עוד הריון שנפל

מעיזה לפתוח דף לנושא הזה.

בת 41, נשואה, 5 הריונות, ילדה מדהימה אחת. עובר אחד ללא דופק ברחם שלי.

עצובה, מהורהרת, עוברת בין יאוש להתבוננות על עצמי מהצד.
לא רוצה להכנס לסרטים ולפעמים נופלת גם לזה.

3 הריונות ספונטניים, עם בעלי, נפלו בשבוע 7 או 8. ביתינו המקסימה הגיעה בעזרתה האדיבה של הרפואה.
וזה האחרון, שבתוכי, יצא ממני בעוד שבוע או קודם אם גופי יתחיל תהליך של לפלוט אותו החוצה.
אני לא בטוחה שאני מעוניינת בזה. בפעם האחרונה שכך קרה, במשך שבוע הייתי מרותקת למיטה. עכשיו, עם המתוקה שלי, אני צריכה להיות פנויה לה.
אז מחכה בסבלנות ולמרות זאת...

מוזר לי לחיות עם עובר מת בתוכי.

יש לי כמה דברים שעוזרים לי לחוות את התהליך ממקום אחר. אחד מהם הוא למשל, ה"דיבור" שלי עם הטבע:
בחלק מההריונות שלי, קיבלתי סימנים מהטבע שהודיעו לי טיפה מראש מה המצב של ההריון.

לפני שביתי נולדה, היה הריון שלא היה ברור מה קורה איתו. לפני האולטרה סאונד הסופי, בו הודיעו לנו ש-זהו, קרה לנו משהו מוזר. נסענו באיטיות ביציאה מהישוב בו אנו חיים, ופתאום צנחה ממול הרכב ציפור באמצע מעופה. אני חשבתי שהיא המשיכה לעוף מתחת לרכב והתבוננתי לאחור. ראיתי אותה שוכבת על הכביש מתה.
היה לי ברור מה יהיה "גזר הדין" כשנגיע למרפאה.

כשהייתי בהריון עם ביתי, נשלחו לי שני סימנים מבחוץ (מהטבע) ואחד מבפנים. בוקר אחד, באחד מהשבועות הראשונים להריון שמעתי נקישה על החלון. לא יכולתי להתייחס בהתחלה, והנקישות התעצמו. לאחר כדקה, יכולתי להתקרב וראיתי ציפור בולבול נוקשת עם המקור על החלון. עד שלא הרמתי את הראש ואפילו התקרבתי מאט, היא לא הפסיקה עם הנקישות.
כמה ימים אחרי זה, יצאתי לגינה וכמעט דרכתי על נחש. נחש די גדול, בוגר, זחל מתחת לרגל שלי וברח.
בררתי על הייצוג של בולבול ונחש. בולבול מייצג משפחה, הנחש (מעבר לזה שהוא אולי מייצג את הפחדים שלי) הוא מייצג טרנספורמציה.
זה היה לי מאד חזק ומרגיע.

ועכשיו, יומיים לפני שהלכתי לאולטרה סאונד לבדיקה, יום שישי שעבר, נח לו נחשון (קטנטן, איך אומרים גור נחשים?), מת בכניסה לבית. איזה חתול כנראה תפס אותו והשאיר אותו בכניסה לבית.
שוב היה לי ברור מה "גזר הדין" כשאגיע לבדיקה...

באופן מפתיע ודי מוזר, החיבור הזה, הדיבור הזה עם הטבע (או יותר נכון של הטבע איתי)- גורם לי לראות את האירוע בדרך קצת אחרת. אולי עוזר לי להסתכל מנקודת מבט גבוהה יותר על הדברים. כמו כדור הרגעה רוחני-באופן טבעי...

