עוברת אורח מהגגת

בזהירות רבה אני עונה לך, ניצן, שלא כולם על התפר.
יש מי שחושב שגלוטן זה רע, וחיסונים זה רע, וטלויזיה זה רע, ושמפו זה רע, ובהתאמה לא אוכל גלוטן, לא מחסן, אין לו טלויזיה והוא לא משתמש בשמפו.
על התפר יושב מי שתוהה אם גלוטן זה רע, תוהה אם חיסונים זה רע, ממשיך לקנות שמפו (ובודק שאין בו SLS ומבין שהוא מרמה את עצמו, כי חוץ מ-SLS אין שום כימיקלים רעים בשמפו? מי אמר?) ולא מסלק את הטלויזיה כי מצד אחד גועל נפש מטמטם ומצד שני גם ככה הילד אומלל שלא קונים לו פלייסטיישן.
זה התלבטויות ומאבקים פנימיים ותהיות וספקות, גם בעולם המיינסטרימי וגם כשקוראים בבאופן, גם מול עצמי וגם מול העולם.
בכל מקום שבו את - ואחרים כאן - שמים סימן קריאה, אצלי בראש יש סימן שאלה ושלוש נקודות.

אה, לא ראיתי מה שכתבת אחר כך.
מובן שלמה שכתבתי אין שום קשר ללהיות כמו כולם. לשניה אני לא חושדת באף אחד כאן שהוא מונע על ידי הצורך להיות כמו כולם או להפך, כמו שברור לי שאין איזה סטנדרט באופני שכולם מתיישרים על פיו.
בקיצור, לא התיחסתי לבחירות הספציפיות שאנשים עושים, אלא לעצם היכולת שלהם לבחור בקלות ולחיות על פי הבחירה.

יש מי שחושב שגלוטן זה רע, וחיסונים זה רע, וטלויזיה זה רע, ושמפו זה רע, ובהתאמה לא אוכל גלוטן, לא מחסן, אין לו טלויזיה והוא לא משתמש בשמפו.
אה, וכמה כאלה יש?

איפה הם?

הרוב הם הקוקטייל המיוחד של עצמם.
אני לא יודעת אם גלוטן זה רע - תלוי למי.
קמח רע, אבל לא לכולם - אולי רק מפני שיש בו עובשים! כלומר, אולי קמח לא רע אם אקנה גרעינים אורגניים של דגן שכמעט לא עבר הכלאות (כוסמין?) שלמים וטריים ואטחן אותם בבית רגע לפני שאעשה מהם משהו.
סימן שאלה? המון סימני שאלה?

חיסונים זה רע - כן, מתחילים להבין שהידע שהוביל לפיתוח החיסונים היה מבוסס על בורות גדולה בפעילות של מערכת החיסון. מצד שני, אני עדיין חרדה מטטנוס.

שמפו זה רע - אוקי. אבל גם המים מלאים כלור ופלואור, והאוויר מזוהם. אז אני לא יודעת אם יש לי אומץ בתל אביב 2010 פשוט לחפוף במים בלבד. זה יצריך לסבול לפחות חצי שנה של שיער משומן ומגעיל עד שיתאזן. לי אין כוח לזה.

אה, טלביזיה - מצדי להעיף אותה. אבל אני נשואה לאיש קולנוע וטלביזיה... מצד שני אולי אכן נעשה הפסקה מהכבלים, כי ממילא אנחנו רואים תוכניות רק במצב מוקלט, וכבר לא מקליטים בבית אלא מורידים את הפרק מהאינטרנט. אולי כשליברפול תצא לפגרה P-:

בקיצור, כל אחד ואחד מאיתנו מחליט מה הוא באמת חושב, איפה סימני השאלה שלו, ומה מכל זה הוא מיישם - ואיך!
ולמה!

אבל דבר אחד קל לי: לא גדלתי במשפחה שמאמינה ב"כמו כולם". לפחות באופן חיצוני. אז אין לי קול פנימי שמצפה ממני לזה. גם אין לי קול פנימי שרוצה "לא להיות כמו כולם". כמו שכתב פעם רועי שרון, אני מאוד אשמח אם כולם יהיו כמוני (-:

לעצם היכולת שלהם לבחור בקלות ולחיות על פי הבחירה.
האם הצלחתי להסביר שמעטים מאוד מאיתנו יכולים "לבחור בקלות ולחיות על פי הבחירה"?

ובקיצור, כמו שכבר כתבתי לך, מחוץ לבאופן חושבים שאת חובצת חלב של כבשים איריות אורגניות ובבאופן עושים ממך סמן ימני כי יש לך בבית שטיח ואת אוהבת שהוא נקי.

בכל מקום שבו את - ואחרים כאן - שמים סימן קריאה, אצלי בראש יש סימן שאלה ושלוש נקודות.
אה. אבל זה שמתייחסים לאידאלים ומסמנים מטרות, לא אומר שהחיים הם לא על התפר בין האידיאל ובין המציאות. תמיד. לא משנה מה האידיאל שלך.

יש לך בבית שטיח ואת אוהבת שהוא נקי
זה משך את תשומת לבי, כי הבן שלי התעקש להחזיר את השטיח לפעילות (היה מגולגל כשנתיים מתחת לספה P-: ) כי הוא אוהב לשכב ולשחק עליו. שטיח אהוב, כי קיבלתי אותו מסבתא שלי. וחוץ מזה הוא יפהפה.
לצורך העניין, התנדב בעצמו לשאוב אותו.
הביא בעצמו את שואב האבק.
עמל עליו היטב.
פרס אותו יפה על הרצפה.
השבוע שאב אותו שוב. וגם את הספה בהזדמנות חגיגית זו.
בן שבע וחצי. לא להשאלה ולא למסירה.

וכן, גם אני, יש לי בבית שטיח ואני אוהבת שהוא נקי. זאת בעיה? יש איזה חוק באופני שאוסר עלינו שטיחים או שצריך לאהוב לחיות בליכלוך? מה, בשביל מה המצאנו את כל דפי פליי ליידי?
האירו את עיני?

אם ארוחת הערב גדלה במקפיא בסופר, אם בגדים עוזבים את הבית וחוזרים נקיים, אם יום בשבוע יוצאים מבית מלוכלך וחוזרים לבית נקי, אם כל דבר שנשבר או מתקלקל פשוט מושלך וחדש מגיע במקום - מה קורה למנגנון המולד הזה שצריך ללמוד להשתלב בחיי המבוגרים? על מה הוא עובד? אני באמת תוהה, זה לא שיש לי תשובה.

גם אני חושבת על זה הרבה.
והגעתי למסקנה שגם אם אני משתמשת בהרבה לווינים בסביבתי (אאוט סורסינג), עדיין אני יכולה לעשות את זה בחוכמה וללמד את ילדי יכולות כלשהם.
כלומר, הכלכלה היום מורכבת.
זה לא שאני מגדלת עיזים ואת התפוקה שלי (צמר) אני מחליפה תמורת תירס (שיעור ראשון במבוא לכלכלה). בכלכלה כזו, פשוטה, אנשים אכן מלמדים את ילדיהם לגדל עיזים, אבל הם לא מבינים כלום בגידול תירס, וגם ילדיהם לא...
בכלכלה מורכבת, אנשים "מוכרים" כישורים שלהם ובתמורה מקבלים כסף ש"קונה" להם שירותי מזון, כביסה, ניקיון, ולמרבה הצער ברוב המקרים גם חינוך וגידול ילדים.
איך (ולמה וכמה ומתי) "מוכרים" כישורים ואיך (ולמה וכמה ומתי) "קונים" שירותים של אחרים זה שיעור חשוב לנו ולילדים שלנו, אולי אפילו יותר מלגדל עיזים.
< מן סוג של להסתכל על חצי הכוס המלאה >
< לא כותבת פה הרבה אבל תמיד נהנית להציץ >

זה גם עובר בירושה.. במשפחות שנורא אכפת להן "מה כולם חושבים" מחזקות את תפיסת ה"כולם" הזו. גם חינוך אקטיבי להתנהגות על ידי הסתכלות החוצה ("אף אחד פה לא...") ולא פנימה ("אני מעדיפה ככה..")
אוהו. כמה שזה נכון.

ובקיצור, כמו שכבר כתבתי לך, מחוץ לבאופן חושבים שאת חובצת חלב של כבשים איריות אורגניות ובבאופן עושים ממך סמן ימני כי יש לך בבית שטיח ואת אוהבת שהוא נקי.

מישהו כבר גיריין?

טוב לא התאפקתי.. גוריינת...

אוף באמת מישהו כבר גיריין!!!!!!!!!!

יש איזה חוק באופני שאוסר עלינו שטיחים או שצריך לאהוב לחיות בליכלוך?
לא, אבל זה סותר את השיטה החדשה שניצן מקדמת כאן (תמורת אחוזים פעוטים שאני גובה ממנה):
FTC או "FUCK THE CHILDREN" ובה בעקרון מה שעושים זה לתת להם ללקט אוכל מהקערות בעצמם, לעשות פיפיקקי בסירים לבד, להסתובב בבגדים עם כתמים, להתקלח בלי השגחה ולא כל יום, לישון מתי שהם רוצים, ובגדול להסתדר בעצמם... בזמן האחרון הגדלתי עשות ואני אפילו לא פורקת את הארגזים של המשלוחים האורגניים, שיאכלו ישר מהארגז...
למי שיש לה ילדים מתחת גיל שאיבת האבק, השיטה הזו גוררת בהכרח פיסות בננה מעוכות על הרצפה ושפע פירורי תפוחים בכל פינה (ועוד לא נדרשתי לסוגיית ה פיפיקקי בסירים לבד). מי שרוצה שטיחים נקיים, אולי השיטה הזו לא טובה לה.

FTC או "FUCK THE CHILDREN" ובה בעקרון מה שעושים זה לתת להם ללקט אוכל מהקערות בעצמם, לעשות פיפיקקי בסירים לבד, להסתובב בבגדים עם כתמים, להתקלח בלי השגחה ולא כל יום, לישון מתי שהם רוצים, ובגדול להסתדר בעצמם... בזמן האחרון הגדלתי עשות ואני אפילו לא פורקת את הארגזים של המשלוחים האורגניים, שיאכלו ישר מהארגז...
הלו, אבל את השטיחים אני מנקה!

אוקיי, חברים, החלטתי שאני לא רוצה את כל זה בבלוג שלי, ומחקתי.
למי שחשוב לשחזר - אנא בדף אחר!

כבר זמן מה אני מתכנן להתעדכן על מה שקורה בבלוג שלך, כי מהצצות פה ושם הבנתי שקורה פה משהו מעניין ועכשיו סוף סוף מצאתי זמן להתחיל לקרוא. ומיד המשפט שלך רק בא לי להרגיש את ההתלהבות שאני רואה אצל אנשים אחרים, את הנחישות והמסירות שיש להם לרעיון, ליוזמה, לדרך, למטרה, לתחום עניין. נתקע לי בגרון ועשה לי צמרמורת בגב. זה כל כך מדויק ומסכם את אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי בחיים!

וכמובן, גם אני התיישבתי לכתוב את כל הגברים שאני רוצה לעשות

שמחה שנתתי לך השראה (ואולי גם הרשאה).
וצרת רבים, וזה.

היי, איפה הקישור של נוסעת. נו מילא. רפרפתי עליו, הוא מעניין אבל ארוך, ובכלל קצת קשה לי עם גדי טאוב מהיום שהפכתי לשפוטה של הבלוג הזה
מי שיתמכר יבין למה.

רק לעדכן, שהתהליך שליוויתם בדף הזה נושא פירות, לפחות זמניים.
למה אני אומרת זמניים? כי מנסיוני, אם אני לא מתחזקת את פירות ה"עבודה", הרי שאחרי כמה זמן אני חוזרת לסורי ושוב נתקעת בבוץ הישן והמוכר. וכמו הרבה דברים בחיים, כשהכל נראה טוב אז לא מתעסקים בתחזוקה, ונזכרים בה רק כשהכל מתחרבש.
כשאני אומרת "הכל נראה טוב" חשוב לציין שזה לא מפריע לקטר מבוקר עד לילה על זה שהתינוק לא ישן ולא נותן לי לישון, על זה שהוא כמעט לא אוכל מוצקים וזה מדאיג אותי, על זה שהוא לא מדבר וזה מדאיג את אחות טיפת חלב וכיו"ב פכים קטנים ומקסימים שמלווים את ההורות לפעוטות. ועדיין, למרות ענני העייפות, אני מצליחה לגייס כוחות לארגן נסיעה חשובה שלי ושל בן הזוג לחו"ל במרץ (=לחפש מלונות ולהזמין מקומות, לשלוח מיילים לטובת כל מיני משימות במסגרת הנסיעה וכו') ואפילו ממציאה לעצמי פה ושם פרויקטים קטנים בתחום המלאכות הביתיות.
זה לא הרבה, אבל עצם העובדה שאני מסוגלת לחשוב על הדברים האלה ואפילו לעשות צעדים בכיוון של לבצע, ולא נופלת לדכאון ול"אין לי כח, באמ'שלי תעזבו!", זה יפה מאד. זה יותר ממה שציפיתי מעצמי.

