פוסט טראומה קיבוצית

[נחל_לבן*]

_מה איתה? היא בסדר? לה יש משקעים?
האם המקום המושלם תקע אותה בחיים?_
בכל ליבי אני מאמינה שכן, שגם היא סוחבת משקעים, שגם היא שרדה שם, בבית הילדים. בדרך שלה, במחיר שהיא שילמה, בצלקות שהיא סוחבת, אבל ללא ספק, שגם היא פגועה.

ככה זה במקום כזה, כמו בית-ילדים. כולנו עשינו מה שהיינו צריכים לעשות כדי לשרוד.
פעם, באחד מהטיפולים שעברתי, הבנתי שאחד הפחדים הכי גדולים שלי היה להיות רגילה. פשוט אדם רגיל ומרוצה יחסית. כי גדלתי במקום שכדי לשרוד בו רגשית ופיזית צריך להתבלט ואת זה אפשר לעשות בשני דרכים:
להיות הכי מוצלח, יפה, חזק או להיות הכי מסכן, חולה, חלש.
המטפלת רואה רק את הקצוות. אלה שבשקט, שמסתדרים, תמיד מקבלים אחרונים או בכלל לא, כי לא נשאר..

[גם_כן_נפגעת*]

_אותי מעניין מה קרה עם מלכת הכיתה?
זאת היפיפה המושלמת שכל הקיבוץ העריץ_
נראה לי שרואים כאלה (חלקן, כן) בדפים כגון אלה מעלות טענות שדוקא להן היה בסדר וכיף והן קיבלו הרבה מהקיבוץ וכו'

[סאלוש*]

_כדאי לי לעבוד על הבעיות שלי כי אני אהיה מאושרת יותר. (וכדאי לי ללכת לחדר כושר, וכדאי לי לעשות דיאטה סוף סוף).
אני חייבת לעבוד על הבעיות כי זאת האחריות שלי כאמא._

מאוד מרגש לקרוא אותך.
גם לי ההורות היא טריגר לעבוד על עצמי.
תסביכים שיכולתי לחיות איתם איכשהו, אני כל כך לא רוצה להעביר לילדי - ויודעת שהדרך היחידה לא להעביר אותם היא לפתור אותם.

[צוויליך*]

היום, אחרי 3 ילדים, הרבה כעס וגם סליחה, אני יודעת שגם אמא שלי היא צד נפגע בעניין.

אשרייך.


אותי מעניין מה קרה עם מלכת הכיתה?

עד כמה שאני יודע, אין מה לקנא. מלך הקבצנים עודנו קבצן.
המלכה פגשה, לעיתים חזיתית, בני מלוכה יפים יותר, חריפים יותר, אכזרים יותר.
בתיכון, בצבא, בעבודה בשיווק טלפוני בתקופת הלימודים, היא גילתה את הצד השני של המגלב.
הערות סרקסטיות, קודים אחרים, מעגלים חדשים משורטטים והיא תמיד בחוץ, מלכה אאוטדייטד...

ואז מה אם אף אחד לא ידע מדוע היתה כזאת מרושעת? הן כך רצתה.
אבא רגוז ואמא עייפה, אולי הגנן מהנוי היה נוגע בה כי היתה כל כך יפה, ולמה להרגיז את אבא או לעייף את אמא.
כלי שמוזגים לתוכו טוב לא יצא ממנו רע, נכון?
אז היא ידעה שפוחדים ממנה כי היא ביצ'ית, וזה כח, וזאת משמעות.

והמלכה בוכה בלילה ושמה מסיכה בבוקר, שפתון של חיוך וסומק להחיות את הלחיים שפעם היו הכי אדומות בקיבוץ,
אבל לא צריך לטעות ואין מה לקנא,
לא על אז, לא על היום.

[שחף_אהובי*]

צוויליך אתה גדול.
אתה בסדר, אתה משהו נפלא ומגיע לך שיאהבו אותך!

< "אתה גדול"? שחף שוכחת שהיא כאילו-יאפית וחוזרת לדבר כמו קיבוצניקית>

[אהבת_עולם*]

צוויליך, שוב עשית לי דמעות.

[אינדי_אנית*]

אני גם קיבוצניקית לשעבר. לא מלכה ולא דחויה. אחת מהבנות
אנחנו דווקא די בקשר אחת עם השניה. אחת מהבנות היא אחת מהחברות הטובות שלי.
עם הבנים קצת פחות יש קשר לי לפחות. חלק מהבנות דווקא בקשר טוב איתם.
כולנו עברנו דברים. אני ניתקתי קשר לתקופה די ארוכה אבל חידשתי אותו לפני כך וכך שנים כשהפסקתי להתבייש בעצמי.

סתם. לא יודעת למה אני מספרת את זה דווקא פה..

[ב_עילום*]

אותי מעניין מה קרה עם מלכת הכיתה?

מלכת הכיתה שלנו היגרה לפני שנים רבות לארץ אחרת.
מכירים את התופעה של אלו שעזבו את הארץ ואז כל פעם שהם באים יש להם צורך לפגוש את כולם וסביב זה כינסו כבר את כולנו כמה פעמים ב29 שנים האחרונות?....

בקיצור- כבר לפני כמה שנים שהייתה לי שיחה מאד כנה איתה והצד שלה הפתיע אותי מאד:
היא לא רק "מכה על חטא" אלא דיברה בכאב רב על : איפה היו המבוגרים? למה נתנו לנו ככה להתנהג?

אז נכון שברגע הראשון אמרתי בלבי- הלו ! גם אני הייתי שם ובכל זאת אני בחרתי לתמוך במנודים, גם את יכולת.. אבל אח"כ קלטתי שהיא צודקת באמת
גם המתעללים היו קורבנות של חברת ילדים נטולת סמכות בוגרת ואחראית.

כי מעבר לנושא הלינה המשותפת (אצלי מגיל יומיים!) גם עולה כאן הנושא של חברת ילדים סגורה בלי הכוונה, בלי מבוגרים.

לכל מי שראה או קרא את בעל זבוב- יש הרבה קווי הקבלה.

הנושא כל כך סבוך וכואב שבשלב מסויים אין ברירה אלא להתבונן בו ממקום אחר.
כשהולכים עם הכעס ותחושת הקורבן עוד ועוד- בשלב מסויים הנשמה חייבת להרפות, לסלוח, לראות מה יצא לי מזה, מה בי כיום הוא בזכות מה שעברתי אז...

[אהבת_עולם*]

אני לא גדלתי בקיבוץ, ועדיין אני לא מעזה לפגוש אנשים שהיו איתי בגן או בבית ספר יסודי.
יש לי הרבה פעמים חלומות עליהם, שמבטאים איזה רצון שיראו שאני כבר אחרת. 'שווה'.
וזה מאוד כואב שזה ככה.
מולם - אני עדיין קטנה ודחויה. זה חוזר אליי כל פעם שאני רואה אחד מהם. אני מייד גולשת בנפשי שוב למקום ההוא.

[רוזמרין*]

_אנחנו דווקא די בקשר אחת עם השניה. אחת מהבנות היא אחת מהחברות הטובות שלי.
עם הבנים קצת פחות יש קשר לי לפחות. חלק מהבנות דווקא בקשר טוב איתם._

נקודה מעניינת, אינדיאנית. אני הייתי דחויה בצורה קיצונית במשך כמה שנים קריטיות, ממש בתחילת ההתבגרות.
בכל זאת, יש לי שתי חברות נפש מהכיתה ויותר מזה- הבן שעשה לי הכי הרבה צרות הוא ממש אח שלי כבר המון שנים, עוד מלפני הצבא. אבל מעניין שעד היום מעולם לא דיברנו על השנים האלו. עם אחרים אין לי בעיה לדבר על זה- עם בני הכיתה אף פעם!

לגבי מלכת הכיתה, היא לא היתה הכי יפה ולא היתה נערצת על כלל הקיבוץ (בכלל, זה היה כ"כ כיתתי שאני גם לא יודעת מי היו מלכי הכיתה של אלה מתחתי ומעליי). אני חושבת שזו הסתכלות סובייקטיבית של הדחויה שנדמה לה שכולם ראו את השמש זורחת מהת.. של המלכה. אצלנו, היא התבגרה והתחתנה מוקדם עם בחור מכיתה מעליה ונשארה בקיבוץ שנים רבות אחרי כולם. לא היו לה חברים מגילאים אחרים ותמיד היתה מנסה לתפוס אותנו בביקורים בקיבוץ כדי שנבקר אותה. נשארה די מרירה וקצת פטתית.

[שחף_אהובי*]

אני צריכה שמישהו יסביר לי את המורה שלי ( המורה זזזזין, זזזזין! לא מצליחה להמנע מנקמנות ). פוסט על "טראומות".
מה היה הסיפור שלה? זה לא שהיה לה משהו אישי נגדי. היא התעלמה מחלק גדול מהכיתה.
אולי היא בעצמה היתה ילדה מוזנחת שרצתה להיות חברה של המלכה, ולא סבלה את הילדים הדחויים שהיו מראות לכאבים הלא מודעים שלה.
אין לי הסבר אחר.

[גםגם*]

כי גדלתי במקום שכדי לשרוד בו רגשית ופיזית צריך להתבלט ואת זה אפשר לעשות בשני דרכים:

אני דווקא הבנתי את ההשרדות בדיוק ההיפך,
ע"מ לשרוד יש להיות "כמו כולם". מהר מאד למדתי לשחות בזרם הזה,
הכי כמו כולם שיש, וכמה נמוך היה הרף הזה שאותו אסור היה לי לעבור.
שנים אח"כ, כשהלכתי ללמוד אומנות הבנתי כמה אני דפוקה בנושא הזה,
פתאום מצאתי את עצמי במקום שכדי להצליח בו היית צריך להיות הכי לא כמו כולם.
דרך ארוכה ארוכה, והנה עכשיו ,כשנולד בני וההתלבטות עם למול או לא, כשהפחד שהוא "לא יהיה כמו כולם" כמעט גדול עלי
וההחלטה, אני חושבת, היא ששיחררה אותי באמת.לא חתכנו.

[שחף_אהובי*]

"כמו כולם".
מושג מפתח.

[ב_עילום*]

המורה זזזזין, זזזזין! לא מצליחה להמנע מנקמנות ).


לגבי המורים הללו...
אני קוראת לזה תסמונת צ'ארלס דיקנס.
התנהגות של מבוגרים במוסדות של ילדים.

