פיץ מציץ

אנונימי

@} @}
"מייל שלי" mailto:[email protected]

איך אגדיר את עצמי?
בן זוגה של פיצה והתוספות , אבא של פיצ פונת .
עוזב קיבוץ, למדתי הנדסה וחשבתי שאעבוד בזה - עכשיו מתכנן להמשיך בחינוך הביתי כל כמה שיתאפשר (כסף, רצון של פיצ פונת והאחיות העתידות להופיע, רצון שלי...)

אדם, ישראלי, יהודי לא דתי, ספקן.

אוהב לחשוב, אוהב אנשים.

אוהב טבע, מתחשב.

מתאים לי דף בית אישי , פה ניתן לאוורר כל מני מחשבות וכיוונים, אולי זה גם יהיה דף בלוג .
למה חינוך ביתי?

קודם כל, ראוי להדגיש ש פיצ פונת עדיין קטנה מאוד.
עדיין, כבר מיד אחרי שנולדה, הייתי מסתובב איתה כל בוקר (היה לנו טיול בוקר קבוע - אני, פיצ פונת והכלבה), מסתכל על העצים, הגינות, העולם בכלל, וחושב איך הייתי רוצה ללמד אותה על פריחה וצמיחה, איך כשרק תגדל קצת אתחיל לנהל איתה יומן מצולם של מחזור הצמיחה של כל האורנים שלידנו, איך אלמד אותה על כל החיות שמסביב...
תוך כדי שאני מסובב את הגוזלון במנשא לכיוון של כל פרפר ועוצר להסבר ליד כל פרח (טוב, לפחות ליד הפרחים שלא נמצאים ליד איזה אמסטף עצבני ו/או ערימת זבל), חשבתי על זה שאת הדברים שבאמת נשארו איתי, הדברים שלא הצטרכתי לחזור וללמוד אותם מהתחלה, למדתי ליד המסגרת של בית הספר, לא בתוכה. אבא שלי היה ועדיין הינו חובב טכנולוגיה, והוא העביר את זה לי. כבר מגיל קטן נהניתי לפרק דברים, הרבה פעמים גם להרכיב בחזרה. זכורה לרעה במיוחד הפעם בה הורשיתי לפרק מחשבון, ופירקתי באופן יסודי ביותר את המחשבון הלא נכון מה שגרר זעם נורא - אבל הפעם הזאת זכורה בעיקר כי היא היתה הפעם היחידה בה כעסו עלי ככה.
הייתי ילד סקרן. אני עדיין ילד סקרן. למדתי בבתי ספר טובים, התיכון שלי היה מצוין. ובכל זאת אני זוכר היום יותר את כל מה שלמדתי מאבי, מאמי, מהמחנכים שלי - מחוץ לשיעורים.

מענין להזכיר שלמרות שאבא שלי השפיע עלי המון מבחינת כיוון בחיים וערכים, וגם לימד אותי המון פרטים ונושאים - -קשה לו מאוד עם הרעיון שאני רוצה לחנך בבית. הוא עדיין מקווה שאני אתבגר ואצא מזה.

טוב, לפנ שאצטרך להיות

, אני הולך...

ומה לגבי פרנסה?
שאלה קשה... אחרי כל כך הרבה זמן בבית, מצד אחד התאהבתי בחופש. מהצד השני, אני שונא את הניוון. אני מקווה כל כך שהתחלת עבודה בכיוון כלשהו תגרור איתה עוד הרבה כוח ויצירתיות בהמון כיוונים ותחומים. אמנם, מדובר רק בעבודה חלקית, כרגע, אבל אני בהחלט מקווה שאמצא משהו שהוא גם מענין, גם מאתגר, גם ניתן להפוך אותו למשרה מלאה כשארצה, וגם רווחי.

כמו מה שכולם רוצים: להיות בריאים ועשירים

אתגר חדש: להתפרנס.
למדתי הרבה, לא ממש נהניתי, סיימתי את הלימודים ומצאתי שאין לי מקצוע. לא משהו שאפשר להתחיל לעבוד איתו, לא כמו שאני רוצה. צריך עכשיו להסביר לעצמי שכמה שאני לא אתנגד, אני צריך לבחור סוף סוף כיוון, להחליט לעשות את זה טוב, ולקפוץ למים... אחרי כל כך הרבה שנים, הספקות אוכלים מכל עבר. יש מליון תירוצים (הרצון שלי להיות בבית עם פיצ פונת לא מספיק טוב?) למה אי אפשר, וקשה, וזה לא אני... אולי סוף סוף הכורח מתחיל לתת את אותותיו ולהעיק עלי. נו טוף, אין ברירה, נצטיין

פרק נוסף בסדרה: למה טוב שיש ילדים.
והפעם, פיץ מספר למצלמה (טוב, למקלדת. אבל זה עדיף, לא צריך להתגלח) איך פיצ פונת בעצם מאלצת אותו להתגבר על פחדים וחששות.
אני רוצה שיהיה לה אבא הכי טוב. מודל של מישהו שהיא מעריצה לפחות עד גיל 4, שכשתתקל בקושי תחשוב על דוגמה לזה שאפשר הכל. כדי להראות לה את הדוגמה, אני צריך להאמין בזה, ולממש את זה.
Et Voila - קופצים למים! אני מתחיל לראשונה מזה הרבה זמן להבין איך אני יוצא מסבך החששות. מתחיל לראות כיוון, גם אם ההרגלים הישנים לא ממש נותנים מנוח ובטח שלא מקילים עלי את הדרך. אני מתיישב ליד המחשב לעבוד, חלפו שלוש שעות והנה עשיתי סיבוב גדול במקום - התקנתי, שיפרתי, קראתי... ולא התקדמתי. אני רואה את זה כחלק מאיזו תרבות מוטמעת של חיפוש אמצעים חיצוניים לפתרון בעיות, או לפחות להקלה עליהם, או לפחות לדחיית הקו המת לפתירתן. במקום להתמודד עם הבעיה הקשה, אני מחפש איך להקל ולהקל עליה, אובד בסוף במערבולת של שיטות ואמצעים ועצות וספרות ומה לא, שכל אחד מהם אולי קידם אותי בקצת, אבל לכיוון אחר. הבעיה המקורית יושבת לה בשקט בעמצא, לא מנוצחת, לא מטופלת, והרבה יותר פשוטה מכל המאמץ שהשקעתי בהתחמקות ממנה. אבל מה, מפחידה.

