סיפורים מעכשיו

הנושא הזה עולה עוד ועוד אבל- בסוף ימוצה (סליחה עם כל המזועזעות):
בתקופה האפיזודית שלי בתל עדשים, הרי היה מפגש המוני עם עכברים (אוי איזו תקופה מזעזעת, מכל בחינה אפשרית), שמנו מלכודת עכברים(כזו שהם נשארים חיים) והייתי מבקשת כל פעם מא' שילך לשחרר אותם רחוק. אותו, שיעשעה כל מערכת התגובות שלי בנושא. זה התחיל מלילה הגילוי שבו הוא נאלץ לבוא מהעבודה בלילה, כי לא היה סיכוי שאני נשארת איתם יחד בבית והולכת לישון !!!! ואחר כך כל עניין ה- להשאיר אותם חיים...גם שעשע אותו. בכל אופן פעם אחת אזרתי אומץ והרמתי את המלכודת להסתכל פנימה והתגלה שם עכבר קטן מאוד מפוחד והאמת די חמוד יש לאמר. אם לא היו לי כל כך הרבה עקבות בנושא, אולי הוא היה הופך להיות חיית מחמד שלי.
עדיין יש לי בעיה קשה עם זה - העיניים המתרוצצות שלהם, זה שהם נכנסים לנו לאוכל ובעיקר זה שהם באים מכל מיני מקומות מזוהמים ומגעילים ויכולים להעביר לנו אי אלה מחלות.
ואם בחיות עסקינן- החיה שלי היא: פיל וחמור. למה? יש הרבה סיבות.
החמור- איטי, ניתן לשליטה (בניגוד לסוס), הוא לא אכלן גדול, הוא חכם ונקשר לאנשים ויש בו משהו עלוב שעושה לי את זה.
הפיל- חיה נורא רגישה, משפחתית, זיכרון ארוך, מאוד נאמנה, הפילה מאוד אמהית, הם מסתובבים בקבוצה והחדק שלהם מאוד חמוד, בכלל הגמלוניות שלהם חמודה בעיניי.
עד כאן בפינת החיות להיום.
למארחת ולכל האורחות היה נעים, הקפה היה משובח.
להתראות בקרוב

גם אני מאוד נהנת מהבלוג שלך, הרבה מהיכולת שלך לתאר, תחושות, וטבע. מנסה לנחש תמיד איפה את גרה לפי הנוף.

שירה חזרה בוכה הביתה. קרן, אחת הילדות, לעגה לה לפני כל הילדים האחרים, וכולם צחקו עליה. בזמן האחרון מצבים כאלו קורים הרבה, והיא כבר יודעת שהכי טוב לא לדבר יותר מדי, לא להציע פתרונות, רק לאפשר לכאבה של שירה שחרור דרך הבכי והזעם.
אבל עם כמה שהיא מאומנת, זה עדיין כל כך כואב. כאב חזק, בלתי נסבל, וכעס, רצון לצאת עכשיו החוצה וללכת אל הילדה הזו ולפגוע בה חזרה, להשתמש בכל הכוח והסמכותיות שיש לה כמבוגרת. והיא הייתה עושה את זה, לולא זכרה שזה לא נכון. שזה לא הוגן ולא יעיל, לא רק כלפי קרן, גם כלפי שירה.
אז היא מתפללת. נושמת עמוק אל תוך הכאב ומבקשת, שוב ושוב- "אלוהים, עזור לי. עזור לשירה. דבר אליה, נחם אותה, ואותי".
אחר כך היא יוצאת מהבית עם תמר, לזרוק את הזבל, והן ממשיכות לטיול קצר שמסתיים בקפה על הדשא אצל השכנים. אחרי כחצי שעה שירה מגיעה, נראית נרגשת ושמחה.
היא מראה לה שציירה ציור – כף יד שחורה, ולידה חרוזים תמימים שאמורים לעלוב חזרה בקרן. שירה אומרת שחשבה לתת את הציור לקרן אבל בסוף החליטה שלא. היא אומרת לשירה שגם לה נראה שכבר אין בזה צורך, ומבינה שהציור והשיר הקטן שחיברה וכתבה אפשרו לשירה נחמה.
אחר כך, כשהיא פוסעת על השביל בדרך הביתה היא רואה את שירה ניגשת אל קרן ומתחילה לדבר אתה, ואת שתיהן נכנסות יחד לבית של קרן.

כשהיא מגיעה הביתה היא מרגישה שהיא רעבה. מתחשק לה פרי אבל היא לא אוהבת את הפירות שיש בבית. הכי הייתה רוצה תאנים, זה אחד הפירות שהיא הכי אוהבת, אבל התאנים שעל העץ בקיבוץ עוד לא הבשילו ואורי לא מוצא בסופר. מעצבן אותה שאין בבית פירות, ושכמעט לא יצא לה לאכול השנה תאנים.
באותו רגע הדלת נפתחת, קרן ושירה נכנסות, אוחזות ביחד בקופסה.
"זה בשבילך, משתינו", הן אומרות. בתוך הקופסה, המרופדת עלי תאנה, יש תאנים.
"היו לנו הרבה בבית, ושירה אמרה לי שאת אוהבת מאוד", קרן אומרת.
היא מחייכת, מרגישה איך הלב שלה נפתח ומתמלא באור. "תודה, אלוהים", היא לוחשת.

*

הכמיהה לתאנים נמשכת, מתגברת. עץ התאנים היחיד בקיבוץ נמצא סמוך לחצר של אחת המשפחות. יום אחד היא עוברת לידו ומחפשת תאנה בשלה. "אין תאנים בשלות", אומר לה השכן, "קטפתי את כולן". היא מחפשת בכל זאת, בהתרסה, ומוצאת תאנה אחת. אחר כך היא יושבת עם כמה חברות ומספרת להן על מצוקת התאנים. היא כל כך רוצה תאנים, זו כבר מזמן העונה, לכולם יש תאנים ורק היא לא מוצאת בשום מקום. "יש עוד עץ בקיבוץ", ענבל אומרת, ומסבירה לה איפה הוא נמצא. נטע מספרת שיש להם המון, בעלה עובד בגינון והוא כל הזמן מביא להם. היא ביקשה ממנו שיקטוף בשבילה אבל הוא תמיד אוכל אותן בדרך. וגם בעץ הזה שכאן יש המון תאנים, היא אומרת. איך זה יכול להיות שהיא לא ראתה אותן? אחרי כמה זמן היא מבינה- היא בתחושת מחסור, וזו המציאות שמתגלה בפניה. היא במציאות של אין מספיק תאנים.
עכשיו, בדיעבד, היא יכולה לראות איך ברגע שהבינה את זה הדברים התחילו, לאט לאט, להשתנות. בארגז הירקות האורגנים יש קופסת תאנים (גם בשבוע שעבר הזמינה, אבל אז הן לא הגיעו). אחת השכנות נותנת לה קופסת תאנים מארגז גדול שקיבלה. על העץ בקיבוץ היא מוצאת תאנה או שתיים, או שלוש, כשהיא מחפשת. ויום אחד, כשהיא עם הילדות בבריכה, היא מבחינה בשני עצי תאנה ענקיים עמוסי פרי. היא יוצאת מהמים והולכת עם תמר, והן קוטפות תאנים ישר מהעץ ואוכלות, ופתאום היא רואה שבין הענפים יש אשכולות ענבים, ההסבר ההגיוני הוא שיש שם גפן נסתרת שצמחה אל תוך התאנה, אבל זה נראה ממש כמו עץ מגן עדן. אחר כך היא נוסעת לביקור אצל ההורים שלה, ואפילו עץ התאנה הקטן שלהם מניב פירות מתוקים. היא כבר לא יכולה לאכול יותר, אבל במקום סתם למאוס בתאנים ולעבור לכמיהה הבאה, ההכרה בכך שהייתה במציאות של מחסור מאפשרת לה עכשיו להכיר בשפע, לראות את השיעור שהסתתר כאן בשבילה- שיעור בסבלנות ובאמונה.