וכמובן, מוצאת את עצמי אומרת לפחות פעם ביום "מותר לי" על משהו. לא חסרות הזדמנויות...

רק רציתי שתדעי שאני קוראת בשקט ומתפעלת

.
למה אני אומרת זמניים? כי מנסיוני, אם אני לא מתחזקת את פירות ה"עבודה", הרי שאחרי כמה זמן אני חוזרת לסורי ושוב נתקעת בבוץ הישן והמוכר. וכמו הרבה דברים בחיים, כשהכל נראה טוב אז לא מתעסקים בתחזוקה, ונזכרים בה רק כשהכל מתחרבש.
אפשר להסתכל על זה גם אחרת: לתהליכי חיים יש דינמיקה של גלים או פולסים (ובכלל, יש רבות להגיד בשבחם של החיים בפולסים, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי). מניסיוני ובעיניי זה רק טבעי שתהליכים נחלשים לאיזו תקופה, ושוב חוזרים לסירוגין. אנ י די בטוחה שלמרות שזה מרגיש לך ככה, מתבצעת "תחזוקה" ויותר מכך גם בתקופות שבהן התהליך כביכול "רדום", ברמות שמתחת לסף המודעות. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין אמרו חכמינו

.

קודם כל רציתי לציין שאצלנו נהוג עכשיו FTP, כלומר, fuck the parents. כי קטנתי מצפצפת עלי ואכן הולכת בעצמה לאכול פלפל ישר מהארגז של האורגני. לא אחת כמוה תאכל ירק או פרי חתוך, לא לא. רק שלם, ומובן שיימצא עוד מעט גרוס על כל הבית. והשטיח.
ועוברת, נראה לי שהדבר הכי חשוב כאן זה שאת מפרגנת לעצמך במקום לרדת על עצמך. סחתין @}

עירית_לוי

מניסיוני ובעיניי זה רק טבעי שתהליכים נחלשים לאיזו תקופה, ושוב חוזרים לסירוגין. אנ י די בטוחה שלמרות שזה מרגיש לך ככה, מתבצעת "תחזוקה" ויותר מכך גם בתקופות שבהן התהליך כביכול "רדום", ברמות שמתחת לסף המודעות.
מסכימה מאוד עם תמי.
ולא רק תחזוקה מתרחשת שם מתחת לפני השטח, אלא גם שינויים והתקדמות שאין לך דרך לתפוס את מלוא היקפם כרגע.
את יצרת הפעלה של תהליך, לחצת על הרבה כפתורים, נתת תנופה ויצאת לדרך. לא מעט מהדברים קורים ברבדים הלא מודעים גם מבלי שאת מלווה ומתפעלת אותם.

יש דברים שלא רואים מיד, כי הם דורשים הבשלה ומוכנות.
כמו למשל השאלות שעברת איתן, אלה שנוגעות לפחד, ולהסכמה.
אני מאמינה שהשאלות עצמן, מעצם המפגש האותנטי שלך איתן, עדיין מניעות בתוכך דברים. שוב, מתחת לפני השטח.

יותר מזה, הרבה פעמים אני מציעה לאנשים לעשות הפסקה יזומה, להפסיק לעבוד ("לתחזק"), לתת לדברים לשקוע, לחלחל, לרחוש בתוכם מבלי שהם מתאמצים לשלוט ו"להנדס" את המהלכים.
ברוב הפעמים אנשים יוזמים לבד את ההפסקה הזאת באופן אינטואיטיבי. אני רואה בזה חלק בלתי נפרד מהתהליך, מהעבודה שנעשית.

אחרי ההפסקה אפשר להמשיך לדבר הבא שמבקש עבודה עליו. בדרך כלל מדובר בבקשה פנימית ולא כזאת שנעשית רק מתוך דחיפה של השכל, של המחשבה.
כמו הדחף הפנימי שהניע אותך להתחיל בשיחה הזאת.

את לא בהכרח נשמעת לי בשלב של הפסקה,
היה לי חשוב להדגיש את כל זה:

כדי שתדעי שדברים ממשיכים להתרחש בתוכך כל הזמן מעצם יריית הפתיחה שלך לפני חודש וחצי, ועוד ימשיכו מתוקף כל מה שעשית מאז.
כדי שכאשר תרגישי שהגיע הרגע להפסקה, לא יהיו לך רגשות אשמה על זה שאת מפסיקה "לתחזק".

בנוסף, בעניין "תחזוקה", יש בתהליכים כאלה נקודות אל-חזור.
אין לי בכלל ספק שאת עברת לפחות נקודה אחת כזאת, וגם אם לא "תתחזקי" את לא תלכי אחורה.
נכון, ישנם דברים שנדרש לחזק ולבסס, ולעומת זאת - ישנם דברים שהם כבר שלך, שאי אפשר לקחת ממך.

כדי לקבע ולתת תוקף לנקודות אל-חזור אפשר וכדאי לזהות אותן. נסי לבדוק בתוכך היכן את כבר לא יכולה לחזור אחורנית:
מה ראית ואת כבר לא יכולה שלא לראות?
מה את כבר עושה או הפסקת לעשות ולא סביר שתחזרי לשם?
היכן את כבר לא מוכנה להיות? תבדקי האם יש מקומות כאלה?
האם יש מחירים שאת כבר לא מוכנה לשלם? (לא מוכנה במובן של לא-מוכנה-וגם-לא-משלמת).

וכמובן, מוצאת את עצמי אומרת לפחות פעם ביום "מותר לי" על משהו. לא חסרות הזדמנויות...
נהדר! תמשיכי.

ועוברת, נראה לי שהדבר הכי חשוב כאן זה שאת מפרגנת לעצמך במקום לרדת על עצמך. סחתין
בהחלט בהחלט!
זו תפנית ענקית.

עכשיו, מכאן,
אני רוצה להציע לך לקחת את התפנית הענקית הזאת צעד אחד קדימה, במובן של היכולת והחופש שלך לפרגן לעצמך בגדול.

להגיד זה יפה מאד. זה יותר ממה שציפיתי מעצמי. זה אחלה ונהדר.
ואפשר לקחת את זה לרמה הבאה שיש בה התפעמות מלאה ובלתי מסוייגת.

התרגול הוא "שבוע הפרגון בגדול"

.

לא במובן של אגו ושל תראו אותי. ממש לא (אולי זה יסחף לשם באופן אוטומטי בהתחלה. זה בסדר. טבעי ונורמלי),
אלא במובן של התפעמות אמיתית שלך שבאה מהלב. בשקט. בלב.
למשל להתרגש מהנחישות שלך, או מהאומץ שלך, או מההתקדמות שעשית. לא לזייף, להתחבר למשהו שהוא אמיתי לך ולנסות להתרגש ממנו.
בדיוק כמו שהיית מתרגשת אם אחד הילדים שלך היה עושה התקדמות בסדר גדול כזה. היית מתפעמת ממנו.

בגלל שאת מאוד לא-רגילה להתפעם מעצמך (או ליתר דיוק, היית מותנית רוב חייך להיפך הגמור), זה יכול לעורר בך קושי, והתנגדות, וציניות, ואולי גיחוך, וגם עשוי להראות לך אקט מלאכותי.
אני רוצה להציע לך פשוט לנסות כמה פעמים ולראות מה זה מעורר בתוכך.
את יכולה לנסות ולהתחיל ממילה אחת שאת אומרת לעצמך בלב ביחס לעצמך. למשל: "ואוו", או "ממש כל הכבוד לי!". חפשי משהו שתתחברי אליו ושמסמל בשבילך התפעמות בלתי מסוייגת.

את יודעת, כרגיל, אם זה מדבר אלייך.

אפילו שזה לא בשיעורי בית שלי, אני אומרת וואו ומתפעמת לגמרי מהתהליך שנפרש פה ומהמילים שלך, עוברת ומהמילים שלך, עירית וגם מכל הפנינים שנשלות פה על ידי האורחות . מסכימה לגמרי עם התיוג דף חשוב . תודה.

נו, ראית? עכשיו את יכולה גם לרצות לישון וגם שזה יהיה articles]מאבק פמיניסטי item[/po],1018,209,45736,.aspx

טוב, סוף סוף הגעתי לקרוא כאן.
אני אף פעם לא קוראת דפים מתחילתם ועד סופם, אני מדפדפת...
אבל מיד הבנתי שכאן אני חייבת להתחיל מההתחלה. אז בנתיים קראתי כשליש ומה אני אגיד "וואו"!!!!!!
גומעת כל מילה.
לוקחת כל תרגיל לעצמי ומתחילה לעבוד.
לא יכול היה להיות זמן יותר מתאים לזה מעכשיו בחיי.
תודה תודה תודה ל עוברת אורח ו עירית הלוי

בגלל שאת מאוד לא-רגילה להתפעם מעצמך (או ליתר דיוק, היית מותנית רוב חייך להיפך הגמור), זה יכול לעורר בך קושי, והתנגדות, וציניות, ואולי גיחוך, וגם עשוי להראות לך אקט מלאכותי.
סתם עדות מהצד, כי הרי גם אני (לא יכול להיות שיש פה אחת שקוראת ולא נגועה בזה, אני מחכה רק שמישהי תכתוב פה "אני לא") מאוד לא רגילה להתפעם מעצמי, בלשון המעטה.
כבר ברגע שקראתי מה שכתבת, עירית, עוד לפני שהגעתי למלה "קושי", כבר התחלתי לצחוק והרגשתי איך בכל הגוף עולות לי בועות כאלה של "אוי" "מה פתאום", "לאאאא", גלי התנגדות כאלה, קופצניים (-:

לא יכול להיות שיש פה אחת שקוראת ולא נגועה בזה, אני מחכה רק שמישהי תכתוב פה "אני לא"
לא יכולה להגיד "אני לא", אבל כן קורה לי לא מעט שאני מתפעמת ומתרגשת מדברים שקורים בתוכי, מסימנים של צמיחה וגדילה, מכוחות שאני מגלה בפנים. כמובן שלא תמיד, ולא על כל דבר וכו'. אבל זאת תחושה מופלאה וחשובה מאד. וככל שאני יותר מחזקת את היכולת לעשות את זה, אני מקבלת יותר בחזרה. מן מעגל קסם כזה...

עירית_לוי

בשמת, אכן, אצל רוב האנשים עולה התנגדות מול המקום הזה.
זה כל כך זר לנו, ויש לומר גם "מסוכן". כל כך "לא בסדר". הרי מה הפחד? הפחד הוא שאני אתפעם מעצמי, ואסחף עם זה, ובלי לשים לב אתעורר בתוך טריפ של יהירות וריכוז עצמי. חלום בלהות עבור בסדריוֹת שכמותנו

.
זה בור שרובנו מותנים בצורה מאוד מאוד חזקה להיזהר ממנו. נו, אפשר להבין אותנו.

מרוב זהירות, "הרגנו" בתוכנו את כל מה שעשוי להיות קרוב ליהירות. את מה שאחרים עלולים בטעות לבלבל עם יהירות וריכוז עצמי.
אנחנו נזהרים כל כך חזק, עד שזה יצר דיכוי של ההתפעמות הטבעית שהיתה בנו פעם.
ולכן, היום אין לנו בתוכנו תשתית מתאימה כדי להכיל התפעמות עצמית. ואם אין תשתית יש התנגדות.

ולמה זה כל כך חשוב בעיני ליצור את זה?
זה חשוב כי היכולת להתפעם מעצמי זו היכולת לקבל את עצמי ללא תנאי וללא כל הסתייגות.
זו הקבלה העצמית וההערכה העצמית שכולנו כמהים לה. לשם בדיוק התהליך שעוברת החלה פה מכוון אליו.

וזו גם הגמילה ממה שעובר על רובנו - ההתמכרות לאהבה שבאה מבחוץ, התמכרות לחיזוקים במבחוץ, להערכה, לקבלה ולאישור מתמיד מהסובבים אותנו. התמכרות שאף פעם לא יודעת שובע ולא באמת מעצימה או תורמת ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו בעצמנו.

כשאת מפרגנת מכל הלב לבת שלך או לחברה שלך, את אומרת לה "ואוו, מותק, איזה יופי!", או "איזו מהממת את! איזו מאמי, אני כל כך כל כך אוהבת אותך!". את לא מעלה על דעתך לסייג את זה, להחליש את המסר, את לא מעלה על דעתך להגיד לה "זה יותר ממה שציפיתי ממך".

