עצירות ושליטה ביציאות

בני בן ה3 עבר וירוס עם שילשולים , הוא התאמץ מאד וכנראה שנוצר שם סדק.לא רואים כלום חיצונית, הוא מתלונן על כאבים עכשיו הוא גם במצוקה נפשית ופחד,הוא מבקש ללכת לשירותים ושם אינו משחרר כי כואב ומפחיד לו. אני נכנסתי לעניין עם מעורבות רגשית,עכשיו כבר יש כאן מעגל סגור.הרופא ממליץ על עגבניות, שזיפים ותפוזים,אני חושבת שהבעיה לא בתזונה מפני שהוא אוכל מזון טבעוני מלא סיבים וחי. הבטן שלו כבר קשה ונפוחה.אני עצבנית בטירוף מזה.הצילו.!

לסדק קוראים פיסורה. כואב נורא.
ניסית טיפול סיני?

יכולה לשתף אותך מניסיוני הלא פשוט עם בתי, כיום בת 5. מדי פעם, ללא סיבה נראית לעין (כמו במקרה שלך), היא נתקפת אימת קקי ומסרבת לעשותו. היומיים הראשונים עוברים בסדר, אחר כך היא מתחילה להתפתל, להיות רגוזה וחסרת שקט ובהמשך כל המצב מחמיר עד שבסביבות היום החמישי היא כבר לא יכולה יותר. בדרך כלל מיד אני נתקפת בהלה, אימה וכעס ומגיבה במעורבות רגשית לא בריאה. זה דבר מאד מאד קשה לעמוד ליד ילד שמסרב לשחרר את יציאותיו ולספוג את הסבל שלו, גם אי אפשר ממש להרגיע ואי אפשר לעשות את זה במקומו. כל הבית נכנס לעצירות...כמובן שבהתחלה היתה מן הסתם סיבה אורגנית לעניין -גמילה לא מוצלחת מטיטול, מחלה שהתרחשה בדיוק בתקופה הזו אבל בהמשך התגובה שלנו ובעיקר שלי כבר הפכה לגורם עיקרי שבשבילו כדאי להתאפק. את זה כדאי לך למנוע מראש.
במשך הזמן פיתחנו שיטות התמודדות יותר משוכללות - שזיפים מושרים במים מרככים את הקקי ויכולים לחסוך את התליך שבו ההתאפקות גורמת לקקי להתקשות וכמובן להכאיב (סליחה על התיאורים המפורטים). התייעצנו עם פסיכולוג שעזר לי לפחות לעשות סדר ברגשות שלי - בעיקר לזכור שקקי זו החלטה שלה (תמיד ידעתי, אבל...) מאז שהיינו בייעוץ זה לא קרה ומספר הטלפון שלו מונח על הארון למקרה שזה יקרה שוב ואני אצטרך לדבר על התסכול שלי...
בהצלחה

נכנסתי לדף הזה בכוונה לקרוא מה משתתפי הפורום שהם אנשים אינטליגנטיים כותבים על יציאת מצריים. זכרתי שבשנה שעברה בשמת א כתבה כאן על הנושא ושיתפה אותנו בהגיגיה ואיך היא מספרת לבתה על יציאת מצרים. איפה הדף ההוא?
(ובסוף יצא שנכנסתי לתחתונים של ילדי הפורום. מעניין מאוד.)

מסכן )-:
אני חושבת שעדיף מיץ שזיפים על פני עגבניות ותפוזים, כי החומציות יכולה לגרום לכך שגם ישרוף לא. השערה, לא מניסיון.
אולי באמבטיה, שיכוון את זרם המים החמים בעצמו עם הטוש אל התוסיק, ולא נורא גם אם ישחרר באמבטיה?

יציאת מצרים לבתי: לקראת גליון 40 על מורשת והיסטוריה

תודה לכולכן וסליחה שהשתמשתי בכותרת מטעה.אצלי הצחוק בא בשלב הכי מתקרב לבכי,זאת דרכי להתמודד עם ענייני התחתונים של ילדי הפרטי.אגב השתחררות; שקית מלאה בחטיפי פירות מיובשים, מיץ תפוחים,ריצה ממושכת בגן השעשועים פתרה באופן זמני את המצוקה.אני מנסה לשחרר לחץ, מודה שזה נורא מפחיד אותי.

חשבתי שרק אצלינו הצרה הזאת. לפי הפסיכולוגית שלי זה עניין של שליטה, שהילדה מחליטה לבד על הגוף שלה. באמת, מרגע שהפסקתי לנדנד לה עם הממתקים ולתת לה הרצאות בנושא עם כל קוביית שוקולד ולנדנד לה עם אוכל בריא יש הטבה ממש. גם אני הגבתי בצורה רגשית לא טובה. מסתבר, שגם כשאני הייתי ילדה היו לי תמיד עניינים עם הבטן והתגובה שאני מגיבה כנראה מושתתת על אותן התגובות של אמא שלי, עד כמה שזה מעצבן לגלות. אז פשוט לש - ח - ר- ר!!!!! בעצם לא פשוט בכלל

אוף...
זה התחיל שוב, אתם מאמינים? לקח לי יומיים לשים לב, עכשיו אנחנו ביום השלישי.
זה הגוף שלה אבל היא מה זה מעצבנת ככה

נפלאות השחרור בפורום - בעודי כותבת, היא פנתה לאביה וביקשה ליווי לשירותים. הלוליה... יצאנו ממצרים לפחות לכרגע...

נועה - יש קשר בין השם שלה ליציאת מצרים?

לא חשבתי על זה.... מעניין
אבל גיליתי לפני כמה ימים שסבתא של אמא שלי קראו מרים, זאת במסגרת עבודת שורשים מאוחרת הכוללת הוצאה לאור של זכרונותיה המצמררים מהשואה של אמי.

ממש מאז שהדף הזה נפתח, אנחנו מתמודדים עם הסירוב שלה לעשות קקי. חשבתי שזה כבר מאחורינו, שהיא גדלה מזה - אבל לא. הנה אנחנו שוב.
אני מנסה לשמור על שלוות רוחי ולשדר לה שזו האחריות שלה על הגוף שלה, כמו שהפסיכולוג אמר. "יש דברים שאני מחליטה ויש דברים שאת".... ספרציה בגרוש, אבל היא בקושי זזה, מנסה לא ללכת ככל האפשר, עד שהיא נגמלה מפיפי בלילה - זה שוב חוזר, כי את השלפוחית קשה יותר לעצור ומתישהוא צריך לשחרר. היום היא עוד במצב רוח טוב עלהבוקר אבל אני מכירה את זה - מחר יהיה בלתי נסבל לכולנו (והיו לנו תוכניות מרחיקות לכת תרתי משמע) ובעוד יומיים כולנו יוצאים לחופש בטאבה עם המשפחה - לא מספיק כל הדפוסים המשפחתיים בחג הפסח - גם אני צריכה לסבול את זה?
היא שתה מיץ שזיפים בכמויות...
יש עוד רעיונות לסיוע? אם לא לה אז לי? אולי כווני מחשבה מה הקטע שלה?
היא הרי סובלת הכי.

אולי לא כדאי להתעסק עם זה כ"כ. אני מבינה שאת סובלת בגלל שהיא סובלת. הזכרתי שגם אצלינו זה אותו דבר. כרגע הבת שלי, עוד מעט בת 6, עושה כל יומיים. הפסקתי לעשות מזה עניין, אני לא שואלת אותה על שירותים ואני לא מנדנדת לה על אוכל וממתקים והיא לבד באה ואומרת שהיא צריכה לשרותים וכמובן שאני מלווה אותה לשם ויושבת איתה בזמן שהיא מספרת לי ושרה לי עד שהיא מסיימת ואני משתדלת להתייחס לעניין בשוויון נפש וכדבר רגיל. ההטבה פשוט לא תאומן. יש השפעה לאווירה בבית. אם היא רואה שאנחנו נלחצים מזה אז גם היא ואם אנחנו לא עושים מזה עניין אז גם היא. @}

האם היו זמנים שהיא עצרה את הקקי יותר מיומיים? אנחנו עומדים על פעם בארבעה-חמישה ימים כשההיומיים האחרונים בסימן מצוקה פיזית רצינית. אני יודעת שאני נשמעת לחוצה כאן אבל זה במקום לעשות את זה מולה...

קראתי רעיון (מישהי סיפרה שזה עזר לבתה) -
לתת לה "כדור עצבים" - כדור גומי רך שאפשר למעוך ביד. איכשהו, התנועות של מעיכה-הרפיה של הכדור עם כף היד, עוזרות ביציאה.
אם חלק מהסיבות שהיא מתאפקת קשורות בפחד מהכאב שתוך כדי, זה יכול לעזור לה.

מנסיוני עם כל ה"החזקות" למיניהן, בין אם זה קשור ל"יציאות" או לכל עקשנות והתחפרות אחרת של הילד, זה תמיד קורה בעזרת/בגלל הלחץ שלי.
שיטה שעובדת אצלי מצוין: ברגע שאני נוכחת שאני בלחץ, ושאני שותפה ביצירת המצב, אני מדמיינת אור זורם מהלב שלי אל הלב שלו, או שאני עוטפת אותו באור. ואז אנחנו שנינו עוברים פאזה. והכל נראה אחרת. אשה אחת מתוקה הסבירה לי פעם שזה עובד כמו חשמל. זה יוצר זרימה איפה שנתקעים. אצלינו זה עובד בשמונים אחוז מהמצבים הקשים, שזה די הרבה!

ענת - רעיון גדול, אני כבר מאמצת אותו.
הבת שלי מחזיקה בד"כ 5 ימים, כפי שציינתי. אבל בשלושת השבועות האחרונים, לאחר טפול הומיאופטי ולאחר שהפסקתי לנדנד לה בעניין הממתקים והאוכל הבריא - הטבה משמעותית: כל יומיים! לפעמים כל יום, אבל כבר לא 5 ימים.