הבנה שצצה לא מזמן היא שכנראה נשביתי בהסתכלות על האבהות, בה אני נראה לעצמי הרבה יותר טוב מאשר בתחום המקצועי. אני לא מושלם בשום מקום, אבל נראה לעצמי וכנראה גם לזוגתי כאבא טוב הרבה יותר מכל אבא שאנחנו רואים מסביבנו, ובכלל הורה טוב יותר מהרבה מההורים שמסביב. הלואי שזה היה גם המצב בתחום המקצועי...

קשה לי לכתוב פה. לא בגלל שיש לי השגות על האכסניה (אין), אלא בגלל שכל מה שנכתב מאבד מנכונותו, מהתאמתו, מהרצון שלי לפרסם אותו בערך חצי שניה אחרי "הוסף לדף". לאיש כמוני עקרון ה צ'יק צ'ק עוד יותר קשה, כי תמיד אפשר לתקן ולערוך אז מתי די?

<פיץ לוקח אוויר>

אני יושב עכשיו מול השארית האחרונה לתואר, שפעם רציתי בו יותר ועכשיו הוא הרבה יותר פונקציונלי מאר ציון דרך כלשהו. אי לי כוח לגמור אותה, ואני נתקל בה ראש בראש כל הזמן, מסתובב קצת, ממשיך לסבול ובקושי מספיק משהו. שאלת השאלות היא: איפה הכוח? רק לא מזמן (כמה חודשים) עבדתי בעבודה מ ינת (וזה לא "צוי" שחסר שם), ודווקא אז ישבתי המון, עבדתי יומם ולילה והייתי די פרודוקטיבי (במגבלות הבוסים שלי, שכיוונו אותי לכיוון חסר תועלת). אז מה קרה? הרי חשוב לי מאוד לסיים כבר, רהבה יותר ממה שהיה חשוב לי שהעבודה ההיא תתבצע.

כנראה שבעיה נוספת היא חוסר ההכוונה. כיוונתי גבוה, ולקחתי על עצמי אתגר שמרוב אתגריות לא לימד אותי הרבה, חוץ מאשר איך זה לא להצליח (לא תודה, יש לי כבר אחד כזה). נו, אין דבר, עוד כמה ימים וזהו.
< @} - שיהיה>

אתה יודע שאני לא חסידה גדולה של השתפכויות רגשיות באינטרנט, אבל רציתי להגיד לך שאני מאוד אוהבת אותך.
שבפעם הבאה שתפתח את הדף שלך תראה את ההודעה ממני ואולי דווקא היא תתן לך סיבה וכח להמשיך.
ו- @} גם ממני.

אתה יודע שאני לא חסידה גדולה של השתפכויות רגשיות באינטרנט
למרות שאת לא חסידה, הצלחת לרגש אותי מאוד, אז אולי יש בזה משהו

...

מקשיבה.
כל פעם באה לבקר, קוראת את המילים שלך.
מרגשות. כן, כן. הכנות.
הפעם החלטתי לסמן לך.
אז הנה, גם ממני @}
אני לא מושלם בשום מקום, אבל נראה לעצמי וכנראה גם לזוגתי כאבא טוב הרבה יותר מכל אבא שאנחנו רואים מסביבנו, ובכלל הורה טוב יותר מהרבה מההורים שמסביב
בעיניי, זה העיקר.

<היי פיצה (-: >

גמני קוראת.
מרתק

איזה כייף לנו שיצא לנו להכיר אותכם,
וזוהי רק ההתחלה
(-:

מה כמה ימים של הזנחה יכולים לעשות...
קצת התרכזתי בדברים אחרים, לא ידעתי איך ומה לכתוב אז החלטתי לא להסתכל בדף. והנה, אני פותח וכולם אמרו שלום! תודה, תודה לכולם.

המעבר מתחיל לקבל צורה ממשית מאוד, אחרי שכבר סגרנו ליד איזה קיר בדיוק מעמידים את הקרטונים מתי. סוף סוף עבר שלא מפחיד אותי. הבעיה היחידה שלי עם המעבר היא איך עושים את זה פיזית, בעיקר את האריזה, ואיך לא נהיה מעמסה גדולה מדי על אמא שלי, אצלה נתארח בתקופת התפר שבין הבתים. בניגוד למעברים קודמים, הפעם אני כבר מת לצאת מהמקום הזה, להשתחרר. מוזר שדווקא עכשיו, בשבועות האחרונים, כשאנחנו פה ממש על זמן שאול, מתהדקים הקשרים. היום שוב ביקרה אצלנו ר., חמודה להפליא (ופנויה. אנחנו מחפשים), חבל לי מאוד שלא נמשיך להתגורר בכזאת קרבה אליה. אני נהנה מהעובדה שיש פה אנשים שאפשר לבוא ולדפוק להם על הדלת, להכנס ולשבת. לא שלא יהיו כאלה בבית החדש (שרית, תתכונני!) אבל אם יש משהו עצוב בלצאת מכאן זה האנשים האלה, כל השלושה. בעצם לא עצוב, אולי רק עגמומי. המקום הזה חידד לי הרבה תובנות, ביגר אותי, אולי גם הראה לי שהחיים יכולים להיות כל כך מנוונים עד שהייתי חייב להתחיל לפעול, להניע, להדליק את הכבשן הפנימי. ממש לא גמרתי את התהליך, אבל הא בהחלט מתקדם.

אני מאוד אופטימי. כדרך חיים, ובטח שעכשיו.

--חייב ללכת: המשך, עוד היום, בקרוב --

המעבר מתקרב, נעשה ממשי, לוחץ. היום כבר נתחיל עם הקרטונים. אני מסתכל מהחלון (רואים קודם כל כביש בטחון עם גדר, ומיד אח"כ יער אורנים, ובאופק יש גם המון בתים פזורים בעיקר בכפרים פלסטינאים. מענין -
מה הנוף בבית החדש? יש מרפסת מחדר השינה, נרה לי שעם כיוון טוב לשקיעה.
היה לי יום ממש מבולבל, נכנסתי עמוק מתחת לשמיכה כדי להתבודד מההפרעות שבחוץ, והנה - ההפרעות כולן מבפנים. כל המחשבות מתערבלות כמו במיקסר, נתפסות לרגע על הדפנות כדי שאפשר יהיה ראות צל של הבנה, ושוב גררות למערבולת.

מאוד כעסתי על העולם, על הכל, אבל לא משהו מיוחד. הכעס הכי גדול הופיע אוחז בעקבי ההבנה שאין מה לעשות, זה לא יפתור כלום, וצריך לצאת משם. מזל שיש כאלה פרצופים נחמדים בחוץ, שתמיד יחייכו וירצו משהו ויתנו משהו אחר.