[אלנור_יה*]

זה הפוסט הכי קשה לשליחה. איזה מזל שאני בח"ול
מבחינתי, חבל שאת בחו"ל כי ככה אני לא יכולה לתת לך חיבוק פוסט נפלא וחכם.
_מה הטריגר שעורר את הדיכאון?
עם הזמן צצה תשובה אחרת. כואבת, כל כך קשה לניסוח..
הילדים שלי. הילדים שלי, שהם הדבר הכי חשוב לי בחיים._
כל כך התרגשתי מהתובנה שלך ומהדיוק והאמת שבה.

ומסכימה עם כל מילה

_כדאי לי לעבוד על הבעיות שלי כי אני אהיה מאושרת יותר. (וכדאי לי ללכת לחדר כושר, וכדאי לי לעשות דיאטה סוף סוף).
אני חייבת לעבוד על הבעיות כי זאת האחריות שלי כאמא._

וזו אני. מ-גם אני מבית ילדים.

[מיכל_שץ*]

אותי מעניין מה קרה עם מלכת הכיתה?
סה"כ אצלנו עשתה את המסלול ה"רגיל" לקחת לה זמן למצוא את עצמה, לסיים את האוניברסיטה, לאחרונה התחתנה ונדמה לי שאפילו יש ילד (קצת באיחור, אבל סביר).

שנים עסקתי בלהשוות את עצמי אליה ואל האחרות, שהיו מעלי בסולם החברתי (כולן היו מעלי...)
אני הראשונה שהתחתנתי, שעשיתי ילדים, אז יותר טוב
אבל האחרונה למצוא את עצמי מבחינה מקצועית, אז זה יותר גרוע
מן פנקסנות קטנה כזאת, טוב זה לא עשה לי. אז בשנים האחרונות אני לא בקשר עם אף אחת ואחד מהם, עם חלקם יש שלום-שלום נימוסי כשנפגשים בקיבוץ על המדרכה, או שיחת חולין נעימה, אם חלקם אפילו זה לא.
ודווקא היום כשרובנו כבר אמהות, אני מחפשת את הקשר איתן, הבנות האלה שגדלתי איתן על הטוב והרע הן קצת כמו אחיות שלי ויש איזה כיף כזה בלחלוק... (כשהוא קורה, נגיד בחגים)

הדף הזה מטלטל אותי בכ"כ הרבה רמות, תמשיכו.
צוויליך, אתה פשוט נהדר

[טליה_אלמתן*]

המלצתי על האתר הזה גם בדף דפקט קיבוצי: האתר עולמות בדויים של בנימין מאי. מהסיפורים היותר קשים. הוא מכנה את עצמו "חפץ". הנה קטע לדוגמא:
_"אך מעל לכל, מרחפות התמונות. מצלמה לא היתה לי. את התמונות ציירתי בעיני-רוחי. הנה חפץ בורח משאר ילדי כיתתו, מפנה מבט לאחור כחיה ניצודה. הנה הוא מקבל במעון את אחד מאותם כדורים ורודים. כאן ידיו כבדות, כאילו היו שקי חול, רוקו שופע ומאיים לחנקו. כאן פורחות הזיותיו והריהו טלפאת שכבש את הארץ והנה לפתע, טוריה בידו הרועדת והוא עומד לרצוח נפש. כאן הוא בוכה כילד שנגנבו ממתקיו, והריהו בן ,28 והנה לפתע, 16 שנה לפני-כן, הוא סובב כאן, בודד בשבילי עין-בדה, מנסה להתיק עיניו מערימת צואה, בטרם ירכון עליה לאכלה."

[שחף_אהובי*]

ובינתיים: כוחו של העכשיו*

קראתי באיזה מגזין על תרפית חשיפה. מי שסובל מחרדות צריך להחשף למה שמפחיד אותו. למשל, אם מפחדים מגשרים, צריך ללכת לראות גשר מרחוק ולאט לאט להתקרב אליו.
סיננתי. לא רלוונטי אלי, לי יש חרדות אבל אני לא מפחדת משום דבר. אה, בעצם, טוב, יש דבר אחד שאני מפחדת ממנו - מעצמי.
ואני מומחית בלהתחמק מעצמי כמו אקרובט סיני.
כבר כתבתי על גלגל ההצלה שלי, החבל על פני התהום, גשר על פני מים סוערים, עוד-יותר-טוב-לבריחה-מאשר-ספר - האיי-פוד.
עכשיו מתגבשת תוכנית נועזת: 10 דקות בלי איי-פוד. בלי לדבר , לקרוא או לראות טלויזיה. ובלי לבכות!
בחגיגיות ראויה לפעולה בשטח אויב בחרתי את הפארק האהוב עלי (גם על הנהר, וגם שמורת ציפורים, שלא יהיה משעמם). האיי פוד טעון באודיו-בוק האחרון שהזמנתי מרשימת הרכש החדש של הסיפריה לחודש מרץ.
כוחו של העכשיו, אקהרט טולה.

ירדתי אל הפארק עם האוזניות באוזניים לחפש את הנקודה המושלמת.
טולה עצמו מקריא את הספר בטון מדיטטבי ובמבטא גרמני רך ( גרמני רך ?? אוקסימרון) .
קרה דבר מוזר. הקצב ירד. ההליכה האיטה. התחלתי להבחין בעצים, בציפורים. הפסקתי להקשיב. במקום זה, שמעתי.

בעקרון אני לא אוהבת ספרים "רוחניים". אין לי סבלנות אליהם. השפה שלהם פשטנית מדי, או מליצית מדי, או רוחנית מדי. הרעינות לעוסים וחוזרים על עצמם ואת הכל כבר שמעתי קודם.

אבל כשהפסקתי להקשיב והטבע תפס את מרכז תשומת הלב, האינטלקט, החלק החושב, מנתח וביקורתי , הפסיק לעבוד. במקומו הקשיב - היתר. תת מודע, גוף, נשמה ? בואו נקרא להם האני החושב לעומת האני הקיים ( בהשראת ניתוח של טולה את "אני חושב משמע אני קיים").

ומסתבר שהאני הקיים לא ממש שמע את הרעיונות האלה קודם. בלי להקשיב, לא קלטתי מילים אלא תובנות. המשפטים הלא רלוונטים להרגע נעלמן, משפטים אחרים צצו כמו אמת פנימית.
אפילו עכשיו אחרי כמה "סיבובים", אני לא יודעת לכתוב מה בעצם הוא אומר. אבל - האני הקיים יודע.
פתאום קלטתי כמה החיים התנתקו מהעכשיו. בעתיד יהיה לי טוב - כשאעזוב את הקיבוץ, כשאגמור את הלימודים, כשיהיו ילדים, כשהם יגדלו קצת, כשניסע לחו"ל, כשנצא לטיול הגדול... כמה מגוחך! והעתיד מעצם היותו עתיד לעולם אינו מגיע.
המוח עובד ועובד, מתכנן ומתכמן, והעיניים לא רואות, האוזניים לא שומעות. העור לא מרגיש.
PTSD או סתם עולם מודרני - לא רק שהפסקתי להרגיש במובן האמוציונלי, הפסקתי להרגיש בכלל.

לחצתי על "סטופ".
הרגשתי. חשתי, ראיתי, שמעתי . בלי שמות, בלי הגדרות, בלי לנתח. כמה יפה.
שכבתי על הדשא. חופת עלים מעלי. הפרקטליות של העץ, העננים. הצלילים מסביב הפסיקו להיות ציוץ ציפורים, רחש גלים ושיחות אקראיות של עוברים ושבים, והפכו להיות מוזיקה אלוהית. משב הרוח הקלה על העור החשוף.

לחשתי לעצמי: כל העולם כולו, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד. והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל.
ועוד משפט של איזה רבי:
יום כזה, כמו שהיה לי היום, לא היה לי מעולם.
יום כזה, כמו שהיה לי היום, לא היה לי מעולם.
יום כזה, כמו שהיה לי היום, לא היה לי מעולם.

ואז עלה בי בכי. לא בכי רפלקסיבי, חיצוני, כרגיל, אלא בכי משחרר. בכי טוב.

10 דקות בלי איי-פוד. הצלחתי.

---

למחרת ניסיתי להתמודד עם עבודות הבית. בדרך כלל זה סיפור ארוך ומיגע. לא מצליחה להתפקס, להתארגן, הולכת וחוזרת.
ועכשיו הגוף, מעצמו, התחיל לזוז באיטיות עצומה. חולנית. אפשר להגיד מדיטטבית, אבל נוח לי לומר חולנית. הפסקתי להלחם בעצמי.
כן. הנפש חולה, המוח חולה, הגוף חולה. קיבלתי. אי אפשר לזרז את ההחלמה רק על ידי ההחלטה שזה לא כך.
יש הקלה עצומה בקבלה, הפסקת המאבק. השלמה.
לקחתי את ארגז הכביסה הנקייה. לאט לאט. נשמתי את הניחוח של הבגדים. חשתי את הרכות או הנוקשות הפריכה של הבד. קיבלתי לאט לאט, מדויק.
נשמתי.
שטפתי כלים. לאט לאט. מרגישה, רואה ושומעת בפליאה את המים, הסבון, הליכלוך שמתנקה ונישטף. מדהים. איך לא ידעתי.
לא שהספקתי לעשות יותר מהרגיל, אבל לפחות לא הייתי מותשת בסוף. הרגשתי טוב. הגוף הסתנכרן עם המוח.

בפגישה השבועית עם אנדרה הוא טוען שזו שיטת התרפיה המועדפת ביפן - עבודות בית, דברים פשוטים, בסיסיים, אבל בתשומת לב, כאילו עושים מלאכת קודש - ושאם היפנים חושבים שזה טוב אז בטוח יש בזה משהו.

אז לא שנעשיתי מוארת. בדרך כלל פשוט אין זמן. החיים מורכבים מדי, מסובכים מדי.
אבל איזה גלגל שיניים נע במוח והחליף הילוך. הפוקוס השתנה.

בימים הבאים חזרתי לפארק בכל הזדמנות. בהיתי במיים. בקורי עכביש. סביונים ברוח. וואוו. מדה-ים. ולחשוב שכל זה היה פה כל הזמן! מי היה מאמין.
וכשהלכתי בשביל העפר הצר שליד המים, עקב בצד אגודל, הרגשתי עוד משהו. לא ממש מזוהה. זה עצב? זה שמחה? אושר או כאב?
לא יודעת. זה עמוק מדי בפנים. מתחת לגוש הזה שבחזה. אבל זה משהו. עכשיו ידעתי שהוא שם.

