עוברת אורח מהגגת

תמיד יוצא ככה.
בגלל זה אני אוהבת אנשים שצודקים. אנחנו תמיד מסכימים בסוף

עירית_לוי

אם את מגלה שהמילה עצמה - אגואיסטית - מעכבת אותך, תשתמשי במילים אחרות.

אני אישית, עם עצמי, כן עבדתי איתה,
כי הרבה שנים ממש הפסקתי לנשום כאשר מישהו רק העז לרמוז שאני אגואיסטית,
שלא לדבר על העלבון הצורב שסחבתי איתי במשך שבוע שלם פעם אחת אחרי שבן משפחה שלי הטיח בי את האבחנה הזאת שלו אודותי. בקיצור, היה לי אישו רציני עם ה'אגואיסטית' והחלטתי להיכנס בה "דוך"

. עם השנים האישו התרכך מאוד מאוד (זו כבר לא מילת גנאי בשבילי), עוד לא נעלם במאה אחוז.

אבל – כאמור - פחות חשובה המילה, יותר המהות.
ואם המילה עצמה בעייתית לך אני יכולה להציע לך להסתובב קצת סביב המהות שלה ורק אחר כך לחזור להגדרות.

המהות של החופש להיות אגואיסטית, זה בעיני -
החופש לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות של עצמך,
תוך כדי שיש לך את היכולת לראות גם את הצד האחר, לראות את מי שעומד מולך.

וברור שהכוונה היא לא שתעברי לקיצוניות השניה ותראי רק אותך ותהפכי חסרת רגישות וחסרת התחשבות בכל מי שסביבך.
זה לא על חשבון הרגישות לאחר,
אלא גם וגם: זה האיזון בין היכולת לראות אותך ואת הצרכים שלך לבין היכולת לראות את האחר ואת הצרכים שלו.

היום, כדפוס, את חושבת על עצמך אחרונה,
או במקרים שבהם את כן חושבת על עצמך ראשונה את לא מעזה לבטא (בתוך הראש או בקול רם) את הרצון או הצורך שעולים. כי עבור העולם הרגשי שלך זה מסוכן מדי.

ותשמעי, אין לך מה לדאוג. את מותנית לראות את האחר. בתוכך, במהות שלך, את אדם רגיש לסביבה, אז אין סיכוי שתצמח לנו כאן מפלצת

. אין סיכוי שתאבדי את זה.

כל מה שיקרה זה שיהיה לך החופש לבחור בכל סיטואציה, נקודתית, אם את רוצה לחשוב קודם עלייך או רוצה לחשוב קודם על האחר.

יהיה לך חופש לבקש דברים עבור עצמך, לקחת עבור עצמך, לדרוש עבור עצמך - מבלי להרגיש לא נעים, מבלי להרגיש חייבת, מבלי להרגיש אשמה, ובלי הצורך לאזן בפנקס הפנימי שלך את תחושת הלא נעים לי שלקחתי לעצמי (מכירה את - "אמממ... היום הייתי יום שלם עם הילדים, והסעתי לחוג, ואתמול ארגנתי אותם בערב לבד, ושלשום... אז עכשיו זה בסדר שאני אבקש...").

זהו,
תנסי לעבוד קצת גם עם "לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי" ותראי מה זה עושה לך.

אם אני אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי אז...?
אם אני אחשוב קודם על עצמי אז...?
אם אני אכנס הביתה מיוגה אחרי שהוא היה עם הילדים ואבקש ממנו שיכין לי אוכל אז...?
(מה הדבר הראשון שעולה כשקראת את השאלות, מהבטן, עוד לפני שהשכל נכנס לפעולה?)

אבוי, עירית, איזו הזדהות עוררת אצלי....
החל ב הרבה שנים ממש הפסקתי לנשום כאשר מישהו רק העז לרמוז שאני אגואיסטית,
וכלה ב היום הייתי יום שלם עם הילדים, והסעתי לחוג, ואתמול ארגנתי אותם בערב לבד, ושלשום... אז עכשיו זה בסדר שאני אבקש...
וכך אני יודעת שאת מבינה בדיוק מה עבר לי בראש כשנכנסתי מהיוגה.
העניין הוא שאני בכלל לא תופסת את עצמי כאדם רגיש לסביבה. עמוק בתוכי אני בטוחה שאם לא יכריחו אותי - נניח באמצעות אשמה - להתחשב באחרים אז אני לא אראה אותם ממטר. אם אני אחשוב קודם על עצמי אז אני לא אחשוב על אחרים. אם יתנו לי פטור מהחובה הזו, אם ירשו לי להאמין שאני בסדר גמור למרות שאני לא דואגת לאחרים, אז אני לא אדאג לאחרים.
ואז, כמובן, אני אהיה אדם רע. לא יודעת אם ממש מפלצת, אבל בפירוש מישהו מגונה. ולחוש גינוי זה בשבילי מכת מוות. אני לא עומדת בזה. כשאני כותבת בצורה קצת תוקפנית בבאופן אני נכנסת אחרי זה לוודא שאף אחד לא כועס עלי, וזה כשאני בכלל לא מכירה את הקוראים ולא צריכה להסתכל להם בעיניים. מזה אפשר להסיק איך אני מרגישה כשמישהו שאני כן מכירה כועס עלי.

כל זה, כמובן, מהבטן. השכל אומר לי מאחורה כל מיני דברים חכמים על תוויות שהדבקתי לעצמי ועל איך אי אפשר שיהיה לנו באמת אכפת מאחרים אם אנחנו חושבים שאנחנו מוכרחים להתנהג כאילו אכפת לנו מהם. אני מהנהנת כמו ילדה טובה, אבל זה לא באמת משנה משהו.

אבל חשבתי על זה מכיוון אחר, וסליחה אם אני עושה כאן סיבוב קצת גדול בשביל להבהיר נקודה:

לפני כמה שבועות שוחחתי עם המורה ליוגה לפני תחילת השיעור, וציינתי שאני אדם לא משקיען שלגמרי מוותר לעצמו. המורה הסתכלה בי בהפתעה, ואמרה שהיא מלמדת כבר די הרבה זמן, והיא מכירה אנשים שמוותרים לעצמם, ולפחות ממה שהיא ראתה בשיעורים אני ממש לא מוותרת לעצמי. טוב, אמרתי לה, זה לא נחשב; מהיוגה אני נהנית.
זאת אומרת שמבחינתי "להשקיע" ו"לא לוותר לעצמי" משמעם לעשות משהו שאני לא אוהבת ולא נהנית ממנו. אם אני נהנית אני לא מרגישה "משקיעה".

עכשיו לגבי דאגה לאחרים. יש לי תינוק בן שנה וחצי. אני מניקה אותו, הוא ישן אתי במיטה את רוב הלילה ועד לפני שבוע-שניים הוא התעורר כל לילה מדי שעתיים כדי לינוק. וחלק ניכר משעות הערות הוא על הידיים שלי. אז אני דואגת לו, נכון? ואף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה, כי הרי ברור לכם שמבחינת כל העולם הייתי כבר מזמן אמורה להפסיק להניק אותו ולתת לו בקבוק "שישן כל הלילה". אבל מבחינתי זה לא נקרא, כי אני מרגישה שככה נוח לי, שככה הגיוני לא לעשות ובמילים אחרות: שאני לא סובלת לזה. לדאוג לאנשים זה לא נחשב אם זה נוח וטבעי לי, זה רק אם אני חושקת שיניים ומוותרת על הנוחות שלי בשביל זה.

המשך אחר כך, תינוק בועט במקלדת ללא הפסקה...

היום הייתי יום שלם עם הילדים, והסעתי לחוג, ואתמול ארגנתי אותם בערב לבד, ושלשום... אז עכשיו זה בסדר שאני אבקש...
ברר... אני ממש מדווחת על כל פעולה שעשיתי, כי הצורך העז להגן על האגואיזם שלי בא יחד עם עירנות-אפס של האיש למה שכן נעשה ולפעמים עם מירמור על זה שאני "נחה" מול המחשב (מניקה!!! עם ילדה משחקת ליד!!!)

אם אני נהנית אני לא מרגישה "משקיעה".
נראה לי שזה הפוך. גם אם את לא נהנית, את בכל זאת עושה, ואז את מרגישה "משקיעה" על פני סתם "עושה משהו שלא בא לי עליו."

דווקא זה נשמע כן כמו חופש בחירה.

עירית_לוי

ואז, כמובן, אני אהיה אדם רע. לא יודעת אם ממש מפלצת, אבל בפירוש מישהו מגונה. ולחוש גינוי זה בשבילי מכת מוות. אני לא עומדת בזה.
מעולה מעולה שענית מהבטן, ומעולה מה שעלה מהבטן.
מה שעולה מהבטן בלי ה"הינדוס" של המוח זה חומר גלם אמיתי,
ואיתו אפשר לעבוד!

אוקיי,
המטרה שלנו עכשיו היא לזהות ולהגדיר באופן בהיר מהי החוויה שממנה את בורחת כל עוד נפשך בך.
החוויה הרגשית שלחוות אותה יהיה - כמו שתיארת בצורה כל כך מדוייקת - מכת מוות.
לכל אחד מאיתנו יש חוויה רגשית (אחת או יותר) שהוא יעשה הכל בשביל להימנע ממנה, כי היא איומה ונוראית ובלתי נסבלת ובלתי נתפסת. מכת מוות.

חווינו אותה פעם בעבר,
ונדרנו בינינו לבין עצמינו נדר-לא-מודע - שנעשה הכל, הכל, בשביל לא לחוות אותה שוב.
ופיתחנו מנגנונים סופר-מתוחכמים כדי להימנע, כדי לא לחוות, כדי לא להרגיש את הכאב הנורא.
ובאמת, במציאות, אנחנו מוצאים את עצמינו מוכרים את אמא שלנו ואת נשמתנו. שלא לדבר על הצרכים והרצונות. מחיר פעוט תמורת הימנעות ממכות מוות.
לא בצחוק ולא בציניות אני אומרת את זה.

זה מסביר לך למה מנגנונים רגשיים אוטומטים הם כל כך חזקים, ולמה הסברים מלומדים שלך לעצמך או החלטות רציונליות - הם יעילים באופן מוגבל למדי.
וזה מסביר לך את התסכול, שאני מניחה שאת חווה, כאשר במשך כל כך הרבה זמן את מבינה ומבינה ומבינה, אבל לא חווה שינוי משמעותי.

ואז, אחרי שנדייק את החוויה, תוכלי לעשות עבודה יעילה מולה,
עבודה שאמנם מתחילה בשכל, כי זה שביל גישה מצויין פנימה, אבל שמתרחשת בעיקרה ברובד הרגשי-חווייתי-תחושתי,
כמובן אם את תסכימי לעבור לעשות עבודה ברבדים האלה. זה דורש הסכמה.

זו הסיבה לכך שאני מרבה לשאול אותך שאלות שמבקשות ממך הסכמה. הסכמה לגעת, הסכמה לפתוח פתח, לגעת בפחדים, בכאבים.
זו הסכמה שמבשלים לאט בסבלנות על אש קטנה. עד שהיא מגיעה.
ואני מציעה לך להמשיך עם כל השאלות שעלו לנו בדרך. כל פעם עוד קצת.

