סיפורים מעכשיו

הוספתי ילדה
ו...וואלה! הנה היא פה. זה סיפור הלידה הקצר ביותר בתולדות "באופן"!

רוב הבוקר הייתה בתרדמה. התנהלה ללא נוכחות- צחצחה שיניים, התלבשה, עזרה לזהרה לבחור בגדים ולתמר להתלבש, הכינה שתייה וארוחת בוקר, ארגנה תיק לנסיעה להורים ונסעה.
גם כשהגיעה זה המשיך. אמא שלה סיפרה לה על השיחה שלה עם שירה, שבילתה אצלם את הלילה- " את יודעת, שירה אמרה לי שכשהיא בבית היא משועממת, שבבקרים, כשכל החברים שלה בבית ספר, אין לה מה לעשות. זה נכון?",
והיא הצטדקה בפני אמה, "זה לא בדיוק נכון, לפעמים היא משועממת אבל לא תמיד". היא ניסתה לשמור על שלווה כשדיברה ומתוך הקהות שהייתה נתונה בה הרגישה במעורפל במשהו לא נכון בתגובתה.
שירה קראה לה מהחדר השני. היא הלכה לשם, התיישבה מולה, ושירה התחילה לדבר, חוזרת כמעט במדוייק על מה שאמא שלה אמרה לה ברגע הקודם. אמרה שמשעמם לה, שאין לה חברים, שהיא רוצה לנסוע עכשיו הביתה, והיא ענתה שהן לא יסעו עכשיו הביתה כי כרגע הגיעו, וניסתה להציע לה רעיונות- אולי להרכיב פאזל, או לצייר, וכששירה דחתה את כל הרעיונות אמרה לה שזה מה שקורה כשהיא רואה יותר מדי טלוויזיה, ואז כבר הרגישה את הסערה הפנימית, את המצוקה, את תחושת הכישלון והייאוש.
ופתאום זה קרה, כמו נס. היא התעוררה.
קודם באה מחשבה. "אין שירה, אין אֶת אמא שלך, זה הכל את". ואז ירדה עליה מין תחושה מטריקסית כזו, שגרמה לה לראות את המצב מבחוץ, או אולי מלמעלה, ולהבין שכל מה שקורה- השיחה עם אמה, עם שירה, הכל אשלייה, משהו שקורה בשבילה. ומיד נרגעה, שירה כבר לא נראתה לה כמו בעיה שצריך לפתור ומיד, והיא הפסיקה לרגע לענות, רק הקשיבה, וכבר לא הייתה מעורבבת, ויכלה לענות ממקום אחר.
"משעמם לי! אין לי מה לעשות כאן!" שירה בכתה,
"אז משעמם. לפעמים משעמם. זה יעבור", היא אמרה בשלווה.
ואחרי כמה שניות שירה הצטרפה לזהרה ותמר שישבו ופיסלו דמויות במנקי מקטרות, רגועה ושמחה, ללא זכר לסערת הרגשות שהייתה נתונה בה מאז שהגיעו.

ופתאום זה קרה, כמו נס. היא התעוררה.
איזה יופי לבחור בגלולה הנכונה...(מטריקס כמובן).

זה סיפור הלידה הקצר ביותר בתולדות "באופן"!

איזה יופי לבחור בגלולה הנכונה.

_השיעמום עצמו, מנסיוני, אינו מצוקה אמיתית, חוץ מעצם המצוקה שבתחושה הלא נעימה של השעמום. שעמום הוא
חלק מהחיים._
אני ממש מסכימה עם זה.
מעבר לזה שהוא חלק מהחיים, הוא גם בעיקר תחושה פנימית שלא קשורה בד"כ למצב או גירויים חיצוניים. כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו כמבוגרים נמצאים במצב שאנחנו לא מוצאים מקום לעצמנו, נמצאים במגרש הבייתי שלנו, עם טלביזיה, עם רדיו, עם הספרים שלנו, העיסוקים שלנו וכביכול כל האפשרויות פרוסות בפניניו, אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחינו, ובכל זאת..... לא מוצאים מנוחה. פתאום לא מתחשק לעשות שום דבר, אין סבלנות לקרוא, שומדבר לא מעניין בטלביזיה, אין כוח לבשל/ לשטוף כלים, לא מתחשק ללכת לשומקום אבל גם לא להשאר - נשמע דומה לא?
יחד עם זאת בדיוק יום אח"כ או שעה אח"כ, אנחנו יכולים למצוא עצמינו באותו המקום, עם אותם הגרויים, מצטנפים עם ספר טוב, הבית נראה שוב מקום עוטף וחמים, שוקעים בסרט, מבשלים משהו טעים שממלא את הבית בניחוחות, מקשיבים למוסיקה אהובה ומרגישים מלאי תודה.
וזה בדיוק העניין עם להיות נוכח ומתבונן. ברגע שמצליחים להיות נוכחים, התחושות האלה נעלמות, כל דבר שקורה הוא עילה טובה ומרתקת להתבוננות, לאבחנה והבחנה דקה.