---

לא הכל עבר חלק.
לפי "משנת" טולה ניסיתי להרגיש את הגוף הפנימי. עצמתי עיניים. הידיים שלי - לא ראיתי אותם, אבל ידעתי שהם שם. ניסיתי להרגיש את תחושת החיות, aliveness , שבהם. לא עבד. הידיעה נשארה של האני החושב. האני הקיים לא היה בטוח שיש לו ידיים.
פתאום כמו מכת חשמל עברה בי תחושת הגוף הפנימי. לא חי ומאיר אלא רקוב. גוש רקוב בתוך הגוף שלי, בתוך החזה, בלב. גוש מדמם.

---

בבית הספר ובאוברסיטה תרגלנו חשיבה ביקורתית. שכלתנית. לבחון את הנושא, לפרק לגורמים, ולהרכיב מחדש אל תוך נוסחאות ומבנים הגיוניים. תמיד לחפש מה עומד "מאחורי".
אני מצוינת בחשיבה ביקורתית. מאוד בטוח. שום דבר רע לא יכול לקרות מחשיבה ביקורתית. בקורסים המעשיים באנתרופולוגיה "צפיתי" במה שנקרא אז "כתות" כמו קולוניאליסט בריטי בכובע שעם המשקיף על הנייטיב'ס. ראיתי אותם משנים את חייהם, עוברים טלטלות נפשיות ולוקחים סיכונים. ואז בניתי תאוריה. משהו מתמטי להפליא ואף כלכלי, שאפשר לצייר בגרף. על הקבוצות והסדנאות כמוצרי צריכה, על היחס והדינמיות בין המרכיבים הקונבנציונלים והרדיקלים, כך שייהיה מספיק יחוד שיווקי אבל לא להבריח לקוחות. נכון יפה? המנחה מאוד התרשם.

וככה הגעתי לגילי המופלג עם התמצאות מצוינת בז'רגון, מכירה את כל המונחים הנכונים ולא מבינה כלום.
כאילו, אם היו עושים בחינה על סיפורי זן ועל למה צריך לחבק את הילד הפנימי , לא הייתי עוברת בהצטיינות? הייתי עוברת וחצי. מצטיינת דיקן.

אבל כשמתברר שאשכרה גם לי יש כזה מין ילד פנימי, נופלת לי הלסת בתדהמה. וואללה. לא ידעתי. מאיפה זה נפל עלי.
תת מודע? לי? לא נראה לי. לא הגיוני. תת מודע זה קטע של הניייטיב'ס.

---

עכשיו הזמן של האני החושב והביקורתי לזוז הצידה. לפנות מקום. הוא לא יכול לעזור עכשיו.
תחזור אחר כך, אני אומרת לו. הוא לא נעלב. הוא רציונלי. הוא מבין.

[יחזקאל*]

.....

[שחף_אהובי*]

ועכשיו חשבתי על עוד נימוק אה-לה-טולה לכתיבת בלוג משותף, להבדיל מבלוג אישי עם מקהלת מעודדים (ולא שאני מרמזת למישהו להפסיק).
כך יותר קל לא להתאהב בסיפור. לא להקשר אליו.
הסיפור שלי הוא לא אני.
ושוב: הסיפור שלי הוא לא אני.

הסיפור שלי לא יותר חשוב משל מיכל שץ כי היא לא היתה בלינה משותפת, ולא פחות משל הלם-קרב כי אצלי לפחות אף אחד לא מת.
הוא לא יותר משמעותי מהסיפור של העילג שצריך מילון כדי לקרוא את הדף הזה, ולא פחות משמעותי מהסיפורים של צוויליך שכותב יותר יפה ממני (החוצפן).
הוא לא מעניין יותר כשאני מספרת אותו לפורום שיודע בדיוק מה ההבדל בין חדר לבית, וכשאני מספרת אותו לאנדרה שלא ממש יודע מה זה קיבוץ.
הוא סיפור כמו הסיפור של מלכת הכיתה, המורה המתעללת, הפועל במפעל.

הוא לא הופך אותי לקורבן, לגיבורה, למיוחדת או לפסיכית.
הקשר שלו למציאות נטול בספק. מה הקשר בין מציאות למילים? אין.
אפילו עבורי הוא רק סיפור אחד מהרבה. כולל סיפורים אלטרנטיביים עם ילדות נהדרת וסיפורים שבין לבין.

יכול להיות לו ערך בידורי אם הוא כתוב טוב, הוא יכול לעזור לאחרים או לעורר ויכוח, אבל בשביל העצמי הערך שלו הוא שאפשר להשאיר אותו מאחור.

[אינדי_אנית*]

את מקסימה.
שבת שלום @}

[נחל_לבן*]

_את מקסימה.
שבת שלום_
מסכימה מאד.

[שחף_אהובי*]

לקחתי את ארגז הכביסה הנקייה. לאט לאט.

שטפתי כלים. לאט לאט.

< סליחה, סליחה פלי-ליידי ! סליחה 15 דקות קדושות!
זו רק שחף, היא לא התכוונה, היא חולה, יש לה פתק מהרופא.
נשות כל העולם, אל תאטו! רוצו מהר לסלון לאסוף 27 דברים שממש לא צריכים להיות שם, ואל תשכחו להעביר ניגוב בשירותים!
שחף תכף תתצרף. ממש עוד 5 דקות. >

[הגבירה_בחום*]

_עכשיו הזמן של האני החושב והביקורתי לזוז הצידה. לפנות מקום. הוא לא יכול לעזור עכשיו.
תחזור אחר כך, אני אומרת לו. הוא לא נעלב. הוא רציונלי. הוא מבין._
מאוד מזדהה
כאמור, (למעט טראומת הקיבוץ) הייתי שם...(-:

[בשמת_א*]

סליחה, סליחה פלי-ליידי ! סליחה 15 דקות קדושות
השתגעת?!
(-:
לקח לי דקה שלמה שבה קראתי אותך שוב ושוב, עד שהבנתי מה בכלל את אומרת.
אין חשיבות לקצב - החשיבות היא בכך שאחרי 15 דקות את נחה... (-: קלטת?
וגם זה לא קדוש.
נהפוך הוא.
בוודאי שגם פליי ליידי תמליץ לעשות את הדברים לאט ולהתרכז בכאן ועכשיו! נכון, יש טריק כזה שבו עושים דברים מהר, אבל זה טריק אחד מני רבים. לא חזות הכל.
אילו היית מנויה על הדואל שלה היית מגיעה גם לזה...
אבל אל תעשי מנוי, לא עכשיו. הצפת המיילים עלולה להפיל אותך מהרגליים.

אה, אני כרגע בהתאוששות א-י-ט-י-ת ביותר. מותשת, מעוכה, גמורה, הרוסה, מטושטשת, מעורפלת. לאט לאט משתקמת. ממש אומרת לעצמי בקול רם אצלי בתוך הראש: את לא הולכת לשטוף היום שום רצפה! ארצה! רגלי! כן כן אני יודעת שהלכלוך מציק לך, אז תחזיקי את עצמך! אין לך כוחות לבזבז!
אז קבלי והזדהות.
יש סדר עדיפויות בחיים.
נשקם את הבית ואת עצמנו במקביל, בנחת. בלי לחץ, בלי הלחצה, בלי פרפקציוניזם. נלמד לנשום, ונלמד לעשות הכל בקצב הנשימה האיטית.

[לילה_טוב*]

כל פעם גומרת את הדף הזה עם דמעות. תודה.

[מרפסת_ולימונדה*]

אני גם קיבוצניקית לשעבר. לא מלכה ולא דחויה_ ומרגישה שהתמזל מזלי ושרדתי ללא צלקות עמוקות במיוחד. אולי כי מעולם לא הייתי _אחת מהבנות_ אלא כאילו אחד מהבנים. טום-בוי קלאסי, משחקת כדורגל, מטפסת על עצים ומתפלחת ל"אקונומיה" כדי להשיג ארטיקים, הכל עם הבנים. כל ילדותי אני זוכרת שהסתכלתי על קבוצת הבנות והאינטריגות המעמדיות שלהן כמו _קולוניאליסט בריטי בכובע שעם המשקיף על הנייטיב'ס , עד כדי כך שבכתה ו' עשיתי "עבודה" (כבר לא זוכרת במסגרת איזה נושא) על "מלכת הכתה בחברה הקיבוצית", ובמסגרתה שחררתי חלק מהתסכולים שלי ע"י כתיבת תובנות פסאודו-מדעיות על התופעה.
ולא שאצל הבנים לא היו הירארכיות, אבל איכשהו הם נראו לי פחות מרושעים, ואהבתי את חברתם של רובם. אבל מה שחשוב יותר מזה הוא שאני תאומה, ואחי התאום היה איתי ביחד באותה הקבוצה. זה הבטיח שאף-פעם, אף-פעם, לא הייתי רק אני לבד מול כולם.

מה שכן, אני גם זוכרת שכילדה הייתי מודעת מאוד למצוקתן של "הדחויות", ועם זה, רוב השנים התעלמתי מהן, כפי שהתעלמתי ממלכת הכיתה וסגניותיה. אני מניחה שידעתי שהדרך שלי לשרוד היא להוציא את עצמי מהמשחק, ושכל התערבות לטובתן של הדחויות תכניס אותי היישר לתוכו. רק כשכבר בגרתי קצת, בכתה ז', העזתי לעשות 'משהו' -- ובחלוקה לחדרים התנדבתי לישון בחדר עם שתי ילדות-החוץ שלנו (שכמובן היו בתחתית שרשרת-המזון). יש לי זכרונות מועטים אבל טובים מהחדר ההוא, ואין לי אלא לקוות שגם להן (לא פגשתי אותן כבר 20 שנה...).

<לא מפתיע לגלות שבקיבוץ התנגדו בתוקף להיותם של אחים תאומים באותה קבוצה וניסו להכריח את ההורים להפריד את הזוגות ע"י הקפצה או השארה של אחד מהם בגן. אמא שלי, לזכותה העצומה יש לציין, התעקשה בכל תוקף שנשאר ביחד, ועמדה בסירובה מול כל ה"מבינים".>

<ועם כל זה, מזדהה לחלוטין עם תחושת הנכות הרגשית. זוכרת שנים בהן היה לי ברור שאני נכה ממש, לא מצליחה להרגיש עצב עד הסוף, לא אושר עד הסוף... הכל פרווה. היום נראה לי שיותר מאשר חווית בית הילדים האישית שלי, שכאמור דווקא זכורה לי כטובה יחסית, זה קשור להיותי "דור שני" לבתי ילדים, ולמגבלות הרגשיות שהוריי נשאו עמם כתוצאה מכך...>

כל פעם גומרת את הדף הזה עם דמעות. תודה.