ועוד סימנים - מבפנים:
בהריון עם ביתי, 3 ימים אחרי ההתעברות חלמתי חלום.
אני רואה זוג עיניים של תינוק, ואלו העיניים של בעלי.והתמונה ממשיכה בזום אאוט. לאט מתרחקת מהעיניים המתבוננות בחוכמה ובקשב ומתגלים פני תינוק בן חמישה חודשים לערך, שמנמנ/ה ומתוק/ה.
בהריון הזה, לפנות בוקר, לפני שהלכתי לבדיקה (אחרי אפיזודת הנחש), חלמתי חלום. בחלום התגלה קלף. היתה בו אישה ערומה יושבת מפוסקת רגליים. לפני ערוותה ונרתיקה נהרות של דם.

עצובה ומנותקת. עצובה וכועסת. עצובה ומיואשת. עצובה ומשתאה לנוכח הבריאה והקשר שלי איתה.

ויחד עם כל זאת פתאום עולה בי תחושת הודייה על הבת שלי. שהגיעה אלינו, לחיינו, לחיי.
על החוכמה, היופי, על המתיקות והדרך היפה והעדינה שבה את מאירה לי דברים חשובים על עצמי ועלייך. תודה שאת בעולמי.
תודה שאת מי שאת ונותנת לי את ההזדמנות להיות אימא שלך. את ההזדמנות לחוות את המקום העדין הזה של החופש להיות מחוייבת כלפייך.

תודה. זה מנחם שיש מישהו שם בצד השני, הוירטואלי לחבק. אני חושבת שפתחתי דף תמיכה...

אני לא מצליחה שלא להרגיש כעס ותסכול בתוך כל התהליך הזה. ולא רק מאי ההצלחה.
וכאן אני קצת מתלבטת, אך אולי כדאי שאפרוק... בעלי לא רצה עוד ילד ואני מאד רציתי.
אנחנו בתהליך של טיפול זוגי, בתקופה מאד לא פשוטה לנו שבה אנו בוחנים את הקשר.
כשהגיע ההריון היה נדמה שבאופן פשוט וקל זה קצת מסדר דברים בינינו. יש איזה עתיד משפחתי, יש איזה אופק אחר...
ועכשיו, כשזה נפסק, שוב חזרנו לנקודת המוצא.
הוא לא רוצה, אני רוצה.
אני כבר גדולה ולא רוצה לחכות עוד ועוד, והוא לא יודע מה הוא רוצה. יותר נכון לא רוצה כרגע.

שאלתי אותו אם ההריון הזיז אותו קצת מעמדתו המקורית. הוא לא ידע לענות ממש על השאלה הזו.
הוא היה מקבל את הילד אם היה נולד, אך לא יודע אם רוצה לעשות שוב את המאמץ שעברנו עם ההריון של הבת שלנו.
המאמץ של לבחור.
לבחור להביא עוד ילד לעולם, להפוך מזוג עם ילדה - למשפחה.

שואלת את עצמי בנושא הבחירה.
האם אוכל לבחור בסיטואציה שקורית לי עכשיו? האם אוכל להגיד אני בוחרת לשאת ברחמי עובר ללא דופק.
"אין לי הרבה ברירות" - זו תשובה מבחינתי שאין בה בחירה.
האם אוכל להיות במקום שבוחר בזה? האם יש בזה הקלה?

האם אוכל להודות על המקום בו אני נמצאת? זה יהיה מקום טוב בשבילי...
האם זה מעקף מנטאלי לרגשות שממאנים לצאת ממני?
אני מרגישה בהשהייה בכל הסיטואציה.

ויש דברים שפותחים אצלי את הברז, ואז יש הקלה במקצת.
למשל, השיר הבא ששמעתי ברדיו ומאד ריגש אותי:

_האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם._

_או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזק, צוארך, וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן._

_ונשמת אית ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע,
ומותר ומותר לאהוב._

_את תלכי לבדך בשדה לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תניי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם._
(לאה גולדברג)

מזל שיש שירים כאלו...

