סיפורים מעכשיו

לא יודעת איך פיספסתי את שני הפוסטים האחרונים שלך,
כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.
@}

תודה

זה תמיד מפתיע ונחמד למצוא פתאום תגובות בדף

כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.

כמו תמיד, רגשת אותי מאוד מאוד.
אני קוראת אותך לאט, מתענגת, ומנסה להכניס אל חיי, השונים מאד מאד משלך (ובו בזמן גם דומים בהרבה מובנים)- כמה נקודות מוארות. לאט.
תודה לך על מתנות קטנות ויקרות שחילקת וחלקת @}

תודה

"היית בחוצלארץ?
לא. חוצלארץ באה אלי" (יונה וולך)

יום של על האש בקיבוץ אצל גיסתה. רבע שעה אחרי שהגיעו לשם, וכולם כבר הספיקו לריב עם כולם. היא ואורי עם הילדות, בזמן הנסיעה, היא ואורי אחד עם השניה, בהליכה מהאוטו לבית, אורי ואחותו, דקה אחרי שנכנסו לבית.
אבל איכשהוא הפחד ממצבים כאלו לפעמים נורא יותר מהדבר עצמו. כביכול קטסטרופה, אבל היא נשארה רגועה, ידעה שהכל יהיה בסדר. והכל באמת היה. אחר כך אחותו השניה של אורי הגיעה עם הילדים, והם העבירו יום נחמד ביחד, באכילה ושיחה, הילדים שיחקו ביחד, הלכו לגן השעשועים וחזרו ושיחקו עוד.
אחר הצהריים יצאה להליכה. היא הלכה בשבילי הקיבוץ, נהנית מהנוף השונה- הרים ואורנים, בתי הכפר הערבי שממול, חלפה על פני בתי הקיבוץ הישנים, המוארים בחמימות, שומעת קטעי שיחות, פיסות קטנות של חיים אחרים, ופתאום היה נדמה לה שהיא מריחה ריח מוכר. ריח של חוצלארץ. מה פתאום ריח של חוצלארץ בקיבוץ בישראל? ואז הבינה. זה לא הריח, זו התחושה. תחושת חוצלארץ. שילוב של הליכה במקום לא מוכר, התרגשות, זרות ופחד (לא הגיוני, אבל מוכר ונושן) מללכת לאיבוד.
ומיד כשהבינה את זה נזכרה באורי, ודמיינה איך תחזור לבית ותחבק אותו, ולרגע הרגישה קוצר רוח של געגוע. כן, כמובן- גם הגעגוע הוא חלק מתחושת החוצלארץ.

כל פעם מחדש נפעמת ממך ומהדרך בה את מעבירה את עצמך אל המקלדת, ממש יכולתי להרגיש חוצלארץ בעצמי.
@}

אצלי חוויות חוצלארץ ועוד הרבה חוויות רחוקות מהיומיומי בא עם שינויי מזג אוויר- ישר נכנסת לטריפ של ריחות, זכרונות, מקבלת מבט לחלוחי כזה כאילו חיה גם פה וגם בעוד מקום.

תחושת אבדון בקיבוץ...נו, אמנם לא מאותו כוון, אבל תמיד קיבוצניקים צחקו עלי איך אני לא קולטת את המרחב במקום כזה פשוט- לכי תסבירי להם שלילדות עירוניות עיר זה פשוט, ובקיבוץ? הכל אותו דבר (-:

ואיזה כיף לחזור למישהו...אחחחח.......אולי?.......יום אחד?......

התגעגעתי

מחר הם נוסעים לחתונה של חברים, ישנים אצל אמא של אורי, ומוקדם בבוקר שבת יוצאים לאילת, לחופשה.
כרגיל היא מלאה חששות. מהנסיעה, מאיך יהיה באילת (שבה לא בילתה חופשה מגיל שש עשרה בערך, בצבא גילתה את סיני ואילת הפכה לתחנת מעבר). ממזג האוויר ומהאריזה, מזה שאין לה שקפקפים (זה עוד קיים בכלל?) בשביל להיכנס למים, ואין לה בגדים מתאימים לחתונה כי כנראה שיהיה גשם. המון חששות.
מדי פעם היא מתעוררת מהרהורים קדחתניים במהלכם היא מתכננת איך תקפוץ מחר בבוקר ותקנה כמה דברים שחסר, כשבעצם מה שרצתה זה להזכיר לעצמה את האמת הפשוטה.
ששום דבר ממילא לא תלוי בה, שהיא לא יכולה לשלוט בכל פרטי המציאות, שאם תרפה אלוהים ידאג לכל.
היא נזכרת במה שדפנה סיפרה לה היום בטלפון, על שיחה שלה עם אמא שלה שעוברת עכשיו תקופה קשה, ואיך ייעצה לאמה להגיד על כל דבר שקורה לה- "אז מה?".
אין לה שקפקפים. אז מה?
היא לא יודעת מה תלבש לחתונה. אז מה?
היא בלחץ, היא מלאה חששות, קשה לה לנשום. אז מה?

