליה.
ומה לעשות, שאותו יום שתכננתי בעיר הגדולה, נפל על היום שלו.
לקח לי כמה דקות של חשבון נפש, ואז ביקשתי ממנו לקחת אחריות עליה. הוא קיצר את יום עבודתו והחליף אותי.
עכשיו... לא שלא היו לי רגשי אשמה קלים, ושאלה האם הייתי צריכה לעזוב אותה כך.
אבל ממש נזכרתי במה שכתבת לי. שיהיו את הימים שהם אצלו ואין לי שליטה על מה שקורה שם. ושאני מאד אהנה מהזמן שלי לבד.

החלטתי להקדים את המאוחר... לקחתי את הזמן הזה (ואפילו הגדלתי לעשות, ומתוך התייעצות איתו, ישנתי מחוץ לבית, וראיתי אותה רק ערב למחרת)
ואת יודעת מה? היה בי ריקוד עדין של טיפה רגשי אשמה, אבל איזה אמירה פנימית ש - כך זה יהיה. בימים שהיא תהיה אצלו, לפעמים תהיה חולה. ואני לא עוזבת אותה. היא בידיים טובות.
ואכן התאוששה, והיה להם ממש טוב ביחד. והם קמו בטוב, ואני חגגתי. גם בלילה קודם עם אקמולי-אהובי, שעד עכשיו בכלל לא יצר קשר מאז, עם חברות, פגישות עבודה מוצלחות. פשוט כיף!

יחד עם זאת, התקופה הזו היא מלאת חיים, כל חוויה, כל ריגוש, כל בכי... זה לא פשוט וכיף בעת ובעונה אחת. כל מילה שלך!
עד כדי כך שלפעמים רוצה לאחל לך שלא יגמר. בואי נסגור שיגמר בזמנו, וימוצה עד תום.
תודה שוב

[נפרדת*]

אני בסיומו של סופשבוע בו היתה בתי עם אביה. טוב, זה לא בדיוק כך. היא היתה איתי עד 2 בצהרים, אז העברתי אותה להוריו וראיתי אותה שוב בשבת בערב.
בין לבין, התארחתי אצל חברה וביתה (מה שעורר אצלי געגועים רבים, שכן היא קצת יותר קטנה ממנה), ונתתי לעצמי לנוח. זה היה לי מוזר לא לדאוג לארוחה, לשינה. המתח התמידי שקיים בגוף שלי טיפה נעלם. יכולתי לנוח.

גם הייתי מאד מרוצה מעצמי שכן, המאהב שלי, על מורכבותו והתלבטויותיו, היה לא רחוק מאיפה שהייתי. הנטייה הראשונית שלי היתה לנסות להפגש.
ברגע של צלילות, של "עמוד שדרה" החלטתי שאם נפגש זו צריכה להיות יוזמתו הברורה. לא בין השורות, לא מתוך לא נעים לי.
ואכן לא נפגשנו, ואני מרגישה שנכון. נכון שכך שידרתי והוא קלט.
התמלאתי בכוח לרצות לשמוע "אני רוצה לראות אותך". שהבקשה תגיע ברור.
גם כך, אני מרגישה שהוא במין פלונטר כרגע. הקשר שלנו מעלה לו בחיים המון שאלות, ואני מרגישה את המרחק שהוא לוקח ממני. זה בסדר.
אני נותנת את המרחב, אבל אם ירצה להיות בקשר - שיגיד באופן ברור.
(מקווה שאהיה כזו נחושה גם בעוד יומיים כשיהיה באזורי ).

בינתיים אצל החברה, ראיתי ספר שדיפדפתי בו רבות בשנים האחרונות. אך הוא אף פעם לא קלע כפי שקלע לי עכשיו, בתקופה זו.
כל כך הרבה פסקאות יכולתי להעתיק ולכתוב על המקרר, או פה, לתזכורת, להשראה. ההזמנה
אלך לקנות אותו מחר, ואוכל לכתוב פה דברים נבחרים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[נפרדת*]

לפעמים אני מפתיעה את עצמי (או שהעולם מפתיע אותי) במידת ההתעסקות שלי בעצמי.
הנה הגיע היום הגדול שבו אהובי-אקמולי מגיע לאזור. שוב דממה. שוב אין שום תקשורת וגם לא תקשורת על חוסר התקשורת.
אתמול חליתי, במיטה עם חום, היום קצת יותר טוב ושמתי לב עד כמה מצבי הנפשי המעורער בימים אלו, גם מושפע מהיותו פה מחזר ומופיע - וכמובן שהגוף שלי מגיב.
היום במהלך היום ניהלתי איתו אינסוף שיחות שבהן סיפרתי לו איך "אני מורידה לו את הניק המחזר", ושהוא "לא חושב עלי מספיק", ו"שאני ממש אשמח לדעת מה הוא רוצה ממני". וגם איך "עדיף לנו לא להיפגש" ו"תודה על מה שנתן עד כה".
הרגשות עברו מצד אחד לצד שני. מכעס להודיה.

וכך, בסופו של יום מתקשר אלי אהוביק, ומגלגל באוזניי את סיפורו, המבולבל, המדוכא, החרד, המנותק ומתנתק מהחיים, את הדחף שלו להעלם, את התסכול שיש לו מעצמו מול הילדים שלו... ואני
אני מקשיבה רוב קשב ומבינה. פשוט מבינה. זה לא קשור אלי. הוא לא מסוגל להיות איתי בקשר כי הוא לא יכול בתקופה זו בחייו להיות עם עצמו בקשר.
עד מתי אצטרך ללמוד את הדבר הקטן-גדול הזה.
לא הכל קשור אלי.

אני הרי מזמינה לחיי את זה שיהיה עם עצמו בקשר כדי שיוכל להיות איתי בקשר ועם החיים. ואני גם יודעת שיגיע אותו אדם.
ולעת עתה אני בקשר קל עם ישות מתוקה, מבולבלת, בחרדה ודכאון. ותוך כדי שיחה אני מבינה שיש לנו קשר חשוב לעכשיו.
בדיוק כפי שהוא מתנהל כרגע

[שוות_נפש*]

היי נפרדת יקרה, מקשיבה לך.. יש משהו מבאס בסיפור הזה עם אקמול, .. הוא מתעתע וכמו שאת אומרת הגוף שלך מגיב... זאת אומרת, לפני שבוע היה לכם מדהים ביחד ואחר כך באה דממה..
זה מעליב. זה קצת כאילו שהוא לא נותן לך כאן מקום להתבטא... כמו, "אני מחלק את הקלפים במשחק הזה ואת הקלפים שאני בוחר לחלק.. את, חכי ותשחקי לפי הקלף שנתתי" ... לא ככה? הגזמתי? מותר לי בכלל להביע את דעתי בעניין? מתנצלת מראש אם ביאסתי אותך.. הרגשתי צורך לשקף מנקודת מבטי.. רפואה שלמה

[נפרדת*]

כן, יש משהו מבאס. ואפילו היום חשבתי ביני לביני, שבאמת יתכן שתם זמננו.
נתן מה שנתן, השקה ניצן שנפתח לפרח, יפה ואדום, עם ניחוח עז. ויתכן שזהו.
לא יודעת, עדיין מתלבטת.
מצד שני, אקמולי אומר לי משפטים כמו "את בערך האדם היחיד שאני מסוגל לשתף במורכבות הזו" ונשמע מרוגש מאד מלדבר איתי.
מנסה להיות בשקט עם זה, ולראות לאן זה יתפתח.

במקביל, הפרוד העתידי, שמכוניתו שבקה ביום שבת, ביקש ממני את הרכב שלי כדי להיפגש עם חברתו בחמישי... אויש - איך הבטן התהפכה לי.
וזה אחרי שהוא מצהיר שהוא לא רצה לקחת מההורים שלו את הרכב הנוסף שלהם, כי הוא מרגיש שהם לא נותנים באופן נקי.
הייתי גאה בעצמי.
אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה, ואחרי בערך 20 דקות אמרתי לו שזה לא מרגיש לי נכון. שיסתדר. איתי הוא מרגיש נוח? אבל אני לא מרגישה נוח, ולא אלך יותר לכיוון הריצוי. לא כנגד עצמי.