בינתיים,
אפשר לעבוד על ניסוחים

-

אז - מהי החוויה שאת נמנעת ממנה?
בואי נדייק אותה יחד.
האם זו החוויה של להיחשב רעה, מגונה, שנואה, סקולה?

עירית_לוי

או, האתר מתרפרש לי בכזה קושי, רק עכשיו ראיתי שהוספת עוד הודעה.
אני אתייחס אליה אחרי שתחזרי ותמשיכי.

ברר... אני ממש מדווחת על כל פעולה שעשיתי
מכירה

.

_ברר... אני ממש מדווחת על כל פעולה שעשיתי
מכירה_
ומזדהה.
אין אייקון.

בחייכן, זירקו לי עוד פירור...

אז כולנו באותה סירה?

בחייכן, זירקו לי עוד פירור...

אז כולנו באותה סירה?
נו, לפחות מזל שבשמת כזו קלת משקל

חזרתי עכשיו ממרחקים וקראתי את כל הדיון המרתק מהנקודה שהפסקתי. אז אני מצטרפת. דבר אחד בולט בעיני בדיון הזה על האגואיסטיות. אפשר לחזור לאותו ערב יוגה ורעב מטריד?
מה שאני ואחרות כתבו כאן זה שחשוב היה שתאכלי ברגע שהרגשת רעב, בלי לחוש שסיפוק הצורך הבסיסי הזה הוא אגואיזם. כתגובה לרעיון הזה התפתח כאן דיון קצר בשאלה האם סביר לצפות מבן זוגך שיכין לך אוכל כשהוא זה שנשאר עם שלושה ילדים בערב:
לא קראתם מה שכתבתי? אני הלכתי ליוגה, הוא נשאר עם הילדים. נראה לכן שאני יכולה גם לבקש ממנו להכין לי משהו לאכול?!?!?!?!?
לדעתי זו דוגמא מובהקת לקול פנימי שיפוטי ומחמיר שמסכל את ההקשבה שלך לצורך שלך. את לא צריכה לבקש ממנו שיכין לך אוכל. לא בהכרח. מה שאת צריכה זה פשוט לדאוג לעצמך ולהניח לו להמשיך לטפל בילדים עוד רבע שעה. לדאוג לעצמך. נכנסת הביתה רעבה? התינוק בוכה ואת לוקחת אותו על הידיים? בדרך להנקה את לוקחת חופן אגוזים, או מכינה לך כריך טחינה מהיר. ואם לא הספקת: את מניקה ומרגישה את הרעב מתפתח? כשההנקה מסתיימת, את פוסעת ישר למטבח ובדרך מניחה את התינוק בזרועות אביו. את זו שדואגת לעצמך. את לא צריכה להגיד כלום, לא לצפות לכלום, לא שיעשו לך ויכינו לך. את הולכת להכין לעצמך (או.קיי, לא לבשל ארוחת מלכים אבל סלט בכמה דקות זה סביר, לא?). נדמה לי שיש כאן איזשהו לופ (מוכר לי מאוד, כן?):
את מרגישה צורך/רצון. את מפרשת אותו כאגואיסטיות כי את מניחה שפירוש הדבר שמישהו (אמא למשל? פרשנות ילדותית הגיונית) צריך לספק לך (או לעזור לספק) את הצורך הזה. אבל את גם למדת שהרצון הזה שלך בא על חשבון אחרים, והוא מרגיז אחרים (הופך אותך לאגואיסטית, לא "פייר" כלפיהם). לדעתי החוכמה היא ללמוד מחדש:
א. זה לא אגואיסטי לבקש מאחרים לספק לי צרכים / לעזור לי בכך.
ב. כאדם מבוגר את יכולה הרבה פעמים לספק את הצורך/רצון שלך, וזה ממש לא יבוא על חשבון אף אחד (אני בטוחה שבן-זוגך לא היה מתמרמר אם היית ניגשת למטבח ומכינה לך סנדויץ, גם אם היה נשאר עוד רבע שעה עם הילדים. לא כך?)
בעצמי מנסה להפנים...

וגם, מה שניצן כתבה, נכון וחשוב כל-כך:
שימי לב שאת לא מלמדת אותם להיות אחראים. את מלמדת אותם לדחות צרכים גופניים, להשתולל מזעם כשדברים לא פיקס (זה במקום להגיד "אנאליות" ) ולמעשה לוקחת מהם את האפשרות לקחת אחריות על עצמם.
המחשבהעל מה שאני עושה לילדות שלי ומה אני מלמדת אותן, בהתנהגות הלא-אגואיסטית הזו, והאפקטים הכל-כך שליליים שלה, תמיד מזכירה לי כמה חשוב להשתנות.
לדעתי - את יכולה להמשיך ולסדר להם את הילקוטים עד אחרית הימים. זה לא חשוב כל-כך שילמדו לסדר בעצמם (ואכן לא תמיד אפשרי בקלות). מה שחשוב זה שלא תסדרי להם את הילקוטים כשאת רעבה ועצבנית. כי אז את מלמדת אותם לא רק לא להתחשב בך אלא גם לא להתחשב בעצמם.

רק לשים לב שיש הבדל בין לדאוג לעצמך לבין להיות אגואיסטית. ממש לא אותו דבר.
אין סתירהבין לדאוג לעצמך, לאנרגיה שלך, לכוח שלך, לאושר שלך, לבין להיות פתוחה ורגישה לאחרים. ממש לא.

אין סתירהבין לדאוג לעצמך, לאנרגיה שלך, לכוח שלך, לאושר שלך, לבין להיות פתוחה ורגישה לאחרים. ממש לא.
להיפך. לא פעם אני מזכירה לעצמי לדאוג טוב טוב לעצמי כדי שיהיה לי כח לטפל באחרים בצורה מיטבית.
שנני וזכרי - אם תאכלי ותנוחי תוכלי לטפל בכל מושאי האחריות שלך בלי להיות מתוסכלת ועצבנית!
זה אלטרואיזם בעצם.

כל מה שאתן אומרות גם אני מבינה. רק לא מרגישה ככה ולא מתנהגת ככה.

נכון. אבל כשכולן חוזרות במקהלה, כל אחת במילותיה היא, לפעמים יש פתאום איזה ניסוח שמצליח לחדור את הקליפה, לשבריר שנייה זה נכנס פנימה. אחר כך זה שוב מתפוגג, אבל אז כבר יש איזה בדל זיכרון, עד לפעם הבאה. וככה לאט לאט. שנאמר, fake it till you make it. אחד המשפטים הכי חכמים ששמעתי, וסליחה אם אני חוזרת על עצמי. זה באמת עובד ככה.

כמו שעירית אמרה - דרך השכל זה ייכנס. יהיה בסדר.
לעבוד בשכל, לעצור אוטומטים.
קוראים לזה בהרבה שמות, גם "להתבונן" שאני אוהבת במיוחד. זה כלי שמבוססות עליו טון שיטות לעבודה עצמית.
תכל'ס השכל עוזר לך לזהות את המצב הרגשי ולעצור במקום לפעול אוטומטית. אפשר לעשות שם הרבה דברים, העדיפים הם מודעים - נניח לנסות להבין מה בדיוק מרגישים (זה למתקדמים) או להגיד לעצמך "הופ, הנה זה קורה עכשיו." וזהו.
אצלי הנוכחי והחזק ביותר זה לגעת נגיעה קלה בכל פעם שבא לי להדוף את כל העולם. קסם. פועל על גדולים כקטנים. אבל העקרון אותו עקרון. לעצור את האוטומט בדיוק כשהוא מסתיר את הרגש.

לדאוג טוב טוב לעצמי כדי שיהיה לי כח לטפל באחרים בצורה מיטבית.
אני שונאת את הרגע הזה, אבל הנה הוא קורה: הנה אני מצטטת את המשפט המאוס "אמא טובה זו אמא שטוב לה". אוח, איך הייתי חונקת את מי שכתבו את זה פעם. אבל זה נכון.

(ולא, לא נסעתי לסוף שבוע לבד, לא הפסקתי להניק בלילה, לא העברתי את שניהם לחדר לבד וזרקתי אותם למעון שפועל עד שש בערב, לא שום דבר כזה. בסך הכל התלבשתי כמו בנאדם, הורדתי מנשא, השארתי את הילדים 45 דקות עם סבתא ויצאתי. וגם הספקתי לעשות איזה סידור חשוב ביותר, שאחרת - איתם - היה לוקח לי שעות ומצריך שכנועים ושידולים לצאת מהבית ולזוז. ממליצה בחום).

בקיצור, המשפט הזה נכון כל עוד לא נוסעים לסוף שבוע לבד, מפסיקים להיניק בלילה וכו'

<משתלטת על בלוגים של אחרות במקום לעדכן אצלי>

וגם הספקתי לעשות איזה סידור חשוב ביותר, שאחרת - איתם - היה לוקח לי שעות ומצריך שכנועים ושידולים לצאת מהבית ולזוז.
ומיותר לציין: חזרתי רגועה! הרגשתי שמספיקה דברים חשובים ודואגת לעצמי. והיה לי כייף עם הילדים. והיה אחה"צ סבבה.

<הודעה לציבור - חסכתי לכם את החמשיר על ההדוניזם והאלטרואיזם והאגואיזם.>

יש כזה תיוג "דף חשוב"?

אני עם קרוט. תמיד דמיינתי איזה פוסטמה שעושה ME time בפדיקור בזמן שהילדים בפעוטון הכנה לפנימיה צבאית...
אבל זה הרי לא זה. זה אגואיזם.

אז בואי נדייק את המשפט הקרוטוני -
אמא טובה זו אמא שטוב לה.
אבל לא כל אמא שטוב לה היא אמא טובה

ובכלל, זה טוב זה?
ומהכיוון השני (בכל זאת מדובר בלוגיקה) אמא שלא טוב לה, לא טובה...

ומהכיוון השלישי, להיות אמא טובה זו בכלל לא מטרה מוצלחת בעיניי. להנות מהחיים זו מטרה טובה בעיניי, ובתוך זה להנות מהילדים ומהמשפחה. אבל הנאה עמוקה, אמיתית, מהותית. לא הנאה הדוניסטית.
אז לסיכום מסתבר ש...

יש לחיות די אלטרואיסטית
כדי להנות לא הדוניסטית
לפרגן לך ארוחה
להתפנק במנוחה
טוב, להיות קצת אגואיסטית

הא בהא תליא. כך מתחוור. המושגים מתערבבים בכלל.
וזה רק כי התחננתם לחמשיר. אחרת בחיים לא הייתי משחררת את זה.

עירית_לוי

כל מה שאתן אומרות גם אני מבינה. רק לא מרגישה ככה ולא מתנהגת ככה.
אכן.
את מבינה ומבינה ושוב מבינה,
ויכול להיות שאת מרגישה שאת מסתובבת סביב הנושא הזה כבר הרבה זמן, אבל לא מצליחה לעבור את החומה של הרגש, של החוויה: מבינה אבל לא מרגישה כך, ולכן גם לא מצליחה ליצור שינוי שהוא משמעותי.