ומתוך ה-"אז מה?" עולה בה סוף סוף התפילה.
"אלוהים, תעזור לי להרפות. להיות בעכשיו בלי לדאוג למחר. להאמין בך שאתה דואג לנו ושומר עלינו, וזה מה שחשוב.
תזכיר לי שהכל בסדר, והכל ימשיך להיות בסדר, וזה לא תלוי במחשבות שלי, אלא רק בך.
תעזור לי לנשום את הרגע הזה, ואת זה שאחריו. לנשום דרך כל הרגעים ולהיות אתך, ועל כל מה שקורה להגיד-"אז מה?".

ואני מאחלת לכם חופשה נעימה ומטעינה ומקרבת.
הרבה אהבה.

אלוהים, תעזור לי להרפות. להיות בעכשיו בלי לדאוג למחר. להאמין בך שאתה דואג לנו ושומר עלינו
אמן.

מאחלת לכם חופשה נעימה ביחד.

אמן

תודה על האיחולים, מצטרפת ל אמן @}

שלום אשה שמחה יקרה,
נכנסתי בתקווה למצוא שאולי פספסתי משהו מהזמן האחרון.
מתגעגעת לכתיבה שלך.
חזרתי לקטע על יום הכיפורים שלך.
שוב הקסים וריגש אותי.
אני עכשיו בעיצומו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" בדיוק בסוף השהות שלה באשראם.
והקטע על הגורוגיטה...וואו!

תודה עדינה. ריגשת אותי.

יום ראשון לחופשה באילת.
בבוקר, כשרק הגיעו לבית ספר שדה, שם הקימו את האוהל, שירה התחילה לקטר ולבכות- שזה לא כמו בסיני, זה לא על הים, זה בכלל לא בטבע, זה בתוך עיר , והיא לא רוצה להיות פה. ולמרות שכרגיל שירה ביטאה בקול רם את מחשבותיה הסודיות, היא הייתה סבלנית ועודדה אותה. כן, נכון שזה שונה מבדרך כלל, אבל אם לא נשווה את זה למה שהיה נוכל להנות ממה שיש.
אבל עכשיו, כמה שעות אחר כך, על החוף, בא לה לקטר, בקול רם ובלי עכבות, כמו שירה. היא מתאמצת להיות חיובית, ליהנות ממה שיש – למרות המיליון איש על החוף, למרות המסחריות והרעש, למרות שלא חם מספיק לטבילה. מנסה להתרכז בטוב, למצוא את היופי- בילדות, בה ובאורי, בהרים ובים. ולא כל כך מצליחה. לא באמת.
זה כל כך לא זה.
ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה. נכון שבסיני זה קל יותר, להנות ולשמוח ולהתחבר, לעצמה ולכל, גם לאלוהים, אבל גם כאן זה אלוהים. גם את המציאות הזו הוא נתן לה, גם בה הוא נמצא.
ואולי אם תקבל את זה, תקבל באמת- לא בהתלהבות או בשימחה, בהשלמה של- ככה זה, זה מה יש, אולי אז תתאפשר גם שימחה אמיתית?

היום השני
בוקר על הים, בחוף הנחמד, השקט והריק, שגילו היום. סככות קש, כסאות בחינם.
שירה במים, זהרה יושבת על כסא מפלסטיק ואוכלת לחמנייה, תמר מציירת על החול, מפטפטת ושרה לעצמה.
אתמול בלילה הם הדליקו מדורה, וישבו לידה על אבנים, כי הם לא הביאו אתם כסאות. התחשק להם קפה ולא היה כוח להתחיל להוציא את הגזיה. "אוף! זה כל כך לא מפנק!", הרשתה לעצמה לקטר, ופתאום אורי נזכר שיש ליד המשרד מכונה כזאת של קפה, והוא הלך להביא. חסד מפתיע.

