ליאורה כתבה:
_נראה לי שיש כמה סיבות לכך שנשים מסוימות נרתעות מהמונח "פמיניסטית", ואמנה כמה מרכזיות:
א) חוסר ידע והבנה מה משמעות המונח
ב) האמונה המוטעית שכבר אין צורך בפמיניזם
ג) חשש מלעג ומסטיגמות שליליות.
ד) נשים מחונכות מילדותן להיות נעימות, נחמדות, מפייסות, מרַצות, לא אסרטיביות, תומכות, נותנות, מזינות וכו' וכו' וכו'._
ואלה הסיבות
שאני רואה לרתיעה מהפמיניזם:
א) אקדמיזציה בלתי נסבלת של הפמיניזם, שימוש במילים גבוהות מדי, שלא מתחברות להווייה היומיומית ולרגש של נשים רבות.
וגם מחסור בפמיניזם רגשי, מהלב.
ב) התרכזות יתרה במילים על חשבון מעשים.
ג) מחסור במסלולים להעצמת נשים דרך עבודה אישית והגדלת המודעות העצמית ותחושת השליטה בסיטואציות יומיומיות - משהו שדווקא ב"באופן טבעי" יש בשפע: שאלות מדרבנות בסגנון "למה דווקא הסיטואציה הזאת הקפיצה אותך" ו"איך תוכלי לבוא אליה ממקום אחר, מהתייחסות אחרת". כי אמירה כמו "השלום מתחיל בתוכנו" היא אמנם פלצנית נורא, ואפילו מניפולטיבית כשהיא מוּצאת מהקשרה, אבל מה לעשות שכגישה אחראית ורצינית - היא הגישה הפורה והאפקטיבית ביותר המוכרת לי.
ד) פנייה לסמכות חיצונית על חשבון שינוי אישי - זה מתקשר לסעיף הקודם: מישהי פנתה לפורום פמיניזם עם חווייה שהיתה על גבול ההטרדה המינית (כלומר: ההרגשה היתה של הטרדה, אבל פורמלית זה היה בשטח האפור והבלתי ברור של יחסי אנוש לא נעימים). העצה היחידה שהיא קיבלה שם היתה: "תכתבי לעיתון". "תכתבי לממונים" "תכתבי להנהלת הקניון". האם רק לי נדמה שיש פה
אנטי העצמה? במקום לעזור לה למצוא את הכוח בתוכה כדי להגיב בשעת מעשה למטריד גס רוח, או להסתלק מן המקום, או להישאר אבל להתעלם בלי להניח לזה לפגוע בה התגובה היחידה היתה "תגידי אותו למורה". כלומר: לבעל סמכות. כלומר: היא חלשה מכדי לעשות עם זה משהו בעצמה.
עכשיו, ברור שאי אפשר לפתח גישה כזאת מהיום למחר, ולכתוב למישהו אחר זה פתרון ביניים לא רע, אבל אף אחת לא ניסתה לעודד אותה לפתח בתוכה את היכולת הזאת. וכשאני אמרתי משהו בעניין התגובות היו "במצב כזה אי אפשר להגיב מהראש". מה זה קשור לראש? זה קשור ללב, לתפיסה עצמית, למודעות עצמית, לפיתוח תחושת ערך וחוזק פנימי.
ה) מחסור בפמיניזם גופני: יש הרבה דיבורים על "איך החברה מדכאת אותנו דרך הגוף", אבל בלי יצירת אלטרנטיבה של תהליך היכרות אינטימית עם הגוף והערכה מחודשת שלו. למה אני צריכה להתווכח עד קוצר נשימה עם פמיניסטיות על הפוטנציאל של גישה כמו
מודעות וסת ? למה הן לא קופצות עליה ומכניסות אותה לקטלוג הפמיניסטי הבסיסי?
ו) הזנחה של הומניזם כללי, תוך כדי טיפוח של "פמיניזם" צר אופקים שמתמקד אך ורק בסוגיות נשיות, ומתעלם לפעמים מתמונה אנטי-הומניסטית שלמה. (להזכירכם, הפמיניזם צמח כענף של ההומניזם).
עוד אספקט של זה: הדרת גברים מהשיחה הפמיניסטית בטענה ש"אתם לא מבינים". גבר אחד מקסים שאני מכירה דוכא עד עפר במסגרת לימודיו לעבודה סוציאלית, כיוון שגישת המרצות היתה פמיניסטית מהזן הרועש, והוא הרגיש צלוב ומואשם בפשעי כל הגברים מדי יום ביומו. כל פעם שמשהו בחברה לא בסדר - זה באשמת הגברים. אלימות במשפחה - יש. אונס - יש. תאונות דרכים - יש. מדברים על בעיות של מיעוטים - אז תמיד הביאו כדוגמה את המיעוט הנשי המדוכא. הוא נחנק. וזה גבר שהיה פמיניסט, שהיה אמור להיות בעל ברית שלנו ושותף לדרכנו. אבל הן פשוט הבריחו אותו.
ז) ומעל הכל: גישה תבוסתנית. המון קיטורים. פורום פמיניזם ומעמד האשה בתפוז נראה יותר מכל כמו דף אחד ארוך של
מעצבן לראות מסביב. פחות מדי "מה אנחנו עושות כדי לשנות". ביומיום. בכל התנהגות קטנה שלנו, בכל מפגש שלנו עם הזולת. ושוב - זה משהו שאפשר למצוא בשפע דווקא בדפים מסוימים של
באופן טבעי. (בשפע - כלומר יחסית לחברה הכללית. עדיין יש, כמובן, מקום לשיפור
)
ובהקשר הזה - די הצחיק אותי איך ליאורה כתבה על כל הסיבות למחסור בפמיניזם הממוקמות בנשים, או בחברה, אבל בכלל לא ניסתה לראות סיבות שמקורן בפמיניזם. הצחיק, אבל העציב.
אישית, זה לא גורם לי להיות פחות פמיניסטית ממה שאני ממילא. זה רק עולה לי על העצבים.
.![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
).
(ואגלה לך סוד: כשאני כותבת על פמיניזם וכו' בא לידי ביטוי הצד הרציני שלי. אבל יש בי הרבה צדדים אחרים, כולל צדדים שטותניקיים שרוצים כיף בלי מחשבות עמוקות מדי, בלי ניתוחים אינטלקטואליים, בלי פאלסף).