מרגישה בסה"כ שהמציאות המורכבת בה אני חייה, נותנת לי כלים פנימיים לדיוק מה נכון לי.
תודה על ההקשבה

[שוות_נפש*]

איזה יופי!! שהיית נאמנה לעצמך מול הבקשה של פרודך .. ראוי להערכה נפרדת

[או_רורה*]

לי זה נשמע שלאקמולי יש קצת תופעות לוואי.... (פרצוף מחייך אם הייתי יודעת איך).

לא שזה לא חיובי במהותו, אבל אולי מה שאת צריכה יותר כרגע זה קשר זמני, פשוט ומשמח - בלי כל המורכבות הזו.
כמובן שבכל קשר יש מורכבות, אבל עדיין זה נשמע לי מסובך מידי.
מעין עומס רגשי מיותר לך כרגע.
ההתעסקות איתו, ההשפעה שלו, הקשיים שלו...

לדעתי, כמובן. זו רק הדיעה שלי.
שיהיה ליל מצויין.

[נפרדת*]

אבל אולי מה שאת צריכה יותר כרגע זה קשר זמני, פשוט ומשמח - בלי כל המורכבות הזו.
אם תורידי את המילה "זמני" אני קונה את החבילה הזו לחיים...
כמה עולה?

[או_רורה*]

אח............ גם אני....!

אבל מעצם הזמניות נגזרת (או אמורה להיגזר) הפשטות.

[חברה*]

מתוקתי, זו שוב אני.
רוצה לומר לך כמה דברים ואפתח בראשון ראשון.
כתבת "לא הכל קשור אליי" ואני מסכימה איתך לגבי מלא סיטואציות בחיים שאנחנו פוגשים- באמת לא הכל קשור אלינו. אבל מה שהוא חלק מהחיים שלך אז מטבע הדברים הוא גם קשור אלייך. וזה לא הוגן כלפיי עצמך למחול על כבודך ולומר- לא הכל קשור אליי, ולחוות שוב ושוב את החוסר וודאות מתי ואם בכלל הוא יתקשר, ירצה להיפגש או לדבר.

אז נכון. יש לו בעיית קשר עם עצמו - שיפתור אותה. למה את צריכה לקבל ולהכיל ולוותר על הצרכים שלך. והצורך שלך חוזר פעם אחר פעם כמו ילד קטן שחוזר ומבקש- אני צריך להרגיש שאוהבים אותי, שרוצים אותי, שכמהים להיות קרובים אליי. ופה זה קשור אלייך. מאוד קשור אלייך! (יקירתי, אקמול אמור לשכך כאבים ולא להכניס אותך ללופ נוסף של התמודדות עם כאבים מסוג אחר).
והבחירה כאן, לדעתי, היא שלך - אם להזין את עצמך או להסתפק במועט (אם אפשר להגדיר את זה כך). ואני חושבת שמגיע לך הרבה יותר, גם אם זה זמני.

והשני שרציתי לומר לך- אני כל כך שמחה על שיכולת להקשיב לעצמך מול הפרוד העתידי, והיית נאמנה לעצמך ואמרת את שאת מרגישה.

ואחרון - יש לי נטיה לכתוב בצורה נחרצת וקטלנית משהו, למרות שאני מנסה לעדן את המילים. אז אני רוצה להזכיר לך שכל מה שנכתב - נכתב מכל הלב ועם אהבה ענקית. את חשובה לי! והאושר שלך- ישפיע על האושר שלי, כי אני באמת, באמת רוצה שתהיי מאושרת. כל כך מגיע לך.

חותמת באהבה,
אני

[משמורנית_משותפת*]

לפעמים אני מפתיעה את עצמי (או שהעולם מפתיע אותי) במידת ההתעסקות שלי בעצמי
זה הזמן יקירה. רוב הסובבים אותך מאפשרים לך עכשיו לחפור. נצלי עד תום...(-:

לגבי האקמולי, מציעה לבדוק מה הוא נותן לך כרגע. היה לי קשר מאוד דומה מיד לאחר הפרידה. מישהו חולף נוכח לא נוכח, נותן לי לילה של אושר ואחריו ציפיה עצבנית עד לפעם הבאה. האמת שהוא הטריף אותי אבל לא יכולתי להתנתק. פגישה (חצי פגישה) מקרית שאחריה לילה של כוכבים ואחריו אטרף נוראי. הבנתי כבר במהלך הקשר שאדון אופטלגין מאפשר לי להתעסק איתו באובססיביות (יתקשר או לא, ניפגש או לא, יסנן או לא....) במקום להתעסק בבעלי ההולך לדרכו ובשבר של המשפחה. אז מהבחינה הזו הוא היה אילחוש רציני: יצר כל כך הרבה הסחת דעת שאפשרה לי לנוח קצת.

קשר פשוט ומשמח יגיע כשתצטרכי לו. אמן.

[נפרדת*]

חברה יקרה, כן,הצורך שלך חוזר פעם אחר פעם כמו ילד קטן שחוזר ומבקש- אני צריך להרגיש שאוהבים אותי, שרוצים אותי, שכמהים להיות קרובים אליי. ופה זה קשור אלייך בהחלט. גם עליו חלה הנטישה שלי... כן, גם דרכו אני חווה את זה. וזה נכון, זה החלק שלי ששוב ושוב מופיע בקשר עם אנשים גם אם המעשים שלהם "לא קשורים אלי". זה ממש, אבל ממש, קשור אלי.

ומשמורנית, אולי את - זו אני העתידית? כל שיתוף שלך, כל מילה נוחתת לי בול באמצע הלב והחוויה.
האמת שהוא הטריף אותי אבל לא יכולתי להתנתק. פגישה (חצי פגישה) מקרית שאחריה לילה של כוכבים ואחריו אטרף נוראי. אויש, איזה מדוייק.
במקום להתעסק בבעלי ההולך לדרכו ובשבר של המשפחה עוד יותר מדויק. בדיוק כשהפרוד העתידי כבר מתחיל לארוז, והעזיבה שלו כ"כ באויר, כ"כ מוחשית האקמולי שלי נותן לי הזדמנות לא להתעסק בזה.
אתמול, ראיתי בעיני רוחי, ודרך עיני הדומעות משהו, אותי נפרדת משניהם באותו זמן. נפרדת מאותה ארעיות וחוסר ודאות ששניהם מספקים לי...
זה היה גדול עלי. באמת. מקווה שזה לא יקרה!

ואפילו פה, הדינמיקה שלי של להתעסק בו, למרות שהגישור בעיצומו, והפגישות אצל הפסיכולוג ילדים בעיצומן, ושבוע הבא אנחנו מתחילים לספר לקטנה... זה קשה לי כ"כ לדמיין את זה, שאני מעדיפה להיות עסוקה באקמולי ונטישותיי... אז אולי תודה לאקמולי?

קשר פשוט ומשמח יגיע כשתצטרכי לו. אמן. אמן גם אני אומרת. הלואי.

[נפרדת*]

אני יודעת שמה שאני הולכת לכתוב הוא לא 'רגשית-קורקט'. ואני יודעת שפעם נקודות כתבה לי על זה משהו.
אבל זו המציאות של חיי כרגע:
בגלל שאקמולי שלי הולך ומתנדף מחיי, אני לא מסוגלת להכיל את קיומו של האקמול של הפרוד שלי. שאגב, נראה לי קצת יותר מאקמולי. אבל זה לא העניין.
אני עצבנית עליו, יודעת על מפגשיהם החטופים ושאינם חטופים, רגישה מאד, לא מפרגנת כמו שיכולתי כשאקמולי היה נוכח יותר.
אני יודעת שאין קשר, יודעת שלא צריך להיות קשר, אבל אצלי ב זה מאד קשור.

בא לי שכבר יעוף מהבית. לא רוצה לדעת מתי ואיך נפגש, לא רוצה לכבס לו יותר את הבגדים, לא רוצה לנקות אחריו, לא רוצה לבכות את הליכותיו, לא רוצה לישון לידו כשהוא מלא מהאשה הזמנית (?) שלו ואני ריקה מהזמני שלי...
ודוקא אתמול בלילה, לפני שהלכנו לישון, נתן לי יד, וכך נרדמנו. או יותר נכון הוא נרדם. לא רוצה גם את זה.

רוצה עוד ועוד מה לא רוצה הזה שמתעורר בתוכי. רוצה לשמוע את הקול הזה קיים, בקול רם. רוצה לשמוע אותו כל הדרך לפרידה ממנו, לשני בתים. רוצה שהקול הזה יהדהד בתוכי עוד הרבה זמן.