(-)(-)(-)
ריגשת אותי.
אלוקים שולח לך הרבה אהבה - הוא מדבר איתך באופן אישי וישיר ונותן לך סימנים ברורים של מה שהולך להיות.כאילו הוא מנסה לנחם אותך קצת לפני כדי שההלם לא יהיה כזה גדול.
ממש לא אצל כולן זה כך.
אולי תצליחי לבחור לשמוח בזה. וגם כמובן בילדה שכן קיבלת...
@}@}@}

ניסיתי לעשות ככה

((-))((-))

עצובה שלום רב!
אני מאד מזדהה עם מה שקורה לך,
לפני כחודש נפל הריון שלא הבשיל בפעם השניה אחרי הריון שלא הלך לפני כחצי שנה.
גם לי יש בן מתוק ומקסים ואני בת גילך.
גם בעלי לא מעוניין בעוד ילד וגם מצבנו הזוגי לא פשוט.
אני קודם כל שולחת לך חיבוק מעומק הלב.
אני גם עצובה כשחושבת שאולי ילדי יהיה ללא אחים במיוחד שאני גם בת יחידה ולא זאת המציאות שרציתי לתת לו, וגם הדמעות שחונקות את הגרון כששואלים מתי הבא...

אני רוצה לשתף אותך במה שאני גיליתי, אולי זה גם כיוון מחשבה בשבילך, שאותי מאד הפתיע,
איך שגיליתי שאני בהריון (האחרון, לפני חודש), בלי קשר קופ"ח חולים שלחו לי ולבעלי הפנייה לבדיקות דם שערכו לכל המטופלים.
במקביל, אחרי שההריון נפל, היה לי חשוב לדעת מה הסיבה, מעבר להבנה הכואבת שבעלי מתנגד לענין, שזה בטוח גורם בעל השפעה..
וכך ע"י סוג של תקשור ומה שאחר כך התגלה גם בבדיקות דם, זה חוסר חמור של חומצה פולית אצל בעלי.
כשבדקתי באינטרנט, אחד המאמרים של איזה נטורופטית דיברה שהתסמינים של זה זה יכול להיות אי החזקה של הריון, בכל המאמרים מדובר על ספירת זרע נמוכה וכדומה.
אז, האמת שאת הפרט הזה לא אמרתי לבעלי, אך את כל השאר: עייפות, עצבנות ואנמיה כן אמרתי ועכשיו הוא נוטל תוסף של חומצה פולית ויהיה במעקב של בדיקת דם חוזרת כעבור 3 חודשים.

זה הסיפור שלנו אך אולי זאת אפשרות שקיימת גם אצלכם? תסתכלי על תוצאות של בדיקות הדם האחרונות שלו ושלך.

מקווה שמעבר לכך שנדע להודות על הילדים הקיימים ועל כל היש ומאחלת לך רק טוב אור ואהבה.
אני אמשיך לעקוב אחריך פה כך שזה חשוב לפחות לי שתמשיכי לספר ולשתף.
את לא לבד!

תודה למגיבות. זה מאד מעודד.
אצלינו הסיבה כנראה ידועה. ספירת הזרע של בעלי לא תקינה. מכל הבחינות (מהירות, כמות, איכות). ואז יש אחוז גבוה של הפלות.
זה יכול להיות אפילו מזה שהיה לו חזרת כשהיה ילד. בכל מקרה, הוא לא מעוניין בבדיקות דם ושיפור הזרע שלו.
זה הכאב.
זו המציאות.

תודה על תחושת ה-את לא לבד.

אנונימי

@}

@}((-))

שולחת חיזוקים וחיבוקים.

תודה רבה לכל המחבקות ושולחות הפרחים.

היום הסתובבתי במהלך היום עם תחושה כל כך קלה. זה מוזר.
יש לי עובר מת ברחם, ואני מסתובבת עם קלות.
לא כי אין עצב, אלא כי החלטתי (ואני הצלחתי רוב היום) פשוט ליהנות ממה שיש.

נפגשתי עם חברה, הייתי בעוד פגישה, קצת עבודה הרבה הנסיכה...
האנרגיות שלי מאד נמוכות ואין לי כוח לעשות הרבה אבל הנפש קלה. מיהול מוזר שבין עצבות לקלות.