[גם_כן_נפגעת*]

_מה הטריגר שעורר את הדיכאון?
עם הזמן צצה תשובה אחרת. כואבת, כל כך קשה לניסוח..
הילדים שלי. הילדים שלי, שהם הדבר הכי חשוב לי בחיים._
רגע, זה הטריגר שעורר את הדיכאון או את הטיפול בדיכאון?

[אחת*]

_הסיפור שלי לא יותר חשוב משל מיכל שץ כי היא לא היתה בלינה משותפת, ולא פחות משל הלם-קרב כי אצלי לפחות אף אחד לא מת.
הוא לא יותר משמעותי מהסיפור של העילג שצריך מילון כדי לקרוא את הדף הזה, ולא פחות משמעותי מהסיפורים של צוויליך שכותב יותר יפה ממני (החוצפן).
הוא לא מעניין יותר כשאני מספרת אותו לפורום שיודע בדיוק מה ההבדל בין חדר לבית, וכשאני מספרת אותו לאנדרה שלא ממש יודע מה זה קיבוץ.
הוא סיפור כמו הסיפור של מלכת הכיתה, המורה המתעללת, הפועל במפעל.
הוא לא הופך אותי לקורבן, לגיבורה, למיוחדת או לפסיכית.
הקשר שלו למציאות נטול בספק. מה הקשר בין מציאות למילים? אין.
אפילו עבורי הוא רק סיפור אחד מהרבה. כולל סיפורים אלטרנטיביים עם ילדות נהדרת וסיפורים שבין לבין.
יכול להיות לו ערך בידורי אם הוא כתוב טוב, הוא יכול לעזור לאחרים או לעורר ויכוח, אבל בשביל העצמי הערך שלו הוא שאפשר להשאיר אותו מאחור._

לא מצליחה להרגיש עצב עד הסוף, לא אושר עד הסוף... הכל פרווה. היום נראה לי שיותר מאשר חווית בית הילדים האישית שלי, שכאמור דווקא זכורה לי כטובה יחסית, זה קשור להיותי "דור שני" לבתי ילדים, ולמגבלות הרגשיות שהוריי נשאו עמם כתוצאה מכך

_לא מפתיע לגלות שבקיבוץ התנגדו בתוקף להיותם של אחים תאומים באותה קבוצה וניסו להכריח את ההורים להפריד את הזוגות ע"י הקפצה או השארה של
אחד מהם בגן._ מכירה את זה אישית במשפחה שזה זרע בה הרס

חומר חזק... אין לי משהו מחכים לומר. רק תמשיכו בבקשה

[צוויליך*]

הי מרפסת ולימונדה
להשיג הה?
מטפסת על עצים ומתפלחת ל"אקונומיה" כדי להשיג ארטיקים
(-:
מכָבֶּסת מילים חסרת בושה שכמוך
(ותולה)

זה קשור להיותי "דור שני" לבתי ילדים
מדהים כמה הקבלות אפשר לעשות בין דור שני לניצולי השואה, פתאום ראיתי את זה דרך המושג המוכר הזה בו השתמשת.
הקורבנות שגוררים את ילדיהם אל עולם התחתיות של הוויית הקורבּנוּת
אקולוגי, כמה שזה ממחזר את עצמו, אנרגיה מתחדשת מדור לדור של צער, אשמה ואובדן.
צריך לקעקע על התחת משולש מיחזור כזה.
"בתהליך יצורו של קיבוצניק זה לא נפגעו בעלי חיים."
"אה, רק כמה ילדים. נו."

[רוקדת_לאור_ירח*]

מדהים כמה הקבלות אפשר לעשות בין דור שני לניצולי השואה, פתאום ראיתי את זה דרך המושג המוכר הזה בו השתמשת.
אחותי קוראת לשאר בני המשפחה "ניצולי קיבוץ" כבר ציינתי פעם איפשהו. היא היחידה שנולדה כבר "בחוץ".
לי יש רק זכרונות יד שניה.
הזכרונות שלי הם של ילדה שגדלה "בחוץ" לשני הורים מהגרים מהקיבוץ, בעלי שפה משם, עבר משם, עולם מושגים משם. יתרה מזאת, נולדתי ועזבו כשהייתי בת קצת פחות משנתיים. כל השנים אני תוהה על השנתיים ההן. יודעת על חלק מהדברים, פחות יודעת על חלקם האחר.
מצד אחד בית תינוקות מגיל כמה ימים, אחרי שחוזרים מבי"ח, אמא שלי מספרת שסידרו פעמון בחדר וקראו להנקות גם בלילה. הנשים חזרו לעבוד אחרי 6 שבועות וגם אז הלכו להניק באמצע (אבל לא הניקו יותר מכמה חודשים). וסיפורים על המטפלת הפולניה שהילדה שהייתי לא התאימה לה וניסתה ליישר אותי בגיל שנה וחצי...
ומצד שני כל הילדות תחושה של תלישות, כמו של מישהו שיודע שהשפה שלו והמקור שלו זה בעצם בארץ אחרת, אח שלי וההורים עם זכרונות מ"הבית" ולי לא היו. כל הילדות תחושה של בית זר בתוך סביבה שמדברת משהו אחר בעצם ולא לדעת לקרוא לזהבשם. כל הילדות לדעת שהמשפחה, בנות הדודה, הסבים, כולם בקיבוצים ואין הם יכולים להבין את התרבות בה אני גדלה ולי אין היכולת לחזור אחורה למקום אליו אני כביכול שייכת.
אמא שלי אמרה שעזבה כי רצתה להיות עם הילדים. זה בטוח נכון רק שהרבה מאד שנים ובטוח שאיתי, היא לא ידעה איך לעשות את זה, לא היה לה ניסיון והיא עצמה גדלה בבית ילדים.
אחד הסיפורים המלבבים שלה היה על הגננת שהסיתה את חבריה האהובים בגן להרביץ לה, כי כנראה לא יכלה עליה. מדהים, לא ?

[עשב_השדה*]

איזה ג'ונגל ירוק ויפה....
בעל זבוב במסווה בית הבראה

[אהבת_עולם*]

שחף, את כותבת חזק.
במיוחד הקטע על ה'סיפור'.

[שחף_אהובי*]

רגע, זה הטריגר שעורר את הדיכאון או את הטיפול בדיכאון?
המונח של הטריגר הוא של חברת הביטוח. נראה לי שמה שהם רצו לדעת זה אם זו בעית עבודה (כלומר נבע מלחצים, הטרדות או כאלו) כי אז צריך לתבוע את העבודה ולא אותם.
אצלי זה פשוט עורר הבנה שהילדים גרמו מצד אחד ל"ילד הפגוע" שלי להתעורר, ומצד שני לצורך להחניק ולהדחיק אותו כל הזמן, עד שכל האנרגיה של הגוף היתה מושקעת בשליטה על המצב.

[הפעם_אלמונית*]

את ממש מדהימה

כל פעם גומרת את הדף הזה עם דמעות. תודה.

אמנם לא גדלתי בקיבוץ אבל גם בעיר אפשר לצבור טראומה או שתיים.. מעוררת השראה הכנות שלך, הנכונות שלך להתקרב והאומץ.
תבורכי
__

[הגבירה_בחום*]

הזכרונות שלי הם של ילדה שגדלה "בחוץ" לשני הורים מהגרים מהקיבוץ, בעלי שפה משם, עבר משם, עולם מושגים משם
גם אצלי כך.
אבל בעוד שאבא שלי עלה לקיבוץ עם עליית הנוער בגיל 14 וספג בעיקר את משובת הנעורים בעמק ואת הבחורות והצ'יזבטים שבאו אח"כ,
אמא שלי נולדה בקיבוץ לשניים ממייסדיו (לא אותו קיבוץ, אגב) ויש בה את השתיקה הזאת לגביו. צריך ממש לחלוב אותה כדי לספר על ילדותה, והסיפורים למרות שהתוכן שלהם נושא מטען רגשי כבד מסופרים במן ריחוק כזה. כאילו זה לא קרה לה....

[מרפסת_ולימונדה*]

_להשיג הה?
מטפסת על עצים ומתפלחת ל"אקונומיה" כדי להשיג ארטיקים

מכָבֶּסת מילים חסרת בושה שכמוך
(ותולה)_

אחרי סופ"ש של איזה 6 מכונות ברצף, אני כבר בשוונג...

[מהקיבוץ_לשעבר*]

זוכרת שנים בהן היה לי ברור שאני נכה ממש, לא מצליחה להרגיש עצב עד הסוף, לא אושר עד הסוף... הכל פרווה.
מעניין שאצל רבים מאיתנו באה לידי ביטוי השריטה באותו האופן, האם נראה לכם שהסיבה לכך היא שנאלצנו להחביא את רגשותינו כי לא היה מקום בטוח לבטא אותם או שבעצם לא ראינו אנשים מביעים רגשות כי הרי כמה כבר ראינו את ההורים והמטפלות בטח לא היו מאושרות או עצובות לידינו.
אני זוכרת שכשהיינו ילדים, הקיבוצניקים ילדי השמנת והחופש היו מושא לקנאה אם העירוניים היו יודעים איזה צלקות נושאת הנפש שלנו בוודאי לא היו ששים להתחלף עימנו..
ומילה אחרונה לשחף- את מדהימה, חזקי ואמצי בדרכך והלוואי שתמצאי במהרה את אושרך וגם את עצבך....

[פלוני_אלמונית*]

זוכרת שנים בהן היה לי ברור שאני נכה ממש, לא מצליחה להרגיש עצב עד הסוף, לא אושר עד הסוף... הכל פרווה.
גם אני חווה את זה, לגמרי...
איך יוצאים מזה?

[שחף_אהובי*]

מהקיבוץ לשעבר : האם נראה לכם שהסיבה לכך היא שנאלצנו להחביא את רגשותינו כי לא היה מקום בטוח לבטא אותם או שבעצם לא ראינו אנשים מביעים רגשות כי הרי כמה כבר ראינו את ההורים והמטפלות בטח לא היו מאושרות או עצובות לידינו.

שלוש תמונות חטופות שאף פעם לא ראיתי כשהייתי ילדה

---

• בבוקר הבת העירה אותי. "אימא, בואי איתי לפארק, אני רוצה להחליק על סקטים".