אני כבר חסר סבלנות להשתחרר מהמקום הזה, מהעבודה המסכנה שעוד נשארה לי וחונקת אותי ומאלצת אותי לפגוש בכל כך הרבה אנשי שלא בא לילראות יותר, בטח שלא מעמדה של מבקש עזרה. היפה והאופימי הוא ההבנה שבסך הכל זהו לא סיפור גדול, ושמאחוריו מחכה לי מישור, אחו ירק ורענן בלי זאבים (וגם אם כן, יש את השיטה של פטר והזאב). כשרואי מה יש מאחורי כל ההסתבכות, המבט משתנה לכזה שברור שאעבור אותה, והפרטים המדויקים הם קטנים ולא ממש חשובים. זה מאוד אפשרי. עכשיו, נשאר רק להשאיר את נקודת המבט הזאת עד סוף היום, ומשהו מאוד טוב יקרה. לא מעצמו, אלא ממני.

קבל חיבוק ענק לכוח לימים יפים
מחכים לדביקה בדלת
יודעת שלפחות עוד שתי שכנות שבסמוך לביתכם ישמחו אם גם אצלם תקיש בדלת
(-:

ממתינים לדביקה בדלת אפשרי גם לדפיקה בדלת מה שנוח לך יותר(-:
(פעם שלחתי לסבא שלי מכתב וכתבתי עבדתי במדבח ולא הבנתי למה כולם צחקו)
אז כן יש לי דסלקציה מסוג זה או אחר....אבל היא לא תמנע מאיתנו לדבוק לכם בדלת או להענות לדפקתכם בדלת ביתנו
לגבי יום שלישי בכייף
אריאל הולכת לפעולה בסביבות 17:30 אך עד אז בשמחה היא בודאי, אלון...תלוי במצב רוחו ובעיסוקו באותו רגע.
מחכים לכם

אטמור - מים חמימים. חביב בקיץ. סיוט בשביל מי שמכור למקלחות רותחות וארוכות, בעיקר בחורף.
חימום בגז - אחלה, מעולה, נפלא, וכל שאר הסופרלטיבים. המכשיר זו השקעה בלתי מבוטלת, וזה לא חיסכון עצום בכסף (כלומר ההוצאה על הגז לא הרבה יותר נמוכה אם בכלל מעל החשמל של הדוד) אבל בעיניי זה שווה ביותר!!! יש מים חמים שלא נגמרים, תמיד.
צריך להתרגל לפתוח קודם את המים החמים בזרם לא חלש מדי ולחכות כמה שניות ואז לווסת טמפרטורה עם קרים, כדי להימנע מכוויות.
דוד שמש - מגניב. אבל לפעמים אין שמש. ואחרי שמשתמשים, נגמרים החמים.
שילוב של דוד שמש ודוד חשמל או דוד שמש וגז - הכי טוב. משתמשים בחשמל / גז רק כשצריך.

ובעצם, יש את חימום מים.

אה, ובקשר לרדיו. עלה לי רעיון. יש לכם איזה משהו ממתכת בגובה, כמו אנטנת טלויזיה ישנה על הגג או משהו? יש אנטנות רדיו כאלה שהן חוט דק כזה, אפשר פשוט להשיג אחד כזה ארוך-ארוך ולקשור אותו או לכרוך אותו סביב משהו מתכתי גבוה...

שליחה על ידי סיגל* » 18 מרץ 2006, 20:06

אח של בעלי שם בדירה חימום על גז ומבסוטים מאוד... ממליצים בחום (תרתיי משמע).

הי פיץ, סוף-סוף יש לי עם מי לחלוק את העובדה ש: האטמור מחשמל!!! באחת מהדירות שכורות שהיו לנו בי-ם בעל הבית הנחמד שם בכיור של המטבח את המכשיר מה שהוביל בסופו של דבר למצבים של שטיפת כלים במים קפואים (כשיש שלג בחוץ).

תודה לך סיגל, וגם כמובן ל יעלי לה ול שימשי ג'ה .
בזכותכם עוד נתקלח !!! <בפאתוס של נאום בחירות>

הי פיץ!
באתי לכתוב על מים חמים ונתקלתי בבלוגך המקסים...כיף לשמוע קול אבהי באתר @}
בכל אופן גמני ממליצה על חימום בגז-כי תמיד יש מים חמים מייד וללא הגבלה
כשהיה לנו אחד כזה גמרנו בלון קטן בשבועיים על מקלחות ארוכות בשיא החורף
זה עלה לנו בזמנו 70 ש"ח-לא מאוד זול אבל זה רק בחורף לא כל השנה

אם יש באפשרותכם לשלב דוד שמש לשאר השנה זה הכי טוב כמובן!
בברכת מקלחות חמות ונעימות!!!

"אור עולה מן המטבח, יום חדש מפציע, שנינו נתגבר על הכביסה.... תותים (אורגניים), תותים (אורגניים), בואי אקנה לך תותים (אורגניים!) במקום עוד פצצות אדומות של חומרי הדברה"
<פיץ כבר התעורר, החלק של האינהיביציות במוח הלך לטיול>

יום חדש, הרבה עבודה... אחרי ערב מעייף מתעוררים לתוך הבלגן ש פיצ פונת השאירה בעידודנו, וצריך קצת נחישות כדי להתחיל את היום ככה ולא להיות מושפע. אצלי, לפחות - ההתחלה של היום קובעת איך יראו לי השעות הקרובות. אם יש כוח ועושים קצת Fly-Gentleman בערב קודם - אז כיף לקום, לפתוח את המדיח להתאוורר, להפעיל מכונת כביסה, לאסוף כמה צעצועים סוררים - ולגלוש בכיף לתוך היום.
במקום זה, כשהבית לא מסודר קשה לרצות לקום מהמיטה. מזל שהבית מספיק גדול, אפשר לישון עם כל הפיצות והפיצפונות והכלבונת ולדמיין שהבלגן בכלל שייך למישהו אחר.

נו טוף, אם גם השמש קמה (יש לנו חלון גדול מאוד שמשקיף צפונה מחדר השינה, רואים את האדום והורוד שהשמש מזריקה לשמים) אז כבר אי אפשר לשבת לבד בחושך - אפילו פולנים כבר אי אפשר להיות פה!

קשה, קשה...
עם חיפוש העבודה (בינתיים בעצלתיים) הגענו גם לשלב של חיפוש מסגרת ל פיצ פונת. אמנם, אני מאוד חושק בחינוך ביתי, אבל לה חסרים חברים ואני בספק אם אמצא לי עבודה חלקית שתאפשר לשלב חינוך ביתי. בכל מקרה, קודם נמצא מסגרת, אח"כ נמצא כמה זמן מתאים לנו שהיא תהיה שם.
פיצה מתחילה לעבוד בקרוב, וזה עוד שינוי חשוב וקשה. הרבה התלבטויות מתרוצצות - איך ובכלל האם להרגיל אותה לכך שאמא לא בבית במשך היום? אולי פשוט כדאי כבר להרגיל אותה "רק" לזה שהיא עוברת למסגרת? למה בכלל לשים ילדים במסגרת? מה הם, תמונה?!