אפילו היו רגעים שלא חשבתי על ההפלה הקרבה. כאילו הצלחתי לצאת מהסחרחרה המנטאלית שכל הזמן מייצרת סיפורים סביב זה.
מגיעים אלי סיפורים בימים האחרונים שאחרי שאני שומעת אותם אני אומרת "שאלה יהיו הצרות שלי"... ואז מיד מתחרטת ואומרת "לא, אני לא רוצה את זה כצרות כל הזמן"... אבל יש מין תחושה של כניסה לפרופורציות.

בתוך תוכי, יש רגעים שבהם אני חוששת שאחרי ההפלה לא אקום מההרדמה, או שתהיה לי התאוששות קשה או שאז אפול לתהומות הדכאון וההורמונים.
מנסה את החששות האלו גם להרגיע. אין לדעת מה יהיה.
כרגע, עד אותו יום, אחיה לי מרגע לרגע.

ויש לי רגישות חדשה לטבע המתפרץ. אני מתרגשת מפרחים שפורחים, או שכבר סיימו לפרוח והפרי כבר מתחיל להנץ.

לפני שהמתוקה שלי הגיעה לחיי ואחרי ההפלות שהיו לי, הייתי יכולה להסתכל על עצי פרי מלאים בפרי ושאף אחד לא קוטף - ולבכות. זה נגע לי במקום שבו "הפרי כל כך בשל ואין נהנים ממנו". אני הפרי הבשל ולא מצליחה ליהנות מזה. אחרי שהיא נולדה היו עוד טיפונת שאריות של זה. הייתי הולכת איתה ברחבי היישוב במנשא וקוטפת פירות שרציתי לאכול. רק כדי שהעץ ידע שאני ניהנית מבשלותו המתפרצת...
והשנה, מי יודע...

איזה יופי שמצאת כוחות להנות מהיש. פרגני לעצמך.
@}

גם אני מדברת עם היקום ועם הסימנים

את בכורתי ילדתי בגיל 34.
לפני ההריון של גיל 41 היו לי 2 הפלות ובגיל 41 נולדה לי מקסימונת. בגיל 43 הייתה לי הפלה איומה שהייתי בספק גדול אם אני אקום ממנה, אבל דולפין שמר עלי וגם הרופא שלי, ובגיל 45 ילדתי עוד מקסימונת.

תמשיכי לדבר עם הטבע ותחשבי דברים טובים והכי כדאי - תעשי יוגה @}

את לא לבד!
ההסטוריה שלי מאוד דומה לשלך..
אני אשמח לתמוך בך, אבל באתר כמעט לא נמצאת. תוכלי, אם תרצי, לפנות אלי במייל - בדף הבית שלי.

איזה יופי שמצאת כוחות להנות מהיש. פרגני לעצמך. (כמה שיותר!)@}
וגם רפואה משלימה מומלצת לחיזוק הנפש

תודה לגל המגיבות.
אני עושה יוגה כבר המון זמן ובזמן האחרון אפילו בקבוצה קטנה ואינטימית. כל כך אינטימית שאחת מהבנות בהריון, המורה נכנסה להריון ואני...
ואני בדיקור כבר שנים לתחזוקה וטיפול. גם אוסטיאופטיה. אני מאד חושבת שזה חשוב לחיזוק, הכל...
אז תודה על התיזכורות...

בסוף שבוע הייתי כמה שיכולתי במאוזן. פתאום נגמרו לי האנרגיות. ביום שישי חשבתי שאולי הגוף שלי מתחיל להוציא את העובר. אך לא. רק כיווצוצים ואנרגיות נמוכות בטירוף. גם בשבת. ברקע, הנסיכה שלי הצטננה ואפילו עלה לה החום (כך שמאוזן 100% מהזמן לא היה אפשרי).
חשבתי על זה במהלך הסופ"ש, איך ההפלה עכשיו, לאור היותה של ביתי בחיי, מקבלת גוון אחר. אין לי את התסריטים של "אז בחיים לא אהיה אימא" וכו'.
אני אימא, ואימא מאוהבת וגאה...
למרות זאת, התגנבה לה למוחי הדאגה שמא אני נופלת לדיכאון... או אולי ההורמונים מתחילים להשתולל... כי כזה סף אנרגיה נמוך זה היה ממש לא נורמלי.
(אגב, יש לי ברזל מאד נמוך אך אני דואגת לזה. יתכן וגם לזה היתה השפעה).

