אופטימיות קוסמית

[מי_מה*]

אוי קוסמת, נשמע מבאס. לחיזוק.
משה, תודה על השיעור!

[גיל_גילה*]

קוסמת יקרה, קראתי את קריאתך לעצה משפטית בכיכר ומיד קפצתי לדף הבית.
אמרו כאן לפני כל מיני דברים חכמים. לפי מיטב נסיוני, אם נגרם לך נזק שאת יכולה להוכיח ולכמת אותו, כדאי לך להגיש תביעה משפטית. עוגמת נפש? זה שעור. חבל להגביר אותה בבתי משפט. אין שם צדק. רק כוח.
אני באופן אישי כבר לא קוראת עיתונים. גם לא צופה בטלויזיה. מדלגת על החדשות באינטרנט. רק ברדיו אני שומעת חדשות.
מה אני רוצה לומר?
שכל הדרמה התקשורתית היא לא חלק מהחיים שלי.
יש לי מספיק דרמות משלי. גם לך.
ולשם קבלת פרופורציות: קורים דברים איומים. נשים נרצחות על ידי בעליהן, יש עוני נורא, פשע נורא.
כותבים על זה אפילו בעיתון.
אז מה?
למחרת עוטפים בגליון העיתון דגים בשוק.
והעולם כמנהגו נוהג.
אני מאחלת לך רק טוב. זה מאחורייך, יקירה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

משה, תודה.
דבריך מחלחלים ונטמעים.
יש לי כל כך הרבה לכתוב אבל שעתי דחוקה.
בהזדמנות.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוקר.
קמה ברבע לשבע. מתקלחת, מניקה ויוצאת לבדיקת אולטראסאונד שד.
לפני יומיים גילו אצלי שני גושים ושלחו אותי לאולטראסאונד.
אני נוסעת באוטו לבד, בוקר רענן וקריר מלטף אותי, בועז מעודה ברדיו. מתה עליו.
מלבד הפחדים מהתוצאה, אני ממש נהנת מהשקט והלבד והנסיעה בבוקר מוקדם.
מגיעה לקופה, עושה את הבדיקה.
תקין. מצליחה סופסופ לנשום.
היא מציעה לי לעשות גם ממוגרפיה. עכשו. אני מסכימה ומחכה בחוץ.
כעבור כמה דקות מגיעה הרופאה ומודיעה לתדהמתי שאם אני עושה ממוגרפיה אני חייבת מעכשו לא להניק יותר.
מה????????
אני מזועזעת. מה זאת אומרת? ומה פתאום להפסיק להניק לאלתר? מה, היא השתגעה?
היא מסבירה לי בקוצר רוח שממוגרפיה זו קרינה וזה מסוכן לילד שיונק.
אני מחליטה לא לעשות את הבדיקה.
יש לי פיצית בת שנה וחצי שיונקת כאילו אין מחר. אפילו מחזור עדיין אין לי מרוב הנקות וגם ככה האולטרסאונד תקין...
היא נותנת לי דף עם תשובת האולטרסאונד והמלצה לממוגרפיה בתום "הענקה" ככה היא כתבה הנקה!
בינתיים נכנסת לשם אישה מבוגרת, כהת עור, מאמא כזאת ששומעת את השיחה ואומרת לי במבטא עיראקי או משהו כזה
"תניקי תניקי..זה טוב"...
הפקידה מתחילה לספר לי על האישה מהכתבה על חינוך ביתי ואני לא מצליחה להתאפק ומספרת לה שזו אני.
טסה הביתה.
בד"כ קונה לי פלאפל עסיסי ולמרות שהמורה שלי דיבר אתמול בחשיבות של האכילה בבית ולא בחוץ (אוכל שמוכן באהבה ע"י
איזו אישה אוהבת או אמא גם נותן אנרגיה..צודק אין מה להגיד) - אני מצליחה להנות ממנו מאוד.
מגיעה הביתה לשתי ילדות בוכות. אחת נפלה ולאחת אין מה ללבוש.
אז את האחת אני מניקה ולשניה אני מבטיחה לקנות בגדים.
נוסעות למרכז המסחרי הקרוב. איזה שקט, איזה שירות...כאילו פתחו את החנות רק בשבילי. 1 בספטמבר...כולם לומדים
ועובדים...הכל ריק!!!!
70 אחוז הנחה והביתה.
צהריים - אוכל, סיפורים לגדולה, מנוחה ותוך שניה כבר כמעט ארבע = לחוג קרמיקה בקיבוץ סמוך.
אני יושבת מחוץ לחוג שומעת שיחות הזויות על כל מיני צורות הסתגלות של תינוקות בני 10 חודשים לגן החדש....הצילו.....
מהחוג המוצלח לגן שעשועים שם שוקעת הגדולה במשחקי דימיון עם חברתה ומפנה אותי להתענג מהקטנה שגדלה לה מיום ליום.
אחרי שעה וחצי - הביתה
ארוחת ערב , מקלחת לישון...
אני עייפה....משבוע הבא מתחילים המפגשים שוב.
לא בטוחה שיש לי כוח לזה, עדיין כל כך חם בחוץ בבוקר...
כבר התרגלתי לצאת החל מארבע אחר הצהריים...
אולי בכל זאת השנה יהיה קריר כבר מאמצע ספטמבר?
אופטימיות כבר אמרתי?

[לוטם_מרווני*]

שיאו, נשמע יום אינטנסיבי כראוי לאם בחינוך ביתי!
רק רציתי להגיד שטרמינולוגית, עד שהגדולה לא הגיעה לגיל גן חובה זה לא נחשב "חינוך ביתי" בעיני משרד החינוך והחוק. שלא יקפצו עלייך כל מיני אנשי חוק פתאום. שתדעי:-]

[חוחית*]

אופטימיות כבר אמרתי? הכי חשוב!!
את כתבת לי בדף זקוקה לעזרה גוש בשד שהיו לך בצעירותך גושים שנפרדת מהם בעזרת דמיון מודרך נכון?
מברכת אותך על תוצאות תקינות ועוד הרבה הנקה מעניקה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לילה.
אני שוכבת במיטה עם הגדולה, מלטפת אותה ומחכה שהיא תרדם.
בעקבות קושי שלה פתאומי ללכת לישון לבד, חזרתי "להרדים" אותה, מה שלא עשיתי מאז היתה בת שלוש.
אי: "אני אוהבת אותך"
היא: "אני אוהבת אותך גם"
היא: "האהבה שלי אליך יותר גדולה מהאהבה שלך אלי"
אני: " למה את אומרת את זה?"
היא: "אני מצטערת שכשנסענו לסבתא בקיבוץ (מאוחר בלילה לפני שבועיים) אמרתי לך שאת מטומטמת
ושאני שונאת אותך"
אני: "היית מאוד מאוד עייפה והיה לך קשה. אני לא כועסת עליך"
היא: "אני מאוד כעסתי"
אני: "זה בסדר בובי, כעס זה חלק מהחיים"
היא:" מה, אבל אם לא נכעס, לא נחיה?, אי אפשר לחיות בלי כעס?"
אני חושבת..זה באמת אפשרי?
אני משתהה עם התשובה. לא יודעת מה לענות.
בסוף עניתי לה שנראה לי שאפשר לחיות בלי כעס ואת עצמי אני שואלת במקביל - זה אפשרי?
מנסה לדמיין לי חיים בהם לא אכעס.
חיים בהם אוכל להבין את המציאות בכל רגע ורגע, להכיר תודה על הטוב גם ברגעי קושי,
סך הכל אחרי שקראתי שלשום בלוג של הורים שמתעדים כבר שבעה חודשים בפגיה את
מה שהבן שלהם(האח שלו מת אחרי חודש) עובר יום יום כבר שבעה חודשים , רצתי
לחדר שינה, הסתכלתי עליהן ישנות והודתי לאלוהים על מה שיש.

ובמישור הארצי - אתמול היינו במפגש ענקי. וואו...אני חושבת שהיו שם שבעים ילדים סך הכל.
המון....
הגדולה שלי לא מצאה את עצמה בשעה הראשונה ו"הסיעה אותי משוגעת" מה שנקרא
she drove me crazy.
אחרי זה הכירה שתי בנות חדשות דוברות אנגלית ובא לציון גואל.

[אמא_בבית*]

הי, באתי להגיד שלום @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ארבע בבוקר. הקטנה מתעוררת (לא שהיא לא התעוררה כמה פעמים מאז שנרדמה) וצועקת "מה מה" "מה מה" (עם סגול מתחת למ')
שעכשו ניקח אותה לעדר עיזים??? לא הגזימה???
חונה לנו ליד הבית עדר עיזיםבטיול בוקר היא הולכת להגיד בוקר טוב עם אבא שלה לסוס, לתרנגולות ולעיזים.
כנראה היא חלמה עליהם והתעוררה ברצון מוזר שניקח אותה.
בכתה בכתה בכתה.
ציצי לא עזר, קיצי בגב לא עזר, בסוף יצא איתה האיש עייף ומרוט בארבע בבוקר החוצה. מסתובב איתה בעגלה ולא מבין באיזה סרט
הוא.
בסוף החזיר אותה קפואה לגמרי, ינקה והלכה לישון.
נרדמנו. ובחלומי סבתי האהובה באה אלי. כל כך מוחשית , הושיטה ידיים אלי ואמרה לי "באתי לנקות כאן קצת". היה ברור לי שזה חלום
ושזו הנשמה שלה שבאה לנקות אותי אנרגטית.
הלכתי אתמול לישון די מעורערעת אחרי שיחה קשה ומיותרת בטלפון שהיתה לי עם חברה מהעבר.
לפעמים אני מבזבזת אנרגיה מיותרת בלהסביר כל מיני דברים שממש ממש לא רלוונטיים לחיים שלי ולהוויה שלי.
ההסברים האלו מרוקנים אותי ןמתירים אותי מותשת נפשית.
השיעור לתקופה הקרובה - להשקיע אנרגיה במקומות משמעותיים, ואך ורק בהם.
אני רצה לאסוף חברה של בכורה מתחנת אוטובוס..

[מי_כל*]

מצאתי פתאום את הדף הזה.
הוא מצטרף לראש רשימת הקריאה שלי.

שתהיה שבת שלום וימים טובים.

[נועה_ברוך*]

יקירתי - הנה @}.
להגיד שאני קוראת, ומתגעגעת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מאה אחוז אחריות...מאה אחוז אחריות..אני ממלמלת בליבי בעודי נושכת את השפתיים שלי.
"סבתא תראי"!!! "הכנתי לך שנה טובה עם נצנצים!!!" הבכורה שלי מנסה למשוך את תשומת ליבה של סבתה
בעודהשניה לחלוטין מרוכזת בקטנה.
קל לאמא שלי עם הקטנה. לא צריך להתאמץ הרבה. קצת פוצי מוצי וזהו. לאחרונה גם הקטנה מבקשת טיול מאמאשלי
שעייפה תמיד בשביל זה
אבל לא בשביל לרקוד סלסה או לעבוד בפאב של אחות שלה.
הבכורה לא מוותרת ומנסה בכל כוחותיה הילדיים והמתוקים לנסות לקבל משהו.
הגרון שלי כואב מרוב שבא לי לצעוק אבל אני אפילו לא יכולה ללחוש כשאני מדברת איתה כי היא מסוגלת לקום , ללכת, לצעוק
לבכות ולעשות סצנות ליד הילדים.
אני משתגעתתתתתת איך היא מסתפקת בשעה וחצי בשבוע או שעתיים כשהיא גרה עשרים דקות מכאן.
מילא עם הגדולה, תמיד היה לה קשה עם הרדאר העקרבי שלה. אבל עם הדגיגה הקטנה...הרי היא כל כך אוהבת אותה
ומדברת איתה ונותנת לנ לעשות לה קיצי בגב.
אז למה היא לא באה לעשות איתה סיבוב עם עגלה פעם בשבוע בנוסף??????
והזמנתי מיליון פעם. ואפילו אמרתי לה שזה יהיה בלעדי כי אני הרי יודעת כמה אמא שלי לחוצה לידי. לא עוזר.
רק אם אצטרך תרומת כליה היא תיתן לי.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מגזימה כל מיני בעיות רפואיות ממש חוזרת על תבניות מהעבר כדי לינוק משהו ממנה.
יותר קל לה לשלשל 300 שקל לידיים שלי ולהגיד לי "קני לבנות משהו יפה לחג". אני מעריכה את זה. באמת.
לגמרי.
אבל היה להן הרבה יותר כייף לקבל ממנה. פעם אחרונה קניתי להן משהו, עטפתי ונתתי לה לפני שהיא נכנסה כדי לתת
להן.
גם זה משהו.
מאה אחוז אחריות...מאה אחוז אחריות...
אני שמה לב איך היקום גם בתחום המשפחתי לא נתן לי מעולם להנות "מבחוץ".
לפעמים בא לי לפתוח בלוג בעילום שם ולספר את זכרונותי האפלים. לפעמים לא.
כנראה שהגעתי לעולם הזה כדי למצוא את הכל בפנים...בתוכי....בנשמתי...
גם זכרונות של בית חם עם ארוחה משפחתית ושני הורים זה משהו שאני ממציאה מחדש עבור בנותי.
מאה אחוז אחריות....
מאה אחוז אחריות על החינוך שלהן, על המשפחתיות שלהן על החיים שלהן.
אני מאחלת לעצמי בשנה הזאת להקטין את הפערים בין המקומות בהם אני מבחינה בנוכחותו של האל לידי.
להאריך את הרגעים האלו
ולהודות על הקיים.
ויש הרבה מזה ברוך השם.
והמרגיעון המופלא - בכל אדם קיים ילד המבקש הכרה.
גם בתוכי קיים ילד כזה. גם בתוך בכורתי..גם בתוך אמא שלי...