וואי וואי,|L|

מקסים

תודה

שליחה על ידי ש* » 13 אוגוסט 2008, 23:44

וואי וואי,(-:
גם אני עברתי את אותו סרט הקיץ עם תאנים
מקסים .@}

מקסים
@}

וואי וואי

מקסים

ושני התיאורים האילו לא מספקים מבחינתי רק שלצערי שוב אני לא מוצאת את המילים המדויקות לתאר לך כמה הכתיבה שלך מרגשת אותי.
תודה יקירה.

וואי וואי
כבר רציתי להזמין אותך בדחיפות לאכול פה איתנו אבל אז המשכתי לקרוא וראיתי שבאת על סיפוקך. אז בואו סתם, בלי קשר לתאנים (למרות שעל פי הצדק עכשיו תורנו לבוא....)
נשיקות

היא כבר לא יכולה לאכול יותר, אבל במקום סתם למאוס בתאנים ולעבור לכמיהה הבאה, ההכרה בכך שהייתה במציאות של מחסור מאפשרת לה עכשיו להכיר בשפע, לראות את השיעור שהסתתר כאן בשבילה- שיעור בסבלנות ובאמונה.
לפעמים מתחשק לי לפתוח דף ציטוטים רק מהדף הזה. בכל פוסט אני מוצאת משהו שחודר ישר ללב.
וגם, בהשראתך אני מבשלת כתיבה קצת יותר ספרותית. @}

ד"א, זו אני הייתי בתגובה למעלה שעברה את אותו הסרט עם תאנים.
וגם אני עכשיו ממלאת את עצמי בק"ג של תאנים שאני פתאום מוצאת בכל מקום (-:

תודה על התגובות המרגשות @}

בהשראתך אני מבשלת כתיבה קצת יותר ספרותית.
איזה כיף לקרוא @}

זו אני הייתי בתגובה למעלה שעברה את אותו הסרט עם תאנים
וואלה

באמת תהיתי מי זו ה"ש" המסתורית.

שוב אני לא מוצאת את המילים המדויקות לתאר לך כמה הכתיבה שלך מרגשת אותי.
כל מילה

אחר צהריים על חוף הים, עם דפנה והילדים. הן יושבות על שפת המים, וברגע אחד, כשהיא מסתובבת אחורה, היא רואה איש שנראה לה מוכר. לרגע היא חושבת שזה לא יכול להיות. אין מצב שזה דן תורן. אבל מבט נוסף מאשר שזה באמת הוא.
לפני הרבה שנים, בגלגול אחר, כמו ששר אהוד בנאי בשיר שהיא כל כך אוהבת, כשחיה בתל אביב עם החבר שלה, הם היו אוכלים הרבה במסעדה של פיצות בשוק הכרמל, ה"ביג מאמא". מקום חמים עם פיצות מעולות, בצק דק דק ותוספות מפתיעות (הם היו אוכלים תמיד רומנה, פיצה חריפה עם שום ופלפלים בתוספת חצילים). דן תורן, עם חבורת רוקרים ונערות רוק, היה יושב שם הרבה. היא הייתה יושבת עם החבר שלה, מרגישה לא שייכת ונזופה, ומביטה בעיניים כלות בשולחן האצולה ההוא, בחבורת המקובלים הלבושים שחור.
ועכשיו הוא כאן. על חוף הים באכזיב, עם כרס וכובע מצחיה, צועק לבן שלו שייצא מהמים.
איכשהוא זה קצת מעציב אותה, אבל גם קצת מנחם.

לא נעים לי להגיד, אבל
הוא התעסק עם חברה שלי ממש ממש מאחורי הגב של הזיווג שלו...והוא היה לגמרי מזווג...
גברים גברים.
בצרפת היו שואלים אותי עכשיו: נו??

ו - למה? למה מעציב?

ו - למה? למה מעציב?
אני דווקא מבינה למה מעציב....
אבל מבינה גם למה מנחם (-:

אפשר להוסיף תיוג
דף משובח
השלמתי את כל מה שהחסרתי בשבועות האחרונים בשלוק אחד.
9-:

ואגב....
נזכרתי שגם אני ראיתי את דן תורן לא מזמן בת"א..
למעשה הוא ישב בשולחן הצמוד אליי בבית קפה שמסתבר להיות מאוד פופולרי בימים אלה (בלי סיבה מספקת), עם כרס וכובע מצחיה (-:
ומכיוון, שאני אף פעם לא ממש התלהבתי מהקטע שלו, הכרס והמצחיה שעשעו אותי. הרגשתי שהוא תמיד היה שם עם כרס ומצחיה מבפנים מתחת לכל חזות ה"אני רוקר, תל אביבי ומגניב" שהיו מזוייפים מבחינתי אצלו, כך שסוף סוף ה"אני האמיתי" שלו יוצא החוצה (אחרי שאפילו השחור המרזה לא ממש יכול לטשטש...) ומבחינתי נעשה צדק פואטי (-:

אף פעם לא ממש התלהבתי מהקטע שלו
אז זהו, שגם אני ממש לא! זה מה שהכי הרס אותי (אי אז בתל אביב).
ובכל זאת, עם כל הפוזה שלו והמוזיקה הממש לא אהובה עלי, יש לי מין יחס מיוחד אליו. אולי כי הוא מלווה אותי מאז כתה ו' (ב"על הברזלים" בזהו זה), אז הוא היה החתיך ההורס, ובסרט "בחינת בגרות"

אז הוא היה החתיך ההורס
היום הוא עם כרס וכובע מצחיה..
הוא שאמרתי, צדק פואטי (-:
(האמת היא שיש בי ארס קטן כלפיו, גם כי אני יודעת שהוא איש לא כ"כ נחמד...)

ומבחינתי נעשה צדק פואטי
D-:

היא שוכבת על הגב, יד אחת מחבקת את זהרה, והשנייה את תמר. פשרה שהושגה במחיר של עצבים ודמעות, אחרי מאבק עיקש במהלכו כל אחת משתי הילדות תבעה להיות הראשונה שתקבל חיבוק עד שתירדם.
היא שומעת את חילופי הדברים בין אורי לשירה מהסלון, הוא מעיר לה על משהו, היא מתגוננת. ופתאום היא מאפשרת לעצמה לבטא את המחשבות הסמויות שיוצרות את הכיווץ בגרון שלה-
אנחנו הורים גרועים. הילדות שלנו מקולקלות. אנחנו מקלקלים אותן. זה רק יילך וייעשה יותר גרוע ככל שהזמן יחלוף. אני חרא של אמא. הכל חרא. אני לא נהנית מהחיים שלי. מהילדות שלי. הזמן חולף והן גדלות והכל יישכח ולא יהיה יותר. אני אמא גרועה.
וכך זה נמשך, ולמרות שהיא קצת נבהלת מהמחשבות האלו, מרגישה את הרוע שבהן, היא מרשה לעצמה לחשוב אותן. כי היא יודעת שזה שתתעלם מהן לא יעלים אותן באמת. והן חוזרות על עצמן בגרסאות שונות שוב ושוב, עד שהן שוככות. ואז עולה בדעתה להפוך אותן, את כולן, כמו אצל ביירון קייטי- אנחנו הורים נהדרים. הכל יילך וייעשה טוב יותר עם הזמן. אני אמא נהדרת. אני נהנית מהחיים שלי, מהילדות שלי, אני ממצה את הזמן איתן במלאות.
אף אחד מהמשפטים ההפוכים לא מצליח באמת לנחם אותה, לפוגג את הכיווץ בגרון שלא הצליח להגיע לידי בכי של ממש. עד שהיא מגיעה ל "הילדות שלנו מקולקלות, אנחנו מקלקלים אותן". היא מתלבטת איך להפוך אותו. הילדות שלנו מתוקנות? לא. אנחנו עוזרים להן לתקן. לא אנחנו יצרנו את הקלקול. הקלקול כבר קיים בעולם הזה מראש, מעצם ההפרדה, הגשמיות, השכחה. ואנחנו- במה שאנחנו נותנים, וכן, גם בכאב שאנחנו גורמים, בטעויות שאנחנו עושים, מכוונים את הילדות שלנו אל התיקון, אנחנו חלק מההתרחקות שלהן מאלוהים, והכל כדי שהן תמצאנה את דרכן חזרה אליו.