אני קוראת עכשיו ספר מקסים שיש בו פרק שלם על היכולת להיות נוכח ומתבונן (או mindful בשפת המקור של הספר) בכל סיטואציה, מהכואבות ועד המשמחות בחיינו, ושם בספר הוא מדבר על היכולת לעשות כל דבר מתוך טקס קורבן שכזה, להציע כל דבר כמינחה, אם אנחנו משועממים אז להקריב את השיעמום שלנו כמינחה, את העצבים שלנו כמינחה, לעשות גם את זה מתוך ערות, מודעות, נוכחות מלאה. כאילו זה החלק שאותו אנחנו מקריבים במסע שלנו אל פנימיותנו
אני מנסה ליישם את זה ביוםיום, זה כמובן מאוד לא פשוט אבל עצם המודעות לזה לוקחת את כל ההתמודדות לרמה אחרת של התמודדות.

שמחת אדר כבר מתגנבת לתוכה. ואולי זו השמחה הפרטית שלה.
הכל מרגיש פתוח ואפשרי. היא יכולה לראות את הדרך שעברה, ולשמוח בה, לראות את הדרך שעוד לפניה ולא להיבהל.
פתאום היא מבינה שהתשובה לשאלה הבוערת בתוכה מגיעה לפעמים רק אחרי כמה ימים. ועדיין קשה לה, כשחוסר הוודאות מעורר את הספק ואת הפחד, להאמין שתשובה תגיע. ועדיין היא נמשכת אל הפתרון הקל, שהוא בעצם קשה מאוד- לחפש את התשובות בקדחתנות, ליצור אותן לעצמה, להביא אותן בכוח. וגם כשהיא כאילו מצליחה, טעמן של התשובות שהיא מוצאת אינו מתוק וברור כשל אלו שמתגלות בפניה, במפתיע, כשכבר שכחה ששאלה.
התשובה הזו שמביאה אתה "אהה!" של התגלות, ולפעמים רק וודאות שקטה כל כך, כמעט מובנת מאליה, שרק בדיעבד היא מבינה-"אה, אז זו הייתה התשובה לשאלה ההיא".

נטע, חברה אהובה, בהריון שני. הראל, בנה הבכור, רק בן שנה וחודשיים. היא שומעת מחברה משותפת שקשה לה מאוד. הראל בוכה הרבה, ורוצה לינוק כל הזמן. לבה יוצא אליה. היא רוצה לעזור, ולא יודעת איך. רוצה לנחם, לעודד, לתת כוחות.
היא זוכרת את עצמה בשלב הזה, כששירה הייתה בת שנה ופתאום הזרימה נעצרה. משהו השתבש. המשוואה הפשוטה, זו שחשבה כי אם רק תמלא את כל מרכיביה הכל יהיה בסדר, הפכה פתאום מורכבת, לא מובנת.
עכשיו, ממרחק הזמן, הכל נראה פשוט יותר. היא מקווה שנטע מבינה שזה זמני, שזה חולף כל כך מהר, שזה כך אצל כולן. שרק תזכור להתפלל. עצות מבולבלות ממלאות אותה והיא תוהה איך תצליח לנסח אותן כשתדבר עם נטע, איך תוכל להרגיע.
ופתאום היא נזכרת, שהדבר הכי חשוב שהיא יכולה לעשות בשביל נטע זה להאמין בה. להאמין בה שתעבור את התקופה הזו בטוב, שתזכור להתפלל, שתדע שהתהום הזו היא חלק מבורך מהדרך. שהכל יהיה בסדר.
היא מתפללת בשבילה- אלוהים, שלח לנטע כוחות ושלווה, שיעזרו לה לעבור את התקופה הזו בקלות, בשימחה ובאמונה. תהיה איתה, ועשה שתרגיש בנוכחותך, באהבתך.