[לוטם_מרווני*]

@} אני יודעת שאת יודעת שאני אוהבת אותך ובכולזאת אני כותבת לך- אוהבת אותך|L|

[POOH_והתוספות*]

מאחלת לך כל מה שאת מאחל לעצמך..
ועוד...

ואני צריכה שוב את הכתובת שלכם - רצוי במייל.
נמחקו לי כל המסרים איכשהו...

[סירופ_מייפל*]

יו יש לכם כלב.יו יו יו. היפ היפ!
אני נכנסת עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן.
איזו מופלאה את וגם אישך. כל הכבוד על האומץ להחליט. בחיי הצלתם אותו. אושר!
_המורה שלי אמר לפני יומיים בשיעור שהמחשבה אם להביא עוד ילדים צריכה להיות תלויה ביכולת שלנו לספק להם
את ההתקדמות הרוחנית שלהם_
מאוד מתחבר לי לספר "הקוד" שקניתי לא מזמן ולהפתעתי עובד. לא מבינה איך. אשמח לדבר איתך עליו.


לגבי הכתבה.
אני יכולה לכתוב שלמדתי מההתנסות שלך שיעור. כי אם אי פעם ינסו לפתות אותי למשהו כזה, ואני אגיד לעצמי "הכתבת היא אמא ל4 ..." , זה לא יעזור.
לא אתן לזה יד. אז תודה!

חבל להגביר אותה בבתי משפט. אין שם צדק. רק כוח. כל כך כואב לקרא את המשפט הזה. בגלל שהוא כל כך נכון!

"הענקה"_ אויאויאוי. _הנקה מעניקה. אולי הרופאה התכוונה לשילוב הזה (-:

לפעמים אני מבזבזת אנרגיה מיותרת בלהסביר כל מיני דברים שממש ממש לא רלוונטיים לחיים שלי ולהוויה שלי.
הינה למדתי ממך שיעור שני בחצי שעה.
תודה אהובה.

שנת אושר וצמיחה, קבלה ובריאות.
אוהבת מאוד.
עידית

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

תודה אהובות...

פעמוני חופש מצלצלים דינג דונג...דינג דונג...
הקטנה שגדלה לה מיום ליום משחררת אותי קצת גם מיניקות הלילה לאחרונה ואני מתחילה להתמלא
באנרגיה שונה, אנרגיה שלא קשורה רק לילדים...
אז אני נרשמת לחוג תפירה ומנסה להגשים חלום ישן - ללמוד להכין בגדים.
וחוצמזה אני מנסה לארגן בכפר שלנו קח-תן קבוע.
אתמול בגן שעשועים, מוקפת הורים (מיינסטרים לחלוטין), אני משכנעת אותם בנחיצות מקום כזה בכפר.
"ומה יקרה אם יבוא מישהו וייקח ברגע אחד את כל הדברים?" מקשה עלי אבא אחד מתנגד להפליא.
אני נגנבת מהפסימיות שלו...הוא שולל ושולל...
אני מנסה להסביר לו שכל המטרה היא שאנשים יבואו וייקחו.
מנסה להסביר על האקולוגיה שבדבר, על הקהילתיות שבדבר...בסוף, כשכבר כולם בעניין
ואפילו עם אנרגיה חיובית , שניה לפני שאני הולכת הוא זורק לי: "קבלי חית חית. כל פעם אחרי שאני פוגש
אותך אני חוזר עם יותר אור הביתה"
וואו. אני נפעמת מהכנות שלו.
אנחנו רצות הבית, שתי הבנות בעגלה ואני רצה כל הדרך בירידה, תיקון חוויה לעליה המפרכת שלוש שעות
לפני כן.
יש לי כל כך הרבה דברים שבא לי לעשות וסופ סופ מתפנה לי המרחב לעשות אותם...
הללויה
@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

היום התבטל לנו המפגש והגדולה כל כך התאכזבה שהייתי חייבת למצוא לה משהו אחר.
בזמן האחרון כל בוקר היא שואלת מה עושים היום, לאן הולכים..זה די מבעס אותי כי לי בבקרים ממש לא בא לצאת מהבית.
כמעט כל יום אחר הצהריים היא נפגשת עם חברים מהמושב
פעם זה סיפק אותה אבל עכשו לא, מה שמאוד מתסכל אותי...בקיצור הרמתי טלפון לחברה שלא ראיתי המון זמן עם ילדים בבית
ונסענו אליה.
בחזור, כביש מס' 1 המזגן פתאום נכבה...כמה דקות אחרי זה מד החום כמעט מתפוצץ.
אני עוצרת בדרך לא דרך, עוד שניה מתחרפנת. מזיעה כמו סוס, הקטנה ישנה הגדולה בהיסטריה (תמיד כשיש בעיות עם האוטו
היא נלחצת בטרוף) " אמא, יהיה בסדר???"
אני מתקשרת לאיש, הוא מזמין גרר, בינתיים אני מנסה לעצור מישהו שיבדוק את האוטו. בקושי רואים אותי, אנשים טסים
הבנות מזיעות מאחורה...שתיים בצהריים...הצילו..
אני נזכרת בסרט "אושפזין" ומבקשת נס. באותו הרגע עוצר מישהו. מביא לנו שתיה קרה שהיא כמו נווה מדבר עבורנו.
בודק...בודק...ולא יודע מה לעשות.
אני מחליטה להזמין מונית ומתחילה לחשב כמה זמן יקח לה להגיע. שוב אני עולה על הכביש ומבקשת נס. באותו הרגע עוברת מונית
שעוצרת לי.
יוצא בן אדם נחמד שמתאמץ קשות להרכיב את כיסאות הבטיחות המורכבים.
הקטנה מתעוררת, אנחנו בדרך הביתה והיא בוכה בוכה בוכה.
"תוציאי אותה ותניקי אותה מאחורה" הוא אומר לי. "היא יותר שווה מהקנס שנקבל"
"אבל זה מסוכן" אני עונה לו. "למה את שלילית???? את צריכה לחשוב חיובי!!!"
קטעים איתו. באמת יפה מצידו אבל אני לא מוציאה ילדים מכיסא בטיחות בכביש מס' 1!
אני עוברת אחורה, תוחבת את עצמי בקושי רב בין שני הכיסאות הענקיים ומניקה אותה בצורה הכי עקומה בעולם - עד הבית.
אנחנו נכנסות הביתה.
"איזה כייף בבית!!!!" אומרת לי הגדולה. "הכי כייף בבית!!!!!"
גם אני חושבת את אותו דבר....
לפעמים נראה לי כל כך מלאכותי לקום בבוקר ולצאת מהבית.
פעם כשהגדולה היתה קטנה היה תואם ביננו. עכשו כבר לא.
היא קמה בבוקר ורוצה אקשן. אני קמה בבוקר ורצה בוקר שקט. מקסימום טיול לתרנגולות ליד הבית.
היא קמה בבוקר ורוצה להפגש ואני קמה בבוקר ורוצה לבד.
היא קמה בבוקר ורוצהלדבר ואני קמה בבוקר ורוצה לשתוק.
מה יהיה?
לפעמים יש בי פחד שאני עושה לה עוול. למרות שהיא מלאת פעילויות, היא רוצה יותר. זמן משחקי הדימיון שלה הוא תמיד
לאחר פעילות טובה עם חברים.
ממש לא בא לה לקום בבוקר ולבהות. היא רוצה לעשות דברים ולהתחיל לבהות יותר מאוחר...
ואילו אני בדיוק להפך....
מקווה למצוא פתרונות לזה בקרוב.

[רסיסים_של_אור*]

שנה טובה לכם, שימשיכו כל ההתחלות החדשות והמרעננות, שתזכי להגשים חלומות ולגלות דרכים חדשות

[לילה_טוב*]

איך את עושה ת'עלייה הזאת אנ'לא מבינה..
סחתיין על הקח תן..

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לפעמים נדמה לי שיש לי איזה בג"צ(בית דין גבוה לצדק) אצלי בתודעה.
אם אני אוכלת קצת מעבר - אני משמינה
אם אני מעשנת סיגריה - אני מקבלת התקף אסטמה
אם אני חושבת מחשבה לא טובה - אני חוטפת מכה
אם אנילוקחת בלי כוונה משהו לא שלי - משהו אחר שלי יעלם
אם אני אוכלת אחרי החשכה - אני ארגיש לא טוב וכן הלאה...
אני תוהה אם הרגישות שלי הזו טובה לי כי אני כבר רואה איך "הורשתי" אותה לבתי הבכורה.
הצרכים שלה דורשים דיוק מקסימלי, ולא תמיד אני מצליחה לעמוד ברף.
לאט לאט אני לומדת איך לשחרר את הצורך שלי להענות לכל צרכיה באופן מוחלט , ובמקביל אני תוהה אולי אני
בעצם צריכהלעשות משהו עם הבג"צ הפנימי הזה שלי...
ותוך כדי הכתיבה עולה בי משהו חזק - רגשות אשמה.
אולי רגשות אשמה גורמים לי "להעניש" את עצמי???

מעניין איך החיים שלי היו נראים בלי הבג"צ הזה...
ואולי הבג"צ הזה הוא גם שמושך אותי כל הזמן לעבודה והתבוננות פנימית?
הרי אם לא היתה בי הרגישות הזו לא הייתי מצליחה לשמוע את הבתים מדברים אלי כשאני נותנת יעוץ פאנג שוואי...
הילדים האלו שמים את המראות הכי מדוייקות, קרוב לאף, בלי שום הנחות.
תודה לאל.


לפני כמה ימים קמנו בחמש וחצי. הלכנו לטייל ונשמנו את הבוקר הסתווי והרענן שהיה...
האיש ירד אל הוואדי עם הבנות, כמו איזו איילה קלת רגליים, לבקר את עדר הכבשים.
הוא עושה את זה כל בוקר איתן והפעם הצטרפתי...
עמדתי מעל הצוק והתבוננתי בהם. כמה אני אוהבת אותם. איש ושתי בנות.
הם כל עולמי.
מעבר לאתגרים, חילוקי הדיעות, החיכוכים היומיומיים, התסכולים של הבכורה לאחרונה -
האהבה שלי מטביעה את הכל בתוכה, סוחפת את כל שאריות הכעס והטינה כמו צונאמי...
לפעמים אני צריכה להתרחק, אפילו 10 מטר - כדי לראות אותם כמו שהם.
ישויות אור ואהבה.

[אמא_ללי*]

המלים שלך תמיד נוגעות בי... שתהיה לכולכם שנה קסומה ומלאת אהבה.

[רסיסים_של_אור*]

_לפעמים אני צריכה להתרחק, אפילו 10 מטר - כדי לראות אותם כמו שהם.
ישויות אור ואהבה._

[לי_לו*]

המלים שלך תמיד נוגעות בי... שתהיה לכולכם שנה קסומה ומלאת אהבה.