אני מניחה שזה משום שההגנות הרגשיות שלך, כרגע, חזקות מההיגיון.
אי אפשר לשכנע הגנות רגשיות עם טיעונים רציונליים ולא משנה כמה הם הגיוניים!

וזו הסיבה שהצעתי, אם זה מתאים לך כמובן, לא להסתפק רק בעבודה רציונלית אלא לעבור גם לעבודה שנוגעת ברובד של החוויה הרגשית (מתחילה מהשכל אבל גולשת לחוויה. אפשר לגלוש לחוויה מהרבה בשבילים. השביל שאני מציעה הוא השכל, הרציונל).
תיארתי את הכיוון הזה קצת בהודעה הקודמת שלי. את יכולה לחזור ולקרוא ולבדוק אם זה מדבר אלייך.

זה לא מובן מאליו ודורש התגייסות פנימית. ומוכנות. וטיימינג מתאים.
אם את מרגישה שזה נכון לך את מוזמנת לקחת איתי פה עוד צעד. עכשיו, או בכל זמן שהוא בעתיד.

חשבתי על זה.
בהתחלה חשבתי שלהיות אגואיסטית זה להיות רעה. ממש רעה. איומה.
אחר כך עלתה לי חוויה של מישהו פגום, דפוק, נכה. זה קשור למה שכתבתי קודם על כך שאני בכלל לא תופסת את עצמי כאדם רגיש לסביבה
אז יש פה בעצם שני דברים - אשמה על זה שאני רעה, בושה על זה שאני פגומה.
אבל
בחוויה של פגומה אין לי בעיה לגעת. קל לי לומר על עצמי, בכל מיני הקשרים, כמה אני דפוקה.
בחוויה של רעה אני לא מסוגלת לגעת. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי כעל רעה, כי אז אני כאילו מודה בזה, ואם אני מודה בזה אז....
אין לזה המשך במילים. אני מתכווצת מלחשוב על זה. אני חייבת להילחם באמירה הזו, אני לא יכולה לסבול אותה.

ניצן, ניסחת כל-כך יפה ונכון ומדויק עבורי:
ומהכיוון השלישי, להיות אמא טובה זו בכלל לא מטרה מוצלחת בעיניי. להנות מהחיים זו מטרה טובה בעיניי, ובתוך זה להנות מהילדים ומהמשפחה. אבל הנאה עמוקה, אמיתית, מהותית. לא הנאה הדוניסטית.
נדמה לי שלפעמים להיות אמא טובה זו מטרה שמסתירה את החרדה מלהרגיש רעה. חרדה מפעם: "איזו ילדה רעה את שלא עושה מה שאמא שלך דורשת ממך, ילדה רעה שלא מרצה את אמא. תיהיי טובה ותשתקי." ולהנות מהחיים זה במסגרת ה"להיות רעה", לא? מה, מותר כאן להנות מהחיים? ועוד מהאימהות?
אני מרגישה שאחד הדברים שכל-כך מטרידים את הסביבה בהנקה של בת השנה ושמונה שלי זה ששתינו כל-כך נהנות ממנה, נהנות הנאה פיסית עמוקה וגלויה. אני מוצאת אנשים שזה ממש מרגיז אותם. ביחוד אם במקביל אני מרשה לעצמי להנות מעוד דברים, כאלה שא מתיישבים עם הנקה של פעוטה.
וסליחה עוברת אם נדחפתי. הדף שלך באמת חשוב.

המממ. אני חושבת שלי באופן אישי אין מטרה "להיות אמא טובה". אבל כן יש לי מטרה להרגיש טוב עם עצמי בכל ההתנהגויות שלי.
גיליתי שהגוף שלי תמיד יודע מה טוב לי ומה לא.
הבעיה שאני עובדת עליה היא להסכים להקשיב לגוף בזמן אמת ולהתייחס במודע למה שהוא אומר לי, במקום להשתיק אותו עוד לפני שקיבל צ'אנס, ולפעול מהאוטומט (של החרדות, למשל, או של ההגנות האחרות).

את מעוררת השראה.

עירית_לוי

_בהתחלה חשבתי שלהיות אגואיסטית זה להיות רעה. ממש רעה. איומה.
אחר כך עלתה לי חוויה של מישהו פגום, דפוק, נכה. זה קשור למה שכתבתי קודם על כך שאני בכלל לא תופסת את עצמי כאדם רגיש לסביבה
אז יש פה בעצם שני דברים - אשמה על זה שאני רעה, בושה על זה שאני פגומה._
תבדקי ותגידי אם את מתחברת, אם זה מדבר אלייך:
יש לי תחושה שחוויית ה"פגומה" באה לטשטש ולרכך עבורך את חווית ה"רעה" שהיא בלתי נסבלת. כלומר שהיא מופיעה כתגובה לחוויה הראשונית.
כמו מן פלסטר שאת שמה על ה"רעה" ושאמור להקל ולהפחית מהעוצמת הזעזוע שבחוויה הראשונה.

אני אסביר מדוע –

מה שנראה לי שמתרחש בתוכך ברגע שהחוויה מציפה זה: "אני רעה, אני אשה איומה ונוראית! אוי, זה בלתי נסבל, זה מרגיש כמו למות! אלוהים אדירים! אני חייבת להפסיק את זה! איך אני מרככת את החוויה האיומה הזאת כמה שיותר מהר?"

ואז את מצטרפת אליהם, לשאר העולם, לסקילה של עצמך, מסכימה איתם ואומרת ש"כן, אני יודעת, אני רעה ואני אני דפוקה בגלל זה, אני מודה באשמה, יאללה בואו תשנאו אותי".

בכך את כאילו בולמת קצת את מטח השנאה שאת מרגישה צפוי להיות מוטח בך, ב"רעה" על ידי הסביבה.
"אני כבר שונאת אותי על זה, אז השנאה שלהם פחתו מכאיבה לי".
וגם:
"אין לכם מה לכעוס עלי או לשנוא אותי כל כך חזק, כי אני כבר שונאת את עצמי במקומכם! תחלישו, תרגיעו, את העונש שלי כבר קיבלתי".

תבדקי אם את מתחברת,
בנוסף, תבדקי בזמן אמת אם כרונולוגית, עולה קודם חווית ה"רעה" ומיד לאחריה חווית ה"פגומה". זה יכול להיות ממש בהפרש של שבריר שניה.

_בחוויה של רעה אני לא מסוגלת לגעת. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי כעל רעה, כי אז אני כאילו מודה בזה, ואם אני מודה בזה אז....
אין לזה המשך במילים. אני מתכווצת מלחשוב על זה. אני חייבת להילחם באמירה הזו, אני לא יכולה לסבול אותה._
אני בודקת איתך - האם במה שכתבת את אומרת שאת רוצה כבר לנסות לגעת בזה כאן בתהליך, להתחיל למוסס את החוויה, או שעדיין לא?

האם במה שכתבת את אומרת שאת רוצה כבר לנסות לגעת בזה כאן בתהליך
אני לא יודעת. תיארתי את המפגש הישיר שלי עם החוויה. אם יש לך דרכים עוקפות או אמצעים יותר עדינים, שיכולים להוות אופציה לתחילת-נגיעה-ראשונית-בהחלט-בלי-נדר, אשמח לשמוע.

_יש לי תחושה שחוויית ה"פגומה" באה לטשטש ולרכך עבורך את חווית ה"רעה" שהיא בלתי נסבלת. כלומר שהיא מופיעה כתגובה לחוויה הראשונית.
כמו מן פלסטר שאת שמה על ה"רעה" ושאמור להקל ולהפחית מהעוצמת הזעזוע שבחוויה הראשונה._
יתכן שזה מהכיוון שתארת, ויתכן שזה פשוט תירוץ כזה: "הי, אין לכם מה לשנוא אותי, פשוט נולדתי דפוקה, זו לא אשמתי".

אין לכם מה לשנוא אותי, פשוט נולדתי דפוקה, זו לא אשמתי
גם אני חשבתי ככה. זה כאילו לא מבחירה.

סחה על האומץ, עוברת.
@}

סחה על האומץ, עוברת
וגם תודה רבה לעירית לוי על כתיבתך החכמה, מאירת העיניים (והלבבות)

(תמי ממחשב אחר)

אח, תובנות יוגה, אין כמותן....
אז ככה:
כבר כמעט חצי שנה שאני עושה עמידת ראש לקראת סוף שיעור היוגה. בפעם הראשונה שניסיתי המורה הסבירה לי איך לעשות את העמידה, איפה להניח את המרפקים, איך להצמיד את כפות הידיים, איך להניח את הראש וכו' וכו'. מה שהיא אמרה לא הסתדר לי, ועשיתי קצת אחרת. הצלחתי לעמוד, אבל היו לי אחר כך כאבים בעורף ובכתפיים.
מאז שיניתי קצת את איך שאני עושה את עמידת הראש, אבל ביסודו של דבר עדיין לא עשיתי כמו שהיא אמרה, איכשהו זה נראה לי בלתי אפשרי. קשה לי להסביר את הנקודה הזו, והיא לא בדיוק נוסחה אצלי במילים, אבל זה היה משהו כמו "היא לא מבינה, זה לא מתאים לי, כנראה משהו אצלי שונה, אני לא יכולה לעשות ככה".
והיום, בפעם הראשונה, ואין לי מושג למה, עשיתי בדיוק כמו שהיא הסבירה לי. בחיים לא היה לי כל כך קל ונוח לעשות עמידת ראש.
חצי שנה של עמידות ראש, חצי שנה של אמונה ברורה שאני לא יכולה לעשות כמו שהיא מסבירה, והיום בפעם הראשונה האמנתי שזה אפשרי, והסתבר שזה לא רק אפשרי, אלא אפילו יותר קל ונוח.
לפעמים, אומר לי כאן המרגיעון, הדרך לנצח היא להיכנע. פשוט להפסיק להילחם ולשגר לכל עבר את חיצי ה"אמרתי לכם שאני לא יכולה, לא?", להרפות ולומר: "טוב, אולי בעצם אני יכולה".

עירית_לוי

פשוט להפסיק להילחם ולשגר לכל עבר את חיצי ה"אמרתי לכם שאני לא יכולה, לא?", להרפות ולומר: "טוב, אולי בעצם אני יכולה".
איזה יופי.
ותתחדשי על עמידת הראש.

ויתכן שזה פשוט תירוץ כזה: "הי, אין לכם מה לשנוא אותי, פשוט נולדתי דפוקה, זו לא אשמתי".
אוקיי. את יודעת מה מדוייק לך.
בכל מקרה זה נראה לי כמו סוג של פלסטר שמטשטש את החוויה הבלתי נסבלת.
פחות משנה איזה פלסטר בדיוק, יותר משנה אם זה מרגיש לך כמו משהו שמקל עלייך את עוצמת הזוועה. תבדקי, כי זה מוביל אותי להצעה הבאה:

אם יש לך דרכים עוקפות או אמצעים יותר עדינים, שיכולים להוות אופציה לתחילת-נגיעה-ראשונית-בהחלט-בלי-נדר, אשמח לשמוע.
ברור ברור ברור

אני לא מאמינה בעשייה שהיא בכוח, ולא בהתפתחות שנעשית דרך סבל. להיפך.
זה לא נכון בעיני ובטח שלא יעיל.