אני מאד רוצה להביא לה אח או אחות (או שניהם).
ובגיל 45 ילדתי עוד מקסימונת ותמיד עולה לי הספק אם ארצה בגיל כל כך מאוחר להביא עוד ילד. בשבילי זה מאוחר, אגב, לא בשביל כולם. אמנם התחלתי ממש מאוחר (קצת לפני 40 ילדתי את הנסיכה), אבל גיליתי שכוחותיי מנונים (מהמילה מינון). חשבתי שאהיה יותר אנרגתית איתה, יותר רוקדת ושרה ומשחקת איתה. אז זה לא ממש המצב, ואני חושבת שככל שאני עולה בשנים כך אני מתרחקת מזה. (למרות שזו רק תיאוריה. יכול להיות שגם אם הייתי יולדת בגיל 25 המצב היה אותו דבר).

טוב, לבריאה הפתרונים, ולא בכל דבר יש לי שליטה, מי יודע איך אהיה אז...

מאתמול התחלתי להרגיש לחץ בחזה. אני קצת בדאגה וחרדה לקראת מחר, הגרידה.
הייתי היום בבית חולים, 3 שעות כדי לסדר ניירת, אישורים בדיקות. אמנם עברתי בכל מיני מחלקות שגרמו לי להרגיש שעדיף מה שאני הולכת לעבור, אבל עדיין הלחץ בחזה... ראיתי שוב את העובר הלא מפותח. צף לו שם בנחת, בתוך מי השפיר, ללא רוח חיים אבל כנראה גם בנוחות מסויימת.
לפני שהטכנאית של האולטרה סאונד בדקה עוד היה לי שביבון של תקוה שאולי אולי יראו דופק פתאום.
אבל לא.

אחר כך הסתבר לי שאני עוברת את זה בשלוש אחה"צ.
פתאום הייתי צריכה למצוא סידור לקטנה, ולהבין שלא אראה אותה כשהיא הולכת לישון. פעם ראשונה מאז שנולדה.
נגמר לי האויר כשהודיעו לי את זה...
וכשהגיעה האחות הראשית ואמרה לי שאם ארגיש טוב אוכל להשתחרר ב-12 בלילה, פתאום - האופציה של להשאר ולישון לילה שלם (או לפחות לנסות) פעם ראשונה מאז שנולדה - קסמה לי...

בקיצור אני בבלבולים רגשיים, חרדות, פחדים.
בתוך כל זה החצי, עושה כמיטב יכולתו, אך מעלינו יש את עננת סימן השאלה לגבי הקשר שלנו.
שמתי לב שזה מוסיף כובד לכל הענין הזה, של הגרידה, של הפרידה מהעובר.

<הרהורים פסיכולוגיסטיים>
מרגישה שאני חיה עם פוטנציאל לא ממומש בקירבי. ממש בתוכי.
עובר, שהיה יכול להיות לילד, צף לו מת, לא מתפתח לא יוצא.

לאורך השנים היו לי תקופות של תחושת פוטנציאל לא ממומש. במי שאני, בבחירות שלי, במקצוע שלי, ובעיקר בזוגיות שלי.
בתיכון היה מורה שהסביר לאבא שלי איך אני לא מממשת את הפונטציאל שלי.
אמנם אני במקום הרבה יותר טוב מפעם, אבל התחושה הזו, כמו גרעין בתוכי שמדי פעם מתפרץ ונובט ונותן בי אותותיו. הפעם זה בצורת עובר, לגמרי בפיזי.
בזוגיות זה גם בפיזי וגם בנפשי.