בקיצור נמרץ: קשה, קשה. גם המשפחה לא ממש עוזרת. אנחנו צריכים מהם חתימה על ערבות לחוזה שיאפשר לפיצה לעבוד, ולהם זאת הזדמנות להעיר הערות ולעשות פרצופים.
ועם כל זה בכל זאת מתחילים לראות התבססות. אנשים טובים יוצרים איתנו קשרים, מתחילים להכיר את הסביבה, ההרגשה הופכת ליותר מוכרת.

@}

למה בכלל לשים ילדים במסגרת? מה הם, תמונה?! . מתחברת למה שאתה כותב. בדיוק היום דיברתי עם פיצה על כל הדברים שמרגישים לנו מעצבנים ואחרים מתייחסים אליהם כפלוסים במסגרות חינוך. לדוגמא: גנים שיש בהם פלוגות של ילדים (20-30 נגיד) וההורים אומרים "אבל יש מטפלת אחת לכל 5 ילדים". כאילו שהמטפלת האחת הזאת מכירה את הילד שלך ויכולה לספר לך בסוף היום איך היה המרגש שלו היום בגן. המחשבה הזאת שהוא יהיה חלק ממערך, עוד חייל קטן בפלוגה של ילדים (וגם אם יש "רק" 12 ילדים בגן) - מדירה שינה מעיני.
אבל לא באתי לדכא. יש לכם אינסטינקטים בריאים וברור לי שתקחו החלטות נבונות ונכונות.
נשתמע.

רציתי להודות על התיזוז היום ועל הכנסת האורחים הנעימה.
אתם שלישיה מקסימה ושמחנו על המפגש.

נתראה בפעם הבאה כשנבוא לחתום על החוזה השמנמן באיזור (חוזה עבודה. לאבא אום כמובן... אני רוצה להתבטל קצת

)

היה כיף להכיר, כבר חושבת להרגן מפגש אם עוד כמה שאני מכירה מאזור!

הגיע הזמן לעדכון
בעצם, הכתיבה בדף משולה לברומטר - רק מעל רמת אנרגיה מסוימת היא מתקיימת. כמובן שזה לא מספיק, צריך גם זמן פנוי...
פיצ פונת החליטה להגמל מחיתולים. אחרי שהרבה זמן אבא שלה מעדיף שבבית היא תהיה נטולה (פחות עבודה), לפני כמה ימים אני חולם לי חלום, לא זוכר על מה. פתאום, כולם מתחילים להתנדנד בחלום. ואז זה הופך לנדנוד חזק ולא נעים. ואז אני מבין שבעצם באמת מנדנדים אותי, או לפחות דוחפים בכתף...
אני מתעורר, מרגיש את פיצ פונת דוחפת חזק (הרבה יותר קל להעיר אותי מאשר את פיצה).
היא רואה שאני ער, ומציינת בסיפוק: "אבא!". מגישה לי משקפיים (לא שלי, אבל העיקר הכוונה).
פיצ פונת, את רוצה פיפי?
כן!
הולכים לסיר, ועושים הכל שם. בלי להרטיב מסביב או במיטה.

מצד אחד, היא מקדימה אותנו במוכנות שלה לגמילה.
מצד שני, עוד הוכחה לכך שהתקשורת בינינו טובה, והיא לא תיתן לנו לפספס בגדול. האחים / אחיות העתידייים שלך חייבים לך הרבה, אבל זה תמיד ככה - פיצ פונת חייבת לא מעט לכלבונת הג'ינג'ית, שלימדה אותנו לא מעט על חינוך (ובדרך קירבה את אמא שלי להתקף לב כמה פעמים. "זאת לא הילדה שלכם, זאת כלבה!")

הי פיץ
מצאת כבר עבודה? פיצ פונת מצאה מסגרת? (עץ? או אולי משהו קלאסי מזהב?)
פיצה לא מגלה לי (אני מניחה שאין לה זמן לענות למייל ששלחתי לה.....פעם...) אתה יכול לגלות לי?

הי פיץ
שמחה לקרוא על העבודה ועל פיצ פונת .
מגיעה עם הקטנה לביקור עניינים חשובים בארץ בעוד כחודש, אם יהיה לכם זמן אולי אקפוץ לבקר.

אני לא יודע איך להתחיל, אז אתחיל באמצע.

אני מרגיש מצוין. מצאתי דרך להציב לעצמי מטרות מאתגרות ולהחתור אליהן, עם כל הפחד.
אני מרגיש חזק, שמח, מקרין אושר ואהבה.
יש לי חברים חדשים, התחלתי בדיאטה מוצלחת, התחלתי ללכת ולרוץ, אני שמח ומאושר גם בימים בהם הדברים לא מצליחים לי....

גיליתי כוחות בעצמי שמזמן הכחשתי שיש לי. אני מתאמן על העבודה, אבל מצליח יותר ויותר. כיף לי, ממש כיף, לראות את החיים כאתגר וכהצלחות.
כרגע אני עובד על מציאת עבודה שתאפשר לי חיי משפחה, סיפוק מקצועי, מגע עם בני אדם ומספיק הכנסה.אני בטוח שאמצא בקרוב, וכי אני מצליח יותר ויותר להקרין את החוזק שבי החוצה, לשווק א עצמי, לדעת מה אני רוצה לא להתבייש לבקש את זה.

התחלתי לקרוא את עצמי באור של משווק מכור מדי, אבל החלטתי שזה לא מענין אותי.
מי שמכיר אותי ורואה אותי רואה מה עובר עלי, מה שאני כותב הוא לא המצאה ולא הגזמה - אז למה לא לכתוב את זה? הכל נכון.

אני שמח מאוד לכל תגובה, אנא הגיבו, כתבו שקראת, כתבו מה אתם ואתן חושבים על מה שכתבתי. זה נותן לי עוד כוח וחשק לכתוב.

@}

כל הכבוד, נשמע מעולה!
מאחלת לך שתמשיך למצוא בתוך עצמך כ"כ הרבה עוצמה.
מה שלומכם? מה שלום פיצה והתוספות ופיצ פונת ? מזמן מזמן לא שמענו מכם.