עדכונים ממצרים -
דיברתי היום עם הגננת שאני מאד מעריכה את דעתה, היתה שיחה מצויינת, לא שחשבנו על פיתרון ממשי אבל היה נעים לדבר עם אדם אינטילגנטי ולחשוב מה קורה לבת שלי. הסכמנו שהיא מאד צריכה להיות במוקד תשומת הלב וכדאי לחשוב על דרכים לטפל בה. אחר כך התקשרתי לפסיכולוג שלמרות שהיה במילואים היה ממש קשוב לבעיות שלי אבל מאד נחרץ שהקקי זה עניין שלה ולא שלי ושאני לגמרי צריכה לעזוב את זה. הכי הרבה שהגעתי בשיחה איתו היה להסכמה שאני אשאל את הרופא כמה ימים הכי הרבה מותר לא לעשות קקי ושזה יהיה הגבול שלי שבו אני מתערבת.
אחרי הבוקר המרתק הזה, הגיעו חברים. הילדה שיחקה כל היום, אמנם בישיבה, אבל היתה שמחה עליזה ומרוצה ואני גם נהניתי לי בעניינים אחרים.
בשש אחרי הצהריים היא קוראת לי - אמא בואי. בטון כזה שמיילדות שומעות ויודעות שזה הזמן ללחוץ... הגעתי מהר, היא הביטה בי ורק שאלתי אם היא רוצה שאעזור לה. היא אמרה כן, התיישבה ובציר אחד שחררה... היא כל כך שמחה, רקדה ודילגה כל הערב עד שנרדמה.
עכשיו אמרו חכמים ונשמע - מה מכל אלו עשה את שלו? או אולי הכל ביחד? או אולי האנרגיה ששלחתי לה בליבי? מי יודע?

אני חושבת שאצל כל אחד מצוקה נפשית מיתבטאת בדרך כלל במקום ספציפי בגוף,אני למשל ביליתי את רוב ילדותי עם דלקות גרון ,בעיקר כי לא רציתי ללכת לביה"ס,וכשפגשתי את אישי(בן זוגי, בעלי, אני יודעת?...) וניהיה לי טוב בחיים וגיליתי שאני שולטת עליהם ולא ההורים שלי,זה עבר ובאופן כללי אני הרבה יותר בריאה.
אולי תנסו לחשוב אם יכול ליהיות שזה ביטוי של לחץ ממקור אחר,אולי משהו הישתנה בסביבה, אולי הילדים מבלים איתכם פחות זמן או שיש לחצים מכיוון אחר...לא יודעת,סתם רעיון...
סבא שלי סובל מעצירויות והוא שותה כל בוקר מים שהושרו עם שזיף מיובש וכף פישתן,זה עובד פלאים אבל ניראה קצת גועלי כי הפישן יוצר מין גלי(geli) ,לסתו (רק בן 7 חדשים וכבר "זכה" להתנסות בתופעה) מאוד עוזרת דיסה מקמח אורז מלא
בהצלחה!!!!

לחברה שלי בן בן 4 שכבר הרבה מאוד זמן יותר משנה לדעתי יש בעיות עם הקקי והוא יכול להחזיק גם 10 ימים . ראיתי אותו בסבלו וזה ממש קשה. עמדו לי דמעות בעיניים . כשהוא רוצה לעשות הוא מבקש חיתול. המצב משבש לו את השיגרה.
הציעו לאימו טיפול של פסיכולוג או בעצם רופא שמתמחה בכך אבל זה טיפול שמופעל לחץ על הילד וזה לא מתאים לה. היא נותנת לו עכשיו מיני משלשלים כשזה בלתי נסבל.
מניסיוני עם מערכת החינוך , עבדתי עם מטפלות באומנות וחשבתי שזה עשוי לעזור בעבודה בלתי ישירה על רגשות ובכלל במגע וחומרים . יש קטע חזק מאוד של שליטה כמו הילדות האנורקטיות עם האוכל.
מכירים שיטה שיכולה לעזור או פסיכולוג שמתמחה בכך?

הילינג וצמחי מרפא ידברו אליה? לנו זה עזר, בשילוב עם דיקור. אני חושבת שהצמחים עזרו יותר מהדיקור. ההילינג בלי ספק עזר.
כדאי לנסות להיזכר מה קרה לפני שנה, כשזה התחיל.
מה שעוד עזר זה להניח לה לעשות קקי לבד בגינה בלי שיראו אותה.
אם תרצי המלצה על מטפלים מהצפון אשמח לתת. ועבודה עם חימר ובוץ כמו שתיארת גם יכול לעזור מאד.

בכל אופן המשלשלים רק מגבירים את החוסר בשליטה, ואולי שם הבעיה אז זה רק יחריף אותה. והם גם מזיקים למערכת העיכול ש"שוכחת" לעבוד לבד. מאד לא מומלץ.

תודה על התשובה. זה התחיל אצלו בגיל שנתיים וחצי כשניגמל ושיכנעה אותו יותר מידי לעשות קקי בשירותים אז הוא פשוט נמנע מכך.
הגועל מהקקי מתחיל עוד ממנה, היא נגעלת מקקי והעבירה את זה אליו. עכשיו היא מודעת לזה.

המשלשלים שנותנים בגיל הזה אינם גורמים להתמכרות.
ומומלץ לתת אותם באופן קבוע גם כשהתופעה חולפת ולהמשיך בכך כשלושה חודשים (שבהם היציאות תקינות) ורק אז לרדת מאד בהדרגה. ברגע שהיציאות קבועות הילד לומד להתמודד איתן יום-יום והחרדה שלו מהיציאות פוחתת.
בד"כ זה נובע מגמילה קשה, או מכפיה של תהליך גמילה.

בד"כ זה נובע מגמילה קשה, או מכפיה של תהליך גמילה.
בדרך כלל (אם לא תמיד) זה נובע מהאמא. נקודה.
אם זה הקושי של האמא לשחרר, וזה כשלעצמו עשוי להגיע מהסבתא, אם זה מתוך חוסר איזון אחר אצל האמא.

דווקא השימוש במשלשלים הוא-הוא שמקבע את העניין גם לדורות הבאים וגם כדפוס של "להיות בסדר". אז, כל פעם שעל הילד להיות בסדר והוא מתקשה בכך, הרי שההתקשות הופכת לעצירות.

עצירות = קושי לשחרר, או הצורך הבלתי נשלט - להיות בשליטה.

לגבי ילדים - ללא איזון של האם - לא יעלה פתרון יעיל ומלא אצל הילד.

שרון, ההמלצה שלך לא טובה. (אין לי זמן להוסיף ריכוכים וסמיילים רק לסמוך עלייך שתביני שלא כתבתי ברוח רעה).
ההמלצה למשלשלים רק מביאה התעלמות מהבעיה וקיבוע של בעיה נוספת.
כואב הלב, דמייני: הילד פוחד לאבד לאבד שליטה ומחזיק את הקקי. במקום לאפשר לו לבטוח ולהרפות, כופים על מערכת העיכול שלו להפריש בצורה קצת אלימה ובלי שליטה את מה שהוא מנסה לאחוז בו.
נשמע לך טוב?

כשאנחנו כותבות משלשלים למה אנחנו מתכוונות? מיצוי שזיפים? נרות גליצרין לטוסיק?

זאת הגישה של הרפואה הקונבנציונלית.
מה את מציעה במקום?
אשמח אם תציעי משהו שאני יכולה לבצע בעצמי, ולא "לשלוח לנטורופת". לא שיש לי משהו נגד נטורופתים ורפואה אלטרנטיבית, אלא שכרופאה אני צריכה לתת פתרון גם לאנשים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. (ותאמיני לי שלאנשים המתאימים אני לרוב ממליצה על אלטרנטיבות כאלה).
חוצמיזה, שהיתה לי בעיה דומה עם הבת שלי. הפחד היה מהיציאה המכאיבה. ברגע שהיציאות היו כבר פחות מכאיבות (עקב הריכוך) הפחד שלה מפני היציאה פחת וכך היתה יכולה לבטוח ולהרפות. לבטוח בכך שהיציאה לא תהיה קשה ומכאיבה. וזה עבד מצוין.
ןמה ההבדל בין זה לבין ההמלצה לאכול יותר פירות וסיבים ושזיפים ושתיה מרובה ופרוביוטיקה? גם כאן המטרה היא ריכוך צואה.
זה ענין של גישה. ענין של תפיסה. לא תמיד צריך לשלול בהחלטיות כזו. זה לא ענין של שחור ולבן.
מציק לי קצת שבהחלטיות כזאת קובעים:
ההמלצה שלך לא טובה.
או
בדרך כלל (אם לא תמיד) זה נובע מהאמא. נקודה.

ואם לדבריו של צפריר החלטתי במודע לא להגיב (מתוך כבוד שיש לי כלפיו, וגם כי לא רציתי להתחיל ויכוח חדש), בא המשפט שלך והוסיף ללחוץ לי על אותה נקודה ולכן הגבתי כך.
וגם אני כותבת בשלווה וברוך ולא מתוך כעס, ולא נראה לי שיש אייקון מתאים (סמיילי פשטני מדי במקרה זה

)

סליחה מראש על כל טון מעצבן, כל הכללה וכל אי דיוק, קשה נורא עם מעט זמן ובחום הזה לכתוב בצורה מתחשבת, נא הבנתך, אני שמחה לדון איתך על זה, ואם לא בא לך אז לא נמשיך:
זאת הגישה של הרפואה הקונבנציונלית.
נכון. מתייחסים לפיסורה כאל מצב נתון בלי לבדוק מה הביא לה. (אולי בודקים. לא הייתי בכל המרפאות בעולם. אבל נכון שלרוב יגידו : "זו פיסורה. תמרח את זה ותן משלשלים עד שיעבור" ?
ואיך בכלל נדע מה הביא לה? רק מישהו שחי עם הילד וקרוב אליו ורגיש מספיק לקלוט וגם מודע לכל היציאות שלו, יכול אולי לנחש מה קדם למה. הפחד או העכבה הביאו ל"אחיזה" בקקי ואז הקקי התייבש, ואז נגרם הפצע ואז הפחד היה גם מהכאב?
אולי הילד סתם לא שתה וגם אכל הרבה אורז באותו יום וחטף עצירות וכאב לו ואז פיתח פחד?
אולי ואולי ואולי...רופא לא יכול לדעת איך זה התחיל, נכון? אולי לתשאל את האמא שעה שלמה על אורחות חייהם ונסיון לברר תוך הצעת ניחושים, חומר למחשבה, כיוונים אפשריים...אבל לרופא בקופת חולים אין זמן לזה! גם הכשרתו ומעמדו לא מאפשרים לו "לזרוק ניחושים" "לתת כיווני מחשבה" ובכלל, לרמוז על כיוונים נפשיים או רוחניים לבעיה. (שוב הכללה. שוב לא מכירה את כולם.)