ההצעה שלי לנגיעה הראשונית עושה שימוש במודעות ובשכל הישר והמתבונן בהתנהלות שלך מול החוויה של "להיות רעה".

ההסבר יהיה טיפה ארוך, כדי להבהיר,
הביצוע הוא קצר ופשוט יחסית:

אמרנו שיש חוויה שעבורך היא בלתי נסבלת, החוויה של להרגיש-שאת-רעה.
מתישהו בעבר היא נצרבה בתוכך ככזאת, כבלתי נסבלת וכגורמת לך לסבל עמוק,
ואמרנו שאת:

עושה הרבה מאוד דברים, לרוב לא במודע, על מנת להימנע מראש מלפגוש בחוויה,
אם נקלעת אליה בטעות את עושה הרבה על מנת לברוח ממנה או לעמעם את גודל הכאב שכרוך בה.

לכל המנגנונים שעוזרים לך להימנע מלחוות את החוויה, או לברוח ולטשטש את הכאב שלה אם במקרה כן חווית,
לכל המנגנונים האלה אפשר לקרוא "האוטומטים" שלך, או בפסיכולוגית – "מנגנוני ההגנה הרגשיים".

דוגמאות למנגנונים:
כל ההתנהגויות שיש בהן מאמץ יתר להיחשב בעיני עצמך ובעיני הסביבה מאוד מתחשבת ואלטרואיסטית. "טובה", "נדיבה", מתחשבת", "בסדר" כתגובת נגד, כאנטיתזה ל"להיות רעה". כל רגע שבו את עושה משהו לא כי ממש בא לך ולא מהלב אלא כדי להיחשב טובה. הכי רחוק והפוך שאפשר מ"רעה".
כל ההתנהגויות שאת נמנעת מהן – לקחת לעצמך, לבקש לעצמך, לדרוש לעצמך, להתעקש שמגיע לך, לצעוק שמגיע לך.
כל המחשבות שלך על עצמך שמקטינות אותך או מאשימות אותך ומתפקדות כפלסטר. אפרופו "נולדתי דפוקה, זו לא אשמתי".

עכשיו,
ההצעה הנוכחית לי היא להתחיל לזהות את דרכי המילוט ואת דרכי ההימנעות מהחוויה,
ולזהות אותן ככאלה, כלומר לקרוא לילד בשמו.

זה לא אמור לכאוב,
כי זו התבוננות מהצד,
זה כן אמור לחשוף בפנייך בצורה בהירה, שיטתית ומתמשכת את הדרך שבה מנגנוני ההגנה הרגשית שלך פועלים עלייך.

למשל: "עכשיו עליתי להניק רעבה ובכך מנעתי מעצמי את החוויה של להיחשב רעה".
זהו. רק מזהה ומשיכה הלאה.

חלק גדול המדברים את כבר יודעת שאת עושה,
עכשיו את מוסיפה לידיעה גם מודעות: את קושרת בזמן אמת את העשייה המסויימת הכביכול אקראית - להימנעות מהחוויה.
את אומרת: אני עושה כך וכך כדי שלא לחוות כך וכך. מה שמאוד חשוב פה זה הקישור והזיהוי של הפעולה כמנגנון המנעות מהחוויה.
ואת לא שופטת את עצמך על זה. זוכרת שזה מנגנון שמגן עלייך מהגיהינום הפנימי שלך.

זה צעד ראשוני, ומאוד משמעותי,
שיגרום לך בהדרגה, לא במאמץ ולא בכוח, לקחת בעלות בית על המנגנונים האוטומטיים שלך,
הפוך למומחית לדרכי הפעולה שלהם עלייך ובתוכך,
ומעצם כך הם יהפכו להרבה הרבה פחות אוטומטיים.

את לא אמורה לעשות שום דבר אחרת, את לא אמורה לשנות שום דבר בהתנהגות שלך, רק לזהות וליצור את הקשר: עשיתי X כדי להימנע מ- Y.

תבדקי אם זה מתאים לך כרגע.

זוכרים את ניצן וקרוטונית עם אמא טובה זו אמא שטוב לה ?
כתבתי קטע ארוך שהריח כולו מ"מבוא ללוגיקה" ומחקתי אותו, כי מה לכם ולשעשועים שלי בהצרנת משפטי תנאי, והריני מדלגת בזאת ישר לתובנות היום:
אין מה לעשות - האמא הזאת שכותבת כאן, כשלא טוב לה, לא יכולה להיות אמא טובה.
וכשהיא לא טובה, צריך רק להתבונן בתשומת לב, ומיד תראו איך זה נובע מזה שלא טוב לה.
בכל פעם שאני צועקת על הילדים, חסרת סבלנות, מסלימה סיטואציה נפיצה, עוברת מבקשה לאיום או לא רואה אותם ממטר בכל דרך אחרת - איך שאני קצת בודקת את עצמי אני מבינה שזו רק אני. שהייתי עצבנית או לחוצה או רעבה או נתונה באי נוחות אחרת, פיזית או נפשית.

וכאן באה הפליאה האמיתית שלי: הרי כל יום אני צועקת על הילדים, חסרת סבלנות, מסלימה סיטואציה נפיצה, עוברת מבקשה לאיום או לא רואה אותם ממטר בכל דרך אחרת_. וזה אומר שכל יום אני _עצבנית או לחוצה או רעבה או נתונה באי נוחות אחרת, פיזית או נפשית. זו בעצם האינדיקציה העיקרית שלי לכך שהחיים שלי הם ממש לא מוצלחים. שאני מעבירה חלק ניכר מחיי במצב נפשי לא משהו בכלל. איך זה? למה זה?

מנוע רציני לשינוי, לא תגידו?

לגבי ההצעה שלך, עירית, קיבלתי וכבר היתה לי הזדמנות ליישם בהצלחה מרובה השבוע.

הצלחה מרובה
הייתי בסיטואציה שבה הייתי לכודה בין רצונות של שלושה אנשים כך שהרגשתי שבכל מקרה אני לא בסדר כלפי מישהו.
לאחר זמן מה של מצברוח רע ועצבנות קלטתי שאני מאד עסוקה באיך לרצות כל אחד מהשלושה ובכלל לא חושבת מה אני רוצה לעשות, כי הרבה יותר חשוב לי לא להיות רעה מאשר מה יעשה לי טוב.
נו, עכשיו כבר לא יכולתי להתעלם מהשאלה "מה יעשה לי טוב?".
ואז גם הייתי חייבת להתמודד עם השאלה "האם זה יהיה באמת כל כך נורא ומרושע מצידי לבקש מאחד מהצדדים להתגמש כדי שאקבל את מה שאני רוצה?"
מי שעונה כאן לשם "אחד הצדדים" הוא בעצם אבא שלי, כך שהייתי צריכה לחשוב אם אני יכולה לבקש מאבא שלי משהו שישמח אותי, גם אם קצת יקשה עליו. מזל גדול שאני אמא כבר די הרבה שנים, ורק בזכות זה (באמת, רק בזכות זה) יכולתי להבין שהורים בעצם רגילים, מוכנים ולפעמים אפילו שמחים לקחת על עצמם קצת קושי אם זה משמח את הילדים שלהם. בזכות הנסיון ההורי שלי גם יכולתי להבין שאם פשוט מבקשים את זה, כלומר חושפים בפני ההורה את העובדה שהמאמץ שלו ישמח אותך, אין מצב שההורה יגיד לא.
וככה יצא שהכל הסתדר, ברוח טובה ובשמחה, ואני לא הייתי רעה. הייתי סתם ילדה שמבקשת שאבא שלה יעשה בשבילה משהו, בלי לשלם על זה באשמה.
שזה מבחינתי משהו די לא יאומן.

הייתי סתם ילדה שמבקשת שאבא שלה יעשה בשבילה משהו, בלי לשלם על זה באשמה.
גדול!
סיפור מעורר השראה.

עצבנית או לחוצה או רעבה או נתונה באי נוחות אחרת, פיזית או נפשית.
אצלי אני קוראת לזה תסכול. גם אני שמתי לב שזו הסיבה העיקרית שבגללה "הם מעצבנים" אותי.

וחוץ מזה -- סחתין סחתין סחתין. מורידה לפנייך את הכובע. גם על ההתבוננות והיכולת ליישם (ועוד בהצלחה מרובה), וגם על המוכנות להשתנות.
@}

לאחר זמן מה של מצברוח רע ועצבנות קלטתי שאני מאד עסוקה באיך לרצות כל אחד מהשלושה ובכלל לא חושבת מה אני רוצה לעשות, כי הרבה יותר חשוב לי לא להיות רעה מאשר מה יעשה לי טוב.
מדהים. זו חוויה כל כך מרכזית בהווייה שלי שאני מעדיפה פשוט להמנע מחברתם של בני אדם לא פעם.
תודה על זה.

בכל פעם שאני צועקת על הילדים, חסרת סבלנות, מסלימה סיטואציה נפיצה, עוברת מבקשה לאיום או לא רואה אותם ממטר בכל דרך אחרת - איך שאני קצת בודקת את עצמי אני מבינה שזו רק אני. שהייתי עצבנית או לחוצה או רעבה או נתונה באי נוחות אחרת, פיזית או נפשית.
ל-גמ-רי.
שנים שאני אומרת את זה. שנים.
אני גם מגדילה עשות וטוענת ש{{}}עצבנית או לחוצה_ נובע באופן ישיר מ{{}}_רעבה או נתונה באי נוחות אחרת_, ומגדילה עוד וטוענת ש{{}}_נתונה באי נוחות ... נפשית גם הוא נובע מאי נוחות פיזית כזו או אחרת.
עכשיו רק נותר לזכור את זה בזמן אמת אחרי חודשים ללא שינה טובה וללא תזונה יציבה

אני גם מגדילה עשות וטוענת שעצבנית או לחוצה נובע באופן ישיר מרעבה או נתונה באי נוחות אחרת, ומגדילה עוד וטוענת שנתונה באי נוחות ... נפשית גם הוא נובע מאי נוחות פיזית כזו או אחרת.
והכי גרוע:
אתן מכירות את הבשמת א האלה, שעונות לאמהות לתינוקות קטנים שמתלוננות על "כל הלילה לא ישנתי" וכאלה בזה שהן אומרות, שיש גם אפשרות שהתינוק פשוט "מפתח משהו" אבל זה עובר עליו יחסית בקלות כי הוא יונק ואת מייצרת בשבילו נוגדנים על המקום ובלה בלה בלה (לא שזה חסר ערך, פשוט כבר קראתן את זה בין מיליון למיליון וחצי פעמים ואתן יכולות לצטט כמו ממונטי פייטון)?
אז אשכרה!
לפעמים אני פשוט "מפתחת משהו"!
ותמיד תמיד תמיד מבינים את זה בדיעבד. איזה באסה! ממש כמו שאחרי שלושה ימים מסויטים עם התינוק את מגלה שן חדשה. איך לא חשבתי על זה קודם! ולמה התעצבנתי כל כך ולא הבנתי שפשוט כאב לו למסכנון?

