עינת המשך המסע

[עינת*]

זה על מקום העבודה שלי אבל יכול לאפיין את כל הסופים בחיי..

[עירית_לוי]

אסופה מהלכת של רגישויות..
כן, מכירה, שלב לא פשוט.
ככה מרגישים כאשר מסכימים להיפרד מדפוסים - שהם למעשה מנגנוני ההגנה שהתקבעו ונדפסו בנו, להיפרד מתפיסות עצמיות שנתנו ביטחון.
כך שזה שלב לא פשוט, אבל הוא מעיד על משהו מבורך: הוא מעיד על החוסן שאת בונה במקביל בתוכך, בונה כדי להזדקק פחות ופחות להגנות.

בימים הללו את מתרגלת להסתובב בעולם נטולת הגנות, חשופה, עדינה, פגיעה. הכל מאוד מאוד רגיש. כמו שבלול שמתרגל לחיות ללא הקונכיה שהגנה עליו כל חייו.
היה לי פעם שלב של הסרה מאסיבית של הגנות בו הרגשתי כל-כך רגישה עד כדי כך שבאותם ימים לא הייתי מסוגלת להיות במקום בו יש הרבה אנשים. מצאתי את עצמי לובשת חולצה עם שרוול ארוך בכל פעם שיצאתי החוצה (למרות שלא היה קר) כי הרגשתי צורך להעטף.

מן שלב ביניים כזה, בו את מתרגלת לחיות "מחוץ לבונקר", ללא השריון, ללא הקונכיה, ומתרגלת לסמוך על החוסן של עמוד השדרה שאת בונה מבפנים.

[עינת*]

תודה עירית,
אני עצמי לא מבינה כבר מה עובר עליי.
אילו רק זה היה לי ברור מה קורה עכשיו, מה בא אחרי מה.
אני בהחלט במצב הזה שבו דברים בקלות מרגישים לי יותר מדיי. כמו למשל אם מישהו כועס לידי, אפילו אם זה לא עליי, מישהו קצת באטרף, אני פשוט לא יכולה להיות שם, הלב שלי מתחיל לדפוק ובא לי מיד להימלט על נפשי.
אני מוצאת את עצמי יושבת הרבה בבית, ישנה הרבה, מקבלת אורחים בעיקר דרך הטלפון כך שאפשר לסיים כשזה נהיה יותר מדיי.

עכשיו כתבתי לאקס שלי. השבוע היה לי לילה אחד חסר שינה. יש לי עימות כגע בתוך הצוות שמעביר אותי על דעתי ולילה לפני שהייתי צריכה שוב להיות במצב של עבודה משותפת לא יכולתי להרדם, חשבתי המון ופחדתי המון. בסוף הערתי חברה בשתיים וחצי בבוקר עם ביקור פתע, ישבנו ודיברנו קצת וזה הרגיע ועזר אבל אחר כך המשכתי שוב להסתבך. לבסוף אמרתי לעצמי בלב - מחר אדבר איתו, עם האקס שלי, אדם שמכיר אותי ממש טוב - כמה מוזר לחשוב שפעם היה לצידי עוד מישהו! - ואז נרדמתי. חלמתי חלום מזעזע עליו שהוא מאורס..
ובכל זאת אני רוצה לדבר איתו, לשמוע אותו. רוצה סימנים ברורים לשפיות דעתי.

אני מסיימת במקום שבו אני עובדת ולא מצליחה לבנות שום דבר שאני הולכת אליו. מפחדת נורא. לנסוע למקום זר, לחפש שם בית, עוגנים, עבודה.
ויוצא שאני אוגרת את כל האנרגיה הזו בתוכי ולא מממשת את הצעד הזה. הולכת צעד קדימה שניים אחורה. פתאום בהבזק של אומץ מרימה טלפון, שולחת מייל, מקדמת דברים ואז משלמת מחיר גדול של פחד, אימה, רעידה פנימית. ואז אני אומרת - למה להיות כל כך קשה עם עצמך, אולי תשארי בביטחון הזה עוד קצת? אבל נראה שכבר אין לאן לחזור. ואולי זה טוב.

[עינת*]

ושלשום היה לי טיפול שיאצו.ובאמצע הגוף שלי הסכים להסיר את שריון המחשבות והדאגות, ופתאום עלה געגוע אדיר אליו, אל האקס שלי, רצון לחזור הביתה. והוא זה בית. ופשוט בכיתי בלי הפסקה. זה כאילו בתחילת השנה הזו מילאתי את פי אויר וצללתי לתוך המים. אמרתי לעצמי - אני אחזיק מעמד, אני אחזיק את הכל. ואז פתאום עכשיו, תחילת יוני, אחרי שסחבתי גן על כתפיי כמעט עד סוף המסלול, הרגשתי מחנק ואני לא יכולה יותר להחזיק והכל פרץ החוצה, כל האויר הזה, והייתי חייבת לפלוט את הכל כדי לקחת נשימה חדשה. והכאב התפרק ממני וים של געגועים שניסיתי לדחוק לפינה, פתאום פרצו. ואני עומדת שם חלשה וקטנה ולא יודעת איך להמשיך לסחוב. ולא יודעת מי אני רוצה להיות ומי אני יכולה להיות. ולא רוצה לעסוק בהישגים ומימוש, רק רוצה להרגיש ולהיות.

[עירית_לוי]

חיבוק גדול

[עינת*]

אז מה עושים עם רגליים קרות?

[עינת*]

אשמח לשמוע מניסיונכם איך מתגברים על אימה של להיות במקום חדש?!!

[נועה_ברוך*]

איך מתנהגת האימה שלך?
אצל כל אחד אימה יכולה להיות שונה, והאמת, בכל רגע האימה יכולה לשנות גוון, צורה, טעם, תחושה.
תתבונני באימה ככל שאת יכולה.

אנחנו רגילים לפחוד מהפחד. עוצמים עיניים כדי לא לראות, נאטמים, קופאים.
יש שם חיים, יש שם תזוזה ודינמיות.

אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה בתוך המון המון חדש. זה מוזר, זה מלחיץ, זה נפלא ומרגש, זה המון דברים!
אני משתדלת לא להיות משותקת, אלא פועלת, זזה.
סומכת כמה שיותר על עצמי, יודעת שבחרתי בדרך חדשה, יודעת שזה מה שנכון לי ואת זה אני רוצה ומבקשת, רק לא מכירה! זה חדש

תתחדשי @} וגם תשתדלי לנוע. זה הנסיון החדש שלי. לזוז גם כשלא בטוח או מוכר, או ידוע או וודאי.
אני לומדת לסמוך על עצמי. נראה לי שגם את

[עירית_לוי]

אשמח לשמוע מניסיונכם איך מתגברים על אימה של להיות במקום חדש?!!
אצלי האימה לא עולה במקומות חדשים אלא בסיטואציות אחרות, כך שיש לי ניסיון אישי עם אימה מסוגים אחרים . אני יכולה להציע לך להתמודד עם האימה הנוכחית שלך כמו שהצעתי לך עד כה להתמודד עם כל סוג של פחד.
רק הפעם הווליום יותר גבוה, כי לא מדובר בפחד, אלא באימה. פחד חזק יותר, פחד שיש לו פוטנציאל לשתק.

זו למעשה הדרך שאני תמיד מציעה וששמעת אותה כאן - להסכים לפגוש את האימה, להסכים להיות נוכחת ברגעי האימה - לעומת האוטומט האנושי מול פחד או אימה, שהוא ההרגל האינסטינקטיבי של לברוח ולהימנע. להתגבר באמצעות מפגש ישיר. להסכים להביט לה בעיניים. להישאר.

כאשר את מסכימה לפגוש - את למעשה מתגברת.

עכשיו, אם את רוצה לתרגם את זה לעצה מעשית ולפרוט את זה לפרוטות -
את יכולה לשאול ולבדוק - מה יכול לסייע לך להישאר נוכחת ברגעי האימה?
אילו מילים את יכולה לומר לעצמך? אילו פעולות פרקטיות את יכולה לעשות כדי לתמוך בך לעשות זאת? מה את צריכה? ל-מה את זקוקה לשם כך? מה את יכולה לבקש? לעשות?

ואם לתת לך הכוונה די כללית - לא משנה מה תהיה הפעולה, אני מציעה שהיא תהיה כזאת שתתמוך בך להישאר, ולהסכים לפגוש. אבל בעדינות. לא כל הזמן! ובטח שלא בכוח. להסכים ולהישאר במינונים שנכונים לך, לא במינונים שימוטטו אותך. ההקשבה לקצב הפנימי שלך היא חשובה כאן כי את רוצה לחזק אותך מול הפחד, לא להחליש.

(אני באופן אישי ברגעי פחד לוקחת נשימה עמוקה, ואז לוחשת לעצמי באוזן: "עירית, תישארי, רק כמה שניות". מוזמנת לאמץ את זה אם מתאים).

וכל זה - לא בכוח. }

[עינת*]

רוצה לתת את הפירוט לאימה שלי עכשיו:
אתמול חתמתי חוזה במקום מגורים חדש. חדש לגמרי. כניסה באוגוסט.
ובערב נחרדתי - מה עשית? כי עבודה עוד אין לי שם ולא בטוח בכלל שתהיה. יש לי אוריינטציה מאד מסויימת במקצוע שלי והאפרויות לא רבות באיזור הספציפי.
ואני די בררנית במקומות עבודה. בגלל כמה שנות ניסיון בחינוך יותר יודעת מה נכון לי ומה פחות. עכשיו - אני מילימטר מלהתקשר לבעל הבית ולבטל את החוזה שחתמנו.
והאימה היא מחוסר הוודאות.
מזה שלרגע עשיתי לי אדמה והנה היא כבר חומקת לי ושוב הכל נעשה אפשרי. הכל יכול להיות. ואני לא יודעת כלום. זה מפחיד.
מגוון האפרויות חולפות במוחי כהרף עין, אבל אני לא יודעת במה לאחוז.
כשחייתי בזוגיות הייתי מקורקעת הרבה יותר. לא היה צריך לזוז כל כך הרבה, וגם התזוזה הייתה כאילו יותר מוצדקת, יותר מובנת.
כשאני בלבד, המגוון האינסופי של הכיוונים משתק וקורע אותי.

מאד לא נעים לי מבעל הבית שם שחתמתי מולו חוזה. ולא נעים לי גם מעצמי. כאילו חתמתי גם מולי חוזה והנה אני מפרה אותו.
ויש כל הזמן תחושה שזה אמור להיות קל אבל זה קשה. שלאחרים זה איכשהו יותר מסתדר ואצלי מתבלגן ממש.

[עינת*]

איך בתוך הדבר הזה מיישמים -"עינת, תישארי"?

[עינת*]

אני לומדת לסמוך על עצמי. נראה לי שגם את

נועה מסכימה איתך לגבי התזוזה, זה עוזר גם לי. היו לי ימים של שיתוק מוחלט שאפילו לא הלכתי לעבודה מרוב אימה. ואז הבנתי ש"לנוח" בבית לא יעזור- זה רק לחפור עוד ועוד. ורק התנועה הצילה אותי. כיוון.

אבל לסמוך על עצמי.. אתמול בצהריים למראה הדירה הקטנה עם המרחבים העצומים של הטבע שסביבה הייתי בטוחה שזה זה. בערב כבר לא הייתי בטוחה. היום בבוקר אמרתי לעצמי - תגידי את מפגרת? ובצהריים והלאה מה שיש לי בראש זה - עינת, תיפטרי מזה, תיפטרי מזה עכשיו. זה לא היה חכם.
אז על איזו עינת לסמוך? על היד החותמת? על היד המפרה? על מי?..