שאלת מה אני מציעה במקום. אני יכולה להציע רק את נסיוני מהצד של אמא (שתלטנית בהכחשה (-: ) שהבת שלה (בגיל שנתיים) סבלה חודשים מהבעיה הזאת. קקי בדמעות לפעמים עד פציעת פי הטבעת פעם בחמישה ימים. אבל אני לא מציעה לך את זה כלרופאה, כי ברורות לי כל המגבלות שלך, חסרי הפרוטה וכו'.
כשדקלה ההילרית עשתה לבתי הילינג, היא מילמלה בחיוך "זה בכלל לא לה, זה לך" אמרתי לעצמי שיאללה לא אכפת לי . הצחוק הוא שהיא עשתה את זה מרחוק, ואני הרגשתי שזה אדיוטי אבל אין לי מה להפסיד, ובאותו אחר צהריים שבו היא עשתה לה הילינג מביתה, בתי עשתה לראשונה אחרי תקופה ארוכה קקי בשקט, בלי כאב.
אבל הבעיה חזרה אחרי כמה פעמים רגועות. היא עשתה לה שוב ושוב היה שינוי מדהים.
אבל זה לא החזיק. עזר, אבל לא פתר את הבעיה.
במקביל טופלנו אצל מרפא ברפואה סינית. הוא סיפר שיש צמחים שיגרמו להפעלת המערכת אבל הוא העדיף, ממש התעקש, לא להשתמש בהם אלא בפרחי באך שיעבדו במישור הרגשי כי הבעיה משם. פחד לשחרר, פחד מאיבוד שליטה, או פשוט, מה שמתיישב מאד טוב עם אופייה של הקטנה רצון עז לשלוט .
במקביל, עברנו לבית עם חצר שיש בה הרבה מקומות מסתור.
אני לא יודעת מה הביא לשינוי, ואפילו חושדת שזה שמצבי הנפשי השתנה לגמרי עם המעבר לבית יותר נעים ונוח, הביא לו. אבל הילדה התחילה להתחבא מאחורי שיח מרוחק בגינה וכשקלטנו אותה נופפה לנו בכעס בידיים : "לא לבוא! לא לבוא!" וכך, התחילה לעשות . מהגינה לסיר, מהסיר לשירותים. בדיעבד זה היה תהליך ארוך נורא של גמילה מהחיתול, והיא ניהלה אותו לפי הקצב שלה.
פעמיים בחודשים האלה לא עמדתי בכאב שלה ונתתי חצי נר גליצרין. התגובה היתה קשה: הקקי יצא מיד, בצרחות ובכי שלה, ואחר כך היא לא נראתה רגועה ושליוה, אלא מסמורטטת ועצובה.
יש הבדל בין מיצוי שזיפים לבין התערבות עם משהו שמשפיע כל כך חזק ומהר כמו נר גליצרין.
ןמה ההבדל בין זה לבין ההמלצה לאכול יותר פירות וסיבים ושזיפים ושתיה מרובה ופרוביוטיקה? גם כאן המטרה היא ריכוך צואה.
מיצוי השזיפים משפיע לאט ועובד עם הגוף, נר הגליצרין משפיע מהר ועובד נגד הגוף. אין לי הסבר למשפט האחרון, אבל זו ההרגשה שלי.

כשעצירות מופיעה בסמוך לחינוך לשליטה על סוגרים, המחשבה היא שההתחלה נובעת מחרדה מפני "בריחת" יציאות, ואז מההמנעות הצואה מתקשה ונוצר מעגל הקסמים הזה. שהרי גם אנחנו, אם לא נלך לשירותים כשאנחנו צריכים - נהיה בבעיה בהמשך.

הנה, למשל, היה אצלי ילד לפני מספר ימים שהיתה לו פיסורה לאחר מחלת שלשולים. גם זה קורה.
אבל אם אמא מספרת שמרגע שהתחילו נסיון גמילה התחילה בעית העצירות, אז פחות סביר שהסיבה היא שינוי תזונתי למשל.
וזה עוד לא עונה לי על השאלה
מה את מציעה במקום?
ששאלתי בשיא הרצינות.

(דווקא עכשיו בקיץ אני מוצאת זמן לתשאולים עמוקים. כולל נערה שסיפרה לי שיש לה כבר שבועיים בחילות וכאבי ראש, תוך שהיא יושבת ליד האמא, ואני תוהה איך להפריד ביניהן כדי לשאול על סיכול להריון או שימוש באמצעי מניעה. לפתע עלה בדעתי לשאול "יש אולי איזה שינוי תזונתי, או איזה תרופות שאת משתמשת בהן?" והאמא אומרת "רגע, מזה שלושה שבועות היא לוקחת גלולות!". קטעים...העיקר שלא רציתי לשאול ליד האמא...)

זה ענין של גישה
נכון, ובגלל שהרפואה הקונבנציונאלית היא לא רפואה הוליסטית, ולא מסתכלים בה על האדם כמכלול, אז הגישה היא, לרוב, לא להתייחס לגורמים נפשיים אפשריים, ולו כדי לשלול אותם. (ואני רק אשמח אם תספרי לי שזה כבר לא כך, או ששינוי מסתמן, או שאני טועה לגמרי, ובואי לא נחשוש מויכוח, כי אם הוא רק טיפ טיפה לא נעים ובעיקר מפרה אז מה 'כפת לנו?)

(ותאמיני לי שלאנשים המתאימים אני לרוב ממליצה על אלטרנטיבות כאלה). גם מאמינה וגם מעריכה מאד.
וגם, איך נראה לך ללמוד הילינג בעצמך ולעשות להם בחינם? (שאלה רצינית לגמרי בלי שום טיזריות.)
האם בכלל מותר לך, כרופאה?
האם מותר לך להחזיק ערכה של פרחי באך בחדר? זה הרי לא תרופה, אבל מה זה אומר, שמותר או אסור?

אנחנו כותבות יחד (-: וכבר לא יודעת לאיזה קטע מדבריי את מגיבה. האם עניתי על מה אני מציעה במקום או שזה זה לא היה מספק ?

ענת, כתבתי את ההודעה הקודמת לפני שקראתי את זו שלך.

נר גליצרין וחוקן הם מוצא אחרון. אני ממש לא בעד. אני אפילו לא בעד לבדוק את הטוסיק של הילד, כי כל כך הרבה חרדות ממוקמות לו בשלב זה סביב פי הטבעת ופשוט עדיף לא להתקרב.
כשאני מדברת על ריכוך צואה אני מדברת על מתן חמרים דרך הפה, שאין קשר זמנים ביו המתן שלהם לבין היציאה (כמו שמן פרפין או אבילק), ולכן הילד אפילו לא חייב לדעת שהסירופ שהוא לוקח בבוקר מטרתו ריכוך היציאות.
כשאני מדברת עם הורים לילדים גדולים שיש להם את הבעיה הזאת, אני קודם כל מדגישה את חשיבות התזונה והשתיה המרובה והפרוביוטיקה. אבל כשאני מתחילה לינוקא טיפול במרככי צואה (דרך הפה) אני ממשיכה אותו עוד הרבה זמן אחרי שהבעיה נפתרת, ורק כשיש כשלושה חודשים טובים אני יורדת במינון לאט לאט. וזאת היתה כוונתי בטיפול ממושך. לא נראה לי שתהיה לי בעיה עם אמא שתרצה להשתמש דווקא במיצוי שזיפים.

הבעיה שלי היתה יותר עם הקביעה ה"חד משמעית" שדרכי בטיפול היא לא נכונה. אני חושבת, שלו היו נעשים מחקרים רציניים על רפואה אלטרנטיבית (ויש כמה כאלה) אפשר היה לראות שגם רפואה אלטרנטיבית אינה נותנת פתרון מוחלט לבעיות השונות. בדיוק כמו רפואה קונבנציונלית. ולכן, נראה לי לפחות, שאין מקום לקביעות כאלה שהדרך הקונבנציונלית היא שגויה או נחותה על פני רעותה המשלימה.

וגם את ההודעה הזאת כתבתי לפני שקראתי את שלך

ככה זה כשמכבירים במילים...

אז הגישה היא, לרוב, לא להתייחס לגורמים נפשיים אפשריים, ולו כדי לשלול אותם.
אוהו, כמה שזה שגוי! סימפטומים רבים מיוחסים למצבים נפשיים, אלא שאנחנו מחויבים לשלול קודם כל מצבים דחופים גופניים לפני שנמליץ בעדינות על טיפול לכיוון הזה (למרות שלרוב מלכתחילה אנחנו חושבים שאין המדובר בבעיה אורגנית)
עד כדי כך, שאני זוכרת מספר מקרים של ילדים עם גידולים שהסתובבו בין פסיכולוגים עד שמישהו עלה על זה שהם באמת כאובים.

איך נראה לך ללמוד הילינג בעצמך ולעשות להם בחינם?
בד"כ כשבאים אליי ילדים שכבר מבינים, עם כאב בטן, לפני שאני בודקת להם את הבטן אני מלטפת אותה במעגל ואז עושה תנועות של הוצאה וזורקת לפח...(תוך שאני אומרת להם שאני לוקחת מהם את הכאב). זה בד"כ מצחיק אותם וקל לי יותר לבדוק להם את הבטן אח"כ, וביני לבין עצמי אני מחייכת שאם זה לא יעזור זה בטח לא יזיק.
יש לי כוונות ללמוד רפואה משלימה. יש לי עדיין בעיה של אמונה בהילינג ורייקי ודומיהם. אני שכלתנית מדי. יותר מדי פעמים אנשים התיימרו להוציא לי מכאובים בשיטות האלה, ולמעט שכר למאמציהם לא יצא דבר טוב מזה (אבל גם לתת פרנסה לאחרים היא זכות שתשמר לי אולי לעולם הבא?:-)).

טוב אז אני אשתוק קצת (-:
שניה,
אני מדברת על מתן חמרים דרך הפה, שאין קשר זמנים ביו המתן שלהם לבין היציאה (כמו שמן פרפין או אבילק), ולכן הילד אפילו לא חייב לדעת שהסירופ שהוא לוקח בבוקר מטרתו ריכוך היציאות. - וזו עדיין הפעלת המערכת , ולא איתור וטיפול בבעיה.

אפשר היה לראות שגם רפואה אלטרנטיבית אינה נותנת פתרון מוחלט לבעיות השונות כמעט בכל התייעצוייתי עם המטפל האלטרנטיבי, לא הוצע פתרון (חוץ מכשביקשתי "תוריד לי את הסינוסיטיז הזה עכשיו!!" בדיקור וזה אגב לא עזר)- אלא גישוש במשותף אחר דרך, אחר סיבות.