הבעיה שאני אותה אחת שמבינה בדיעבד גם כשזו אני שלצורך העניין "פיתחתי" שן חדשה.

עוברת, את גדולה

התרשמתי והתרגשתי מהסיפור עם האבא.

עירית_לוי

עוברת, איזה יופי!
זה ממש מרגש.

כל הכבוד,

על ההתמדה שהביאה אותך לרגע הזה.
על האומץ לקחת-את-הסיכון-של-אולי לפגוש בחוויה של "אני רעה" (ו... בבקשה! אל תקלי ראש באומץ הזה , אני כבר שומעת את הגלגלים בראש שלך זזים ואומרים שזה רק בגלל שזה היה אבא שלך וכו'. עדיין. עשית פה צעד אמיץ שלא עשית כמותו בעבר. ככה מתחילים).
על עמדת ה"מגיע לי" שאת מתחילה לבסס בתוכך.

תמשיכי לאט ובעדינות לחשוף את המנגנונים בזמן אמת.
לא בכוח. חשיפה איטית, "רכה" - ולכן יעילה.
מה שהתחלת לבסס כאן עכשיו - רק ילך ויתעצם.

כל הכבוד, ועוד קיבלת את עצתי! וואו!
(תרגישי חופשייה למחוק, זה אוף טופיק היסטרי)

שוב ושוב ושוב ושוב נתקעת על הפרדוקס הזה -
איך זה שאני מבלה נתח כל כך ניכר מחיי בלנקות? האם אנחנו באמת מלכלכים כל כך הרבה או שמשהו בסטנדרטים שלנו מעוות? ואיך יתכן שאימצנו כפעילות כל כך מרכזית משהו שמחזיק כל כך מעט זמן, פעילות כל כך סיזיפית?
ובעיקר - איך יתכן שבשם הנקיון והסדר אני מוכנה לתקוע פעוט בן שנה וחצי מול דיוידי? זה מציק לי, זה מפריע לי, ובכל זאת אני עושה את זה כי מגיע הרגע שאני לא יכולה כבר עם הלכלוך והבלגן וזו הדרך היחידה להפסיק את זה, ולו לפרק זמן קצר. אני יודעת שלטווח הארוך השיקולים שלי לא נכונים, אבל לא מצליחה להתגבר על זה.

איך זה שאני מבלה נתח כל כך ניכר מחיי בלנקות? האם אנחנו באמת מלכלכים כל כך הרבה או שמשהו בסטנדרטים שלנו מעוות? ואיך יתכן שאימצנו כפעילות כל כך מרכזית משהו שמחזיק כל כך מעט זמן, פעילות כל כך סיזיפית?
גריינתי

הי, רגע, מה זה? יש לך מכ"ם מחשבות או משהו? יכולתי לכתוב את זה מלה במלה. אני כל הזמן מסדרת. בררררררררר.

אה, טוב, האמת היא שאתמול בלילה קראתי שוב את הבלוג שלך מההתחלה וכל הזמן הנהנתי. אולי ככה זה קרה.

מצד שני, אני חייבת להמשיך לסדר ולנקות, כי אחרת אין לי מה לעשות. זה ולקרוא, אבל כמה כבר אפשר לקרוא?
אולי זה מה שטוב בעבודות סדר ונקיון, זה שאין להן אף פעם סוף (לפחות לא בבית שלי). אף פעם לא מגיעים למצב של "נגמר לי מה לעשות".
אבל משעמם לי לסדר ולנקות.

אוקיי, מהתחלה.
אני רגילה לבצע משימות. יש משימה, ואז מבצעים אותה. העולם מסודר, יודעים מה שצריך לעשות, שקט ושלוה.
עבודות בית זה משימה, ונכון לעכשיו זו המשימה היחידה שלי, ואותה אני מבצעת כדי לרכוש לעצמי שקט ושלוה. אבל עניין אין בזה.
אני רוצה למצוא דרך אחרת להסתכל על מה שאני עושה, הסתכלות פחות משימתית. התכווננות יותר פנימית.

או שהכל שטויות, וסתם משעמם לי, ואני מנסה לעטוף את זה בתיאוריות רוחניות.

לא, זה לא סותר. באמת משעמם לי, ובאמת אני לא מצליחה לפתור את זה כי אין לי כלים לעניין את עצמי (שוב, חוץ מלקרוא).

אומרים שלהגדיר את הבעיה זה חצי הדרך לפתרון. גברת, איפה החצי השני?

איך זה שאני מבלה נתח כל כך ניכר מחיי בלנקות? האם אנחנו באמת מלכלכים כל כך הרבה או שמשהו בסטנדרטים שלנו מעוות? ואיך יתכן שאימצנו כפעילות כל כך מרכזית משהו שמחזיק כל כך מעט זמן, פעילות כל כך סיזיפית?
בדיוק היום ניסיתי לנסח מה מפריע לי בעניין הזה. הרי מצד אחד בתי היקרה עוזרת המון המון בבית. היא מבשלת, מנקה, שוטפת כלים ועוד. אממה? לא סובלת לסדר ומגלה סימני התנגדות ממשיים לעניין הזה. זה מעניין, כי היא לא רואה הרבה התנגדות לסידור סביבה. אנחנו מסדרים די בסבבה.
אז בעלי חיים - כלבים מבלגנים במכוון. קוראים לזה "עיצוב". אם נניח הבית מצוחצח ויש כלי עם צעצועים לכלב, הוא יקח פריט פריט ויניח בכל מיני מקומות בצורה מכוונת ומגמתית, לא כלאחר יד.
שבטים - ממה שאני מבינה, כשחיים בצורה טבעית, אז לא צריך ממש לנקות כי יש בעלי חיים שאוכלים את רוב השאריות. זורקים את הקליפות מעבר לכתף ובאה איזו עז ואוכלת (תודה לדלית שסיפרה לי מה שראתה במו עיניה)
אז מה מפריע לי? הזמן. בדיוק הזמן. אחרי שלקחה פאזל פתחה, ולפני שבכלל שיחקה כבר עברה לגזור משהו ואז להשאיר אותו חצי גזור ולהביא ניירות לציור וכל הלאה...
אז את יודעת מה מבעס אותי? זה שבמקום לעשות עכשיו דברים שבא לי לעשות, אני רק עסוקה בלהחזיר דברים למקום. אין לי בעיה לסדר אחרי שהם משחקים, יש לי בעיה עם זה שלא נשאר לי זמן לשום דבר אחר! אני רוצה להחליט בעצמי מה אני עושה עכשיו! נניח, לתפור ואז לסדר אחרי שאני תופרת. סבבה. אבל לא בא לי עכשיו בדיוק לסדר פאזל ואז גזירות ואז ציור.

לגבי פעילויות אחרות, החורף עושה אותי מאד יצירתית. מצד אחד זה מכנס ועושה אותי אוטיסטית משהו, אבל להבדיל מקריאה/טלויזיה/מחשב/כאלה, זה יצרני. אז מילא...

אי אפשר שלא לציין שיש יותר מדי צעצועים, יותר מדי הצע. אם כי אצלנו הצעצועים לא נורא פופולריים ובכל זאת מוצאים מה לבלגן (הקטנה היא כמו הר געש שמעיף לבה רותחת של בגדים ספרים צעצועים ואוכל על כל סביבותיה). ובכל זאת, כשמשחקים בחוץ עם מעט כפות דליים וטוסטר אובן, זה נשאר בחוץ ולא מצריך הרבה סידור.

הקטנה היא כמו הר געש שמעיף לבה רותחת של בגדים ספרים צעצועים ואוכל על כל סביבותיה
גם אצלנו! היום הבנתי שאיתו אני מרגישה כמו משפחת כורים אירית עם מלא תאומים איריים. אבל רק ילד אחד עושה את הבלגן הזה. (גם הגדול מבלגן אבל לא ככה ).

בכלל כמה צעצועים זה "לא יותר מדי"? 2 פאזלים? 5 משאיות? משחק הרכבה אחד? 10 צורות פלסטיק חסרות תכלית מפה ומשם? לנו לפחות יש פי 5 לפחות. או פי 10.
סליחה שמשתלטת על הבלוג, אולי צריך לפתוח את השאלה הזו בדף אחר.

ובכל זאת, כשמשחקים בחוץ עם מעט כפות דליים וטוסטר אובן, זה נשאר בחוץ ולא מצריך הרבה סידור.
אבל אז כל הבית מתמלא חול

לא סובלת לסדר ומגלה סימני התנגדות ממשיים לעניין הזה
האם לדעתך קשור לזה שתינוקות מעדיפים בהרבה לפזר תכולת קערה/מגרה/ארון מאשר להחזיר את המפוזר למקומו? כלומר שיש איזו "חיבת בלגון" שבנויה בנו? לא במובן שכתבת על הכלבים, אלא במובן של "יאללה בלגן!"

אי אפשר שלא לציין שיש יותר מדי צעצועים
ובכן, גיליתי שזה בכלל לא משנה. הקטן בכלל לא אוהב צעצועים, הוא אוהב לרוקן את ארונות המטבח, וכך יוצא שאם רוצים להגיע לשירותים בלי להתרסק על ערמת תבניות, או לגשת למקרר בלי לפצלח שקית קינואה, צריך לסדר את המטבח כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן.
זאת אומרת, אם היו בבית רק מבוגרים זה היה איכשהו נסבל, אבל הגדולים שלי פשוט דורכים על כל מה שנמצא במקרה מתחת לכפות רגליהם בלי בכלל לברר מה זה..... אוף, בנים!

לגבי פעילויות אחרות, החורף עושה אותי מאד יצירתית
אני מוריקה מקנאה. אין כמעט שום פעילות שאני יכולה לעשות כמו בנאדם בבית. או שהוא רוצה לינוק, או שהוא צריך לשבת על השיש, או שהוא בוכה כי לא נתנו לו לשבת על השיש, או שהוא גורם להרס נוראי, או שהוא בוכה כי לא נתנו לו לגרום הרס נוראי.... בקיצור, יותר מלהפעיל מכונת כביסה ולטגן שניצלים אני לא מצליחה לעשות כלום!
<אוקיי, חלק מזה קשור למצברוח המחורבן שתפס אותי בימים האחרונים, אבל הרוב אמיתי!>

יותר מלהפעיל מכונת כביסה ולטגן שניצלים
יא כמה הרבה את מצליחה להספיק עם תינוק כזה!