^{<ומה המרגיעון אומר? כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי >}

[שמש_בחורף*]

לא רוצה לישון לידו כשהוא מלא מהאשה הזמנית (?) שלו
ברור, נו. אם אתם חייבים לגור ביחד לפחות אפשר שתשנו בנפרד, לא? כמו שותפים לדירה, לא כמו זוג?

[נפרדת*]

אם אתם חייבים לגור ביחד לפחות אפשר שתשנו בנפרד, לא?
חשבתי על זה, אציע לו.

[עולם_ומלואו*]

אני עצבנית עליו, יודעת על מפגשיהם החטופים ושאינם חטופים, רגישה מאד
ודוקא אתמול בלילה, לפני שהלכנו לישון, נתן לי יד, וכך נרדמנו. או יותר נכון הוא נרדם
הסיטאוציוה הזו הזוייה. זה פשוט לא הגיוני לחיות ככה!
בטח שאת מרגישה ש בא לי שכבר יעוף מהבית. לא רוצה לדעת מתי ואיך נפגש, לא רוצה לכבס לו יותר את הבגדים, לא רוצה לנקות אחריו, לא רוצה לבכות את הליכותיו, לא רוצה לישון לידו כשהוא מלא מהאשה הזמנית זה מעולה שאת מרגישה ככה. הלוואי והוא היה יכול לא להיות בבית יותר. שיגיע כבר תחילת יוני. עם כל יכולת ההכלה המופלאה שלך (באמת, לא בציניות), והמודעות שלך לשלבי הפרידה ולכאב ההכרחי שבה, אני מאוד שמחה שאת במקום הזה של הכעס. זה כמעט לא אנושי איך שאת מגיבה לזה, ואת אנושית, הלו.
זה גם יעזור לך להפרד.
אני הבנתי מהקריאה פה שאתם כבר לא ישנים יחד מאז שהחלטתם על הפרידה. מצטרפת להמלצה. בכלל, הייתי מפצלת שעות נוכחות איתו כמה שיותר. כשהוא נמצא ואת יכולה שלא להיות - אל תהיי.

[נפרדת*]

ואת אנושית, הלו. זה גם יעזור לך להפרד.............. אני הבנתי מהקריאה פה שאתם כבר לא ישנים יחד מאז שהחלטתם על הפרידה. מצטרפת להמלצה. בכלל, הייתי מפצלת שעות נוכחות איתו כמה שיותר. כשהוא נמצא ואת יכולה שלא להיות - אל תהיי.

כן, אני אנושית, וזה בהחלט עוזר לי להפרד...
ולא, לא הבנת נכון - אנחנו עדיין ישנים יחד, לפחות עד אתמול בלילה
ואת הימים כבר פיצלנו משבוע שעבר לפי הסדרי הראיה. זה הולך לא רע בהתחשב בזה שאנחנו בין לבין נפגשים בבית לראות את הקטנה...

[נפרדת*]

קצת עדכונים מהבוקר. הודעתי לפרוד העתידי, תוך כדי כעס מתפרץ, שאני לא רוצה שנישן יחד.
הוא, כשלעצמו היה מופתע מרמת הכעס ולא הבין למה אני פשוט לא יכולה לדבר איתו על זה. והמשיך לשרוק לו.
(מצויין, שימשיך כך, זה עוזר לי להתחבר לכעס )

אני קולטת שיש לי בכל הכיוונים האפשריים בחיי (גם בתחום העבודה) קריאת כיוון. אני צריכה לדעת למה אני זקוקה, להבין את צרכיי, ומעבר ללתקשר אותם, לעשות כל ביכולתי להשיג אותם. כולל להיות מאד ברורה עם אקמולי (שהיום, בשוונג של הכעס, בכלל לא בא לי לקרוא לו המחזר/המאהב/אהובי), ובעיקר עם עצמי ולבדוק כמה אנרגיה נכנסת וכמה יוצאת ולבדוק אם זה טוב לי.
מול הפרוד, כבר התחלתי להשיג את מבוקשי, ובעבודה - טוב, זה לא ממש לפה, אבל גם שם אני צריכה להתגבר על לרַצות, להיות ה"ילדה הטובה והממושמעת" ולהתחיל לעמוד על שלי.

וואי, קשה העניין הזה.
לא מכירה את המצבים האלו פרט לכעס מתפרץ אחרי המון זמן החזקה בפנים.

<מצד שני, הבטחתי לעצמי שהפרידה הזו תהיה גם התחלה חדשה עבורי. אז אולי זו ההזדמנות שלי להתחיל לעבוד על זה.>

[נפרדת*]

וגם הבנתי שעמוק בתוכי יש ילדה קטנה שכל כך בטוחה שהיא לא בסדר, ובעצם אין לה רשות לבקש את מה שהיא זקוקה לו.
אז לאותה ילדה חמודה, אני שולחת עזר כנגדה. עוד קול אוהב וסמכותי שיזכיר לה את הדברים הבאים:

אני אוהבת אותך ומאמינה בך ללא גבול.
את בדיוק כפי שאת צריכה להיות.
את עושה את מיטב יכולתך כל הזמן.
בכל רגע את שמחה ללמוד ולגדול.
את כל הזמן בתהליך והופכת את המכשולים להזדמנות לגדילה.
יש לך את כל הרשות שבעולם להיות בדיוק כפי שאת בכל רגע נתון

^{<ותודה למאמנת שלי שברגעי הסערה עזרה לי לנסח את המילים הנכונות>}

[נפרדת*]

בוקר לא קל, אחרי לילה שישנו בנפרד, התעוררנו ב-4 בבוקר עם הילדה שבוכה עם כאבי בטן. כבר היו כמה הקאות.

אתמול אמר הפרוד העתידי שיקח זמן עד שיארוז את כל חפציו מהבית - כלומר ישאר פה דברים שלו גם אחרי שיעבור לדירתו החדשה.
אני, עם הפיוז הקצר והרגישות שגם ככה היא מנת חלקי בימים האחרונים, אמרתי לו בדרך ישירה בוטה ובקול רם (איזה דרך עדינה לתאר את מה שהיה...) שאין מצב.
גם אני צריכה להתחיל את חיי, ולא יכול להיות שהוא ישאיר פה את הדברים שלו. לא יכולתי לדמיין שהוא דוחה עוד ועוד את העזיבה שלו.
נטרפה דעתי, מה שנקרא.
קרוב לחצות הוא הביא לי דף שכתב לי בו מכתב שבו הוא מתאר את איך אנחנו יכולים לעשות את זה ביעילות (ע"פ ראות עיניו) וסיים בפסקה ששברה לי את הלב. שאני יקרה לו וחשוב לו שנעבור את התקופה הכל כך קשה שמחכה לנו - בכמה שיותר תמיכה והבנה.
אז הוא יעשה כמיטב יכולתו לקחת את רוב דבריו ושזו הכוונה שלו בכל אופן.
בכיתי, והוא לא בא.
לא שבכיתי כדי שיבוא, אבל היה בי חלק שרצה שיבוא לנחם. והבכי הזה, שתקוע לי בגרון כבר כ"כ הרבה ימים, רוצה לצאת.
הבכי של אתמול לא היה מספק.

ואני, יודעת שלמרות שלעיתים בא לי לזרוק את כל חפציו לגינה, כמו בתסריט של איזה סרט (דרמטית, כבר אמרנו?), חשוב לי לעשות את זה נכון. אני מרגישה שכל התפרצות שלנו דורשת אחרי זה החלמה ארוכה.
הבוקר, למרות המכתב, עדיין היה טעון במתח רב. מהכעס שלי, ושלו.

זה תמיד מדהים אותי איך אפשר במכתבים להתרכך, אבל אז כשעומדים גוף אל גוף (לפחות אצלינו), פתאום הכל מתקשח.
הלב בעיקר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

חייבת לאמר שגם הוא נשמע כל כך בסדר ורגיש ושטוב שאת עושה את זה איתו ולא עם מישהו אחר.
נראה לי שיש לך פרטנר לגרושין וכמובן שזה לא עניין של מה בכך.
את עוברת תקופה קשה ללא ספק.
עוד יבואו ימים אחרים...תנסי לזכור ולהאחז בזה.
או או איך שגלגל מסתובב לו.