אני אוהבת אותך

תודה
גם אני אוהבת אותך

_תודה
גם אני אוהבת אותך_
למרות שאנחנו לא מכירות. בטח כבר אמרתי את זה מתישהו, לא?
שיהיה שבוע קסום

זו הייתי אני.. למה הופעתי פלונית? מוזר.

אנחנו חלק מההתרחקות שלהן מאלוהים, והכל כדי שהן תמצאנה את דרכן חזרה אליו.
גם אני מאמינה כך.
גם אני אוהבת אותך @}
שבוע טוב

איזה כיף, כמה אהבה על הבוקר

תודה לכולכן והרבה אהבה בחזרה

שיהיה שבוע טוב, מואר, שמח ורגוע @}

את מדהימה
ואמיתית
מאוד מזדהה.
אולי יעזור לך להזכר שהבנות שלך בחרו בך עוד לפני שנולדו.
הן בחרו בך כי את האמא המושלמת בשבילהן להתפתח, ללמוד ולתקן
את עצמן.
@}

בזמן האחרון אני מדברת הרבה עם אלוהים. אני עוד מחפשת את הטקסט לשיחות האלה , אבל דבר אחד התחלתי להגיד בבקרים, פשוט כי זה מרגיש לי נכון:
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
ולמה זה מתקשר לי לפה? כי להבנתי הצנועה, הסיום של המשפט הזה "רבה אמונתך" אומר לי, שלא רק אני מאמינה באלוהים - אלא גם הוא מאמין בי. אלוהים מאמין בך מותק, הוא יודע , גם כשאת לא, איזו אמא את.

ולמה זה מתקשר לי לפה? כי להבנתי הצנועה, הסיום של המשפט הזה "רבה אמונתך" אומר לי, שלא רק אני מאמינה באלוהים - אלא גם הוא מאמין בי. אלוהים מאמין בך מותק, הוא יודע , גם כשאת לא, איזו אמא את.
אוי, איזה יופי...
גם אני מתעודדת.
אשה שמחה, אני שמחה שאת כותבת.

_אוי, איזה יופי...
גם אני מתעודדת._
חושבת שאתחיל לשנן גם. נכנסתי לאחרונה בעובי הקורה בנושא המנטרות. והתפילה היא בדיוק זה. מקסים

מי האיש
החפץ חיים
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע
ושפתך מדבר מרמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורודפהו.

ככה בשביל התזכורת- זה גם עושה עבודה..

אני מאוד אוהבת את ה "מודה אני". אמרתי אותה תקופה ארוכה בכל בוקר, וכבר כמה חודשים שלא.
עשית לי חשק לחזור אליה. אז תודה, וגם על התגובות המחזקות, לכולכן

תזכירו לי את מילות התפילה שלפני השינה?
(זה שאני מפקידה את נשמתי וכו'? אולי זה יעזור לי לישון טוב?)
<אשה שמחה , אני מקווה שזו לא חוצפה לטעמך, הבקשה הזו כאן...>

_גם אני מתעודדת.
אשה שמחה, אני שמחה שאת כותבת._

אז רק עוד תוספת קטנה:
על פי הבעל שם טוב,:

"כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת"

(צוואת הריב"ש סעיף כה)

אני מקווה שזו לא חוצפה לטעמך, הבקשה הזו כאן
לחלוטין לא

אני לא יודעת את מילות התפילה שאת מתכוונת אליה. הייתה תקופה שאמרתי שמע ישראל, בהתכוונות שבה החלק הראשון אומר- "יש אלוהים, והוא אחד", והחלק השני אומר- "והוא נמצא פה בכל פרט של המציאות" (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). (זו פרשנות שקראתי באיזה ספר).
זה עזר לי מאוד עם הכבדות שיש לי לפעמים לפני השינה. בתקופה האחרונה אני פשוט אומרת תודה, או נזכרת בחמישה דברים משמחים שקרו היום

.

כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת"
בגלל זה נראה לי חשוב להגיד את ה"מודה אני" מיד כשהייתי פוקחת עיניים, אבל בד"כ הייתי נזכרת רק עם הקפה

אמא ללי, תודה, אני שמחה שאת פה @}

סליחה על האורך אשה שמחה.
כנראה באמת התמכרתי ללהישפך! (סתם, אני פשוט לא יודעת לקצר!)

היא קיוותה להירדם מוקדם עם הבנות אבל זה לא קרה. היא נרגשת מדי. מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה. הכל מוזר. לנסוע לתל אביב עם דפנה, במכונית, הערב עצמו, תל אביב, הספר. לילה ראשון מזה תשע שנים שתישן בלי אף ילדה איתה.
היא התפללה ליהנות מההתרגשות לקראת מחר, ועכשיו היא יכולה לראות איך הרגש הזה מלחיץ אותה, ואיך הלחץ הופך את ההתרגשות למתח. אבל כשהיא מזכירה לעצמה שזה מה שזה- התרגשות, טובה וטבעית, אז נשאר רק הרגש הנקי בלי תוספות מיותרות.
ואז זה בסדר שאין לה כל כך תיאבון, ושלא הצליחה להירדם מוקדם כמו שרצתה (כדי לא להיות עייפה מחר). בתפילה ביקשה גם- "תעזור לי להרפות ולדעת שאתה אלוהים", והיא מרפה מהפחד להיות עייפה. כמו עם הוסת שעדיין לא קיבלה, למרות שזה כבר היום ה-25 של המחזור, ובדרך כלל היא מקבלת ביום ה-23 , והיא כל כך לא רצתה להיות שיום הנסיעה יהיה היום הראשון של הדימום.
וכל ההפרעות האלו לתכנונים שלה מאלצות אותה לשחרר, מחזירות אותה שוב ושוב לחיבור לאלוהים, לידיעה שהוא איתה, מכוון הכל לטובתה, אם תישן ואם לא, אם הוסת תגיע מחר או ביום חמישי. היא מבקשת מאלוהים שיהיה איתה בכל המתרחש, בתוכה פנימה ומחוצה לה. שתראה אותו ותדע שזה הוא, והידיעה תתן לה כוח ושימחה ושקט.
ומבקשת, בפשטות, ליהנות, מהכיף שבנסיעה עם חברה טובה להרפתקאה בתל אביב, ושייתן לה להיות בפשטות הזו, מחוברת אליו דרך הנשימה.
ואם תתרחק ותתעה, שבכל נשימה יחזיר אותה אליו.

עדינה, תודה @}
_אפשר ורצוי לשפוך את שיחינו לשפוך את ליבינו... בפני אלוהים,
אז אני מתאמנת בלשפוך!!!_ גם אני

נכון שזה כיף?
גם אני קראתי את "לדרוש אלוהים", הוא מהווה בשבילי אבן דרך משמעותית במסע .

טולוללו קולולולולו! שיהיה בהצלחה ובכייף!
<מימה כן נרדמה עם הילדים והתעוררה זה עתה דחוסה בין הקיר לפיונת במיטה הכי קטנה בבית>

מזל טוב. ובהצלחה עם הספר. @}

מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה
איזה יופי

מרגש אותי ממש לשמוע

וקבלי גם

לחיזוק.

_איזה יופי
מרגש אותי ממש לשמוע
וקבלי גם

לחיזוק_
@}

@}

מפעימה ומעוררת התפעלות כמו תמיד.
אני חושבת שדרכך אני מצליחה להתחבר למושג תפילה ואלוהים יותר משהתחברתי לשני אלה עד היום, הדרך שבה את מתארת את ההתייחסות שלך אליהם פשוט מעוררת השראה.
תודה @}

וכמובן מחר ערב ההשקה של הספר בו מופיע סיפור שכתבה שזו שמחה ענקית

(תגלי לנו בהזדמנות באיזה ספר מדובר)

תודה ILI
לגבי הספר- אפשר לקרוא כאן

נראה מרתק.