[עינת*]

ותודה לכן על השיתופים!!

[עירית_לוי]

איך בתוך הדבר הזה מיישמים -"עינת, תישארי"?
בדיוק ברגע שאת מילימטר מלהתקשר ולבטל את החוזה -

1. את מזהה שהדבר שאת בורחת ממנו הוא מפגש עם הפחד מחוסר הוודאות. את מדווחת לעצמך שזהו המצב. 2. ואז את מבקשת מעצמך להישאר לכמה שניות עם הפחד: "עינת, תישארי, רק לרגע". או - "עינת, האם את מסכימה להישאר לרגע?".

בסדר?

בנוסף, אני מציעה לך לעבוד היום ומחר באופן אינטנסיבי עם כמה שאלות על מנת לבסס ולחזק את ההסכמה. כדי שזה לא היה בכוח, אלא באמת בהסכמה.
(לעבוד עם השאלות זה אומר - לשאול אותן ברצף, בלב או בקול רם או בכתב. כל תשובה שעולה היא לגיטימית: כן/לא, אין תשובה נכונה. מה שחשוב זה עצם המפגש שלך עם האנרגיה של השאלה ולא התשובה עצמה):

הנה הן:

• האם אני מסכימה להרחיב את היכולת שלי להכיל מצב של חוסר וודאות?
• האם אני מסכימה לפגוש את הפחד שמעלה בי חוויה של חוסר וודאות?
• האם אני מסכימה לפגוש את הפחד הזה על מנת לשחרר אותו מתוכי?
• האם אני מסכימה לשהות לכמה שניות עם הפחד כאשר אפגוש אותו?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שיש בי החוסן שיאפשר לי לפגוש את הפחד הזה?
• האם אני מסכימה להרחיב את היכולת שלי להכיל מצב של חוסר וודאות?

(שאלה ראשונה ואחרונה כאן זהות, בכוונה).

מה את אומרת?

[עינת*]

אני אומרת, בתגובה לדברייך, כמו שאמרתי היום לחברתי הטובה, היא שאלה אותי מה מניע אותי בצעד הזה, מה הכי מרכזי בהחלטה שלי, ואמרתי לה:
להתגבר על הפחד. להתגבר על הפחד לעשות את השינוי הזה. לא להיות מונעת על ידי הפחד.

רגע.. אבל מה שאת אומרת - זה להשאר רגע עם הפחד ולא לפעול עדיין, נכון? כלומר להשהות לרגע את ההחלטה והלסכים להיות עם המטען שהיא מעלה. להסכים להיות עם המצב הנוכחי כפי שהוא. להתרחב אליו. לפני שאתן לאצבעות ללכת במקומי ולבטל את החוזה, כלומר לפני שאני פועלת, מונעת מתוך הפחד הזה.

ואת כל השאלות האלה של ההסכמה להכניס לרווח הזה בין הרצון לפעול לבין הפעולה עצמה, נכון?

[עינת*]

עירית יקרה, תודה לך על העזרה הנרחבת והנדיבה שלך!!

[קן_לציפור*]

כלומר להשהות לרגע את ההחלטה והלסכים להיות עם המטען שהיא מעלה
יקירתי, מהצד - זה נשמע כמו עוד הסבר לראש שלך למה לא לעשות משהו שמפחיד אותך.
תשמעי, עשית צעד. צעד אמיץ.
זה מעלה בך חרדה ופחד. את מזדהה עם הפחד והחרדה.
את רוצה להשאר במקום כדי לא לחוות את הפחד והחרדה האלו.
להשאר בלי שינוי - מבטיח לחזור ולהיות במקום מוכר, בטוח גם אם הוא לא משו כרגע.
לשנות - מבטיח חוסר וודאות. אבל גם הרפתקאה, הפתעות, ודרישה ממך להיות יצירתית ולהגיב לחיים כפי שיגיעו.

אני מציעה לך לראות את הצעדים הבאים, לאחר שכבר חתמת, כצעדי תינוק. בייבי סטפס. כל יום בזמנו.
לכי לאט. ללא הסתכלות עתידית רחוקה מדי. ללא השלכות רגשיות שאת לא יכולה באמת לצפות כרגע.
את יכולה לזה. באמת, גם בלי בן זוג.
כך את תצרי לעצמך שורשים ולא תחכי לבן זוג כדי להשתרש ולהתקרקע.
כך תוכלי יותר ויותר לסמוך על עצמך.

[עינת*]

קן לציפור,
תודה רבה רבה על מילותייך!

[שבע_יהלום*]

לפני כמה ימים קרה לי משהו, לכאורה קטן, אבל מבחינתי עצום. הרגשתי את זה מטייל בגוף ובתודעה, השתהיתי בתוך זה, ואז הצלחתי לנסח את זה ביני לביני:

עכשיו אני סומכת על עצמי. אני לא סמכתי על עצמי עד עכשיו.

אני לא אגזים אם אומר שזה אחד הדברים הגדולים שקרו לי בחיים.
לא חשבתי שאני אכתוב על זה בשום מקום חוץ מלעצמי, אבל אני כל כך מרגישה בין השורות ובין התכנים את האומץ שלך, את האינטואיציה שכמהה להתפרץ, את עינת שלא מוכנה לוותר, שיודעת עמוק בתוכה, לאן היא חותרת.
לא מזמן גריינו מהדף שלי: "אין מה לעשות חוץ מלעשות"
זה הצחיק אותי, כי יש משהו מה זה שטוח במשפט הזה, אבל בתכלס- זה זה.
לנוע לנוע לזוז לעשות, ככה יוצאים לחופשי מהכלא השקוף.
כמובן שתוך כדי נתינת מקום לכל התחושות, כמו שכתבו הנשים המבורכות לפני.
מחזקת את בחירותייך ואת קולך הפנימי.

[נועה_ברוך*]

הבנתי ש"לנוח" בבית לא יעזור- זה רק לחפור עוד ועוד. ורק התנועה הצילה אותי. כיוון.
יופי. אז יש בתוכך את החוויה של מה נכון לך, ואין כמו החוויה כדי לחזק את הידיעה.

_אבל לסמוך על עצמי..
אז על איזו עינת לסמוך? על היד החותמת? על היד המפרה_
תראי, אני מאמינה שישנו קול ראשון וקול שני.
הקול הראשון הוא האותנטי. היודע, האמיץ, ההולך קדימה.
הקול השני הוא הפחד, הספק, חוסר הבטחון.

לסמוך על עצמנו זהו תהליך, להרגשתי תהליך מתמיד של דיאלוג.
תמיד יש לבדוק ולשאול, לחזק את הידיעה, וגם לדעת להרפות. וגם, לדעת לא לרדת על עצמנו!! זה פשוט מחרב והורס כל תהליך של בניה.
וזו בניה הדרגתית ומאוד עדינה ורגישה.
לסמוך על עצמי זה קודם כל להסכים עם מי שאני, עם מה שיש. סוג של הרפיה מסויימת של "הכל בסדר" גם אם כרגע קשה, או טעיתי ונפלתי, או אני בחוסר וודאות גדול. אלו בדיוק הרגעים הכי משמעותיים שם נעשית הבניה הכי משמעותית.
אם אני מצליחה לא להיבהל ולחשוב "איזה מפגרת/דפוקה/טיפשה" אלא להסכים, סוג של כניעה אבל ממקום מאוד חומל ואוהב - אותי!
אני לא נכנעת לטיפשות או לקושי, ולא מזדהה איתם. אני נכנעת לאנושיות שבי, לחוסר המושלמות שלי שהולכת בדרך חדשה, כמו תינוק שמתחיל ללכת ונופל. הכי טבעי בעולם!

אני לא אומרת לא להקשיב לקול השני. לפעמים הוא חשוב מאוד. הפחד כידוע מטרתו גם לשמור עלינו, הוא מנגנון הגנה.
אפשר וכדאי להקשיב לו, העניין הוא שבד"כ הוא נהיה כ"כ צועק שאי אפשר יותר לשמוע את הקול הראשון.
וברגע אחד הפחד או הספק משתלטים ושכחנו מה בכלל רצינו. מה בכלל היה שם שהניע אותי לפעול?

_היא שאלה אותי מה מניע אותי בצעד הזה, מה הכי מרכזי בהחלטה שלי, ואמרתי לה:
להתגבר על הפחד. להתגבר על הפחד לעשות את השינוי הזה. לא להיות מונעת על ידי הפחד._
יש כאן רצון להתגבר על פחד משינוי.
זוהי מוטיבציה אדירה אך לדעתי היא מישנית.
מציעה לך בחום להיזכר בכל מה שמניע (והניע) אותך לעבר השינוי, כל הסיבות החיוביות לשאלה "למה לשנות?"
וגם אם סיבת התגברות על הפחד עולה בווריאציות שונות, זה מצוין. רק תזכירי לעצמך שאת מחפשת סיבות חיוביות נוספות.
איזה חיים חדשים מחכים לך בצד השני של הפחד? לאחר שתחצי את הקו, והוא (הפחד) כבר מאחורייך - מה מלפנייך?

לדעתי אלו שאלות שעוזרות מאוד להתגבר על הפחד ולהמשיך לזוז.
זה בסדר גם לזוז לאחור אם החלטת שכך נכון! רק על תעשי זאת מתוך הפחד אלא מתוך בירור עמוק עם עצמך ועם הסיבות לכאן ולכאן.
כרגע הפחד שולט. את רוצה לנצח אותו בכל מחיר והוא מנסה לשתק אותך. ממש מלחמה עם כוחות האופל שלך.
את אמיצה!! חיבוק!

[עירית_לוי]

להתגבר על הפחד. להתגבר על הפחד לעשות את השינוי הזה. לא להיות מונעת על ידי הפחד.


רגע.. אבל מה שאת אומרת - זה להשאר רגע עם הפחד ולא לפעול עדיין, נכון? כלומר להשהות לרגע את ההחלטה והלסכים להיות עם המטען שהיא מעלה. להסכים להיות עם המצב הנוכחי כפי שהוא. להתרחב אליו. לפני שאתן לאצבעות ללכת במקומי ולבטל את החוזה, כלומר לפני שאני פועלת, מונעת מתוך הפחד הזה.
ב-ד-י-ו-ק!
להסכים לחוות את החוויה, להסכים להרגיש את הפחד העצום שמציף עתיד שיש בו חוסר וודאות.
הרצון לבטל את החוזה נובע מהרצון לברוח מהחוויה. ההסכמה להשהות את ההחלטה על ביטול החוזה - היא למעשה גם הסכמה להפסיק לברוח, לעמוד, להסתובב אחרונית ולהישיר מבט אל עבר הרגש המפחיד והמכאיב.
יש סיכוי טוב שלאחר מכן - לאחר שתפגשי את הפחד ותגלי ש"נשארת בחיים" - יהיו בך החוסן והיכולת לפעול מתוך בחירה ולא מתוך פחד. את תוכלי לבחור בחירה לגבי הדירה במקום שהפחד יבחר עבורך. עינת תהיה נוכחת בעת הבחירה. עד אז, זה כאילו שעינת לא נוכחת בדיון בנוגע למקום המגורים שלה.