הימים מתארכים. בדרך חזרה מהספרייה ראתה סביונים בצדי הכביש, זוהרים בצהוב באור השמש, והעץ העירום בגינה התכסה ניצנים.
וגם היא מלבלבת, מבפנים. היום נזכרה בשיחה ההיא, עם דפנה, וציירה שלושה סמיילים ביומן- להיום, לאתמול, ולשלשום.
כשהלכה לטיול אחר הצהריים חשבה על היום הזה והבינה בדיעבד שלא כעסה היום כמעט בכלל, ושגם כשכעסה הצליחה להמיס את הכעס בצחוק, בחיבוק, בטיול, במוזיקה או בשטיפת כלים. שהיה לה המון כוח, שלבה היה פתוח ונכון ושמח. היא רושמת את היום הזה בלבה, יום של טוב, שתזכור. שתכיר את הטוב ורישומו יהיה צרוב בתוכה לימים אחרים.
היא נזכרת במה שאמרה להן המורה בשיעור ימימה האחרון- המלאכה היא להכיר במציאות האמיתית שהייתה מאז הילדות ועד היום, להכיר בכך שהכל טוב, ותמיד היה. זו רק הילדה הקטנה, הפגועה, שמתוך הכאב התרגלה להרגיש ולחשוב אחרת. הכל טוב. תמיד היה טוב, תמיד יהיה.

כמו מעטה הוסר ופתאום היא יכולה לראות יותר את הטוב. לחוש בו ביתר ממשות. היא שוכבת במיטה עם זהרה, מחבקת אותה, ופתאום מבינה שזה רגע טוב. שהנה היא נותנת חום כפי שרצתה. בדרך כלל רגעים כאלו חולפים מבלי שתשים לב. מה נרשם, בדרך כלל, בסופו של יום? הכעס, הצעקות, הלב הסגור, האשמה. וכך הם תופסים יותר מקום. פתאום היא רואה, ומבינה בהבנה עמוקה יותר, מהו רישום היש, מהי הכרת הטוב.
היא מונה בהשתאות במחשבתה רגעים טובים אחרים שקרו במשך היום, מתרגלת את ההבנה החדשה. מסתכלת שוב, בדיעבד, על פעולות יומיומיות שהטוב בהן היה כל כך מובן מאליו עד שכלל לא נתפס בהכרתה.
היא מרגישה התרחבות, ובמרחב החדש רואה את ניצני צמיחתה העתידית- תפיסה חדשה של המציאות, וודאות גדלה והולכת של הטוב המתקיים בתוכה ומסביבה.

הדרך מתבהרת לפניה. החֵסֶר להשלמה כמו שקוראת לזה ימימה. את החלק הזה בלימוד אף פעם לא באמת הבינה. איך היא יכולה להסתכל בענן הגדול והעכור שמייצג את כל מה שלא בסדר בה ובהתנהגות שלה, ולראות בו, במין אופטימיות שלווה כזו, רק "חסר להשלמה"?
אבל כמו שהתבהרה לה השבוע ראיית הטוב, כך גם פתאום הענן הגדול נפרט לחלקיקים קטנים, ברורים יותר.
כן, היא רוצה להיות שלווה ושמחה, והחלקיקים המתגלים לה עוזרים להבין מה בדיוק צריך לתקן. איזו עשייה, או אי עשייה, תקרב אותה אל השימחה והשלווה שהיא מבקשת.
למשל, מידת הדיבור. בבוקר הזה התאמנה בלדבר פחות. לא להגיב מיד על כל דבר שהילדות אומרות, לא להתערב בכל עימות. להתאפק, לשתוק, להמתין. ובמקום לדבר אל הילדות, היא מדברת לאלוהים- תעזור להן למצוא פתרון. תעזור לי להישאר שלווה. תעזור לשירה לשמוע אותך, לגלות אותך בתסכול שהיא מרגישה עכשיו.
והתוצאות הדהימו אותה. איך דברים הסתדרו באורח פלא, איך היא נשארה רגועה, איך הבוקר שלהן זרם בנעימות ובנחת.

איזה כיף כשזה קורה.

. ובמקום לדבר אל הילדות, היא מדברת לאלוהים- תעזור להן למצוא פתרון. תעזור לי להישאר שלווה. תעזור לשירה לשמוע אותך, לגלות
מחר אני מנסה את זה גם!!!