[ראויה_לאהבה*]

איזה כיף שגיליתי את הבלוג שלך. הכתיבה שלך מרגשת אותי. נוגעת עמוק.
תודה. @}

[חוחית*]

מקסים @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אתמול היה לנו יום בית מקסים, אחרי כמה ימים מלאי אקשן.
האיש עבד כל היום ואיכשהו בשבע ועשרים הן כבר ישנו, הבית מסודר וגם כל הבגדים של כולנו קופלו מחדש!
בצהריים הלכנו לבדוק את החדר שנתן לי וועד המושב לעשות את הקחתן.
אמרו לי שהוא היה הנשקיה של המושב. אשכרה סליק.
בקושי פתחתי את דלת הבטון וחשכו עיני.
כדי לעשות את החדר הזה ראוי לשימוש אני צריכה להביא שיפוצניק וחברת ניקיון. ותהיה להם עבודה מאוד קשה...
החדר הזה נמצא בגן שעשועים אז הגדולה ביקשה להשאר שם.
היה נחמד להגיע בשעת צהריים, הגן ריק מילדים והגדולה ריקה מציפיות.
שיחקו קצת ואני התפננתי בשמש הסתווית. עברנו דרך התרנגולות החופשיות כמה בתים לידנו והביתה.
אחר הצהריים באה לבקר שכנה עם הבנות שלה, חברות של הגדולה והן שיחקו בשלווה עד הערב.
אחרי שהאיש חזר, קפצתי לבעל בית שלי וביקשתי חדר אחר.
הוא לא ממש מבין מה הסרט הזה של "קחתן". אבל אשתו מתה עלי ואני יודעת לשבת על הראש של מישהו אם אני רוצה
משהו (וואו....פתאום נופל לי אסימון ענק לגבי הבכורה...).
בסוף הוא אומר לי "נו...טוב...קחי את החדר ליד הסיפריה" מתאים לי בול. ככה אני אפתח את זה ביום שהסיפריה תהיה פתוחה!
אני מאוד רוצה שזה יפתח כבר בגלל שאני כנראה נאלצת לגנוז את חלום התפירה שלי לזמן מה.
הקטנה שלי, שקשורה בכל נימי נשמתה לאביה, לא מוכנה להיות איתו אפילו לרגע כשהיא מתעוררת בלילה.
החוג תפירה הוא בין שבע בערב לעשר. בדיוק בזמן שהיא נרדמת ולפעמים אפילו כבר מתעוררת לפשפוש ראשון.
מבעס)-:
אני מחכה לזה כבר המוןןןןן זמן. אולי שיעורים פרטיים????
אני צריכה למצוא מישהי מתאימה.
לפחות העברתי חודש בפינטוז על זה. גם משהו...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

קורים כל כך הרבה דברים...אין רגע דל...
לפני יומיים היה לנו את יום מ ז ע ז ע... קבעתי עם שתי חברות באיזה גן שעשועים, היה לי חם, בכורה לא מצאה את עצמה ובסוף אפילו רבה עם ילדה שאנחנו לא מכירות.
הקטנה בכתה המוןןןן כי לא הסכמתי לנדנד אותהמתחת לשמש שקפחה לי על הראש.
או בכתה או ינקה...שעות.
כל פעם אני נשארת יותר ממה שמתאים לי רק מתוך תקווה שבכורה בכל זאת תהנה, מהלך
שמתגלה כטעות כל פעם מחדש.
אני חייבת להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי יותר. מדהים כמה קל לי יותר להקשיב לתינוקת בלי חיתולים
מאשר לעצמי.
והקול הפנימי שלי מדבר. צועק....צורח! ואני בשלי.
אחר כך נסענו לקניון סמוך לקנות לגדולה בגדי יומולדת. קטנה על הידיים, גדולה לידי, אני בצעדים מהירים
מחפשת את החנות המיוחלת. לפחות יש מזגן.
אני מנסה לתקתק עניינים בזמן שהקטנה הופכת את כל החנות. מחפשים חנות אחרת.
היא בקצה השני.קטנה לא יורדת לי מהידיים.
בסוף מוצאים. קונים. יוצאים.
רק כשאני באוטו אני מבינה שהייתי צריכה להחתים כרטיס. שוב חוזרים. מחתימים ונוסעים.
שתיהן נרדמות תוך שניה מאחורה.
ובכלל לא סיפרתי על תחילת היום שהמחשב לא נדלק לי והייתי חייבת משם טלפון של אחת האימהות,
השלט של המזגן התקלקל והאוטו היה מונע שעה מלפני שיצאתי כי היה חשש שלא אוכל
להניע אותו אז כל עשרים דקות בדקתי שהוא לא מתחמם.
חוצמזה הקטנה נשכה לי את הפיטמה וזה כאבבבבבבב בטרוף.
הקיצור, הייתי צריכה לישון את היום הזה ולא לצאת מהבית. הקטנה היתה כל כך עייפה שהיא נרדמה משלוש
והתעוררה באמצע בשבע בערב ורק טיול במנשא עם הבכורה מדדה לידי עם הפיג'מה שלה הרגיע
אותה והיא חזרה לישון. אההה, אני נזכרת שהיא גם התעוררה בחמש כשהגענו הביתה
ועד שהכנתי ארוחת ערב היא והגדולה מיררו בבכי בסלון!
הגדולה ניסתה לחבק את הקטנה מתוך שותפות גורל והקטנה דחתה אותה. זה לא הפריע להן להמשיך ולבכות
ביחד. (אני חושבת שאף פעם זה לא קרה הקונצרט המשותף הזה)
כשהאיש חזר, הוא ראה מולו תרנגולת מרוטת נוצות (אני!) וריחם עלי עמוקות.

היום לעומת זאת היה לנו יום מופלא עם אורחים מקסימים ואקשן כייף לגדולה כל היום.לפעמים בא לי להקפיא את הרגע. אני יודעת שזה בלתי אפשרי.
לפעמים בא לי שכל הזמן יהיה טוב. כמו בגן עדן.
שהבית יהיה מסודר, שהקטנה תהיה רגועה שהגדולה תשחק עם חברים, שתהיה ביני ובין האיש
הרמוניה, שיהיה סביבנו אנשים אהובים.
זה אפשרי?
אני יודעת שלא. הרי החוסר מצמיח, ממלא, מגדיל. ובכל זאת.
לפעמים אני תוהה אם רק אצלי יש פערים כאלו בין יום ליום. לפעמים אנחנו נראים לי כמו פרסומת לחינוך
ביתי ולפעמים אני חוששת שאם איזה מישהו מהרווחה יסתכל מהחלון הוא ייקח לי את הבנות!!!
אז נכון ששום דבר בטבע הוא לא סטטי. והכל דינאמי ומשתנה.
אבל ככה?
אין מצב שיהיה לי נניח שבוע שלם שיראה אותו דבר? רגוע ושלו?
יש קללה סינית שאומרת "שיהיו לך חיים מעניינים!!!"

[מי_מה*]

ונניח שאברך אותך "שיהיו לך חיים משעממים!"
לא באסה?
אז שיהיו מגוונים. זו ממילא משאלה שמתגשמת. ושנוכל בסוף להישען אחורה ולהתבונן בסיפוק על כל הגוונים המרהיבים (גם אלו שבזמן אמת היו קודרים משהו).

[רסיסים_של_אור*]

_לפעמים בא לי שכל הזמן יהיה טוב. כמו בגן עדן.
שהבית יהיה מסודר, שהקטנה תהיה רגועה שהגדולה תשחק עם חברים, שתהיה ביני ובין האיש
הרמוניה, שיהיה סביבנו אנשים אהובים._

_לפעמים אני תוהה אם רק אצלי יש פערים כאלו בין יום ליום. לפעמים אנחנו נראים לי כמו פרסומת לחינוך
ביתי ולפעמים אני חוששת שאם איזה מישהו מהרווחה יסתכל מהחלון הוא ייקח לי את הבנות!!!_

אין מצב שיהיה לי נניח שבוע שלם שיראה אותו דבר? רגוע ושלו?

יכולה לחתום על כל אחד מהמשפטים האלה כאילו אמאי אותו בעצמי... מבלבל, נכון ? טוב, אולי עם תום החגים תודה לאל וחזרתה של השיגרה נצליח לייצב קצת את עוצמות הגלים...

[אשה_שמחה*]

@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

גשמים. גשמי ברכה שוטפים, מנקים ומזככים את נשמתי.
אני אוהבת גשם. אני חוזרת לאהוב את הכפר, את הבית, את המציאות...
הקיץ קפח על ראשי בביתי המקסים אך החף מצל לחלוטין. ועכשו שוב מתחברת אליו מחדש.
חום זה סוג של עומס עבורי בזמנים אלו...
אני עדיין נושפת החוצה את הילולת היומולדת שחגגנו לגדולה בשישי.
מול הנוף, מחצלות כריות ובלונים. הכבש השישה עשר גם משתתף ואחריו עידן רייכל.
יומולדת הוא תמיד סוג של שיקוף. עד עכשו הייתי תמיד בלחץ, סופרת ילדים עם פינצטה. מחשבת מה יקרה עם שלושה מתוך העשרה לא יגיעו.
הפעם לא היתה בעיה כזאת סופסוף. נהפוכו. היו המוןןןןילדים. קצת יותר מידי אולי.
לפחות שישה חברים מהשכונה שזה סוג של הישג בשבילי.
המון מתנות מושקעות עם ים אהבה.
לאיש נתפס הגב בבוקר היומולדת! (האיש שלי הוא האיש הכי בריא בעולם. דווקא עכשו?)
כל היום אני מארגנת הכל בשיא הלחץ עם שתי זהובות השיער עלי.
לפעמים אני מסתכלת סביבי בבית, תוהה מה אני יכולה לשנות על מנת להקטין את הלחץ שאני נכנסת אליו כל כך הרבה.
לא מוצאת מה אני יכולה לשנות. הבית נטול אגירה, מרווח ומאוורר, מינימום חפצים...כנראה שזה עמוק יותר.
צריך בירור עמוק כנרהא על מנת להבין את הלחץ והעומס שיש עלינו כמשפחה.
האמת שבשלוף אני מרגישה שהקטנה מכניסה את רוב הלחץ. התובענות שלה, הבכי בנסיעות גורם לכל תזוזה להפוך לסיוט,
היניקות האין סופיות....
לפני היומולדת השמיים האפירו. לא התאים בכלל גשם עכשו. אני זוכרת את הדף של בשמת שמבקש גשם. יש לו כוח.
אבל לתפילה של ילדת יומולדת יש יותר כוח.
אני אומרת לגדולה ללכת לדבר עם אלוהים שידחה את הגשם בכמה שעות. הרי הקדמתי אתהמסיבה רק בגלל הגשם.
המתוקה הזאת הולכת לחדר ומנהלת איתו שיחה עמוקה וארוכה על החשיבות של העניין.
כמה דקות אחרי זה השמש חוזרת!!!
הגשם נדחה בכמה שעות. המסיבה עברה בשלום ובכייף.
הגשם הגיע.
גשמי ברכה. הכל נראה טוב עכשו. נקי.
חזרנו לטיולי הבוקר הארוכים. הבוקר הגדולה טיפסה על עץ מה זה גבוה...התחשק לי גם לטפס איתה...אבל לא יכולתי לעזוב את הקטנה לבד על הכביש.
פעם הבאה.

[מי_מה*]

מזל טוב!
שפע בריאות, נחת ושמחה!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מול הבית שלי חונה משאית ענקית עם כמה כלובי ענק.
אני רואה איך מובילים את עדר הכבשים שהבנות מבקרות יומיום אל תוך הכלובים.
אני מסתכלת והלב נשבר.
כנראה שהן בשלות להשחט עכשו. כמה עצוב איך משתמש האדם בכוחו ובשכלו ועושה שואה לחיות.
המורה שלי אומר שכל עוד ימשיכו בני אדם לרצוח חיות חפות מפשע - ימשיכו להיות מלחמות בעולם. זה עניין של קרמה.
שכר ועונש.
הקטנה שלי, מתלהבת מהכבשים שהיא מבקרת בשלושה חודשים האחרונים. היא עומדת וצועקת בהתלהבות מתוקה
"מה מה!!" "מה מה!!". ולי בא לצעוק הצילווווווו.
איזה עולם אכזר. ועצוב. וחסר רחמים.
אפילו המספר שלהן באוזן מזכיר לי את השואה.
)-: )-:)-:

[סירופ_מייפל*]

שוב אני עולה על הכביש ומבקשת נס. אני פשוט כל כך אוהבת אותך.מרגישה שחייבת להיותקרובה אלייך!