הבעיה שלי היתה יותר עם הקביעה ה"חד משמעית" שדרכי בטיפול היא לא נכונה. - אני לא מדברת על דרכך האישית, שרון, שהיא כמובן יותר רחבה ומורכבת מהתיאור של מתן המשלשלים. אני בכלל גם לא שופטת אותך או מבקרת אותך, ההתבטאויות החדות הן מתוך פאמיליאריות כזו, כדי להגיע יותר מהר לענין.

טוב

אגב (אני מפסיקה את השתיקה לשניה) לא מזמן קראתי איזה מאמר (רציני) שדיבר על רפואה אלטרנטיבית כעוזרת בדיוק מכיוון שיש בה זמן לתת למטופל לפרוק את תסכוליו ולמטפל לחפש את שורש הבעיה הנעוצה בגופנפש ולא רק בגוף.
רק שהזכרון שלי...אין לי מושג איפה קראתי.

לא מזמן קראתי איזה מאמר (רציני)
רגע רגע רגע....את אומרת שמה שאנחנו כותבים כאן זה לא רציני? (-:
<חוזרת לשתוק, הפעם בעלבון>
<סתם>

שרון, מה שכותבים פה "האלטרנטיביים" דומה מאוד למה שאומרת הפסיכולוגיה הקונבנציונלית בנושא. יכול להיות שכדאי לך לפנות לתחנה של משרד הבריאות באזור שלך ולברר איך הם מטפלים בדברים כאלה. אני מכירה פסיכולוגית שעובדת במשרד הבריאות שטיפלה בהרבה ילדים עם בעיות של עצירות ושליטה ביציאות, והיא אומרת שזה תמיד טיפול דיאדי -- טיפול משותף לילד ולהורים. אם תרצי לשמוע ממנה קצת על הנושא, אוכל לקשר בינכן (בטלפון).

זורקת כאן את שני הגרוש שלי (למעשה של הגננת של בני):
לאורך הדף הושמעה הקביעה שעניני עצירות הן ענין של חשש משחרור, מאובדן שליטה. הגננת של הבן שלי (מקור מוסמך, תודו

), אמרה לנו בזמנו כ'הכנה' לשלב הגמילה, שיש ילדים שמתביישים ביציאות שלהם. מטעם זה הם יעדיפו לעשות צרכיהם כשהם לבד, ולא לבקש עזרת מבוגר (גם ידע שהם צריכים, גם יחזה במחזה וגם ינגב). כיון שבגיל צעיר זה לא תמיד פשוט - הרי שהם מתאפקים.
לשמחתינו, לא נתקלנו בבעיה בתחום הגמילה, אבל האם מצלצל למישהו מוכר או הגיוני?

את אומרת שמה שאנחנו כותבים כאן זה לא רציני?
חלילה, רק שלא תחשבו שמה ש אני כותבת לא רציני.

אם תרצי לשמוע ממנה קצת על הנושא
אשמח.
(תמיד שמחה לשמוע עוד דרך, עוד דעה. בסוף אני בוחרת במה להשתמש)

מקפית, אני אחשוב על זה ואגיד לך.

_שיש ילדים שמתביישים ביציאות שלהם. מטעם זה הם יעדיפו לעשות צרכיהם כשהם לבד, ולא לבקש עזרת מבוגר (גם ידע שהם צריכים, גם יחזה במחזה וגם ינגב). כיון שבגיל צעיר זה לא תמיד פשוט - הרי שהם מתאפקים.
לשמחתינו, לא נתקלנו בבעיה בתחום הגמילה, אבל האם מצלצל למישהו מוכר או הגיוני?_
בהחלט. אצלינו אני לא בטוחה שזו היתה בושה, אבל דריכה לא בכוונה על הקקי הביאה לזעזוע ובהלה ומאז התחילה הבעיה.
חלק מהפתרון כמו שכתבתי קודם היה שהיא הסתתרה כשעשתה, אז אולי זו היתה גם בושה, או פחד שנפריע לה.

שרון,
ראשית, מפאת כבודי וכבודך, ראוי לך להגיב ובמלוא דעותייך.
שנית, אין ממש סתירה בין דברי לדברייך. שנינו מסכימים שכפיה עשויה להיות גורם לעצירות.
שלישית, וזה חשוב. לעניין עצירות אצל מבוגרים הרי שכמעט ואין מקרה שלא התחוללה שם הבראה מלאה בעזרת פתרון מסוים. לעניין ילדים שסובלים מעצירות, הן מנסיון והן על פי השכל הישר, לא עולה הבראה או ריפוי מלא ללא התייחסות מחודשת של האם, הן לנושא, והן לילד.
כאשר את מעניקה תשומת לב לילד על פני לעצירות, גם אם תשומת הלב הזו מתייחסת לעניין החומרי בלבד, כבר את משנה התייחסות.
כאשר הילד סובל מעצירות, שאיננה בעיה פיזיולוגית כלל ועיקר (כמובן שאם נאכל שבעה ק"ג סברס הרי שהפקק המובטח יתפקק לו, לכן במובן זה הכוונה לעניין הכרוני), ואנחנו נותנים לו משלשלים אנחנו כופים על הגוף שלשול על פני עצירות. כפיה זו מקבעת את העצירות כהתנהגות נפשית מקובלת (התאפקות), בעוד המשלשלים מאפשרים לילד להמשיך ולהתאפק - ולגוף להכנע למשלשלים למינהם.
כאן, שוב, כאשר האם תסכים לקבל את הגישה על פיה העניין עשוי להפתר במהירות ויעילות כאשר היא עצמה תבחן את גישתה ותסכים לשנות ולהשתנות, הרי שלא נדרשת כל התערבות אחרת, לא משלשלים ולא פתרונות אחרים. לכן הגישה הפסיכולוגית כל כך יעילה.

קביעה נחרצת איננה רחוקה מדרכי. עם זאת, קביעתי הנחרצת עולה מתוך נסיון, ומתוך הנסיון נמצא פתרון יעיל מאין כמוהו בעבור מבוגרים (מבוגרות - כמעט וכל הסובלים מעצירות הם סובלות) שאיננו מניח את הפתרון היעיל בעבור ילדים ללא התייחסות למה שקורה אצל אמם.
כאן, שוב, למבוגרות שנדרשות לאיזון מבחינת סלוק הפסולת מהגוף - קיים פתרון שניתן לתת עליו "אחריות" (בתקווה שהאדם משתמש בו כמובן), בעוד לילדים האחריות היא על האמא.

כאן, על פני ליחס ערך שלילי, ובכך לייצר הרגשת אשמה, ניתן לקחת אחריות. לקיחת אחריות היא אותה הבנה שהמפתח לבריאות ילדינו טמון בידינו במגוון גדול מאוד של מחלות או תופעות של חוסר איזון, במיוחד אלה הכרוניות.

ולעניין זה ניתן להרחיב כי בחלק ניכר של חוסרי איזון כרוניים המתבטאים במחלות "חשוכות מרפא" אצל ילדים, נערים, מתבגרים ולעתים אצל מבוגרים ואף זקנים, נמצא הפתרון האפשרי לא רק בידי האם, אלא בידי ההורים או בידי המשפחה כולה. אדם מבוגר או זקן נדרש להתאזנות של משפחתו הגרעינית - הן הוריו (כל עוד אלה בחיים) והן ילדיו, אחיו ואחיותיו.

עד כאן.

צפריר, מסכימה עם רוב דבריך (כולל ענין התגובה).
ובכל זאת שאלה, אם תרשה:
כאשר האם תסכים לקבל את הגישה על פיה העניין עשוי להפתר במהירות ויעילות כאשר היא עצמה תבחן את גישתה ותסכים לשנות ולהשתנות
כמה מהר זה יכול לעזור? תהליכים פסיכולוגיים הם לרוב ארוכים, וילד עם עצירות יכול לסבול סבל רב. לי קשה לתת לילד לסבול זמן רב, (ולכן מעדיפה במקביל גם לתת מרככים) כמה זמן אתה מעריך שיכול לקחת עד לפתרון בדרך הפסיכולוגית?

בעוד לילדים האחריות היא על האמא.
למה רק האמא? מה לגבי האבא, האחים, הסבא והסבתא?

ולנושא אחר - לגבי בעיות האכלה (ילדים שלא אוכלים) אני נוהגת לתת עצות מסוימות להורים. אין לי מושג אם יש דף מתאים, אך אשמח לשמוע את דעתך בנושא בכל דף שהוא. (וגם את דעתך שלך, ענת. ובעצם של כל אחד שיש לו משהו לומר בנושא)

כמה מהר זה יכול לעזור?
למה רק האמא?

נמצאת האם מהווה את הקרקע, האדמה עליה נובט הילד. נביטה זו, צמיחה זו מלווה כמובן גם במארחים או מלווים נוספים - אב, אחים אחיות וסביבה אנושית ואחרת. עם זאת, האחריות מונחת על האדמה, על האם (ומכאן בהכרח גם לסבתא מצד האם יש מקום של כבוד).
כאן, לפני שתפיסות פמיניסטיות יקפיצו לכאן התנגדויות, אין האם יכולה להתעלם מאחריותה כלפי פרי בטנה עד לעצמאותו. מבחינה גופנית, אנושית, מבחינת הנקבה שבה, בנפש הנשית הקולקטיבית וזו הפרטית.
אין הדבר מפחית מאחריותו של האב, מאחריות כל הסביבה האנושית לקיומו של כל פרט, עם זאת, היבטים אלה של איזון ברמת האם נמצאים עקרוניים במיוחד כאשר מדובר על תופעות של חוסר איזון כרוני.
מכאן שהכרוניקה, או החזרה והמחזוריות של תופעות חוסר איזון בהכרח מופנות אל האם למען תניח שם איזון. האם בכל מקרה, היא המזינה, שוב, בכל מקרה - שגם אם נמצא האב מאכיל בפועל, מעשה זה שלו הואצל עליו על ידי האם. האם היא לב העניין. לכן "רק" האם.
כאן, הנחת האיזון הנדרשת מהאם בכל מקרה נתנת על ידה. אלא שלעתים קרובות נמצאת האם "משתמשת בילד" (איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו) לצרכיה, כמובן בלא מודעות או כוונה. אז למען איזונה, הילד שלה נמצא בחוסר איזון.
כאן, צרכי האם בשליטה מתנקזים אל ריסון עצמי ללא שליטה אצל הילד.
עניין זה קשה להסכמה לעתים קרובות, במיוחד שכל מקרה מצביע על חוסר איזון שעשוי לעלות מהיבטים רבים ושונים זה מזה.
לעתים מקומה של האם בעניין השליטה מתחבר ליחסיה עם הוריה, אמה, או אביה, או ליחסיה עם בן זוגה, או ליחסיה עם דמות הילד שבתוכה.