ואת כל השאלות האלה של ההסכמה להכניס לרווח הזה בין הרצון לפעול לבין הפעולה עצמה, נכון?
כן!
כאשר את שואלת את השאלות במרווח הזה, את כאילו שמה רגל בדלת האוטומטית של עצמך ומנסה לשנות מנגנון ישן נושן.
אז כן: כדאי להשתמש בהן בתוך המרווח הזה - וגם - לא פחות חשוב, לשאול אותן ברצף מדי פעם בין לבין במהלך היום כאשר את מצליחה להתפנות לזה. וזאת על מנת "לבשל" את ההסכמה מבעוד מועד על אש קטנה.

[עינת*]

כאילו שעינת לא נוכחת בדיון בנוגע למקום המגורים שלה
חזק..

בינתיים אצלי דברים מתבשלים.
הדירה היא בהחלט כמו הרגל הזאת
את כאילו שמה רגל בדלת האוטומטית של עצמך ומנסה לשנות מנגנון ישן נושן
עצם זה שחתמתי - שם איזה עובדה בשטח שאי אפשר להתעלם ממנה.

עכשיו אני מבינה שאני צריכה לדייק את חיפוש העבודה שלי, ולהגיד כן רק על מה שיישמח את ליבי.
ויכול להיות שהמקום הזה יהיה רחוק מהבית שבחרתי, ובכל זאת אצטרך לבטל את החוזה. אבל אז זו כבר תהיה עינת שבוחרת. פחות זו שבורחת.

מה שכן אני שמה לב לדפוס שלי:
במצב של חוסר וודאות כמה שיותר מהר להתקבע, להתגבש אל תוך החלטה, אל תוך וודאות. לא משנה מה היא הודאות. כי חוסר הוודאות כל כך בלתי נסבל שאני חייבת מהר להסגר על משהו.
ופתאום אי אפשר!
כלומר אפשר, אבל יש גם רצון לדייק. להגיד כן למה שבאמת כן בפנים ולא רק כי אני חייבת כן כלשהו, בהירות כלשהי שתציל אותי ממערומי הלא לדעת.
זה מזכיר לי ארוע חברתי כלשהו, שאני מגיעה אליו ונראה שכולם מדברים עם כולם, "מינגלינג" ואני לבד. והמבוכה הזאת שבה אני עומדת שם ולא יודעת מה לעשות ולא מדברת עם אף אחד ולא נראית שייכת. והרצון העז הזה כבר להשתייך למשהו, להסתתר מאחורי סמול טוק רק כדי לא להישאר שם עומדת, בולטת, לבד. להימלט מהמבוכה הזו. לא להיתפס על חם ב"לבד". ואז אתה הולך ומנהל שיחה כלשהי על כלום, אבל ניצלת מהרגע הזה שהוא תהום.

וברור לי שהדפוס הזה קיים אצלי בכל התחומים. להתקבע אל משהו, לא לאפשר לגמישות להיות, לא לאפשר ל"לא לדעת" להיות. מאד מאד קיים במערכות יחסים. אני מצד אחד מבינה ומקבלת שזו הנטייה שלי. היתרון של הדבר הזה זה סדר. כשזה לא מוקצן אז הסדר שלי יכול להביא הרבה טוב. כשזה מוקצן זה נעשה שליטה שרומסת. רומסת חיים. רומסת אותי. כי החיים הם נושמים. והרצון לקבע הורג את מה שבין לבין.

קשה לי השיעור הזה!!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כי החיים הם נושמים. והרצון לקבע הורג את מה שבין לבין.
גיריינתי

[שבע_יהלום*]

כי החיים הם נושמים. והרצון לקבע הורג את מה שבין לבין

תודה גדולה.

[עירית_לוי]

[עינת*]

מפחדת.

היום יום, השיגרה, מזמינים כל כך ששום דבר לא יישתנה. הדברים הפשוטים של לקום בבוקר, לנסוע לעבודה, לעשות פחות או יותר את אותו הדבר כל יום, עם האנשים שכבר התרגלתי אליהם כל כך, עם הרגשות שהתרגלתי אליהם כל כך אפילו אלה השליליים, ואז הביתה, עם אותה רוטינה יומית אותם שכנים אותו מעגל חברים. ואז - לשנות? כל הרעיון הזה נראה הזוי כל כך.
למרות שכל השנה הזו הוא היה רצוי כל כך.
מכירה את הפחד. זה שאומר - אני? ללכת לשם? לעזוב פה?מה פתאום?!
אל מול הפחד צריך לבוא החדש ברענונותו המעודדת.
אבל בינתיים אני כל כך פה ויודעת שהפה הזה ייגמר עוד מעט.
זה מה שכל כך מפחיד אותי.

[עינת*]

נושמת אל הדבר..

[עירית_לוי]

[נועה_ברוך*]

אבל בינתיים אני כל כך פה ויודעת שהפה הזה ייגמר עוד מעט.
האם באמת הכל נגמר? אולי חלקים טובים ניתן לשמר, כמו חברים?
_לשנות? כל הרעיון הזה נראה הזוי כל כך.
למרות שכל השנה הזו הוא היה רצוי כל כך._
מה דעתך להעצים את הרצוי?
להניח לפחד לדבר ולתת לו קונטרה - שיחה נוספת לצידו, בעניינים החשובים באמת.
בעניינים שבהם מתחשק לך לעסוק.

[עינת*]

כן, ברור שחברים זה לא משהו שייגמר. מי שאני אוהבת ויקר לי יילך איתי כך או אחרת.
הקושי הזה הוא ברור וטבעי, כי החדש עוד לא נוצר, הוא עוד לא "מאוכלס". מול עיניי בעיקר נמצאים הדברים שמהם אצטרך להפרד. וזה באמת קשה ומפחיד.
ובנגיעות שיש לי במה שיבוא יש גם רצון.

[עינת*]

תודה לכל מי שכאן איתי בדרך הזו!!

[עינת*]

_להסכים להרגיש את הפחד העצום שמציף עתיד שיש בו חוסר וודאות.
ההסכמה להשהות את ההחלטה על ביטול החוזה - היא למעשה גם הסכמה להפסיק לברוח, לעמוד, להסתובב אחרונית ולהישיר מבט אל עבר הרגש המפחיד והמכאיב._
תודה עירית על המילים האלה.

[עירית_לוי]

[עינת*]

ושוב מפחדת.
לקבל החלטה.
לעשות טעות.
כעת השאלה היא סביב מקום עבודה.
יש שתי אפשרויות ואני ביניהן.

איש לא יכול לדעת במקומי. ואני מנסה להקשיב לי, אבל הפחד הרבה מדבר. הלחץ הרבה מדבר.
את הסופשבוע ביליתי ברובו לבד בבית, במחשבות. כמובן זה לא הוביל לפיתרון, רק לעוד מחשבות, לאנרגיה שמצטברת.
כשאני לא מצליחה לקבל החלטה - וזה קורה לי לפני החלטות גורליות - אני הרבה פעמים, כמו בעל כורחי, נתקעת לזמן מה. האנרגיה מצטברת, ואז - פורצת החוצה. התחושה היא באותם רגעים שעדיפה כל החלטה, כל תנועה, מאשר התקיעות של לא להחליט דבר, מאשר הפחד המשתק, נוגד - החיים. זה מגיע למצב שאפילו טעות היא עדיפה על הפחד לעשות טעות.
נראה שגם הסופשבוע הזה היה כזה.

רוצה כבר להוציא את האויר שצברתי ולפרוץ החוצה אל העולם, עם כיוון.

[עינת*]

_תראי, אני מאמינה שישנו קול ראשון וקול שני.
הקול הראשון הוא האותנטי. היודע, האמיץ, ההולך קדימה.
הקול השני הוא הפחד, הספק, חוסר הבטחון._

מצטטת..

[עינת*]

אני לא נכנעת לטיפשות או לקושי, ולא מזדהה איתם. אני נכנעת לאנושיות שבי, לחוסר המושלמות שלי שהולכת בדרך חדשה, כמו תינוק שמתחיל ללכת ונופל. הכי טבעי בעולם!
נועה תודה לך על כל אלה!

[עינת*]

עכשיו אני סומכת על עצמי. אני לא סמכתי על עצמי עד עכשיו.
ושבע יהלום, תודה על זה.

[עינת*]

לשנות - מבטיח חוסר וודאות. אבל גם הרפתקאה, הפתעות, ודרישה ממך להיות יצירתית ולהגיב לחיים כפי שיגיעו.
ואחרון חביב - זה.
תודה לכן, אתן מדהימות!

[עירית_לוי]

איש לא יכול לדעת במקומי. ואני מנסה להקשיב לי, אבל הפחד הרבה מדבר. הלחץ הרבה מדבר.
קחי חיבוק
וקחי נשימה עמוקה עמוקה.
הסכמה על פני התכווצות.
נשימה והתרחבות על פני התכווצות.

[עינת*]

זהו, ההחלטות התקבלו, הפינות סגורות.
עכשיו נשארה ההתמודדות עם העובדות, עם השינוי, עם הכאב המפלח הזה.
תודה עירית, הסכמה זאת בדיוק המילה שמתירה את הסבך אבל היא הולכת לי לאיבוד כל הזמן..
רוצה לדעת שאני לא לבד בזה..

[עירית_לוי]

ברכות על הבחירה.
בהצלחה במדרגה הבאה, עם כל מה שהיא מביאה ומציבה בפנייך.
ממשיכה להיות פה איתך

[נמרה_יפה*]

אני קוראת אותך, והבטן שלי מתכווצת מרוב שהמילים שלך מדברות אלי.
לוקחת לעצמי את השאלות שעירית הציעה לך (תודה, עירית!).
איך להיות עם חוסר ודאות? איך להתמודד עם הצורך הנואש הזה לעשות משהו, כל דבר?

[נועה_ברוך*]

גם אני קוראת אותך.
את לא לבד!
מחבקת אותך ומברכת אותך בהמשך מסע מופלא @}

[עינת*]

תודה רבה יקירות!

[עינת*]

משהו על אמון.

זה מה שצריך מאד בימים אלה.

חוזרת הביתה, והמון המון פינות לא סגורות בחיי לא נרקמות למארג הרמוני.
עובדת פול פאוור ובמרץ. בכל יום קצת נפרדת ומגלה מחדש כמה אני אוהבת, כמה הקטנים האלה שאני איתם כבר שנה, יקרים לליבי. כמה הם צמחו, וגדלו, ובשלו והפכו להיות ילדים. גדלו על הידיים שלנו.

ובגדה השנייה - אי שם היכן שכבר מחכה לי ביתי העתידי.. ההחלטה על מקום העבודה שוב תחת זרקור של ספק. כל כך רוצה להרגע עם זה, מצד אחד, וכל כך רוצה לדייק מצד שני. ליצור לעצמי שנה שונה. עם יותר איזון, עם יותר מנוחה, עם יותר מקום לי, עם יותר כיף, הנאה, קלות.
ויש לי שתי אפשרויות של מקומות עבודה. לאחד כבר אמרתי כן. אך הוא דומה באופיו למסגרת של היום שזה מצד אחד מקנה ביטחון, ומצד שני משחזר גם את מה שקשה לי איתו, ואני חוששת מלהרגיש "בכלא". מקום שני - יותר פתוח זורם ונושם, כך נדמה. אך שונה מכל מה שהכרתי וזה מפחיד.
כל כך רוצה להתקרקע ולגור כבר בתוך החלטה. אבל מתוך ה"עסוקות" שלי היום לא יודעת איך באמת להתפנות ללבנות עתיד. מעבר למה שכבר עשיתי עד כה כדי ליצור את זה- קשה לעשות עוד.
ורוצה גם לפנות מקום ל-פשוט להרגיש. להרגיש את כאב הפרידות המתקרבות. להרגיש את הפחד. להרגיש את בוא השינוי. להיות כאן.
אבל הטרדות כאילו לא נותנות.