באמת עצוווווווווב. עם הכבשים.

_ואני יודעת לשבת על הראש של מישהו אם אני רוצה
משהו (וואו....פתאום נופל לי אסימון ענק לגבי הבכורה...)._
זה הסרט שלי עם הורי. תמיד ידעתי, ועד היום. אם אנג'ס מספיק יהיה לי. אני מדברת על חומריות. והאמת אני ממש לא אוהבת את זה!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כל הזמן מתלבטת אם לכתוב.
מצד אחד זה עושה לי טוב מצד שני מרגישה לא אותנטית מספיק בגלל שאני כבר ממש לא אנונימית...
אני מרגישה שהחיים נוזלים לי. יום רודף יום וקורים כל כך הרבה דברים והזמן כל כך טס שרק דרך הקטנה שלי
שמחברת חמש מילים ויוצרת משפטים שלמים ומדהימים אני מבינה כמה הזמן רץ.
הן כבר לא ילדה ותינוקת אלא שתי ילדות שמשחקות, מדברות, מתחבקות, מתנשקות, רבות, וזה כל כך מדהים. כל כך הרבה נחת.
מאז שאני אמא ולמרות שהן בית איתי אני מרגישה הכי הכי בבית ספר. בית ספר לחיים.
יש לי את הבכורה שהיא המורה שלי לאהבה ללא תנאי. בדרכה המיוחדת והמאתגרת היא מלמדת אותי לאהוב בלי הפסקה,
בלי תנאים ויש לציין שלתלמידה פוטנציאל רב אם כי לא ממומש עד סופו.
הקטנה היא מורה מוסמכת לצניעות וענווה. היא לימדה אותי שגם תינוקות שגדלו בעיקרון הרצף עם הנקה ומיטה משפחתית
בלי חיתולים ומנשא - יכולים לא להקשיב להורים שלהם, לברוח להם ולהוציא אותם מדעתם שגם ככה שברירית ומעורערת.
ואחרון חביב אישי היקר שמלמד אותי שיעורים עיונים ומעשיים מאוד בנושא "המראה אינה משקרת לעולם" ומראה לי שוב שוב
כמה ארוכה הדרך אך מלאת אוצרות ומטמונים.

פתחתי את הקחתן שלי לפני שבועיים. קצת כמו בייבי. ממש כייף לראות נשים לוקחות בגדים ונהנות.
אבל מה, הספרנית ביקשה אתמול שלא אפתח ביום שהיא פותחת כי זה מפריע לה.
ראבאק. מה זה מפריע לה. זה אפילו מחייה את הבניין הגדול שעומד בשיממונו כל השנה למרות שיש בכפר המון ילדים.
ככה זה כנראה כשמגיעה רוח צעירה אל מקום שמסרב להשתנות. ועכשו זה ממש מבעס כי מי יטריח את עצמו לצאת
בחורף בחמש שזה ממש חושך לבוא לקחתן אם זה לא משתלב עם הסיפריה?
אני תוהה אם להלחם בזה או פשוט להניח ולראות מה זה יוליד. אולי דווקא אם הבניין יהיה "שלי" אני אוכל להגדיל את הקחתן
לשים מוסיקה אהובה ברקע, תה עם עוגיות.... נראה.
הכל לטובה וגם ככה המורה שלי אומר שכל הדברים האלו הם דברים חומריים כך שזה בקרמה. ולא ממש משנה.
כלומר בטח שזה משנה . משנה לאגו. אבל לא מהותי למסע הנשמה.
צודק.
שתהיה לנו שבת קסומה מלאת שקט, אורחים נעימים ואהבה.

[חוחית*]

נהנית לקרוא אותך @}

[פלוני_אלמונית*]

_פשוט להניח ולראות מה זה יוליד. אולי דווקא אם הבניין יהיה "שלי" אני אוכל להגדיל את הקחתן
לשים מוסיקה אהובה ברקע, תה עם עוגיות...._
שוה לנסות. אם לא ילך, אז לנסות דרכים אחרות

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איזה יום נאחס היה לי היום. חייבת לבדוק בכוכבים מה קורה.
זה התחיל עם אנרגיה קשה של הגדולה שהתבררה בסופו של יום כתוצאה מטיפול אייפק שקיבלה לפני יומיים ולא נקלט
המשיך דרך זה שהלך הראש מנוע ואין לנו מושג מאיפה יגיע כסף לתיקון, המשיך דרך זה שנודע לנו שהמיזם הכלכלי
שהיה אמור לממן לנו את הטיול בהודו נכשל. בסופו של יום גם הודיעו לי שסוגרים לי את הקחתן כי רכזת התרבות חושבת
שזה לא כל כך חשוב שיהיה קחתן במושב, עדיף לעשות משהו אחר עם החדר שהיה נטוש במשך חודשים!!!
חוצמזה, הגדולה היום נחנקה מסוכריה שקיבלה ממישהי.
כשראיתי אותה כבר מבקשת את הסוכריה היתה לי תחושה לא טובה היא לא רגילה למצוץ סוכריות
וחוצ מסוכריה על מקל פעם במיליון שנה אני חושבת שאף פעם היא לא פשוט מצצה סוכריה (אוי איזה אמא
מזניחה...(-:)
לפתע אחרי כמה ליקוקים היא רצה אלי אדומה לגמרי בזעקות אימה, מצביעה על הצוואר. שכחתי באותו הרגע שאם
שומעים קול זה אומר שזה יחסית בסדר, שיש נתיב אויר. נלחצתי בטרוף והתחלתי להפוך אותה ולעשות היימליך
אחרי שתי שניות היא ביקשה מיים והכל הסתדר. אבל איזה לחץ. והיא המתוקה הזאת שכל כך דואגת לי
תוך כדי בכי מילמלה "אמא, הכל בסדר אצלך? הכל בסדר אצלך?" היא נחנקת ומה שמטריד אותה זה האמא
ההיסטרית שלה.
דקות ארוכות לא יכולתי להשתחרר מהפנים שלה. נראה לי שלנצח ירדפו אותי הרגעים בהם הפסיקה
לנשום כשהיתה בפגיה.
זר לא יבין זאת. לפחות קינחתי את היום בשיעור מהפנט כרגיל שבסופו המנטרה "הארי קרישנה....."
שהצליחה להרפות אותי לחלוטין. הרגשתי איך אני נכנסת למצב הרפייה כל כך עמוק שיכולתי לחוש איך
הידיים שלי שהיו מונחות על הברכיים פשוט שוקעות לתוכם. זה היה כל כך טוב שגם אחרי שנפסקה השירה
המשכתי לעצום עיניים מתמכרת לתחושת השקט והשלווה שאפפה אותי.
מחר בטח יהיה יום יפה, כשאפתח את החלון בסלון יכנסו המון קשתות צבעוניות דרך המנסרה שתלויה
בסלון ויפיצו יופי והרמוניה, ובטח נתפור עוד כמה עכברים מבד וכריות לגמדים (התחביב החדש שלנו),
נעשה טיול ארוך, נראה איך הנמלים לוקחות את שאריות האגוזים שנקטפו מהעץ בחצר שלנו, הכל יזרום
ורק בשורות טובות נקבל.
א מ ן!!!!!

[מי_מה*]

הו כן! אמן!

[חוחית*]

_מחר בטח יהיה יום יפה, כשאפתח את החלון בסלון יכנסו המון קשתות צבעוניות דרך המנסרה שתלויה
בסלון ויפיצו יופי והרמוניה, ובטח נתפור עוד כמה עכברים מבד וכריות לגמדים (התחביב החדש שלנו),
נעשה טיול ארוך, נראה איך הנמלים לוקחות את שאריות האגוזים שנקטפו מהעץ בחצר שלנו, הכל יזרום
ורק בשורות טובות נקבל._
מוכנה שגם היום שלי יתחיל כך מחר @}

[רסיסים_של_אור*]

_דקות ארוכות לא יכולתי להשתחרר מהפנים שלה. נראה לי שלנצח ירדפו אותי הרגעים בהם הפסיקה
לנשום כשהיתה בפגיה. הלב מתכווץ כל-כך, תודה לאל שהיא כאן אתכם, חיה וממלאת אותך ואת העולם ב _אהבה ללא תנאי

_מחר בטח יהיה יום יפה, כשאפתח את החלון בסלון יכנסו המון קשתות צבעוניות דרך המנסרה שתלויה
בסלון ויפיצו יופי והרמוניה, ובטח נתפור עוד כמה עכברים מבד וכריות לגמדים (התחביב החדש שלנו),
נעשה טיול ארוך, נראה איך הנמלים לוקחות את שאריות האגוזים שנקטפו מהעץ בחצר שלנו, הכל יזרום
ורק בשורות טובות נקבל.
א מ ן!!!!!_

[אמא_ללי*]

הו כן! אמן!

[לילה_טוב*]

ממש מעצבן עניין הקח תן! מה יש לאנשים במושב הזה? עד שמישהו יוזם משהו הורסים את זה. אם אפשר לעזור איכשהו או להפעיל לחץ על מישהו, תגידי.
והספרנית האנלפביתית הזאת. אוף.
<אם הבאתי פה איזה קארמה גרועה תעיפי.. סליחה. זה פשוט מרגיז אותי>

[אשה_שמחה*]

רק בשורות טובות אמן @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

זה כל כך מבעס שממש יצא החשק מכל העניין.
אפילו מפתח כדי לקחת את הדברים הם לא מוכנים לתת לי!!!
הם רוצים להכנס לשם בהעדרי ולהכניס הכל לארגזים!
ברור שלא הסכמתי ודרשתי שיארגנו לי מפתח כי אני רוצה להכניס את הכל לשקיות.
אוףףףףףף.
אפילו הילה היום אמרה לי "זה לא פייר שסוגרים לך את הקחתן כל כך התאמצת בשבילו"
והספרנית הקודחת במוח הזאת אללה איסטר. מוסיקה פול ווליום עד הסוף כל פעם על חדשות ודיבורים.
זה בסדר. נשים מודדות בגדים בחדר שני זה לא בסדר. מרעיש לה.
יאללה. שתחפש.
הכל לטובה. הכל לטובה.הכל לטובה.
מי יודע מהי התוכנית האלוהית עבורנו?
אבל מה שמדהים שישר התחשק לי לעזוב את המקום הזה...קטעים איתי.
היום קראו לי לגן שעשועים והיה ממש כייף לי ולבנות שהחלטתי להשאר כאן.
אני כל כך רוצה להפסיק לייבא אושר מבחוץ. לייצר לי מין אי פנימי, עוגן יציב שאולי ינוע מעט, קלות
אבל לא יותר מזה. אני מרגישה שזה הולך ונבנה.
קצת לאט מידי לטעמי.