[משמורנית_משותפת*]

נקודות - כל מילה

נפרדת, אני גם מרגישה שיש דמיון מאוד גדול בין שתינו - אופי הנישואין וחווית הפרידה. הרבה פעמים אני קוראת אותך עם דמעות ועוברת חוויה מאוחרת של עיבוד. כנראה שכשנפרדים ללא חוויות קשות של כעס, מיאוס ו"ברוך שפטרנו" קשה יותר לפרום את החוטים שמחברים בין השניים. חסרה הסכין שתבוא ותחתוך במכה חדה אחת. אני תמיד דמיינתי שקושר ביני לבין הלשעבר חבל עבה וכל פעם עוד סיב ניתק: סיב המגורים, סיב השיחת טלפון השעתית, סיב ה"איך היה היום", סיב המשיכה... כנראה יש כמה סיבים מאוד חזקים שהם האחרונים להיפרם...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יפה דימוי החבל (-:

[נפרדת*]

טוב, קצת התחמקתי מלכתוב פה, וקצת היה לי קשה - אבל על זה עוד ידובר בהמשך. עדיין לא יכולה לכתוב את שאני מעכלת בימים אלו...
תודה משמורנית ונקודות. באמת פרימת החוטים המחברים זה דימוי טוב. זה מרגיש מדוייק.
הפרוד העתידי הציע שאולי נעשה טקס התרת הקשר (והוא לא קורא פה...) - אז שתביני כמה זה מדוייק לנו. החלטתי להסכים אבל עוד לא מרגישה מוכנה להגיד לו.

מה שכן, נכנסתי לעדכן, שהיום הודענו לקטנה, בדרכה.
הייתי מלאת חששות, חרדות, ונשימתי היתה רדודה. לקחנו אותה מהגן יחד ונסענו לבית בו יגור. אי אפשר היה להכנס, אבל הוא לקח אותה לסיבוב על הידיים בין עצי הפרי שיש שם בגינה. כשנכנסנו לשם היה ארנב שברח כשהגענו והיא היתה מאד מרוגשת מזה, והיתה עסוקה בו.
אמרנו לה שאבא עוד מעט יגור פה, ולא בבית. ושיהיה לה מיטה שם, ויהיה שם סלון, ומטבח, ולפעמים היא תגור עם אמא ולפעמים עם אבא... אבל היא רצתה ארנב... זה היה כמעט מצחיק אם זה לא היה עצוב.
אז החלטנו במבט קטן - להפסיק שם. במילא זה בלתי נתפס בשבילה כרגע וכשיתחיל לארוז שבוע הבא יקח אותה שוב לשם והדבר הזה יהיה יותר באויר.
בארוחת ערב, מאוחר יותר, היא שאלה אותו אם הוא פה. והוא התבלבל לרגע ושאל חזרה, "עכשיו?" אז היא אמרה שכן (נו, באמת, הרי ילדים חיים רק ב-עכשיו, לא? ) ואז פנתה אלי ואמרה "ואנחנו נגור פה ביחד"... "אנחנו צוות לעניין" עניתי לה חזרה.
התגובה שלה היתה כמעט... איך לאמר, פשוטה.
יחד עם זאת, עוד אין קונקרטיזציה של העניין. עוד אין "אבא בבית שלו, גם אם את ממש רוצה אותו עכשיו" ולהפך.

אז בינתיים אני עוברת, יום ביומו, עם תהפוכות ושינויים גדולים ממני. מנסה לחיות איתה את המידע, שגם אם הוא מגיע אליה בדרך שטחית ופשוטה כרגע, הוא מתחיל לחלחל. שבוע הבא הוא השבוע הגדול, שאחריו תתחיל אחת מההתמודדויות הגדולות של חיי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בהצלחה גדולה.
לאט לאט. הדברים יבואו על מקומם. אתם תבחנו את הדברים. כולכם תעברו תהליך.
אתם שניכם נשמעים בוגרים מספיק להגיב טוב אל הילדה ולהגיע להחלטות נכונות לה. אלה חלק משבילי החיים.
מתי שהוא היא תשאל שאלות. ואת בוודאי תעני את התשובה הכנה ביותר, כך גם היה אצלי.
אני ואבא לא מסתדרים ואנחנו לא יכולים לגור ביחד.
היא בהחלט כבר הביעה את דעתה בנושא ואמרה שאנחנו צריכים לגור יותר קרוב, שיהיה קל להיפגש (והיא צודקת לדעתי).
חזקי ואמצי

[או_רורה*]

נפרדת שלום.
חשבתי עלייך באמת בימים האחרונים, על איך הולך לכם והאם הכל בסדר...
עושה רושם שכן.
את אמא מאוד מחוברת, מאוד מרגישה את הילדה - וזה מה שהיא צריכה בתוך כל התהליך הזה.

[הגבירה_בחום*]

הי נפרדת
באתי לומר שגם אני קוראת.
גם כאן.
@}

[נפרדת*]

תודה לכל הקוראות, התומכות והמעודדות.
האמת, שאני כל כך רוצה לשפוך פה את מה שעובר עלי, אבל בתוכי יש קול ש"שם ברקס" ואומר לי רגע לחכות.
^{(ושלא תחשבו, בראש רצים לי הניסוחים והמשפטים והמילים והפסיקים והנקודות שאני רוצה לכתוב...)}
אז אני טיפה נמנעת מלשפוך את הלב, ורק מעדכנת בפרטים.

חגגנו אתמול ארוחת חג במתכונת מצומצמת אחרונה. הכל היה שגרתי כביכול. שאלתי את פרודי לעתיד, "אז זו פעם אחרונה?" והוא אמר שמבחינתו לא נראה לו, אבל כן במתכונת שאנחנו גרים יחד.

ולבתי המתוקה אני משחילה חרוז ועוד חרוז בשרשרת הידיעה העמוקה שלה. נותנת מילים לתחושות שלה ומכינה אותה בעדינות לעתיד לבוא. הבוקר התעוררה עם בכי שרוצה אבא. אחרי שנרגעה סיפרתי לה שכשלאבא יהיה בית משלו, אז הוא גם לא יהיה פה בבוקר. והיא המשיכה את הסיפור איך היא גם תגור שם, עם המיטה שלה והמזרון וכו'.
הכנה עדינה.

ועכשיו, ערב שבת, אני פה לבדי, איתי.
קצת עובדת, קצת כותבת, מתכוונת לעשות מקלחת ארוכה (במקום אמבטיה...) - תסלח לי הכנרת - אבל צריכה קצת להתנחם...

[הגבירה_בחום*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[משמורנית_משותפת*]

אחד הדברים הכי קשים בתהליך זה לספר לילדים. מאחוריך.
אל תדאגי, עם הורים כמוכם היא תהיה בסדר גמור. ברור שיכאב לה ויהיה לה קשה, אבל היא תתמודד ביחד אתכם ושום טראומה לא תיגרם.

<משמורנית עדין חצי כועסת חצי מחייכת כשלפני כמה שנים יהודה אטלס בא לכיתה ג' בבית הספר ואמר לילדים שגירושין הם טראומה לכל הילדים. בני נעמד מולו ומול הכיתה ופשוט אמר "לא נכון"...>

[נפרדת*]

בני נעמד מולו ומול הכיתה ופשוט אמר "לא נכון"
מדהים! ואיך יהודה אטלס הגיב?

^{<נפרדת מקווה שתוכל לעמוד בהסברים המכילים, המסבירי פנים והאוהבים לאורך זמן...>}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בתור פרודה, מזה תקופה (אני חייבת לשאול את הפרוד שלי מתי בדיוק נפרדנו כי אני לא יודעת ...), אני אומרת לך שוב,
הילדים שואלים שאלות, אבל הם לא עצובים והם ממש לא מתעסקים בזה יומיום, אפילו לא פעם ביומיים, אפילו לא פעם בשלושה ימים, אפילו..די (-:
הם פשוט חיים את החיים, שמחים וטובי לבב. חיים את ההווה, את מה שניתן להם (יש הרבה מה ללמוד מהם כל הזמן!!).
מדי פעם מבליחה איזו הערה או שאלה ולא תגידי שמתעקבים על זה לאורך זמן.
היום אבא הגיע לקחת את הילדים.
ישבנו לאכול ארוחת בוקר ביחד, הקטן שצובר תנופה סוף סוף ביכולת הביטוי שלו אומר לנו:
"אמא, כל המשפחה", בחיוך שמח כזה. אני שאלתי: כן, אתה שמח? והוא כבר לא ענה והוחלף כבר הנושא..