ובנוסף לכל החבילה הזו גם חרדה כלכלית נכנסת. למה למה אנשי חינוך שנותנים את נשמתם לעבודה הזו, ממש עד כדי שאין להם חיים מלבד זה, עדיין לא יכולים להתפרנס למחייתם?! התסכול גובר. אצלי הניסיון עולה עם השנים. ההערכה מצד הסובבים גבוהה גם היא. ורק הכסף מזה מועט כל כך.

וכמובן, כדי לרוקן כאן קצת את שק המכאובים והטרדות - הנושא הרומנטי נזנח כמו לחלוטין. מציעים להכיר לי ואני לא רוצה. לא רואה את עצמי פנויה לקשר. ומתגעגעת לקשר. מן הסתם סבך ההחלטות ובנייה לא מאפשר כעת. אבל כל כך רוצה ומתגעגעת. גם ללהיות ולהרגיש אשה, מושכת, רצויה.
במקום זה.. גננת עייפה, עם תיק עמוס טרדות, מסיימת שנה קשה.. מתבוננת לאחור.. מתגעגעת מראש..

משהו על אמון..
זה מה שצריך עכשיו מאד.

[עינת*]

רוצה להוסיף עוד משהו. על בחירות. כן, עדיין בעומק מרגישה שהכל קשור לאמון.

היום ניהלנו דיון בעבודה על נושא הבחירה החופשית. על האימרה שהכל כתוב והבחירה נתונה.
היכן שהוא בספר הגורל הכל כבר ידוע, כנראה. אז איך זה שאני ניצבת בצומת דרכים, למשל בין מקום עבודה אחד למשנהו, ואין לי תחושה שהבחירה ידועה. יש לי תחושה שהבחירה בידיי וכך גם האחריות. ואני לא יודעת איך להקשיב ללב.
יש לי חברה שאומרת - אני פשוט בוחרת. אחר כך אני מבינה למה החלטתי כך או אחרת. ועם ההלשכות תמיד יש להתמודד. תמיד יעלו קשיים. תמיד יהיה גם טוב. אבל הזרימה ממשיכה כשיש החלטה.
אצלי זה לא ככה. זה נתקע. כשיש קושי אני מאשימה את עצמי למה בחרתי כך. וכיוון שתמיד יש קשיים אז תמיד יש נימה של אשמה, חשש מטעות. ותמיד במבט לאחור אני רואה מה לקחתי, מה הרווחתי, כמה חשוב זה היה גם אם לא תמיד רק טוב. מהשנים הכי קשות בחיי אני לגמרי רואה מה צמח. מה היו הפירות, וגם כגודל הקושי כך גודל הפירות.
אבל עדיין הפחד לטעות כל כך גדול לפני שאני "בוחרת" עתיד חדש. הפחד שייכאב לי גדול. הפחד לא להיות אמיתית עם עצמי גדול. ואני נתקעת.

חברה אחרת אמרה לי - תחשבי שבעוד זמן מה זה ייראה לך כל כך ברור - הבחירה שעשית, לא תביני איך בכלל התלבטת. אבל היכן אהיה כשאחשוב כך? מה אבחר?
אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.
ברוכים תהיו..

[נועה_ברוך*]

גננת עייפה, עם תיק עמוס טרדות, מסיימת שנה קשה
אוח, אני מבינה אותך
סיום שנה בגן הוא קשה, רגשית וגם פיזית. ואת עוד עם תיק של טרדות על העתיד.

_על האימרה שהכל כתוב והבחירה נתונה.
היכן שהוא בספר הגורל הכל כבר ידוע, כנראה. אז איך זה שאני ניצבת בצומת דרכים, למשל בין מקום עבודה אחד למשנהו, ואין לי תחושה שהבחירה ידועה. יש לי תחושה שהבחירה בידיי וכך גם האחריות. ואני לא יודעת איך להקשיב ללב._
כתבתי על 'הקול הראשון' - זה היודע. הוא נסתר.. לא רגיל להישמע בקול חזק. להקשיב ללב זה בעיקר לתת לקול אחד להוביל. ללא ספק (הקול השני)
מלבד זאת, כשאת בדרך, על הדרך, ממש ממש בזמן הווה, הצומת היא לא העניין אלא ההחלטה שתילקח. ההרגל הוא לשים את הפוקוס על הצומת, ושם עולים מלא ספקות, שאלות. ההחלטה היא בידייך והיא זו "שכתובה מראש" בתסריט חייך, גם אם היא 'לא מדוייקת'.
כשהבחירה נתונה אין "נכון-לא נכון", את מתנסה, לומדת, מתאתגרת ועוברת הלאה, או פשוט ממשיכה במסלול ההתפתחות שלך.
כדי להגיע לחיפה את יכולה לנסוע בכביש 2 או 4 או 6, במטוס, בסירה, על אופניים.... מחר או בעוד שנה. את תגיעי!

אם תצליחי לראות את הדרך כמסלול התפתחות יקל עלייך, זה לא בדיוק העניין אם זה גן "פשושים" או גן "משמשים", את היא העניין.
את ומה שאת עושה עם חייך מול האתגרים.
האתגרים יופיעו בהתאם לבחירות הנשמתיות שלך, ככל שתצליחי להתמודד איתן יקל עלייך, אבל אנשים ועניינים לא פתורים יקרו בדרכך כאן, או שם.

להקשיב ללב באמת קשור בנתינת אמון. אמון בעצמך, ללא קשר לעבודה זו או אחרת שתבחרי, למקום מגורים זה או אחר.
העניין הוא להאמין שאת בדרך. בדרך שלך. לסמוך על עצמך ולדעת שבכל מקרה את לא הולכת לאיבוד! ולדעת שכל מה שאת עושה הוא חלק ממכלול אדיר מימדים של התנסות שלך כאנוש.

אבל עדיין הפחד לטעות כל כך גדול לפני שאני "בוחרת" עתיד חדש. הפחד שייכאב לי גדול. הפחד לא להיות אמיתית עם עצמי גדול. ואני נתקעת.
את זו את. אין סיכוי שלא תהיי אמיתית. הכל אמת, מה שתבחרי נכון לך עכשיו . לפעמים תדעי זאת מראש ולפעמים בדיאבד.
חשוב שתזכרי שאת בדרך שלך. תשחררי לחץ, תנסי לזרום עם המים - ולהנות מהמגע איתם, להנות מהנוף, מכל מה שתפגשי בדרך. לשמוח במה שיש ולדעת שאת בלמידה. אין טעות נוראית, יש למידה. התנסות. מה כבר יכול לקרות? רק למידה!
זו בעיני האחריות שלנו, ללמוד מהדרך. להסיק מסקנות, לבדוק, לחקור, לשאול. כל הזמן במטרה להיטיב - עם עצמי ועם הסביבה שלי.

_אבל מתוך ה"עסוקות" שלי היום לא יודעת איך באמת להתפנות ללבנות עתיד. מעבר למה שכבר עשיתי עד כה כדי ליצור את זה- קשה לעשות עוד.
ורוצה גם לפנות מקום ל-פשוט להרגיש. להרגיש את כאב הפרידות המתקרבות. להרגיש את הפחד. להרגיש את בוא השינוי. להיות כאן.
אבל הטרדות כאילו לא נותנות._
כי להרגיש זה לפעמים מציף, ומעמיס מידי והקושי או הכאב מאיימים, הישרדותית מנגנוני הגנה יעלו הטרדות - קטנות ומעצבנות, אך נותנות משהו לעסוק בו.
רעש מחשבתי על פני רעש רגשי.
תדעי שאת כל הזמן בעשיה, והעשיה בהווה בונה את העתיד בפועל. כל תכנון קדימה הוא רק אשליה לצורך שליטה "מה יהיה?" הרשות נתונה @}
אפשר כמובן לתכנן, לשקול, אבל בידיעה כי את חיה עכשיו ועושה הכל הכי טוב שאפשר מתוך לימוד ולא מתוך פחד וצורך בשליטה.

הרבה אהבה לך. אנשי חינוך נוגעים בי הכי לעומק!

[עינת*]

נועה,
תודה גדולה לך על מה שכתבת.
כשהבחירה נתונה אין "נכון-לא נכון", את מתנסה, לומדת, מתאתגרת ועוברת הלאה, או פשוט ממשיכה במסלול ההתפתחות שלך
אולי באמת זה העניין. כשעומדות בפניי שתי אופציות שצמצמתי את עצמי לתוכן (כי הרי יש אינספור אופציות) - האמת היא אולי שזה לא כל כך משנה מה אבחר. כפי שאת אומרת השיעורים יבואו איתי לאן שאני אלך. אין באמת דרך להתחמק מהם. אם אצטרך לפגוש משהו, גם אם זה משהו בפנים, איכות בתוכי שמנווטת אותי לבחירה כזו או אחרת - אצטרך לפגוש אותו כך או כך. אין קיצורי דרך. לדוגמה, אם אני צריכה לפגוש איכות מסויימת שלי - כמו קשיחות עם עצמי, ומתוך קשיחות זו אני בוחרת למשל מסלול חיים מסויים לשנה הבאה, הרי את הקשיחות הזו אני צריכה לפגוש, להתמיר. אם אני צריכה לפגוש ויתור לעצמי, אם אני צריכה לפגוש חוויה של חוסר ערך - אפגוש אותן דרך הבחירות שלי ואיתן אעבוד.
מאד מבלבל אותי בכל זאת עניין ההקשבה ללב.
הוא נסתר.. לא רגיל להישמע בקול חזק. להקשיב ללב זה בעיקר לתת לקול אחד להוביל
שם יש בי שאלה.
מהו קול הלב?
האם הלב בהכרח מדבר על כל נושא? אולי יש נושאים שהלב אדיש אליהם? שאין לו בכלל נגיעה בהם? שלא צריך להטרידו בעניינים שולילים שכאלה? והוא שומר עצמו לדברים החשובים באמת?
אולי מה שאני, בהתכנסי פנימה, בדמיון מודרך, בשקט, אשמע בוקע מתוכי אינו קולו של הלב בכלל. אלא עוד הימור של מערכת שמבוססת על חשיבה, על הגנה, על פחד, על דחף, על הרגל.
במשך שלוש שנים, מדי פעם שמעתי בתוכי קולות ספק חזקים בנוגע למערכת היחסים שהייתי בה. באיזשהו שלב האקס שלי כבר היה צוחק עליי. היו סיטואציות מסויימות שהוא כבר חשד שיערערו אותי ביחס אליו, אלינו. הוא כתב לי פעם לפני שנסעתי לאיזה קורס: "כשתחזרי - תחשבי שזה לא נכון (בינינו) ואז זה יעבור לך" וכו וכו'. זה היה בליווי קריקטורה, וזה באמת הצחיק והשפיע עליי השפעה טרפויטית. לא להבהל מכל ספק.
עם זאת, בדיעבד, אינני יודעת אם הספק היה קול הלב, קול האמת, האם לא דבקתי בו מתוך פחד? בתוך הקשר היה לי דימוי אחר של גבר שאני אמורה להיות איתו, לחיות איתו את חיי. בדיעבד, אחרי הפרידה, אני רואה - והשנים לא מטשטשות את זה אלא רק מחזקות - כמה נדיר ומיוחד היה החיבור בינינו. כמה לא מובן מאליו, וכמה , מעבר לכל מיני קשיים, הוא היה מתאים לי.
זה לא מבטל את העובדה שכנראה נכון שזה נגמר. האמת נמצאת במה שקורה. אולי לא הייתי יכולה לגדול לצידו יותר. להתפתח לאן שאני צריכה להתפתח.
אבל במבט לאחור אינני עדיין יכולה להעיד - אה, כן, זה היה קול הלב, קולו של העתיד, קולה של הידיעה שאמר לי מדי פעם שזה לא זה. שכן הרי לא אני בחרתי ללכת, ולא מתוך הקול הזה הכל נגמר.
וזו עוד סיבה שאינני יודעת לזהות מהו קולו של הלב, בדברים מסויימים. אולי דווקא איפה שאני הכי רוצה לדעת, שם אין לי מענה. מה היא הדרך שלי? מי הוא האדם שאמור ללכת בה לצידי? ומה הכיוון?
הדבר היחיד שאני יודעת זה שהחיים קורים. מה שקורה קורה. וזה הדבר החזק.