אנחנו לא מותנים להיות נדיבים עם עצמנו כמו שאנחנו יודעים להיות עם הסובבים אותנו כאשר הם נוגעים בליבנו ומרגשים אותנו. אין לנו חופש להיות כאלה נדיבים עם עצמנו. כי זה, כאמור, מסוכן.

אם "סדנת מותר", כמו שקראת לה, היתה נדבך אחד של העניין, אז "סדנת התפעמות עצמית" מאפשרת לקחת את כל זה צעד אחד גדול קדימה.
התרגול שאני מציעה אמור ליצור תשתית שתוכל עוד מעט לקלוט לתוכה קבלה עצמית בלתי מסוייגת, אהבה עצמית פשוטה, הערכה עצמית.

בהתחלה פוגשים התנגדויות.
אחר כך פוגשים ערבוב ובלבול עם אגו, יהירות והשוואה לאחרים.
אחר כך מתחילים לגלות איים של התפעמות. זה עובד כמו ש-אמא ללי תיארה כמעגל קסמים. זה מעצים את עצמו.

זה דורש כמובן הסכמה ללכת לשם, והתכווננות ותרגול.

בעניין "עדויות", אני יכולה להעיד שהתחלתי להעביר את עצמי את "הסדנא" הזאת, בהתחלה פגשתי את זה באופן אינטואיטיבי, אחר כך הפכתי את זה לתרגול מתמשך (במילים אחרות - זה כבר נוסה על בני אדם

). הוא מאפשר לאט לאט מקום נפלא להיות בו. דמייני לך כמה חופש וכמה שמחה יכולה להיות בלהרגיש את הלב שלך נפתח אל עצמך ומציף אותך באהבה. אפילו לרגע קצר.

תודה גדולה על הדף הזה. בייחוד על סדנת ההתפעמות.

כשאת מפרגנת מכל הלב לבת שלך או לחברה שלך, את אומרת לה "ואוו, מותק, איזה יופי!", או "איזו מהממת את! איזו מאמי, אני כל כך כל כך אוהבת אותך!". את לא מעלה על דעתך לסייג את זה, להחליש את המסר, את לא מעלה על דעתך להגיד לה "זה יותר ממה שציפיתי ממך".
וואו, עירית, התפעמתי היום ממשהו שהילדים עשו (תחפושות מקסימות ויצירתיות לפורים), והבת שלי, באופן מפתיע הגיבה: "איזה כיף זה שיש אמא שתומכת ומעודדת את הילדים שלה".

קל לפרגן לאחרים.
קשה לפרגן לעצמנו מכל הלב.
אני משתפרת,
ועדיין, כשאני קוראת משפט כמו:

הוא מאפשר לאט לאט מקום נפלא להיות בו. דמייני לך כמה חופש וכמה שמחה יכולה להיות בלהרגיש את הלב שלך נפתח אל עצמך ומציף אותך באהבה. אפילו לרגע קצר.
ממש עולה בי עצב.

עירית_לוי

אז לאט לאט...

בואי נוסיף שלב:

בהתחלה פוגשים התנגדויות.
אחר כך פוגשים עצב...
וכו'...

זה הגיוני ומובן שיעלה עצב.
על כל מה שהחסרנו מעצמנו. על העוול רב השנים. על הדיכוי.

אף פעם לא מאוחר להתחיל להשלים את מה שהחסרנו.

עירית_לוי

ו-

למודות, ולכולן, ולעוברת כמובן.

וזו גם הגמילה ממה שעובר על רובנו - ההתמכרות לאהבה שבאה מבחוץ, התמכרות לחיזוקים במבחוץ, להערכה, לקבלה ולאישור מתמיד מהסובבים אותנו. התמכרות שאף פעם לא יודעת שובע ולא באמת מעצימה או תורמת ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו בעצמנו.
איזה משפט הגיוני ופשוט והכי לא מובן מאליו ואני אלף שנות אור משם ואני מרגישה איך זה עומד לי ממש מתחת לאף ושמעתי את הדברים האילו אינספור פעמים ואמרתי אותם אינספור פעמים ועדיין בא לי לבכות כשאני קוראת את המשפט הזה ומבינה עד כמה קשה לי לאהוב את עצמי, לפרגן לעצמי.

לפני מספר שבועות המטפלת שלי במסע נתנה לי שיעורי בית לכתוב על עצמי בסוף כל יום 5 דברים שבהם אני גאה בעצמי או סתם דברים טובים שעשיתי במהלך היום... ובסופו של יום לא הצלחתי למצוא אפילו אחד ולא חשבתי שאני בן אדם שלא מעריך את עצמו.
בכלל לא הייתי מודעת לזה שאני לא מעריכה עצמי, את הדברים שאני עושה.
עזבתי את שיעורי הבית האילו ולא ניסיתי שוב.
בנתיים החיים שלי נכנסו לבלגאן רציני ואני יושבת פה וקוראת את הדף הזה ואני מבינה שהגיע הזמן להצטרף ל"סדנת ההתפעמות".
מה זה בא לי להרעיף על עצמי קצת אהבה!!! ככה בכיף ובנדיבות (-:

איזה מתנה של דף.
שוב לא יכולה להתאפק מלהודות לעוברת ולעירית

זאת הייתי אני ממחשב אחר

יואו, עדינה, זה פשוט מדהים. נפלה לי הלסת כשהגעתי לקטע שזאת היית את. מה שמוכיח
שלא יעזור כמה נגיד לך אלף דברים שבהם את יכולה להיות גאה, כי מבחוץ
ולא באמת מעצימה או תורמת ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו בעצמנו.

זה כל כך זר לנו, ויש לומר גם "מסוכן". כל כך "לא בסדר". הרי מה הפחד? הפחד הוא שאני אתפעם מעצמי, ואסחף עם זה, ובלי לשים לב אתעורר בתוך טריפ של יהירות וריכוז עצמי. חלום בלהות עבור בסדריוֹת שכמותנו happy.
תודה על התזכורת, היא באה לי בול בזמן.
אני רוצה להוסיף על זה - מתחת לפחד הזה יש אולי פחד עמוק יותר. הפחד של ילדה שבאה לשתף בעיניים נוצצות ובלב הולם ושמח, וקיבלה מקלחת קרה מאלה שהיו מופקדים על אושרה ובריאותה.
אז לפחות לי חשוב לזכור שהקטגור שיושב לי בראש ולא מאפשר לי לפרגן לעצמי - זו לא אני. זה ייצוג פנימי של מישהו אחר (מזמן אחר, אבל זו לא הנקודה הקריטית). ואותו אחר טועה. הוא תמיד טעה. הגינוי העצמי והאיסור על פירגון עצמי אינו משקף מציאות כהווייתה ומעולם לא שיקף אותה.

אחר כך מתחילים לגלות איים של התפעמות. זה עובד כמו ש-אמא ללי תיארה כמעגל קסמים. זה מעצים את עצמו.
בעקבות מה שלמדתי בשנים האחרונות על המוח, אני מאמינה ומקווה שזה נכון.
קודם כל מפסיקים ללכת בנתיב נוירולוגי קיים, וזה החלק הכי קשה.
אחר כך בונים נתיב נוירולוגי אחר. ובכל פעם שמשתמשים בו, מחזקים אותו.
מטים את שטפו של הנהר לכיוון אחר, בקילוח דק כל פעם, והוא מתחיל לחצוב לו אפיק חדש.

אחר כך פוגשים ערבוב ובלבול עם אגו, יהירות והשוואה לאחרים.
רציתי לכתוב את זה ואז ראיתי שכבר כתבת...
זה לא "שוויץ". זה לא גורר הסתכלות מלמעלה על אחרים.
קבלה עצמית של מבוגר אינה בכלל משהו ביחס ובתלות למישהו אחר. היא עצמאית לגמרי. היא לא באה על חשבון אף אחד
הבעיה היא שלעתים קרובות, גם אחרים מתבלבלים בין השניים, כי גם אצלם המנגנון הזה דפוק. פשוט אין בחוויה שלהם האפשרות של להיות מרוצים מעצמם בלי לבטל בדרך מישהו אחר. והם חושבים שלזה התכוונת. ואז מקבלים שחזור של המקלחת הקרה מהילדות

. זה יכול לעכב את יצירת הנתיב החדש.

וגם אני אומרת תודה על הדף הזה

. על מה שהספקתי לקרוא (עוד לא הכל

), ועל מה שעוד אקרא.

ומה עושים כשחיים עם דלי קרח?
מותק, מתחשב, מדהים בהרבה בחינות אבל מאופק ולא מפרגן בקול רם?

_ומה עושים כשחיים עם דלי קרח?
מותק, מתחשב, מדהים בהרבה בחינות אבל מאופק ולא מפרגן בקול רם?_
מפרגנים לו בקול רם (כשמתכוונים לזה, כמובן), גם כשלא מקבלים את זה בחזרה. לפעמים אחרי כמה זמן זה מחלחל והוא לומד שפירגון זו אפשרות באופן כללי, שגם ישימה בשבילו באופן פרטי

.

אז לפחות לי חשוב לזכור שהקטגור שיושב לי בראש ולא מאפשר לי לפרגן לעצמי - זו לא אני. זה ייצוג פנימי של מישהו אחר (מזמן אחר, אבל זו לא הנקודה הקריטית). ואותו אחר טועה. הוא תמיד טעה
את כל כך צודקת!
גם לי זה מאוד עוזר, לזכור ש"זה לא הקול שלי בכלל".

הבעיה היא שלעתים קרובות, גם אחרים מתבלבלים בין השניים, כי גם אצלם המנגנון הזה דפוק. פשוט אין בחוויה שלהם האפשרות של להיות מרוצים מעצמם בלי לבטל בדרך מישהו אחר. והם חושבים שלזה התכוונת. ואז מקבלים שחזור של המקלחת הקרה מהילדות
אוי, גם פה את כל כך צודקת. זה קרה אפילו כאן באתר. איך קראו לדף הזה? (הולכת לחפש)

מצאתי: על המושלמות.

רציתי להוסיף עוד דבר אחד - החוויה של להיות מרוצה, להבדיל מהתנשאות ויהירות, היא ההפך מריכוז עצמי. כשמשתחררים מהתלות באחרים אפשר לראות אותם כמו שהם, ולפרגן גם להם. אבל אולי זה כבר נאמר כאן בדרכים שונות...
יש אמירה "את מאושרת כמו האומלל בילדייך", והפרפרזה יכולה להיות - המאושר בילדייך מאושר כמוך.
<מאז שדניאל נולד, אני מאושרת יותר גם בשביל יותם

.>

מאז שדניאל נולד, אני מאושרת יותר גם בשביל יותם
תמי, זה כל כך מרגש אותי לקרוא את זה...

בעסה שלא הספקנו לראות אותו לפני שחזרנו.

עירית_לוי

תמי, תודה על התוספות.
מסכימה איתך לגמרי.

עוד מילה אחת בנוגע ל"סדנת ההתפעמות" הוירטואלית שתפסה פה תאוצה

-
מאחר והרעיון בהתפעמות עצמית הוא בסופו של דבר אהבה עצמית ללא תנאי,
חשוב, אחרי שמתרגלים למשך איזה זמן התפעמות שתלויה בדבר, לעבור להתפעמות עצמית שאינה תלויה בדבר.

אפשר כמובן מיד להתחיל בזו שלא תלויה בדבר, אבל לפעמים יעיל יותר להשתמש בהתחלה ב"קביים". ואחר כך להתחיל לאט לאט ללכת בלעדיהם.

למשל, אם בשלב הראשון אתן מתפעמות מזה שכבר חודש אתן מתמידות ביוגה ("ואוו, גדולה אני!"), מזה שהעזתן לבקש משהו באופן ישיר וזה לא מובן מאליו עבורכן ("כמה שנהייתי אמיצה בזמן האחרון. כל הכבוד לי!!"), מזה שהצלחתן לעמוד ערב אחד בהחלטה ללכת לישון מוקדם ("המממ. יפה לי!") וכו' וכו' וכו',

אז בשלב השני כדאי להתחיל להתפעם בלי קשר לכלום.
פשוט לתפוס את עצמכן ברגע שקט (נגיד עומדות ברמזור מחכות שיתחלף לירוק, נגיד שוטפות כלים), אפשר לנשום עמוק, אפשר לחייך לעצמכן - ולהתפעם מכל הלב. אפשר עם מילים ("איזו מאמי אני!") ואפשר רק עם התחושה והחוויה.

זו בנייה של חוסן פנימי שמאפשר אחר כך פחות ופחות להיטלטל על ידי נסיבות החיים, נסיבות שמן הסתם אף פעם לא יפסיקו להגיע ולהפתיע.
וזה חוסן פנימי שאפשר מאוד להעזר בו כשבאים לשחרר דפוסים והתניות. הוא מאוד תומך בכל העניין של הסכמה לחוות, להתנסות, לעבור בתוך חוויות טעונות שנצרבו בנו על מנת לשחרר אותן. אפרופו שיחתנו אי שם במעלה הדף.