מהגדולה אני מרגישה שהיא הפנימה כל כך חזק את אי היכולת שלי להיות עם אבא, שלפעמים אני מרגישה שהיא מעדיפה שלא נהיה ביחד ושלא יהיו חיכוכים. מן צורך כזה , לגונן עלינו.
היא כן מחפשת פתרונות יצירתיים כמו להציע שנגור יותר קרוב.

נדמה לי שהכי חשוב זה איך מתייחסים אליהם ואם ממשיכים להיות הורים אוהבים, דואגים, קשובים - הכל בסדר.
שבוע טוב @}

[נפרדת*]

כן, גם אותי זה די מדהים היכולת של הילדים פשוט להיות... מנסה ללמוד מהקטנה שלי.
אם כי, אני מכירה ילדים שחווים פרידה קשה בחייהם וזה לא בדיוק הסיפור.
התוספת שלך, נקודות, ממש מחזקת את ההבנה שכל כך חשוב להפרד יפה. מדי פעם לאכול ארוחת בוקר ביחד , מדי פעם לבקר, לקנות מתנות, להיות בארועים משפחתיים יחד.
כי ממש פה בישוב שלי, יש ילדה בת 5 שמתחילה להראות סימני פוביה אחרי שאבא שלה עזב קשה את הבית, ואין שם עם מי לדבר.

נדמה לי שהכי חשוב זה איך מתייחסים אליהם ואם ממשיכים להיות הורים אוהבים, דואגים, קשובים - הכל בסדר.
גם לי נדמה.
ואם מצליחים אז אפשר להגיד שאנחנו ברות מזל, לא?

[נפרדת*]

חוזרת לפה. אחרי לילה ראשון שקטנתי לא ישנה בבית. אלא בבית אביה, לראשונה. ותגובתה אתמול לידיעה על כך, כל כך הפתיעה אותי - היא שמחה ועלצה. עבר להם בטוב וזורם, ואפילו חברים מהישוב פה באו לבקר אותם שם.
אתמול היא אמרה לי: "אמא, זה מצחיק שעוברים מבית לבית" - ומתגלגלת מצחוק...
ואני, מופתעת מהתגובה, צוחקת איתה, ומודה בליבי על שכך.

ועוד צריכה לעדכן, בדברים המטלטלים שאני עוברת בימים אלו, כי הם מאפילים על כל מה שאני עוברת בפרידה הזו...

[או_רורה*]

שמחה בשבילך!

[נפרדת*]

חוזרת לעדכן, אולי הפעם באריכות.
הבנפרד (כבר לא עתידי, אך עדיין לא גרושי, על כן ישונה ניקו) לקח את הקטנטונת לסוף שבוע. הודיע לי שהוא מאחר ברבע שעה (זה מקובל להודיע ולא לשאול???)
תהינו מה עדיף, שההורה שאצלו תשהה יבוא לקחת, או שההורה השני יביא אל ההורה שאצלו תשהה... מין סוגיה שכזו.
(אשמח להמלצות אם למישהי יש)
אתמול היה רגע עצוב וקשה שאחרי שנת הצהרים התעוררה הקטנה ורצתה את אבא. משלא היה בכתה 40 דקות. עד כאן, זה נפוץ. כבר קרה כמה וכמה פעמים כשכל פעם התשובה היתה - הוא בעבודה יחזור מאוחר יותר. עדיין היו פעמים שבכתה המון זמן.
אתמול, לעומת זאת, בין לבין הנשימות האלו שלוקחים מהר לריאות כי נראה שאין אויר, היא הבינה שלא יחזור. אמרתי לה שאבא עכשיו בעבודה ואחר כך בבית שלו. וראיתי איך בתוך ההפוגות של הנשימות משהו בה מתכרכם מעצב, קולט משהו ובוכה עוד יותר עמוק. עוד יותר עצוב.
ואחרי שנרגעה לא ממש חזרה לעצמה עד הערב. היתה עצובה.
וגם אני.

[נפרדת*]

כבר כתבתי פה כמה זמן שאני נמנעת מלכתוב, שאני מטולטלת לכאן ולכאן, ואולי הגיע הזמן לשתף. זה קשה לי מאד, ואפילו אני לא יודעת למה.
האם להתחיל מהתחלה או שמא משורה תחתונה?

טוב, אז ככה...
^{לוקחת נשימה עמוקה}
אני בהריון

התחלתי משורה תחתונה...

[נפרדת*]

ועכשיו לעדכון מהתחלה....
כשהכרתי את המחזר, שהפך למאהב, שהפך לאקמולי, שהפך ל.... באותו יום שרק דיברנו לנו ארוכות בטבע באיזו נקודה נידחת ורומנטית אל תוך תוכו של הלילה, בשביעי של פסח - אמרתי לו (אחרי התפתלויות רבות) שבאתי לפגישה עם הרגשה מוזרה שיתכן והוא יהיה האבא של הילד הבא שלי... חשבתי שיגיב בצורה "גברית" משהו - אז אולי שנחזור הביתה?
אבל לא, הגיב בעדינות ושאל אם זה בן או בת.
עניתי. שאל לשמו. גם עניתי.

מי חשב שארבעה שבועות מאותה הצהרה שהרגישה לי סתמית ותמימה, אהיה מול המציאות הזו.....

[נפרדת*]

אולי אחליף מקצוע ל-תקשור. גם את הבנפרד כך הכרתי. ראיתי, ידעתי שנתחתן. אך שם נאחזתי קשות כדי שתחושותיי יצאו לפועל. יצאו בסוף.
כאן לא היתה לי תחושת אחיזה. רק מין ידיעה. שקטה, ללא טעם. כלומר, לא אם זה טוב או רע, אם הוא יכול, מתאים, רוצה. סתמית כמעט.

[שוות_נפש*]

אוי מיי גוד.. פרודה יקרה.. אני לא יודעת מה לכתוב.. "קחו זמן להפנמה" נכתב פה..

את צוחקת או בוכה?

[שוות_נפש*]

אני מחבקת אותך חזק חזק.. ואם לא אכפת לך גם שמחה בשבילך.. זה בסדר?

[נפרדת*]

גיליתי את זה לפני 4 שבועות. אני בשבוע 8 (אוטוטו בסוף שלו).
3 שבועות הייתי בשוק טוטאלי. כל המעבר של הבנפרד, כל סידור הבית מחדש, כל התכנונים לעיצוב מחדש, כל היציאות עם חברות שרציתי, עם חברים, עם אהובים חדשים - הכל עבר למאחורי הקלעים. רק זה היה תחת הזרקור. הדבר היחיד שכן הרגשתי לרגעים ספורים היה איזה פלא, סוג של נס, סוג של התפעלות מהחיים ובוראם. אבל רק לשניות ספורות, רגעי חסד שכאלה.

התחלתי לשתף.
בהתחלה את המאהב, שברמה האנרגטית של הקשר שלנו, כמה ימים אחרי העיבור התחיל לסגת מהקשר. לא משנה מה היו הסיבות, אבל זה מה שקרה.
שיתפתי חברות, מטפלים, אחות אחת ואפילו את הבנפרד יום אחרי שעזב (כלומר השבוע).
כולם שמחו בשבילי: "זה מה שרצית!" "זה מדהים איך אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים..." "את יודעת שאלוהים אוהב אותך"

קשה לי להעביר את התחושה אבל הייתי קהת חושים, כאילו רובוטית כזו. בלי שמחה, בלי עצב. כולם בחוץ מחזיקים איזו שמחה בשבילי.

ואז ראיתי דופק. השבוע. ויום אחרי זה הבת שלי ישנה לילה ראשון אצל אבא.
התפנה לי פתאום מרחב להרגיש משהו.
והרגשתי בהלה. פחד. חרדה. איך אסתדר?
כעס, וחוסר אונים. למה עכשיו?
רגע, אני רק עכשיו נפרדת. עוד אפילו לא.

רגע!!!!!!!!!!

תסריטי אימה וחיים קשים עברו לי בראש (ועדיין). תסריטים שלא ראיתי בהם את האיש שיחיה איתי. ואני חיה עם בתי, בני ולבדי. וקשה. החיים קשים.
תכננתי יום אחרי זה להתקשר לרופא לקבוע תור להפלה.