"כן, בטח", אמרתי ומיד הסתובבתי לצד השני והמשכתי לישון.
"אמא, כשאת אומרת כן וממשיכה לישון אני מרגישה שאת מתעלמת ממני וזה פוגע ברגשות שלי". (לילדה הזאת יש כל כך הרבה אנטיליגנציה רגשית שלפעמים אני בטוחה שבעלי בגד בי עם מישהי אחרת. לא יכול להיות שהיא שלי)

• הבנזוג ואני במיטה בצהרים, מדברים. כמובן שמיד כו-לם היו צריכים לבוא גם.

"לכו מכאן, נודניקים! אתם לא רואים שאבא ואמא רוצים קצת זמן איכות?" צחקנו. ובאמת אחרי כמה חיבוקים וכמה קפיצות על המיטה ועלינו הם הסכימו להסתלק. הגדולים הסבירו לקטן את עובדות החיים: "אבא ואמא רוצים לעשות סמוצ'י-סמוצ'י..." (סמוצ'י-סמו'צי בהגדרה הצרה - נשיקה צרפתית, ובהגדרה הרחבה כל מה שאח לא יעשה לאחותו).

• איך שנכנסתי הביתה, הקטן (להלן "המהנדס", גם בגלל כל המכונות המסובכות שהוא ממציא וגם בגלל שהוא חבלן) קפץ עלי בהתרגשות. אמא! אמא! לאבא כואבת הברך! תעשי לו תה! אבל מהר, אל תעצרי במחשב בדרך! ותביאי לו ויטמינים, שירגיש טוב!

על המיטה אכן שכב הבנזוג, שאכן נהיתה לו דלקת בברך, עם מגדל של כ-ל הכריות בבית מתחת לרגל ושקית קרח מחוברת לו לברך על ידי ארנב צעצוע (כי היה לי קר ביד להחזיק, הסביר המהנדס) .

---

אז מה למדנו:
שאמא לפעמים מתנהגת לא בסדר, ואפשר להעיר לה ואפילו לכעוס עליה, והיא לא תאהב אותך פחות.
שלפעמים אבא ואמא לא רוצים אותך, וגם זה לא אומר שהם לא אוהבים אותך.
שלפעמים לאבא כואב, וזה לא סוף העולם, ואתה יכול לעזור לו.

(ואם תחליפו אבא/אמא בבנזוג, קיבלתם לקחים שגם מבוגרים מסתבכים איתם)

סתם שלוש דוגמאות מקריות מהיומיים האחרונים. לא הורות אידיאלית, אפילו אולי קצת מזניחה לפי הספרים (מותר להגיד לילדה כן ולהמשיך לישון? מותר להגיד לילדים שהם לא רצויים? מותר לילד לראות שאתה חלש ולא יכול לדאוג לו עכשיו?) . ונכון שאת ההארד-קור של הריבים אנחנו עושים "לא לפני הילדים", אבל סתם ויכוחים עצבניים או התחשבניוית קטנוניות - חופשי.
ובמובן הזה ההורים שלי היו הורים אידיאלים. הם לא איבדו את הסבלנות, לא כעסו, לא צעקו אלי או אחד על השני, לא ראיתי אותם רבים ממש אף פעם.
ושוב חוזרת להרגשה של האורחת - היתה לנו הורות בגרסה לאורחים, כשהחדר מסודר, המארחת מאופרת וכולם מציגים חזית אחידה ומחויכת.
והחיים עצמם התנהלו מאחורי הקלעים.

[נחל_לבן*]

אני גם למדתי מזה שהילדים שלך נשמעים מדהימים ושכנראה, למרות שאת מכחישה, יש לך יד ואולי גם רגל בדבר..


(מותר להגיד לילדה כן ולהמשיך לישון? מותר להגיד לילדים שהם לא רצויים? מותר לילד לראות שאתה חלש ולא יכול לדאוג לו עכשיו?)
זה מה שנקרא "להיות רק בנאדם"
ועובדה שנראה שהילדים שלך לוקחים את זה בלי בעיות. אלה רק מיקרים בתוך הרצף של האהבה הנוכחת והיציבה שהם מקבלים ממך / ממכם ובכל מקרה, בטח שמותר! כמו שאמרת, זה שייך לתמונה הרחבה, לגירסה האמיתית של החיים.


אני כמעט ולא זוכרת את השנים הצעירות שלי. זה חלק מהקושי שלי..כנראה שהדחקתי כלכך עמוק שאין לי משם זיכרונות, רעים או טובים.
אבל לא מזמן, כשהילדים שלי היו עסוקים עם עצמם, אמא שלי התלהבה מ"איזה יופי הם מעסיקים את עצמם" והמשיכה בטבעיות "את לא ידעת להעסיק ככה את עצמך" או במילים אחרות "ניג'סת לנו" .
אמרתי בחצי צחוק "הא, בשעות שכבר הייתי איתכם, רציתם שאני "אעסיק את עצמי"?!?"
כולנו צחקנו-בכינו.

[הגבירה_בחום*]

_ושוב חוזרת להרגשה של האורחת - היתה לנו הורות בגרסה לאורחים, כשהחדר מסודר, המארחת מאופרת וכולם מציגים חזית אחידה ומחויכת.
והחיים עצמם התנהלו מאחורי הקלעים._
יש לי חברה טובה שיש לה זיכרון חזק במיוחד של עצמה בחדר של ההורים בתור ילדה, משתעממת והולכת לנמנם במיטה של ההורים. שוכבת על המיטה וסופרת את החורים בשמיכה שנוצרו מהסיגריה של אמא....
לפעמים יש סיפורים עם ערך כ"כ ויזואלי שהם נחרטים בזיכרון שלי כאילו היו זיכרונות שלי...

[הגבירה_בחום*]

אני גם למדתי מזה שהילדים שלך נשמעים מדהימים ושכנראה, למרות שאת מכחישה, יש לך יד ואולי גם רגל בדבר..
חופשי! (-:

[שחף_אהובי*]

לא התכוונתי להגיד שיש בתמונות הקטנות האלה משהו לא בסדר, להפך, גם אני חושבת שהן חמודות.
זה רק בדיוק הקטעים הקטנים האלה של החיים, של הורות לא "לפי הספר" שהם דוקא הכי חיוניים, נראה לי, להתמודדות עם החיים ועם רגשות.
ואת זה לא היה לי.

[שחף_אהובי*]

מרפסת ולימונדה - תודה רבה! סוף סוף נזכרתי בזיכרון חיובי מהקיבוץ - הפשיטות על העוגות של הגנים ביום שישי בערב!

[רוזמרין*]

תחשבי על זה, שחף, היו להם שעתיים ביום לראות אותנו. הם באמת יכלו לשמור את כל הריבים לאחרי. מה שמעניין הוא שגם את רגשי האהבה שלהם אחד כלפי השני הם שמרו לאחרי.
פעם אבי הסביר לי את הרעיון שמאחורי כל זה:
"אנחנו, ההורים, לא צריכים לדאוג לחינוך ולא להכין לכם ארוחות ולא לכבס לכם את הבגדים ולא לדאוג לבריאותכם. אנחנו מקבלים אתכם כל יום אחה"צ לשעתיים של 100% הורות, פנויים מעבודה וסידורים." (ברור שזה בלוף- הם קראו עתון, הקשיבו לרדיו, ביקרו שכנים, הכינו עוגות ועוד המון עיסוקים. אנחנו הלכנו לשחק הקפות עם כל הילדים על הדשא).

הבעיה היא שלא היה לנו ממי ללמוד איך זה להיות הורה מטפל ודואג. לא היה לנו ממי ללמוד איך זה לחיות בזוג וכמשפחה. את כל זה היינו צריכים להמציא מחדש. כי מה שראינו היה אוויר, גורנישט, נאדה.
לא סתם מתברר כי ניצולי הקיבוץ מובילים בארץ את הלינה המשותפת עם הילדים ואת החינוך הביתי. הם פשוט עברו לצד השני- כל האחריות עלינו, ההורים, ולא סומכים על אף אחד אחר.

[אלנור_יה*]

לא הורות אידיאלית, אפילו אולי קצת מזניחה לפי הספרים
התכוונת הורות אידיאלית, גם לפי הספרים.
_אז מה למדנו:
שאמא לפעמים מתנהגת לא בסדר, ואפשר להעיר לה ואפילו לכעוס עליה, והיא לא תאהב אותך פחות.
שלפעמים אבא ואמא לא רוצים אותך, וגם זה לא אומר שהם לא אוהבים אותך.
שלפעמים לאבא כואב, וזה לא סוף העולם, ואתה יכול לעזור לו.
(ואם תחליפו אבא/אמא בבנזוג, קיבלתם לקחים שגם מבוגרים מסתבכים איתם)_ החלפתי. צחקתי. אמרתי לעצמי: שחף הזאת, היא מלכה.

[אלטר_אגו*]

איזה ילדים מקסימים, ואיזה שיעורים נהדרים הם מלמדים אתכם.
אמא שלי תמיד מספרת בכעס וגאוה, על משפחה מסויימת שהתפארה בזה שהם לוקחים את הילדים עשר דקות יותר מוקדם מהגן, "ואז מה הם עושים? אופים עוגה... שוטפים רצפה... אנחנו היינו לוקחים אתכם בדיוק בזמן, אבל אז הזמן שלנו היה מוקדש רק לכם".

[סימה*]

לא סתם מתברר כי ניצולי הקיבוץ מובילים בארץ את הלינה המשותפת עם הילדים ואת החינוך הביתי. הם פשוט עברו לצד השני- כל האחריות עלינו, ההורים, ולא סומכים על אף אחד אחר.
קראתי פעם ראיון עם היצרנים של המיטונת שמסתבר שהם גם ניצולי-קיבוץ
וסיפרו על איך הגיעו לזה בהקשר של הקבוץ ועל היחס של הסבים (שעדיין בקבוץ) לכל העניין. נדמה לי שגם שם היה סיפור של בריחות בלילה לבית ההורים.

[צוויליך*]

לא סתם מתברר כי ניצולי הקיבוץ מובילים בארץ את הלינה המשותפת עם הילדים ואת החינוך הביתי. הם פשוט עברו לצד השני- כל האחריות עלינו, ההורים, ולא סומכים על אף אחד אחר.



סיפור של בריחות בלילה לבית ההורים.
גמני (-:

[תבשיל_קדרה*]

קראתי קצת.

אני לא קיבוצניקית (כלומר- חוץ מחצי שנה של חיים בבית ילדים. חצי השנה הראשונה שלי.)
אבל מזהה שריטות שלי.