בהצלחה הערב, יקירתי.
מקווה שיהיה מרגש וממלא גאווה
אני גאה בך מאוד @}

"נו, איך היה בתל אביב?". עבר כבר כמעט חודש אבל אנשים עדיין שואלים. והיא עונה, תשובה שחוזרת על עצמה, משהו שניסחה מבלי משים כיוון שלא הייתה לה עדיין תשובה אמיתית.
ורק היום, אחרי שעבר מספיק זמן, היא יכולה לעצור, לחזור לשם, בסך הכל יממה אחת אבל גדושה ואינטנסיבית כל כך שלא ניתן להגדירה באמצעות הזמן הרגיל.
ההתרגשות נמשכה גם בבוקר הנסיעה, ולמרות מודעותה והשתדלותה נחוותה בחלק גדול מהזמן כמתח. בטנה הייתה כל כך מכווצת, שלא הבינה איך תעבור את היום הזה עד לנסיעה.
אבל הוא עבר, בסופו של דבר.
אחר הצהריים התקלחה והתלבשה, בבגדים שקנתה לרגל האירוע, מרגישה קצת כמו בילדוּת, לפני ערב כיתה או ליל הסדר, כשהייתה לובשת את הבגדים החגיגיים ובמשך השעה שאחרי כן נזהרת בתנועותיה, בקושי נושמת, כדי שהבגדים לא יתלכלכו או יתקמטו.
היא נפרדה מהילדות, מאורי, נכנסה לאוטו ונסעה. במשך עשר דקות ניסתה למצוא משהו לשמוע ברדיו, אבל לא הייתה קליטה וכל השירים לוו ברחש מעצבן, עד שבבת אחת כיבתה את הרדיו.
שקט.
המתח בתוכה הפך לבלתי נסבל, כן, הבינה פתאום, היא סובלת. במקום להתרגש ולשמוח, במקום ליהנות, מה שהיא חווה זה פשוט סבל. ובזכות המילה הזו, "סבל", נזכרה במשפט הראשון שכתבה במחברת שלה בשיעור האחרון של הרבנית-
"מאין באים היסורים? מהמחשבה של האדם שהוא יש. אם היה חושב- "אבל אני לא מציאות", ומחזיר לבורא, לא היו יסורים".
והיא התחילה לדבר, "שפכה שיחתה" כמו שאומרים, ובאמת הביטוי הזה התאים כי היא פשוט שפכה הכל- את הפחדים והתקווה, את הכאב והבלבול והרצון שהדברים יהיו נעימים וזורמים, פשוטים. שתוכל לנשום נשימה עמוקה בלי להיתקע באמצע הדרך בגלל הגוש הזה בגרון.
מיד אחרי שהתחילה לדבר הרגישה את המועקה מתפוגגת. בעצם עוד לפני כן, כשנזכרה ברבנית ובאפשרות הזו, לדבר עם אלוהים, האפשרות המנחמת הזו של להוציא את הכל בפניו, לא לנסות עכשיו "לחשוב חיובי" אלא להיות בדיוק איך שהיא. בארבעים הדקות של הנסיעה, בכל פעם שנתנה למחשבותיה לנדוד למקום אחר שבה המועקה, והיא חזרה לדבר או לשיר אל אלוהים.

היא הייתה רוצה לספר עוד- הנסיעה באוטו עם דפנה, ההתרגשות של לראות את הסיפור שלה בספר, החוויה התל אביבית על כל צבעיה- אבל הסיפורים האלו לא יכולים, כנראה, להיכתב עכשיו.
מה שנשאר אתה הוא דווקא המרפסת בבית של אורלי, אחותה של דפנה, שאצלה נשארו לישון. בלילה כשהגיעו שמעה את הגלים, אבל רק למחרת, כשהתעוררה, נדהמה לגלות כמה הים קרוב, משתרע למולן.
ושם הן בילו את הבוקר, מדברות ושומעות תקליטים כמו בגיל עשרים (אבל הרבה יותר טוב).
וכשעזבו את הדירה השאירה לאורלי פתק תודה ושיר-

אפשרות של חיי I
ביפו סינַי I
נינוחוּת במרפסת I
ולרגע תופסת I
מציאות ומהות. I

תודה יקירתי.
הלב מתנחם מתרחב ומתענג בתוך המילים שלך.

לא ייאמן כמה את מצליחה לתת במילים ובשיתוף שלך. תודה גדולה גדולה. תתחדשי ובהצלחה

משיארה לך סימנים

_אפשרות של חיי I
ביפו סינַי I
נינוחוּת במרפסת I
ולרגע תופסת I
מציאות ומהות. I_

אני תמיד הכי אוהבת לקרוא אותך אחרי שאני שומעת ממך את הסיפור בגוף ראשון, מקסים לראות איך סיפור הופך לסיפורת.
והשיר הזה, מקסים!

כי האור שעשועַי
בימים הסתוויים האלו, בהם האור כל הזמן משתנה, היא נזכרת מדי פעם בשורה הזו משיר של זלדה.
ותמיד כשהאור משתנה מתעוררת בה כמיהה. אולי כי זה ממחיש את הזמניות שבקיומה, אולי כי זה מזכיר את המעגליות שבחיים, את כל הסתווים שכבר עברה בחייה, על כל כמיהותיהם.
ואולי זה עניין פשוט יותר, חושי. היופי הזה, הריח הצלול של כמעט גשם, שמציפים ומבקשים ממנה לבכות או לצחוק, או לצעוק.
ועכשיו היא חושבת כמה טוב שגם הכמיהה הזו, כמיהת הסתיו, (כמו כמיהת הביוץ וכמיהות אחרות), מובנת עכשיו ככמיהה לאלוהים. אל האחדות והשלווה שנשמתה זוכרת, שאליהן היא מתגעגעת.
זה קצת כמו לחשוף את מאחורי הקלעים של הצגה יפה.
היא כבר לא יושבת פעורת פה, אחוזה במקסם, מובלת מבלי דעת בעליות ובמורדות גלי הרגש. לא כל הזמן.
היא כבר יודעת שזו הצגה, ושהיא השחקנית והצופה גם יחד, אבל זה לא פוגם בהנאתה.
הנה עכשיו היא יכולה להנות מהאור המשתנה, לנשום עמוק את אוויר הסתיו, ולהסתפק בכך. לא להיות מובלת על ידי הכמיהה הזו למקום (בתוכה או מחוצה לה) שאליו לא רצתה באמת להגיע.
היא נכנסת הביתה ומחפשת בספר שירי זלדה את השיר, אבל השיר עצמו לא כל כך מדבר אליה.
אחר כך, בערב, היא מוצאת במחברת ישנה שיר שכתבה, גם הוא מתחיל באור-

אור עלי וגם ן
איזון עדין עדין ן
שקוף כמו צעיף
מוצא דרכו אלי ן
אולי

נושמת, מנסה לבנות ן
הילה של אור
שימחה ן
לפתוח נקבוביותי
לתת לה לעבור ן
משם לפה ן
אלי ן

כל כך עדין ן
הצליל של השימחה ן
שלווה שנשכחה ן
אני רואה אותךְ ן
מנגד ן
ורק צריכה לבוא ן

כי הימים האלו ן
שנסערים בי ן
מתלהטים I
ברטט של ברק I
אני רוצה לבכות אֶתכם ן
איתכם ן
אני רוצה להיות בכם ן
אני ן