[רסיסים_של_אור*]

_אני כל כך רוצה להפסיק לייבא אושר מבחוץ. לייצר לי מין אי פנימי, עוגן יציב שאולי ינוע מעט, קלות
אבל לא יותר מזה. אני מרגישה שזה הולך ונבנה._
איזה קטע, אני כבר כמעט לא באתר ודווקא היום נכנסתי וראיתי את הדף שלך, והנה עכשיו את כותבת את המילים שהן תמצית ההוויה שלי בשבועות האחרונים. מדהים.
מאחלת לך בניה קלה, נעימה ומלאת למידה ושמחה

[בר_ומי*]

שבוע קשה עובר עליכם
יש תקופות כאלה לצערינו
אצלינו הלכו לנו 2 הרכבים שלנו באותו שבוע. אז אצלי תיקנו הרבה דברים כמו למשל גם ראש מנוע אבל כסף לרכב השני אין לנו כרגע מיותר. ניסינו להעביר את הקרוואן שלנו לאיפה שאנחנו אמורים לגור אבל אף מנוף לא הצליח להרים אותו אז אנחנו מוותרים על הקרוואן שעבדנו על השיפוצים שלו המון שעות ובמקום זה אנחנו משפצים את הבית עצמו. אני לא מגעה הרבה למפגשים כי אין לי רכב. הרכב שלי אצל הבעלול. אין מה לעשות. אני לא מתרגשת מזה כי כל שנה יש איזו תקופת נאחס.
תתאפקי והכל יהיה בסדר. תחשבי חיובי כי אין מה לעשות. הספרנית גם כן אני לא מבינה אנשים כמוה. אין לה כרגע אלטרנטיבה אחרת אז למה לפונת?
טוב...בגלל אנשים כאלה העולם שלנו ניראה כמו שהוא.
נדבר!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ועכשו לגדולה יש אבעבועות. אני מרגישה שזה עושה לה משהו טוב תחת הרבדים של הבעסה
שלה מזה שאי אפשר ללכת למפגשים.דווקא המפגשים האחרונים היו לה מאוד מוצלחים וזה לא מובן מאליו.
אם מישהו רוצה להדביק את הילדים שלו - מוזמן.
חוצמזה מסתמנת תוכנית חומש להבראה כלכלית.
אנחנו כנראה מוכרים רכב אחד. ומכיוון שאי אפשר לעשות חינוך ביתי בלי אוטו ואין מצב שאנחנו נשארות יוםיום
בבית - אז כרגע מחפשים קיבוץ באיזור שיסכים להשכיר לנו דירת שני חדרים עד אוגוסט.
באוגוסט מתפנה בית שאנחנו חומדים כבר הרבה זמן פה בכפר.
בקיצור - הרבה עניינים.
והאמת - לא אכפת לי. כל הדברים האלו חיצוניים לי. לא משנים לליבה האמיתית של הדברים.
ואני כותבת את זה כאן כדאי להזכיר לי ברגעים שאני שוכחת שהכל הוא חלק מתהליך מבורך, שמטרתו לעיתים
סמויה ובלתי מורגשת.
הבית שאני גרה בו כעת משקף לחלוטין את מצבנו. הנוף למרחקים משקף ראיה לטווח ארוך.
והנוף כל כך יפה שזה פשוט כואב. העתיד ורוד. הרבה אופציות חדשות ומרגשות נפתחות לאיש בעבודה
אבל זה רק בחיתולים וכרגע אי אפשר ללכת עם זה למכולת (-:
והעובדה שאין לי חצר, אבל ממש אין לי חצר שאפשר להשתמש בה משקפת את המצב כרגע.
מין תחושה שאני גרה בכלוב של זהב. כלוב עם אריחים מיוחדים באמבטיה ואסלות תלויות....
נוף מהמם מכל חלון אבל אין לי גישה אליו.
הבית שמתפנה באוגוסט מקסים...אמנם לא חדש ומפואר כמו זה אבל עם חצר מהממת ומוצלת ועצים
בחצר. פה הכל קירח. כבר שכחתי איך שומעים את הציפורים בשעות בין ערביים ומוקדם בבוקר.

אמא שלי נגנבת איך אני עוברת דירות כל כך בקלות. היא לא יכולה להבין שזה מרגש אותי.
וזה באמת מרגש אותי.
כל מעבר צופן בחובו מתנות ויש בזה קסם.
טוב, הבכורה רוצה שאקרא לה סיפור.

[מי_מה*]

שיעבור עליכם בקלות.
המדקרת של אמא שלי חושבת שאבעבועות זאת מחלה מצוינת. נותנת 'בוסט' רציני למערכת החיסונית. הרבה בריאות!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אתמול קמתי בחמש וחצי בבוקר והלכתי לשיעור יוגה בקיבוץ סמוך. וואו....היה מדהים לחוות את השעה הזאת שלא מתוך תחושת
סיוט של קימות והנקות ליליות...
אמנם הלכתי לישון בשמונה בערב אבל היה שווה. היה חשוך עדיין כשיצאתי מהבית, עטופה בשל ומלאת התרגשות.
היתה רוח מדהימה ורשרושי העלים נשמעו כמו איזו סופה. קצת הרגשתי כמו קוסמת של פעם. חופשיה, קלה...
המורה הזה מדהים. פשוט ומקסים וגם נראה כמו הודי שזו בהחלט נקודה לזכותו. הוא לא קישקש וישר התחיל ללמד.
תמיד כשעשיתי יוגה הרגשתי בבית. הגוף המאובן שלי שלא עשה יוגה כבר שנים כמו הרגיש מייד את החיבור ונענה בשמחה ואהבה
למתיחות. הלוואי ויכולתי לעשות את זה כל יום. עכשו אני מסתפקת בפעם בשבוע,
ברגע שנתאזן כלכלית אני אעשה יותר פעמים.
חזרתי הביתה ברבע לשמונה בבוקר והבנות שלי קידמו אותי בתרועות שמחה ואושר משל חזרתי מטיול בן שבועיים.
מתוקות כל כך.

חוצמזה שאתמול סופסוף יצאנו מהבית אחרי בידוד של שבוע בשל האבעבועות. היה כייף ומקסים לכולנו, חזרתי מותשת ושוב צנחתי מוקדם
לישון מה שאומר שהיוגה הזאת מאפשרת לי מתנה של ללכת לישון מוקדם פעמיים בשבוע בנוסף ליוגה.
בכורה אמרה לי היום שכשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות מטפלת של פרפרים פצועים.
ואחרי זה היא תשחרר אותם.
מאיפה היא הביאה את זה? אני עוד צריכה לחשוב על זה...
מישהי מהבנות בקבוצה שלחה לי מייל וכתבה לי על האבעבועות "מחלה נפלאה". לא הבנתי אם היא מאחלת לי שיהיה לנו נפלא
או שהיא אומרת שזו מחלה נפלאה. אני אשאל אותה בהזדמנות בכל מקרה היא צדקה.
בהתחלה כל כך נלחצתי מזה שנצטרך להיות שבוע רצוף בבית אחר כך זה נהיה כל כך רגוע ושקט ומקסים
שקצת התבעסתי אפילו שהאבעבועות התייבשו ונצטרך לצאת שוב (-:

[חוחית*]

איזה כיף @}

[מירי_ועמית*]

איזו באסה עם הקחתן !! איזו צרות עין ותקיעות. אבל כמובן, הכללללל לטובה !!!!! נתראה בשבוע הבא

[סירופ_מייפל*]

הי, אין מצב שאתם נשארים עד אוגוסט? או שאת לא רוצה?

מטפלת של פרפרים פצועים_ ... _מאיפה היא הביאה את זה?
פיה, פשוט פיה. מה, לא ברור?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי מותק
ככה את מקפיצה את הדף שלי...בדיוק כשחככתי בדעתי אם לכתוב או לא...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ארבע בבוקר. אני קמה, עירנית למרות שקמתי מיליון פעם, מתקלחת, בודקת מיילים ומתכוננת ללכת לשיעור
יוגה. אחחח. אני אוהבת את השעות האלו.
הלואי הלוואי והייתי מצליחה להביא את עצמי לקום כל בוקר בשעה הזאת. לא מבינה את ההתמכרות שלי
למחשב.גם לקרוא ספר נראה לי כרגע בזבוז זמן והכי הכי טוב לנשמה שלי ללכת לישון בשמונה בערב
ובכל זאת אני לא מליחה להביא תא עצמי לזה אלא אם כן אני חייבת כמו השיעור יוגה ברבע לשש בבוקר.
אני יוצאת מהבית בחושך, עוטה את הפונצ'ו המחמם והנעים שהכינה לי לוטם מרווני המוכשרת
ונוסעת.
מגיעה ראשונה( כרגיל). מחכה מחכה..נהנת מציוצי הציפורים. פעם בגלגול קודם הייתי קמה מוקדם
, נשכבת בערסל שלי רק בשביל לשמוע את הציוצים של הציפורים. אחרי זה הייתי חוזרת לישון.
עכשו בבית שלי אין עצים. אז אין ערסל ואין ציפורים.
מגיע המורה. מחפש את המפתח...לא מוצא. מתנצל והולך לקחת את המפתח. מלווה אותי תחושה עמומה
שאף אחד לא יבוא.
המורה חוזר, פותח את חדר. אני נותנת לו את ההמחאה שהבאתי לו. "עד שתהיה לי קבוצה אני לוקח
רק מזומן"
"אבל אולי אם תיקח המחאות ותירשם כעסק - תיווצר לך קבוצה" אני אומרת לו. אני באמת מאמינה בזה..
אנחנו מתחילים במדיטציה ופתאום הוא אומר "אני אשמע לעצתך. תשאירי לי את ההמחאה".
אני שמחה. הוא חמוד המורה הזה ואני רוצה שהוא יצליח.
אף אחד לא בא. עוברת לי מחשבה פתאום שהקטנה צריכה אותי. המחשבה שלי נודדת לאם אני אשמע
את הרטט או לא כשהאיש יתקשר.
והרטט מגיע. האיש על הקו. לא מצליח כבר עשר דקות להרגיע את הקטנה. אתמול היא לא הרגישה
טוב ועכשו היא רק רוצה אותי.
אני מתבעסת כל כך. חיכיתי לשיעור הזה ממש. אוףףףףףף. אני מתנצלת וטסה הביתה.
מתקשרת שוב. ברקע צרחות. "מעיל והחוצה!" אני אומרת לאיש. "אבל קר..." "מעיל והחוצה!!!"
אני מגיעה הביתה. האיש והקטנה עטופים בשמיכת פוך ורודה ענקית מסתובבים על הכביש. כמה הזוי.
אבל היא נרגעה.
ראתה אותי, ינקה וזהו. מבעס ברמות אבל לפחות היה לנו אחלה בוקר ויום כי כשאני קמה מוקדם אני פול
טורבו.
אז בשבע בבוקר כבר היינו אחרי ארוחת בוקר, סידור מיטה ויותר מאוחר יצאנו לטיול ארוך
והבנות קפצו בשלוליות ואני התענגתיעל הנוף שאוטוטו אנחנו עוזבים.
לאן בדיוק...מתי בדיוק..אין לי מושג.
אבל משהו חורק לי בבית הזה כבר ורוחות הצפון קוראות לנו ביתר שאת. לא ממש צפון אבל צפונה מכאן.


כשארזתי את הקחתן לפני יומיים נכנסה אישה די מבוגרת בסביבות השבעים. היא מתלהבת מהקחתן
ומספרת לי שאספה עבורי בגדים וקולבים והביאה בחמישי אבל היה סגור.
אני מסבירה לי שאני סוגרת והיא לא מבינה. "אבל כתוב שזה פתוח בימי חמישי!" "נכון" אני אומרת לה
אבל סגרו לי את המקום. "למה???" היא תוהה.
"מה הם רוצים לעשות בחדר הזה"? אין לי מושג ופתאום גם התבעסתי בשביל כל מיני קשישות חמודות
כמוה שזה היה נותן להן קצת תעסוקה לבוא...

כשהייתי ילדה ונערה היה לי קטע כזה שיכולתי להיות אצל חברה שעות רבות אבל פתאום
התחשק לי ללכת הביתה אז הייתי קמה פתאום הלי הודעה מוקדמת אומרת ביי והולכת החברה הכי טובה
שלי אז היתה תמיד צוחקת עלי.
זה מה שבא לי לעשות עכשו. לאוו דווקא בגלל הקחתן. פשוט נמאס לי שאין לי חצר ראויה ונמאס לי
מאיזור השפלה שחמש שנים אנחנו לא ממש מצליחים להתרגל אליו ונמאס לי באופן כללי.
ואם הייתי יכולה בזה הרגע לקום וללכת מכאן זה מה שהייתי עושה(-:

[אינדי_אנית*]

וואו בלוג מקסים, כבר שבוע אני מחכה לפנות לי זמן לקרוא אותו והיום סוף סוף הצלחתי..
את עושה לי חשק לעבור בית, לקום בחמש בבוקר, לעבור לחינוך ביתי .
מקסים פשוט מקסים..

[אמא_ללי*]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ועכשו לקטנה יש אבעבועות.
זה באמת היה קצת מוזר שבשבוע שעבר היו יומיים שהיא הסכימה להתלבש, הסכימה להקשר באוטו, הסכימה לנסוע, הסכימה לשבת עלי
ובאופן כללי פשוט הסכימה להכל. אמרתי לאיש שככה נראים חיים של המון אנשים אחרים.
נסיעה שקטה לתל אביב היא משהו לחלוטין לא מובן מאליו.הגדולה קצת התבעסה כי מבחינתה כבר ממש לא בא לה על התכנסות אבל מזל
שאבא שלה עובד עם ילדים וככה היא יכולה להצטרף אליו.
אני כל פעם משתוממת מחדש כמה טוב לה ללכת איתו לגנים וכמה היא חוזרת מאושרת משם...
הקטנה לא מסכימה לשים את החומר נגד גירודים. על הבוקר היא כבר רצה בבית בצעקות "לא רוצה" "לא רוצה"...
אבל בגלל שיש לה המון דווקא במצח ובלחיים אני שמה לה תוך כדי שהיא בוכה. אני שונאת שאני "מכריחה" אותה. קשה לי לראות יצור כל כך
דעתן ומתנגד "נכנע" לי. אבל אם אני לא אשים יש מצב שבגיל 15 היא מה זה תתבעס על כל החורים בפנים..