ומזהה מילה - "להשיג" - של ברה"מ הקומוניסטית.
איפה שכשרוצים/צריכים משהו, לא קונים, כי אין בחנות, אבל אפשר להשיג דרך הבת דודה של החבר של השכנה. ההיא עובדת במפעל בו מייצרים כאלה, או אולי במקום בו משתמשים בכאלה, או אצל מי שמייבא אותם רק למטרה מסוימת וחוקית (כמו בית ההבראה של ילדים ה - [מקורבי ה - ]).

[אמא_של_יונת*]

ומזהה מילה - "להשיג" - של ברה"מ הקומוניסטית.
תבשילה, בקיבוץ לא מדובר על להשיג דרך פרוטקציה.
מדובר על "סחיבה".
סחיבה זה לא גניבה, מה פתאום, הרי הכל שייך לכולם, אז העוגות הן גם שלנו למרות שהן בבתי הילדים, אז זה לא גניבה.

[תבשיל_קדרה*]

גם שם, לפחות בחלק מהמקרים, זו גניבה (ולא רק קידום בתור).
(בלי להכניס את שיקול "הצדק העולמי")

[גל_הנה_אמא*]

_הוא לא הופך אותי לקורבן, לגיבורה, למיוחדת או לפסיכית.
הקשר שלו למציאות נטול בספק. מה הקשר בין מציאות למילים? אין.
אפילו עבורי הוא רק סיפור אחד מהרבה. כולל סיפורים אלטרנטיביים עם ילדות נהדרת וסיפורים שבין לבין_
איזה יופי כל כך נכון
הבריא בנפשו הוא מי שיודע להשתחרר מהסיפור ולהניח אותו
יש ביטוי באנגלית שאני אוהבת על ספרים מסויימים שעדיף להשאיר על המדף (אני חושבת שזה הולך ככה - some books are better left on the shelf)
אבל אני אומרת לכתוב את הספר, לחבק ולשרוף
ולהתחיל סיפור חדש רצוי אחד כזה עם צחוק ילדיך שיגדלו לכתוב את הסיפורים שלהם

[שחף_אהובי*]

מחדדת לעצמי שוב את נושא ההורים האידיאליים, או הסטריליים, אם לבחור בניסוח פחות ציני. הורים של כמה שעות 100% זמן איכות (בלי להתיחס לכמה איכותי זה היה באמת). בזמן איכות אסור להורים להיות עצובים וכועסים. צריך לדחות את כל הרגשות האמיתיים "לאחר כך". לא לפני הילדים.

במשפחה "תקינה" הילדים מתנסים ונחשפים לרגשות שליליים בהקשרים נורמטביים, חלק ממרקם החיים. חלק מאהבה, ושמחה, ואושר.
אבא רגוז ואמא עייפה? כן, לפעמים. עצוב? כואב? כעס? כן, זה אומר שאתה חי.
(וברור שהגזמה לצד השני היא יותר מסוכנת, אין צורך להתווכח )

קשה לי לחשוב איפה עוד ילד יכול ללמוד את זה. ביחסים שבין ילדים לבין עצמם בטח לא, וגם לא ביחסים ממסדיים (מורה-תלמיד וכו).
ואם לא מתנסים ברגשות השליליים במסגרת בטוחה, אז זה באמת נורא נורא מפחיד.
ואז מה המסקנה ? רגשות זה רע. רגשות זה מסוכן. מש"ל.

זוכרת שנים שכל נהג אוטובוס עצבני היה הורס לי את כל היום. שלא לדבר על הערה ביקורתית של מנהל בעבודה. פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם מגע אנושי "לא סטרילי".

אבל אני אומרת לכתוב את הספר, לחבק ולשרוף
בדיוק ממצה את הענין. אני תוהה מה משלושתם הכי קשה.

ופוסט נוסף של הבלוג . סוף סוף יש פוסט אופטימי (אם כי מתחיל להיות ביזארי, וזה לא עומד להשתפר)

{ ופתאום קרה צחוק.*


שכבנו בצהריים במיטה. הבנזוג קרא עיתון.
הסתכלתי עליו. היה בו משהו מצחיק.
לא יודעת מה - משהו שרק ילד קטן, פעוט ממש , ימצא מצחיק. משהו שהאני החושב והמבוגר לא ראה.

ופתאום בא צחוק.
זה לא היה הצחוק שלי. הצחוק שלי הוא מודע ושכלי. לפעמים אני צוחקת מתוך נימוס, ואף פעם לא יותר ממה שהולם. הצחוק שלי נוצר בגרון.
הצחוק הזה נוצר הרבה יותר עמוק, בראות, בחזה, בבטן.
צחוק שנוצר הרבה יותר עמוק בנשמה. צחוק גועה, גואה, מטלטל, משחרר. צחוק של תינוק. צחוק של בודהה.

הילדה צוחקת.

[פלוני_אלמונית*]

יבורך הצחוק המרפא...

אני לא מאזור הקיבוץ ו
רגשות זה רע. רגשות זה מסוכן. מש"ל.
מאוד רלוונטי גם לסביבה הביתית שאני גדלתי בה, נראה לי שזה קשור לדור ההורים גם בעיר וגם בכפר
ועוד, תראי כמה שותפים יש לך, נותרתם קבוצה גם בptsd - יש הקלה בשותפות, בהבנה ההדדית?
מאחלת לך שפעת שמחה ורגעי הוויה

[תבשיל_קדרה*]

_אני לא מאזור הקיבוץ ו
רגשות זה רע. רגשות זה מסוכן. מש"ל.
מאוד רלוונטי גם לסביבה הביתית שאני גדלתי בה, נראה לי שזה קשור לדור ההורים גם בעיר וגם בכפר_

גם אני מרגישה כך.

עם זאת,
יש משפחות שאצלן זה דור אחד קודם (הורים של חברי שחוו מה שנאי חויתי), או דור אחד אח"כ (אנשים צעירים שההורות שלהם, היום, נמנעת מרגשות).

אפילו במשפחה שלי, למשל, היה פעם עצום - לפי סיפוריה של אימי - בין סבי לסבתי.
נסיבות החיים מקשיחות אנשים, מייתרות רגשות (ענין של פרופורציה), וחוסמות אותם (יחד עם שאר הטראומות המודחקות).

[שחף_אהובי*]

יום קשה עבר על כוחותינו.
"כואב לי הלב", עדכנתי את אהובי.
"ולי שוב כואבת הברך", הוא השיב.
"באמת יותר גרוע", הסכמתי והלכתי להכין ארוחת ערב.

---

[הגבירה_בחום*]

זוכרת שנים שכל נהג אוטובוס עצבני היה הורס לי את כל היום. שלא לדבר על הערה ביקורתית של מנהל בעבודה
אני מאוד מזדהה עם המשפט הזה, מילדותי ובמשך שנים רבות, מילה אחת היתה יכולה לערער אותי לכל היום.
למרות שאצלנו בבית ההורות לא היתה סטרילית. היו חיבוקים ומגע, וכעס ועצב וכל החבילה.
אבל ההורות שאמא שלי ספגה בקיבוץ ללא ספק היתה סטרילית...
מעבר לזה, אני זוכרת בילדותי מפגש עם אתגר או משימה קשה שלקחתי על עצמי נתקלה בפחד מהתמודדות עם קשיים שלה: "אל תעשי את זה, את לא תצליחי, יהיה לך קשה" - פחד שלא היה לי כילדה שאפתנית שנרתמה לכל מיני אתגרים, ועם השנים נספג בי והפך לחלק בלתי נפרד בהתמודדות היומיומית שלי (האמירה הזאת: "יהיה לי קשה, אני לא אצליח)
בתור נערה התסכול הופנה כמיטב המסורת אליה: "למה שאני לא אצליח? אז מה אם יהיה לי קשה? עד כדי כך האמונה שלך בי קטנה?"
ועם השנים הבנתי, שזה הפחד שלה מהתמודדות עם יוזמות ואתגרים, עם הקושי שלי, שזה חוסר היכולת שלה לסייע לי כגב להתמודדות שלי ומכאן ההעדפה הזו, פשוט לא לעשות, לא לטעות. לא להצליח, ולא ליפול.

[ב_עילום*]

ילדה. בתחתוני סבא לבנים וגופיה. יושבת מצונפת עם הראש בין הברכיים.

מוזר.. זה בדיוק הדימוי שבו אני פגשתי לראשונה בילדה הפנימית שלי.

אני הייתי יכול לאוהב אותה. אפילו רק בגלל האומץ שהיה לה להמשיך .
זה מאד יפה.

מה שחשוב לה, לילדה, זה לקבל אותה כפי שהיא.
ולקבל אותך כפי שאת, גם כשאת לא מצליחה, עדיין, להתחבר אליה, לחוש כלפיה חמלה ולחבק אותה.

מי שגודל ללא הורה חיצוני רואה, מכיל, נוכח... צריך למצוא גם את ההורה הפנימי שלו לבד. (וגם בעזרת אנדרה כמובן)
והדרך אליו היא מודעות, סקרנות, חמלה ו.....הומור.

[שחף_אהובי*]

תחתונים וגופיה - התלבושת האחידה של הילדים בגן. עד ההקמה, שאז לובשים בגדי ערב לכבוד ההורים.
מה המטען של תחתונים וגופיה? טוב? רע? ניטראלי?

[קן_לציפור*]

מה המטען של תחתונים וגופיה? טוב? רע? ניטראלי?
המטען הוא מה שנטען אותו בו, לא?
טוב או רע או ניטראלי, זה רק פרשנות שלנו. מה שנראה לנו טוב כרגע, יראה רע אח"כ וההפך.

בינתיים

[מרפסת_ולימונדה*]

מה המטען של תחתונים וגופיה? טוב? רע? ניטראלי?

גם אצלי התלבושת האחידה הזו עולה בזכרונות הילדות, ואצלי טעונה באופן חיובי מאוד - הרגשה של קלילות ואווריריות, של להרגיש את הרוח המרעננת על העור החשוף.
השנה נורא שמחתי לגלות שבתי מעדיפה גופיות-סבא-ומכנסונים על כל תלבושת קיץ אחרת, ולא הבנתי למה זה עושה לי טוב על הלב... עכשיו אני רואה לאן זה מתחבר לי. תודה!

[רוזמרין*]

גם אצלי התלבושת האחידה הזו עולה בזכרונות הילדות, ואצלי טעונה באופן חיובי מאוד
בסוף החורף, אחרי ארוחת צהריים והמקלחות, עם תחתונים וגופיה על מחצלות בדשא שליד הגן מקריאים לנו סיפור לפני מנוחת הצהריים. ככה עד בוא החורף. אכן רגעים מאושרים.