בוקר של חסד עבר עליהן.
אחרי ארוחת הבוקר הילדות לבשו בגדי ריקוד וביקשו "קוקו של רקדניות".
היא שמה דיסק של מוזיקת עולם והן רקדו יחד. בכל פעם מישהי מהן הייתה המורה, והשאר תלמידות. היא ראתה את עצמה שמחה ומשתטה, במיוחד בקטעים שנשמעים כמו קולות של זקנים אפריקאים, שגרמו לה להתנועע כמו מישהו שאחז אותו דיבוק (קצת כמו בסרט ביטלג'וס). התנועות הצחיקו אותה ואת הילדות וכולן צחקו.
בתור של שירה היא ביקשה מוזיקה קלאסית, ורצתה שירקדו יחד, כמו נסיך ונסיכה בנשף. והיא הסכימה, ואחזה בידיה וסובבה אותה, ונהנתה מהחיוך המוקסם של שירה ומעיניה החולמות.
זהרה החליטה שהיא רוצה לעשות שיעור יוגה, אז הן שמו מוזיקה הודית, רקדו ושיחקו בתנועה את תנוחות היוגה מספר היוגה הישן לילדים- קפצו כמו צפרדעים ושאגו כמו נמרים והתנשפו כמו כלבים, וזחלו כמו נחשים על השטיח. היא נהנתה מאוד לרקוד את תנוחות היוגה- בדרך כלל היא נשארת עומדת כשהיא רוקדת
ופתאום יצא לה לרקוד בישיבה ובהליכה על שש ובשכיבה על הגב ועל הבטן.
ואחר כך, בשיעור של תמר, הן שמו רגאיי של קרולינה וקפצו, דילגו והשתוללו עד שהתעייפו.
הבנות גלשו למשחק מחבואים והיא הלכה להכין מרק לארוחת צהריים ושטפה את הכלים, ומדי פעם הסתכלה בילדות ובדברים שהן עושות- שירה הכינה בגדים לברביות, ואז הלבישה וסירקה אותן. זהרה ציירה על החלון המכוסה אדים. זהרה ותמר שיחקו שהן שתי נסיכות שהלכו לאיבוד. היא ותמר שיחקו בקוביות.
עוד מעט יאכלו ארוחת צהריים.

ובמקום לדבר אל הילדות, היא מדברת לאלוהים- תעזור להן למצוא פתרון. תעזור לי להישאר שלווה. תעזור לשירה לשמוע אותך, לגלות
מחר אני מנסה את זה גם?
כמה עוד יש לי ללמוד...

מקסימות אתן

ספר היוגה הישן לילדים
המממ, סקרנית: "יוגה לי ולך וגם לגיל הרך"?

תודה

הספר נקרא- "אני צפרדע, אני ציפור, אני עץ". של רחל קאר.

שבת מבורכת @}

_. ובמקום לדבר אל הילדות, היא מדברת לאלוהים- תעזור להן למצוא פתרון. תעזור לי להישאר שלווה. תעזור לשירה לשמוע אותך, לגלות
מחר אני מנסה את זה גם!!!_

אנה אלך מרוחך
אנה מפניך אברח?

השיר הזה, ציטוט מתהילים, מהדיסק החדש של זמרת עם קול נעים, מתנגן בראשה כל הזמן.
בערב התקשרה לדפנה, וסיפרה לה על עניין שמטריד אותה בקשר לשירה. ואמרה שהיא אובדת עצות. ואיך שעלו על שפתיה המילים האלו- אובדת עצות, היא ידעה. שבמצבים האלו, כשהכל קשה ובלתי אפשרי, כשנדמה שאין מוצא, שאין לאן לברוח, זה הזמן לפנות לאלוהים.
בתקופה האחרונה היא פונה אליו יותר ויותר. ברגעי הייאוש הקשים, ברגעי הכעס, ואפילו בעניינים פעוטים לכאורה.
אבל יש את המצבים שבהם ההבנה הזו לא זמינה לה. בדרך כלל זה קורה כשהיא מוטרדת, וטועה לחשוב שהעניין שלגביו היא מוטרדת נמצא בשליטתה, כשהיא ממליכה את עצמה במקום את אלוהים. והשיר הזה, שמתנגן בראשה, מזכיר לה את התשובה הפשוטה, היחידה.
ויש משהו כל כך מרגיע בהיזכרות החדשה הזו, בהבנה ההולכת ומעמיקה שהיא לא צריכה לדאוג לכל דבר. שהיא לא יכולה. שהיא לא אמורה לעשות כלום.
רק להודות שהיא חסרת אונים, שהיא קטנה ולא יודעת. ולבקש עזרה. ולהמתין.

גם אצלי זה ממש ככה, ובמיוחד בימים האחרונים

השיר שאצלי בדרך כלל מעורר ומזכיר הוא

"ברא אותי בטל ומבוטל אליך
ברא אותי ענו ושפל כרצונך
ברא אותי עושה רצונך כרצונך
ברא אותי אוהב עולמך"
של שיבי קלר.

שבוע טוב וקדוש, ותודה שאת שוב מתחילה לי את השבוע עם חיוך לבבי!!!
יעל

אח.......תענוג.
שבוע טוב,ואדר נהדר!

מאד מתחברת לכל מה שכתבת בקטע האחרון....(חבל לצטט את הכל...)
גם לי החיבור עם אלוהים מאד עוזר לשחרר שליטה...לזוז...להניח....שזוכרים את זה יש קסמים...
תודה שאת מזכירה! כייף לקרוא אותך@}
תכתבי אם את יכולה את שם הדיסק.