לפני יומיים היה לאמא יום הולדת. הגדולה ישבה בבוקר חצי שעה תמימה והכינה לה ציור מהמם.התעקשה לקנות לה פרח שראתה
במכולת עם שוקולד בתוכו.
נסענו אליה. נכנסנו ומייד הגדולה נתנה לה את המתנה. אמא שלי לא פותחת. מושכת אותי בידה " בואי תראי , קניתי מנורות חדשות לחצר!"
"אמא, הילה כל כך רוצה לתת לך את מה שהיא הכינה....תפתחי בבקשה" היא פותחת. מסתכלת על הציור, הופכת אותו. מנסה להבין מה ציירו לה..
(אולי אני אסרוק אותו ןאעלה לכאן הוא באמת מדהים) בסוף היא אומרת " ראיתי בטלויזיה תוכנית על ילדה בת ארבע שמציירת מדהים."
אני מתכווצת בתוכי. זה מה שיש לה להגיד??? בסוף היא אומרת. " יפה. אלו בדיוק הצבעים שאני אוהבת".
אוףףףףף. אין לה תקנה לאישה הזאת לא יעזור כלום.
כשיש לה מצב רוח טוב היא לפעמים נחמדה. אבל לא יותר מזה. אין לה סבלנות בשיט ואפס מודעות לילדים. מזל שאחר כך הגיעו שאר
הנכדים והגדולה כל כך נהנתה שכבר שכחתי מהתקרית הזאת..אבל לא ממש שכחתי, עובדה שאני כותבת על זה)-:

מאז שהתפטרתי מתפקיד המצפון אחי הקטן קצת נכנס לנעלי. כמה קל ומשחרר להיות במקום אחר. אפילו התחלנו לחפש בתים
באיזור פרדס חנה ואני עם אפס רגשות אשמה על שאני "נוטשת" את אמא שלי. אח שלי לעומת זאת הכין לאמא שלי מצגת מאוד מאוד
מרגשת ליום הולדת עם תמונות של כל בני המשפחה. קצת מוזר לי לכתוב בני משפחה כי אף פעם זו לא היתה באמת משפחה
אלא פרטים שקשורים אחד לשני בקשר דם ולפעמים גם קצת ברגש.
אבל המצגת באמת היתה מרשימה, עם מוסיקה שיכולה להדמיע בקלות.
אני נזכרת איך כשהייתי ילדה הייתי חוסכת כל השנה כסף לקנות מתנה לאמא שלי. את כל דמי החנוכה והפורים והכסף מהבייבי סיטר
הייתי שומרת אחד לאחד כדי לקנות לאמא שלי מתנה.
היום אנחנו במקום אחר. כל כך אחר...

[מי_מה*]

מתכווצת ומתרחבת איתך.

[סירופ_מייפל*]

(אהההההה נכנסתי לדף שלך והכל ג'יבריש. איזה מזל שהבלוג לא. ומקווה שבבוקר יעבור לו... מה זה?)

יפה. אלו בדיוק הצבעים שאני אוהבת". זה משפט יפה להגיד. מתייחס לציור באמת. אולי הגדולה באמת לקחה את הטוב כאן.

אמרתי לאיש שככה נראים חיים של המון אנשים אחרים. זכור לי מקרה כזה ב ד י ו ק עם הפיצית שלי. אוייש.

[רסיסים_של_אור*]

מתכווצת ומתרחבת איתך. ומזדהה ונרגשת וכועסת וצוחקת... תודה וגם

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יש כאלו שחושבים שאני חרדתית (בעלי למשל), אבל גדרה שהיא רבע שעה מכאן הוכרזה כבתוך הטווח. ובצומת מסמיע שהיא גם מאוד קרובה
נפל טיל.
אם זה היה תלוי בי כבר היינו מצפינים לאנשהו. אני מרגישה אחריות אדירה על הבנות. זה כבר לא המצב המצחיק והמוזר במלחמת המפרץ
כשאחותי החורגת הקיאה בתוך המסכה או שבכל אזעקה לבשנו את חליפות החלל שהביא בעלה של אמא שלי ממפעל הכימיקלים שהוא עבד
ורצנו למטה צורחים בחדווה, מפחידים את כל השכנים.זה אמיתי עכשו. יש לי ילדות ואני פוחדת עליהן. היום האיש ביטל שתי הופעות בדרום. זה קצת נראה לי כמו איזו הזיה בטריפ שיש פה באמת מלחמה.
ומצד שני, עולם כמנהגו נוהג. יכולת ההדחקה של בני האדם היא מדהימה. מצילת חיים לפעמים.

במלחמת לבנון השניה לא ישנתי שבועיים. באמת. הויברציות של הקושי הגיע עד אלי ולא יכולתי להתעלם. גם עכשו. מרגישה את זה בורידים.
לפעמים הרגישות הזאת היא מתת אל. לפעמים קללה.
והרי ברור לי שכל המצב הזה קרמתי והוא שיקוף של הכאוס הפנימי שלנו. של כל בני האדם.
האם נצליח מתישהו לכפר על התפוח שנגסנו? התפוח שבישר על סוף האהבה ותחילת האגו?
האם נצליח לשים את אלוהים במרכז ולא את עצמנו? האם נוכל לשחרר את "שלי" "שלך".?

כשאני חוזרת משיעור אני מרגישה התרוממות רוח. מרגישה שהכל אפשרי. ואז השיגרה טורפת את הקלפים, הקטנה יונקת חלב, הגדולה
יונקת אנרגיה - הלילות אינם לילות וחוזר חלילה....
כשנעבור צפונה אני אלך כמה פעמים בשבוע לשיעורים ואולי אצליח לשמור על ההתרוממות הזו לאורך זמן.

השבוע הקטנה היתה בלעדי פעם ראשונה חמש שעות. מחמש עד עשר בלילה.אני שמחה שחיכיתי כל כך הרבה זמן עד הפרידה הזאת.
היא אוטוטו בת שנתיים וכשאני הולכת (נדיר) היא מחבקת אותי, מנשקת ואומרת לי "אני אוהבת אותך". כמה נכון להפרד ככה מילד.
ואלי בגלל שזה כל כך נדיר אם זה יותר משעתיים אני מרגישה את החוסר שלה. מתגעגעת ברמות של טרוף. כמה נכון לילד קטן להיות ליד אמא
שלו. כל הזמן. כמעט כל הזמן.

השבוע בחיסון פוליו לקטנה.
גדולה - "אמא, אם יכאב לקטנה בחיסון אז לא יכאב לי הלב"
אמא - "למה?"
גדולה - "בגלל שהיא מציקה לי כל הזמן!"

חמש דקות אחרי החיסון. אני שומעת את הגדולה מציעה חיבוקים ונשיקות לקטנה. מנסה לנחם אותה.
איזה כייף להן שהן גדלות קרוב. צמוד. כמה אהבה הן משפריצות כל הזמן. (כשהן לא רבות כמובן).

[רסיסים_של_אור*]

איזה כייף להן שהן גדלות קרוב. צמוד. כמה אהבה הן משפריצות כל הזמן. (כשהן לא רבות כמובן).
(תובנה עדכנית אצלי לפחות - גם כשהן רבות כמובן !!!) גדול והרבה אור ושלום

[חוחית*]

קוראת @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הקטנה איבדה את הבובה האהובה עליה. כולה בת שנה ועשרה חודשים, הסתובבה איתה כל הזמן במנשא
וניסתה להרדים אותה בנענועים וב"ששששששששש". (ככה זה אצלנו. בעיה גנטית. תינוקות לא נרדמים!).
עכשו היא לא מפסיקה לחפש אותה.
"התינוק שלי הלך לאיבוד"!" היא אומרת לי ושוברת לי את הלב.
"התינוק שלי בוכה".
הפכנו כבר את כל הבית, ניסיתי לשחזר איפה היינו השבוע ואולי שכחנו אותה שם.
בבוקר כשהיא התעוררה דבר ראשון היא אמרה "איפה הבובה שלי???"
מצאנו לה מין תחליף כזה, בובה אחרת שגם איתה היא היתה קצת משחקת.
היא מרוצה אבל אני עדיין ממשיכה לחפש את ההיא.
אני רואה איך היא כבר משחררת ואני עדיין לא.
לא רוצה שיכאב לה...
האם זה נורמלי שהורה רוצה שהילד שלו יהיה מאושר כל הזמן?
אני יודעת שלא.
אבל לא יכולה אחרת כרגע...

חוצמזה האיש רוצה לנסוע למקלטים בדרום הארץ ולנגן ולשמח ילדים.
אני מפחדת. אבל לא רוצה לקרוע לו את הכנפיים המדהימות שלו.
יש לי מין פחד כזה שאם יקרה משהו אני אאשים את עצמי שהסכמתי לו לנסוע.
מצד שני לא רוצה לעצור אותו.
אוףףףףף שתגמר המלחמה הזאת כבר.

היום הלכנו עם אבא לעבודה בגן. קשה לגדולה במפגשים שלנו בראשון אז
אני משחררת אותם לעת עתה ונשארת עם מפגש פעם בשבועיים בפארק שטוב לה שם.
בגן היה ממש כייף ורגוע. לגדולה יש שם חברות שהיא מכירה
הקטנה היתה בשוק מזה שיש מטבח קטן בגודל שלה והיא הכינה אוכל לבובות.
בכלל היא נהייתה אימהית בצורה יוצאת דופן. כל תינוק שהיא רואה היא מייד אומרת לי
"אוהבת אותו!!!" "מתגעגעת אליו!!"
ולא. אני לא בהריון. בטוח.
אם כי העצמאות של הקטנה משחררת אותי מאוד ואז ישר בא לי ליצור אומנות או לייצר ילדים.
מדהים שאף פעם לא בא לי למשל לפתח קריירה או לעבוד במשהו.
טוב, חבל על הזמן אני הולכת ללבד איזו תמונה.
@}

[פלוני_אלמונית*]

_ם כי העצמאות של הקטנה משחררת אותי מאוד ואז ישר בא לי ליצור אומנות או לייצר ילדים.
מדהים שאף פעם לא בא לי למשל לפתח קריירה או לעבוד במשהו.
טוב, חבל על הזמן אני הולכת ללבד איזו תמונה._
מזדהה במאה אחוז@}
הולכת לייצר איזה תכשיט לבד ופאייטים.

[לוטם_מרווני*]

הפולנית זו אני. מהמחשב של הילדים...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

זהו. נכנסנו לטווח של הטילים. אין לנו ממד והמקלט רחוק.
כל כך יפה פה עכשו. עוצר נשימה ממש. כאילו אין קשר בין מה שפיקוד העורף אמר לי לבין המציאות
המשתקפת לי בחלון.
אני לא יודעת מה לעשות. לארוז ולהתחיל לנדוד בין חברים ומשפחה בצפון? האיש רוצה להשאר לעבוד
כאן, אז מה, ניסע בלעדיו? נפריד את הבנות ממנו?
אף אחד בסביבה פה לא עוזב, ואני באמת לא יודעת מה לעשות.

אתמול היינו צריכים לנסוע לראות דירה. משהו בבטן אמר לנו שלא. האיש אמר לי ללכת למדוט בחדר חמש דקות
וכשאחזור אגיד לו אם זה הבית שלנו.
ממש לא הגזים. עם כל האטרף לאחרונה ממש אני יכולה לסמוך על החושים שלי.
אז פתחנו קלפים ויצא שלא. אז נשמנו לרווחה.
איך באמת כשאתה עומד בפני החלטה וקול פנימי יודע שזה לא, אז כשבוחרים בלא - פתאום נוצר לו
מין מרחב נשימה כזה.