[נפרדת*]

יום אחרי זה היתה לי שיחה רצינית עם קולגה לעבודה. שהזכירה לי שאין לדעת מה יהיה. שהחיים באמת לא ניתנים לצפייה מראש. (היא התאלמנה בגיל 39 עם 3 ילדים, שהבכור חלה במחלת נפש שנה אח"כ, טיפלה בו 20 שנה, והוא התאבד לפני שנה). והיא התפתחה ולמדה.
קצת הכניסה אותי לפרופורציות.

ושיקפה לי את המקום הקשה ביותר עבורי - שהיא לא מרגישה שאני מאמינה בעצמי. שאם אאמין בעצמי באמת, אדע מה לעשות. אדע איך לחיות. אדע שאם החיים מביאים לי את מה שרציתי, הם גם יביאו לי את העזרה שתידרש. כל העזרה שתידרש. בכל דרך שהיא.
להאמין בעצמי יותר, יהיה להאמין ביקום יותר.

איך עושים את זה?

[נפרדת*]

שוות נפש, עכשיו ראיתי שאת פה.
אני לא צוחקת. תודה לאל, קצת בכיתי. רוצה יותר לבכות.
רוצה להרגיש מה אני מרגישה כלפי זה.
רוצה לשמוח. אבל אני לא מצליחה.
רוצה להיות עצובה. אבל אני לא מצליחה.

אני כנראה עוד די בשוק.

הערב יש לי דייט עם אבי ואשתו. הם מלווים אותי בפרידה הזו. אני חושבת שהם יהיו גם בשוק.
אבא שלי טרח להגיד לי לפני חצי שנה כשאמרתי להם שהבנפרד לא רוצה עוד ילדים וכנראה שנפרד כי אין לי עוד הרבה שנים: "תגידי, מה את צריכה עוד ילד???"
מפחדת מהפגישה. הולכת לעשות זאת.

[נפרדת*]

אני מחבקת אותך חזק חזק.. ואם לא אכפת לך גם שמחה בשבילך.. זה בסדר?
כן, בטח בסדר. אני צריכה חיבוקים.

ובעיקר: צריכה לקבל החלטה.
ממש בקרוב...

[פרודה*]

החלטתי לשנות גם לי ניק. אני כבר פרודה.
שבוע.

תודה שווה.

[פרודה*]

המון דברים לא פשוטים עולים לי:
הרצון להוכיח (למי??? למי???) שאני מסוגלת לזה.
הזכרון שבגיל 20, אמרתי לעצמי שאם עד גיל 30 לא אמצא בעל אעשה ילד לבד... (מה חשבתי לעצמי... ילדה הייתי...) - אבל זה שזה היה בתסריטים שלי...
האחריות שאני לא בטוחה שאעמוד בה.
האחריות שאני לא בטוחה שאני רוצה לקחת על עצמי.

[טליה_טקאוקה*]

@}(())
_אם אאמין בעצמי באמת, אדע מה לעשות. אדע איך לחיות. אדע שאם החיים מביאים לי את מה שרציתי, הם גם יביאו לי את העזרה שתידרש. כל העזרה שתידרש. בכל דרך שהיא.
להאמין בעצמי יותר, יהיה להאמין ביקום יותר._
תודה על התזכורת....

איך עושים את זה?
צעד אחד כל פעם....נשימה אחת כל פעם....
@}

[טליה_טקאוקה*]

ורציתי להוסיף שאת אשה עוצמתית ומדהימה וחזקה ומה שלא תבחרי לעשות יהיה בסדר!

[טליה_טקאוקה*]

ומה שלא תבחרי לעשות יהיה בסדר!
(התכוונתי שבכל מקרה יהיה בסדר...ועוד )

[פרודה*]

תודה טליה. כן, צעד אחרי צעד מתגלַה לנו התוכנית האלוהית.
^{יש דבר כזה?}
אם כן, היא מתגלה לאיטה, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה.
אם מישהו היה מספר לי את התסריט של 10 השנים האחרונות שלי, בחיים לא הייתי מאמינה.
או שכן. לא יודעת...

[הגבירה_בחום*]

רק עכשיו מתעדכנת בהתפתחויות גם כאן...
הייתי בשוק, ומהודעה להודעה אני חווה את מה שאת עוברת.
אם תרצי לעבור פורמט, אני כאן
הנה עוד אחד

[פרודה*]

הי גבירה, תודה על ה-כאן הנך.
עכשיו את מבינה את הרצון שלי לדיון סביב אינטואיציות ?

תודה על החיבוקים, של כולן.

[פלוני_אלמונית*]

אהלן פרודה
מתעדכנת לתדהמתי , מאוד מאוד רוצה לעזור ולא יודעת איך...
נדמה שבאמת את זקוקה פה להקשבה עצמית מאוד חזקה והפעלת אינטאיציות ככל שאת מסוגלת.
נדמה שיש פה שני ערוצים בהם את צריכה לשאול ולהרגיש:

1. מה אני רוצה
2. איך הפרקטיקה- אולי לדמיין את האפשרויות השונות.

לא הבנתי איך אבי התינוק מגיב לזה ומה את רוצה ממנו.

ולגבי הקטנה המתוקה שלך:
מצד אחד הייתי עצובה איתה בסיפורך, אבל גם התפעלתי מהקשר שלה עם אבא ונראה לי שעם הזמן היא תלמד את הקצב של החיים
והגבולות בהם היא פועלת וכשתדע יותר למה לצפות, יהיה לה גם יותר קל ולכן נראה לי, שכדאי להסביר לה ככל שניתן,את הסידור העתידי (בלי לערב בזה יותר מידי גילויי רגשות כמובן) .



נקודות ממחשב אחר

[פרודה*]

אחרי שיחה קשה וצפויה עם אבי ואשתו.
לא נרדמתי עד 3, קמתי ב-6. אני נסערת וכואבת.
כואבת את חוסר האמון שלו בי, ביכולות שלי לקבל החלטה מושכלת לחיי.
רואה, יחד עם זאת, את הפחדים שלו.

אבל אתמול ישבתי שם מולם, וברגע מסויים הבנתי שמעולם לא היתה לי תמיכה נפשית שם, ושכנראה לעולם לא תהיה. והחוסר הזה - שכל כך רצה להתמלא אתמול, נשאר ריק וכאוב.
הם פרסו בפניי את כל הקשיים האפשריים - ואני אמרתי להם שכל מה שהם אומרים לי אני כבר חשבתי מעצמי.
רק דבר אחד הם לא אמרו: את כבר בת 43 אוטוטו, מנהלת את חייך, אנחנו מאמינים שתוכלי לקבל החלטה נבונה לחייך. ומה שלא תחליטי אנחנו נתמוך בך כמיטב יכולתינו.
אבל לא, הם טרחו להגיד:
ש-זו תהיה טעות חיי להשאיר את הילד הזה,
ש-איזה אמא אני - שהכל בא לי עם קושי נפשי ואני לא זורמת וקלילה (כמו אחת מהאחיות שלי שמתקתקת 4 כביסות ליום, 3 בנות, כל שבוע מארחת חברים - וגם צורחת על הבנות שלה בלי סוף... - לא רוצה להיות קלילה כזו...),
ש-בשביל מה אני צריכה ילד נוסף לבד, זה יהיה קשה למצוא בן זוג. שגם ככה תמיד קשה לי בזוגיות.
ש- אני לא מאושרת אז למה להקשות על החיים גם כך

ישבתי שם, בתוכי בוכה וצוחקת על המראה הכל כך מכוערת וכואבת שאני יושבת מולה. יושבת מול הקולות הפנימיים שלי של כל הקשיים הפנימיים, הספקות בעצמי וחוסר הבטחון.
ולמרות שאני נוטה יותר לעשות הפלה מאשר לא - התקומם בי קול אתמול כנגד - כדי לא לעשות מה שהם ממליצים לי. רק בשביל זה...

והייתי סבלנית איתם והסברתי להם מה שיכולתי באותם רגעים. וגם אמרתי בטון יותר מוכיח שהם לא מפתיעים אותי, ושלזה ציפיתי. שכך היה תמיד וכנראה שכך יהיה - ויחד עם זאת אני יודעת שהם עושים כמיטב יכולתם והבנתם.
והסברתי להם שאושר - הוא לא מטרה בחיים שלי. אלא גדילה, התפתחות ולהיות אדם טוב יותר לעצמי ולסביבתי. אם זה יוביל אותי להיות מאושרת - יופי ואם לא אז לא.
והייתי צריכה להגן באופן אבסורדי על האמהות שלי, שאני מרגישה בה כל כך טוב בשנה האחרונה...