שיעבור היום קל ככל האפשר.
@}

אז עברתי את זה. תודה למאחלות

היה בסה"כ בסדר.
מה זה בסדר? אינטראקציה סבירה עם בית החולים על כל פניו.
עיכוב לא סביר עד שנכנסתי (כשאני בצום ו-ר-ע-ב-ה). מרדימה שכעסתי עליה להיות עדינה איתי, רופאים ואחיות סה"כ מקשיבים. בהתאוששות ובלילה ששהיתי שם היה גם סביר. לא ממש הצלחתי לישון כי היו ביקורים ל-4 הנשים שהיו איתי בחדר עד מאוחר.
שיחררתי את עצמי ממש מוקדם בבוקר.
הגעתי הביתה בחלק מהדרך בהליכה, בבוקר הקר והנעים, כשהכל מתעורר לחיים אחרי שנת לילה.
הגעתי לבית ריק, הפוך ומטונף ומה שהייתי צריכה כדי לנוח זה לנוח בתוך נקיון.
אז ניקיתי... ובימים הבאים הייתי בחצי מנוחה...

ובמהלך הימים שעברו, אני חווה את ההפלה הרגשית. משהו עוד נפל שם. משהו שקשור לקשר עם בן זוגי.
אומנם זה לא הדף המתאים, אבל זה חלק מתהליך ההפלה שלי. כן, גם משהו באמונה שהקשר יחזיק - נפל. אני כבר לא רואה איפה אנחנו מתחברים או יכולים להתחבר. וזה לא ההורמונים (אם כי הם בטח מעצימים את התחושה), אלא תחושה ישנה שיש עליה איזה פוקוס עכשיו.

הוא היה איתי בתהליך בגופו כמעט בלבד. גם הוא מתוסכל מזה שרגש של אכפתיות, אהבה, נתינה מהלב לא היו שם. ואני עצובה עצובה.

היום היתה לנו שיחה לא פשוטה בענין ומיד אחרי זה התחיל לי דימום רציני. הייתי צריכה לחזור למיון. שוב בי"ח, שוב רישומים בדיקות וכו'. שוב הוא איתי בחציו.
טוב שזה נגמר אחרי כמה שעות.

מעכלת.

אני ממשיכה לעקוב.
לא יצא לי בימים האחרונים, אני שולחת לך אור ואהבה,
והנה המרגיעונים המדהימים האלה, זה מה שכתוב לי עכשיו:
"בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום"
מאחלת לך בכל מאודי שתהיי במקומך, ששם הכל יהיה בזרימה בשלווה ובאהבה.

יש צרות יותר גדולות. תודי לאל שאת יכולה להרות. תמיד יש דרך לפתור את הבעיות אם הגוף מתפקד. תתבונני על היש. אם מערכת הרבייה שלך מתפקדת ויש יכולת להרות זה יתרון עצום. יש רופאי פיריון שיעזרו לכם באלף דרכים. ויש מטפלים זוגיים שיעזרו לכם באלף דרכים. תאמיני לי - כי אני כבר לא יכולה ואני רק בת 40 - שאם את מסוגלת פיזית להרות יהיו אופציות. תמיד אפשר להמשיך לבד עם תרומת זרע....רק שיהיה לך את עצמך. שגופך יהיה שלם. תעזרי במי שתוכלי ובעזרת השם יבוא תינוק בהקדם.

מאחלת לך בכל מאודי שתהיי במקומך, ששם הכל יהיה בזרימה בשלווה ובאהבה.
תודה, זה נעים לשמוע. זה איחול שגם אני מאחלת לי.

יש צרות יותר גדולות
תודה על התזכורת. יש לי כאלה תזכורות כל יום. אכן זו המציאות.
והקושי הגדול, למרות ה"סרט" שמתנהל אצלי בבית ובראש הוא לראות את זה.

כי אני כבר לא יכולה ואני רק בת 40
צר לי, בשבילך. זה כאב גדול! ועם זאת -
תמיד יש אימוץ, את יודעת... אם אנחנו כבר בענייני לראות את היש.
תגידי, האופציה הזו מקלה עלייך במקצת? מקווה שלראות את היש, במקרה שלך, גם עוזר לך.

רק שיהיה לך את עצמך
תודה, אשתדל לזכור זאת.

והמרגיעון אומר: אופטימיות היא פסימיות בהווה, פסימיות היא אופטימיות בהווה. ומה עכשיו?
לא הבנתי... :-\