דרך אגב - נמצאה האבדה של הקטנה.
מעשה שהיה כך היה. אחר הצהריים בראשון, מאסתי בשיגרת יומי והחלטתי ללבד תמונה.
הבנות הלכו לסיפריה עם אבא שלהן ואני במקום לארגן את הבית, להכין ארוחת ערב, וכו' הפכתי את כל
המטבח למרחב יצירתי.
מיים וסבון בכל מקום, כל הצמר הצבעוני מפוזר על השולחן רצפה ומסביב. עבדתי , עבדתי ויצא מזעזע!!!
כל כך התבעסתי. גם נשבר לי הגב מהליבוד בעמידה וגם יצא נורא. אז התחלתי לגזור את מה שיצא
ובמקום תמונה יצא לי תיק, סרט לשיער וכדור!
האיש חוזר, הבית על גדותיו, אני עצבנית, הילדות רעבות. הוא מופתע. "לא הכנת את הבית?" "אין ארוחת ערב?"
"לא!!" אני עונה לו והוא מבין מהאינטונציה שלי שלא כדאי להתעסק איתי עכשו.
אני ממשיכה לעבוד על היצירות שלי.הקטנה רוצה לינוק. אני לא נותנת לה. צרחות אללה איסטר.
אני חייבת לעמוד על עניין הרווח של ההנקות. זה לא יתכן שהיא יונקת כל עשר דקות. מאז שהיא נולדה.
(תכף שנתיים).
בקיצור, אני מסיימת, יושבת עצבנית בסלון. לא עושה כלום לשם שינוי. והאיש מתקתק את השאר.
בסוף אחרי הכל, כבר עשר וחצי הוא מטאטא את הסלון ומסנן לעצמו "שונא לטאטא בלילה!!!" כשהוא מתכופף
לנקות מתחת לספה (לא ביקשתי, באמת! הוא פשוט כזה. פדנט כזה.) אני שומעת אותו מקטר.
ופתאום הופס!! הוא מוציא את ה"תינוק" של הקטנה.
מי שלא ראה את השמחה שלה לא ראה שמחה מימיו. היא אצה רצה אליה, מנשקת אותה בלי הפסקה
מייד שמה במנשא והתחילה לנענע אותה ולהגיד לה "שששששששששששש" תוך כדי טפיחות.
(שימו לב איזו אמא מסורה. מרדימה עם מנשא, טפיחות, נענוע וששששש. הכל בבת אחת!).
מה שאני רוצה להגיד שמרע יוצא טוב. אם אני הייתי מארגנת כהרגלי את הבית בטח לא הייתי מתחילה
לטאטא מתחת לספה דווקא היום ולא היינו מוצאים את הבובה.
ומכל העצבים קיבלנו מתנה. וזה מה שחשוב. הלוואי שבזמן אמת, בתוך הקושי הבא אני אזכור
שהכל לטובה. שיש סיבה ומטרה לכל דבר. שככל שאוריד את האגו שלי ואזכור שיש מישהו למעלה
שמנהל את החיים - ככה יהיה לנו יותר טוב.
זה לא מוריד חלילה מהאחריות שלי. אבל ראבאק, זו אחריות יותר מידי גדולה לחשוב שהכל סובב
סביבי ואני השחקנית הראשית בסרט הזה.
.

[חוחית*]

_זה לא מוריד חלילה מהאחריות שלי. אבל ראבאק, זו אחריות יותר מידי גדולה לחשוב שהכל סובב
סביבי ואני השחקנית הראשית בסרט הזה._
מזכירה גם לעצמי. תודה @}

[אמא_ללי*]

מזכירה גם לעצמי. תודה

[מי_מה*]

בציטוט חופשי של הבנזוג של תמרוש רוש - את השחקנית הראשית אבל לא הבמאית....
ואם יורשה לי להוסיף, הבמאי לא נותן לך את התסריט לפני נצילומים.
שישמור עליכם הבמאי ויכתוב לכם התחלות מבטיחות וסופים טובים.

[לוטם_מרווני*]

נהנתי מהסיפור. אם בכול זאת תרצו לנפוש קצת בצפון הקר והמהמם, אתם מוזמנים אלינו.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הזמן חולף לו... אנחנו מצליחים למלא את זמננו בהצלחה מאז שהפסקנו ללכת למפגש השבועי הקבוע.
אתמול היה פה חבר של הגדולה. הוא שכן שלנו וחבר טוב שלה.
הבעיה היא שההורים שלו הם פשוט מכה מהלכת על שניים. אני ממש מתחמקת מההזמנות שלהם אליהם.
יש שם כל כך הרבה מתח ולחץ. הם לא מרשים כלום. לא לצעוק ולא לרוץ ולא להשתולל ולא ולא ולא.
חדר המשחקים הוא חדר מלא בפלסטיקים ובכלל הבית כל כך ריק ומוזנח וכל כך לא מזמין. שונאת להיות שם.
כשהוא בא אלינו מצד שני (בלי הוריו). הוא מאושר. רץ וצוחק ומטפס. אנחנו מכינים להם ג'ימבורי מאולתר בסלון ממזרונים
והם קופצים בטרוף שעות.
אתמול האיש שמע את הגדולה אומרת לו."יונתן, אתה יכול לצעוק כאן!!! תנצל את זה שאבא שלך לא פה ותצעק!!!"
איזה מדהימה היא. כבר בגיל חמש וצ'ופציק היא מעבירה אנשים תהליכים.
בשבת עשינו טיול ארוך וכשעברנו ליד הבית שלו הוא הצטרף אלינו. אמא שלו גם באה ואחרי זה אבא שלו.
חשבתי שאולי אם הם יהיו אצלנו הם ישחררו אותו. אבל לא. שני ההורים עמדו כאן והסתכלו עליו בלי הפסקה. צועקים ומעירים
ומאיימים. בבית שלי.
בסוף אבא שלו אמר לו "די. בוא הביתה. אתה לא מקשיב לי".
"אמא" אומרת לי הגדולה. "נכון שבגלגול הבא אבא שלו יהיה ילד שכל הזמן אומרים לו מה לעשות כדי שהוא ירגיש מה זה?"
נו. ומה אני אגיד לה על זה???
כל כך מורכב להיות משפחה. לכל אחד צרכים ורצונות וכדאי להתחשב בכולם. אני מוצאת את עצמי מעגלת ומשייפת את הפינות
שלי כל הזמן בניסיון להרמוניה. כשאני במקום טוב אני רואה את זה כהתפתחות.התבגרות.
וכשאני בקורבנות אז לא בא לי. בא לי חופש. לא בא לי להתאים את עצמי לאף אחד שהוא מחוץ למשפחה הגרעינית שלי.
גם לא להורים של החברים של הגדולה.
והיא כל הזמן שואלת אותי למה אני לא מסכימה שהיא תלך אליו. ואני מסבירה לה שוב ושוב שלא בא לי שאף מבוגר ינזוף בה.
מעייף....

[חלוק_ביתי*]

אולי הם חושבים שבכך הם "מחנכים" את הילדים. אבל הם לא מבינים כלום בחינוך. כך נראה על פניו. ממש עצוב.
אולי יש מקום לשוחח את והאמא לבד? בצורה חברותית, ככה על כוס קפה ועוגה?
למשל, לתאר לה איזה מצב אצלך ולשאול אותה מה דעתה. אחר כך לשאול אותה על כך שאלות מכוונות, כך שבסוף היא תבין שמשהו בראיה שלה את החינוך לא נכון.

_והיא כל הזמן שואלת אותי למה אני לא מסכימה שהיא תלך אליו. ואני מסבירה לה שוב ושוב שלא בא לי שאף מבוגר ינזוף בה.
מעייף...._
אבל למה זה משנה לך? אולי לה זה כיף? אולי היא לא שמה לב ולא לוקחת ללב כמוך את הנזיפות?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

גם לידי האבא יכול לנזוף בה. יחד עם הנזיפות בילד. לא מתאים לי.
ואין מצב לדבר איתם. הם סגורים הרמטית במיוחד האבא. הם גם מתבעסים שהם מעדיפים לשחק כאן ולא אצלהם.
ובטח שזה משנה לי.
יש לי ילדה רגישה בטרוף. עדינה.מושפעת.
לא רוצה את האנרגיה הזו מקיפה אותה.

[רסיסים_של_אור*]

אמא" אומרת לי הגדולה. "נכון שבגלגול הבא אבא שלו יהיה ילד שכל הזמן אומרים לו מה לעשות כדי שהוא ירגיש מה זה?"
תגידי, אפשר לבא אליה לטיפול / הדרכה מדהימה הילדה שלך

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

תגידי, אפשר לבא אליה לטיפול / הדרכה מדהימה הילדה שלך
לבנתיים היא מעבירה אותי סדנאות רבות שהנושא העיקרי שלהן הוא סבלנות ואהבת חינם.
(-:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוקר. כמו בכל יציאה מהבית לוקח לי ים זמן להתארגן על אוכל ועניינים. יוצאים לחברים בירושליים.
אני סוחבת את הצידנית הכבדה ועוד תיק ופונצ'ו. שתי הגורות הולכות אחרי אל האוטו.
"אמא!!! יש פה פרת משה רבנו"! הגדולה שוכחת שאנחנו בדרכנו, מתיישבת ומתבוננת בחיפושית. הקטנה מצטרפת אליה.
התיק שלי כבד, אין לי סבלנות ואני רוצה כבר לצאת. אני מאיצה בהן.
אבל הן בשלהן.
כל כך חיות ברגע. עכשו יש פה חיפושית ושהעולם ייחרב.
אני נכנעת. מרפה. מורידה את התיק הכבד מהכתף. מי יודע. אולי ההתעקבות הזו תציל אותנו ממשהו? מי קבע שאני
יודעת בדיוק מתי צריך לצאת?
אני מתקרבת אליהן ומצטרפת אליהן. עוברות כמה דקות. אני שוכחת שאני מתרגלת חוסר שליטה ושוב
מתחילה להאיץ בהן. כמה שזה יותר גדול ממני זה לא יאמן.
הן באות ואנחנו נוסעות.
השיעור הכי חשוב שלי בזמן האחרון הוא לשחרר שליטה.
זאת הסיבה שלפני חודש למשל הצעתי לבכורה לקנות לה בובת ברבי!
אני שונאת ברביות. ממש. בכלל אני לא אוהבת פלסטיק. אבל היא כל כך אוהבת את הברביות אצל חברות שהחלטתי
לשחרר.
אז נסענו שתינו וקנינו ברבי כלה. יחסית לאחרות צנועה ונעימה.
שיחקה בזה שבועיים וחזרה לשחק בבובות בד הרכות והטבעיות. היה שווה לשחרר.

ועוד שיחרור שליטה היה היום אצל חברתי המקסימה מאירת העיניים שאירחה אותנו בשמחה ואהבה.
בעודי על הערסל עם הקטנה, נשמעה אזעקה עולה ויורדת. בהתחלה חשבתי שזה אוטו של מגן דוד אבל כשזה לא נפסק הבנו שתינו
שזו אזעקה. אנחנו מתלבטות אם להכניס את הילדים הביתה או לתת להם להשאר בחצר. נשארים בחצר.
המשכתי להתנדנד על הערסל. בחרתי לשחרר את האשליה שאני יכולה להחליט מי יחיה ומי ימות.
אבל ליתר ביטחון התקשרתי לפיקוד העורף שאמר לי שזו אזעקת שווא.
לחשוב שככה חיים אנשים בדרום. ושזו לא אזעקת שווא.
היום בערב האיש הולך לטיפול תטא הילינג אצל חבר שלו ליד יבנה. נפלו שם עד היום כעשרה טילים.
אני תוהה אם אצליח לשחרר את הפחד הערב.
מחזיקה לעצמי אצבעות(-:

[לוטם_מרווני*]

מחזיקה לשניכם אצבעות. את מדהימה|עץ|

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בזמן האחרון הקטנה מחקה את הגדולה וברגעי כעס שלי שואלת אותי "את אוהבת אותי???"
ואני, שאוהבת את בנותי עד אבדן נשימה מוצאת שקשה לי בזמן הכעס לענות כן אמיתי. אני עונה אבל האגו הנוראי, גורם
כל המלחמות והצער בעולם, לא פוסח עלי.
אהבת חינם...אהבת חינם... אני אגיע לשם עוד בגלגול הזה???

השבוע בבילוי השבועי בסופר מרקט הרגשתי קצת כמו בהמלין. כאילו מישהו חילל וכל הילדים נעלמו. הבנות זהובות השיער וטובות העיניים שלי יושבות בעגלת
הקניות ושרות, צוחקות בקולי קולות בעוד עיני כל המבוגרים נשואות אליהן. בטח חושבים שהן חולות ובגלל זה הן לא בגן.
אחרי שהחזרתי את העגלה למקום החזקתי בכל צד ילדה והרגשתי כמה אני עשירה וברת מזל.
אלו היו דקות מוזהבות ומנצנצות. מה אני צריכה יותר מזה?