יודעת שכל קול שהוציאו שם מגרונם, קיים בתוכי.
מתפללת למצוא את קולי הטהור, האמיתי שבאמת יקבל החלטה נכונה ומושכלת, ואמשיך בחיי באמונה גדולה יותר ממה שאני נמצאת בה כרגע.

[פרודה*]

תודה נקודות על ההתייחסות.
אני רוצה עוד ילד, אבל כנראה שלא בעיתוי הזה, בקונסטלציה של חיי הקיימים. מבינה גם, באותה נשימה, שיתכן ולוותר עכשיו על הילד תהיה הפעם האחרונה שתהיה לי הזדמנות לכך.
הפרקטיקה - תהיה לא קלה. מורכבת. עם קניית עזרה, מה שיערער את מצבי הכלכלי. כמובן שכל זה הוא ממקום שבו אני נמצאת היום. בלי לקחת בחשבון שאולי יכנס בן זוג לחיים שיהיה מוכן לעזור לי ולהיות איתי בזה.

לא הבנתי איך אבי התינוק מגיב לזה ומה את רוצה ממנו. הוא שמח בשבילי, מתרגש מהרעיון, אך בחייו - יש לו קושי להחזיק את עצמו ומשפחתו. זה בשבילו זרז להחליט מה עם אשתו ויחסיהם.
אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מזכירה לעצמי באוזניו (וגם לו) שהוא לא הבן זוג הבא שלי. אני מודה על כניסתו לחיי, אבל לחיות איתו בעתיד יהיה לחיות עם זכוכית מגדלת על כל הקשיים שהיו לי עם הבנפרד. כך שהוא לא חלק מההחלטה האם להשאיר/להפיל.
אגב, הוא בענין זה, אמר לי ברוב חמידותו, שהוא סומך עלי ועל שיקוליי לכאן או לכאן. ואם אחליט לעשות הפלה זה מתוך מקום שהוא מאמין שבחרתי נכון.
בכל מקרה, רצה להגיד לי שהוא חושב שאם אחליט להשאיר את הילד, אז הילד הזה יקבל אמא שתתן לו את כל מה שהוא זקוק לו בחיים.

[פרודה*]

עוד כמה דברים על הפרקטיקה.
כשהקטנה היתה יותר קטנה, התחלפנו אני ואביה בבקרים של שינה. נתנו אחד לשני לישון. זה היה קריטי כי השינה שלי היא הדבר הראשון שנפגע בתקופות של ילדים קטנים ומתח. והבוקר, התעוררתי לבוקר ללא בתי, שמחה על שכך, ומבינה שאני זקוקה לזה. צריכה את הימים לבד, את הזמן בשקט.
כשאין אבא בסביבה, והמשפחה רחוקה (וחושבת שהילד הוא טעות) - זה משהו שיקרה לי לעיתים רחוקות. בטח בשנים הראשונות.
לא בטוחה שכך מתאים לי, שאני רוצה בזה.
כמעט כותבת שאני לא בטוחה שאעמוד בזה, אבל יודעת שכן. מזכירה לעצמי שוב ושוב שזו לא השאלה. השאלה מה אני רוצה.
למה אני זקוקה. ובתוך כל הכאוס הזה יודעת שאני צריכה את הרגעים/שעות של עם עצמי לבדי. בלי ילד/בן זוג בתמונה. בשקט, בבית, או במקום אחר. אבל עם עצמי. להביא ילד שהוא רק שלי בתוך הצרכים הללו, יכול להיות מאד מעורר כעסים בתוכי, תסכולים וקשיים.
גם בזה אני מכירה. ותוספת של עייפות תמיד מקצינה אצלי את הדברים.

[משמורנית_משותפת*]

פרודה יקרה, כמה מורכב! S-: ואיזה החלטה את צריכה לקבל! מזכיר לי את האמרה "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עושה תוכניות".
שולחת לך תמיכה וכוחות פיזיים ונפשיים לכל החלטה שתקבלי

[פרודה*]

תודה משמורנית. כן, החלטה קשה ביותר.
האמרה, המצוטטת משיר של הביטלס כל כך נכונה. מכירה אותו. זה חלק מההתלבטות שלי. האם להאחז בתוכניות שלי כשהחיים קורים כאן ועכשיו? הרי התשובה לכך תהיה "לא". ואם לא, אז מה כן? איך לנוע מרגע לרגע בתוך החיים הקורים?

ובענייני החלטות, בשנים האחרונות למדתי להקשיב לגוף שלי יותר. להתרחבות שלו, ולהתכווצות. וזה לפעמים עוזר לי לקבל החלטות. ולפעמים זה מראה לי כמה אני לא מקשיבה לעצמי אז למשל, כשאני מדמיינת שהטבע עושה את שלו ואין דופק לעובר ויש הפלה טבעית - הגוף שלי נרגע ומתרחב. וכשאני חושבת על להביא את הילד הזה למציאות חיי וחייו - הגוף מתכווץ.
שנים, כשחשבתי להמשיך לחיות עם הבנפרד ואיך יראו חיינו - התכווצתי. הלכתי? לא. לשומקום. אבל חייתי מכווצת.
כאן, אין לי שנים לחשוב, לנסות לבדוק. יש לי פחות משבוע.
אולי זה לטובה.

[עיינה*]

שלום לך פרודה.
עד כה רק קוראת אותך.
רוצה רק להגיד שאני מרגישה ששום דבר בעולם הזה איננו קורה סתם. יש כוונות ומטרות סמויות מן העין.
במילים ברורות: אל תוותרי על התינוק הזה!
הוא יהיה הדבר המופלא בחייך. ויבוא זמן שתתחלחלי מן המחשבה שפעם חשבת להפיל אותו.
מחזקת את ידייך. מבינה מאוד את הקושי העצום.

[פרודה*]

תודה עיינה. אמירות כמו אל תוותרי על התינוק הזה! או להבדיל, "טעות של חיי" - הן משהו תאורטי.
בדיוק כמו - הוא יהיה הדבר המופלא בחייך.
הדברים הם גדולים מאתנו. אין לדעת מה יהיה ואיך יהיה.

אני צריכה להחליט האם אני יכולה ובעיקר רוצה לחיות את ההשלכות של כל החלטה שאני מקבלת. מרגע שקיבלתי אותה דרך המשמעויות שהיא תוליד.
לכאן או לכאן. אם יהיה מופלא או לא. אם לא יהיה עוד ילד או כן.

מחפשת את קולי הפנימי. מבקשת אותו.

[עיינה*]

הדברים הם גדולים מאתנו. אין לדעת מה יהיה ואיך יהיה.
מסכימה.
אך גם למחשבות יש כוח יוצר מציאות. גם לתכנונים. גם לראיית העתיד בדמיון על כל מורכבותו וחוסר הוודאות שבו.
הכוונה שלי טובה.
כתבת למעלה
ואז, לאחר מאמצים מרובים ועזרה מהרפואה - הבאנו ילדה מקסימה לעולם

ופתאום בקלות שכזאת את בהריון ... בעיניי יש לזה משמעות!
אני הצלחתי בעקבות עבודת מנטאלית חזקה של דמיון מודרך להציל את העוברית שלי. וגם לעכב משמעותית התפתחות של סרטן אצלי.
אז נכון שהדיבור שלי תאורטי, אבל מנסיוני האנרגיה באמת זורמת בעקבות המחשבות, והמחשבות יוצרות מציאות, ומה שכתבו לך למעלה:

_אם אאמין בעצמי באמת, אדע מה לעשות. אדע איך לחיות. אדע שאם החיים מביאים לי את מה שרציתי, הם גם יביאו לי את העזרה שתידרש. כל העזרה שתידרש. בכל דרך שהיא.
להאמין בעצמי יותר, יהיה להאמין ביקום יותר._
זה המקום שאני באה ממנו.
מאחלת לך כל טוב.