תודה @}

לילה. אפלה בחוץ ובפנים. ועייפות גדולה יורדת עליה ומרסקת אותה לחלקיקים. חלקיקי כאב ופחד, מועקה ודאגות, וגם חלקיקים של תקווה ואמונה ושלווה, שלוות ההרפייה מכל רצון שהביאה העייפות.
רק עכשיו עולה בדעתה עוד מתנה שמביאה לה חולשת הווסת. כבר מזה זמן מה הבינה שהחולשה הזו, מאז שלמדה להקשיב לה, היא שמאפשרת לה מנוחה בגוף- לעשות פחות, להישאר בבית אם מתאפשר, לשכב מדי פעם ולנוח.
עכשיו היא מבינה שהעייפות הזו מאפשרת גם מנוחה לנפש.
היא מרגישה מובסת. בלי רצונות, בלי מחשבות קדחתניות על איך לעשות ועל מה יקרה אם. בלי אשליית הכוח והשליטה.
לא. אין לה כוח לשום דבר. היא ריקה עכשיו.
תצחצח שיניים ותלך לישון, שינה מתוקה ומנחמת.
ומחר תתעורר ותקום ותתחיל מחדש.
תתחיל בקטן. בנשימה. אולי תזכור להגיד, לאט, מילה אחרי מילה-
מודה אני לפניך I
מלך חי וקיים I
שהחזרת בי נשמתי I
בחמלה I
רבה אמונתך I

*
כבר כמה ימים לא מוצאת לה מקום. אין "באופן" וזה דווקא טוב, אם היה בטח הייתה שוקעת בקריאה של דפים שלא באמת מעניינים אותה. גם הספר שהביאה מהספרייה לא מושך אותה. הרבה רגעים ריקים, והיא מתמלאת ומתרוקנת.
מתמלאת בשאיפות, במחשבות, בתכניות.
מתרוקנת מהן.
מתמלאת ברגשות- פחד, כעס, התרגשות, קינאה.
מתרוקנת גם מהם.
מה עוזר להתרוקן? נשימה מודעת. היזכרות באלוהים. תפילה. עייפות. הרפייה. בכי.
לומדת על עצמה מתוך השקט, כשהסחות הדעת- קריאה, עישון, אכילה, קפה, אינן בנמצא. או שמתוך בחירה היא מוותרת עליהן.
"הרִיק הוא אתה שקורא לי", היא חושבת.
מסתובבת עם הריק הזה ומבקשת למלאו, חושבת שבא לה קפה, שבא לה סיגריה, שבא לה לאכול משהו.
היא לא לוקחת סיגריה, לא הולכת לאכול משהו, נשארת עם הריק. וזה קשה.
אבל אז היא פונה לאלוהים- "אלוהים, תן לי תשובה. מלא אותי באור. מלא אותי חיוּת טובה".
מיד היא מרגישה טוב יותר. החלל בבטן התמלא ברגע רק מלבטא את המילים האלו. מלנשום, מלהפנות את הראש לחלון כשבעיניה מבט אחר על העולם, מבט שרואה- את היופי, את אור השמש הקורן בין העלים.

אבולוציה של ארוחות בוקר
בהתחלה דיסת סולת, חמימות וניחוח קינמון.
אחר כך, בתקופת בית הספר היסודי, סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים, או עם מרגרינה וזיתים (חוץ מבתקופה שהושפעה מספרים אמריקאיים וביקשה מאמה שתקנה חמאת בוטנים וריבה). עטוף במפיות ורודות שמורידות צבע על הסנדוויץ, ונאכל באי חמדה בהפסקה הגדולה, תמיד נראה פחות טעים ממה שיש לאחרים. הכי הייתה מקנאה באלו עם הלחמניות העטופות בקפידה בנייר פרגמנט לבן, עם מדבקות שכתוב עליהן מה יש בסנדוויץ.
בתיכון לחמנייה ושוקו שנקנו בשקל בהפסקה, בצבא לחם אחיד עם גבינה לבנה וריבה.
אחרי הצבא קפה וסיגריה. ועוד קפה ועוד סיגריה.
במהלך השנים הלחם הלבן הפך למלא. היא קיבלה אופה לחם והתחילה לאפות לעצמה לחם מחיטה מלאה, והייתה אוכלת בבוקר צנימים עם חמאה וריבה.
יום אחד דפנה סיפרה לה שהיא לא אוכלת בבוקר לחם. רק סלט גדול עם גבינה. וכך, בקלות וללא מאבק, קרה שינוי. אחרי שנים של אכילת צנימים עם חמאה וריבה, שנים בהן ידעה שזה לא כל כך בריא אבל רצתה שהשינוי יקרה ללא צורך להפעיל משמעת עצמית, זה קרה. היא התחילה להכין לעצמה בכל בוקר סלט מעלים ירוקים, גרעינים או אגוזים וגבינה.
ואז, איכשהוא, עלה הרעיון לאכול פירות לארוחת בוקר. היא קראה על זה בכל מיני מקומות, ודיברה עם אנשים שאוכלים פירות לארוחת בוקר, וכך הלך הרעיון והתמקם בנוחות בתוכה, הפך רך, מוכר, מאיים פחות.
אבל השינוי קרה (כמו שקורה אצלה הרבה פעמים עם שינויים ) בלי שחשבה או תכננה.
היא קמה בבוקר אחד והחליטה לנסות לאכול בננה ולראות מה יקרה. היא הרגיעה את הפחד מלשחרר אחיזה בהרגל בהחלטה שאם זה לא יספיק לה, תכין אחר כך כרגיל את הסלט.
אבל היא לא הכינה סלט, כי התברר שזה ממש מספיק. וכשהייתה שוב רעבה, אכלה עוד בננה, או תפוח, או תמר.
וכמו שקורה לעיתים קרובות עם שינויים כאלו, היא קיבלה מתנה, מרגשת ולא צפויה. העמקת ההכרות שלה עם גופה. עם תחושת השובע העדין שנותנת בננה. היא גילתה שכשהיא מברכת על הבננה לפני האכילה, ואוכלת אותה בישיבה, באיטיות, בתשומת לב, תחושת השובע נוכחת יותר.
כשהיא מסתכלת לאחור על השינוי הזה, היא יודעת שזה הרבה יותר עמוק משינוי בתפריט בשבילה.
זו קפיצה תודעתית.
שינוי בתפיסת המציאות.
קסם.

אחרי שנים שהיא מתרגלת יוגה בבית חזרה בשבוע שעבר ללכת לשיעורים.
ההתרגשות והשימחה הזכירו לה איך בגיל ארבע עשרה, בשיא תקופת הליפ גלוס והצחקוקים, גילתה את היוגה. או שאולי נכון יותר לאמר שהיוגה גילתה אותה, קראה לה אליה מתוך שגרת בית הספר והצופים, מחבורת הבנות שהקיפה אותה כמעט כל הזמן, כלואה ברשת חברתית סבוכה של פחד, קינאה ואילוץ.
רחלי הזמינה אותה לבוא לשיעור. היא הייתה החברה הכי טובה שלה ביסודי, אבל בחטיבת הביניים איבדה את קיסמה. ובכל זאת, כשהזמינה אותה לבוא, ניעור בה איזה ניצוץ של מרדנות או התרסה כנגד עריצות החבר'ה והיא הסכימה לנסות.
וכבר בשיעור הראשון הגוף שלה זיהה את העונג המפתיע שבתנוחות, שונה כל כך מהמאמץ השנוא של שיעורי הספורט בבית הספר.
וכבר אחרי השיעור הראשון נפשה זיהתה את השקט והשימחה, את הנקודה הפנימית הנשכחת.
זו הייתה תקופה בחייה בה ויתרה על חלקים רבים כל כך ממהותה- על הקריאה והכתיבה, על הקשר לבני משפחתה ולחברות ילדות, על רגעי השקט שלה, הבהייה והחלומות, בשעות הלבד הארוכות בחדרה הקטן.
אבל על היוגה לא ויתרה. ובכל שבוע מחדש הייתה נשלפת מתוך חבורת הבנות ההיא, מהתנועה האינסופית, המייגעת- מבית אחד לשני, מהצופים לסיבוב בעיר- עוזבת הכל וצועדת עם רחלי לקצה השני של העיר, לשיעור היוגה אצל המורה טניה.
"כן, יופי, התנוחה הזאת משחררת גזים, אין מה להתבייש", הייתה מעודדת אותם בקולה הרך, ממחישה כך בבלי דעת את התהום שמעבר לזמן ומרחב הפעורה בין המקלט החמים בו התקיים השיעור לבין עולם הטיפש עשרה שממנו באה.