[עירית_לוי]

עינת יקרה,

לגבי בחירה -
נדמה לי שהנקודה הכי משמעותית בכל מה שתיארת זוהי ההסכמה שלך לשאת בהשלכות שיהיו לבחירה שלך.
כמו שאמרת - לכל בחירה יש השלכות.

הסבל מתחיל כאשר פוגשים בהשלכות ומתייחסים אליהן לא כמו משהו שאנחנו בחרנו אלא כמו משהו שנפל עלינו. ואז אנחנו הופכים לקורבן של אותה השלכה (נניח קורבן של קושי שעולה בעבודה), הופכים לקורבן של הבחירה, לבחירה שלנו עצמנו, שזה בעצם אומר שאנחנו הופכים לקורבן שלנו עצמנו!
באותו הרגע אנחנו כביכול שוכחים שאנחנו הם אלה שבחרנו.

לכן, הטריק בעיני הוא לבחור מראש, גם ביתרונות, אבל גם בהשלכות.
ממש לבחור ולבחון עם עצמך האם תהיי מוכנה לשאת בהשלכה כזאת או אחרת. בחירה אמיתית היא המוכנות וההסכמה מראש לשאת בהשלכה של אותה בחירה.

ואז, כאשר את בלב שלם מוכנה לשאת בהשלכה,
וכאשר מגיע רגע האמת והמציאות מציבה בפנייך את האתגר המסויים, את ההשלכה,
ואת נענית לאתגר כמו מי שבחרה אותו (ולא כמו קורבן שנגזר עליו להתמודד עם האתגר) - הדברים הרבה הרבה יותר זורמים, והרבה יותר קלים.

לעומת זאת,
כאשר המציאות מפגישה אותך עם אתגר, עם השלכה מסויימת, ואת מתנגדת לו וממקמת את עצמך מולו כקורבן שלו - הכל הופך לקשה, מייגע ובלתי אפשרי.
כאשר את חשה קורבן את הופכת מיד לחלשה. עמדת הקורבן היא עמדה מחלישה מאוד. מאותה העמדה את לא מחוברת ליכולות ולכוחות שלך, כי את כביכול "מסכנה".
בנוסף, באותה עמדה את מתישה את עצמך. ההתנגדות למצב וההתנגדות לעצמך - לצורך להתמודד עם האתגר - זוללת המון אנרגיה.

ואז, בנוסף! (אם לא היה מספיק קשה עד עכשיו ) את גם מאשימה את עצמך על אותה בחירה ומספרת לעצמך שזו היתה בחירה "לא טובה".
את מלקה את עצמך על הבחירה.
וכאן, שימי לב: ההלקאה היא פתח מילוט לא מודע כדי לא לקחת אחריות על הבחירה. כדי לא להתמודד איתה. את מענישה/מלקה את עצמך על הבחירה במקום להתמודד איתה. זה מן תעתוע שאנחנו עושים לעצמנו: עונש כטקטיקת התמודדות. עונש במקום התמודדות.
הבעיה היא שגם זה מאוד מאוד מחליש. מאוד.

וכך את יוצרת לעצמך לופ.
את יוצרת בתוכך חיבור/צימוד בין החוויה של בחירה - לבין החוויה של קושי, תקיעות וסבל. כל הנושא של בחירה הופך למאיים ונחווה כמו חציית ים סוף.
וכך למעשה מתקבע בתוכך דפוס של קושי בקבלת החלטות והימנעות מבחירות.

עכשיו,
מה שאני יכולה להציע זה שני דברים: אחד מראש והשני בזמן אמת -

1. כרגע, מראש, לבחור "נכון", לבחור את כל המכלול: לבחור את הבחירה כולל את ההשלכות שלה. את כל החבילה. מראש. בעיניים פקוחות לגמרי. זה אומר לעשות עם עצמך מעין עיסקה ולהבטיח לעצמך שאם וכאשר יצוף האתגר שבבחירה הזאת את תזכרי שזו היתה בחירה שלך. ולא תאשימי את עצמך או מישהו אחר בבחירה. ותפגשי את האתגר בגב זקוף (ולא בגב שפוף).
2. בזמן אמת, כאשר מופיע האתגר, אם הוא מופיע, את מזכירה לעצמך את הבחירה, את ההסכם שעשית עם עצמך. ואת מכוונת את עצמך להתמקם בעמדת הבוחרת ולא בעמדת הקורבן אליה נטית לגלוש לאיטך באופן אוטומטי בעבר. אם את מזהה הלקאה עצמית או זליגה לבור הקורבנוּת, את מזכירה לעצמך את האשליה ובודקת האם את, בהכרה צלולה, מסכימה להשלות את עצמך כך.

וכל זה כמובן בחיוך וברוח טובה וביד רכה כלפי עצמך. לא ביד קשה. גם אם זה לא מצליח מיד בפעם הראשונה.

אני מאמינה שהיכולת שלך למקם את עצמך כבוחרת בתוך החיים שלך, תתמוך בך לבסס בהדרגה אמון הולך וגובר בעצמך.
אמון ביכולת שלך לבחור, וביכולת שלך לפגוש את כל מה שהבחירה תביא עימה.

חיבוק לדרך

[עירית_לוי]

עינת, נזכרתי בדף ישן נושן שיכול עניין אותך בהקשר של בחירה: להשלים עם הבחירות שלי.

[נועה_ברוך*]

האמת היא אולי שזה לא כל כך משנה מה אבחר. כפי שאת אומרת השיעורים יבואו איתי לאן שאני אלך
אני חושבת שזה בהחלט חשוב מה שתבחרי, ונכון לעשות את השיקולים אבל סביר להניח שבין שתי האפשרויות שלך - שתיהן לא הכי רעות, אחרת הן פשוט לא היו . ואז - לאחר שצימצמת את האפשרויות והגעת לשתיים די טובות, חשוב שתדעי שאין "נכון-לא נכון", סביר שבכל אחת מהן יהיה לכאן-ולכאן, ז"א קושי משולב עם עניין והנאה, ואתגר, ושמחה. כי אלו החיים. ולכן הפחד מטעות הוא כמו איזה קוץ שתקוע ולא נותן להתקדם.
והעניין עם הקוץ הזה שהוא הופך למפלצתי בגודלו.

אולי מה שאני, בהתכנסי פנימה, בדמיון מודרך, בשקט, אשמע בוקע מתוכי אינו קולו של הלב בכלל. אלא עוד הימור של מערכת שמבוססת על חשיבה, על הגנה, על פחד, על דחף, על הרגל.
לא הייתי מתמקדת בחיפוש אחר קול הלב. להרגשתי, אם תשאלי את עצמך בזמן התכנסות פנימה, את תדעי את האמת.
האמת מגיעה ממעמקים והיא יכולה להיות שילוב של הבנות גבוהות, חיבור להדרכות, אינטואיציה, יכולת רגשית המכירה את עצמה. מורכבות שהופכת לקול.
קול מתורגם לידיעה או מחשבה ורצון.
זה בא עם תרגול. זה מגיע עם הסכמה לפגוש את ההרגלים, ההגנות, הדחפים, הפחדים - לראות אותם ולא להזדהות איתם. לדעת אותם, לדעת את עצמך ולהסכים שהם עולים, באים, והולכים. הם לא האמת אבל הם חלק ממך ברגע זה. ואת אוהבת את מי שאת ומסכימה שכך זה מתבטא בך. זו את.
ללא שיפוט או ביקורת, ללא תיוג. לאחר שהאמת הזו יכולה להראות את עצמה ברוב תפארתה, האמת הפנימית תוכל גם היא להישמע ביתר שאת.

בנתיים, גם אם את לא בטוחה מאיפה מגיע הקול, את קשובה לו, קשובה לתחושותייך כלפיו, רואה ומשקללת נתונים אל מול מציאות ובעיקר פועלת בתבונה.

במשך שלוש שנים, מדי פעם שמעתי בתוכי קולות ספק חזקים בנוגע למערכת היחסים שהייתי בה
זה לא משהו להתעלם ממנו. זה לא קול חד פעמי, או תקופה של בעיות.
גם אני מכירה את הקולות האלו במערכת יחסים זוגית, ומהכרותי ונסיוני הקולות הללו משמעותיים. זה לא ברמה של "נכון-לא נכון", כי תמיד אפשר לעבוד עוד על קשר אם יש רצון, תקשורת ואהבה.
כשאת עם עצמך בדיאלוג בנוגע לאמת, כשאת בקשב לקולות ועושה עבודת התפתחות הקולות יבחנו ויראו, שוב, זה לא משהו להתעלם ממנו.
בדיעבד, אינני יודעת אם הספק היה קול הלב, קול האמת, האם לא דבקתי בו מתוך פחד?
זה לא פשוט לדעת, ויכול להיות שהיה שם מהכל.
ובהחלט סביר שיש לך התנסות מעניינת ומאתגרת עם נושא הספק.

_זה לא מבטל את העובדה שכנראה נכון שזה נגמר. האמת נמצאת במה שקורה. אולי לא הייתי יכולה לגדול לצידו יותר. להתפתח לאן שאני צריכה להתפתח.
אבל במבט לאחור אינני עדיין יכולה להעיד - אה, כן, זה היה קול הלב, קולו של העתיד, קולה של הידיעה שאמר לי מדי פעם שזה לא זה. שכן הרי לא אני בחרתי ללכת, ולא מתוך הקול הזה הכל נגמר._
העובדה היא שהקשר נגמר. נכון או לא נכון - זה הספק שקיים, וממשיך להתקיים. לא את בחרת ללכת אבל הקשר בחר להסתיים בצורתו הנוכחית. כנראה כדי שקשר אחר יבנה מתוך מקום אחר.
אין-ספק שהספק עושה את שלו הנושא הזה "בכותרות" על מנת שתמצי אותו, תביני אותו ותעשי איתו דרך.