[פרודה*]

ואז, לאחר מאמצים מרובים ועזרה מהרפואה - הבאנו ילדה מקסימה לעולם
רק כדי להבהיר עובדות. נכנסתי 4 פעמים להריון עם הבנפרד. פעם אחת בעזרת הרפואה ואז ההריון החזיק. אבל אני גם יודעת שכל השאר לא החזיקו בגלל איכות הזרע.

תודה עיינה, אני מעריכה את המקום ממנו את באה. אגב, מקום זה: להאמין בעצמי יותר, יהיה להאמין ביקום יותר. לא אומר כלום ההחלטה שאני אקבל.
כמו שטליה ציינה ואמרה בטוּבה: שאת אשה עוצמתית ומדהימה וחזקה ומה שלא תבחרי לעשות יהיה בסדר!
זה המקום שהייתי רוצה לשהות בו רוב הזמן...

[אילה_א*]

מה שתחליטי יהיה נכון לך לבתך לעובר ולחיים של כולכם
מקווה שתחליטי מה שאני הייתי מחליטה במקומך:-)

[שוות_נפש*]

שבוע טוב פרודה, חזרתי אליך לכאן, רציתי לאמר שחשבתי עליך הרבה השבת. וגם באתי לתק ןמעט את התגובה שלי מאתמול.
אמרתי לך שאני שמחה בשבילך.. לא היתה לי זכות לאמר זאת. גם אם כך הרגשתי באותו רגע. מה שמחה קשורה כרגע למצב בו את נמצאת?
התגובה שלי באה ממקום שבו כל הריון מבחינתי הוא הישג, כי לנו לקח 8 שנים..
חשבתי הרבה על המקום הזה שלך , אמנם עוד ילד ועוד חיים אבל מה יהיה המחיר שאת תשלמי.
לכן , שוב מתנצלת על התגובה מאתמול. אני בטוחה שעם האינטואיציות החזקות שלך את תדעי במה לבחור.


אל תהיי קשה עם אביך. התגובה שלו באה מפאניקה ומדאגה לך.. קשה מאד להגיב אחרת בסיטואציה כזאת.
מאחלת לך שבוע טוב

[פרודה*]

תודה שוות נפש על התגובה. אני רואה גם מפה וגם מסביבי איזה נושא טעון זה. (וגם מתוכי, כמובן). לא מובן מאליו, וגורר תגובות רגשיות עזות.
אני חושבת הרבה על המחיר שאשלם, אם אבחר כך או אחרת.
ממש מקבלת פה שיעור בבחירה, בלקיחת אחריות, ובאמונה עצמית.
לכל החלטה שלא אקח.

אל תהיי קשה עם אביך. התגובה שלו באה מפאניקה ומדאגה לך.. קשה מאד להגיב אחרת בסיטואציה כזאת.
אתמול היתה שיחת הבהרה בטלפון. עם אשתו עוד לא הובהר, איתו יותר.

[פרודה*]

תוהה ביני לביני:
האם יכול להיות שילד היא לא כמיהתי העמוקה? האם ילדה אחת מספיקה לי כרגע? כי למשל, זוגיות זה משהו שאני רוצה מאד. תמיד רציתי. גם ילדים אבל אחרת. אולי הדימוי שלי את עצמי מתמוטט לו לאיטו אל מול עיני בזכות ההריון הזה?
זוכרת שכשהבנפרד הודיע לי שלא רוצה עוד ילדים איתי (חודשיים לפני שהחלטנו להפרד), אמרתי לו באופן נחרץ שאם כך יש סיכוי שנפרד... האם זה היה תרוץ בשבילי לעזוב אותו? לבנות לעצמי דימוי של רוצה ילדים בכל מחיר?
כבר לא זוכרת מה רציתי, איך רציתי... מה היה חשוב לי... מה עכשיו חשוב לי.

[הגבירה_בחום*]

ממש מקבלת פה שיעור בבחירה, בלקיחת אחריות, ובאמונה עצמית.
ממש..!
וגם רציתי להגיב כבר אתמול על דברים שנכתבו כאן, (רק שלא הצלחתי להכנס לדף כראוי):
רוצה רק להגיד שאני מרגישה ששום דבר בעולם הזה איננו קורה סתם. יש כוונות ומטרות סמויות מן העין.
שום דבר בעולם אינו קורה סתם, והשעורים מסתתרים בכל פינה, ואף אחד לא באמת יודע מהו השעור שצריך ללמוד פה. אין כאן תשובות בסוף הספר כמו שהיו בסוף ספרי אלגברה כשהיינו ילדים, שאפשר לדעת מה בסופו של דבר התשובה הנכונה והאם צדקנו או טעינו בפתרון הבעיה.
מי יכול לומר אם השעור שלך הוא לבחור לשמור את העובר או אולי דווקא לקבל החלטה אחרת? אף אחד, חוץ ממך.
מה שבטוח בעיני, שיש פה שעור בבחירה ממש כפי שאת יודעת, ופתח לעוד קפיצה גדולה פנימה ומתוכה לגדילה פנימית נוספת. ומה שבטוח (בעיני (-:) הוא שבצידו האחר של כל התהליך הטעון שאת עוברת תהיי אישה אחרת, חזקה יותר, מחוברת יותר, ברורה יותר עם עצמך ורצונותייך.
האם יכול להיות שילד היא לא כמיהתי העמוקה?
ואת כבר יודעת שעם המשפט הזה אני מאוד מאוד מזדהה (-:
ולסיום: את אישה כ"כ מודעת, וכ"כ מחוייבת לתהליכים שאת עוברת, כ"כ מתבוננת ומתעקשת לראות גם אם המראה שאת רואה לא מוצאת חן בעיניך ש אני בטוחה שעם האינטואיציות החזקות שלך את תדעי במה לבחור
(())

[עולם_ומלואו*]

_מה שתחליטי יהיה נכון לך לבתך לעובר ולחיים של כולכם

מקווה שתחליטי מה שאני הייתי מחליטה במקומך_

לגמרי. גם ממני.

[פרודה*]

תודה למגיבות.
גבירה יקרה, העלית דמעה בעיני. זה מדהים. ההריון הזה, אחרי שיצאתי מהשוק, מביא איתו שאלות מהותיות לגבי נושאים חשובים.
הנה, בתחילתו של הדף הנוכחי, הזה, הצהרתי שנפרדנו כי הוא לא רצה עוד ילדים וזמני דוחק בי.
והבוקר קמתי עם תחושה שזה לא לגמרי מדויק.
ומה שמדויק - שנים היה קשה לי לעמוד מאחוריו. אבל הנה - אצהיר על זה מחדש.
אני בחרתי בפרידה מהאיש שבחרתי לחיים - כי הוא לא רצה אותי. כי הוא לא בחר בי. וברור שלא ירצה גם ילד. אבל קודם כל זה - זה.
וכמה קשה לי להודות בזה. להודות שאני שווה שיבחרו בי. שאני שווה משהו. וכן, לא הולכת עם מי שלא בוחר בי.
^{(טוב, נא לא לכתוב כלום לגבי העובר שבחר. תודה. זה קשה לי גם ככה)}
השאלות המהותיות הקיומיות שאני ניצבת מולן מצמררות אותי.
אני יודעת שאני רוצה ילד, אבל דרך התשוקה הזוגית. לבנות קן עם אבא ציפור.
ובעודי מפרקת קן אחד, פתאום הוטלה לה ביצה מציפור שלא יהיה אבא.
לא בטוחה שאני רוצה ילד כך. אין לי שום שמחה עתידית לצפוי לי (נכון למה שקורה היום) עם המחשבה על העובר הזה שנכנס לתמונה.
כן. מי יכול לומר אם השעור שלי הוא לבחור לשמור את העובר או אולי דווקא לקבל החלטה אחרת?

לא - ילד - בכל - מחיר.... ווווווווווווווווווףףףףףףףףף זה היה לי קשה לכתוב.

מדהים. לא חשבתי שאצטרך לעמוד מול המראה הקשה הזו, בכנות כואבת.

[פרודה*]

עולם ואיילה, קודם כל תודה על התמיכה.
יחד עם זאת מעניין אותי, למה כתבתן: מקווה שתחליטי מה שאני הייתי מחליטה במקומך
הרי אנחנו לא אותו אדם, ללא אותו רקע, לא אותן נסיבות חיים?
למה תקוו כך?

אין לי ספק שאם אתן הייתן במקומי הייתן מחליטות מה שטוב לכן.
לא?