היום השלישי
בוקר צלול, עדיין מספיק קריר לסוודר. היא יושבת על הספסל ליד השולחן שעליו יש עוד שאריות מארוחת הבוקר. זהרה ותמר משחקות ביחד מאז שהתעוררו, קצת אחרי עלות השחר, מסתובבות בין העצים, נכנסות אל האוהל ויוצאות ממנו.
בערב הקודם היא עשתה הליכה ופתאום ראתה ליד הפח כמה כסאות פלסטיק של כתר, שבורים רק קצת במשענת.
היא מרגישה שאלוהים משחק איתה במשחק חפש את המטמון, רק שהמטמון מתגלה לה לאורך הדרך, משולב בחידות ובמשימות.

הבוקר הרביעי של החופשה. כבר יש להם שגרה. בבוקר הכנת סנדוויצ'ים לים, שתייה בתורות (הם הביאו רק שלוש כוסות). שירה קוראת, זהרה ותמר משחקות. בערב הקודם היא הביאה את הטושים והדפים והן ציירו עד שהבשר על האש יהיה מוכן.
אחר כך נוסעים לים, ונשארים עד אחר הצהריים. אורי נכנס עם הבנות בתורות לעמוקים, והם מסתכלים על הדגים עם משקפות.
אחר הצהריים הם חוזרים לבית ספר שדה, ארוחת ערב ומדורה. הילדות הולכות לישון מוקדם והם יושבים עוד קצת ליד המדורה ואז נשפכים גם.

אחרי הצהריים.
בים נשבה רוח והיה מעונן, אז הם חזרו לאוהל.
היא מגלה שחופשה יכולה להיות כל דבר, בכל מקום או מצב. העיקר בשבילה הוא שיתמלאו מספר תנאים, שביחד יוצרים אפשרות ל"זמן חלום" כמו שקראה לזה סבינה מסג בכתבה בהארץ.
שינה כמה שיותר קרוב לטבע, מדורה בלילה, בלי חשמל.
בלי שעון, בלי טלפון, בלי ראי. (אפשרי שיהיו הצצות חטופות בשלושתם, אבל שלא יהיו זמינים כל הזמן).
להיות ביחד רק הם, בלי יותר מדי הסחות דעת. כמה שפחות הסתובבויות, כמה שיותר פשוט.

בוקר חמישי.
עוד יום מעונן, והם לא כל כך יודעים מה לעשות. נראה שזה לא יום מתאים לים, אבל לא ממש בא להם על אחת מהאטרקציות היקרות לתיירים שאילת משופעת בהן. לרגע היום נראה ארוך ומפחיד, ופתאום היא חושבת שאפשר בכל זאת להיות קצת בים, גם בלי להיכנס למים, ומחליטה שפשוט יזרמו עם היום ויראו מה קורה, איך אלוהים מכוון אותם לאן שצריך. היא חושבת שזה דווקא נחמד כשהדברים לא קורים לפי התכנון (למשל- יום קריר בחופשה באילת), כי זה מאפשר להרפות מאשליית השליטה.

הערב כמעט יורד, הגחלים כבר מוכנים לארוחת הערב האחרונה שלהם כאן, סטייקים על האש. היא בדיוק חזרה מההליכה שלה, על הטיילת ליד הים. בזמן שהלכה הבינה פתאום שהיא עצובה שהחופשה נגמרת. שהיא לא מתגעגעת הביתה. זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
היא מספרת לו הכל- על הפחד שלה שכשיחזרו הביתה הקסם יחלוף, והם יחזרו לשגרה של מחשב וטלפונים וריבים. היא מבקשת תשובה. "מה היית רוצה?", עולה בה שאלה. "לחיות ככה, כמו בחופשה, כל הזמן?".
אבל זה לא אפשרי. זה לא ככה. זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).

וגם אני מיד אומרת תודה, כמובן . תודה לך, תודה לו. תודה.

תודה גם לך.

שאלה בדקדוק-
הגחלים מוכנים או מוכנות?