הדבר היחיד שאני יודעת זה שהחיים קורים. מה שקורה קורה. וזה הדבר החזק.
נכון. מציעה לך לעשות עם זה עבודה קטנה של תשומת לב.
שימי לב למה שקרה, או לדבר שבו את בטוחה, ורק אימרי לעצמך: "אין לי ספק - כך הוא הדבר" (כך קרה, או זו האמת) @}


_אני מאמינה שהיכולת שלך למקם את עצמך כבוחרת בתוך החיים שלך, תתמוך בך לבסס בהדרגה אמון הולך וגובר בעצמך.
אמון ביכולת שלך לבחור, וביכולת שלך לפגוש את כל מה שהבחירה תביא עימה._
מסכימה לגמרי גם אני מאמינה.

[עינת*]

יקירות, תודה לכן.
הספק הספציפי שלי מצא את פיתרונו בנסיבות החיים. אחת מההצעות עבודה שהיו לי נפלה בגלל משהו שלא היה קשור אליי או תלוי בי.
ואני מתבוננת בדפוס החרטה וה-לחיות חצי חיים בשל ספק עצמי, דפוס שמשרת את זה שלא אהיה עד הסוף בשום מקום, אני מתבוננת בזה דרך נושא מהותי אחר שלא אפרט כאן כרגע. בכל מקרה זה גלוי לעין מאד. וגם נראה שיש בי מוכנות ורצון להפרד ממנו, או לפחות מחלק ממנו. לא רוצה יותר לחיות בהרגשה של טעות. כי חיי אינם טעות. זה שיש קשיים לא מצביע על טעות, אלא מצביע על כך שמתרחשת למידה. לא תמיד אני מרוצה ממה שיש, אני רוצה אחרת, אני מתווכחת עם החיים שמגיע לי אחרת, שיכול להיות אחרת, אבל בסופו של דבר אלה הם שיעוריי, הקושי הוא בלתי נמנע, זה חלק מלהיות כאן. שאתה לא תמיד מקבל מה שאתה רוצה. תמיד רציתי שיער חלק. לאחותי יש שיער חלק וארוך. תמיד רציתי כזה. אבל החיים חילקו לי תלתלים. האם אפשר בנקודה זו להתחיל לקבל את זה? האם אפשר בנקודה זו להשלים עם איך ומי שאני? ואפילו לאהוב את זה?! בשביל לנוע ולהתקדם, צריכה להיות מידה של השלמה עם מי ומה שאנחנו, צריכה להיות חברות ביני לבין עצמי.

[עינת*]

מצאתי כמה שירים ששירבטתי בקיץ שעבר בצרפת. לא פיסגת היצירה, אבל רציתי לחלוק כאן, כי יש שם משהו שמצליח להתנסח לי בשיר, שקשה להביעו אחרת..

האם גם אני אחובק במיטה הזו
עטופה בשקי שינה מתוחים,
האם נשאר לך מקום בשבילי,
או רק לכל האנשים השמחים?
איך חוזרים מהפצע
חזרה אל האלוהים?

אני בפיצעך טמון,
אומר אלוהים,
אל תפחדי להשאר לבד
הזכרי לשם מה הגעת.

הזכרי במלווייך שאיתך תמיד
ושתמיד את ברוכה.

אחבק אותך בשנתך
גם כשלך קשה לחבק את עצמך
אני לך אם
אני לך אהוב
אני לך המשפחה.

[נועה_ברוך*]

וואו, עינת. מרגש השיר שלך! ולא סתם אני מרגישה שהוא בא עכשיו (למרות שאותך הוא אולי מלווה, גם בימים אחרים).
נראה כי את ממש על סף של פרק חדש, נוגעת באמונה, בלבד, בחיבור למציאות ברמה חדשה, מוכנה לראות את החלק שלך הפנימי שמבקש ביטוי, השלמה, הסכמה
חיי אינם טעות. זה שיש קשיים לא מצביע על טעות, אלא מצביע על כך שמתרחשת למידה
משפט מפתח!!
קחי אותו עמוק פנימה, עם נשימות ונשיפות, התרווחי וצרי מרווח-מרחב - לחדש להתמע.

בשביל לנוע ולהתקדם, צריכה להיות מידה של השלמה עם מי ומה שאנחנו, צריכה להיות חברות ביני לבין עצמי.
בדיוק. ההכרה הזו היא ניצוץ. הבנה, כמו אסימון שנופל.
דעי כי מכאן והלאה זהו תהליך ארוך ומרתק שילווה אותך לאורך המסע @}

מרגשת אחת נהדר לעקוב אחרייך.

[עירית_לוי]

האם אפשר בנקודה זו להתחיל לקבל את זה? האם אפשר בנקודה זו להשלים עם איך ומי שאני? ואפילו לאהוב את זה?! בשביל לנוע ולהתקדם, צריכה להיות מידה של השלמה עם מי ומה שאנחנו, צריכה להיות חברות ביני לבין עצמי.
זו בעיני המהות הכי עמוקה של העבודה שלך. לקבל את עצמך לגמרי. לעשות שלום עם מי שאת עכשיו, להיות שלמה עם נקודת המוצא שלך.
אני מאמינה ששינוי אמיתי אפשרי רק כאשר אנחנו יוצרים מערכת יחסים עמוקה עם עצמנו, עם נקודת המוצא שלנו, עם עצמנו במצב הנוכחי שלנו - ולא מתנכרים לה ומנסים להימלט ממנה. ניכור, התנגדות, ניסיון התכחשות ושנאה למי שאנחנו לא מאפשרים את החמלה שהיא חומר גלם קריטי לצורך שינוי.

וכן. זה בהחלט אפשרי להתחיל לקבל את זה.
בואי תבדקי - מה דרוש לך, מה את צריכה על מנת לקבל את עצמך בדיוק כפי שאת?

[עינת*]

לקבל את התלתלים,
לקבל את תחושת הדחייה העולה בי כל כך מהר, במיוחד מול גברים,
לקבל את זה שאמא לא ממש אהבה אותי בילדות, אבל היום אני יודעת שאני ראויה לאהבה, מאד. אז לא ידעתי.
לקבל את המוצא שלי,
את ארץ המוצא שלי, את שפת אמי.
לקבל את זו שתמיד הרגישה פחות יפה מהילדה השנייה שגדלה איתה בבית.
לקבל את היפה שרק אני יכולה להיות.

[עירית_לוי]

יופי.
עכשיו תבדקי מה דרוש לך על מנת להסכים לקבל את כל אלה?

[עינת*]

נראה כי את ממש על סף של פרק חדש, נוגעת באמונה, בלבד, בחיבור למציאות ברמה חדשה

_חיי אינם טעות. זה שיש קשיים לא מצביע על טעות, אלא מצביע על כך שמתרחשת למידה
משפט מפתח!!
קחי אותו עמוק פנימה, עם נשימות ונשיפות, התרווחי וצרי מרווח-מרחב - לחדש להתמע._

אז ככה: בעוד 21 יום, שלושה שבועות בלבד, אני עוזבת.
עוברת גלים. היה גל של שימחה, של העזה, של נוכחות ערה בגן, הנאה מהעשייה, האחזות בכל דקה לאור הפרידה המתקרבת, וגם הרגשה שעוטפים אותי. אחר כך בא גל של ניתוק ריגשי. לא כל כך לדבר עם סובביי, יותר להסתגר, ולהדחיק את השינוי שהולך לבוא. היה גל של עצמאות וניצחון, של הישג.
ועכשיו שוב יש גל של פחד.
מסתובבת בעיר שלי, בה גדלתי, בקרבתה אני חיה כיום, ואותה אני הולכת לעזוב. עיר טובה, מיוחדת, שכל פינה בה שומרת זיכרון. כאן גרתי עם האקס שלי, ברחוב הזה ממש, וכאן הבית קפה שעבדתי בו, והנה עוד בית קפה שעבדתי בו ושניהם היו לי לבית. והנה הרחוב עם החנויות שבהן קניתי יום יום, והנה המוכר של המיצים שלא ראה אותי פה כבר הרבה זמן. וכאן ראיתי סרטים וכאן טיילתי, וכאן גרתי בדירת שותפים כשהכרתי את האקס שלי, והמשכתי לגור בה עוד הרבה זמן עד שעברנו לגור יחד.
הילדה, הנערה, האישה שאני, כולן פסעו ברחובות האלה, ואני עדיין מאוהבת במקום הזה.
איך אני עוזבת?
איך אהיה מסוגלת?

אני יודעת שאני לא כותבת פה הרבה בשורות האלה בעצם, או אולי משהו שנשמע בנאלי. אבל אני כל כך מוצפת ברגש, שאני לא יודעת איך למלל אותו. הזריחות של העיר שלי, השקיעות של העיר שלי, האנשים של העיר שלי, הזכרונות של העיר שלי, ואני - של העיר שלי.

[נועה_ברוך*]

[עירית_לוי]

_איך אני עוזבת?
איך אהיה מסוגלת?_
לנסות להאמין בטוב. "ליפול אל זרועותיו המושטות...".
לנסות לסמוך על עצמך. על הכוחות והעוצמה שיש בך. לסמוך על הדרך בה את הולכת. על התכלית.
יהיה בסדר יקירתי

[פלוני_אלמונית*]

לשנות את נקודת המבט. יש פה הזדהות יתרה. והצמדות יתרה.
החיים זמניים, הכל משתנה כל הזמן, אנחנו יודעים את זה, אבל לא מפנימים את זה..
את ממשיכה לזוז. העיר שלך לא הולכת לשום מקום. אבל היא תמשיך להשתנות אם את שם ואם את לא שם.
גם ממקום המגורים הבא, וממקום העבודה הבא, ומחברייך החדשים, את תפרדי במוקדם או במאוחר.. (אפילו אם תשארי איתם כל חייך..)

[עינת*]

תודה לכן!

אנא החזיקו לי אצבעות, נראה שההמראה מתחילה עכשיו..
(חושבת לעזוב את דירתי שבועיים קודם, שזה ביום ראשון, ולגור אצל חברים שיהיו בחו"ל, כלומר מסע הפרידות מתחיל..)

פלונית, תודה על הפרספקטיבה!
את צודקת. מצד שני אני מקווה שזאת לא ביקורת.. אני כרגע רוצה לחבק את עצמי עם ההזדהות וההצמדות, כי אני יודעת שאני אדם סנטימנטלי, אין מה לעשות, פרידות זה תמיד מדגדג לי, זה א', וגם שהמעבר הזה מתכתב באופן מאד מובהק עם העלייה שלי לארץ לפני 21 שנה, שבה איבדתי המון בבת אחת, בלי להבין את זה בכלל באותו זמן (אלא בדיעבד), וזו הסיבה העיקרית שכל ניסיון "הגירה" אפילו פנים-ארצי, מילא אותי אימה עד כה, ונכשל. ולכן אני ממש ממש רוצה לחבק את הילדה הזו, שפוחדת, שנצמדת, ולהרשות לה להרגיש הכל בלי לבקר את זה. זה בעיניי ריפוי. אני מרשה לדף הזה להיות מיכל לכל רגש שחי בי.

[אנונה*]

"אני כרגע רוצה לחבק את עצמי עם ההזדהות וההצמדות, כי אני יודעת שאני אדם סנטימנטלי, אין מה לעשות, פרידות זה תמיד מדגדג לי," - גם אני, כמוני כמוך...
מחבקת את הילדה הזו שבך, טוב שאת מרשה לה ולך.
בהצלחה במעברים ובכלל, שתהיה טובה אלייך הדרך...