כמה טוב שחזרת, ועוד בשפע (-:
@}

שלום רב שובך ציפורה נחמדת
מארצות הקור אל חלון מחשבי @}

כיף כיף כיף לקרוא אותך
אוהבת אותך

טוב. נגעת לי בכל כך הרבה דברים שפשוט אי אפשר עכשיו במציבי, לגעת בכולן. אז מה נשאר? רק אהבה גדולה. באמת באמת.

תודה יקירותיי

קשה לתאר כמה הכתיבה שלך מרגשת @}

כמה כיף שחזרת, והרבה.
תענוג

שנה נפלאה ומתוקה, מלאה בטוב @}

כיף כיף כיף לקרוא אותך

@}
שתהיה שנת כתיבה נעימה

תודה

וגם לכן, שנה נפלאה וקסומה @}

ראש השנה מתקרב. בשנים האחרונות הפך להיות החג האהוב עליה. תמיד היה לו פוטנציאל, עם ריח הסתיו והדפים הלבנים במחברות הריקות המגלמות הבטחה. אבל בשנים האחרונות היא מתקרבת אל מהותו, שבשבילה היא הזדמנות לתפילה. להודייה על מה שיש, על הדרך שעברה בשנה החולפת, וליצירת השנה החדשה בכוונותיה ובבקשות שלה.

כמה ימים לפני החג, בזמן ההליכה, חשה בהתרגשות שיש בה לקראת החג, המלווה גם במתח. הפחד הזה שלא תתפלל "נכון", שתשכח לבקש משהו שחשוב לה, שהיום הזה, שאומרים עליו שהוא סימן לשנה כולה, לא יעבור כמו ש"צריך". והיא ביקשה מאלוהים להיות מחוברת אליו בחג, ושינחה אותה, יגלה בפניה את התפילה שלה לראש השנה.

בימים הבאים היא נזכרת בתפילות ראש השנה של השנים האחרונות, ומגלה שבכל שנה זו הייתה תפילה מסוג אחר.
בשנה אחת זו הייתה תפילה מסידור קטן שמצאה בחדר של אחותה, שעדיין גרה אז עם ההורים. אחרי ארוחת הערב החגיגית הלכה לחדר שישנו בו, להרדים את שירה שהייתה אז בת חודשיים, ועל השולחן הקטן שליד המיטה ראתה את הסידור. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחה סידור, והיא לא ידעה בדיוק איזו תפילה לבחור, ובסוף פשוט בחרה אחת- אולי את תפילת ערבית, או איזו תפילה אחרת שמצאה חן בעיניה. המילים מילאו את לבה המשתוקק, פייסו את הכמיהה הישנה שהייתה בה תמיד בערבי החג בבית הוריה, שהיו חגיגיים אבל הותירו בה משקע של ריקנות.
והייתה הפעם שבה הייתה די ג'יי ראש השנה. ביום החג התחשק לה לשמוע מוזיקה, היא שמה דיסק, ואחרי שהשיר הראשון נגמר פתאום עלה בדעתה שיר אחר שבא לה לשמוע. וכך זה נמשך כל היום- בכל פעם ששיר הסתיים ניגשה ובחרה אחר, השירים כמו קראו לה שתשמיע אותם, ותוך כדי שהקשיבה להם, בהתרגשות של פעם ראשונה, הבינה שהם יוצרים את תפילת השנה החדשה שלה.
והיו שנים שכתבה את התפילה, והייתה הפעם ההיא שבה יצאה לטיול והתפללה תוך כדי הליכה- זו הייתה הפעם הראשונה- והיא הוצפה דמעות ויכלה ממש להרגיש את אלוהים שומע אותה ונענה לה.
ביום שלפני ראש השנה היא נוסעת עם הילדות לבקר את דפנה. הילדות מצטרפות לילדים של דפנה שצופים בסרט, והיא מתיישבת עם דפנה במרפסת. שוב האור הסתווי הזה, רואים מכאן את הים והוא כחול וצלול, והיא פותחת ספר שירים של לאה גולדברג ונתקלת בשיר, אני הולכת אלי , שמתחיל כך-
השנים פרכסו את פני ן
בזיכרון אהבות ן
וענדו לראשי חוטי כסף קלים ן
עד יפיתי מאוד. ן
היא נזכרת שחווה אלברשטיין שרה אותו, ומאותו רגע הוא מתנגן בתוכה כל הזמן.
אחר כך, כשכולם מחלקים את הברכות שהכינו, היא מקריאה לאיילה, הבת של דפנה, את הברכה ששירה כתבה לה- "שתהיה לך שנה טובה ושמחה ושרה". כששירה כתבה את זה היא חשבה לעצמה- "מה זה אומר, שנה שרה?", אבל עכשיו היא חושבת פתאום על הימים האלו, שבהם כל הדיבור שלה עם אלוהים הוא בעצם שיר, בהם היא מוצאת שירים ישנים שלה מפעם, או שירים יפים של משוררים אחרים, וכל הזמן עולות בה מנגינות. אז אולי התפילה שלה השנה תהיה בשיר?
בערב החג, וגם למחרת, שמה לב פתאום למתח שיש בה. שוב, הפחד הזה שדברים לא קורים כמו שצריך, שהיא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות, פחד של ילדה מדברים שקראה או שמעה על ראש השנה- "יום הדין. חשוב לחשוב מחשבות טובות בראש השנה. חשוב להגיד מילים טובות. להיות בקדושה".
בבוקר החג עולה בה פתאום מחשבה- "ואם פשוט תעשי מה שבא לך? ואם פשוט תהיי מה שאת? אולי זו האמונה האמיתית, להאמין שכמו שאת, ככה בדיוק, זה טוב, ולא צריך אחרת? להרשות לעצמך להרפות, שוב, מתכניות ורצונות והחלטות, לסמוך על אלוהים שידאג לך ופשוט להיות?". לרגע עולה בה ספק-שוב היא בוחרת בדרך הקלה. אבל אז היא חושבת שגם אם זה נכון, וגם אם, נגיד, היא אמורה לבחור במשהו אחר, אז אלוהים כבר ידאג להבהיר לה את זה.
גם הספר שקיבלה מסבתה לחג, "לאכול להתפלל לאהוב", עוזר לה להתרכך, להרגיש את ידו הרכה והאוהבת של אלוהים המכוונת אותה בדרך.
אני הולכת אלי, היא נזכרת עכשיו ומבינה.

אוי, כל כך טוב עשית לי!
.
סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא את כל הקטעים האחרונים שלך.
כבר כמה ימים שאני משתוקקת למצוא את הזמן לשבת ולקרוא אותם בשקט והנה זה הזמן המדויק.
בדיוק למילים האילו הייתי זקוקה ברגעים אילו כשבלב היה קצת עצוב וקצת ריק.
דרך הכתיבה שלך אני מזדהה בקשר שלך עם אלוהים וזה עוזר לי להיזכר בעצמי.
עשית לי טוב אשה שמחה!

תודה תודה ושנה נפלאה ומתוקה לך.

תודה עדינה,
גם את עשית לי טוב , כמו תמיד.
מאחלת לך שנה טובה ויפה, שנה של התקרבות לאלוהים @}

"מאין באים היסורים? מהמחשבה של האדם שהוא יש. אם היה חושב- "אבל אני לא מציאות", ומחזיר לבורא, לא היו יסורים"

רציתי אגב להגיד לך, שהמשפט הזה מלווה אותי בזמן האחרון ועוזר לי לא מעט.

