פנאי שלנו כמוצר צריכה

[נעה_זני*]

בכל פעם שמגיע חג,וחופשה משפחתית מתחילה לדרוש את תשומת ליבנו ,אני עוברת כמה שלבים: ההתעלמות מלוח השנה -לא מתככת תוכניות לא מכירה בחג המתקרב ממשיכה בשיגרה ,אתרי החדשות וההורות מתחילים לפמפם את שלל הבילויים המצפים למשפחות בחג : טיולים ,פסטיבלים ופעילות מיוחדת להורים וילדים קרי :הליכה קצרה בשביל מסומן הליכה חזרה לחניון עצירה במסעדה מזרחית בליסה ונסיעה חזרה בנוף היפה. פסטיבלים : דוכני מכירה של שטויות עומס בחניה המוני הורים וילדים מחפשים מה לעשות עם עצמם, הפעלות שכוללות דוכן יצירה(לבנות ) שבדיוק כשהגענו נגמרו בו חומרי היצירה , גדי וארנבת מרוטים עד אובדן חושים בפינת הליטוף ,ורמקולים רועשים מנגנים גלגל"צ למנגינת ליבי ,מזכירים לי את אימי השלטון הקומוניסטי בסין.
הפנאי שלנו הקדוש הפך מוצר צריכה.
חברות מזהות את הפחד של ההורים מלהיות עם ילדיהם , עסקים קלטו שאנחנו חוששים מהפנאי שלנו.וממהרים להציע סיפוקים מידיים באצטלה של זמן איכות .
הפכנו מוצרי צריכה- אנחנו והזמן שלנו, בוהים מסוממים באירועי הראווה , עומדים הלומי רעש בפקקי סוף היום . העיקר שהילדים התעייפו ונרדמו במושב האחורי.
יש מקום שמחכה אחרי הפחד ,אחרי ה'משעמם לי ' יש מקום שהוא כולו נוכחות בזמן .
הדרך אל המקום הזה עוברת בשביל צר ולא מסומן , השביל שביננו -אינטימי משפחתי עולה ויורד , כדי לעבור אותו משאירים מאחור את ה'צריך' מתעלמים מהקולות שאומרים שבמקום אחר כולם נהנים ורק אנחנו לא ,פותחים דלת ויוצאים לשכונה לגן שעשועים ,הולכים ברגל קוראים ספר יחד במיטה באמצע היום , חסדים קטנים של פנאי .
והעיקר לא לפחד כלל .
חג שמח.
הפוסט המלא כאן: http://noa-photographer.blogspot.com/20 ... g-[po]post 25[/po].html

[אילה_בשדה_הדגן*]

מסכימה .
לי בעיקר מפריעה הצפיפות.
אין מצב שאני נתקעת בפקקים ובהמונים . ברוך השם יש לנו פה יופי של בית וחצר.אנחנו עובדים בגינה ,מסתלבטים ,מלטפים את הכלבים והחתולים שלנו ונהנים יותר מלנסוע לטיולים ובטח מלחו"ל.

אני כן מסתכלת על לוח השנה כדי לגלות מתי עדין אין חופש, אבל מזג האויר מתאים לטיולי פריחה,נחלים,ים וכ'-פרווילגיה של ח"ב

[גם_אמא_של_אורי*]

נועה, כתבת מקסים!
קוראת אותך בדיוק שחזרנו מהשכנים ששבו מחופשת פסח עתירת חוויות עם חברים....
הזכרת לי לשמוח ולהיות שלמה וגאה בנטיה שלנו לבית, לקרוב ולאינטימי .

באיזו תוכנית שראיתי שלשום דובר על הצורך שלנו בהשווצה לשם הנאה. על הנטיה לספר ולהתגאות בהנאתינו (להפוך אותה להצלחה) על מנת להעצים את ההנאה. וזה מתקשר לי קצת לזה...
אני חושבת שזמן פנוי "רגיל" בבית גם אם הוא מאד נחשק ומהנה, "מצטלם" פחות זוהר בעיניים חברתיות (לעומת חופשה/פסטיבל וכד') ולכן יש אולי פחות גושפנקא (שלנו לעצמנו) להתייחס אליו כאל חוויה מהנה.

[אמא_אינקובטור*]

נעה, כתבת מאוד יפה. מהזוית שלי בחו"ל, כאן יש הרבה הרבה פחות פחד של ההורים מלהיות עם ילדיהם, בין היתר כי בשגרה נמצאים פיזית עם הילדים, ובבית, הרבה יותר מאשר בארץ. יש כמה מועדים בשנה שבהם יוצאים עם שאר ההמון (יום העצמאות, אירועי טרום-כריסמס ועוד כמה פסטיבלים) אבל גם זה נסבל כשזה (א) פעמים ספורות בשנה (ב) נעשה במזג אויר קריר ו-(ג) בהרבה פחות צפיפות, דוחק ורעש.

[פלוניתית*]

מקסים. שפוי . נכון.