איני שולל כל טיפול בילד במקביל לתהליך הפסיכולוגי הנדרש (אשר ברוב המקרים אינו נדרש לפסיכולוג אלא על מנת להגיע לאבחון של עיקר העניין במקרה הפרטי, ועיקר העניין עשוי לעלות מתוך התבוננות פשוטה או התכוונות אנרגטית מונחית), עם זאת, ככלל ניתן לומר שעל האם ללמוד להניח גיבוי רגשי לילד, להרעיף עליו הערכה ולשחרר אותו ולהניח לו את האחריות שהוא מבקש אחריה. שחרור הילד ממלתעות האהבה והציפיות למושלמות עשוי להניב תועלת, בהחלט.

כאן, אפילו מנטרה שעליה חוזרת האם, משהו בסגנון אני משוחררת מפסולת, אני ראויה, אני זורמת, אני חיה וקיימת, עשויה להואיל להועיל.

כאן, אין לי ברירה אלא להעיד על אותו פתרון שרקחתי, אשר בכל מקרה שגם האם תיקח אותו במקביל לילד, וגם יהיה טיפול או יעוץ פסיכולגי מתאים (או אבחנה מדויקת והכוונה מדוייקת), הרי שהילד יוכל להשתחרר מהמשא הזה ולהיות חופשי, משוחרר ומטוהר.

לעניין האכילה נראה שם דף מתאים: "אכילת ילדים על פי ציפיות ההורים". ומתוך השם של הדף עולה עיקר העניין וארחיב בקרוב.

תודה

מצפה בקוצר רוח לדף המצוין לעיל (ואפילו מוכנה לספר את סיפור האם שהיתה אצלי היום לצורך הענין. בלי שמות כמובן)

שרון,
תפתחי את הדף עם הסיפור. פרטי ככל האפשר, בלי שמות כמובן.

תענוג לקרא.
דיון חשוב ומעניין ומכובד.

שרון, מאוד מדברת אלי הגישה הקונבנציונאלית האמפטית שלך:
...כרופאה אני צריכה לתת פתרון גם לאנשים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם.
לעניין ה'פרוטה' הייתי מתיחסת גם בהקשר של כל 'אנרגיה' אחרת שנדרשת כדי להניע שינוי.
ישנם אנשים שדווקא הפרוטה מצוייה בכיסם אבל אין להם כוח/רצון/יכולת לזהות את שורש הבעיה.
גם לאלו הייתי מציעה את האמצעים התרופתיים.
יחד עם זאת אולי רק נחישות כגון זו:
בדרך כלל (אם לא תמיד) זה נובע מהאמא. נקודה
עשויה להעיר ולנער אמהות 'רדומות' לעשות מעשה.
<צפריר, איפה היית לפני 10 שנים? - נו מילא, גם הכאב עשה את שלו>

ולשאלתך כמה מהר זה יכול לעזור?
יכולה להעיד מנסיוני האישי,
תוך שבוע (!) אחרי שבמשך חודשים ניסינו את ה-כ-ל.
מהרגע שהסתכלתי 'לבעיה' בעיניים. (שהיתה בתוכי כמובן....)
פעמיים במשך השבוע הזה התייחסתי באופן שונה לקקי של הבן-3 שלי וכל הסבל הנורא הזה הפך להיסטוריה.

שרון,
אני דווקא לא הבנתי את המשפט הזה כל כך.
כרופאה אני צריכה לתת פתרון גם לאנשים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם.
מה בדיוק העניין כאן?
מה יקר? יעוץ פסיכולוגי?
ובינתיים הילד יסבול?
יקר או זול זה עניין של סדר עדיפויות.
הכוונה לעניין המרכזי - כפי שעשית כשציינת שהבעיה היא מאבק בין האמא לבין התינוק (וליתר דיוק בין האמא לבין עצמה) - עשויה להניע תהליך של העלאת המודעות העצמית. האינטואיציה שלך, כשאת בוחנת את הדברים על פי נתיבות הלב מדויקת דיה על מנת לשחרר את האם ומכאן את הילד.

מה יקר? יעוץ פסיכולוגי?
כן.
יש אנשים שמבקשים את סירופ האקמול המיוחד שניתן בלי תשלום (paracet), כי קשה להם לקנות אקמולי.
יש אנשים שאני מבררת בעדינות את מצבם כשממליצה להם על פרוביוטיקה לילד משלשל או שמקבל אנטיביוטיקה, על חמוציות כשיש דלקת בדרכי השתן. לא ממש מבררת אלא אומרת "יש אופציה כזאת אבל ניתן לקנותה באופן פרטי וזה עולה בסביבות כך וכך שקלים" וכשאני רואה את פניהם מתכרכמות בכאב אני יורדת מהעניין.
יש אנשים רבים במדינה הזאת שניזונים ממוצרי יסוד.
לפני זמן מה אני לקחתי את הגדולה שלי לטיפול פסיכולוגי. 300 שקל לפגישה, 1200-1500 לחודש. ונחנקנו מזה. המשכנו כל עוד יכולנו, וכל עוד זה היה דחוף, והפסקנו כשהגענו לרגיעה מסויימת. האם לא הייתה יכולה להרוויח מהמשך הטיפול? אני מניחה שכן. האם לא כולנו יכולים להרוויח מטיפול פרטני לכל אחד מאיתנו (לפחות שלושתנו בלי הקטנה)? כל אחד ירוויח מזה. האם אוכל לעמוד בזה? חד וחלק לא. ואני לא שייכת לעניי המדינה. מבחינה סוציואקונומית אני מעריכה שאני שייכת למעמד הבינוני-גבוה.

שרון,
ראי, ברוב המקרים ניתן להגיע לשרש חוסר האיזון אצל האם ללא טיפול פסיכולוגי מתמשך.
כאן נכנס תפקידך.
למרת שאני מבין שאינך פסיכולוגית או בעלת הכשרה כפסיכולוגית, הרי שבעזרת מעט שכל ישר (שיש לך) ומעט אינטואיציה (שגם בה נתברכת), את יכולה להצביע על העניין העקרי אצל אותה אמא ספציפית.
הצבעה זו על עצם העניין: מאבק בין האם לעצמה, מאבק בין ההורים, חוסר איזון בתפישת התפקידים ההוריים, יחסים מתוחים של האם עם אמא שלה (הסבתא), או כל חוסר איזון שעשוי לעלות בדעתך, והאפשרויות רבות, ובכן הצבעה שלך על העניין העקרי עשויה להניב תוצאות לא פחות טובות מטיפול פסיכולוגי.

כאן, דחיית הבירור ההתנהגותי/נפשי/רגשי רק מקבעת את התופעה אשר בין היתר קשורה באותה הימנעות ברמה הכלכלית.

על מצבן של משפחות בארץ ידוע. מאידך, שוב אם תתבונני היטב תראי שזה רק עניין של סדר עדיפויות. אפילו לפי הסיפור שלך - כל עוד זה היה דחוף בעינייך - מצאת את הדרך לשלם עבור יעוץ שכזה.

הי שרון,
לגבי הזמן שלוקח לטיפול להשפיע: לפעמים יש השפעה כבר אחרי "תרגול" יחיד. (אני מתכוונת לתרגילים של הפסיכולוגיה הקונבנציונלית, כמו דברים שההורים צריכים להגיד כשהילד עוצר, או או משחקים שנותנים להם לשחק עם הילד (חימר, חול).) אבל פתרון ממש באמת לוקח זמן, למיטב הבנתי. הפסיכולוגית תוכל לתת לך יותר מידע על זה. אגב, לא מצאתי פרטי קשר בדף שלך -- תוכלי לשלוח לי ל-[email protected] בבקשה?

לגבי העלות: נדמה לי שבתחנות משרד הבריאות זה לא עולה כסף. אבל לרוב יש שם תור (של שבועות וחודשים, לא של שעות) ויש עדיפות למקרים הקשים.

שרון
מאבק בין האם לעצמה, מאבק בין ההורים, חוסר איזון בתפישת התפקידים ההוריים, יחסים מתוחים של האם עם אמא שלה (הסבתא), או כל חוסר איזון שעשוי לעלות בדעתך, והאפשרויות רבות, ובכן הצבעה שלך על העניין העקרי עשויה להניב תוצאות לא פחות טובות מטיפול פסיכולוגי.

במקום שבו אני עובדת, כשמגיע מקרה כזה המשפחה נשלחת קודם כל אלי. במקביל אם לא מסתדר מתחילים הבירורים הרפואיים.

רב רובן של של הבעיות הבריאותיות נובעות מחוסר איזון פסיכו-סוציאלי (להזכירך, המודל הביו-פסיכו-סוציאלי).
עצירות ואיינקומפרזיס (בריחת הקקי) הן בודאי ובודאי צורה של סומטיק-פיקסיישן, שרק בטיפול משולב ניתן להגיע לפתרון. חשוב להכיר לעומק את המשפחה, את עץ המשפחה, אירועי החיים, את הפסיכופיגורה שלה, את הפסיכודינמיקה שלה וכו'.

חבל שפעמים רבות מקרים כאלה נתקעים ברמה הרפואית ולא מקבלים התייחסות מערכתית.
אם את עובדת בכללית, עומדות לרשותך העו"ס של המרפאות. הן בדיוק הכתובת לדברים הללו.

וכמובן שהפנייה אליהן היא ללא תשלום ואינה מוגבלת בזמן.

הי מיץ פטל.
אני בהחלט מפנה לעו"ס בכל הזדמנות שנקרית לידי.
לא חשבתי לעשות זאת בבעיות האכלה ועצירות, אבל אני בהחלט אשאל אותה מה דעתה בנושא והאם היא מוכנה שאשלח אליה משפחות. (לי אין את פריבילגית הזמן לשוחח עם המשפחות שיחות ארוכות, מה גם שאין לי את ההכשרה).
כמובן שגורם מגביל הוא העומס המוטל על העו"ס.

יונת - אימייל בדרך.