לגבי יצירה, אני עברתי את כל השיטות ויש אחת שעובדת בשבילי ומאפשרת לי ליצור המון בזמן האחרון, קוראים לה FTC או "FUCK THE CHILDREN" ובה בעקרון מה שעושים זה לתת להם ללקט אוכל מהקערות בעצמם, לעשות פיפיקקי בסירים לבד, להסתובב בבגדים עם כתמים, להתקלח בלי השגחה ולא כל יום, לישון מתי שהם רוצים, ובגדול להסתדר בעצמם... בזמן האחרון הגדלתי עשות ואני אפילו לא פורקת את הארגזים של המשלוחים האורגניים, שיאכלו ישר מהארגז...
במילים יפות קוראים לזה "אי מירכוז" במילים פחות יפות אוי אני אמא מזניחה

בקשר ליאללה בלגאן, היה לי פעם חבר שלא יכול היה לסבול שמסודר. הוא הרגיש בביתמלון. כמו הכלבים הוא ישר היה צריך לזרוק משהו באמצע החדר כדי להרגיש בבית... בעצם, למה "יאללה בלגאן" זה לא כמו הכלבים לדעתך?
אני חושדת שיש עוד עניין וזה איזה יצר חטטנות הישרדותי לגמרי שיש לפחות לבחורות, אם לא לשני המינים, שכשמכניסים אותו לסביבה תרבותית עם מיליון חפצים וקופסאות אז חייבים לגעת ולהזיז ולפתוח ולראות. כמו טורנדו...
אישי היה קורא לה "סופת אנתרופיה" עוד כשהיתה תינוקת בת שבועות ספורים כל סביבותיה היו מבולגנות עד זועה... והיא הרבה הרבה יותר מבלגנת מהקטן. במיוחד עכשיו שהיא בתקופת גזירות (נכון שלגזור זה שלב התפתחותי???

)

נכון שלגזור זה שלב התפתחותי???
ברור, והיא מפותחת במיוחד - אני הגעתי לזה רק בגיל שש (גזרתי לעצמי פוני והורדתי משולשים קטנים ממכנסי בית הספר).
אולי הפיגור שלי נבע מזה שלא ישנתי במיטה משפחתית, ואולי סתם כי אני מפגרת בכל הקשור למלאכת יד (עד היום הזה).

השיטה שלך מעולה, חוץ מהעובדה שהקטן שלי לא קרא את עקרון הרצף, ולכן הוא כל הזמן ממרכז את אמא שלו, מה שללא ספק פוגע בהתפתחותי התקינה.

נכון שלגזור זה שלב התפתחותי???
ברור. גם אצלנו זה היה בערך בגיל הזה וזה התבטא במיליוני גזירים בכל פינה בבית. שמתרבים בקצב יותר מהיר מהקצב שבו אפשר לאסוף אותם.

השיטה שלך מעולה, חוץ מהעובדה שהקטן שלי לא קרא את עקרון הרצף, ולכן הוא כל הזמן ממרכז את אמא שלו, מה שללא ספק פוגע בהתפתחותי התקינה.
שתיים כאלה יש לי.

הקטן שלי לא קרא את עקרון הרצף, ולכן הוא כל הזמן ממרכז את אמא שלו, מה שללא ספק פוגע בהתפתחותי התקינה.
גם גריינתי, וגם, היום מצאתי את עצמי תוהה מתי ישחררו כל הילדים המרוצפים האלה. עושה רושם שהעובדה שהם מקבלים דוזות גדושות של אמא לא הופכת אותם לפחות רעבים לחברתה. כלומר אם אפשר לקרוא לזה חברה ולא פשוט שימוש.

אני קוראת אותך וצוחקת נורא. אבל מרוב צחוק מריר אני נזכרת שזה גם גיל כזה. כלומר חוץ מהנטייה הטבעית לרוקן את ארונות המטבח ואת המגירות שליד המיטה ולשפוך לשפוך לשפוך ולדרוך בבוץ, הם מצד אחד עדיין תינוקות שאי אפשר להסביר להם למה זה לא לעניין ומצד שני כבר גדולים וסקרנים.
או שאני סתם מנסה לנחם את עצמי בחלומות שווא? כי הגדול למשל פשוט יורק את החרצנים של הקלמנטינות על השטיח.

מה שמביא אותי למסקנה שזה לא הסטנדרטים שלנו. הרי באמת אי אפשר לחיות כשהכל על הרצפה. אני אישית אפילו לא יכולה לחשוב ולהתרכז וזה הורס לי את המצברוח. זאת אומרת, לפני כמה חודשים הייתי בבית של משפחה שחיה ככה: הבית ערום, חצי ריק: לא מפה, לא שטיח, לא תמונה. הרהיטים ישנים ושבורים, ערימות של כביסה בחדר השינה. בתוך כל זה התרוצצו להם כמה וכמה ילדי חינוך ביתי, אחת חשופת שת ויחפה (אני מאלה שלא מסוגלים לראות ילדים יחפים בחורף, אף על פי שהבן שלי מצפצף עלי) ולא נראה שמשהו מפריע להם או להוריהם. אבל מה אני אגיד לך, תודה אבל לא תודה. להשקיע בילדים ולא להגביל אותם זה לא אומר שאני כלב.

השיטה שלך מעולה, חוץ מהעובדה שהקטן שלי לא קרא את עקרון הרצף, ולכן הוא כל הזמן ממרכז את אמא שלו, מה שללא ספק פוגע בהתפתחותי התקינה.
כמה מדויק. בדיוק כך גם אצלי. מייחלת לפחות מירכוז...
ותודה לאנדלוסיה שגריינה את המשפט המבריק

הבית ערום, חצי ריק: לא מפה, לא שטיח, לא תמונה. הרהיטים ישנים ושבורים,
אוי ואבוי, זה כמעט הבית שלנו, חוץ מזה שהספות בסלון חדשות ויקרות ובכל זאת נראות שבורות (הבנזוג התעקש, עכשיו הוא אוכל את הלב. אנשים, אל תקנו ב"אלמנטו"!).
לא, רגע, שניה, יש כאן המון לכאן ולכאן.
אני מינימליסטית בטעמי, ולא אוהבת וילונות, שטיחים, מפות וחפצי נוי. אבל גם אני מודה שזה מעניק חום וחן לבית. מן סתירה שטרם הצלחתי לפתור.
עכשיו בעניין הילדים.
הייתי משתגעת אם כל היום הייתי צריכה להשגיח על שטיחים ומפות וחפצי נוי. מספיק מעייף לומר כל יום, כל היום, "לא לדרוך על הספות/כסאות/מיטות/סווטשירט שזרקתם לפני רגע/ספר שנפל לכם מהיד/בננה שאחיכם התינוק השאיר כאן/התיק שלי". מצד שני, אני מרגישה שהעצלנות שלי מתנקמת בי בסופו של דבר, כי הילדים לא מחונכים. מצד שלישי גדלתי אצל אמא שסדר ונקיון היו נר לרגליה, ואם זה לא היה האינטרנט הייתי מפרטת בהרחבה למה וכמה זה הזיק לי.
בקיצור, מה אומר ומה אדבר, התאמתי את נסיונות החינוך שלי ליכולותי הסופר-מוגבלות. נראה שהצלחתי עם "לזרוק בגדים שפושטים לסל הכביסה" וכרגע אנחנו בפרויקט "להוריד צלחות מהשולחן כשגומרים לאכול". יום אחד אולי נגיע ל"לא לשמוט כל חפץ לרצפה בשניה שבה הוא הפסיק להעסיק אותך".
בבית חלומותי אגור כשהילדים יגדלו, אינשאללה. בינתיים מנסים לשרוד בתנאים איכשהו סבירים.

<תכף תבוא בשמת ותנער אותי מהתבוסתנות שדבקה בי. אם לא היא, אז מי?>

עושה רושם שהעובדה שהם מקבלים דוזות גדושות של אמא לא הופכת אותם לפחות רעבים לחברתה
נכון! נכון! ממש ככה!
אצל מי מתלוננים על העניין הזה, והאם אפשר לקבל בחזרה את הכסף?

אח, אם זה לא היה כל כך מעייף זה בטח היה מצחיק....

אני הייתי מתלוננת אצל בשמת. וגם אצל ניצן, מה יש. וגם בכלל, מתלוננת. לגבי הכסף -- נראה לי אבוד. הן לא יחזירו לך.

אבל שילמתי! לשנה! לאתר!

חששתי שבמעבר מנושא המקלחות המשעשע (בחלק א') לנושא האימון הרציני (והחשוב מאד ! גם אני מאלה שמנסות במקביל "לעשות עבודה" >:) בעזרת עירית לוי הנפלאה ) יפסיק להיות מצחיק פה. שמחה שהתבדיתי, ותודה עוברת אורח על הדף הזה!

הרי באמת אי אפשר לחיות כשהכל על הרצפה.

אפשר. אם הכל לא היה כ"כ הרבה.
את מה שדלית סיפרה (וניצן הזכירה כאן) על העז וקליפת הבננה גם אני ראיתי במו עיני: אנשים באתיופיה לועסים גת, זורקים את מה שהם לא אוכלים (הרוב) על הארץ, והעזים מתפקדות כצוות נקיון. העזים האלה מכורות לגת לדעתי.
והרחובות נקיים מאד. אין שום מערכת של פינוי אשפה, פשוט משתמשים בה-כל. (אני ובתי ראינו כד חלב מדלעת, שאת הידית שלו עשו מחצי מפורק של ריצ'רץ'. כלומר, חצי ריצ'רץ' זה משאב, לא זבל.)

היום מצאתי את עצמי תוהה מתי ישחררו כל הילדים המרוצפים האלה. עושה רושם שהעובדה שהם מקבלים דוזות גדושות של אמא לא הופכת אותם לפחות רעבים לחברתה
יש אמא, אבל זה "רק אמא", אז זה "לא מספיק". כתבתי על זה פעם ב חד הוריות ומרכוז הילד

עבודות בית זה משימה, ונכון לעכשיו זו המשימה היחידה שלי, ואותה אני מבצעת כדי לרכוש לעצמי שקט ושלוה. אבל עניין אין בזה
אני ממזמן החלטתי שהמשימה היחידה שלי היא לגדל את הילד שלי. זאת המשימה.
אני בבית בשבילו, לא בשביל לסדר את הבית.
אז אמנם ברור שאני מסדרת כל הזמן את הבית אבל הוא גם רוב הזמן מבולגן וזה לא אומר שאת המשימה שלי לא עשיתי.
והפתרון לבלגן שהוא עושה יכול להיות אולי לצאת מהבית (לגן שעשועים,לטיול, לקניות וואט אבר), ואז יש פחות בלגן!!!!!!!!!

עירית_לוי

אני רוצה למצוא דרך אחרת להסתכל על מה שאני עושה, הסתכלות פחות משימתית. התכווננות יותר פנימית.
אני רוצה להציע לך להשתמש בנושא הזה של סדר,
על מנת לבדוק ולעשות הבחנה - היכן את בסדר עם העולם החיצון והיכן את בסדר עם עצמך.

מי מנווט את ההתנהלות שלך מול רשימת המשימות?
ה"אני צריכה"/"אני חייבת"/"אוי ואבוי אם לא" או - "מה יעשה לי טוב"/מה יתן לי שקט"/מה יהיה ביטוי של להתייחס יפה לעצמי"?

כתבתי בצהריים בדף אחר הצעה לתרגיל ועכשיו כשקראתי אותך כאן, חשבתי שהוא יכול להתאים גם לך:
במשך זמן מה לבדוק עד כמה את מתייחסת אלייך יפה:
האם את נחמדה לעצמך בדרך שבה את חושבת על עצמך? מדברת על עצמך (בראש/בקול רם)? מטפלת בעצמך? מאכילה את עצמך?

