מדור קיטורים על המאהב...
הטלפון לא עושה לנו טוב. למרות שכל שיחה יכולה להתנהל שעות, עדיין, משהו במרחק, בדיבורית, באמצעיות הזאת - לא טוב לנו.
לא דיברנו מיום שישי ועד היום (שהוא מגיע לאזורי). כבר אמרתי שמאז שאני מכירה אותו, הוא מגיע בימי שני ושלישי לאזור, ואני "זוכה" בו לשעה עד 5 שעות בד"כ ביום שני. הוא לא יכול לקבוע איתי מראש. כי ככה הוא. כמו הפרוד העתידי.
קשה לו להתחייב. מצד שני, הוא יכול לבקש שאשמור לו את הערב, שאעשה כל מאמץ לפגוש, שהוא רק קופץ ל... וכו'.
עם השבועות של ההכרות הבנתי שהוא נועד לריפוי חלק אחד בתוכי. אין צורך לצפות ליותר מזה (וגם אם כן, נכונה לי אכזבה גדולה). חייתי עם זה בשלום בשבועות האחרונים, בעיקר לאור המפגשים החזקים מאד - כשכבר נפגשנו.
בשבוע האחרון, לאור ההדרדרות שלי

והכאב שאני חווה, אמרתי לעצמי, שאם הוא מגרש להתאמן עליו אז אני רוצה להתאמן על עוד משהו: על הדבר הזה שאם יצא להיפגש אז יופי, ואם לא גם יופי. וגם, לתת לו לרצות להפגש. לתת לו לבקש ממני את הזמן שלי ולא רק בין הזמנים שלו....
החלטתי שאני לא שואלת כלום על מפגש ביננו, אם נדבר.

- לא עמדתי בזה. הוא התקשר מהדרך, ללא שום קביעות. שום רצונות. ואני לא עמדתי בתרגול הזה.
רציתי לדעת אם אנחנו נפגשים. האם יש רצון... ולדעת איך לתכנן את היומיים הקרובים. ומה גיליתי?
שאני רוצה לראותו, ושוב מוכנה לתמרן את הזמן שלי לכך.
איך שלא ניסחתי את זה, יצא מצ'וקמק. למשל: "כן, גם לי לא נראה שיצא היום. אני עם הבת שלי כל היום, מ-עוד חצי שעה" ואז, מתחילה לספר לו על ה"חורים" בלו"ז שלי כדי שאולי ירצה להכנס לאחד מהם...
ושוב מוצאת את עצמי נופלת להמתנה. אני אחכה למסר ממנו. שהוא יתקשר, אם ירצה... אווווף!
נושמת עמוק. לא נורא, נפלתי פה. לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות לתרגל.
מאחורי הכל, יש גם את הפחד שאני אשאר בשבועות האלה ללא ה"אקמול" שלי, ושלפרוד שלי יהיה את האקמול שלו, שכ"כ זמינה לו... מפחדת.
לא לתת לו לפחד לנהל אותי.... אוף. לנשום, לנשום...