איזה הטקלה...
כשאני חושבת על זה , אז אומרים גחלים לוחשות, נכון? אבל גחל אחד ולא גחל אחת, איאיאי אני ניגשת למילון עוד מעט,
אך לפני זה...הולכת לקרוא פה מה כתבת.

תודה לך, תודה לו. תודה.

תראי איך מחוט דק נוצר סוודר שלם (-:

וואלה, באבן שושן גחל זה פחם בוער וזה זכר. לא נותנים הטיות כך שלא מצליחה להבין, לה אומרים גחלים לוחשות? ולא גחלים לוחשים?.
כן אומרים גחלים חמים או דולקים ולא גחלים חמות.
בקיצור גחלים מוכנים.

זה מבהיל אותה, אבל איזה מזל שכבר למדה לדבר את זה ישר לאלוהים, לא לנסות להסתיר את רגשותיה מעצמה וממנו.
אני נפעמת מהחיבור שלך לאלוהים, מהשיחה שלך איתו,
מהישירות, הנגישות והאמונה שלך.
זה נותן לי המון המון השראה,
להבין שיש לי גם את האפשרות הזאת מרגש אותי.

באמת תודה מיוחדת היום.
לראות את אלוהים בכל רגע, זה מה שהזכרת לי הבקר.

זה כמו שזה- עם המחשב והריבים. ומי אמר שזה לא טוב? בטוח שזה טוב, כי דרך הפגמים, החסר, אתם מתחברים אלי. ונגיד שהייתם חיים ככה, רק אתם, בבקתה קטנה ומבודדת בטבע, בלי מחשב ובלי חשמל, את חושבת שהכל היה מושלם כל הזמן? גם אז היה חסר. חייב להיות. עצם זה שאת כל כך נהנית זה בגלל שזה שונה מהשיגרה. ובכלל, תגידי תודה שזו השיגרה שלך ושאלו הצרות שלך- שהילדות רבות, שזהרה רוצה כל הזמן ללכת לחברים, שתמר משתעממת ושאת יותר מדי באינטרנט. (והיא מיד אומרת תודה, כמובן).
וגם על זה, תודה !

ידעתי שאני מחכה למשהו חשוב!!!!!!!!!!!!
רוצה לאחל לך שבת מקסימה

תודה לך, תודה לו. תודה.

תודה יקירותיי. שתהיה שבת שלום, עונג ושימחה @}

ופתאום מתבהר לה- בטח שהיא לא מצליחה. כי זה לא תלוי בה. היא לא יכולה לשמוח ולהתענג רק מתוך מאמץ. רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה, ואז לא חשוב מה התפאורה
עוד משהו קטן;
בהתחלת קראתי את המשפט הזה ואמרתי לעצמי, "מה זאת אומרת רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה"?
אלוהים הוא אחראי על זה שהיא תהיה שמחה?
ולקח לי רגע להבין שהכוונה היא שרק דרך אלוהים היא יכולה להיות שמחה, רק אם היא תראה בכל דבר אלוהים יש סיכוי שתהיה שמחה!!!

אז כל היום זה מלווה אותי.
הגדול שלי מתעצבן עלי וישר אני רוצה למחות ולצעוק עליו חזרה אבל אז נזכרת לראות את אלוהים בתוך הסיטואציה, ואיזו נחמה עוטפת אותי!
בחוץ הקטן שלי דורך על הצמחים שזה עתה שתלתי וברגע הראשון אני יוצאת עליו בשאגה אבל אז שוב נזכרת לסתכל על המצב בעיניים האחרות שלי ושוב נושבת עלי נינוחות נעימה וחיוך עולה על פניי...
ככה כל הבקר.
איזה כיף!

עדינה, איזה כיף לקרוא.

_בהתחלת קראתי את המשפט הזה ואמרתי לעצמי, "מה זאת אומרת רק אלוהים יכול לעשות אותה שמחה"?
אלוהים הוא אחראי על זה שהיא תהיה שמחה?
ולקח לי רגע להבין שהכוונה היא שרק דרך אלוהים היא יכולה להיות שמחה, רק אם היא תראה בכל דבר אלוהים יש סיכוי שתהיה שמחה!!!_
האמת שלא חשבתי על הפירוש הזה (המילים פשוט עלו לי), אבל כן, לזה התכוונתי (אני חושבת

).