התרגיל הוא לזהות את כל הרגעים בהם את כן מתייחסת יפה לעצמך ואת כל הרגעים בהם את לא,
מתוך התכווננות לשיפור הולך ומתמיד של היחס (פעם אחת לשבת ולשתות בשקט, פעם אחת לאכול בנחת במקום בעמידה, פעם אחת לעצור דיבור מכוער על עצמך באמצע המשפט, פעם אחת להגיד כן כשמישהו מציע לעשות משהו בשבילך במקום לדחות אותו כי לא נעים לך, וכו').

יש לי תחושה ששיפור היחס שלך לעצמך יעשה לך גם קצת סדר פנימי ביחס לסדר בבית + מרכוז/אי מרכוז הילד.

אני לא מצליחה לטפל בעצמי. או אולי: אני מטפלת בעצמי רע מאד.
היה לא מזמן את הדיון ב חינוך ללא גבולות על צריכת טלויזיה ומוצרי חלב, ודיברו שם על התמכרות. ככה אני עכשיו. כשאני שואלת את עצמי "מה בא לך עכשיו?" (יעני מפרגנת לעצמי ומטפלת בעצמי) התשובה היא קריאת ספרות פנטזיה וצריכת קפה וממתקים. וכשצורכים ספרות פנטזיה קפה וממתקים (לפחות אני) זה מוביל לכך שאי אפשר לעשות כלום חוץ מלהמשיך, כי כל דבר אחר הרבה פחות כיף. וככל שצורכים יותר, כל השאר נראה עוד פחות כיף, עד שהחיים בכללותם, על כל מה שיש להם להציע, מחווירים ומתרחקים ואין כח וחשק להושיט אליהם יד.
לכן קצת מבלבל אותי העניין של לטפל בעצמי. אני ילדה קטנה, שרוצה דברים שלא טובים לה, ואין שום מבוגר שידאג לי. אני יודעת שמה שנדרש זה להיות המבוגר הזה, אבל באהבה וקבלה ולא בהלקאה. אני יודעת, אבל זה לא מצליח לי. כל קול מבוגר שאני מצליחה לייצר נשמע כמו שוטר שעומד מעלי עם שוט ואומר בפרצוף חמור: מה קורה לך? יאללה! מספיק עם השטויות!

ומזה כמובן נובעת התשובה לשאלה ששאלת אותי, עירית: מי מנווט את ההתנהלות שלך מול רשימת המשימות?_ מובן שהתשובה היא _"אני צריכה"/"אני חייבת"/"אוי ואבוי אם לא"

בקיצור, אני עוד לא שם, במקום שיכול לעשות את התרגיל שהצעת. אני מרגישה שחסרה לי מדרגה בדרך. אני מרגישה שנדרש ממני להרים את עצמי בשרוכי נעלי, ואני לא מצליחה.

תקופה מבאסת. נדמה שלא זזתי מילימטר מנקודת ההתחלה. מקווה בכל לבי שמדובר בירידה לצורך עליה.

לא במקום עירית, שתנתח.
הצעה שלי: הכריזי על מיני-דיכאון חורף. שביתה. עכשיו מותר כמה ימים קפה ממתקים וספרות פנטזיה (מתי יש לך זמן לקרוא יא מלעונה, אני כבר חודשיים בעמוד 26 של איזה ספר). אפשר להתבוסס קצת (אבל אסור להפסיד שיעורי יוגה. זה זמן אוורור הכרחי ומועיל).
כי מרוב להיות טובה לעצמך גם זה הופך למשימה. אז לא צריך.

את צודקת. מאה אחוז את צודקת. לא יודעת למה באים לי כל פעם פחדים כאלה, שאני לא אצליח לצאת מזה. שאם אני אתן לעצמי להתבוסס אני רק אלך ואשקע.
והרי אני יודעת שזה לא נכון, שמיני-דכאונות-חורף באים והולכים בלי שום קשר למה שאנחנו עושים או לא עושים אתם, ושהכל עובר.
ובכל זאת קשה לי להניח לעצמי.
נו טוב, כל העניין הזה של להתחיל משפטים ב"עכשיו מותר" כנראה קשה לי. איך שמתחיל להיות מותר אני שומעת את השעון מתחיל לתקתק את הזמן אחורה, למתי ששוב יהיה אסור.

הנה, נגיד עכשיו. אם הייתי מטפלת בעצמי יפה כבר הייתי הולכת לישון לפני שעה.

עירית_לוי

אני מרגישה שחסרה לי מדרגה בדרך.
מסכימה לגמרי עם אנד לוסיה: תקופת מותר.
זו המדרגה.
זה גם מה שהייתי מייעצת למבוגר-האחראי-עלייך אם הוא היה בא לשאול אותי.
לדעתי, כדי להיגמל מההתמכרות לכל הדברים הנעימים האלה, את צריכה להיגמל קודם כל מה"אסור"/"אוי ואבוי"/"אני חייבת"/מספיק עם השטויות". מכל האסורים.

לפטר את השוטר הפנימי, כדי שיתפנה מקום למטפלת הטובה.

גמילה היא אפקטיבית ונכונה כשהיא באה באהבה, לא בשנאה ובכוח.
אחרת זה לא להיגמל, זה להפעיל על עצמך משמעת, שיכולה להיות (אולי!) יעילה לטווח קצר. אם מתחת למשמעת מבעבע צורך, הוא יבעבע עד שיקבל מענה.
לכן, כדי להצליח לממש את מה שאת באמת רוצה לעצמך - גמילה מההכרח להיות כל כך בסדר - אני דווקא הייתי הולכת על מתן רשות.

אני יודעת שזה מפחיד לתת רשות, ומעורר מיד המון המון התנגדויות ופחדים. אני יודעת. מכירה.
תנסי. תתחילי בקטן. תיכף אפרט כיצד.

אגב,
אני לא חושבת שאין לפעמים מקום לדחיפה קטנה מבחוץ, משהו שנראה כמו מסגרת או משמעת.
אני חושבת שהיא יעילה רק אם יש בפנים תשתית שיכולה לתמוך בשינוי החיצוני. בשלות, בדרך כל בשלות רגשית.

נתתי דוגמא בהקשר הזה בדף אני בסדר כולכם אשמים (שזה גם הדף שבזכותו התחלנו את הדיאלוג כאן, נכון?),
דוגמא על איזו אישה-פלונית (בת 39, גרה בבית שלי),
שאחרי שעלתה שלושים ומשהו ק"ג בהריון ונאבקה בעצמה בזעם ובשנאה להוריד אותם במשך שנה וחצי, וכמובן ללא הצלחה,
עזבה את המשמעת הקפדנית, פנתה לעשות עבודה פנימית שתאפשר לעשות את השינוי מתוך יותר אהבה עצמית ופחות שנאה עצמית.
אבל אחר כך, כשהיא כבר באמת היתה בשלה לשינוי, היא דחתה עוד עוד את המימוש שלו, כי היה משהו מאוד חזק בנוחות של ההרגל הישן.
ואז, דחיפה אחת קטנה וממוקדת של מסגרת ומשמעת כן היתה אפקטיבית. אבל רק כי היא היתה מגובה בשינוי פנימי.

מה שלימד אותי שצריך גם לשים לב לא לתפוס טרמפ על העניין הזה של "אני רכה ועדינה עם עצמי ובבקשה לא בכוח"

.
זה השילוב של רכות ונחישות. של הרכות והאהבה והחמלה עצמית ושל הנחישות להיגמל.
והיום אני מאמינה שבגמילה נדרשים שני הדברים האלה, ושברוב המקרים אחד מהם אינו מספיק.

תקופה מבאסת. נדמה שלא זזתי מילימטר מנקודת ההתחלה. מקווה בכל לבי שמדובר בירידה לצורך עליה.
בהחלט לצורך עליה.
וזו לא ירידה. את מקלפת עכשיו את הקליפה השכנה לזו שקילפת קודם.
אני יכולה להבטיח לך את זה. באחריות.

נו טוב, כל העניין הזה של להתחיל משפטים ב"עכשיו מותר" כנראה קשה לי.
אני מציעה תקופת מותר לי כללית, לא רק ביחס לקפה, ממתקים, ספרים.
גם ביחס לרגשות, מחשבות, פעולות, מעשים, טעויות, התלבטויות, עצירות, נפילות.
הכל מותר, הכל בסדר.

התרגול הולך ככה:
ביחס לכל מחשבה שעולה, לכל פעולה שעשית - את נותנת לעצמך רשות.
המילים שאת יכולה להשתמש בהן בהתאם להקשר הן: מותר לי, אני נותנת לעצמי רשות, זה בסדר.

אני רוצה עכשיו קפה. מותר לי. אני נותנת לעצמי רשות.
אוי ואבוי! איך נסחפתי היום עם הספר. זה בסדר. מותר לי.
איזו אגואיסטית הייתי עכשיו. מותר לי.
אני שונאת אותי. זה בסדר.
אחת וחצי בלילה ואני עוד ערה. זה בסדר.

כל מחשבה, רגש, פעולה, בזויים בעיניך ככל שיהיו.

גם אם זה נשמע לך לא אמין,
גם אם זה מעורר התנגדויות ופחדים (ברור),
גם אם זה מעורר בך גיחוך.
תנסי להתמיד. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
מבטיחה לך שיש אור בקצה.

וואללה, הפלת לי עכשיו אסימון ענק!
אני מסוגלת לעשות עכשיו המון דברים שלא הייתי מסוגלת קודם - מפני שעשיתי לעצמי סוג של "סדנת מותר".

נכון, לא הלכתי עד הסוף, כי לא חשבתי על זה כמו שאת מתארת, עירית,
אבל השקעתי כמה שנים בהיפטרות מהפרפקציוניזם.
בלהגיד לעצמי אין סוף פעמים (זה לא ייאמן כמה שהפרפקציוניזם הורס כל חלקה טובה, ונוגע בכל דבר הכי הכי קטן, זה פשוט מתיש ואינסופי) "זה בסדר", "מותר לטעות", "זה לא צריך להיות מושלם", "זה יכול להיות בערך", "תעשי מה שאת יכולה", "תעשי רק קצת, גם זה יותר טוב מכלום", "לא נורא, גם זה בסדר", "טוב אז הלכתי לישון בשעה מאוחרת נורא, אבל אז מה, הייתי צריכה את זה", "ככה טוב לי", "לא מתאים לי שיטיפו לי מוסר" (זו אני שהטפתי לעצמי מוסר, שיהיה ברור עם מי דיברתי פה), "אני לא רוצה לחיות בתוך ביקורת אינסופית" (זו אני שמבקרת, שיהיה ברור, לא אמרתי את זה למישהו אחר - אמרתי את זה לי בראש של עצמי, כשתפסתי את עצמי עם ה
אסור"/"אוי ואבוי"/"אני חייבת"/מספיק עם השטויות
)

עירית_לוי

בשמת, איזה יופי!