[עירית_לוי]

חיבוק גדול לילדה ההיא וגם לך

[פלוני_אלמונית*]

מצד שני אני מקווה שזאת לא ביקורת.
לא לא, רק באמת פרספקטיבה שונה.. תודה על התודה וסליחה אם זה נשמע לא מכיל...
בהצלחה במסע הפרידות או שמא מסע הפגישות (:

[עינת*]

תודה לכן!
זהו, בשבת אני עוזבת את ביתי.
יש תערובת של פחד והקלה.
הולכת להיות קצת אצל חברים שטסים, ואחר כך המעבר.
עוד לא מעכלת, הבית עוד לא ארוז והכל במקומו עומד.
אבל תיכף לא.
והיום בעבודה כבר התחילה רוח הסוף לנשב, ומשובים עפים באויר, עם אמיתות נוקבות, קשות, רכות.
מה היה המקום הזה עבורי השנה? מה היה ביתי זה עבורי השנה?
היו רגעים, או ימים או תקופות ארוכות השנה שחשתי שהם כלא בשבילי.
והיו רגעים שחשתי את השפעתם המיטיבה על בניית כוחות אצלי, כוחות של רצון, יציבות, אמונה.
ולדעתי רק הזמן יגיד מה בדיוק לימדה אותי השנה הזו.

[שבע_יהלום*]

בהצלחה רבה יקירה
המסע שלך טוב ונפלא, כמו שאת.

[עירית_לוי]

עינת, בהצלחה! מאחלת לך פרידה טובה, מעצימה ומלאת אהבה מביתך וממקום העבודה שלך.
שתסגרי באהבה דלת אחת ואז תפתחי באהבה את הדלת הבאה.

[עינת*]

תודה רבה שבע יהלום ועירית היקרות!
אני בשיא האריזות, יושבת על ארגזים, כמעט תרתי משמע (-:
בחרתי לעזוב קודם את ביתי ולתת לעצמי שבועיים ללא שכר דירה. מסיימת את השנה הזו וכרגע בולט לי העניין הכלכלי.
עכשיו, כשכבר קיץ ואני גם ככה לקראת שינוי, אז יש לי האומץ לסכן את הבטוח, לצאת מהמסגרת ולחסוך קצת כסף.
אבל..
ת'אמת לאורך השנה לא סגרתי את החודש. כל חודש נסגר בפיגור, בהפרש גדול בין רווחים להוצאות. וכל הזמן אמרתי לעצמי - חכי עד סוף השנה, תשרדי ואז תחשבי מחדש.
והנה אני בסוף השנה, ושוב מצאתי בית באותו שכ"ד ולא מוותרת גם על רכב ותוהה כמה חיי הולכים להיות שונים מהשנה מהבחינה הזו. אני לא מודעת רב הזמן כמה הדוחק הכלכלי מקשה עליי, מנסה להדחיק את זה.
ואולי - היה עדיף למצוא בית שותפים, ללכת ברגל.. (ואז כמובן באה המחשבה - אני עוד כמה חודשים בת 32, מגיל 19 שבעתי שותפים, לא רוצה לגור כך יותר!! אם כבר מגורים עם עוד אדם אז זה בן זוג..)
וכמובן אל הבלילה הזו מחלחלת ההרגשה שהכל היה טעות ושאני בוראת עוד טעות.
אני אומרת לעצמי - אם יהיה צורך לשנות דברים למען הרווחה הכלכלית, אני אשנה משם. קודם לנחות במקום חדש, להריח ולהרגיש אותו.
אני רוצה לחזק את עצמי ולא להחליש.
כי כשהקרקע הפיזית שלי מתערערת אני לא יכולה לערער גם את הנפשית. ודווקא קל לה, לנפשית, להתערער עכשיו. אבל חייבת להגיד שאני גם מאד נרגשת, ושמחה לקראת ההרפתקה.
רב הזמן.
עד שמשהו מציק לי, כמו עכשיו, וכרגע לא מרפה כל כך..

[עירית_לוי]

[נועה_ברוך*]

לחזק את עצמי ולא להחליש....
מאד נרגשת, ושמחה לקראת ההרפתקה.
איזה יופי!

בהצלחה @}@}

[עינת*]

תודה..
יש כמה ארגזים נערמים בכניסה, מוזר לחשוב שבפינה השקטה שלי אליה אני מורגלת, כבר לא אשן ולא אכתוב בה ביומן. והסדר שאני כה אוהבת לשמור בבית שלי, כבר לא יסודר.. שמחר יירדו מהקיר התמונות, והוילונות מהחלונות וכל מה שהופך את הבית לבית שלי, הלב שאני שמה בו. זה זמן שצריך לאסוף את עצמי אל תוכי, לתת אמון ובעיקר לתת כיוון. הכיוון הוא שנותן לכל מה שבדרך את המשמעות, ונותן רוח במפרשים כדי להמשיך.
המקום שבו אני חיה בשנה וחצי האחרונות (עם מעבר אחד מרחוב אחד לאחר קרוב אליו, בקיץ שעבר) - הוא המקום על המפה שבו התחילו לי חיים אחרים, עצמאיים יותר. החיים שאחרי הזוגיות. משהו עמוק בנשמה שלי היה צריך לעבור את החלק הזה לבד. ביקש את זה. ואף כי התלוננתי על בדידות, בעצם ביקשתי לי את המרווח הזה. אני זוכרת כשעברתי לגור איתו, עם החבר, היה בי משהו שאמר שהצעד הבא זה לגור לבד. להיות מסוגלת ללבד הזה.
והנה זה קרה.
הרבה עברתי והרבה למדתי בפרק הזה. אבל להרגשתי אני יוצאת עכשיו מאיזה בידוד שבחרתי בו לתקופה. יוצאת אל עבר משהו אחר.

[נועה_ברוך*]

התובנות שלך מרגשות @}
חיבוק!

[עינת*]

תודה!
(-:

[נטע_ק*]

[עדולי*]

זמן שצריך לאסוף את עצמי אל תוכי, לתת אמון ובעיקר לתת כיוון. הכיוון הוא שנותן לכל מה שבדרך את המשמעות, ונותן רוח במפרשים כדי להמשיך.
איזה יופי של משפט.
מקופלות בו היכולת שלך להיות אמא מחבקת ואוהבת לעצמך והיכולת להתבונן קדימה ולשאוף, להתפתח.
מאוד מעורר השראה.
את יוצאת לדרך חדשה, את מצליחה ואת תצליחי.
אחרי הכל - יש לך אותך
שבת שלום.

[עינת*]

איזה מוזר.. כתבתי אתמול כמה דברים כאן וכולם נעלמו.. מישהו ערך? או שזה המחשב?

[עירית_לוי]

עינתי, לא היו עריכות. נראה לי שאיכשוה זה לא נשמר לך.
מה שלומך?

[עינת*]

איזה מוזר..
כתבתי כמה פוסטים וממש עברתי איתם תהליך. ולהפתעתי גיליתי יום למחרת שהם כנראה נועדו לי בלבד כי הם לא הופיעו בבאופן.
שלומי..
אני בבית של חברים שטסו לחו"ל. בית זוגי ונעים כל כך. הדברים שלי ארוזים ומפוזרים ואני בימים האחרונים של עבודתי בגן, למרות שזה כלל לא מרגיש כך. הכל כל כך קיים בהווה שקשה להאמין שעוד 5 ימי עבודה בלבד אני אומרת שלום לחמודים האלה. היום חנקתי דמעות בזמן החצר כשהם באו לחבק..
מהרגע שעזבתי את ביתי חשתי הקלה גדולה, כאילו משהו נפתח ואני חיה, ונמצאת בתנועה, מעין התעוררות שלה חיכיתי הרבה זמן.
כעת אני עייפה, עמוסה טרדות ומחכה, בעיקר מחכה. רוצה להגיע לגדה השנייה, ורוצה להרגיש חיים כמו שהרגשתי ביום עזיבתי את הבית שם. את הרוח. את הנשמה שלי. את האהבה הגדולה לחיים האלה.

[הגבירה_בחום*]

באתי להתעדכן

זמן שצריך לאסוף את עצמי אל תוכי, לתת אמון ובעיקר לתת כיוון. הכיוון הוא שנותן לכל מה שבדרך את המשמעות, ונותן רוח במפרשים כדי להמשיך
מאוד מסכימה עם המשפט הזה ומרגישה אותו בימים אלה בחיי, איך עצם הסימון המקווקו הקל שבקלים לכיוון חדש כבר מתווה איזו דרך ונותן הרגשה של ביטחון ש"אני על השביל" ולא סתם תועה במדבר.
ולדעתי להבדיך מתחושות ביטחון מדומה שבאות מבחוץ, זו דווקא תחושת בטחון פנימית בעיני, כי גם הכיוון הוא פנימי.

מאחלת לך לצלוח את תקופת ההמתנה בקלות ולהצליח אולי ללמוד גם ממנה משהו, לנוח קצת על הגלים בידיעה שהדגה השניה נמצאת שם, עד שתגיעי אליה ותרגישי אותה תחת רגלייך ואת הרוח בתוכך.

[עינת*]

לנוח קצת על הגלים בידיעה שהדגה השניה נמצאת שם, עד שתגיעי אליה ותרגישי אותה תחת רגלייך ואת הרוח בתוכך.
הגבירה בחום,
תודה לך!
באמת משתדלת להחזיק את הכיוון בראש ובלב, חי.
כעת כל צעד שאני עושה מרגיש לי כמו עוד צעד לשם, לעבר השונה, הבלתי ידוע והמרגש, למקום שבו תהיה לי הזדמנות להשתנות ולבטא עוד צדדים בי, ולגלות חלקים בי שאני לא מכירה ולברוא את מה שלא היה שם קודם.

[עירית_לוי]

את אמיצה מאוד.

[עינת*]

תודה עיריתוש.
הבוקר התעוררתי ברבע לשש ואני ביום חופש.
אני עושה דברים שקשורים לסיום השנה בגן. מרגישה את הסיום דרך הדברים.
יש לי תחושות מעורבות בנוגע לעבודה העתידית שלי. הלב שלי לא שלם. אני מרגישה שכשאגיע לאיזור החדש תהיה לי בהירות רבה יותר. אך בינתיים מאד לא נעים להיות בחוסר הודאות.. בחשש לפרנסה שלי. האמת שגדלתי השנה בביטחון המקצועי שלי ואני יודעת יותר לבקש את המגיע לי. אך בעיקר אני מרגישה שמגיע לי להיות במקום עבודה שהלב שלי אומר עליו כן. מה עושים כשאין כזה באופק? אני אומרת לעצמי לתת אמון ושהכל יהיה ממש, אבל ממש טוב.
יש רגעים של אמון גדול, ויש רגעים של ספק. כמו בני ישראל שעמדו בפני ים סוף שנקרע לשניים בפניהם אבל הם עדיין שאלו - איך? איך? במקום פשוט לקפוץ, להאמין באפשרות של חסד.
אני חייבת להאמין באפשרות של חסד, שאם אני מקשיבה ללב - אלוהים רואה אותי, לא תהיה טעות. ולהקשיב ללב זה לפעמים גם להתפשר על מקום העבודה..
אגב, העובדה שאני מדברת על סצינות מקראיות - איכשהו יציאת מצריים מככבת בזמן האחרון, ואף מזכירה את אלוהים לא מעט, לא מעידה על כך שיש לי קשר לדת. המילה אלוהים יקרה לי ונוכחת בחיי מאד, ואין לי קשר ליהדות כמעט בכלל. או כל דת אחרת.