כן, גם אני תיארתי לעצמי שאולי לא חשבת על הדברים בדיוק ככה אבל הרגשתי שזה מתאים בכל מקרה!

אגב, אני מזמינה אותך לקרוא דברים שכתבתי במחשבות על חזרה בתשובה היום.
חלק מזה מושפע מהדברים שלך כאן.

אתמול בלילה היא הכינה את השולחן. מפה, פרחים שקטפה בגינה, ברכה עם ציור ושני נרות בפמוטים. הבוקר, כשתמר התעוררה ובאה לסלון, היא ראתה את השולחן, שולחן היומולדת שלה, ופרצה בצחוק של שימחה. היא הקריאה לה את הברכה, ואחר כך הדליקו ביחד את הנרות, ותמר בירכה- קודם את עצמה ואחר כך את שאר בני המשפחה. "שיהיה לך שנה טובה, שתהיי בריאה ושמחה". הם השאירו את הנרות דולקים, ובכל פעם שראתה אותם במהלך הבוקר, כשעברה בסלון, התמלאה בחמימות של חג.
אחר הצהריים הגיעו כמה חברות של תמר למסיבה קטנה. הם אכלו מעוגת יום ההולדת ובירכו את תמר, ושיחקו בבלונים, ובגלל שלא היו אמהות במסיבה היא יכלה להתרכז בילדים, להנות מהם, להנות מהאושר הפשוט הזה, השקט.
כבר שנים שהיא מנסה לפצח את נוסחת יום ההולדת המנצחת. להבין מה בדיוק הם חוגגים, ואיך נכון להם לחגוג. לקראת יום ההולדת הזה של תמר, כשמצאה את עצמה שוב מהרהרת בקדחתנות על מה ואיך לעשות, את מי להזמין ומתי, הבינה פתאום שזה לא חשוב. והחליטה שדי כבר עם הלבטים האלו, עם המתח המיותר הזה. יאללה, אמרה לעצמה, שיהיה מה שיהיה. אני מרפה, לא מנסה שזה יהיה נכון, פשוט ותמים וטהור ואמיתי, או-מצד שני- חגיגי וראוי, עונה על קריטריונים כאלה או אחרים, מושפעים מזכרונות ילדות או מעקרונות נעלים. הכל דמיון, ומה אני בכלל יודעת. די כבר וזהו, שיהיה מה שיהיה.
ורק עכשיו היא שמה לב, כשהיא משחזרת את היום הזה ומרגישה שהיא שמחה להיזכר בו, שהוא היה אולי הכי קרוב למה שייחלה לו, בלי לדעת בדיוק למה היא מייחלת.

איזה מעולה את
אוהבת לקרוא אותך
אוהבת אותך

מזל טוב

מזל טוב

המון נשיקות וחיבוקים.
נשמע מקסים היומולדת.
אוהבת אותך גם.

תודה

בכלל שכחתי את כל הפואנטה

כבר מזה זמן אני רוצה לפתוח בלוג חדש. ורציתי לכתוב סיפור אחרון כאן ולקרוא לו "סיפור אחרון ופרידה", ואז להגיד שהבלוג הזה נסגר ונפתח אחר. רק מה? לא היה סיפור. בכלל לא התחשק לי לכתוב. והיום פתאום הגיע סיפור, אבל שכחתי מהקטע של סיפור אחרון ופרידה. (סתם אידיוטי, האמת, פראפרזה קופירייטרית על מילן קונדרה

).

מזל טוב

בלוג חדש, איזה יופי,
מחכה בסקרנות!

הגעתי סופסוף...
כבר כמה ימים מתכננת לבוא לבקר פה, וכל פעם משהו מסיט את דעתי. והנה באתי.
מאוד מתרגשת ומזדהה עם החיפוש של אלוהים בכל מקום, בכל דבר. אני מנסה לעשות את זה גם, על אף שאני לא תמיד קוראת לו אלוהים (שמתי לב, שלפעמים עוד קשה לי עם הקונוטציות התרבותיות אבל אני יודעת היטב שהכל אותו דבר) אבל מכווננת עצי אל אותו תדר נסתר, ויברציה פנימית, גרעין רוטט ומואר שנמצא שם תמיד. זרע של אלוהים
מתגעגעת @}

עברתי ל שיר חדש , אתן מוזמנות @}