"סדנת מותר".
אהבתי את ההגדרה

<סימן חיים>

חזרתי.
טון לקרוא.
</סימן חיים>

קצת מחשבות שלי בעקבות מארז אהבה (2009-05-10T00:32:18).

אז קודם כל, מובן וברור שטוב שאנחנו לא צריכים לעשות הכל בעצמנו אלא יכולים לקנות הכל מוכן. ומובן וברור שאני עצמי לא עושה כמעט כלום בעצמי אלא קונה הכל מוכן. בקיצור, לא לבכות את המודרנה באתי, ולא לעשות פרצופים לא מרוצים מהחיים של כולנו. מה שמעניין אותי כרגע הוא ההשלכה של תרבות ה"אל-תעשה-בעצמך-חבל-על-הזמן-והמאמץ-עדיף-לקנות-מוכן" על התפתחות ילדים וגידולם (מביך שכל מה שמעניין אותי איכשהו קשור לנושא הזה, לא?).

כשילדים צעירים משחקים, הם מחקים את פעולות המבוגרים. את עבודתם של מבוגרים. הם מטפלים בבובות, אופים עוגות דמיוניות, עובדים במשור ופטיש, בונים מכונות בלגו, זורעים מסטיקים. הם מתרגשים אם נותנים להם סמרטוט "לכבס" באמבטיה, או אם נותנים להם מטאטא קטן. מכאן אני מסיקה שחשוב לילדים ללמוד מאיתנו איך עושים דברים, שהם בנויים ומחווטים מלידה לעשות זאת. מה קורה אם אנחנו מפסיקים לעשות דברים? כלומר, ברור שאנחנו לא מפסיקים לעשות דברים, אבל אנחנו עושים יותר ויותר דברים שילדים בכלל לא מסוגלים להבין, ושיש להם קשר מאד עקיף לחיי היומיום שלהם. אם ארוחת הערב גדלה במקפיא בסופר, אם בגדים עוזבים את הבית וחוזרים נקיים, אם יום בשבוע יוצאים מבית מלוכלך וחוזרים לבית נקי, אם כל דבר שנשבר או מתקלקל פשוט מושלך וחדש מגיע במקום - מה קורה למנגנון המולד הזה שצריך ללמוד להשתלב בחיי המבוגרים? על מה הוא עובד? אני באמת תוהה, זה לא שיש לי תשובה.

ומה זה עושה לתפיסת ההורים בעיני הילדים? אם אין לילדים מושג מה עושים ההורים שלהם, ורוב תפקידם מתמצה בלהביא (מבחינת הילדים יש מאין) את כל מה שהילדים צריכים ורוצים, איך יכולים הילדים לדמיין את הגשר ביניהם, את המעבר מילדות לבגרות? ובאיזה מובן נשאר לילדים לשאת את עיניהם אל ההורים מלבד במובן היותם מספקי צרכים? הרי בכל מה שנוגע לטכנולוגיה כבר מזמן התקבעה התפיסה שהילדים יודעים יותר מההורים, אז מה בכל זאת נשאר להורים ללמד את ילדיהם?

אתם יודעים מה, נגיד שנשאר. הרי אני בעצמי מאמינה שנשאר. אבל אם לא לימדת את הילד שלך כלום כשהוא היה בן שנתיים ושלוש וארבע וחמש - איך תבוא פתאום ותלמד אותו בגיל ארבע עשרה?

גוש המלל העצום הזה הוא רק ראשי פרקים מבולבלים למחשבות שמתרוצצות במוחי. זה לא שאני חושבת שהמסקנה היא לעבור לגדל עיזים במצפה בגליל (והסליחה עם כל מגדלי העזים בגליל!); זה לא שזרקתי את מדיח הכלים ומכונת הכביסה לפח. אם זה היה כל כך פשוט לא היה צריך לחשוב ולתהות, ישר היינו עושים פניית פרסה וחוזרים ללקט באחו (ואתם יודעים שיש לי חשבון ארוך עם "ישמעאל"). אבל בהינתן שלקידמה יש תו מחיר, אני מנסה לזהות מהו ולחשוב איך להוזיל אותו.

קוראת וחושבת.

יפה אמרת. ואני לא חושבת שיש לזה קשר לגידול עזים.

קוראת וחושבת
במיוחד בתור אחת ש"לא קונה הכל מוכן".

כבר מלא זמן מתכוונת להיכנס ובינתיים נכתב פה המון ואני לומדת מזה ולא רוצה לדלג על קטעים אז יש לי עוד חודש להשלים ובינתיים רק מודה לעוברת אורח ולעירית ולכל הכותבות.
אין ספק באופן טבעי שווה תשלום
@}

בהתחלה של הספר של אסתר גוקלה (זאת מ יציבה טבעית ) היא אומרת שאחד הדברים שאובדים כשהשבט מתפרד למשפחות גרעיניות, זו המסורת הקינסתטית (לא יודעת איך אומרים בעברית) - מה שעובר מגוף לגוף, בתחושה ישירה והתבוננות וחיקוי. (אני לא יודעת לקשר, אבל יש את הספר לצפיה באינטרנט וזה בעמוד 13 שלו)

זה הדבר שהכי נוגע לי בחיים מכל הספר שלה. כי אני מרגישה שזה נכון לכל כך הרבה דברים בחיים שלנו: שכל מה שקשור בגוף ובעשיה פיזית, לא היה לנו ממי ללמוד כמו שצריך ללמוד את זה: מהורים, מאחים, מסבתות. לא מהטליוזיה, לא מספרים ולא בקורסים וסדנאות.

והמון דברים הולכים ככה לאיבוד. חלק מהם - לבלי השב.

בהקשר להגיג שלמעלה
אז זהו, שרוב האנשים ב"באופן" כן עושים דברים בעצמם, כן מגדלים קצת ירקות, כן מתקנים דברים שנשברו, כן מנקים בעצמם, וכו'. כן לוקחים את הילדים לטיול ומסבירים להם על פרחים ועצים.
כן מנהלים שיחות שגולשות להיסטוריה, גיאוגרפיה, אמנות, ומה לא. כן מנסים לגדל ילדים שהם חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים.
אין יום שאני לא מלמדת את הילדים שלי משהו.

כן.

אכן, ההגיג הזה מקומו לא בבאופן. וגם אני לא באמת באופנית (לא מרימה כאן לשום הנחתה, באמת שאני הרבה יותר מיינסטרימית מרוב הכותבים כאן).
הכי קשה לאלה שחיים על התפר. כל הספקות העצמיים וחיפוש הדרך בהחלט הורסים את הבריאות.

כל הספקות העצמיים וחיפוש הדרך בהחלט הורסים את הבריאות.
אבל לדבר איתכן על זה זה נורא כיף.

באמת שאני הרבה יותר מיינסטרימית מרוב הכותבים כאן
את האוף של האוף סטרים, הא?

במילים אחרות - אל תספרי לעצמך סיפורים. את שונה כמו כולם, אבל דומה באופן מיוחד.

הכי קשה לאלה שחיים על התפר.
במובן הזה, כולם חיים על התפר. כל מי שקצת חושב, על כל פנים.
מאידך, רוב האנשים אינם חושבים... אז הטענה בטלה

בקיצור, כולם פה על התפר, פשוט כל אחד מחליט שהתפר שלו במקום אחר. את מתארת לעצמך איך זה לחיות קיצוניות באופן טבעי 357445 ולגלות שבעצם כולם מתגודדים להם על איזה תפר הרחק ממך?
<לא אני, אני מיינסטרים.>
<אבל על התפר.>

דווקא בעיני זה הגיג סופר "באופני".

לא היה לנו ממי ללמוד כמו שצריך ללמוד את זה
זה מתחבר לי גם מכיוון אחר:
אין לי ספק שאחותי ואני למדנו כריעה מאמא שלנו.
חיקינו אותה.
ואנחנו עושות כמוה.
אבל ככה: ברגליים קרובות (ניצן אמ הראתה לי בפעם הראשונה שהכריעה הנכונה בעצם היא בפתיחה מירבית של הרגליים, בפישוק רחב. לא ככה אני עובדת), וכמובן בגב מעוגל.
ואני עושה כל יום דברים בכריעה, באופן טבעי: אני ממיינת כביסה על הרצפה, בכריעה. מאז ומתמיד. אפילו לא חשבתי על זה. אני ממיינת כל סוג של ניירות, צעצועים וכו' וכו' בכריעה על הרצפה. לא מסוגלת לעשות את זה בשום תנוחה אחרת, אני צריכה מרחב (שיש רק על הרצפה) ואני צריכה את החופש שבכריעה (אני נמוכה אבל ניידת על כפות הרגליים).

כלומר - כן היה לנו ממי ללמוד! וגם למדנו!!!!
הבעיה שהיא עשתה את זה לא נכון. השרשרת נשברה איפשהו בינה לבין אמא שלה, או בין אמא שלה (סבתא שלי) לבין סבתא שלה.

נראה לי שיצא לי לא ברור...
העניין (שלי) הוא כזה: או שאנשים מרגישים שהם "בדיוק כמו כולם" ומהווים סמן אמצעי לאיך שכולכולכולכולם חיים, או שהם מרגישים שונים. כך או כך, אין בהכרח הרבה דמיון בין איך שאנשים חיים באופן כללי, ואני באופן אישי לא באמת מבינה מה הגליק הגדול כך או כך...
יש כל מיני אורחות טיפוסיים למעמדות שונים, לתרבויות שונות, וכו'. יעני, אני בתור אמא בחינוך ביתי חופשי, שאוכלת אורגני וחי (על פי רוב) חיה בבית שכור במרכז, לעולם ובהכרח אהיה שונה ואחיה חיים שונים בתכלית במיקרו מגבר שמתפרנס מאומנות בדרום ומנער שלומד בתיכון ומקווה להיות יום אחד נשיא ארה"ב, מאלפי חיילים, מנהגות מונית, ממנקי בתים, מנשות חברה, מסלבריטיז, מנשים שעושות יוגה יום יום, מהורים מובטלים למתבגרים, מסבתות פסיכולוגיות, ועוד ועוד ועוד... אין לזה סוף, וזה עוד רק בישראל, ולא עולים חדשים

. אנשים חיים חיים שונים זה מזה, וחווים אותם שונים זה מזה. זהו.
ה"בעיות" מתחילות כשאנשים באמת ובתמים חושבים שכולם נוהגים אותו הדבר. ואז זה או "כולם נוהגים אותו הדבר" בדיוק כמוני וזה מצדיק את הבחירות שלי, או "כולם נוהגים אותו הדבר" ואני עושה אחרת, וזה מצדיק את קיומי היחודי והשונה מחד, מאידך גורם לי לחיות חיים של שונות ומתח.
זה גם עובר בירושה.. במשפחות שנורא אכפת להן "מה כולם חושבים" מחזקות את תפיסת ה"כולם" הזו. גם חינוך אקטיבי להתנהגות על ידי הסתכלות החוצה ("אף אחד פה לא...") ולא פנימה ("אני מעדיפה ככה..")

על קצה המזלג, ביד שמאל. מקווה שיותר ברור