אולי תנסי לשים לו נר אקמול?
או נר שמן בטוסיק

אגב, לאחר הדף הזה ישבתי עם העו"ס המרפאתית שלנו לשיחה ארוכה על עניני יציאות ושאר נושאים מרנינים.

במילה אחת: החכמתי.

כעת ילדים עם עצירות מופנים אחר כבוד אליה, אלא אם כן הילד סובל ברגע זה וזקוק לטיפול מידי.

ובלי קשר, ילדים עם עצירות חיים בחרדה סביב אזור פי הטבעת. אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות להם הוא לדחוף להם כל מיני דברים שם (נר, מדחום, אצבע). כדאי לתת למקום לנוח מפולשנויות.

הופניתי על ידי מישהי לפורום זה. גם אני השתמשת בזמן האחרון בנר גליצרין. בני סובל מאותה הבעיה של התאפקות-עצירות והפוך...הילד בן 4.5 והוא ילד ביישן בדרך כלל. קניתי פגלקס לפי עצות והוא מסרב לשתות אפילו בתוך קולה. (הטעם השתנה). הבעיה שלי בני היא שהוא מתחיל לסרב גם לאכול כדי שלא יהיה לחץ על פי הטבעת וביום הרביעי-חמישי הוא מסרב לעשות פעילות גופנית. הוא גם אומר שהוא מצא דרך שלא יהיה לו קקי...אצלנו הלחוץ הוא דווקא בעלי כך שקונספירצית האמא-אשמה בטלה אצלנו. הוא זה שנלחץ מאוד ומראה את זה למשל כשהילד היה איתו למטה בגינה ופתאום בא לו קקי...הוא רץ איתו הבייתה והתלונן על מה שהילד עשה לו... הילד מאוד קשור אלי ואני אמא היסטרית. מה עלי לעשות?

קודם כל ללכת דחוף לייעוץ (עו"ס דרך קופ"ח או פסיכולוגית שמתעסקת עם ילדים).

לא לתת לו נרות. להשתדל לא לגעת בכלל באזור פי הטבעת (מדחום וכאלה).

אם את רוצה "לרמות" אותו את יכולה לתת לו לשתות אבילאק מהול במים עם מיץ או בתה - זה מתוק מאד ולדעתי הוא לא ירגיש שהמתקת בדרך לא קונבנציונלית...או למהול שמן פראפין במרק או כל מזון אחר בו שמן חסר טעם לא יורגש.
לשתות הרבה מים.
יוגורטים "ביו"
לחם מחיטה מלאה.
ירקות - כמה שיותר ועם הקליפה אם אפשר.

הוא זה שנלחץ מאוד ומראה את זה למשל כשהילד היה איתו למטה בגינה ופתאום בא לו קקי...הוא רץ איתו הבייתה והתלונן על מה שהילד עשה לו
טוב, פה ברור לך שרצוי שאבא ידע להתמודד עם קקי בלי לכעוס על הילד.
את יכולה לומר לו שאם הוא כועס על "מה שהילד עשה לו", שלא יתפלא שהילד מתאפק?

מצטרפת להמלצה על יעוץ. אפשר גם אצל המטפל האלטרנטיבי החביב עליך.

את יכולה גם לשאול אותו איפה הוא רוצה לעשות קקי. (אולי הוא פוחד בשירותים? אולי הוא לא רוצה שתיגעלו? מישהו פעם שידר לו גועל מהקקי?)
לשאול אותו אם הוא רוצה להיות לבד או שיהיו איתו.
וגם להכניס אותו לשירותים (אם הוא רוצה) כשאתם עושים.
וכדאי גם לקרוא את כל העיצות בדף הזה בעיון, ולראות מה מתאים לכם.

אנונימי

הילד מאוד קשור אלי ואני אמא היסטרית
וגם:
אצלנו הלחוץ הוא דווקא בעלי

הילד מקבל משניכם בכל אופן. אם אחד משדר לו דבר אחד, והשני משדר דבר אחר - מעצם הניגוד הוא עלול להתבלבל ולא לדעת בבטחון כיצד עליו לנהוג.
נראה לי שלבוא באמירות כמו "הסיבה היא בעלי ולא אני" - עלול ליצור אנטגוניזם אצל הבעל, וחוסר נכונות לשינוי מצידך. קחי בחשבון שלעולם אין המדובר באשם אחד. יש כאן מערכת יחסים משפחתית שלמה שמשפיעה על יציאותיו של בנך. בד"כ בני זוג משלימים אחד את השני, ואם אחד שוה נפש מדי לגבי נושא X, השני לרוב ימלא את מקומו ויהיה לחוץ מדי באותו נושא וכך הלאה.

אולי הוא פוחד בשירותים? אולי הוא לא רוצה שתיגעלו?
לעיתים ילדים מעדיפים לעשות בטיטול (למרות גילו המופלג) ואז אפשר לתת להם לעשות בטיטול ובכל פעם להתקרב לשירותים עד שלבסוף הם יושבים על השירותים עם הטיטול ושם עושים קקי. מכאן הדרך היא פשוטה...

אבל נראה לי שבשלב זה הוא משתמש ביציאה כמקום בלעדי בו הוא יכול לשלוט בחייו ואפילו אם זה גורם לו לכאב. ההתאפקות הזאת גורמת ליצירת מחול שדים של התעסקות מוגברת בו וביציאותיו, של חיכוך בין אמא לאבא בנושא היציאות של הבן (מי אמר תקופה אדיפאלית ולא קיבל?) כאשר האבא "לחוץ" ולא בסדר והאמא מאד מחוברת לילד ("הילד מאד קשור אליי"). הקקי של הבן הפך למרכז חיי הבית.

אני לא ממש פסיכולוגית. אבל בינתיים מה שאני יכולה לייעץ זה שתתנו לו ללכת בדרכו בלי להתערב. הוא לא רוצה לאכול? - אין בעיה. כשתרצה תאכל. (לא יקרה לו כלום מכמה ימים של צום. בסוף הוא יהיה רעב ויאכל). אם תכריחו - זה רק יחמיר.
תשתדלו לא לשדל אותו ללכת לשירותים. נסו לזרום איתו ולא להכנס יותר מדי לעניני היציאות שלו - שהן אכן פרטיות שלו

שרון,
כאמור: למרות שאני מבין שאינך פסיכולוגית או בעלת הכשרה כפסיכולוגית, הרי שבעזרת מעט שכל ישר (שיש לך) ומעט אינטואיציה (שגם בה נתברכת), את יכולה להצביע על העניין העקרי אצל אותה אמא ספציפית.

בעברית - סחתיין.

הי,
בני עידן בן 3 במהלך הגמילה לא הלך לנו עם קק'. התחיל להחזיק כמה ימים, התלונן על כאבים. לקחנו אותו לרופא ,הרופא מצא פיסורה ואמר לתת לילד שמן פרופין,אבילק ומשחה לטוסיק. שמן ואבילק נתנו ב מהלך 3 שבועות, היינו מעודדים את עידן לעשות קקי עם קינדר סורפריז או בצעצועים. נראה לנו שמצב השתפר היציעות פחות כאבו וניהו סדירות יותר, וכל זה עם שכנועים כבדים מאוד. כאשר הפסקנו לתת פרופין ואבילק המצב שוב התדרדר.
שרון, האם אפשר להמשיך לתת פרופין ואבילק?
בני מבקש ללכת לאמבטיה כאשר הוא רוצה קקי. עד היום עמדתי על כך שקודם עושים קקי (בשירותים וא בטיטול) ורק אז הולכים לאמבטיה.
לאחר קריא של הדף הזה אני שוקלת לתת לו ללכת לאמבטיה כאשר יבקש פעם הבאת אולי יצליח לעשות קקי שם, מה אתם חושבים?
כל פעם שעידן עושה קקי הוא מאוד נגעל דורש מקלחת, אני סבורה שאנחנו וגן שידרנו לו את הגועל, הרבה פעמים אמרנו פויה קקי צריך להוציא אותו.
אני סבורה שצריך להסביר לו שקקי זה טוב, ללא מלות תיאור כמו פויה, יש למשהו הצעות?
תודה רבה

טניה, נראה לי שענית בעצמך לכל השאלות שלך. עכשיו את רק צריכה להאמין בעצמך שאת יודעת מה נכון לבנך.

אני סבורה שצריך להסביר לו שקקי זה טוב, ללא מלות תיאור כמו פויה, יש למשהו הצעות?
אני בעד.
קקי זה לא פויה, אבל המקום של הקקי הוא בבית השימוש. משם הוא מגיע לכל החברים שלו, הקקים של הילדים והאנשים האחרים, ושם הם חיים באושר ועושר

בני מבקש ללכת לאמבטיה כאשר הוא רוצה קקי.
אולי תשימי סיר שם ושישב בתוך האמבטיה על הסיר?

שרון, האם אפשר להמשיך לתת פרופין ואבילק?
אני לא מבינה למה נתנו לך גם וגם. אני בד"כ נותנת את האבילאק שהוא מתוק, ומעלה או מורידה בכמות עד שמגיעים למינון הרצוי. ההמלצה של רופאי הגסטרו היא של טיפול לטווח ארוך - דהיינו להרחיק (להשכיח) את הילד מהארועים הבעייתיים סביב הקקי ולהרגיל אותו ליציאות סדירות זמן ממושך. אין סכנת התמכרות. לאחר תקופה של כשלושה חודשים יש לרדת במינון מאד בהדרגה - כל פעם לרדת קצת, ולחכות לראות שבסדר כמה ימים, ואז שוב לרדת עוד קצת - וחוזר חלילה.

סליחה על ההתערבות... תני לבנך לעשות איפה שבא לו, האמבטיה לא רחוקה כל כך מהשירותים ואפשר לשים קצת נייר טואלט ולנעביר את זה לשירותים יחד איתו. שרון - גם אני סיפרתי לילדי את העניין עם החברים שלו בשירותים....
אצלי לא הייתה בעייה , בהתחלה רצו שנהים לעשות בסיר ולאט לאט עברו לשירותים בקצב שלהם. שיעשה ליד העץ כמו הכלבים בגינה באמבטיה או בכיור לא צריך להתרגש הוא רוצה לראות ולהפרד ומרגיש כך יותר נוח , לא לעשות מזה עניין. ואפשר גם לברך בסוף"תודה לקקי שיצא החוצה"

הוא רוצה לראות ולהפרד
אצלי המשפט הקבוע זה : "אמא, תנגבי לי, אבל תשימי את הניירות מסביב!" (כדי שהיא תוכל לרדת ולצפות בפלא החרצף עד שאקבל אישור להפעיל את הניאגרה).
הקטע עם החברים בשירותים צץ לו ממש בזמן שכתבתי כאן, לא יצא לי לנסות את זה על הילדות...