זה כמובן דורש לשים על זה את הפוקוס, ולתרגל. ויחסית – זה מה-זה תרגול כייפי

.

זו בנייה של חוסן פנימי שמאפשר אחר כך פחות ופחות להיטלטל על ידי נסיבות החיים, נסיבות שמן הסתם אף פעם לא יפסיקו להגיע ולהפתיע.
אז זהו, שאני דווקא יודעת בקלות להגיד לעצמי "אח, אני מלכה!" ברגע של התרוממות רוח, וממש כעבור כמה שעות להפטיר באכזבה "אני חתיכת מטומטמת!". אני לא אומרת את זה כדי לבטל את החשיבות שבסדנת ההתפעמות, אלא כי אני מרגישה שמשהו לא מספיק מחודד לי בהגדרות שלה. כאילו יש דרך שטחית, לא רצינית, לומר "כל הכבוד לי!" ויש דרך אחרת, שבאה ממקום יותר פנימי ויציב. לא רק שאני לא יודעת איך לעבור מהראשונה לשניה, אני אפילו מרגישה שהראשונה עומדת בדרכה של השניה. כי זה כאילו בצחוק, ובצחוק מותר, אבל אם זה בצחוק אז מה זה אומר על מה שאני מרגישה באמת?

לילה. כולם הלכו לישון, ואני לא עושה שומדבר מועיל.
זה בסדר, מותר לי. יש ימים כאלה, שלא עושים בהם מה שתכננו. לא קרה כלום, הכל יכול לחכות למחר ואפילו לשבוע הבא. עשיתי הרבה השבוע, הייתי גאה בעצמי, היה שבוע מצוין. אני בסדר גמור.

<יצא לי כבר כמה פעמים למלמל לעצמי "מותר מותר מותר מותר מותר מותר מותר" ולדמיין אלפי חוטים מותרים ממני, ואת עצמי נוסקת לשמיים>
<איך יפה השפה העברית, אה?>

כי זה כאילו בצחוק, ובצחוק מותר, אבל אם זה בצחוק אז מה זה אומר על מה שאני מרגישה באמת?
שיש שם התנגדויות. ובשלב הזה עדיין קשה לך להגיד את זה לעצמך בשיא הרצינות והפשטות, ולא מתוך צחוק או התרוממות רוח. להתנגדויות האלה יש המון פנים וצורות, ולוקח זמן ללמוד אותן. אם תנסי רגע להגיד לעצמך "אני נפלאה ונהדרת בדיוק בדיוק כמו שאני", במה תיתקלי? זה יכול להיות גיחוך, ביטול, דמעות, מבוכה, בושה, התכווצות, קפאון, ועוד היד נטויה. עוזר מאד גם לנסות לשים לב מה התגובה של הגוף, התגובה הראשונית לפני שהשכל נדחף עם כל המחשבות היפות שלו ובונה מזה סיפור.

וממש כעבור כמה שעות להפטיר באכזבה "אני חתיכת מטומטמת!"
אני עושה לעצמי כבר כמה חודשים (אולי שנים?) סדנת "להפסיק להגיד עלי מלים מכוערות".
כי הילדים שומעים.
(אתן זוכרות, אני בחינוך ביתי P-: )
זה נשמע מזעזע, מחריד ממש, כשהילדים שומעים אותך אומרת את זה על עצמך. קשה לי אפילו להסביר למה. זה חושף מייד את כמות הרשעות, הביקורתיות, הקור, חוסר הפירגון, והאמת - זה כל כך לא נכון ומעולם לא היה נכון, כמו שתמי אמרה.
אני במצב מתקדם, וזה אומר, שלפעמים זה לא יוצא לי מהפה.
ולרוב, אני מתקנת את עצמי.
אני כבר מתקנת את עצמי בשני שלבים.
פעם, השלב הראשון היה:
"אח, מפגרת אחת!"
והתיקון: "סליחה, לא מפגרת, פשוט עשיתי משהו ממש טיפשי".

ועכשיו יש עוד שלב:
עוד תיקון: "סליחה, לא בדיוק עשיתי משהו ממש טיפשי. גם זה מוגזם ולא יפה להגיד מלים לא יפות. בסך הכל עשיתי טעות. זה אנושי, זה נורמלי, כל אחד עושה טעויות. לא ביג דיל. אז קרה ככה. עכשיו אני אתקן".

עירית_לוי

אז זהו, שאני דווקא יודעת בקלות להגיד לעצמי "אח, אני מלכה!" ברגע של התרוממות רוח, וממש כעבור כמה שעות להפטיר באכזבה "אני חתיכת מטומטמת!". אני לא אומרת את זה כדי לבטל את החשיבות שבסדנת ההתפעמות, אלא כי אני מרגישה שמשהו לא מספיק מחודד לי בהגדרות שלה. כאילו יש דרך שטחית, לא רצינית, לומר "כל הכבוד לי!" ויש דרך אחרת, שבאה ממקום יותר פנימי ויציב. לא רק שאני לא יודעת איך לעבור מהראשונה לשניה, אני אפילו מרגישה שהראשונה עומדת בדרכה של השניה. כי זה כאילו בצחוק, ובצחוק מותר, אבל אם זה בצחוק אז מה זה אומר על מה שאני מרגישה באמת?
זה אומר שהנטייה להחליש את עצמך היא עמוקה ומוטמעת כבר הרבה זמן, ואילו הנטייה להעצים את עצמך כבר קיימת, אך עדיין לא הכתה את השורשים הרצויים. לשם בדיוק את הולכת.

אני מאמינה מאוד ביעילות של עבודה לסירוגין על שחרור ויצירה.
שחרור כל מה שנדרש לשחרר מתוכנו - ובריאה ויצירה או היזכרות של מה שנשכח, של מצב ההוויה הרצוי.
מה שאת פוגשת בעצם מול "סדנת ההתפעמות" זה צורך קודם כל לשחרר מהיסוד את ההרגל לתת לעצמך בראש.

ההצעה של בשמת נהדרת בעיני.
יש לי תחושה שמה שיתמוך בך בנוסף זו יצירה של איזו נחישות ומוטיבציה להפסיק את ההרגל להחלשה העצמית הזאת.
לנסות וליצור בתוכך התקוממות, ליצור התעוררות וזעזוע מהאקטים המחלישים האלה.
(כשמדובר בהרגלים והתניות אוטומטיים, יש לנו הרבה פעמים מול העיניים מסך עשן ביחס לחומרת המחירים שאנחנו משלמים עליהם. זה קשור לזה שהם גם מנגנוני הגנה. אבל נעזוב את זה כרגע).

אז כמה דברים בעניין הזה:

זה לא בצחוק. זה נאמר בצחוק כי ככה קל לך יותר לספוג את המהלומה (זה "בצחוק" אז זה לא נורא צורם, נכון?). אבל זה לא בצחוק. זו אמונה שקיימת ברבדים הפנימיים והלא מודעים שמעדנת את עצמה כשהיא מבצבצת החוצה ואז אנחנו לא מתווכחים, לא מתקוממים. אני מציעה לך כרגע להתייחס ל"בצחוק" כאל משהו שמעיד על עמדה כללית בסיסית שלך כלפי עצמך. שגם הבצחוק יצלצל לך כצורם.

זה מ-א-ו-ד מחליש. גם אם זה בצחוק וגם אם זה באמת, זה מחליש אותך, פשוט וכמשמעו - רגשית, פיזית ואנרגטית. גם אם את לא מרגישה את זה קורה. לפני כמה שנים פגשתי מטפלת באייפק, שהראתה לי איך דיבור מחליש שלנו על עצמנו, או דיבור מחליש של מישהו אחר אלינו, ואפילו תנועת יד מבטלת - מיד מחלישה את כל המערכת שלנו. כל מי שיודע לעשות מבחן שריר יכול לעשות ניסוי ולראות. זה מדהים. עושים מבחן שריר במצב רגיל ויוצא "כן". אומרים לך מלה מחלישה מיד יוצא "לא" ורואים שנחלשת. מה שמדהים לגלות בניסוי כזה זה שאפילו אם מישהו עושה כלפייך תנועת יד מבטלת מאחורי הגב שלך מבלי שאת ראית אותה במו עינייך, האנרגיה שלך קלטה את ההחלשה ואת נחלשת. וזה אחרי אקט מחליש אחד. תחשבי על האפקט המצטבר של זה לאורך שנים. לכן, אם הכיוון הכללי שאת רוצה ללכת אליו הוא חיזוק והעצמה של עצמך, קחי בחשבון שכל פליטת פה כזאת "נרשמת" לך במערכת.

זאת התעללות עצמית. תארי לך לרגע שמישהו אחר היה מדבר אלייך על בסיס קבוע כמו שאת מדברת אל עצמך: "את חתיכת מטומטמת!". היית מאפשרת לו? לא! גם לא בצחוק. היית קוראת לזה התעללות רגשית, נכון? אם מישהו היה מדבר כך אל הילדים שלך (גם אם בצחוק) היית מזדעזעת, מתקוממת ועוצרת את זה בשנייה. אם היית שומעת ילדה תמה וזכה בת ארבע (אין לי מושג אפילו אם יש לך בנות ) אומרת לעצמה "את חתיכת מטומטמת" בכל פעם שהיא לא מצליחה לעשות משהו או טועה, את היית נחרדת. כולנו, כל מי שהדיכוי הפנימי תפס איזה חלק במערכת הפנימית שלו, מתעלל בעצמו בצורה רגשית כזו או אחרת, ולמד "להחליק" את זה כך שזה לא יצרום מדי. כדאי לקרוא לזה כך. כדאי להתחיל לשמוע את הצרימה הגדולה הזאת ולפתח לה רגישות, רגישות שבהדרגה תצליח להפחית מהמנהג.

בקיצור, בנוסף לתרגול של בשמת של תיקון און-ליין,
אני מציעה לך להיות נוכחת בזמן אמת למחירים. אם את מצליחה - תנסי כשאת נתקלת בפליטת פה כזאת להזכיר לעצמך את כל זה: זה לא באמת בצחוק, זה מחליש אותי, וזה סוג של התעללות רגשית.

תראי אם את מתחברת.

יצא לי כבר כמה פעמים למלמל לעצמי "מותר מותר מותר מותר מותר מותר מותר" ולדמיין אלפי חוטים מותרים ממני, ואת עצמי נוסקת לשמיים
מדהים!

דיבור מחליש של מישהו אחר אלינו, ואפילו תנועת יד מבטלת - מיד מחלישה את כל המערכת שלנו. [...]. מה שמדהים לגלות בניסוי כזה זה שאפילו אם מישהו עושה כלפייך תנועת יד מבטלת מאחורי הגב שלך מבלי שאת ראית אותה במו עינייך, האנרגיה שלך קלטה את ההחלשה ואת נחלשת. וזה אחרי אקט מחליש אחד. תחשבי על האפקט המצטבר של זה לאורך שנים
נכון.
אני בעצם כותבת על זה בדפים כמו סימני התעללות בזוגיות, מלים הורגות יומן קריאה ועוד. אבל הניסוח שלך, הנקודה שאת מאירה פה, מדהימה בדיוק שלה.

אני תוהה, מה עושים עם נוכחות של אנשים אחרים בחיינו, שמחלישים אותנו בצורה כזאת כל הזמן?
נגיד שאי אפשר לסלק אותם מהחיים?
האם יש אפשרות לשמור שהמערכת לא תיחלש מדיבור מחליש או מתנועת יד מבטלת או ממבט מזלזל וכן הלאה?

עירית_לוי

_אני תוהה, מה עושים עם נוכחות של אנשים אחרים בחיינו, שמחלישים אותנו בצורה כזאת כל הזמן?
נגיד שאי אפשר לסלק אותם מהחיים?
האם יש אפשרות לשמור שהמערכת לא תיחלש מדיבור מחליש או מתנועת יד מבטלת או ממבט מזלזל וכן הלאה?_

הייתי מפרידה בין מה אפשר לעשות לאחר מעשה לבין מה אפשר לעשות לפני מעשה.

לאחר מעשה –
יש כל מיני טריקים אנרגטיים פשוטים שיוצרים הגנה ומעטפת וחיזוק מיידי בעקבות סיטואציות מחלישות. רונית נשר, אם אני לא טועה, פירטה פעם כמה כאלה באחד הדפים.

אני אוהבת להשתמש בכלי שנקרא "רכיסה" שלמדתי לפני שנתיים בקורס תטא הילינג. את מדמיינת שיש לפני הגוף שלך רוכסן ענקי ועושה תנועה של רכיסה מלמטה כלפי מעלה. אפשר לעשות את זה ממש עם תנועת יד, ואם את ליד אנשים ואת רוצה להימנע מהתנועה, את יכולה רק לדמיין אותה. אפשר גם לעשות אותה עבור ילדים, במקומם, גם בתנועה וגם בדמיון. אפשר ללמד ילדים לעשות את התנועה עבור עצמם.