יש לנו תחושה שאוטוטו אנחנו מוצאים את הבית שלנו. ביום שבת לקחתי בריסטול וכתבתי עליו באותיות מאירות עיניים
"אנחנו מוצאים תוך חודש בית מרווח , מואר עם חצר מוצלת גדולה במקום המתאים לנו ביותר שכר דירה כזה וכזה ושכנים נעימים עד מאוד."
אחרי זה התיישבנו כולנו וציירנו על דפים כל אחד את הבית שהוא רוצה.
מה שהיה מדהים זה שאני והאיש שלי ציירנו את אותו בית בלי שהצצנו. אפילו שנינו ציירנו תריסים בצבע תכלת!!!
את כל זה תלינו בכניסה לבית.
לפני יומיים נכנסת שכנה. "למה תליתם מכתב בכניסה???" התעייפתי רק מהמחשבה להתחיל להסביר לה על כך שאנרגיה הולכת
אחרי כוונה וכו' בסוף היא לבד המשיכה ואמרה "תליתם את המשאלה שלכם...גם לי יש הרבה משאלות" ואז קצת חמלתי עליה
והתחשק לי שהמשאלות שלה יתגשמו. וקצת הבנתי איך כולנו עשויים מאותם חומרים.

אתמול בדרך למפגש משובח ביותר שואלת אותי הגדולה " אמא המפגש יהיה בפארק או במסגרת?" לא הבנתי את השאלה בהתחלה
ואז קלטתי. כשגשום אנחנו נפגשים בתוך מבנה ולא בפארק המדהים שהיא כל כך אוהבת.
ילדת חופש שלי אהובה. מבנה זה בשבילה מסגרת (-:
היא כל כך פורחת בטבע...צריכה כל כך מעט. בטיולי שבת שלנו במרחבים ליד הבית היא נעצרת ליד כל פרח, מריחה מלטפת, מצחקקת
רצה הלאה. כל המתחים מתפוגגים ומתמסמסים במרחבים. אני ממש יכולה לראות איך האנרגיה החזקה של הטבע מצליחה להכיל בתוכה
את כל הקטנוניות וההתקרבנות של בני האדם. מכילה, מערסלת ומפוגגת.
אנחנו מטיילים פעמיים ביום כמעט כל יום ועדיין יש תחושה שאפשר יותר.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אתמול אחר הצהריים היינו ביער. על האדמה צמחו להן, ענוות ובישניות המוני רקפות מהממות. היה אפרורי ואירופאי כמו שאני אוהבת
והבנות רצו להן בין הסלעים כמו תיישות חמודות בעוד אני ואישי ישבנו על המחצלת.
יום לפני זה הן צעדו שלושה קילומטר (בהרים) בלי להניד עפעף. בסוף הן יהיו מוכנות ישר לצבא.
האיש הלך איתן לאסוף עצים למדורה ואני נשארתי בוהה. בזמן האחרון איכשהו בזכות הוירוס שתקף אותי היה לי המון זמן בהייה. זה עושה לי טוב ורגוע בלב.
השמש שקעה, הירח המלא והמוקף הילה ענקית חלבית קרץ אלי מבעד לעצים.
ופתאום קלטתי שכשאני בטבע אין לי שאלות. אני לא מחפשת משמעויות לחיים. ולא חושבת על העתיד.
מה זה אומר? אולי זה ממש ממש לא נכון שאנחנו חיים בבתים??? זה הרי כל כך נוח מצד אחד...
מצד שני יש משהו בטבע שתמיד גורם לי להרגיש צעירה. בריאה. שלמה.
הדלקתי את המדורה מהעצים שהם אספו וישבנו בשקט כולנו והתבוננו בלהבות הלוחשות. היה כל כך קסום.
הבנות נרגעו מהמולת ההכנה ואפשרו לעצמן יחד איתנו להתהפנט אל האש הכתומה היוקדת הזאת. כמה חיים יש באש.
אחכ קלטתי שממש חושך ואנחנו בלב היער והרגיש לי לחזור. אז חזרנו ואני כבר מתגעגעת.

עבר עלינו זמן מאוד אינטנסיבי ומיוחד ואני עוברת תהליכים מאוד מעניינים ולא ממ שיצא לי לשבת ולכתוב על זה.
בגדול אני עושה צימצומים בכל מיני תחומים בחיים ואני מרגישה שמשהו מאוד מתרחב לי בעקבות זה.
נשמע קצת סתום...פירוש יבוא בהמשך.

[אמא_בבית*]

הי מותק, חיבוק ממני.

[לוטם_מרווני*]

הי...מכירה את ההרגשה הזו שביער זה הבית האמיתי שלי. טיולים ליערות ולטבע מחזירים לי כוח לגוף.@}
טו בשבט שמח|עץ|

[אמא_ללי*]

_בגדול אני עושה צימצומים בכל מיני תחומים בחיים ואני מרגישה שמשהו מאוד מתרחב לי בעקבות זה.
נשמע קצת סתום..._
קצת סתום ועם זאת מובן לגמרי, ברמה הכי אינטואיטיבית. וכמובן אשמח לקרוא את הפירוש כשהוא יבשיל

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

היום הרוח שרקה ויללה בטרוף כאן על הצוק.
אמרתי לקטנה " את שומעת איך הרוח שרה?"
" היא לא שרה. היא בוכה" עונה לי הינוקא.
"למה היא בוכה" אני שואלת.
" היא רוצה ציצי!!!" עונה לי בשיא הרצינות. מעולה. בעולמה הקסום והקטנטן כל דבר בעולם רוצה לינוק.
אח"כ יותר מאוחר אחרי הנקה ממושכת כשאני משדלת אותה להפסיק היא אומרת לי
"אבל יש לך מלא חלב!!!"
בת שנתיים ויום. מנהלת איתי דיונים ברומו של עולם.
אתמול חגגה שנתיים. בניגוד למסורת הפסטיבל שאנחנו מקיימים בכל יומולדת של הגדולה, וברוח הצימצומים האנרגטיים שלנו
חגגנו בצורה אינטימית עם סבתא דוד ואחיינים.
היה מקסים וכייפי. בכלל כל מה שאנחנו מצמצמים בזמן האחרון פותח לנו כזה שפע שלא יאמן.
פחות מפגשים - גורמים לכל מפגש לנצוץ כיהלום יקר ואיכותי. גם מפגש עם שכנים, חברים ובכלל.
תקציב משפחתי שבועי הביא אותנו למצב שאין שום רגשות אשמה לגבי מה שקונים וגם באופן מפתיע הביא המון שפע כלכלי והזדמנויות
נדירות כך שכל המצב הכלכלי הקשה שדברתי עליו לפני כמה פוסטים נעלם כלא היה.
בלי מסעדות וכל מיני ג'אנק משיל ממני קילוגרמים ויסורי מצפון על כך שאני אוכלת אוכל שתובל עם אינטרסים כלכליים ולא עם אהבה כמו שאומר המורה שלי.
פחות אורחים בשבת - מאפשר לנו לנוח ולמלא מצברים בצורה שלא תיאמן.
אז זה הצימצום שדיברתי עליו ופעם ראשונה בחיים שלי, אני מבינה את כוחו של הצמצום. אני מבינה את העוצמה שטמונה בסיפוק
האושר לעצמי ללא ניסיונות עקרים חוזרים ונישנים לייבאו מבחוץ.
אולי זה סוג של התבגרות. אולי שינוי מה שבטוח זה שזה עובד. ועובד טוב.
כמו שאמר איזה רבי פעם "מה שסגור צריך לפתוח ומה שפתוח צריך לסגור"

ותודה לכל המגיבות.
בגלל שאני אף פעם לא קוראת את מה שכתבתי לפני שאני ממשיכה לפעמים נדמה שיש בלגן ואין סדר. כנראה שזה לא רק נדמה
זאת המציאות.
כשבא לי לכתוב אני לא מסתכלת "אחורה" ואז יוצא שאני לא מגיבה באופן אישי למי שכותבת לי. אתכן הסליחה.
אני קוראת כל מילה בשמחה ואהבה.
ועוד משהו. לגבי יום שבת. לפני כמה שנים היינו בתהליך של התקרבות ליהדות. מאז התהליך הזה נגוז כלא היה (סיפור ארוך שקשור
לתיקוני פאנג שוואי שעשיתי בבית בגלל זה)
אבל מה שנשאר זו השבת. אנחנו לא נוסעים בשבת. לפעמים כשממש ממש חייבים אנחנו עושים את זה אבל ברמת הנשמה
אני מרגישה שאני לא צריכה לעשות את זה.
אנחנו תמיד בבית. נחים. ממלאים מצברים. שובתים משיחות סרק בטלפון, מחשב, מוסיקה. ישנים הרבה. אוכלים אוכל טעים.
אני לא יכולה בכלל לדמיין את עצמי מוותרת על התענוג הזה של לא לנסוע בשבת.
אנשים בד"כ מרימים גבה כשאנחנו אומרים את זה. אנחנו לא דוסים. גם לא נראים כאלו. אבל יש משהו ממכר בשביתה הזאת.
בהפסקה של כל הטירטורים, כל מטלות היומיום, כל האינטנסיביות של החיים לטובת מנוחה אמיתית.
שבוע טוב
@}

[רסיסים_של_אור*]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

פירצה קוראת לגנב.
כבר חודשים שאנחנו לא מתייחסים ל"בחוצ" של הבית.
לא מטפחים (לא שיש הרבה מה...). הגדר הרעועה שסידרנו כבר נפלה מזמן ובגלל שאנחנו עסוקים בחיפושים
קדחתניים אחר בית אחר יש מין תחושה שזה זמני לחלוטין שאנחנו עדיין כאן.
כבר שבועות יש לי תחושה מוזרה.
אני מסתכלת על הגדר הפרוצה ומחביאה את הלפ-טופ טוב טוב מתחת לספה כי יש לי מין תחושה מוזרה
שאני רוצה לשמור על התמונות של הבנות.
גילוי נאות. הבית שלי תמיד פתוח. לעולם איננו נועלים. גם את האוטו. אתמול נעלתי את האוטו. שוב התחושה הזאת.
היום חזרנו בערב הביתה. מישהו פרץ אלינו.
הבית הפוך. מי שעשה את זה כנראה לא הכיר אותנו ולא ידע שאין לנו כמעט שום דבר יקר בבית.
גנבו את הטלויזיה שזכינו בה במפעל הפיס לפני חצי שנה (אחרי שנים בלי טלויזיה התחברנו לכבלים לפני חצי שנה ולפני שבוע
שוב ביטלנו) ואת הפקס החדש שלנו.
חוצמזה זרקו כלי נגינה החוצה, ליכלכו את הבית בבוץ והאמת, העובדה שמישהו הסתובב בבית שלי, ראה את התמונות שלנו
על המקרר - מפחידה אותי מאוד.
אה, ללפ טופ שלום. הם הזיזו את הספה, אבל לא בצורה יסודית ולא לקחו אותו!!!!זה ממש חסד בהתחשב בעובדה
שמבחינתי התמונות של הבנות שלי הן הדבר הכי יקר עבורי בבית.
לפי יומיים הסתכלתי החוצה בבוקר וראיתי איש מוזר. ארוך ורזה מאוד עם מעיל שחור, מסתובב בצורה תימהונית ליד הבית.
בערב אמרתי לאבי (אישי) שהוא נראה לי כמו החלילן מהמלין. נעלם לתוך ערפל הבוקר, אל כוון היער.
מזל שלא היינו בבית.
אני מרגישה שזה איתות חזק עבורי שאני בדרך החוצה. קצת כאילו גם היקום כבר לא חושב שזה הבית שלי אם הוא מאפשר
למישהו זר להסתובב כאן כאילו זה הבית שלו.
הלילה אני כבר לא אשן טוב.

[טדליק_נהנאנע*]

[חוחית*]

אוף, איזה באסה

[בשמת_א*]

אוי )-: נורא מצמרר, שמישהו הסתובב אצלך בבית S-: ולקח לכם דברים )-:
עושה הרגשה כל כך רעה על הנשמה )-:

ועוד שלא לקחו את המחשב! הטלת עליו כישוף הגנה!