תודה לכולכן על התשובות,
התייעצנו עם הרופא והוא אמר להמשיך בטיפול. אך במקום שמן פרפין קנינו אל צירות והתחלנו לתת כפית אחת בבוקר ובערב.
אתמול ניסינו לתת לו לעשות קקי באמבטיה וגם סיפרנו סיפורים על טיולי קקי ,בינתיים לא עזר, נאלצנו לשים נר, כי עברו כבר 4 ימים מיציעה האחרונה.
היום יום רגוע אך ללא קקי.
מקווה שמצב ישתפר.

פלונית מהמייל,
כל ההתייחסות לעצירות אצל ילדים היא שונה לחלוטין. אותה התאפקות שמתקיימת שם נובעת לעתים קרובות מתחושת איום. או שנמצאת האם מאוימת מילדותה בשל עצירות או בשל כל דפוס אחר במשפחתה, או שנמצא הילד מאוים מעצם קיומו כאן, בשל אותו איום נסתר שמתלווה לעצם קיומו – אצל אימו או אצל אביו. איום זה בא לידי ביטוי בחרדה, בדאגנות ובראיית שחורות לגבי גורלו של הילד.

מכאן, שגם אם הגורם לאותה התאפקות פנימית איננו בכוונים האלה שצוינו, הרי הגורם הרגשי-רוחני-נפשי נדרש להתגלות – לשם ריפוי והבראה.

עצירות כרונית אצל ילדים, לאורך ינקותם ובהמשך, בהכרח שזורה במערכת המשפחה, ניתן לומר שזה חוסר איזון משפחתי, ברמת המשפחה, אשר בא לידי ביטוי אצל הילד.

לכן, יש להניע שם התכוונות חדשה או תהליך איזון אשר יביא לידי איזון מחודש של כל המשפחה, ותמצא ההבראה של כל המשפחה ומכאן בנך יגיע לשחרורו.

מומלץ אם כך פשוט להתבונן בהיבטי שליטה ועריצות, תוך שיחרור מנטלי ניתן לומר, של הכרוניקה הזו לדרכה.

ראוי להתבונן, משם יעלו תובנות. אז ההבראה תושלם.

בלא התייחסות אל הפנים הרוחניים והנפשיים הבראה וריפוי מעצירות כרונית אצל ילדים נמצאת מקרית. כאשר יש התייחסות ונכונות לשינוי ברמת המשפחה, ההבראה השלמה אינה מוטלת בספק.

<מולבן>

תודה לכולם על העצות. בינתיים חל שיפור: בעקבות העצות הפסקנו להתעסק עם שידול לקקי והפסקנו לדבר על כך לפני הילד והפסקנו לדאוג שהילד לא אוכל. אנחנו ממשיכים לשים במיץ כפית של פגלקס. בימים האחרונים הילד אוכל טוב יותר
והבוקר הוא סיפר לי שהוא עשה קקי וכנראה ציפה לתרועת שמחה מצידי ואני שהחלטתי שלא לעשות ענין מהקקי אמרתי לו יופי והמשכתי לדבר על נושאים אחרים (בעבר הייתי מראה לו כמה אני שמחה שהוא עושה קקי ואולי זה גם העצים את המיקוד בקקי והחלטתי לשנות בכללי ולא להתמקד כלל על זה) ואז הוא פתאום הוסיף שזה כיף ההרגשה אחרי הקקי- ההתרוקנות...(שתבינו שדיברתי איתו בלי סוף על זה ופתאום יש הפנמה) ואני מקווה שהשיפור ימשיך...כי "עם פרח אחד עדיין לא בא האביב" אבל אני מקווה שהוא יגיע בקרוב. תודה!

מישהוא יושדע היכן אפשר להשיג תמציות פרחי באך או טיפול אחר בסגנון שיעזור לעצירות לפעוטה בת 3.5?

הילד שלי בן שלוש וחצי, גמול מחיתול כבר יובלות. לאחרונה התחיל לעשות קקי במכנסיים. לא שילשול אלא ממש קציצות מחושבות, כאלה שאפשר בקלות ללכת לשחרר באסלה.
מתי זה התחיל? איפשהו אחרי יום כיפור. ענן של אנרגיה לא קלה עבר מעל הספינה המתנדנדת שלנו. אביו, בן זוגי, יצא כרגיל מדי יום כיפור לפיקניק השנתי שלו בים, עם הבנים. לפני שהוא יצא רבנו מאוד, אצל המתקן אופניים. הוא היה כבר לחוץ לסיים שם ולרוץ להפיק את הנסיעה שלו.
יום כיפור עבר עלי בחשבון נפש בקשר לזוגיות הזו, שאין בה מקום לדממה מקודשת בין שנינו. רציתי להגיד את זה בקול רם: אני. לא. רוצה. יותר. לחיות. ככה. אבל אז נזכרתי באסכולת לבסוף מוצאים אהבה והחלקתי בחזרה לתוך השגרה, מפתחת דלקת גרון מעצבנת. הילד, כנראה בתגובה, נתקף עצירות למשך 4 ימים, אירוע די נדיר אצלו. הוא פחד לחרבן את הפעם הראשונה של אחרי העצירות וכך, שעון אל הספה בסלון, עשה בפעם הראשונה במכנסיים ומאז הוא ממשיך. למעט פעמים שאני תופסת אותו לפני ומשדלת אותו אל האסלה.
בשאר המישורים של חייו הוא פעיל, אנרגטי, מבסוט ושובב. רק שפתאום שמתי לב שעברו כבר כמה שבועות והנושא ממשיך להתפתח למין מאבק שליטה שכזה. אפילו שאני ואבא שלו כבר מדברים והכל.

לא יודעת איך לפתור את זה.
קשה לי להיות רכה ומכילה כלפי העניין.
כשאני רואה שהוא עומד לעשות שוב במכנסיים אני לא מאפשרת לו את זה, אלא מציעה לו ללכת לאסלה.
בתמורה הוא מסתגר לו בתור עצירות.
אמרתי לו שאם הוא רוצה אז הוא יכול לחזור לחיתול, אבל זה מזעזע אותו.
ביום שישי ברח לו בגן. אחר כך אצל ההורים שלי אמא שלי שידלה אותו בדרכי נועם לעשות באסלה, כי אני כבר הייתי קצרת סבלנות.

חשוב לציין שכולנו פה בבית מחרבנים עם דלת פתוחה.

שליחה על ידי שיר* » 21 ינואר 2006, 21:12

אז ככה, קודם כל רוצה להגיד שהאתר מדהים וכמוהו דף זה שנגע לליבי. אתם בעצם מדברים פה עם "ילדת הפוסטר" של עצירות כרונית שהמשיכה לבעיות אכילה בהתבגרות ועוד כל מיני תרגילי שליטה ופרפקציוניזם בחיי. אני היום בת 28 וגם לאחר תקופות של טיפול פסיכולוגי אמנם לא ממוקד בעיית עצירות ,אין לי ספק שמדובר כפי שכתבתם בקשר עם האם ומעגל ההזנה הראשוני הנשי וגם לסימפטומים של חרדה ולחץ כתגובה לחוסר האונים של הוריי שעשו אותיבגיל צעיר בבית הוריהם. על הטעויות שלהם אני משלמת בדם גם היום והאמת שרציתי לבקש מיכם ומצפריר המלצה לפסיכולוגית או פסיכולוגית הוליסטית להמשך דרכי עכשיו. מבחינה רפואית אני מטופלת כרגע בתזונה ובעבר בחוקנים שגם עושה מידי פעם,קולוניקס סיבים וכו. ועוד משהו קטן להורים או להורים שבדרך, מאוד מציעה לנסות להשרות תחושה של ביטחון ושלווה לילדים. מייל שלי: (תודה מראש.) [email protected]

שיר,

כתבי לי "לכאן" [email protected]
תודה.

אמנם באיחור מעט ( לגבי השאלה של פלונית אלמונית מאוקטובר 2005 ) אך אני מזמינה את כל מי שצריך לעצמו ולילדיו לבוא להתאמת תמציות באך אצלי בקליניקה בפרדס חנה. דברו איתי או כנסו ל
www.metaplim.co.il/anama
או כתבו לי למייל [email protected]
אנאמה מילר
4790536 050

שליחה על ידי אני* » 19 מרץ 2006, 23:48

קראתי את כל הנאמר בדף ולקחתי לתשומת לבי את שנראה לי רלוונטי לנו. ועדיין אשמח להתייחסות: בננו בן 5 גמול לחלוטין מפיפי כבר שנתיים אך קקי מתעקש לעשות רק בטיטול. הוא מודיע מתי הוא צריך, לא סובל מעצירות כלל, אמנם הוריד מעט תדירות לפעם ביומיים שלושה (וגם זה נראה לי בגלל שהתחלנו להתעסק בעניין) אך לא סובל מכאבי בטן, בעיות אכילה וכד'. כל שיחה אתו לא עוזרת. יש לו רתיעה מלעשות קקי בשירותים. אין פחד מהמקום עצמו כי עושה שם פיפי ולא היו אף פעם בעיות עם זה. נראה שנרתע מהקקי עצמו- לא רוצה להסתכל עליו וכו', למרות שלא זכור לי שהבענו רתיעה בעצמנו מהקקי באופן כלשהו. הדבר מתחיל להיות בעייתי גם טכנית (החיתולים יהיו קטנים בקרוב) אך בעיקר כי זו פעם ראשונה שאנו ממש לא יודעים איך להתמודד. תמיד בהתלבטויות הלכנו עם האינטואיציה האימהית והיא עשתה את עבודתה נאמנה. והפעם - ברור לי שמתחבאת לה בעיה עמוקה מאחורי העניין ויש עניינים נוספים שנראים לי קשורים, ונראה לי שצריך לתת לו את הזמן והקצב שהוא זקוק להם, אך אני מרגישה שהוא צריך עזרה ואיזו דחיפה קטנה בנושא ולא יודעת איך בדיוק וגם קשה לנו מבחינות מסוימות לספק לו זמן זה (אנו חוששים גם שייתקל בלעג מצד חברים). אשמח לדעות ותובנות. תודה