תודה לכן, שיהיה שבוע נפלא @}

הן בילו את אחר הצהריים אצל הוריה. גם אחיה, עם אשתו והילדים, באו לביקור. כשהגיע הערב היא רצתה לנסוע הביתה. היא קראה לילדות, נעלה לתמר את הנעליים, מצאה לזהרה את הגרביים, אבל שירה לא באה.
"שירה, שירה!" היא קראה והסתובבה בבית לחפש אותה. בשירותים, בחדר השינה, הדלת של חדר הטלויזיה הייתה נעולה ולרגע חשבה שמצאה אותה, שהיא נעלה את עצמה בפנים כדי שתוכל לראות עוד טלויזיה, אבל לא, אבא שלה הוא זה שנעל את הדלת, החדר היה ריק.
היא יצאה לחצר, עכשיו כבר קצת מבוהלת, אבל גם שם היא לא הייתה.
"אולי היא כבר הלכה לאוטו" אמא שלה אמרה, למרות שהנעליים שלה עדיין היו שם.
היא יצאה החוצה, לבה הולך ומתכווץ, וראתה שהיא גם לא שם. היא הסתכלה ברחוב השומם, ועכשיו כבר הייתה מבועתת, התסריט הכי נורא בעולם עלה בראשה, והיא אמרה לאלוהים בקול, קול שנשמע לה זר-"אלוהים, איפה היא? תעזור לי למצוא את הילדה שלי".
היא חזרה לבית, בלבה תקווה מטורפת שהם מצאו אותה, אבל המבט של אמה כשנכנסה הבהיר לה שלא, "איפה היא?" היא שאלה, והסתכלה על כולם, על אחיה ואשתו, על אבא שלה, "איפה שירה?" היא שאלה את זהרה שבאה לבקש ממנה עוד סנדוויץ', איך היא יכולה לבקש עכשיו עוד סנדוויץ', "איפה היא, ראית אותה?", "לא, אני לא יודעת איפה היא", היא הרגישה שהיא משתגעת, ופתאום תום, האחיין שלה, צעק -"הנה שירה! היא כאן!".
"איפה?" היא רצה לחדר העבודה, ושם היא הייתה, מתחבאת מתחת לשולחן.
"שירה! כל כך דאגתי לך!" היא אמרה,
"אל תצעקי עליה" אמא שלה אמרה בספרדית, והיא מיד התחילה לבכות.
"לא רציתי שנסע הביתה" שירה אמרה,
"אני מבינה", היא אמרה, "אבל נורא פחדתי".

הגוף שלה המשיך לרעוד כל הדרך הביתה, ורק אחרי שהגיעו והיא סיפרה את הכל לאורי, ואז לדפנה בטלפון, נרגעה, ויכלה להודות בלבה על כך שזה היה רק פחד, על כך שהכל בסדר.

היא לבד הערב. קודם, כששכבה עם זהרה במיטה, עלו בה רצונות סותרים. לאכול או להתקלח, לקרוא כדי להעביר את הזמן או כדי להתמלא באור, להרגיש את הלבד והשקט או לברוח מהם. והמחשבות הסתחררו והסתחררו- להתקלח, לאכול, ששירה תלך כבר לישון, עוגה, סיגריה בחוץ, להתקלח, לא להתקלח, אבל היא צריכה, זה יעשה לה טוב, לקרוא באינטרנט, עוגה, גרעיני אבטיח.
כנראה שהבריחה ניצחה במחשבות שלה, כי כשזהרה נרדמה והיא קמה מהמיטה, דעתה מוסחת והיא כולה משתוקקת לפרוסת עוגה, זהרה התעוררה וצעקה "אמא!", והיא התרגזה אבל נשכבה שוב והבינה שניתנה לה עוד הזדמנות.
ומיד כשהבינה עלו בה המילים.

אל תחשבי על מה שצריך לעשות.

ואחר כך-

חסד אלוהים אני מבקשת.

שלוות אלוהים אני מבקשת.

עוצמה ושימחה אני מבקשת.

אמת ומהות לחיות מתוכן אני מבקשת.

נוכחות מלאה, הכרה ערה, רגש טוב לעצמי אני מבקשת.

היא קמה מהמיטה, היא ידעה שעכשיו זהרה כבר ישנה.

נוכחות מלאה, הכרה ערה, רגש טוב לעצמי אני מבקשת.

_חסד אלוהים אני מבקשת.
שלוות אלוהים אני מבקשת.
עוצמה ושימחה אני מבקשת.
אמת ומהות לחיות מתוכן אני מבקשת.
נוכחות מלאה, הכרה ערה, רגש טוב לעצמי אני מבקשת_
אמן ואמן

הנה מתקרב הגל הגדול, המאיים להטביע אותה בתוכו. רסיסיו המלוחים כבר צורבים את לבה, ולרגע אוחז בה הפחד. מה לעשות, איך לעצור אותו, איך לנצח. אבל הוא כבר קרוב, היא יודעת שהוא מגיע, והיא ממתינה, מוכנה.
במקום לנסות להיאבק בו ולהשאיר את הראש מחוץ למים, היא צוללת לתוכו, נכנעת מראש לעוצמתו. ושם, בפנים, שקט. היא מרפה את גופה, את כולה, וממתינה שיחלוף, והיא תצא מתוכו טהורה ואחרת, תנגב את עיניה ותצוף רפויה על הגלים הקטנים, הנעימים, המשמחים, שבאים תמיד אחריו.