[הגבירה_בחום*]

אני חייבת להאמין באפשרות של חסד, שאם אני מקשיבה ללב - אלוהים רואה אותי, לא תהיה טעות
זה אכן הכי קשה.
זה מתחבר לי לשאלת האמונה, שלאחרונה יוצא לי לדבר עליה עם אנשים דתיים - בעצם אמונה באה לידי ביטוי תמיד כשיש ספק.
הרי כשהכל ידוע וברור, אין צורך באמונה, כי הכל גלוי. אבל דווקא בפינות בחיינו בהן אנחנו פוגשים את הלא נודע, מתבטאת היכולת שלנו להאמין - והאמונה הזאת בהחלט לא קשורה לדת מסויימת כזו או אחרת אלא באמת לתחושת חיבור ומשמעות לקיום, שנותנות בתורן תחושת חוסן פנימי.
כחילונית, ללא ספק הפכתי בשנים האחרונות לאדם מאוד מאמין בהווייתי ללא קשר לשום דת, ורק רוצה לעודד ולחזק אותך, שזה מתחזק ונרכש וגדל ומעמיק (ולפעמים גם הולך צעד או שניים אחורה) ונותן סימנים ברורים שלומדים לזהות מתי את בדרך הנכונה עבורך (-:
שבת שלום

[עינת*]

אמונה היא כמו חוט סמוי שנקשר בין ההווה לעתיד, מסמן כוונה. אתה גדל אל תוך האמונה שלך. או אל תוך האמון שלך.
ויש עוד מילה אחת שהזכירה לי חברה עכשיו:
סבלנות.
זאת איכות שאני צריכה לחזק אצלי. סבלנות ואמונה איכשהו הולכות יחד. וכשאין לי אותן אני חווה מין עלבון בסיסי מהחיים.

לפני כמה שעות היא הגיעה לכאן. חברה שאנחנו עוברות דברים קצת דומים עכשיו וחולקות אותם זו עם זו. התיישבנו באוטו ונסענו ובדרך פתאום פצחתי בנאום שלא ציפיתי לו בעצמי. כי לפני כמה ימים פגשתי מישהו, הוא מצא חן בעיניי ואמרתי לו את זה בדרכי. ובעצם אני מוצאת את עצמי במצב של המתנה לצעד הבא שאמור להיות שלו. ולאט לאט, עם כל שעה שעוברת אני שמה לב שיש לי איזה עלבון שמצטבר כמו גוש בסרעפת. וכשדיברתי עם חברתי פירקתי קצת את הגוש הזה. ראיתי מה יש בתוכו. ומה שראיתי הוא: אני מאד מאד רוצה זוגיות. ומה שעוד ראיתי הוא שכל פעם שיש לי ציפייה - אני חווה קושי כי המערכת מכינה את עצמה לאפשרות שמישהו ייכנס לחיים שלי, יהיה קרוב אליי, ואני באה במגע עם החלק הזה שמתגעגע לזה מאד. בארבעת החודשים האחרונים הנושא הזה נרדם בחיים שלי. היה לי כל כך הרבה מתח והתמודדויות של החלטות-חיים שלא היה מקום לגבר להשתלב שם אפילו לא בפנטזיה. ולפתע זה חזר. שמחתי כי כשחוזר לי הרצון בזוגיות זה סימן שאני פחות מתוחה ויותר חיה. ואז באמת החיים זימנו איזה מפגש שקרא בסוג של צירוף מקרים. זה מילא אותי התרגשות. כיף להרגיש ככה. אבל לאט לאט ההתרגשות הופכת להיות עלבון ואפילו כעס. אני מרגישה כמו ב"כוכב נולד".. האם אעבור לשלב הבא? וכל כולי כמובן מונחת על כף המאזניים. אם רוצים בי אז יש אישור ואם לא אז משהו בי לא בסדר. מה לא בסדר?
ועכשיו כשנסענו באוטו הנאום שלי נגמר בדמעות. לא של רחמים עצמיים, אני מרגישה. אלא של באמת רצון עמוק שרב הזמן לא מקבל ביטוי. של זעקה לאלוהים. של תפילה. ושמחתי שאני יכולה לזעוק אליו ככה.
ואז חברתי אמרה את המילה הקסומה הזו שאני כל כך יודעת שחסרה לי. סבלנות. לפני שהכל מתכווץ והופך לעלבון. או במקום. הרבה סבלנות. דברים טובים לוקחים זמן, היא אמרה.
ואחר כך אמרנו עוד מילים חזקות כמו: שליטה. הרי בכל דבר שאני עושה אני מזהה את הצורך שלי לשלוט ולדעת. לא להיות בשטחי ביניים כאלה, תלויה באויר. ומאד לא פשוט להרפות. לא לשלוט. להיות במקום שהכל יכול לקרות. כולל דברים טובים. כי גם זה מפחיד לפעמים.
אני רוצה לחיות!
אני רוצה לתת לרוח לגעת בי, אפילו לסחרר. אני רוצה להרפות שליטה ולא לדעת, ללכת כמו ילדה קטנה, צעד צעד. לא לדעת עלבון מהו. לגלות בתמימות את הכל מחדש.

[נועה_ברוך*]

עינת יקרה, את מדהימה ומרגשת!

שאם אני מקשיבה ללב - אלוהים רואה אותי, לא תהיה טעות.
אלוהים רואה אותך תמיד וטעות היא אולי סטיה מהדרך ואולי חלק חשוב ממנה. מאוד תלוי איך תסתכלי עליה.
הפחד מהלא ידוע הוא הכי טבעי בעולם. באמת מנגנון הישרדותי חשוב.

לפני שהכל מתכווץ והופך לעלבון. או במקום. הרבה סבלנות.
לפני שמתחיל להתכווץ נסי לחשוב על התרחבות, דמייני עצמך ככלי או צינור וראי אותו מתרחב.
בין תא לתא יש מרחב.
כמו שאת לוקחת נשימה עמוקה פנימה ומרחיבה את הריאות, כך עם כל הגוף.
את עושה מקום. מקום חדש, מקום נוסף. מרחב שבו יש מקום.
המקום הוא הרגע, ההווה. והוא יכול גם לבטא עצירה וצורך שהות ב-כאן ועכשיו.
חלק מקושי לייצר סבלנות הוא הקושי להיות ברגע, בהווה.
נשימה, התרחבות (במקום התכווצות) יפנו לך מרחב. במרחב שנוצר תוכלי להכניס מה שתרצי

להרפות. לא לשלוט. להיות במקום שהכל יכול לקרות. כולל דברים טובים
זהו בדיוק. המרחב שתצרי יביא להרפיה, פחות אחיזה ופחד ויותר שיחרור = הכל יכול לקרות. כולל דברים טובים.

רוצה לתת לרוח לגעת בי, אפילו לסחרר. אני רוצה להרפות שליטה ולא לדעת, ללכת כמו ילדה קטנה, צעד צעד. לא לדעת עלבון מהו. לגלות בתמימות את הכל מחדש
אם את מוכנה לחשש שמגיע עם החדש מה יכול לעצור אותך לממש את הרצון שלך?
ילדים קטנים יודעים ממקום גבוה שאין בו פחד, הסקרנות מובילה אותם קדימה, את בטח יודעת זאת

(גם אני בדרך אל החדש, ממש במקביל אלייך).
מרגש ללוות אותך במסע, מותח ומסקרן!

[עירית_לוי]

ואחר כך אמרנו עוד מילים חזקות כמו: שליטה. הרי בכל דבר שאני עושה אני מזהה את הצורך שלי לשלוט ולדעת. לא להיות בשטחי ביניים כאלה, תלויה באויר. ומאד לא פשוט להרפות. לא לשלוט. להיות במקום שהכל יכול לקרות. כולל דברים טובים. כי גם זה מפחיד לפעמים.

אל תתנגדי לעצמך יקירתי. אל תנסי להתנגד בכוח לשליטה שעולה בך.
היא טבעית, היא חלק מהמערך הרגשי שלך כרגע. מותר לך.

מותר לך להגיב כך, מותר לך להעלב. מותר לך להיות את. בדיוק בדיוק כפי שאת.
רק זה - רק הרשות הזאת - כבר תפנה לך קצת מקום בגרון, תאפשר לאוויר להיכנס.

[עינת*]

אבל זה מרגיש חרא.
אני לא מבינה מה לא בסדר בי?
באמת, גם כשאני מסתכלת במראה, וגם כשאני חשה עצמי מבפנים. אני לא מבינה למה לא לבחור בי? למה פעם אחת מי שאני רוצה לא יכול לרצות אותי חזרה?!!

[הגבירה_בחום*]

עינת יקרה,
אני חוזרת שוב לפתוח בהצהרת ההזדהות הגדולה שלי איתך - זה באמת מרגיש חרא, ואף אחד מאיתנו לא אוהב להרגיש דחוי.
כמובן שגם היום אחרי עבודה פנימי ארוכת שנים, אני לא נשארת אדישה כאשר אני רוצה בקרבתו של מישהו/ מישהי ולא מקבלת את אותו היחס, אבל היום אני כבר יודעת, שההרגשה המחורבנת בעיקר נובעת מזה שאני אישית לא לגמרי בחרתי בי, והמציאות החיצונית בסה"כ משקפת לי את המצב הזה.
כי כאשר אני בוחרת בעצמי, קורים אחד משני מצבים: המצבים האלה של דחיה מבחוץ קורים פחות או שהם קורים, אני רואה אותם אבל פחות מתרגשת מהם ויותר בקלות ממשיכה הלאה מבלי לתת להם לגרום לי להרגיש שמשהו לא בסדר בי- נהפוכהו, משהו לא בסדר בהם - וזאת ידיעה פנימית וברורה שבאה מהמרכז שלי ופחות תגובה מתלהמת שבאה מתוך האגו הפצוע שלי (וכמובן שלפעמים יש גם כאלה, אבל מזהים את ההבדל).
זה ברור לי שזה מאוד קשה, להעביר את מרכז השליטה מהחוץ אל הפנים, אבל בכל פעם שאני חווה תחושה כזאת של "מה לעזאזל לא בסדר בי?" אני יודעת, ששוב איבדתי אמון בעצמי, ששוב פסחתי על האישור הפנימי שזה התפקיד שלי בלבד לספק לי, ונתתי את הזכות הזאת (לנתינת אישור) למישהו מבחוץ - וזה איתות בשבילי לחזור ולעבוד על עצמי, לחזק אותי, לאהוב אותי, לקבל אותי ולהשמיע לעצמי מילים מחבקות ובונות.

ואז כשזה קורה, יש קצת פחות משקל לסוגיית הרצון של מישו אחר בי בחזרה, וזה כשלעצמו מגדיל את האפיל שלנו ומביא איתו אנשים שרוצים בקרבתנו.
בינתיים
והצהובון אומר שזכותנו להיות מטומטמים ככל שנחפוץ - אז אני שותה גם לחיי זה (-:

[בשמת_א*]

אני לא מבינה למה לא לבחור בי?
מה שעלה אצלי: האם את בחרת בך? האם את כבר בחרת בך? לגמרי? באופן מלא? ללא הסתייגויות? האם את מכירה בך בשלמות? אוהבת אותך בשלמות כמו שאת? רואה את עצמך במלוא גודלך ובכל האור שבך?