עבורי זה עובד טוב גם כי זה לוקח שבריר שניה, וגם כי יש לו תוקף חזק בעיני: כלומר ראיתי "בעיניים-שלי" עם מבחן שריר שהוא עובד.
(גם כאן, מי שיודע לעשות מבחן שריר יכול לעשות ניסוי עם הרכיסה. להגיד מילה מחלישה, לראות שיוצא "לא", לעשות רכיסה ולראות איך מיד נעשה התיקון ל"כן").

לפני מעשה –
באופן הרבה יותר כללי, יש כאן הזדמנות לבדוק משהו עמוק יותר, וזה לזהות פרצות לא מודעות ב"גדר" שלנו.

אפשר לבדוק האם יש בנו משהו שמאפשר את זה, שנותן לזה רשות. האם. לא בהכרח. לא תמיד. זו הזדמנות מבורכת לבדוק.
אפשר לבדוק האם משהו בגבולות שלנו פרוץ, ונותן רשות לאחרים לפלוש למרחב האישי שלנו. האם הם נדחפים לשיחה שלא הוזמנו אליה, מעירים הערה על משהו שבכלל לא ביקשנו מהם, זורקים עלינו אבחנות שכשלא נשאלו בכלל, שואלים שאלות פרטיות מדי, מנסים לשפר ולשנות אותנו כשבכלל לא ביקשנו עזרה, "מכניסים" לנו במעטה של עזרה ("אני אומרת את זה רק בשבילך, לטובתך") וכו'. שוב – האם. לא בהכרח. ברור שיש אנשים שלא מעניין אותם אם יש גבול או אין גבול והם פולשים או זורקים את הרעל שלהם על כל העולם בלי לעשות חשבון.
אפשר לבדוק האם באופן סמוי שיתפנו עם זה פעולה: הגבנו, הופעלנו, נעלבנו, יצרנו דיאלוג, גם אם לא מילולי. כלומר הגבנו תגובה שלא עוצרת את האקט, אלא דווקא בדרך סמויה כלשהי פותחת לו פתח להמשך.
אפשר לבדוק האם יכולנו לעצור את זה ונמנענו כי... (כי לא נעים, כי הוא יעלב, כי זה לא מנומס, כי מה אשנה אותו עכשיו, היא הוא אדם מבוגר, כי חייבים, כי ככה זה, כי ככה הוא, כי ככה הוא עם כולם, כי...).

אלה כולן אופציות ששווה לפעמים לעצור ולבדוק.
לכל אחד מאיתנו יש פרצות לא מודעות בגדר שלו, מעצם היותנו בני אדם, מעצם הצורך לשרוד רגשית. לא כי אנחנו לא-בסדר.
יש את המקומות שאנחנו מודעים אליהם ועוצרים אותם ולא מאפשרים אותם. ויש את אלו שנכון להיום הם עדיין לא מודעים.

ואם במקרה בעקבות אדם מחליש שכזה, ובעקבות שאילת השאלות האלה גילינו פירצה מסויימת בגדר שלנו שעד היום בכלל לא שמנו לב אליה, קיבלנו מתנה. יש לנו הזדמנות לחזק את עצמנו.
אפשר למשל להתחיל לשים לב לפירצה שוב ושוב עד שהיא תתאחה.

יש כל מיני טריקים אנרגטיים פשוטים שיוצרים הגנה ומעטפת וחיזוק מיידי בעקבות סיטואציות מחלישות. רונית נשר, אם אני לא טועה, פירטה פעם כמה כאלה באחד הדפים.
נשמח לרענון או למראה מקום בבקשה!

הרוכסן מדהים. <עשיתי סתם, בלי שום טריגר רק כי כתבת פה, ומשהו קרה

. קשה להסביר במילים.>

עירית_לוי

נשמח לרענון או למראה מקום בבקשה!
לא זוכרת באיזה דף זה היה. אולי מישהי?

אני משתמשת גם בלהכניס את עצמי בדמיון אל תוך כדור של אור, או אל תוך סימן המרכבה (מגן דוד תלת מימדי. נראה כך או אל תוך שניהם ביחד, כלומר מרכבה שעטופה בכדור של אור.
וזכורה לי מהסרט ה"בליפ" סצנה שבה הבחורה כותבת ממש על הגוף שלה מילים מחזקות. אולי את המילה 'אהבה'. לא זוכרת.

הרוכסן מדהים
נכון! איזה יופי.

פטנט ישן שלי הוא נשיפה החוצה - למשל, כשעוברים ברחוב ליד מישהו שנראה ממש שלילי ואני לא רוצה שיפנה או יתקרב אלי. צריך לזכור פיזית, לא לשאוף פנימה סיטואציות כאלה, אלא להוביל פנימה את הנשימה ממקום אחר (נגיד לדמיין שנושמים מאיזה צינור שמגיע ישירות מהשמיים, ממעלה הראש וכולי) ולנשוף החוצה לכיוון מי/מה שרוצים להימנע מההשפעה השלילית שלו.

תודה תודה על הדף החשוב והמרתק!

בלהכניס את עצמי בדמיון אל תוך כדור של אור, או אל תוך סימן המרכבה
לפני חודשים ספורים קניתי תליון מרכבה מכסף לשם כך, וכשאני זוכרת אני מקיפה את עצמי בסימן המרכבה (מציירת סביב עצמי מרכבה בדמיון, שמקיפה את כולי ואני בתוכה) לפני השינה, כשאני לא יכולה להיות עם התליון. זה עובד.

_נשמח לרענון או למראה מקום בבקשה!
לא זוכרת באיזה דף זה היה. אולי מישהי?_

לא יודעת אם לזה התכוונתן אבל יש בדף בעדינות בעדינות משהו על אנרגיות.

עירית_לוי

פטנט ישן שלי הוא נשיפה החוצה - למשל, כשעוברים ברחוב ליד מישהו שנראה ממש שלילי ואני לא רוצה שיפנה או יתקרב אלי. צריך לזכור פיזית, לא לשאוף פנימה סיטואציות כאלה, אלא להוביל פנימה את הנשימה ממקום אחר (נגיד לדמיין שנושמים מאיזה צינור שמגיע ישירות מהשמיים, ממעלה הראש וכולי) ולנשוף החוצה לכיוון מי/מה שרוצים להימנע מההשפעה השלילית שלו.
איזה יופי של דבר!
אימצתי לעצמי. תודה.
מה שיפה פה בעיני שיש פה לא סתם גירוש והרחקה של הדבר השלילי אלא ממש ריפוי שלו. הרי לשלוח לעבר מישהו אנרגיה שיורדת מהשמיים זה למעשה לשלוח לו אור או ריפוי.

לא יודעת אם לזה התכוונתן אבל יש בדף בעדינות בעדינות משהו על אנרגיות.
כן, לזה בדיוק התכוונתי. תודה!

_כרגע הרחקת מתוך חייך את הטריגר החיצוני של ההתעללות.
עכשיו המשימה שלך בעיני היא לשחרר מתוכך את המהות הפנימית הזאת שמאפשרת את ההתעללות.
כי כל עוד היא קיימת בתוכך, היא מאפשרת סביבך מציאות שיש בה התעללות._
עד כמה לדעתך אפשר לעשות תהליך כזה בלי להרחיק את הטריגר החיצוני?

(אמא שלי ביקרה פה אתמול וכמעט לא איבדתי שום אנרגיות. כל הכבוד לי. טוב, האמת, היא היתה במצב רוח טוב, מאוד מרוצה ממשהו, משהו ממש נדיר נדיר נדיר, אז בעיקר - לא היו הרבה "טריגרים חיצוניים" P-: ).
(כן, שמתי לב למשחק הסיבובי. נתתי לעצמי מחמאה ופירגון ואז ביטלתי את רוב ערכם (-; ).

מהדף של בעדינות בעדינות - עיבוד שלה לפטנטים שנתנה רונית נשר בדף אחר (בסוף עוד נגיע למקור (-:):

_1- פטנט ה"קיר זכוכית". לדמיין ( רק מול אותם אנשים) שיש קיר זכוכית זמני שמפריד ביני לבין אנשים שמכבידים עלי. רק זמני. עד שמתחזקים.

2- להקיף את עצמי באור, ממש כמו כיפה של אור, ואפילו "לרכוס" את עצמי ( בדימיון, כמו ברוכסן).

3- טורמלין שחורה - הקריסטל השחור הכי מואר שיש. מאד משפיע ומגן מפני שליליות ( גם עצמית וגם של אחרים).
אח"כ אפשר גם לצרף סיטרין צהובה.

4- תירגול מנטלי: תודות בלב. ברגע שאני מרגישה שיש סביבי או בתוכי אנרגיה מעכבת, קשה, כבדה: להתחיל להודות על מה שיש: תודה על הרגליים שלי הבריאות, תודה על האוויר שאני נושמת... הכי בסיסי שיש.
אנרגיה של תודה מעיפה כל אנרגיה כבדה.

5- תירגול של גבולות ותירגול פסיכולוגי : להגיד בבירור (אך בצורה עדינה ולא פוגעת) לאלו שמכבידים עלי : הי, בלי אנרגיות של כובד עכשיו. זה יותר מדי בשבילי! אתם רוצים להתיז קצת כבדות, לכו למישהו אחר. אם מאד אתגעגע לכבדות, אקרא לכם...
ואם קשה להגיד, לבקש מבן הזוג שיגיד עבורי.

6- יש עוד "כישופים" אנרגטיים, במידה וכל מה שלמעלה לא עובד:
לעשות אמבטיה, במידת האפשר, ולתעטןף את עצמי בעטיפת משחה של מלח ודבש ( כן, כן, משחה שעשויה ממלח ודבש).
ממש למרוח על כל הגוף, להשאר כמה דקות, לדמיין איך שזה הופך את העור האנרגטי שלי ואת הגבולות שלי, למוגנים יותר.

7- לרשום על הגוף שלי ( ממש על הגוף, על הירכיים, על הבטן) : הגנה. ביטחון. אני מוגנת ובטוחה. אני מוקפת אור.

8- והקסם הכי חשוב: א-ה-ב-ה. להזכיר לעצמי כל הזמן מה אני אוהבת, ושאני אהובה. כל הזמן. אני אהובה, אני אהובה, אני אהובה.

עוד תרגיל שלמדתי בשיטת אלבאום:
לדמיין שיש לי חליפה ורודה, ורוד בזוקה (אני לא זוכרת אם הורוד בזוקה היה בתרגיל המקורי או שזה הצבע שאני בחרתי).
החליפה עוטפת את כולי בדיוק בדיוק, כמו בגד צלילה. אני מנפחת את החליפה הזו, עד שאני מרגישה מוגנת מהעולם שבחוץ. אני קובעת כמה אני צריכה לנפח כדי להרגיש מוגנת._

מקווה שזה בסדר שהעתקתי.

אופס, הפלוני אלמונית המעתיקנית זאת אני.

מקווה שזה בסדר שהעתקתי
מצויין. כן ירבה.
זה צריך להופיע בתור מרגיעון P-:

ואם קשה להגיד, לבקש מבן הזוג שיגיד עבורי
קדם ההנחה במשפט הזה מצחיקה אותי כל פעם מחדש.
(אולי השתמשתי בשם התואר הלא נכון P-: )

אז אולי תפתחו דף שיטות להגנה אנרגטית או משהו כזה ותעתיקו לשם את כל העצות לשעת הצורך.
(אחרת, מי יזכור עוד שנתיים איפה לחפש...

)

בטח גם בדף על עין הרע יש שיטות. (אין לי חשק לחפש עכשיו)

לפני כמה שנים פגשתי מטפלת באייפק, שהראתה לי איך דיבור מחליש שלנו על עצמנו, או דיבור מחליש של מישהו אחר אלינו, ואפילו תנועת יד מבטלת - מיד מחלישה את כל המערכת שלנו. כל מי שיודע לעשות מבחן שריר יכול לעשות ניסוי ולראות. זה מדהים. עושים מבחן שריר במצב רגיל ויוצא "כן". אומרים לך מלה מחלישה מיד יוצא "לא" ורואים שנחלשת. מה שמדהים לגלות בניסוי כזה זה שאפילו אם מישהו עושה כלפייך תנועת יד מבטלת מאחורי הגב שלך מבלי שאת ראית אותה במו עינייך, האנרגיה שלך קלטה את ההחלשה ואת נחלשת. וזה אחרי אקט מחליש אחד. תחשבי על האפקט המצטבר של זה לאורך שנים. לכן, אם הכיוון הכללי שאת רוצה ללכת אליו הוא חיזוק והעצמה של עצמך, קחי בחשבון שכל פליטת פה כזאת "נרשמת" לך במערכת.