במקום לנסות להיאבק בו ולהשאיר את הראש מחוץ למים, היא צוללת לתוכו, נכנעת מראש לעוצמתו. ושם, בפנים, שקט. היא מרפה את גופה, את כולה, וממתינה שיחלוף, והיא תצא מתוכו טהורה ואחרת,
כול כך יפה, כול כך חכם...
אגב, את מוזמנת בשמחה ל האגודה למעשים טובים@}@}@}:-)

היא גומרת להתלבש ונועלת נעליים, נעלי עור גבוהות בצבע בורדו, בגזרה פשוטה, עם שרוכים. היא קושרת את השרוכים ורואה שהנעליים משופשפות ומחליטה לעבור עליהן עם משחת נעליים, משהו שמזמן לא עשתה. היא מוצאת את הצנצנת עם המשחה במעמקי הארון, ובזמן שהיא מצחצחת את הנעליים במטלית היא חושבת כמה שהיא אוהבת אותן, ונזכרת ביום שבו קנתה אותן.
זה היה ביום ההולדת שלה, לפני שמונה שנים. היא קיבלה שלוש מאות שקל מסבתא שלה והחליטה לקנות לעצמה נעליים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה- נעליים נוחות, עם ריצ'רץ', שיהיה לה קל לנעול ולחלוץ. היא הסתובבה בחנויות שבעיר ילדותה במשך שעתיים, ולא מצאה בשום מקום את מה שחיפשה. היא הייתה מתוסכלת ועייפה, מסוחררת מרוב נעליים.
בסוף הגיעה לחנות נעלי עור שאהבה לקנות בה כשהייתה נערה, וקנתה לעצמה את הזוג הזה, הבורדו עם השרוכים. הן עלו בדיוק שלוש מאות שקל. היא הרגישה שמץ מהחמיצות המוכרת של האכזבה, על כך שלא מצאה בדיוק את מה שחיפשה ונאלצה להתפשר, והתנחמה בכך שהן יפות מאוד.
מיד כשיצאה מהחנות ראתה עוד חנות נעליים ממול, שקודם לא ראתה. היא התקרבה, סתם מתוך סקרנות, ושם, בחלון הראווה, היה זוג מגפיים שנראו בדיוק כמו מה שחיפשה. היא נכנסה לחנות וביקשה למדוד אותן, המועקה בלבה הולכת ומתגברת.
הן היו מדהימות. נוחות, פשוטות לנעילה, בדיוק מה שחיפשה. היא ביקשה שישמרו לה את המגפיים, רצה חזרה לחנות הראשונה, הסבירה למוכר את מה שקרה וביקשה להחזיר את הנעליים. המוכר לא הסכים.
היא יצאה מהחנות והתקשרה לאורי, וסיפרה לו את מה שקרה.
"נו, מה העניין? תקני גם את הזוג השני" הוא אמר בנון שלאנטיות.
"השתגעת? גם הן עולות שלוש מאות שקל!"
"לא נורא. אמא שלי אמרה שגם היא נותנת לך שלוש מאות שקל ליום הולדת"
"אבל זה לא מוגזם להוציא שש מאות שקל על נעליים?"
"טוב, זה לא משהו שאת עושה כל יום. שני הזוגות מוצאים חן בעינייך, שניהם יפים, תפנקי את עצמך, מה יש?".

היא הלכה וקנתה לעצמה גם את הזוג השני, מרגישה מושחתת אבל גם מרוצה.

מאז לא קנתה לעצמה נעליים. שני הזוגות משרתים אותה נאמנה, שניהם אהובים עליה, אבל את הזוג הבורדו, זה שכביכול נקנה בטעות, מתוך התפשרות, היא אוהבת הרבה יותר.
עכשיו, כשהיא מעבירה עליהן את המטלית עם משחת הנעליים, היא חושבת איך הסיפור הזה יכול ללמד אותה כל כך הרבה, על כל הדברים שנדמה לה שרצתה ולא קיבלה, על הרצונות שהתגשמו אחרת ממה שקיוותה.
"מדהים", היא חושבת, " איך כל דבר יכול להזכיר את פלאי הבריאה, את החסד האלוהי. אפילו זוג נעליים".