אנחנו בסדר, טוב לנו בסך הכל.
פיצה הסתדרה טוב בעבודה, פיצ פונת חייה חיים מאושרים ונטולי דאגות.
אמנם, חסרה ל פיצ פונת קצת חברת ילדים, אבל בקרוב אני אצא לעבוד מחוץ לבית, היא תיכנס לגן וזה ישתפר (במחירים כאלב ואחרים... כואב לי הלב לשחרר אותה לידים של מישהו אחר).

וחוץ מזה, סלחי לי על הקרויצפלד-יעקב, אבל אני לא מזהה אותך [-:

התחילה להופיע תחושה נעימה מאוד.
אני פחות בורח מדברים, היום ישבתי הרבה זמן על פרויקט שכבר חודשים אני נמנע ממנו. פרויקט תכנות לא גדול, שהבטחתי למישהי, בחינם. אבל תמיד ניסיתי להסתבך איתו בצורה הנוראית ביותר האפשרית, ועכשיו התחלתי למצוא מוצא. כמון שגם הצלחתי למצוא מאי הצלחת הפרויקט הוכחות לכך שאני לא יודע, לא טוב, לא ולא ולא. זה רק עושה את ההצלחה למתוקה יותר (ניתן לפתח פה דיון על המשמעויות העודפות של המילה "מתוק" והשפעותיהן על הדיאטה העולמית. מצד שני, ניתן גם לא לפתח דיון) ומחזק יותר.

התחיבתי לעצמי לעשות לא מעט ביום הקרוב. תיכף אלך לביקור קצר במיטה, ולאחריו אני קם, מתכנן לי במדויק, ויוצא ליום חדש ומוצלח. יש לי כוח, ואני קורא את המסרים שאני משדר לעצמי בספרים בהם אני מדפדף כל יום - עכשיו זה "חולית" ו"כה אמר זרטוסתרא", וגם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שאותו לא קראתי כבר לפחות שנתיים, אבל אני זוכר מספיק.

אני אדם לא מסודר. כשאני רוצה משהו, אני חייב להכין תוכנית מאוד מדוקדקת כדי שהוא יצא אל הפועל. מאוד קל לי להסיט את עצמי מהמסלול בו אני נמצא, מאוד קל לי לאבד את המגדלור שלי ולתעות לכל הכיוונים בעצם לשום מקום. הסתכלות אחרת יכולה להיות שאני אדם שרואה הקשרים בין כל דבר לכל דבר, שאני מפשיט בקלות ומתאים תחומים מתחומים שונים האחד לשלישי ולשביעי, שלכן מוצא יופי ופשטות בכל מקום ורואה את העולם דרך מיליון קליידוסקופים.

תם האימון במחשבות חיוביות, מיד אני חוזר לי לשמיכה ולכלבה ולילדה ולבת הזוג שמחכים לי במיטה, והולך לחלום קצת. היכולת לכתוב בדף הבית בלי להתחרט חשובה לי, אני מקווה מאוד שהדף נקרא ומשפיע משהו על מישהו, שהוא מעביר חלק מהאהבה שלי לעולם באמצעות החלונות שאני פותח. התגובות חשובות לי מאוד.

עוד שבוע נגמר, והא היה שבוע טוב.
פיץ הלך להרבה ראינות עבודה, ודי נהנה מהם! אף פעם לא ידעתי שאפשר ליהנות ככה מראיונות. זה נתן לי הזדמנות לספר על עצמי, לשחק במשחקים, לעשות מבחנים של השלמת צורות וסדרות. הענין העיקרי הוא שבאתי מתוך ידיעה שיש סיכוי טוב מאוד שאתקבל, מתוך ידיעה שבכל מקרה אוכל למצוא עבודה טובה כמו שאני רוצה. גיליתי שאני אפילו לא צריך להתפשר על כיוון העבודה - בתחילה חשבתי שאיאלץ ללכת לכיוון של תכנות בלבד, שהרבה פחות מענין אותי - אבל אני מקבל הצעות בתחום שיותר מענין אותי, של מערכות מידע ולא רק תכנות.

מי שלא רואה את העוצמה שאתה מקרין - עיוור
מי שלא רואה ושומע את האבהות המתפרצת ממך- עיוור וחירש
מי שא רואה את הזוגיות היפה שלכם- רק שיקנא
כן, רוואים בך עוצמות ואנרגיות חדשות. אפילו הצלחת לסחוף את בנזוגי לענן.
המון אושר
אוהבת אותך/אותכם

השבוע הכנסנו את פיצ פונת לגן. ביום א' היא היתה שלוש שעות, אתמול כמעט יום שלם והיום היא הלכה מהבוקר ועד אחרי הצהריים.
היה לי קשה לוותר על החינוך הביתי, אבל החברה מאוד חסרה לה ובחינוך הביתי לא הצלחנו לספק לה תחליף הולם. חוץ מזה, גיליתי שזה לא טוב לי. לא מספק אותי להשאר בבית, אני מרגיש שאני צריך יציאה מהבית לכמה שנים (אולי רק שנה?) כדי לצבור תאוצה במקצוע שלי, שחשוב לי לעסוק בו. הוא נותן לי סיפוק, הוא נותן לי תחושת התקדמות, הוא מפרנס אותי, הוא נותן לי מגע עם הרבה אנשים.
את קפיצת הדרך של ההחלטה על יציאה מהבית כבר עברתי, וגם את ההלם של להבין מה דיוק קורה בגן ואיך הוא נראה עברתי כששהיתי שם כמה שעות כמסייע. אבל עכשיו הגיע הזמן גם באמת להשאיר שם את פיצ פונת. היום היא כבר לא נפרדה כל כך בקלות. לא שהיה בכי, אבל היא אמרה "לא, לא" כשרצינו ללכת (ומיד אחר כך מצאה לה עיסוק... הורים רכים כחמאה).
ובכל זאת, קל יותר היום. אתמול שאלתי אותה אם היא אוהבת את הגננת, והיא אמרה כן באופן ברור. כנ"ל לגבי האם היא נהנתה בגן. אני מקווה מאוד שעד סוף השבוע היא תבין את סדר היום, מתי הולכים לגן ומתי חוזרים - ואז יהיה לה עוד יותר קל.

ולי נולד יום חופשי - הרבה חופש לעשות מה שארצה, אז יאללה - לעוף מהאתר! (-;

עוד יום הולך להגמר, ו פיצ פונת נרדמה כבר אחרי שראינו שהיא משלשלת, לא ידוע למה. היום הספקתי הרבה, ארגנתי מפגש חברתי גדול וניקיתי הרבה בבית ובישלתי... יופי של יום! יצא לי לדבר עם הרבה חברים, ליהנות, לחוות חופש, ללכת לשוק.