משהו שכתבתי על זה עכשיו ביומן שלי:

ממה שעירית כתבה אפשר ללמוד גם איך משפיע עלינו יחס של אחרים, וגם איך משפיע עלינו יחס של עצמנו.

אבל *מה שאני לקחתי במיוחד ממה שהיא אמרה -
להבין איך היחס שלי משפיע על אחרים*.

כי אם יש נגיד מישהו שנוהג לא כמו שהייתי רוצה, ואני מדברת עליו לא יפה, או אפילו עושה עליו תנועה מבטלת או אפילו רק 'מגלגלת עיניים' -
אז יכול להיות שבזה אני מחלישה אותו.

כלומר, אני רוצה שהוא ישתנה לטובה, אבל יכול להיות שביחס הביקורתי/המזלזל שלי אני משיגה דווקא את ההפך מהמטרה שלי: במקום לעזור לו להשתנות לטובה, אני דווקא מחלישה את היכולת שלו להשתנות.

כי אני חושבת עליו דברים שליליים.
כי אני לא מספיק רואה את הטוב שבו.
את החוזק שבו.
כי אני לא מאמינה בו.

אז אולי כשמשהו קשה לי עם מישהו, כדאי דווקא לחשוב עליו יותר ויותר דברים טובים.

תודה, אהבת עולם, שניסחת את הדברים. זה גם הכיוון שאני חשבתי עליו (בתור המחלישה שמשתדלת להשתנות. טוב, בשביל לא להחליש את עצמי אני אוסיף שלמען האמת אני גם יודעת מאוד לחזק ולעודד במלים טובות).

תודה, אהבת עולם,
זה מזכיר את:
8- והקסם הכי חשוב: א-ה-ב-ה. להזכיר לעצמי כל הזמן ש אני אוהבת, ושאני אהובה. כל הזמן.
וזה מעביר את האחריות אלי, על תרומתי ליצירת מציאות,

עירית_לוי

בשמת א,

_מהיום, לא להציע למחוק משהו שאת אמרת וביטאת
המממ. גם אני עושה את זה כשאני כותבת בדפים של "אחרים" ומרגישה שאולי נדחפתי מדי.
את אומרת שזה רע?_
זה לא רע באופן גורף.
בעיני זה תלוי הקשר ותלוי האנרגיה שקיימת ברקע, האנרגיה שממנה נובעת השאלה.

יש הבדל בין - להכנס לדף שבו מישהי מבקשת עצה, לכתוב לה עצה שאת יודעת שעלולה לעורר בה התנגדות או קושי, ומתוך רצון להתחשב ולתת לה חופש לקבל או לדחות את מה שאת מציעה, את משאירה לה פתח למחוק,
לבין להכנס לדף שבו מתנהלת שיחה (נכון, בלוג אישי של מישהי ולכן אם לא מתאים אפשר להעתיק למקום אחר), לבקש עזרה, ולהציע למחוק את הבקשה.
זה ההבדל בין למחוק עצה שלך למישהו אחר לבין למחוק בקשה שלך לעזרה.
אולי טעיתי כאן, לא בטוחה, קצת קשה באינטרנט (אז אני מסייגת אם פירשתי אותך לא נכון, 'אמא'

).
בכל אופן - התחושה שהיתה לי היא שההצעה של 'אמא' עלתה ממקום שמיישר קו בלי לשים לב, ומתוך הרגל, עם דיכוי. ומחיקת בקשה לעזרה התפרשה לי כהסכמה להשתקה ודיכוי של הבקשה.

עד כמה לדעתך אפשר לעשות תהליך כזה בלי להרחיק את הטריגר החיצוני?
כמובן שאפשר!
זה עניין של מאזן.
להתרחקות יש מחיר גבוה, והיא רצויה בעיני כאשר:

היא עולה באופן אינטואיטיבי אצל האדם שהחליט להתרחק. "לא מסוגל יותר", "לא מסכים יותר". זה סימן בעיני שנכון לרגע זה זה הכי "נכון" עבורו.
כאשר ההתרחקות עצמה מהווה אקט של הצבת גבולות חדשים: "אני לא מסכימה לספוג ממך יותר את מה שעד היום כן הסכמתי". זה מסמל התחזקות: "אני מספיק חזקה כדי להיות מסוגלת להכיל את הכעס שלך על זה שאני לא באה, ואת יתר ההשלכות", ויש רגע שבו חשוב וכדאי לתת תוקף וביטוי במציאות להתחזקות הזאת.
כאשר יש תחושה שהמחיר של השהייה בחברת האדם המחליש הוא מחיר גבוה מדי מזה שאת מעוניינת לשלם לעומת מחיר ההתרחקות.
כאשר השהייה בחברתו הופכת אותך לחסרת יכולת ומסוגלות לעשות צעדים קדימה לכיוון התחזקות. כאשר תהליך ההתחזקות לחלוטין אינו מתאפשר בחברתו. כאמור, עד כמה הטריגר מפעיל "לוקח" אותך.

_(אמא שלי ביקרה פה אתמול וכמעט לא איבדתי שום אנרגיות. כל הכבוד לי. טוב, האמת, היא היתה במצב רוח טוב, מאוד מרוצה ממשהו, משהו ממש נדיר נדיר נדיר, אז בעיקר - לא היו הרבה "טריגרים חיצוניים" ).
(כן, שמתי לב למשחק הסיבובי. נתתי לעצמי מחמאה ופירגון ואז ביטלתי את רוב ערכם )._
יש לי הצעה.
תתחילי לשים לב למצב ה"גדר" שלך לא כשאת איתה, דווקא כשאת מול אנשים אחרים,
במפגש פנים אל פנים, בטלפון, בתכתובת בדוא"ל, באינטרנט.
זה סוג של תרגול שיכול מאוד לחזק אותך כי הוא לא נעשה בחברתה, ואת יכולה להיות יותר פנויה ללמוד ולזהות ופחות עסוקה במגננה: "מאיפה יגיע הזבנג הבא, ואיך אני לא מאבדת פה אנרגיה עכשיו".

ההנחה שלי היא שאם מולה משהו בגדר שלך פרוץ ומאפשר, אז את תצליחי לגלות ולזהות את זה גם מול אנשים אחרים. אם זה קיים זה קיים.
ואת הרי כבר עשית דרך ארוכה. הרעיון עכשיו הוא לזהות את הצרימות הקטנות והדקויות שנסתרות מהעין.
את יכולה להחליט שהתרגול יהיה מול אנשים אחרים, ומדי פעם, מולה, תוכלי לבדוק איפה את ומה שלום הגדר שלך. האינטראקציות איתה יהוו אינדיקציה למידת ההתקדמות שלך.

תראי אם מתאים לך.

(עוברת אורח, להישאר כאן עם השיחה הזאת או לעבור לדף חדש? מה מרגיש לך?)
מותר לך לבקש להעביר. זה הכי בסדר.

<אני אבוא לקרוא גם אם יישאר פה וגם אם יעבור, שיהיה ברור:-)>

עירית, תוכלי קצת להרחיב יותר על ה"גדר"? לא לגמרי ברור לי.

(עד שעוברת תגיב, אני רוצה להגיד שהכל נראה לי קשור לאותו דיון, כולנו פנים של אותו "גוף"...).

וזו גם הגמילה ממה שעובר על רובנו - ההתמכרות לאהבה שבאה מבחוץ, התמכרות לחיזוקים במבחוץ, להערכה, לקבלה ולאישור מתמיד מהסובבים אותנו. התמכרות שאף פעם לא יודעת שובע ולא באמת מעצימה או תורמת ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו בעצמנו
הייתי חייבת לחזור ולמצוא את הקטע הזה שוב. מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה הוא נשאר איתי כל הזמן.
האם ייתכן שאפשר להיגמל מההתמכרות לאהבה מבחוץ?!
אני בטוחה שכן רק שהדרך לשם נראית לי מההההההההההה זה רחוקה.
ואני קולטת שזה דורש עבודה יומיומית, שינוי רציני בתפיסה שלנו את עצמינו.
אז אמנם אני כבר "יודעת" את הדברים האילו אבל כל כמה זמן מישהו חדש מגיע ומציב את הדברים בפני בצורה כל כך ממוקדת וברורה וזה מאד מקל על העבודה שיש לעשות. כשהמטרה ברורה הרבה יותר קל לעשות צעדים בכיוון.
אז רציתי להגיד תודה ספציפית על הקטע הזה שעוזר לי בימים האחרונים להבין יותר בבירור איפה אני עומדת ומה אני יכולה לעשות כדי לחולל את השינוי שהייתי רוצה בתוכי.

עירית_לוי

עירית, תוכלי קצת להרחיב יותר על ה"גדר"? לא לגמרי ברור לי.
הגדר היא הגבול שלך, המסננת.
היא חלק ממערך ההוויה שלך.
היא לא אטומה כי את באינטראקציה ויחסי גומלין עם העולם, וטוב שכך.
אנשים מסתכלים על המסננת שלך ויודעים היכן הם יכולים להיכנס והיכן לא. היכן מותר ורצוי והיכן אין רשות.

למשל - חיבוק.
המסננת שלך תקבל באהבה חיבוק מהבת שלך, אבל לא תאפשר לקבל חיבוק מאדם זר שהולך מולך ברחוב. היא מזהה מה נכון לך ומה לא.
אדם שיש אי דיוק במסננת שלו עשוי להשתהות, לאפשר את החיבוק הלא רצוי, ורק מאוחר יותר לתהות מדוע הוא לא עצר אותו.

למשל - גילוי של אכפתיות.
זה כבר יותר חמקמק.
המסננת שלך תקבל באהבה גילוי של אכפתיות מצד אחותך כשתשתפי אותה מיוזמתך בקושי שנתקלת בו.
האם המסננת תדע לעצור מכרה שיושבת איתך במפגש חברתי כלשהו, בו מתקיימת שיחה ערה, ושתציע לך ב"אכפתיות" "להסתכל פנימה ולבדוק למה דווקא בחרת דווקא את הבחירה הזאת בחיים שלך?"
לך לא מתאים לבדוק. את בכל לא יזמת את הרצון לבדוק. אותך זה בכלל לא מטריד.
תארי לך שזה קורה, ואת, בגלל שאת גם אדם מנומס וגם אדם שמחשיב את עצמו לאדם מודע שכן אוהב לבדוק, שרוצה לקחת אחריות על עצמו, כן תיכנסי לשיחה.
אבל מה זה עניינה של המכרה? היא ביקשה רשות? את ביקשת לנהל איתה את השיחה הזאת? את נענית ל"אכפתיות" שלה למרות שאם היית עוצרת ובודקת היית מגלה שזה לא באמת נכון לך כי זה לא באמת תרם לך וכי נותרת עם חוויה שפלשו לך למרחב הפנימי.
והנה, סינון לא מדויק של המסננת. משהו שלא נכון לך קיבל רשות להיכנס.

מדובר בדקויות. בניואנסים.
כי את כן אדם עם גבולות.
תבדקי היכן אנשים "עושים" לך, אומרים לך, דברים שאת לא באמת מעוניינת בהם. תבדקי האם יש דברים כאלה שחוזרים על עצמם כתבנית מדי פעם.
הנחת הבסיס שלי כאן היא, שאם מישהו עשה לי משהו זה כי נכון לאותו הרגע עדיין אפשרתי אותו, כי נתתי לו רשות. בייחוד אם זה חוזר על עצמו.
או בדימוי קצת בוטה וקיצוני יותר - אבל שממחיש את זה טוב

- אי אפשר לדרוך עלי אם אני לא נשכבת על הרצפה.

סוג אחר של פרצות בגדר, הם כל אותם אירועים בהם משהו שמישהו עשה או אמר "נגע" בך איכשהו. פגע, העליב, הקפיץ, הפעיל.
ומעצם כך הוא הצליח לפלוש. כי את עצמך לא היית שם כדי לעצור. כי "נלקחת".
הדבר המסויים חדר את המסננות שלך כי מול האקט הספציפי הזה את עוברת למצב אוטומטי, את כבר לא נוכחת במצב המדוייק והמאוזן שלך, ואת מגיבה לא כמו שהיית רוצה להגיב.
אז את נסחפת לשיחה שלא באמת רצית לקיים, ומגלה את עצמך בתוך שיחה שאת לא רוצה להיות בה. חוטפת על הראש, כועסת, מתגוננת. אופס. מישהו הצליח לחצות את הגדר.

האם זה המחיש מספיק?
אם לא, תגידי.
זה יכול להיות חמקמק.

