בני בן שנה וחמש וכמעט כמעט שאינו מחקה תנועות כלל.
מה זאת אומרת?
הוא אינו מוחא כפיים ולא עשה זאת מעולם, לעיתים רחוקות מנופף לשלום אבל גם אז, עושה זאת כמי שכפאו שד, כאילו הגוף שלו מכריח אותו לעשות את התנועה המשונה הזאת נגד רצונו. אינו זורק כדור, ובאופן כללי, איננו תלמיד מצטיין ככל שמדובר בצ'ט- ליסט המקובל (לפני שתישאל השאלה- אנחנו, וביחוד אני - אמו, שתמיד היתה תלמידה מצטיינת וילדה ממושמעת באופן כללי, מוחאים בפניו כפיים ומנופפים לו ל-"בי - בי" שהופך להיות על גבול ההסטרי, ככל שחולף הזמן. כלומר הילד כן נחשף לתנועות).
הוא גם לא עושה כל מיני "עשר אצבעותים" כאלה אפילו שמאוד אוהב וצוחק כשעושים לו וגם מרים לנו לפעמים את הידיים ומסתכל עלינו מחייך שנשיר לו את השירים האלה, ולפעמים אומר- "סי" שזה שם הקוד ל"שיר" או "סֶה" שזה "גשם" (היינו- גשם גשם משמיים).
לעומת זאת, ג'סטות אחרות כמו "כיף" ליד (Low-five), ראש לראש, נשיקה אסקימוסית ועוד כמה, תפש ממש בקלות ובגיל די צעיר, פשוט משום שהן הצחיקו אותו. בנוסף, מבחינה מילולית נמצא, נדמה לי, פחות או יותר עם בני גילו, יודע לבקש במילים "סיפור" ואף נוקב בשם הספר (בשפה שרק אנחנו מבינים
), יודע לבקש "קקי" (לפעמים..), יודע להגיד כשמסיים את האוכל ועוד. וגם אומר "בי- בי", כלב, סוס וכו', הדברים הרגילים. ולפעמים גם סתם מילים רנדומליות שהוא מנסה לחקות.ככה שעד לא מזמן לא חשבתי בכלל שיש בעיה, אמרתי- בסדר אז הוא לא מוחא כפיים, גם כן ביג דיל.
לפני כחודשיים- שלושה הצטרפנו שנינו למעין חוג תנועה כזה של ילדים בגילו ועד גיל שנתיים, ושם נוכחתי שבעצם הוא די היחיד שלא חוזר על שום תנועה של המדריכה: לא ידיים למעלה, לא לקשקש בקשקשן, כלום. כאילו העובדה שכולם עושים את התנועות הללו לא נוגעת לו.
בנוסף, בסוף החוג, איכשהו, כל הילדים מבינים שצריך לקחת את הצעיפים והפעמונים וכל שאר האביזרים ולשים אותם בקופסא הגדולה והוא ממש לא. אם מניחים מולו את הקופסא ממש מול הפנים אולי יש סיכוי שהוא ישים בה את מה שיש לו ביד. אולי. גם קודם לכן, יש מן קטע כזה שכל דבר שהמדריכה מוציאה הילדים הולכים ולוקחים והוא לא (אני מביאה לו). בקיצור בחוג הזה הוא נראה ממש מחוץ לעניינים.
זה כאילו שאר הילדים מבינים איך מצופה מהם להתנהג ואינסטקטיבית מתנהגים כך, והוא לא. לדוגמא, אתמול הביאו לחוד מעין גיגית מלאה באורז תפוח שבו היו כלי קיבול שונים. כל הילדים ישבו מחוץ לגיגית ושיחקו עם הכפות והקערות באורז התפוח ורק הקטנצ'יק נכנס במלא הדרו הישר לתוך הגיגית ושיחק שם.
אז מצד אחד, אני אומרת לעצמי, טוב הוא אינדיווידואליסט, הוא עושה כישר בעיניו ולמה בעצם שילדים בגיל הזה יפנימו איזה שהוא תכתיב חברתי וינהגו לפיו? עצם הציפיה כבר מגיל כזה לנהוג כמו כולם היא מעוותת. ומצד שני, באמת נראה לי שלרוב בני האדם יש איזה שהוא אינסטיקט, איזה משהו קדמוני שיושב במוח ודוחף אותם להשתייך, להתנהג כמו ששאר הסביבה מתנהגת. ונראה לי שהדבר חזק במיוחד דווקא בגילאים הצעירים הללו שבהם אין ממש בחירה אם וכיצד לנהוג, וחלק ניכר מן ההתנהגות נקבע על פי הדחפים הקדמוניים הללו ואצלו מאיזו שהיא סיבה זה לא בא לידי ביטוי.
עוד אציין,
אנחנו נמצאים בניכר. מדברים עם הילד עברית (בחוג מדברים בשפה אחרת, לא יודעת אם זה רלוונטי), הקטנצ'יק איתי בבית וזו גם הסיבה שבגללה התחלנו ללכת לחוג (אמי וחמותי נלחצו מכך שלילד אין כל חברה מלבדי ומלבד בעלי, ושהוא משתעמם ו"מסתובב בבית כמו בכלוב").
בכל פעם שאנחנו חוזרים מהחוג הזה אני מוצאת את עצמי בתחושות די קשות ובמבוכה רבה. בבית הכל נראה על הכיפאק ושם הוא נראה ממש חריג.
אגב, הוא מאוד אוהב אנשים, מברך כל זבן ונותן שירות ב"הי" ו"בי" ומאוד חייכן לכולם, בכלל (טפו טפו טפו, חמסה חמסה [איך זה שאין אייקון כזה?]) ילד אופטימי ומבסוט.
כתבתי די הרבה כדי לתת איזה שהיא תמונה כללית, יש עוד דברים שלא יושבים לי עכשיו בראש וגם לא רוצה להעמיס.
) ומי שעזרה לי הכי הרבה הייתה פיסיוטרפיסטית שהרגיעה אותי שהכל נורמאלי ובסדר...
) ואני ממש לא אוהבת את עצמי ולא נהנית להיות כזאת ולא נהנית שאחרי כל אמירה כזאת אני מתבשלת עם עצמי ומרגישה חלשה ומעורערת.
- לדוג' לא אוכל עדיין עם כפית (מגיל צעיר מאוד מתעקש לאכול לבד בידיים ולא מוכן שיאכילו אותו, כך שהתנסויות עם כפית היו לו ממש מעט) וגם לא אומר "לא" (אבל אומר כֶּה כששואלים אותו אם הוא רוצה לעשות משהו שהוא אוהב 
)
.