[תמי_אמא_לשתיים*]

נעים לקרוא גם זכרונות על רגעים מאושרים. משהו בי אומר שחייב היה להיות גם טוב, נכון? אולי כדי לגונן על אבא שלי, ילד קיבוץ שצלקות הקיבוץ ניכרות בו מאוד. אני רוצה להאמין שבילדות המתוקה הזו היו גם רגעים של נועם ואושר. היו?
אני הייתי באה הרבה לקיבוץ, לבקר את סבא וסבתא שלי, ומקנאה בילדים העצמאיים שישנים יחד ונראים כל-כך יפים. והיום אני מזהה קיבוצניקים די בקלות, כשמתחילים לדבר. משהו בטון הדיבור ובהתנהגות. זה נשמע אולי רע אבל אני נמשכת לחברות קיבוצניקיות, אני מוצאת בהן מין כנות נדירה, פשטות וישירות שטוב לי איתן.

[רוזמרין*]

אבל אני נמשכת לחברות קיבוצניקיות, אני מוצאת בהן מין כנות נדירה, פשטות וישירות שטוב לי איתן.
כן, קיבוצניקים יכולים להיות חברים טובים של אחרים, לא של עצמם. אולפנו לחשוב על האחרים, להתחשב בכולם, אבל כולם לא צריך להתחשב ביחיד. רבים מאיתנו המשיכו בכך גם אחרי היציאה מהקיבוץ. אחרים הלכו לקצה השני והפכו לסוציומאטים. ככה גם נראים קיבוצי ההפרטה- מעבר לקצה השני.

[שחף_אהובי*]

פרק שביעי: unlovable*

כל השבוע נפשי סערה, כמו שאומרים.
תת המודע שלי פתח עלי במלחמה, הרגשתי. כאילו, זה לא שאני לא יודעת לקרוא אותו. הוא אומר חד וחלק - לא רוצה אותך.
אני אומרת לו - קח נייר, תכתוב מה כואב לך. הוא אומר לי חה חה חה. אני אומרת לו - אתה גוף מאיר, הוא אומר רקוב. אני נותנת לפסיכולוג! צרפתי! להגיד לו כמה הוא בסדר, הוא לא רוצה לשמוע.

שחף הקטנה צריכה לבכות את כל הבכי שהיה לא בכתה אז, אמר אנדרה. תני לה לבכות. תבכי בשבילה.

הבכי בא באלימות, כואב, כאילו מאיים לשסע את החזה.
איך זה שאף אחד לא עזר. לאף אחד לא היה איכפת מספיק. למה אף אחד לא הפך אותי ל"פרוייקט" שלו.
וזה לא שלא הייתי מוקפת באנשים שהיו אמורים לעשות בדיוק את זה. זה היה התפקיד שלהם. וכולם ידעו שאני פגיעה מלכתחילה, עם כל הסיפור הגופני והניתוחים החוזרים כל שנה. "הקיבוץ כולו התאחד סביב הטרגדיה", לא?
רק שאף אחד לא התאמץ. למה?
בגלל שאני בלתי אהיבה. unlovable .
פעם קראו לי לחדר קטן בבנין הגדול של הנהלת בית הספר. מישהי (פסיכולוגית? יועצת חינוכית מאורנים?) שאלה למה לדעתי יש לי בעיות חברתיות.
אמרתי, אולי בגלל שאני לא כותבת יפה כמו מלכות הכיתה.
הביאו לי מורה לכתיבה תמה.
שלוש שנים ואף מילה אחת טובה. כלום. שום דבר. כמה איומה הייתי? מה היה בי שהיה כל כך נורא, שאף אחד ממערכת החינוך הקיבוצית המעולה לא באמת ניסה להגיע אלי?
כועסת על אנדרה. "אני הייתי יכול לאהוב אותה." באמת? מה הופך אותך לכל כך מיוחד?
גם אתה לא הייתה אוהב אותה. כי היא היתה כזאת. בלתי אהיבה. שקופה. מכשול מייגע בדרך.
אפילו הפסיכולוגית שהלכתי אליה לא אהבה אותי.
המטפלת (רוחל'ה. כולן אצלנו היו רוחל'ה. שרשרת ארוכה של תחליף-הורה בשם רוחל'ה) קראה לי יום אחד הצידה, אמרה, בחוסר נוחות, שכדאי לי ללכת לפסיכולוגית ( הרבה בנות הלכו, הקיבוץ לא חוסך על חינוך ובריאות) , זאת הכתובת, אלה מספרי האוטובוסים והנה כרטיסיה.
הלכתי - תירוץ טוב להסתובב בעיר המחוז.
הפסיכולוגית עשתה את הקטע הפסיכולוגי - ישבה וחיכתה שאני אדבר. ואני לא ידעתי לדבר. באמת לא ידעתי. הייתי אילמת.
בסוף, אחרי כמה פגישות עקרות ואחרי שנמאס לי מהרחוב הראשי אמרתי לה שאני רוצה להפסיק. היא אמרה טוב, והמשיכה לשבת ולהסתכל עלי, במין מבחן שלא ברור מה המטרה שלו.
אני מניחה שמישהו בקיבוץ (ועדת בריאות ?) ידע שהפסקתי ללכת כשהיא הפסיקה לחייב.
אפילו לה לא היה אכפת ממני! כעסתי על אנדרה.

nobody, nobody, nobody

nobody cared.

אף אחד לא היה שם.
אנדרה אומר שלפעמים מערכת שלמה יכולה להכשל. ששחף הקטנה לא עשתה שום דבר לא נכון, ולא הולם, שהרגשות שלה היו הולמים. שלבקש ממנה לנתח את עצמה ולהגיד למה היא לא מקובלת הוא לא דבר שהיה צריך להעשות, ושהפסיכולוגית היתה לא מקצועית .
וחוזר לשאול: עם כל מה שאת יודעת עליה, על האומץ שהיה לה להמשיך הלאה, למרות הכל, ולהמשיך לבנות עולם פנימי עשיר, ועל כל מה שהיא הצליחה לעשות ולהמציא את עצמה מחדש, את לא יכולה להעריך אותה? למצוא בך חמלה אליה?

מסתכלת עליו. מסתכלת על הרצפה. קוברת את הפנים בכפות הידיים. החדר מחניק, צריך לפתוח חלון. האויר דחוס ומורעל. צמיגי.
ומשהו עמוק לא פחות מהילדה הדחויה אומר: "I hate her".

יצא המרצע מהשק. התגלה הסוד הגדול. זה לא המורה ז. זה לא הילדים בכיתה. זו לא אמא שלי.
זאת אני. האויב הגדול, הבריון, המתעלל. אני.

[אהבת_עולם*]

מזדהה עמוקות.

[נחל_לבן*]

ומשהו עמוק לא פחות מהילדה הדחויה אומר: "I hate her".

[ב_עילום*]

וואו,שחף, איזה תהליך...

אני הלכתי לפסיכולוגים והייתי כמה שנים בטיפול בשנות ה-20 שלי.
משום מה, למרות ששוחחנו רבות על הורי , מעולם לא עלה נושא הלינה המשותפת.

רק כשהתחלתי לשיר עם מורה שגם היה "שם" זה התחיל לצאת.
הוא היה אומר לי (אחרי ששום צליל לא היה יוצא):
עכשיו מותר לך לשיר.
אין כאן בחדר לא רוחק'ה ולא חנה'לה ולא שרה'לה. מותר לך לשיר.

[מרפסת_ולימונדה*]

_הוא היה אומר לי (אחרי ששום צליל לא היה יוצא):
עכשיו מותר לך לשיר.
אין כאן בחדר לא רוחק'ה ולא חנה'לה ולא שרה'לה. מותר לך לשיר._

[אלטר_אגו*]

שחף אהובי וכולן, אני קוראת ובוכה.

[תפוח_אדמה*]

_אני חושבת שעם המשפט הזה: כן, אפשר להגיד שהיו לנו את בתי היתומים הטובים ביותר בעולם.
אמא שלי תזדהה יותר מכל._
עדיין לא קראתי את הכל, אבל עם המשפט הזה סבתא שלי שהיא היום בת 84 ועדיין סוחבת פוסט טראומה קיבוצית תזדהה מאד.
בעקרון הרצף הסופרת מתארת איך לקח לאיש שגדל מחוץ לשבט כמה שנים עד שהוא החליט שהוא נהנה מהעבודה, ורוצה לעבוד. אצל סבתא שלי טראומת העבודה הכפוייה כל כך חזקה, שהיא עדיין איננה מסוגלת להינות מכל דבר שמריח כמו עבודה, או הרצאות, או משהו שבו אומרים לה מה לעשות באיזושהי צורה. או אפילו ממליצים.

[עכשיו_מחלימה_ומתחברת*]

הא! דווקא עכשיו הדף הזה. פתאום. אני לא יכולה לקרוא הכל, אבל כמה שורות נורות אלי מהכתוב כמו חיצים מכוונים היטב.
"ניצלתי" פעמיים:
1- לא הייתי בלינה משותפת (או כמו שידיד הגדיר זאת באמירה, שאני רק יכולה לדמיין איזה כאב התחבא מאחוריה: לא היית? אז על איזה "תיק" את מדברת?)
2- רגע לפני האימה של המעבר ל"נעורים" עזבנו. לקחתי את המחברות-יומן שלי, עטפתי טוב טוב וזרקתי לפח, בגיל 15 חשבתי שאוכל להיות מישהי חדשה, למחוק את העבר. והוא נמחק... והוא חזר והוא צץ בכל מיני עויתות של זיכרון או חורים של שכחה.
כל כך הרבה זמן הייתי תלושה.
תודה על הדף והשיתוף המדהים של כולם
דווקא עכשיו הדף הזה. מעניין למה. אולי כשאבין אשתף

[יפעת*]

גם אני כתבתי יומן בתקופת הנעורים. עברו כבר יותר מ-20 שנה ועדיין אין לי אומץ לפתוח אותו.
מצטרפת ל-
תודה על הדף והשיתוף המדהים של כולם
מעורר מחשבות ומעיר זכרונות.

[צוויליך*]

מותר לך לשיר.

כן.

[מוזיקה*]

_הוא היה אומר לי (אחרי ששום צליל לא היה יוצא):
עכשיו מותר לך לשיר.
אין כאן בחדר לא רוחק'ה ולא חנה'לה ולא שרה'לה. מותר לך לשיר._
אצלנו זו היתה רבקה'לה...