האם ייתכן שאפשר להיגמל מההתמכרות לאהבה מבחוץ?!
אני חושבת שכל עוד אנחנו בני אדם, מעצם היותנו בני אדם, יש לנו צורך להיות אהובים על ידי אנשים אחרים - לקבל אהבה מבחוץ, מהסובבים אותנו,
בדיוק כמו שיש לנו צורך לאכול, לשתות, לנשום, ולחוש שאנחנו משמעותיים פה בעולם הזה.

השאלה שכדאי לשאול היא האם מדובר בצורך רגיל ואנושי או בהזדקקות חסרת מעצורים?
האם אני צריכה לחוש עכשיו אהבה ממי שמולי כמו אדם רעב במידה סבירה שרוצה לאכול כי הגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים,
או כמו אדם מטורף מרעב שלא אכל כבר שבוע ומרגיש שאם הוא לא יאכל עכשיו הוא ימות? אחד כזה שימכור את נשמתו ואת אמא שלו בשביל פרוסת לחם.
או בהקבלה – שישקיע הרבה אנרגיות ב-לקבל חיזוקים, שיסכים לבטל את עצמו, לרַצות, להיות לא-נאמן לעצמו וכדומה.

את הצורך לא צריך ואי אפשר לבטל. את ההזדקקות אפשר בהחלט לעדן, להפחית ואף ממש להיגמל ממנה.

עדינה, בהצלחה

.
רוצה להציע לך לנסות ולחפש גם את כל המקומות בהם את לא שבויה בהתמכרות. בהם את כן נוכחת לאהבה שלך לעצמך, כן נאמנה לעצמך, כן עומדת על שלך למרות שלא נעים.
זה יחזק אותך: זה ייתן תוקף לחוסן שכבר קיים בתוכך, ויאפשר לך להרחיב ביתר קלות את החלק שכבר לא מכור.

.
בהקשר של "סדנת מותר",
רציתי להציע לכל מי שמתרגלת את מתן הרשות,
לקרוא משהו שכתבתי לגבי זה בדף אחר ומחדד את אופן התרגול.
שיחה קצרה שמתחילה כאן: מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות (2010-02-21T14:08:20)

_זה בסדר גמור להרגיש ככה. איך אפשר לחוות אהבה כלפי מישהו שגרם וגורם לך כל כך לא לאהוב את עצמך?
האם את יכולה להביט על עצמך בחמלה (לא ברחמים, בחמלה) ולראות שאת לא אשמה בדפוסים האלה?_

אני חושבת שיש משהו נורא מכשיל בציפיה לאהוב את עצמך. עוד אחת משורה בלתי אפשרית של דרישות אמריקאיות/ הולייודיות מהאישה המושלמת: רזה, אמא מושלמת ובעלת קריירה, ו - אוהבת את עצמה!

וזה בעיה, כי לכולנו יש את הפינות המכוערות האלו שאנחנו ממש לא אוהבים. ואז יש שתי אפשריות:

להחליט ולשכנע את עצמי שבעצם המתדלדל בבטן, או זיכרונות הילדות, או ההורים, או זה שאנחנו לא הורים נפלאים כמו שחשבנו, בעצם זה יפה והיתה לנו ילדות נהדרת וזה נורא מגניב לקטר על הילדים.
להחליט ולשכנע את עצמי שאמנם זה מכוער, אבל אני אוהבת את עצמי כמו שאני ולכן אני אוהבת גם את הגועל נפש הזה.

אה, וגם 3. לפתח נקודה עיוורת ופשוט לא לראות.
בכל מקרה, משהו צריך להדחיק, או לרמות את עצמנו במשהו.

נזכרת בסרט עגבניות ירוקות מטוגנות, בסצנה של חוג של חינוך מיני לנשים. המרצה בחוג (רזה וחטובה) נוזפת בבנות הדרום שהן לא מכירות את עצמן ונותנת שיעורי בית: להסתכל על הוגינה ולראות כמה נהדר הם נראות. ואז יש את התמונה של קטי בייטס עומדת עם ראי ביד והבעה מפקפקת על הפנים...

התפיסה המזרחית של חמלה הרבה יותר אנושית בעיני.
יש בי נקודות חלשות ומכוערות ומגעילות, ואני לא חייבת לאהוב אותן, ואני לא חייבת להכחיש אותן, ואני לא חייבת לשנוא את עצמי על זה שאני לא מצליחה לאהוב את עצמי.
במקום זה, אני לומדת לחמול עליהן ולחמול על עצמי.
ואולי פעם אני גם אוהב אותן, אבל זה יותר תוצאת לוואי מאשר מטרה.

_האם זה המחיש מספיק?
אם לא, תגידי.
זה יכול להיות חמקמק._
מאוד ממחיש.
זה אכן חמקמק.
אני מרגישה שהגבולות לא תמיד ברורים לי, ומה לעשות לא תמיד ברור לי.
הבאת דוגמא שבה אני מיוזמתי משתפת בקושי את אחותי, והיא מגיבה באיכפתיות. אני תוהה איפה הפירצה בגדר ואיך לסתום אותה כשבמקום להגיב באיכפתיות כפי שציפיתי, היא מגיבה בביקורתיות (למשל מאשימה אותי שהקושי נוצר באשמתי ומטיפה לי מוסר).
בדוגמא אחרת שלך (אוהו איזו דוגמא חזקה... ) איזו מכרה מתנהגת ב"איכפתיות" מדומה.
גם פה אני תוהה: איך אני עוצרת את זה?
נקודת תורפה אחת שלי (שאולי משותפת לי ולעוד כמה פה) היא שנורא חשוב לי להיות "נחמדה". לא במרכאות. חשוב לי להיות מנומסת, חביבה, ולא לעורר אנטגוניזם. אני רוצה להתייחס לאחרים כמו שאני רוצה שיתייחסו אלי. בחביבות. אבל אז האחרים לפעמים מתייחסים אלי לא בחביבות אלא בחוצפה, בפולשנות, בתוקפנות, כי החביבות שלי מתפרשת כמתן זכות לרמוס אותי.
ואז אני צריכה לצאת מאיזור הנוחות שלי, וכדי לעצור אותם - להיות לא נחמדה.
אני לא תמיד יודעת איך לעשות את זה. אני מרגישה שאין לי בכלל דגם. אין לי נוהל. לא יודעת מה עושים אז. אני מקבלת שיתוק או מאבדת את עצמי לתגובתיות האוטומטית (זאת שמאבדת את כל האנרגיה שלה במאמץ להישאר נחמדה).

כשאנשים ניסו לשלוח יד לתינוקת שלי במנשא - הם קיבלו קשה מאוד את התגובה שלי. הצבתי גבול ולא הייתי נחמדה. כלומר, ראיתי את הפולשנות החוצפנית שלהם וחשפתי אותה בכך שלא איפשרתי אותה על חשבון הילדה בשום מחיר. אף שהייתי מנומסת ועצרתי אותם בחיוך, הם הגיבו מאוד בתוקפנות וכאילו אני תקפתי אותם (בעוד שבאמת, הם פלשו למרחב הפרטי והגופני האינטימי שלי ושל התינוקת שלי, ללא רשות).
זה לא עצר אותי - אבל גם כן גזל ממני אנרגיות, להיות מותקפת פעמיים כאשר אני רק מגינה על עצמי.
בטח ניצן אמ תגיד, שזו התרבות הישראלית, שאופיינית לה התוקפנות המתמדת, והתגובה ההפוכה כאשר התוקפנות שלהם נתקלת בגדר (במקום לסגת בשקט, או אפילו להתנצל על תוקפנותם - הם מגיבים על הגדר כאילו היא התקפה).
יצאתי מובנת?

יוצא שהתרבות כאילו מחנכת אותי, שיש מחיר מאוד יקר לגדר.
האינטגריטי שלי נשארת, אבל הזעם שלי מול הרשעות הכפולה, מול העוול, רק גדל.
לא פעם אני ממש מרגישה את עצמי "יושבת על הגדר" ובוחרת בכוונה באופציה להיות מרצה ונחמדה ובמלים אחרות קורבן - רק בשביל לא להיות מותקפת פעם שנייה. זה לפעמים מרגיש לי כמו קנה הסוף המתכופף במקום להיות אלון שיישבר.

וכדי לעצור אותם - להיות לא נחמדה
הצבתי גבול ולא הייתי נחמדה.
את חושבת שהדרך היחידה להציב גבול ברור זה לוותר על הנחמדות שלך?
ממה שכתבת נראה לי כאילו שזה מה שאת מאמינה לו, ואני תוהה אם זה נכון?
או שמה שאת אומרת הוא שאת חושבת שיש דרך אבל לא מכירה אותה?

זה לפעמים מרגיש לי כמו קנה הסוף המתכופף במקום להיות אלון שיישבר.
אני לא מסכימה שקנה הסוף הוא קורבן. ממש לא.

בטח ניצן אמ תגיד, שזו התרבות הישראלית, שאופיינית לה התוקפנות המתמדת, והתגובה ההפוכה כאשר התוקפנות שלהם נתקלת בגדר (במקום לסגת בשקט, או אפילו להתנצל על תוקפנותם - הם מגיבים על הגדר כאילו היא התקפה).
לצערי אני נאלצת להסכים עם ניצן.

הבעיה, שאם רוצים להציב גבול - אבל לא יודעים להציב גבול בצורה אסרטיבית (למשל, כי מפחדים להיראות 'לא נחמדים') - מה שקורה זה, שבמקרה כזה מציבים את הגבול בצורה לא טבעית, מלאכותית -

ודווקא בגלל שזו הצבת גבול מלאכותית, אז במקום לצאת איכשהו 'זורמת' ונעימה - היא יוצאת חורקת, מגושמת - ולכן מתפרשת כתוקפנית על ידי הצד השני.

ואז הוא תוקף חזרה*

השורה התחתונה מזה: שדווקא מרוב שמנסים לא להרוס את ה'נחמדות' - יוצא ההפך.

_בטח ניצן אמ תגיד, שזו התרבות הישראלית, שאופיינית לה התוקפנות המתמדת, והתגובה ההפוכה כאשר התוקפנות שלהם נתקלת בגדר (במקום לסגת בשקט, או אפילו להתנצל על תוקפנותם - הם מגיבים על הגדר כאילו היא התקפה).
לצערי אני נאלצת להסכים עם ניצן._
בכלל לא אמרתי כלום

אבל מה אכפת לי שמסכימים איתי?

רציתי לציין משהו קטן, שבשלב הבא, של זה שמזהים את כל ההתנהגויות שעשו לנו, אכלו לנו ושתו לנו, ומביטים על עצמנו בחמלה ומחבקים את הילד הפנימי וכל זה? אז בשלב הבא צריך להכיר בזה שזה חלק מאיתנו, ושזה לא משהו זר וחיצוני לנו, זה אנחנו וזה מה שאנחנו נהיינו ממה שקרה לנו.
וזה שלב קריטי, כי זה השלב של נקיטת האחריות. חמלה זה חשוב וחיוני לתהליך, אבל שום תהליך לא יתקדם אם נעביר את האחריות למישהו אחר או נצפה להנחות בגלל שזו לא אשמתנו בעצם. מרגע שעברנו את ההכרה וההבנה שזה נעשה לנו וזה חלק מאיתנו, אין אף אחד אחר שיכול לשנות עבורנו או לעשות עבורנו דבר מלבד אנחנו עצמנו.
<עבודה עצמית 201>

_וזו גם הגמילה ממה שעובר על רובנו - ההתמכרות לאהבה שבאה מבחוץ, התמכרות לחיזוקים במבחוץ, להערכה, לקבלה ולאישור מתמיד מהסובבים אותנו. התמכרות שאף פעם לא יודעת שובע ולא באמת מעצימה או תורמת ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו בעצמנו
הייתי חייבת לחזור ולמצוא את הקטע הזה שוב. מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה הוא נשאר איתי כל הזמן.
האם ייתכן שאפשר להיגמל מההתמכרות לאהבה מבחוץ?!_

אפשר להעלות נושא נוסף, בתוך הדף הכל-כך-מלא-נושאים-חשובים הזה?

(מחליטה שאפשר...) אולי ההתמכרות לאהבה שבאה מבחוץ היא כמו ההתמכרות לחמצן? לאוכל? כלומר, היא מה שאנחנו אמורים לקבל מטבע בריאתנו, מצפים לו בהתאם לתכנות הביולוגי (או הרוחני המוּלד) שלנו, ומכיוון שנסיבות חיינו מונעות אותו מאיתנו - מסתדרים איכשהו בלי אבל חווים כל חיינו כמיהה וכאב טבעיים לחלוטין, למשהו שהוא זכותנו מלידה?

זה מה שאני חושבת.
וככה אני מתיחסת לצורך ב אהבה שבאה מבחוץ, הערכה, קבלה ואישור : גם אם לא זכינו לחיות בסביבה שנותנת את הדברים האלה, ומצאנו סידורים אחרים במקומם - אלה לא חומרים זרים שמתמכרים להם. אלה אבות מזון נחוצים לקיומנו, שבאופן טבעי לא אמור להיות בודד ומבודד.