מרגשת אותי
כמו תמיד
@}

זאת עוד הזמנות להגיד לך כמה אני אוהבת אותך.
ואם בא לך, היכנסי לדף המלצה על שיר . די בתחילתו יש איזו שיחה על השיר "אני הולכת אלי" חיפשתי לך קישור לשיר עצמו, אבל לא מצאתי....

כשהמציאות סוגרת עליה, דוחקת אותה אל הפינה הזו שבה אין כלום, לא תשובה, לא מחשבה מנחמת, רק רצון לברוח, להתחבא מן המציאות ומעצמה, היא לוקחת את המחברת וכותבת-
"אלוהים, מה יש לי? למה אני כל כך מבולבלת, מוטרדת, לא שמחה, עצבנית?
בעצם, למה זו לא שאלה נכונה. ככה אני. אני לא מוצאת את עצמי. ישנתי כמעט עשר שעות בלילה ואני בכל זאת עייפה. לא בא לי לעשות כלום ואין בי שימחה.
צעקתי על הילדות הרבה היום. אוף.
אלוהים, תעזור לי. תן לי לראות אותך בתוך כל זה. בתוך העכירות הזו. אני רוצה להתענג על החיים האלו שנתת לי, לשמוח. תעזור לי. אני מבינה שבלעדיך זה לא אפשרי. אין שימחה בלי שאתה תתן שימחה. אין כוחות ואין שלום ואין מנוחה או שלוות נפש- רק ממך. רק אתה. אז תן לי.
אני רואה עכשיו את כל הסיבות שיש לי כביכול להיות שמחה היום- שיש יוגה, ויש מעגל נשים בערב, ואני לא צריכה לבשל היום ומחר לא אצטרך לנקות כי ניקיתי בחג. אבל אתה מראה לי שזה תלוי רק בך. לא בשום סיבה חיצונית.
בסדר. הבנתי. נזכרתי.
אז עכשיו אפשר להיות שמחה?".
היא קמה לתלות כביסה, ואחרי כמה רגעים מרגישה, כאילו מישהו הרים איזה וילון בתוכה, הזיז רהיטים, פתח חלון שיתאוורר, היא ממש יכולה לשמוע את החריקות של התנועה הפנימית, של השימחה החוזרת.

תודה לכן על האהבה והפירגון. זה מאוד נעים ומשמח.

כוונה לטבילה / הרַבּה דליה מרקס
לכי לך אל המים! ן
יש בתוכך בכי גדול ן
שמסרב, ן
שאינו יכול, ן
שנחנק תחת כוסות הקפה, ן
תחת החשבונות, ן
תחת חרדת המחר- ן

לכי לך אל המים! ן
קחי עמך זיכרון של
ילדה קטנה בגינה, ן
עם שמלה מנוקדת ן
ולב גדול אדום ן
תפור על החזה. ן

לכי לך אל המים! ן
רבבות דמעותיהם ן
יבַכּו אותך ן
וטהרת

השיר הזה עושה לה חשק לחזור אל הטבילה. כמה חודשים אחרי שתמר נולדה הפסיקה ללכת למקווה. זה נהיה מסובך מדי, מלחיץ, והיא החליטה שמספיק אם תעשה "מקלחת עם התכוונות".
עכשיו היא נזכרת בעונג שבטבילה. אבל לא כל כך בא לה לחזור למקווה, עם הכלור והבלנית שבודקת.
פעם, כשרק התחילה לטבול, הייתה טובלת בים. אבל בחורף קר מדי, והים רחוק.
אז בינתיים היא נשארת עם השיר. עם כוונה לטבילה. מחכה לתשובה.

*
בלילה לפני השינה היא חושבת על זה שמחר בטח לא תוכל לעשות את ההליכה בערב, כי תהיה עייפה אחרי יום בנחל. היא מבקשת מאלוהים שיעיר אותה מוקדם כך שתספיק ללכת בבוקר לפני שאורי יוצא לעבודה.
קצת לפני שש בבוקר תמר מעירה אותה. משהו מציק לה, היא בוכה, שותה קצת מים ונרדמת חזרה.
אבל היא לא נרדמת. היא נזכרת בתפילה. הנה- אלוהים נענה לבקשה שלה. אבל למה בשש? עדיין חושך בחוץ! שש וחצי היה הרבה יותר טוב.
לא, היא לא קמה עכשיו. היא תירדם לעוד קצת ואז תקום. אבל היא ממש עירנית, ועד שהיא נרדמת שוב לוקח זמן, וכמובן שהיא לא מתעוררת בשש וחצי.
בסופו של דבר היא יוצאת מהמיטה בשבע ועשרים, ובכל זאת מספיקה לעשות הליכה קצרה. כשהיא חוזרת היא מוצאת את הילדות עסוקות, כל אחת בענייניה- שירה קוראת, זהרה שוכבת על הספה, מתעוררת לאיטה בסדרת התמתחויות, ותמר כבר עטופה בגלימה, על ראשה כתר.

(נכתב לפני המעבר לשעון חורף

)

השיר הזה עושה גם לי חשק לחזור אל הטבילה (למרות שמעולם לא טבלתי, חוץ מלפני החתונה אבל זה היה נוראי).
הוא מקסים ומרגש.
אני כבר כמה חודשים משחקת עם המחשבה על טבילה. אולי עכשיו אחרי השיר?

כל היום שממון בנפשה, ואיים קטנים של שמחה או עונג, של שלווה. אחר הצהריים היא יוצאת להליכה בתחושת רווחה, כבר חיכתה לזה, לתנועה בגוף ולהתרחבות הנפש, לשיחה שלה עם אלוהים. ושוב היא מתחילה- "מה קורה לי? מה זה השיממון הזה? למה אני לא שמחה?".
שוב היא מבינה שהתרחבה למחשבות ורצונות, שהתרחקה מהפשטות של החיבור אל הבורא דרך הנשימה, שלקחה כמובן מאליו את כל היש. היא מתחילה להודות, וההודייה מרגיעה קצת, והיא גם נזכרת שהתשובה לא בהכרח תגיע עכשיו. אולי מחר, אולי בעוד כמה ימים, ושעשתה את חלקה בכך שהתפללה וביקשה לחזור למקומה, ובכך שהודתה על הטוב שיש, והצליחה אפילו להרגיש ניצוצות זעירים של הכרת תודה אמיתית.
היא גומרת את ההליכה מעודדת יותר. שלווה ונינוחה. היא מחליטה לחזור הביתה בשביל אחר מזה שהיא הולכת בו בדרך כלל.
כשהיא מגיעה לגן השעשועים היא רואה את אפרת, ומחייכת אליה מלבה שנפתח בטיול. אפרת מחייכת אליה בחזרה, ושואלת- "שמעת כבר?" "לא" היא עונה, תוהה בלבה אם מישהי ילדה, ואפרת אומרת- "יש לי סרטן בשד". שתיהן מתחילות לבכות ומתחבקות חיבוק ארוך.
הערב היורד על הקיבוץ משתנה בשנייה אחת. היא מתמלאת אימה, ועצב, וכעס, כל כך הרבה רגשות שסוערים בה. אפרת אומרת שהיא יודעת שזה שיעור, שהיא מאוד אופטימית, שתמיד כשקראה בתהילים את המשפט "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" לא הבינה את הקטע של "שבטך", מה מנחם בזה? אבל עכשיו פתאום היא מבינה.
לרגע אחד של צלילות היא יודעת שאלוהים אומר לה משהו, אבל היא לא עוצרת להקשיב. היא חוזרת הביתה, וקוראת באינטרנט עד חצות כל מיני דברים על סרטן. ביומיים הבאים היא מלאה מועקה, אותה היא מנסה לפוגג בלדבר על זה. היא מתעלמת מהידיעה שהדיבור על הדברים מרוקן אותם ממהותם, מרחיק אותה מעצמה. היא מדברת כדי לא להרגיש- את הפחד והכאב, את הבלבול והספק. רק כשהיא שמה לב שהשיחות האלו לא מנחמות אותה, ומפסיקה סוף סוף לדבר, היא מתחילה לשוב אל עצמה, להתקרב אל האמת.
האמת היא שהיא פוחדת. שמהרגע ששמעה על המחלה של אפרת התמלאה בפחד מאלוהים. האמונה שלה התערערה. והיא סיפרה על זה לאנשים, דיברה וניתחה והתפלספה והתרחקה, וידעה שאלוהים רצה להגיד לה משהו אבל לא הגיעה אל השקט הנדרש כדי שתשמע.
הוא רק רצה שתראה את הפחד. שתכיר בו ותודה על האמת- היא פוחדת למות. היא רוצה לחיות חיים ארוכים וטובים. היא פוחדת מניסיונות כאלו. ומרוב פחד שכחה שהכל לטובה ושהכל זה הוא. הפחד הרחיק אותה מהאמת הפשוטה והיא ניסתה להסתיר, וגם כשדיברה עם אלוהים זה היה מתוך הפחד וחוסר האמון.
ואיזו הקלה זו הייתה לגלות את לבה בפניו, להודות שהיא פוחדת, וכשהגיעו הדמעות ידעה שלבה נפתח סוף סוף.