הגעתי לאסוף אותה מהגן היום, והיא שמחה מאוד לראות אותי. אמרתי ה "בואי, נלך לקחת את אמא" - ועכשיו אני מבין שלוקח לה זמן לעשות את המעבר מהגן אלינו, כי לקחו לה כמה דקות להפסיק לשחק איתי במה ששניה קודם שיחקה עם הגננת ולעלות על הידים שלי. היא מקבלת את הכניסה לגן ממש בכיף, ובימים האחרונים היא הרבה יותר פעילה ושמחה (מי שמכיר אותה מתפלא שאפשר להיות יותר שמחה). זה מקל עלי מאוד, לדעת שהיא בסדר, שהיא נהנית. יש לה יכולת מרשימה להביע את עצמה, אם לא טוב לה רואים את זה בלי בעיה. כך שאני יודע שהצוות שמטפל בה יכול לדעת מה מתאים לה ומה לא. אני מאוד מקווה שהם גם פועלים לפי זה.

ועכשיו, עם השלשול, פתאום הרגשה שזה לא כל כך בסדר, שהגן לא טוב לה, אשמה על האוכל שהיא אוכלת שם שהוא בכל מקרה אחת החולות החלשות... קשה להיות אבא.

ודרך אגב, באותו ענין: ראיתי היום כתבה מעצבנת ב- YNET שמדברת על כמה נהדר הגבר החדש, רק חבל שהוא לא יכול לעשות כמה דברים בו זמנית כמו שכל אישה יכולה, וזה נראה לי שטויות בלי מיץ אפילו. עם קצת אימון, נראה לי שכל הורה לומד איך לעשות הרבה דברים בו זמנית, בלי קשר לתכולת המכנסיים או החצאית.

גם ילדים שלא הולכים לגן משלשלים (וגם ההורים שלהם, לפעמים). אל תתיסר על זה.
ואני חושבת שמיטל צודקת במאמר שלה. אתם נכים, תודו בזה. אתם נהדרים ועושים הרבה דברים שהאבות שלכם לא עשו אבל יש דברים שבהם אנחנו פשוט יותר טובות מכם ונכון שיש דברים שאפשר להשיג עם קצת (או הרבה הרבה) אימון אבל לנו זה בא באופן טבעי.

חוצמזה אני ממש רוצה לבקר אתכם ולשבת לשמוע על החוויות מהגן החדשה של פיצפונת וגם של אמא שלה אבל השבוע שוב לא יצא (האוטו שלי עושה מילואים).
נשיקות לבנות.

סוף שבוע קשה עבר על כוחותינו בעיר הצפונית.
פיצ פונת הלכה לגן לעוד יום, במהלכו פיצה ניקתה את הבית ופיץ הלך לסידורים. איך שחזרה מהגן, החליטה להפגין התחשבות והקיאה את ארוחת הצהריים (ביקשנו שלא יתנו פירות, ירקות ודברים דומים - אז נתנו קבאב) מחוץ לדלת הכניסה. לי נשאר לטפל בילדה שמרגישה מצוין, אבל גם קצת מקיאה ומשלשלת, כשאני בדיוק בשיא המחלה שחטפתי ממנה. וכמובן, בדיוק כל המומלצים לעזרה בטיפול בה לא יכולים, חוץ מאלה שעם ילדים קטנים ודביקים (= ניתנים להדבקה).
אבל גם זה עבר. עבר לפיצה, כמובן - ביום חמישי בלילה היא קיבלה על עצמה את תפקיד החולה המשפחתית.
היום, אחרי שחיפשנו עזרה בשמירה על פיצ פונת ולא מצאנו, נחזיר אותה לגן כדי שאוכל ללכת לראיון שאני מקווה שיהיה אחרון בסדרה בחברה גדולה ומבטיחה, אחרי שעברתי כבר כמה ראיונות, מבדקים, מבחנים, השלמת סדרות ("הצע שלושה סופים אפשריים ל'היפים והאמיצים', פרט") וכמובן ציור עץ.
בין פה לשם, ניסיתי להסביר לאמא שלי שזה שיש לי חום לא אומר שכדאי שאני "אקח משהו", שאין צורך לקחת תרופה רק בשביל המספר שעל המדחום... מזל שנחסך לנו הפעם ההסבר לגבי פיצ פונת, כי היא בדיוק היתה בלי חום כשביקרנו אצל סבתא.

אני נפרד מכם, שני קוראי, באיחולי הצלחה לעצמי בראיון ובכלל במטלות הבוקר. היו שלום, תודה על הטופו (אני צמחוני, ויתרתי על הדגים)

רק היום ראיתי את הודעתך לגבי השכנים. שני דברים - הראשון - חוקית. אם ברור לך שיש התעללות (ולפי דברייך ממש ברור לך) את חייבת על פי חוק לדווח על זה. ילד בן שנתיים - חסר ישע שעובר התעללות - גם רגשית וגם פיזית - לפי חוק יש לך חובה לדווח (לגבי כל אזרח שיודע על קיום התעללות כזו החובה קיימת).
שנית רוב ההורים המתעללים הם לא רעים מיוסדם. זה לא עושה אותם הורים לא מתעללים. לא פגשתי את ההורים המתעללים שהיו רעים מיסודם. הם היו שונים בגישתם בצורה מאד קיצונית ממני. כל נקודת ההשקפה שלהם על העולם הייתה שונה. הם היו אנשים שאהבו את הילדים שלהם ורצו יותר מכל לתת להם הכל. חלק מזה היה מכות. חלק מזה היה התעללות רגשית / נפשית. יש מקום שצריך לעצור אותם.
אני לא יודעת מה הדיבור שלך עם האמא. אם יש לך דיבור קרוב אליה - את יכולה להציע לה לקבל עזרה.
לפי התיאור שלך נשמע שהעניין של המכות והתגובות הרגשיות מאד מושרשים ואז יכול להיות שפשוט יסתכלו עלייך בשאת נפש.
יש אפשרות לדווח דרך אל"י באנונימיות. בדיוק את מה שכתבת כאן.
אני מתנצלת שאין לי דרך להגיע בהסברים ובחינוך. יכול להיות שאפשר, אבל צריך בשביל זה יחסים קרובים ואמון רב. וגם אז זה איזון מאד עדין.
אשמח לשמוע איפה הדברים עומדים.

עניתי עם הדף שלי מול עיני ורק אחרי שהוספתי לדף איתי שזה אתה... אז נכתב בלשון נקבה ואתה מוזמן להתייחס לדברים כמכוונים גם לזכר...