המילים שלך מרגישות לי כמו מתנות גדולות ואת והן מקיימות את שכתבת:
מדהים, איך כל דבר יכול להזכיר את פלאי הבריאה, את החסד האלוהי.
תודה

אהבתי @}

מקסים כתמיד.
תודה לך @}

תודה לכן @}

מצטרפת לקוראות בשמחה
נותן הרבה חומר למחשבה עלי ועל השמחה והכעס שלי
רצון להתפלל ולהתקרב לה', שבזמן האחרון יוצא פחות ויש ריחוק...
הלואי ונזכה לשמחה אמיתית ולהסרת המחיצות
תודה

מגלה רק היום את סיפורייך.אשה שמחה. אור נשי צטטה מתגובתך על איך עלי לעבוור גל וכך נחשפתי.
נכנסתי לכאן, הקשבתי לקולות הלב בסיפורייך. עלו אזכורים, של שמחה שקט בהירות והתחזקות.
רוצה להודות על היש, על קבלת החלק המתאפשר, על ההמתנה והלמידה מה עולה. על שמחת הגילוי, היצירה והבריאה הניתנת .
להתקרב למהות לראות ולצפות בפחד, לזהות להפריד ולהתחזק.סיפוריך מחזקים.

הלואי ונזכה לשמחה אמיתית ולהסרת המחיצות
אמן @}

תודה, שושיק ורונית, שמחתי והתרגשתי לקרוא.

אורי לקח את הילדות לפינת החי בקיבוץ הסמוך, והבית התרוקן מכל הרעש והמתח שהיו בו. נדמה לה שגם היא התרוקנה בבת אחת מכל הרגשות שסערו בתוכה.
כבר הרבה זמן לא נשארה ככה, לבד, והיא מרגישה את המחנק המוכר- מה לעשות? לקרוא, לכתוב, לדבר עם אחותה בטלפון, לשטוף כלים? רק שהזמן לא יעבור מהר מדי.
היא נושמת נשימה עמוקה. עוצמת עיניים. "אלוהים, תודה על השקט הזה", היא אומרת, ורק אז מרגישה אותו, ממלא את כולה. סוף סוף שקט.

היא חושבת על היום הזה ומתחשק לה לבכות. איך ייתכן שהכל השתבש ככה? ומיד היא עונה לעצמה-"לא משנה איך. זה כבר עבר". היא מבקשת שהזמן הזה, שלפניה, ימלא אותה בכוח, יאפשר לה תיקון.

במחברת מלפני כמה שנים היא מוצאת את הקטע הזה שכתבה-

"בתוך עצמי, רחוקה מבני אדם.
לא מכולם, אבל מחלקם.
ויש בי כעס וחוסר סבלנות
על שאיני יכולה להיות כמותם-
אוהבת כמותם,|
מחייכת, מחבקת בעיניים,
מדברת מלב, קרובה לשמיים.
אבל זו אני. כך נבראתי.|
ואם זה רצונך אלוהים,
שאהיה כזו, ולא אחרת,
אז אני מקבלת.
לא כועסת או מורדת.|

הבית שקט,
רק קול מכונת הכביסה המרגיע,
אומר שהכל בסדר.|

שמותר להיות".

היא מרגישה שהמילים נשלחות ממרחק השנים אל לבה ונוגעות, וכמו שקרה לה כבר פעמים רבות, היא מתפעמת מקסם המילים, מיכולתן לחצות שנים ומרחקים, לגעת בלבבות.

מישהו יודע איך מסדרים שזה לא יהיה בשתי עמודות

? תודה @}

ניסיתי כל מיני דברים ובשום אופן לא מצליחה לסדר לך...מוזר.

רציתי להגיד שהסיפור עם הנעליים כל כך מטעה, כי יש מקרים בהם את בוחרת דבר מתוך עייפות, התפשרות, היסח הדעת, קלילות הדעת, פזיזות, רצון לעשות דברים מתוך זרימה ובאמת הבחירה שנראית על פניו בחירה לא מוקפדת, מתגלה כבחירה טובה, שימושית ואפילו הזמן יוצר התאהבות. אבל יש מקרים שכל זה מוביל לכישלון חרוץ, למפלה, להבנה שעשית מעשה לא נכון....

אבל יש מקרים שכל זה מוביל לכישלון חרוץ, למפלה, להבנה שעשית מעשה לא נכון....
נכון. ויש מקרים שמתכננים ושוקלים וחושבים ובוחרים בתשומת לב, וגם אז זה מוביל לכישלון חרוץ, למפלה, להבנה שעשית מעשה לא נכון.... .
אז מה המסקנה? לדעתי- שבכל מקרה, אין לנו מושג מכלום

אנחנו יכולות רק לעשות כמיטב יכולתנו, ולקוות לטוב.