מחר יום כיפור. כל כמה זמן היא נזכרת בזה בתחושת מועקה, ולפעמים מצליחה להמיס אותה כשהיא מרגיעה את עצמה שהיא לא חייבת לצום. היא מבינה שיש בה רצון להיות בסדר, כמו כולם, לעשות מה שצריך, ומצד שני- היא לא רוצה לצום. לא בא לה על המאבק הזה. היא לא בהריון וכבר כמעט לא מניקה, אז אין לה סיבה טובה. ובכל זאת, יש בה התנגדות, אין בה את היכולת להתמסר ולהיכנע כמו אחותה, שברור לה שהיא צמה אפילו כשהיא בהריון.
היו שנים שצמה, והיא זוכרת את תחושת ההתעלות שבאה בעקבות הצום. אחר כך היו שנים שלא צמה, ובכל זאת חוותה את קדושת היום הזה.
ועכשיו היא פוחדת שזה יהיה סתם יום. היא מדברת על זה עם אלוהים, והוא אומר לה- מה את חושבת, שאת עושה את זה בשבילי? הצום הזה הוא בשבילך. הוא מתנה. אם את לא רוצה את המתנה או לא יכולה לקבל אותה כרגע- אז לא.
ואם זה אומר שתסבול בגלל זה מתחושת סתמיות או מאשמה- גם את זה תצטרך לקבל. ואולי, אם תשלים עם זה שהיא לא צמה, שככה היא, שאין בה את היכולת להתעלות מעל הטבע שלה, אז אולי תצליח לזכות בשלוות נפש ביום כיפור.

בבוקר של ערב יום כיפור היא קמה שלווה. היא כבר יודעת שלא תצום. גם לא חלקית. היא הולכת לבקר את אפרת, שמספרת לה על בדיקה קשה שעברה אתמול, ואיך בדרך חזרה מבית החולים הרגישה כל כך חיה. "כאילו ירדה ממני קליפה, ורק עכשיו אני יכולה להרגיש באמת את זה שאני חיה", היא מחייכת ונראית כל כך שלווה, ושוב אומרת כמה היא שמחה ומאמינה בטוב.
היא יוצאת מהבית של אפרת שמחה ומעודדת, מרגישה שהחיוּת והאור שקרנו מאפרת דבקו בה.
בצהריים היא קוראת ב"לאכול להתפלל לאהוב", קטע שבו ליז מספרת איך התגברה על ההתנגדות שלה למזמור הגורוגיטה שמזמרים כל בוקר באשראם, כשעלתה בה מחשבה להקדיש את המזמור לאחיינה האהוב. ופתאום עולה גם בה מחשבה, לצום ולהקדיש את הצום לרפואה לאפרת. ומאותו רגע, בפשטות, היא יודעת שהיא צמה. אלוהים פתח לה פתח, שינה לה את המחשבות, הכניס בה רצון.
אחרי המחשבה הזו באו אחרות, מחשבות מרככות שממיסות עוד ועוד את ההתנגדות- שהיא יכולה לדמיין שהיא נמצאת באשראם שזו הפעילות בו. והיא תדליק נרות ותלבש לבן ותקרא תהילים. כן, אם אלוהים יהיה אתה היא יכולה.
אלוהים, היא מבקשת, תעזור לי לצום בקלות. תעזור לי להיות מחוברת אליך. אני פוחדת שזה יהיה קשה, שאכשל, תעזור לי לדעת שזה תלוי רק בך, להאמין שכמו ששינית לי את המחשבות, כמו שפתחת לי פתח, כך גם תהיה אתי ביום כיפור, תלווה ותנחם, תעשה לי נסים. תעזור לי להקדיש את הצום הזה לך, להיות אתך, לראות אותך בכל המתרחש, בקושי ובריקנות, בכל מה שיעלה, להרגיש אותך אתי.

מוצאי יום כיפור.
היא צמה. הקושי לא היה בצום, אלא במחשבות. מחשבות על כמה קשה עוד יהיה, על כמה זמן עוד נשאר, על מה תאכל כשתשבור את הצום. אבל בכל פעם שהבחינה בהן, עצרה, עצמה עיניים והתרכזה בנשימה, וביקשה מאלוהים שיעזור לה. וקראה תהילים, ואת "לאכול להתפלל לאהוב", והתנחמה במילים, גם בעתיקות וגם בחדשות.

אוי אישה יקירה...
שוב היזלת לי דמעה, יש בך איזו ילדה כל כך ...ותביני את לא לבד.
---"כולנו ילדים של החיים"---
קשה, קשה לעמוד במצבים חסרי האונים האלה....יאללה מחכה שהיא תבריא במהרה
אמן אמן אמן אמן אמן

את יודעת, באחת השיחות שלי עם אלוהים ביומכיפור הזה, שכבתי לי על הגב במיים ופתאום חשבתי עלייך ותהיתי אם את צמה.ממש לא הצלחתחי להגיע למסקנה. כנראה ההתלבטות שלך הגיעה אלי (באיחור של יום, אבל מי סופר).
יש לי גם מה לכתוב על הנסיונות. אבל לא עכשיו. אולי יותר מאוחר או כבר בשבוע הבא.
בינתיים מברכת אותך בשבת שלום ובחיבוק גדול.
@}

מאוד

גרמת לי לבכות,
פשוט מקסים, כל כך נהניתי לקרוא.
את יודעת, גם לי היתה שיחת טלפון ממש בבקר של ערב יום כיפור עם חברה קרובה שלא דיברתי איתה כמעט שנה.
היא סיפרה לי שאחותה הקטנה בת 24 גוססת מסרטן.
כל הכיפורים שלי היה מלא בסיפור הזה.
זה הכניס בי הרבה פחד ושאלות.
אמא שלי הרי מתמודדת עם מחלת הסרטן זה שלוש שנים.
וההתמודדות שלה העירה בתוכי כל כך הרבה פחד וחרדות, זמנים שלא הצלחתי לתפקד והאמונה שלי התערערה לחלוטין.
אבל בגלל שהיא אמא שלי והיא אשה בת 53 היה לי תמיד קל "להבין" למה היא חלתה.
מה באיך שהיא חייה את החיים שלה "גרם" למחלה.
אבל הידיעה על ילדה שחלתה בגיל 22, מה היא כבר הספיקה לחוות, לעבור...?
מה הסיבה לזה?
איך אפשרי להבין את זה?
את מי אפשר להאשים?

זהו, היה לי יום כיפורים חזק מאד.
לא שמצאתי איזשהם תשובות אבל הזכרתי לעצמי שהכל חלק ממנו, מהשם יתברך והכל לטובה והדרך אליו היא דרך הנשימה, ההתרוקנות מהמחשבה והחיבור דרך מקום שלא כולל את המחשבות.
ואז מרגישים דברים מפתיעים!

תודה יקרה יקרה!