יום מענין היה לי היום.
בשבוע שעבר ההגעה לגן היתה קשה לפיצ פונת. לקראת וף השבוע היה שיפור מסוים, ואז הסתקרנתי לראות מה יקרה אחרי שתהיה ההפסקה של סוף השבוע. במהלך סוף השבוע נסענו פעמיים לבקר חברים בדרך שהיא הדרך בה אנחנו נוסעים לגן. פיצ פונת התרגשה, אמרה בקול רם "לא, לא, די די די". היום בבוקר היא ביקשה ציצי אחרי שהשארנו את אמא פיצה בגן שלה (היא כבר מזמן מסתדרת בלי אמא בבוקר, כנראה היא מבקשת כי היא יודעת שאם ינתן לה מבוקשה אז אי אפשר ללכת לגן). המשכנו לנסוע, וסיפרתי לה בדרך שאנחנו נוסעים למקום בו יש בריכה, וארגז חול, וילדים, וגננות, ודגים שתלויים מהקרה, ועוד ועוד. זה הרגיע אותה קצת. אחר כך, קת לפני שהגענו לגן, עצרנו ליד צלף שגדל בר ושאלנו ממנו כמה פרחים כדי שנוכל לתת אותם לגננות של פיצ פונת.
ההגעה לגן היתה שקטה, בלי לחץ. התחלנו לחלק את הפרחים והרגשתי שההתנגדות שלה להשאר בלעדי בגן פחותה מאשר בשוע שעבר. עדיין, הפרידה היתה מלווה בדמעות. מזל שיש טלפון סלולרי, פר להתקשר אחרי שלוש דקות ולשמוע שהיא נרגעה וגם די נהנית.
והסימן הכי טוב להתאקלמות: היא התחילה לעשות פיפי בגן, גם בלי לבקש ללכת לסיר...

עד עכשיו היא היתה מתאפקת, לפעמים יום שלם, כי לא הרגישה שם בנוח. כנראה שהיא מרגישה יותר בנוח.

במאמר מוסגר:
עכשיו מה שחסר לי הוא שהפרידה תהיה קלה יותר. לפני כמה מים היתה פרידה קשה מאוד, בכיתי המון והרגשתי רע, מאכזב את הבת שלי. הבנתי שמה שהיא צריכה זה תחושה שהגן טוב, שז בסדר להינות ממנו, ושזה גם בסדר להיות עצובה בפרידה. אני חושב שאני מצליח לשדר לה את המסר הזה, ולהיות משוכנע בו. היא אכן קולטת כל דבר כמו שאנחנו מתכוונים אליו באמת, לא איך שאנחנו אומרים מהפה ולחוץ. אני כבר חיצית את הרוביקון - החלטתי שהגן הזה טוב בשבילה, שיתנהגו אליה יפה. שכדאי לה להיות שם. זה לא אומר שאני מוותר על לבדוק ולתקן אותם. זה אומר שהגישה שלי היא בכללה חיובית ופרודוקטיבי - אם משהו חורק, איך אפשר לתקן ולהכניס למסלול שאני רוצה בו, ולא להתרעם או לוותר.

אחר כך, הצלחתי גם להשלים כמה חובות שיש לי לענין חיפושי העבודה. אחרי הצהריים קיבלתי הודעה מחברה גדולה שאכן רוצה להעסיק אותי (עדיין לא עבודה, קודם כל קורס בן חודש של טרום עבודה). הלכנו לנו לים ואחר כך לאכול גלידה, ובדרך חזרה - הפלא ופלא - האוטו שבק בעליות הביתה... לא נורא, בשביל זה יש חברים! אביטל באה ולקחה את פיצה ופיצפונת הביתה, אני נשארתי עוד כשעה לחכות לגרר, ומחר בבוקר נכניס את האוטו למוסך וננסה לגלות מה קרה ו, ואם יש סיכוי לצאת מזה בלי הרבה כסף (זאת אומרת, לא בלי הרבה כסף).. העיקר הוא מצב רוח טוב, ובזה לא הצליחו לפגוע לי!

והנה פרח לעצמי:
@}

שלום לך !
סיפרת לי לפני חודשיים בערך ש השכנים שלנו, מתברר, מרביצים לילד שלהם (בן שנתיים) ומתעללים בו רגשית על בסיס קבוע._
ואחרי כמה ימים אין לנו זמן כרגע לענות, אבל נודיע לך מה עשינו אחרי שנעשה
אם מתאים לך לענות, אני אשמח.

אם משהו חורק, איך אפשר לתקן ולהכניס למסלול שאני רוצה בו, ולא להתרעם או לוותר אני מאד אוהבת את הגישה הזו שלך.

אחרי הצהריים קיבלתי הודעה מחברה גדולה שאכן רוצה להעסיק אותי (עדיין לא עבודה, קודם כל קורס בן חודש של טרום עבודה). בהצלחה. כבר עבר חודש - מקווה שהדברים הסתדרו כמו שרצית.

יצא לי מרגיעון - כבד את עצמך. הוא בשבילך, אין לי ספק.

הדרך שאתה מביע את עצמך והדברים שאתה שם עליהם דגש נוגעים לליבי.

והנה פרח לך גם ממני @}.

חזרנו לצפון ולשגרה.
התחלתי לעבוד, מה שלא ממש משאיר לי זמן. סדרי העדיפויות התחדדו, וזה משאיר פחות זמן להתקשקשות. מצד שני, עכשיו כשהזמן מוגבל אז עולה החשיבות של התקשרות דרך האינטרנט, פה או במייל - כך ניתן לנצל את הלילה או זמנים מתים בעבודה, חמש דקות פה או שם...
כרגע ממש בנדידה בין איתותים בלינוקס ובין באופן, החלפת תשומת לב מהירה בין אחד לשני, בעצם אימון בעשיית דברים במקביל - אחד הכשרונות שפיתחתי לא מעט בזמן הקצר מדי בבית עם פיצ פונת ...

היי כן זו אני מהמצלמת וידאו, קצת באיחור ראיתי רק עכשיו את הדפבית שלי אנחנו גרים עכשיו בכרכור מבסוטים מאוד. אתם מוזמנים עם פצפונת לבוא לביקור
ביי

פתרונות
למה?

למצב הכספי, לחוסר השליטה (?) בהוצאות
לזמן ש"נוזל בין האצבעות"
תחושת החוסר ואי השקט

מה אעשה השבוע:

תכנון כספי, כולל ניתוח של ההוצאות בשלושת החודשים האחרונים.
חרם על הוצאת כספים לא נחוצה (במזומן ובכרטיס אשראי)
קיצוץ בהוצאות חשמל, מים, ובעיקר טלפון.
אצמד לתכנון - אעבוד כל השבוע בצורה מתוכננת, כל משימה שאבצע החל מעכשיו תופיע בתכנון. לא אעשה "סתם".