ההתמכרות לחמצן? לאוכל?
לאוכל ולחמצן אנחנו לא מכורים.
אנחנו יכולים להתמכר לחומרים שבאים איתם (כמו קפאין, סוכר, ניקוטין ועוד,) אבל למזון ולחמצן אנחנו לא מכורים.

חווים כל חיינו כמיהה וכאב טבעיים לחלוטין, למשהו שהוא זכותנו מלידה?
אין לנו כל דרך לדעת (אלא מעדויות של מי שלא יודע על מה אנחנו מדברות) איך מרגיש מישהו שקיבל את ה"זכות" הזאת כדבר מובן מאליו.

טוב, שוב יצא לי טלגרפי. מתנצלת.

בדיוק השבוע היתה לי שיחה עם מישהו שניסה סמים באמת ממכרים... זה נשמע אחרת לגמרי מאשר להיות רעב. להיות רעב זו לא התמכרות, להיות רעב ללחם, כן.

ולגבי הזכות והרעב הרגשי, כתבתי על זה פעם ב{{}}אמא שאוהבת יותר, איפשהו למטה.
_{<זו תחושה כזו, שאם כבר כתבתי את זה פה, אז כבר הודעתי את זה לעולם ולא צריך להסביר את זה שוב לא כציפיה שכולם יקראו, יותר מין "לא דיברנו על זה?" בקטע אינטימי כזה. מקווה שברור.>}

פה: אמא שאוהבת יותר (2008-01-19T09:14:57)

לאוכל ולחמצן אנחנו לא מכורים.
כן, נו, זה מה שהתכוונתי: להבדיל בין צורך טבעי לבין התמכרות.
אני חושבת שאהבה וקבלה ע"י אחרים הם צורך טבעי כמו חמצן ואוכל, ולא התמכרות.

אהבה וקבלה ע"י אחרים הם צורך טבעי כמו חמצן ואוכל
אה. את זה יכול לדעת רק מי שיכול להרגיש בצורך הזה, ואם יש לו את היכולת, אז לזהות אם הצורך נקי ובריא או תלותי ו.. ובכן.. דפוק. כי לא ניתן להשוות לאחרים על פי עדויותיהם וכי כמו לרעוב ללחם, כשמכורים, קשה להבחין בין רעב אמיתי ובין קריז.. אני טוענת שמאחר שכל מערכת ההתייחסות היא אך סובייקטיבית, ואין לאף אחד מאיתנו שום דרך לדעת איך הוא היה מרגיש אילו היה מגודל באופן טבעי הארדקור באמת, כי כל החיווטים שלו במוח מראש תוכנתו אחרת, אז הטענה לא יכולה באמת להבחן, ולכן לא רלבנטית (סליחה

). או אז אנחנו נשארים רק עם העיסוק שלנו בתחושות שמקננות בנו שמשהו אכן לא בסדר, ועם זה עובדים.

אז הטענה לא יכולה באמת להבחן, ולכן לא רלבנטית
אני חושבת שהיא רלבנטית למטרות חמלה, קבלה עצמית וקבלה של אחרים.
בכל אופן, לי היא עוזרת.

או שמה שאת אומרת הוא שאת חושבת שיש דרך אבל לא מכירה אותה?
מורכב:

אני חושבת שיש דרך אבל אני לא מכירה אותה.

אין לי דגם, אין לי מודל.

לפעמים אני מגיבה במה שאני מרגישה בבירור שהוא הדרך - לא מתנחמדת אבל גם לא תוקפנית. עניינית, בחיוך, אבל עוצרת. ואז מה שקורה הוא לעתים קרובות שאני נתפסת כתוקפנית (אף שא. לא הייתי תוקפנית, וב. הם היו תוקפנים), אז שוב - אני תוהה מה לעשות. האם בכלל יש דרך כזאת, או שיש סיטואציות שבהן מי שמולי הוא באמת, פשוט תוקפן, ויש לי רק ברירה, לאפשר לדרוך עלי או לא לאפשר לדרוך עלי (אבל מה שלא יהיה, מי שמולי יגיב בתוקפנות, אני לא אוכל למנוע תוקפנות כלפי, רק על מה אני אחטוף אותה).

_זה לפעמים מרגיש לי כמו קנה הסוף המתכופף במקום להיות אלון שיישבר.
אני לא מסכימה שקנה הסוף הוא קורבן. ממש לא_
התכוונתי שכאשר אני בוחרת באופן מודע להיות "נחמדה" ולאפשר פגיעה במקום אחד, אני מרגישה שאני "קנה סוף" שמתכופף בסערה, לא מרגישה שאני קורבן.
כי אם אעמוד כמו אלון ולא אאפשר את הפגיעה במקום הזה, אני אשבר מהפגיעה שתבוא אחרי זה, במקום אחר.

_כן, נו, זה מה שהתכוונתי: להבדיל בין צורך טבעי לבין התמכרות.
אני חושבת שאהבה וקבלה ע"י אחרים הם צורך טבעי כמו חמצן ואוכל, ולא התמכרות._
עירית לוי כבר ענתה על זה למעלה והיא כותבת:

(יצא ציטוט ארוך אבל שווה שזה יופיע עוד פעם!!!!)
_האם ייתכן שאפשר להיגמל מההתמכרות לאהבה מבחוץ?!
אני חושבת שכל עוד אנחנו בני אדם, מעצם היותנו בני אדם, יש לנו צורך להיות אהובים על ידי אנשים אחרים - לקבל אהבה מבחוץ, מהסובבים אותנו,
בדיוק כמו שיש לנו צורך לאכול, לשתות, לנשום, ולחוש שאנחנו משמעותיים פה בעולם הזה.
השאלה שכדאי לשאול היא האם מדובר בצורך רגיל ואנושי או בהזדקקות חסרת מעצורים?
האם אני צריכה לחוש עכשיו אהבה ממי שמולי כמו אדם רעב במידה סבירה שרוצה לאכול כי הגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים,
או כמו אדם מטורף מרעב שלא אכל כבר שבוע ומרגיש שאם הוא לא יאכל עכשיו הוא ימות? אחד כזה שימכור את נשמתו ואת אמא שלו בשביל פרוסת לחם.
או בהקבלה – שישקיע הרבה אנרגיות ב-לקבל חיזוקים, שיסכים לבטל את עצמו, לרַצות, להיות לא-נאמן לעצמו וכדומה.
את הצורך לא צריך ואי אפשר לבטל. את ההזדקקות אפשר בהחלט לעדן, להפחית ואף ממש להיגמל ממנה._

אגב, לגבי "אחותי" שאני התייחסתי אליה בדוגמא שלי לעיל - לא מדובר באחות האמיתית שלי, אלא ב"אחות" לצורך העניין מהדוגמא של עירית לוי.... (באמצע הלילה התעוררתי ואמרתי לעצמי, אוי! כתבת "אחותי" בלי להסביר! וכולם יחשבו שאת באמת כותבת על אחותך! וויי ווויי. אז הנה באתי לתקן).

נדמה לי ש:
יש סיטואציות שבהן מי שמולי הוא באמת, פשוט תוקפן, ויש לי רק ברירה, לאפשר לדרוך עלי או לא לאפשר לדרוך עלי
פשוט חשוב לזהות את הסיטואציות הללו (ואת הרי עוזרת בכך בדפים שלך על אלימות), ולדעת שהכי טוב לנסות ולהתרחק כמה שיותר מהר, לא?
ובענין הדיון בהתמכרות לאהבה: כשחווים אהבה טובה מאוד ברור שלא מדובר בהתמכרות אלא במימוש של האנושיות הבריאה שלנו. בדיוק כמו שאוכלים אוכל טוב ומזין. רק כשאנחנו בסיטואציות של "קריז" נדמה שהגבול לא ברור ולא נדע להות את הטוב, וכו'.

(יצא ציטוט ארוך אבל שווה שזה יופיע עוד פעם!!!!)
מתוודה במבוכה מסויימת שאני לא קוראת כל מילה. ומשקראתי? כל מילה

פשוט חשוב לזהות את הסיטואציות הללו (ואת הרי עוזרת בכך בדפים שלך על אלימות), ולדעת שהכי טוב לנסות ולהתרחק כמה שיותר מהר, לא?

רק כשאנחנו בסיטואציות של "קריז" נדמה שהגבול לא ברור ולא נדע לזהות את הטוב
וואו, תמי אמא לשתיים, איפסת אותי עכשיו! נפל לי אסימון!

אני מסכימה. בסיטואציות של "קריז" הגבול יתבלבל לנו! ואז צץ שם הצורך העז ל
לקבל חיזוקים, שיסכים לבטל את עצמו, לרַצות, להיות לא-נאמן לעצמו וכדומה

וזה גם מחזיר לשאלה שלי, ומחבר אותה עם הדפים בנושא האלימות:

הרבה פעמים - במיוחד כשעוסקים בתוקפנים - ה"גדר" הטובה ביותר לא נראית כמו "תמרור עצור", אלא כמו התרחקות.

למשל, לפני כמה חודשים אמא שלי באה לביקור (כלומר, הדבר התרחש בבית שלי), והציקה לי באיזו ביקורת הזויה או לחץ אחר, לא זוכרת בכלל מה זה היה.
בדיוק באותו יום הייתי מאוד מפוקסת והיה לי לגמרי ברור, שלא מתאים לי לסבול את השטויות האלה.
עכשיו, בעבר, ניסיתי כל פעם להגיד דברים כמו "אני לא רוצה לשמוע על ..." או "לא מתאים לי לדבר על..." או כל מיני "גבולות" וגדרות למיניהם. שאף פעם לא עבדו. כמו שור משתולל היא בכלל לא התייחסה לגדרות שלי ופשוט המשיכה ופרצה אותן. לא מתוך רשעות - מתוך איזה חוסר יכולת מוחלט בהחלט לכבד בקשות שלי.
הפעמים שבהן הותקפתי או שהתעלמו כך מתמרורי ה"עצור!" שלי היו באמת מפני ש נשארתי בשטח אבל שמתי גדר.

באותו יום (זה גם הודות לשיחות עם חברותי שבהן התגבשה אצלנו ההבנה שאני אכן מציבה גבול אבל פשוט מתעלמים ממני וממשיכים לנסוע עלי, עם הצמיגים והכל) היה לי מאוד ברור.
העמדתי תמרור עצור.
ראיתי שהולכים לעלות עליו עם משאית משוריינת, כאילו לא אמרתי כלום,
הרמתי את הרגליים, לקחתי נייד ומפתחות, ויצאתי החוצה.

פשוט יצאתי החוצה.

מי שהשארתי בבית, אל תשאלו. נפל להם הלב. הרגישו חרא. כתבו לי SMS בסגנון, אוהבים אותך, תחזרי.
חזרתי כשנרגעתי.
כשחזרתי התנהגו אלי יפה. לא עברו אף גבול שהצבתי. בכלל שמרו מרחק ועשו עיקוף גדול מסביב לכל דבר שעלול להיות לי לא נעים.

וזה מתחבר לשיחה ששמעתי ברדיו, עצה לסבתא, מה עושים עם נכד שמתנהג בתוקפנות.
אנחנו לא רוצים לצעוק. לא רוצים להעניש. איך מבהירים לו שלא נעים לנו? מתרחקים. פשוט מתרחקים. אומרים לו, תשמע, לא נעים לי כשאתה עושה כך וכך, אז אני תופס מרחק מזה.
(לא אמרנו לך מה לעשות. רק אמרנו לך, ההתנהגות שלך לא נעימה לנו. אנחנו לוקחים את עצמנו מפה.)
(בניגוד ל: לך לחדר שלך! איך אתה מדבר לסבתא שלך! תפסיק! וכל מיני כאלה).

מה שמעניין: מאוד קשה לי להתרחק. זה הדבר שהכי קשה לי לעשות כשתוקפים אותי. האוטומט אומר או להגיב (למשל לתקוף בחזרה) או לעמוד משותקת, אבל הכי הכי קשה לי - לקום וללכת משם. זה דורש ממש את כל הכוחות והפוקוס שלי. במיוחד כשאני צריכה לקום ולצאת מהבית שלי החוצה.
אבל ברגע שאני עושה את זה - וואו. כל הכוחות שלי חוזרים אלי בבום. כולי מתמלאת באנרגיה ובערך עצמי.
מה שמוכיח שזה היה הצעד הנכון.
נראה קשה מנשוא לפני - מתברר כצעד הכי מתגמל אחרי.
בניגוד לאוטומט, שנראה הכי ברור וקל לפני - ומתברר כצעד הכי יקר ומועך אחרי.

מקווה שיצא ברור.