[תפוח_אדמה*]

אתם מציפים לי את כל הסיפורים ששמעתי מסבתא שלי, את כל הכאב שעדיין מכה בגילה המופלג. אי לכך, אני אספר כמה, אולי מישהו יחכים לגבי המטען הרגשי של ההורים שלו, או שסתם.
_
חורף. קמים מוקדם לעבודה. גשם וקור ורוח. כל הילדים חייבים לעבוד. לכולם מכנסיים קצרים - זה מחשל.
בערב מקלחת, גם היא קרה.
זה מחשל.
_
סבתא שלי ממש קטנה, בת חמש בערך.
היא יושבת במקום הקבוע שבו היא משחקת עם עוד חברה, מחכה שיבואו לקחת אותה.
כבר מאוחר, וחשוך.
בסוף אבא שלה בא. הוא נזכר שיש לו עוד ילדה.
האחות הקטנה שלה מתה.
היא היתה חולה, והחברים לא חשבו שזה מספיק חמור בשביל להוציא על זה כסף, ולקחת לרופא.
אוף, הלב שלי נשבר רק מלחשוב על זה - איזה חוסר אונים, להיות אמא במקום כזה!
סבתא שלי מספרת, שמשהו אצל אמא שלה נשבר באותו יום, עצב תמידי שנשאר עד הסוף.
_
לסבתא שלי היה כשרון לציור. המתת הזו העניקה לה עונש: כל יום חמישי, כשכל הילדים הולכים לביקור אצל ההורים, היא צריכה לשבת לבד ולצייר כרזה לכבוד יום שישי בחדר האוכל.
אין זמן לבד עם אמא...
_
יום שישי. סוגרים את מטבח הילדים מוקדם - מסיימים לבשל בצהרים.
לארוחת ערב כולם אוכלים חביתות שטוגנו בצהרים.
הן כבר כחולות.
וההוי המשפחתי מוסיף לספר, שאח שלה פעם נסע לאנשהו, וחזר כולו מלא התפעלות: היו שם חביתות חמות!

[אני*]

אצלנו זו היתה רבקה'לה...
וואלה..........

[ילדת_חוץ*]

אני קוראת את הדף הזה כבר די הרבה זמן, די מההתחלה.
אין לי זכות דיבור.
אני עירונית. הייתי ילדת חוץ בקיבוץ. הקיבוץ היה המקלט שלי. הפוסט טראומה שלי היא פוסט טראומה עירונית. שם עברתי התעללות חברתית. שם עברתי דיכוי. שם עברתי נסיון לאונס על ידי בני כיתתי. הקיבוץ ובית הילדים היו לי למקלט.

כואב לי מהצד שלי כשאני קוראת את הסיפורים פה. מזדהה אבל מחליפה את המילה קיבוץ ב"עיר".

יש סרט "ילדי השמש" לא העזתי לצפות. מישהו צפה?

[מרפסת_ולימונדה*]

ילדת חוץ ,

הפוסט טראומה שלי היא פוסט טראומה עירונית. שם עברתי התעללות חברתית. שם עברתי דיכוי. שם עברתי נסיון לאונס על ידי בני כיתתי. הקיבוץ ובית הילדים היו לי למקלט.

אין מילים. שמחה לשמוע שבשבילך הקיבוץ ובית הילדים היו למקלט.

[שחף_אהובי*]

ילדת חוץ, יש לך זכות דיבור.
זה אחד הנושאים שחוזרים ועולים. לי יש זכות דיבור בלי קשר לזה שלא עברתי ניסיון לאונס ולא הרביצו לי, ולא ממש עברתי התעללות חברתית.
ולך יש זכות דיבור אם לך הקיבוץ היה מקום מפלט.

[אהבת_עולם*]

שחף, ראיתי שמחקת את הדברים שכתבת.
קצת חבל לי, כי דווקא הייתה שם איזו תובנה בשבילי (שאין לי זכות להשתיק את הילד שבתוכי). ורציתי אפילו לצטט את זה לעצמי כדי לזכור.

אולי תסכימי לשחזר את זה? (גם אם בתיקונים מסוימים אם חשוב לך)

[אנוכי*]

דף מרגש... מזדהה המון
הנה זכרון קטן משלי...
חורף, ארוחות בוקר בשולחן האדום בגן. המנה הקבועה- דיסת סולת- דיסה סמיכה, עם גושים, חלקה העליון קצת כהה יותר ונוקשה, נראה שעברה מס' גלגולים. בי היא עוררה בחילה, אולם הקקאו והסוכר המעורבבים שהיו מפזרים מלמעלההיו חביבים עלי במיוב חד ולכן הייתי מבקשת דיסה ואוכלת רק את הלמעלה. כנראה שלמטפלות זה נמאס והן הכריחו אותי להישאר ליד השולחן לסיים את הקערה, בזכרון שלי לפחות הייתי מספיק עקשנית וחיכיתי מי יודע כמה זמן עד שויתרו לי. עד היום לא מסוגלת לגעת בדיסה...

[שחף_אהובי*]

כתבתי, בתגובה ל"אין לי זכות לדבר. אני עירונית" של ילדת חוץ, ובעריכה לגוף ראשון (כלומר, במקום "אין לך זכות" - "לדעתי, אין לי זכות"):
כבר הרבה אמרו, וכולנו נפשות מודעות, מוארות ויודעות את התורה אז כולנו יודעים להגיד לאחרים, שלאף אחד אין בעלות על הסבל ואף אחד לא יכול להגיד לך שאין לך זכות לסבול בגלל שב"רואנדה יש ילדים רעבים שיגידו תודה לקבל את מה שאתם זורקים".
אבל מה שאני רוצה להוסיף הוא, שגיליתי שגם לי אין "זכות" לחשוב ככה. אין לאני החושב, המודע והחזק "זכות" להגיד לילד הפגוע שלא מגיע לו ואין לו זכות דיבור.
יש לו. יש לו זכות לדבר בלי שאחרים (כלומר, אני בעצמי) ידרגו אותו בסולם המסכנות או ישפטו אותו.

יש לילד הפגוע שלי זכות דיבור. אין לי זכות להשתיק אותו.

• מחקתי, כי כמו כל "אמיתה" שמתחילה ב"אסור לך", "אין לך זכות" וכו, זו כמובן שטות גמורה. למשל, במצב שבו היה לי חשוב להשרד דבר ראשון, בפרוש הצילה אותי היכולת להדחיק ולהשתיק את הרחמים העצמיים ואת כל החלקים הרגישים והפגיעים . אצלי זה היה למשל בשנתיים שבראש העדיפות היה הטיפול בילדים, שלא לדבר על הילדות עצמה.

אבל זה עלה כל כך הרבה פעמים, גם כאן וגם ב הפעם בלי להתבייש ( שהוא מין בלוג מקביל ולפחות מבחינה אקדמית מאוד מעניין להשוות בינהם ), שבאמת כדאי להשאיר - לפי המדגם הסטיסטי המצומצם של שני הבלוגים, זה ממש שלב שצריך לעבור אותו.

[אהבת_עולם*]

תודה שחף.

[מרפסת_ולימונדה*]

למעשה, החלק בתוכינו ש"ממהר" לסלוח, הוא אותו חלק שפשוט פוחד להרגיש (דפחה דש מתוך הבלוג הפעם בלי להתבייש של אהבת עולם )
המשפט הזה נכנס אצלי לתוך הלב, והתחבר מיד לזה ש אני נכה ממש, לא מצליחה להרגיש עצב עד הסוף, לא אושר עד הסוף... הכל פרווה

אני ממהרת לסלוח. מאוד. מרגישה שזו תכונה טובה בסה"כ, ומועילה לי מאוד. "להתעצבן פרושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים", מכירים? אז אני כמעט אף פעם לא מתעצבנת על אנשים, באמת. ואפילו מגדירה את עצמי (בגאווה מסויימת) כ "בלתי-עליבה". כלומר, צריך ממש-ממש להתאמץ כדי להעליב אותי. ואני גם לא שומרת טינה, כמעט אף-פעם.
זה בא ממקום של הבנה, שאנשים אומרים/עושים לפעמים דברים מעצבנים או מעליבים, וזה בדר"כ לא קשור אליי. וגם אם זה קשור אליי, זו בחירה שלי אם להתעצבן או להיעלב, וכמעט תמיד אני בוחרת שלא.

אז זהו, שהמשפט הזה של דפחה דש האיר לי, בזרקור ענקי, שזה לא בא רק משם. אלא גם, במידה לא מבוטלת, זה בא מהפחד שלי להרגיש. אוי ואבוי, מה יקרה אם ארגיש באמת, אם אתעצבן או איעלב ממישהו עד הסוף. השמיים יפלו.

והמרגיעון: אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב ... האם זה מה שמפחיד אותי? שאם אצא מכליי אשכח לשוב?

[אנוכי*]

הבלוג הזה מתחבר לי לזה שבימים אלו עשיתי איזשהו מעשה שהיה בו מן השמירה נטו על האינטרסים שלי שכן מה לעשות באה על חשבונו של מישהו אחר, לא חבר, אך חבר של חברים, שהוא כזה- כלומר לא הרגשתי שיש יכולת לדבר איתו (והנה אני שוב מצטדקת...) הרגשתי כאילו דרסתי את הבן אדם. מאוחר יותר הבנתי שזה כל כך זר לי לשמור על האינטרסים שלי, לדאוג לעצמי, ושתבינו אני ממש לא אמא תרזה, אבל כל פעולה מונעת מן המחשבות- לא נעים לי מן ההוא ומה הוא יחשוב וכו' מתחברות?

[הלם_קרב*]

יש סרט "ילדי השמש" לא העזתי לצפות. מישהו צפה?
למה זה מפחיד אם הקיבוץ היה לך מקלט?
ממה שאני זוכרת הסרט טוב עשוי טוב ולא מאד ביקורתי או מאד מוטה, מציג את שני הצדדי, נותן סקירה היסטורית מאירת עיניים וקטעי ארכיון נוקבים
וגם מראה חיבה לקיבוצניקים הוותיקים (בין היתר הוריו של עורך הסרט)
הניסיון שלי עם הקיבוץ כה מר שקשה לי למצוא חיבה לקיבוצניקים מתבגרים כ"קיבוצניקים"
אבל הרי כולם נפגעים, גם מלכת הכיתה...

[יול*]

יש סרט "ילדי השמש" לא העזתי לצפות. מישהו צפה?
סרט נוגע ללב עד מאד.
מנסה להראות את המורכבות ואת שני הצדדים אבל לדעתי הוא לא מצליח להמנע מלהראות את הבעיתיות,
חוסר הטבעיות והצלקות שצורת החיים הזו השאירה לכל מי שחווה אותה.