ואני אצליח.

איזה כיף, יש לי עבודה חדשה!

חיפשתי וחיפשתי, ובסוף מצאתי.
וגם התפטרתי בסטייל:
אחרי שהודעתי לראש הצוות שלי, הדפסתי מכתב נחמד ששומר על דלתות פתוחות, והלכתי לתת לראש המנהל.
ראש המנהל לא נמצאת. מה עושים? נותנים למזכירה שבכניסה.
המזכירה לא נמצאת מה עושים?

מחכים במשרד. - או:
חוזרים כל כמה דקות. (למה מה, אני לחוץ?) - או:
חוזרים כל חצי שעה. (כן, בטח..) - או:
מתקשרים להודיע שיש לי הודעה חשובה, מתי תגיעי (אני והיא חברים ותיקים, תמיד מדברים בטלפון)?... או אולי בעצם:
משאירים את המכתב על השולחן והולכים. יש לי תיכף ארוחת בוקר שתוכננה כבר לפני כמה ימים

וזהו!
עכשיו יש הרבה פחות לחץ, עכשיו אני כבר מתחיל להתגעגע לאנשים, ובסך הכל נהנה.

פיץ יקר! עבודה חדשה.. התפטרות בסטייל וארוחות בוקר מפנקות. החיים טובים, הא??
מבקרת פה לעיתים רחוקות ביותר, ופתאום עלה שמך ב"מה חדש". איזה כיף!

ת'געגעת אליכם.
חיבוקים לך, ולפיצות שבמשפחתך.

עוד סוף שבוע עבר, שבוע חדש מתחיל.
בימים האחרונים היינו כולם גמורים - פיצה מסיבותיה, אני בגלל מחלה. אז הבית נראה כרגע כמו ערימת בלאגן גדולה, אבל אולי קצת אסדר אותו היום.

המרוויחה הגדולה - פיצ פונת. אבא לקח אותה לגן והוציא אותה מהגן יומיים ברציפות! איזה אושר.

היא כל כך מאושרת מהענין, שאפילו התחתנה איתי היום.

זה לא נראה לי נורא לשתף פעולה עם החתונה, מה עוד שהיה שם אוכל בריא ("פיצ פונת, מה היה בחתונה?" - "אוכל בריא").

אין תירוצים.
גם אם אני חולה, זאת לא סיבה לדרוש מהסביבה יחס של "מחזיק תעודת מסכן".
אם אין לי זמן לספורט ולפעילות לנפש - זאת העמדה שהבאתי את עצמי אליה, אלו הבחירות שלי. ואז זה לא תירוץ.

"אין לי שעה ביום לעצמי" - אולי נכון, בטח לא עובדה, ובשום פנים ואופן לא סיבה לכלום.
איך החיים נראים אחרי קפיצת האמונה הזאת? אותו הדבר. אולי, בעצם, הרבה יותר פשוטים וניתנים להסתדר..

אחכה ואראה מה יהיה בהמשך.

And now for omething completely different...
זה כמה שבועות שיש התמודדויות ליל-ליליות (כמו יומ-יומיות רק בלילה) עם פיץ פונת על עצמאותה המדינית וזכותה להכריז מלחמה.
הקטנצ'יקית בודקת, דוחפת ומכריזה על גבולות, ובעיקר הרעיון הוא שנישן איתה במיטה שלה (אחרי כמה חודשים שהיא ישנה שם לבד בשמחה), או היא תישן איתנו. הבעיה היא שאין לנו חשק לישון אצלה, וכהיא אצלנו היא מתפרעת בועטת וצועקת על כל דבר (השמיכה זזה, ביקשתי ממנה לעשות לי מקום, וכאלו). הסברתי לה - אצלנו במיטה יש כללים. לא צועקים, לא בועטים, עושים מקום לכולם.

והנה, הלילה, אחרי שנרדמתי איתה במיטה שלה ועברתי לשלנו, מתישהו סביב 2:00 אני מגלה אותה צמוד למיטה שלנו, עוד מעט ונכנסת. היא ויתרה על קטע הצעקות מהמיטה שלה, וישר באה אלינו. באה, נכנסה למיטה בשקט, ומיד נרדמה. לא התלוננה וביקשה מה שרצתה כמו בן אדם.

איזה כיף!

הבטחתי לי מן לעצמי, וכתיבה באתר היא זמן נהדר לעצמי.
שוב היו תוכניות, ושוב הן לא התרחשו. אני עומד היום בפני אתגר - לדחות מעלי את כלל ההפרעות בעבודה, ולהתמקד בעבודה על הפרויקט הגדול שאני רוצה לסיים לפני העזיבה.
בשבו שעבר התלבטתי - האם שווה לי להשאר שעות נוספות? להשקיע מעבר למה שאני משקיע?
שהרי אני לא מתבטל, וכל היום עובד ועוב, רק שיש המון מה לעשות לקראת העזיבה שלי, והיצירה החדשה נדחקת הצידה מפני החפיפה, המענה היומימי למשתמשים, פתרון בעיות דוחקות ועוד.

החלטתי שאני רוצה בשביל עצמי לסיים בכבוד חלק ניכר בפרוייקט שאני עובד עליו, ואז אני עצמי מחוייב לפרויקט ולא אשאר בשביל אף אחד אלא בשביל עצמי.
אז היום אני:
משתיק סלולרי
סוגר messenger
פותח מייל פעמיים ביום בלבד
חובש פיאה (כי כשאני לא עונה באים אלי לקיוביק...)
ומספיק את המקסימום האפשרי עד 5:00. אח"כ - יש לי לימודים, כך שלא אוכל להשאר מאוחר היום (טרגדיה: הלחץ נפסק רק בשעות הנוספות, אבל השעות והמרחק הם מה שהביאו אותי לעזוב מלכתחילה)

והחשוב מכל - מיקוד ועקיבה. מטרות ברורות, וכל שעה בקרה על כיוון התקדמות - שלא נתקעתי על פרטים אזוטריים.

בהצלחה לי

שליחה על ידי נטע* » 06 ינואר 2008, 13:10

בהצלחה

תודה, נטע!

ניצחתי!
אחרי זמן רב של חשש מהול במיאוס מחדו"א ב, הגעתי לשיעור האחרון אתמול, הבנתי מה עלי לעשות, הרגשתי איך אני כבר לא מפחד ויכול לעשות הכל.

כולל להצליח בחדו"א, וזו קפיצה מעבר למחסום הפחד.

עכשיו נששארה רק השאלה של מציאת זמן, אבל זה באמת טכני ופשוט.

כיפק הי.

חדו"א?!? מה פיתום?