בתי בת השלוש ושלושה חדשים גמולה כמעט מזה שנה, עברה גמילת פיפי קקי בקלות וגם גמילה מציצי בקלות אחרי שינקה שנתיים. אחרי חולי ולראשונה בחייה שלקחה אנטיביוטיקה פיתחה עצירות. בוף יצא, כנראה כואב וקשה . אחרי יומיים חירבנה במכנסיים בגן(מעולם לא קרה קודם) ועכשיו כבר ארבעה ימים מסרבת ללכת לשירותים, אוכלת באופן ברור פחות וגם מילדה שמחה ואוהבת חברת אנשים ולשחק היא פתאום רוצה ללכת מכל מיני מקומות די מהר, אני תמיד רואה שזה בא במקביל לתחושת קקי שהיא מנסה לעצור. אז היא רוצה הביתה ולשכב מתוך מה שלי נראה שכשהיא בשכיבה היא יכולה לעצור את זה. אז כן זה מתחיל להלחיץ אותי כי פתאום מילדה בריאה נפשית ובכלל היא פתאום עם התופעה וגם כאמור יושב על נקודה רגישה שלי בתור ילדה ונערה שסבלה מעצירות. עניין שזכור לי היטב. אז בהמלצת הדף אני אנסה להרגיע ולא לדבר על העניין. עד כה התחושה שלי הייתה דווקא כן לדבר בנעימות, להסביר שהקקי צריך לצאת. שתינוקות מחרבנים ילדים וגם גדולים, שזו פעולה כל כך משחררת ונעימה, ולהזכיר לה איך לפני היה בלי בעיות בכלל וימשיך כך. אבל היא בסירובה. מ ת ס כ ל

אני מדריכה את הבן שלי(4,5) אם כואב לו מכל סיבה שהיא בזמן הקקי לנשום.
להכניס אויר עמוק ולשחרר.
יושבת איתו על שרפרף ונושמת .
כמו בלידה. יש לנשימה ערך רב וגם ההרגשה שהוא מצויד באיזה כלי בפני המצוקה הזו טובה לשננו.

שלום לכל הכותבים והכותבות בדף זה

פתחתי דף חדש בנושא, וקראתי לו "חרדת אסלה"
מטרתו היא לא להתדיין ולתמוך, אלא יותר- לרכז נתונים בנושא. לשמוע על טיפולים שהלכו טוב או שנכשלו, לשמוע אם יש מאפיינים משותפים לילדים הסובלים מכך, לנסות ולהחכים אחד את השני.

אשמח אם תכתבו!
תודה
בתיה

אוף... מאתמול בבוקר החיפושית (שנתיים וחודשיים) לא עושה קקי. היא הלכה אתמול לשרותים ועשתה "קק" קטן אחד אחר כך קמה ואמרה שאין לה יותר ומאז מתלוננת שכואב לה בטוסיק "קקי כואב!" היא מיללת. לא יכולה לשבת, הולכת כמו ברווז ובעיקר מתלוננת כל הזמן "אחו אחו אחו..." היא לא מוכנה לשבת על הסיר לעשות (תנוחת כריעה נראה לי הרבה יותר נוח ובדרך כלל היא מעדיפה את הסיר לקקי והשירותים לפיפי) מתישבת ואז קמה ביללות כאב. בוכה ובוכה ומבקשת מסג'ים בבטן. הבטן רכה היא עוצרת את הקקי הרבה יותר למטה. מפחדת מהכאב ובצדק, למי שהתנסה זה באמת לא נעים בכלל. איך מקלים עליה? מה אני יכולה לעשות כדי שיצא לה "חלק" ודי? ברור לי שמה שצריך לצאת יצא וזהו, אחר כך הכל היה כלא היה. התזונה שלה מלא סיבים ובימים האחרונים גם טחנה המון המון ירקות חיים ככה שזה מאוד לא מסתדר לי אחד עם השני אבל עובדה, הקקי לא יוצא והיא אומללה. הושיעו!

מיצוי שזיפים מיובשים. אפשר לקנות מוכן או להשרות במים כמה שזיפים מיובשים בכוס למשך הלילה ולתת לשתות בבוקר. עוזר מאוד (זה גם טעים, בעיקר הקנוי. כמובן שהבת שלי סירבה לשתות את זה אבל היא באמת רצתה לשבור שיאים של החזקה. שלושה ימים, אפילו ארבעה אם אני זוכרת נכון...)
וגם שמן זית, לתת לשתות בכף כמה שיותר. זה אמור להחליק את הדרך החוצה.
עגבניות, מיץ עגבניות, אולי אפילו קטשופ (אורגני...) אם זה משהו שהיא אוהבת. אני לא בטוחה שזה מספיק עגבנייתי כדי לעזור.
דייסת קוואקר. אני עושה על בסיס מים ומוסיפה טחינה גולמית במקום חלב, סילאן להמתקה, ואפשר להוסיף איזה שמן (כדי לעזור להחליק, כאמור).
סבלנות. לא להילחץ. אנחנו נלחצים, הקטנים נלחצים, הגוף מתכווץ והפתחים נסגרים.

אגב, אני אומרת את זה לא כתזונאית ולא כמומחית לכלום, רק מהניסיון שלי, שלא היה מוצלח כל כך. בקושי הצלחתי להאכיל אותה בדברים שכתבתי לך כאן, ולא במיוחד שמרתי על קור רוח וסבלנות. ואכן, הבעיות נמתחו על פני חודשים ולבשו צורות חדשות ומעניינות שמוטב לא לפרט. היה לא פשוט.

אפשר גם לשאול, כמובן, כמו ששואלים הרבה פעמים פה באתר:
היה איזה שינוי לאחרונה? גן חדש (סליחה ששאלתי! היא בבית, לא?), בית חדש, אח חדש, מתחים של המבוגרים שהיא קלטה?

תחזיקי מעמד!

הריון חדש?!
ריגלתי אחרייך בדפבית שלך, וגיליתי גם שכבר התכתבנו בעניין סיני...
אם אני משחזרת את תחילת העצירויות של הבכורה שלנו - נדמה לי שזה מקביל לסוף ההריון שלי. היתה בת שנתיים וארבעה חודשים, אולי חמישה. הייתי לפני לידת בית והתחלנו להכין אותה קצת, למקרה שתהיה איתנו כשזה יקרה, ופעם אפילו עשיתי את הטעות הנוראה ואמרתי לה שכשהתינוק יוצא זה קצת כמו לעשות קקי... בקיצור, היו לה סיבות טובות לקשיים, והיא בהחלט התקשתה.
מקווה שלא התפרצתי לשטח פרטי. את מוזמנת למחוק אם את רוצה.

ריש גלית לא התפרצת ואת מוזמנת לעשות איתי בריין סטורמינג כי אני עובדת עיצות... שום שינוי "חדש" הכל ישן ועדיין יכול להיות שיש קשר וגם יכול להיות שאין שום קשר (אולי זה בכלל בגלל הגולש שהכנתי בשבת שהיה חריף והיא תקעה כאילו אין מחר ועכשיו כואב לה ביציאה...). לא סיפרתי לה שום דבר שהיא לא שמעה קודם, הכל סטנדרטי. הדבר החדש היחידי שדווח לה זה שכשתינוקי יצא החלב סוף סוף יהיה הרבה יותר טעים כמו שהיא זוכרת אותו מפעם-שווה לחכות. היא מצידה עברה לציצי השני מבחירתה כי אמרה שתינוקי צריך לינוק מהציצי האהוב עליה שכיצא (זה בטח עוד ישתנה מליון פעם).
מקווה שהבוקר תהיה תנועה אי שם למטה (אם כי תנועת אויר יש גם יש... אללי הניחוחות). אכלה אתמול שזיפים וגם המון עגבניות מרוסקות (וגם מנגו ענקי, היא ביקשה אז יכול להיות שזה מה שהיא צריכה יודעת שפאפיה עוזר אבל זה לא ממש העונה, נכון?) אולי אצליח לשכנע אותה לדייסה הבוקר. אבל היא אוכלת כל בוקר יוגורט עם קוואקר ככה ששוב, זה לא נראה לי על בסיס תזונתי להוציא את הגולש הסורר. היא גם לוקחת אסידופוליס והמון שמן דגים (מכורה) אז משומנת היא אמורה להיות... החלק הכי מבעס זה שבגלל שכואב לה לעשות היא מפחדת מהסיר והשרותים וגם מתאפקת לפיפי, אתמול בלילה במקום שתעשה בסיר הלכתי איתה לטיול לילי לדשא כדי שתעשה שם פיפי כשאני מחזיקה אותה... לפחות הצלחתי שלא לדרוך על כל החשופיות וגם נשארנו עם מיטה ישבשה בלילה.

אני עונה לך בדפבית שלך.

Does anybody have an experience with constipation and Homeopathy ?

בתי בת שנתיים. בשבוע האחרון נגמלה מחיתולים, בתהליך שהחל במידה רבה מיוזמה שלה. הבעיה שהיא חווה, ואנחנו איתה, היא בעשיית קקי. בימים הראשונים הבחנו שהיא פשוט נמנעת לעשות קקי, עד שמגיעה למצב של חוסר יכולת להתאפק. (אחרי יומיים.) כשהיא נאלצת כבר לעשות, התהליך מלווה בביטוי קיצוני של פחד - בכי מבוהל ובלתי ניתן להרגעה, נסיון למנוע את יציאת הקקי וכו'. אני מרגישה שכל הנושא מלווה בהמון מצוקה מצידה. אנחנו מנסים לתמוך במילים, להסביר שקקי הוא דבר טוב, שאחרי שיצא יווצר קקי חדש, שכולנו עושים קקי, כולל אחיה (וגם מראים.) כשהיא צורחת, אני מחזיקה אותה, מלטפת ומנסה להרגיע, אבל שום דבר לא עוזר. אני מודעת לכך שנושא הקקי הוא מפחיד ובעייתי אצל הרבה ילדים. אני רק תוהה אם יש עוד משהו שנוכל לעשות, אם להחזיר אותה חלקית לחיתולים כדי להפחית לחץ (אפילו שהיא אינה מגיבה לשאלה על כך בהבעת רצון.) נראה לי שכל תהליך הגמילה היה כאן מאוד מהיר (תוך שבוע, כולל לילות - היא אינה רוצה חיתול גם בלילה.) האם צריך להפחית ממנה לחץ באיזושהי דרך, או להמשיך ככה עד שתתרגל? מאוד מתלבטת.