ניסיתי כל מיני דברים ובשום אופן לא מצליחה לסדר לך...מוזר.

"מדהים", היא חושבת, " איך כל דבר יכול להזכיר את פלאי הבריאה, את החסד האלוהי. אפילו זוג נעליים".
אני לא רוצה להתערב בבלוג שלא שלי,אבל אני חייבת...
בתחילת החורף חמותי לקחה אותי לקניות בקניון. הייתי צריכה בעיקר נעליים,ואולי כמה בגדים. על חשבונה.(איזו מותק...)
סתם כך,לשם הספורט,נכנסנו לחנות מעצבים יוקרתית. היתה שם שמלה אחת,שיא הפשוטה,אבל כל פרט בה היה פשוט מושלם. שנינו התמוגגנו כשמדדתי אותה. היא עלתה 600 שקל. (רוב הבגדים שלי אני קונה בחנויות כאלו של 50 שח',או מקסימום 100.) זה היה נשמע לי יקר בצורה בלתי אפשרית. חמותי אמרה שזה כל כך יפה,וההחלטה שלי. היא מוכנה לקנות,אבל זאת תהיה הקניה להיום. אני לא יכולתי לשאת את המחשבה שאלבש,ביום יום משהו שעולה 600 שח', (תיארתי לעצמי איך ארגיש אם הבת שלי תנסה לחבק אותי עם צבעים אל הידיים,או משהו כזה...)וחוץ מזה,לא יכולתי לוותר על נעליים. בליבי אמרתי-"אם השמלה הזו באצת שלי,אולי יהיה אותה בסוף עונה או משהו..."
היום משהו תפס אותי,והרמתי טלפון לחנות. הם אמרו שנשארה רק שמלה אחת כזו,בדיוק במידה ובצבע שרציתי.
אה,והיא עולה 230.
איזה טוב ה'!!!

<טלי מרגישה לא נעים על ההידחפות,אבל כל כך התרגשתי,שהייתי חייבת לשתף...>

אני לא רוצה להתערב בבלוג שלא שלי
תרגישי חופשי @}

איזה סיפור! באמת מרגש.

בזמן שהיא רוחצת כלים, תולה כביסה, יושבת עם כוס קפה, היא מבחינה בהן פתאום. בכל אותן מחשבות זרות, מיותרות, המסתובבות בתוכה. שחזור של שיחה או התרחשות אחרת, לבטים, תכנון של דברים שתגיד או תעשה. כל מה שלא נוגע לכאן, לעכשיו, הוא מיותר. כל מה שלא מקרב אותה לטוב, לעצמה, לאלוהים, הוא מיותר.
את זה היא מבינה. אבל עדיין לא הפנימה שכל מה שמיותר הוא גם מזיק. שסחרחרת המחשבות, גם כזו שמתחילה בנושא נייטרלי, בסופו של דבר גורמת לסחרחורת, ולפעמים מה שנדרש כדי שתוכל להתעורר הוא שהסחרחרה תפיל אותה מתוכה בחבטה, והכאב יעיר אותה- סוף סוף את כאן, עכשיו.

כל כך כל כך נכון וכל כך כל כך יפה @}

מה שנדרש כדי שתוכל להתעורר הוא שהסחרחרה תפיל אותה מתוכה בחבטה, והכאב יעיר אותה- סוף סוף את כאן, עכשיו.

מקסים וכול כך נכון...
מי ייתן ונזכה להתעורר ללא חבטות,
אמן...@}@}

בבוקר היא מתעוררת נטולת כוחות. המחשבה על מטלות יומה משתקת אותה. הבית הפוך, הכיור מלא כלים, יש חזה עוף מופשר לארוחת צהריים והיא לא יכולה להעלות בדעתה שתצליח להכין ממנו שניצלים, אפילו ארוחת הבוקר נראית לה כמו תיק.
ואז שירה שופכת בטעות סוכר על השולחן והרצפה במטבח והזעם גואה בה. היא מנסה לעצור אבל לא מצליחה, צועקת עליה, אורי מרגיע אותה ואת שירה, היא מרגישה כמו אמא זוועתית, מרגישה שגם אורי חושב ככה עליה, החיים סוגרים עליה.
ורגע לפני הייאוש היא לוקחת את הדף שבו כתבה כמה מהדברים שאמרה הרבנית פישר בשיעור שהייתה בו אתמול-
"לא להישבר מהפגם שלי. אדם צריך לראות את עצמו ריק ולא להישבר. לא להתכסות בטוב. כדי למצוא את בורא עולם אני צריכה לחזור לפגם, לא לדמיין שאני חיובית. האדם היה רוצה להסתדר בלי בורא עולם, אבל עיקר האמת הוא להכיר בפגם שבנו, ובכך שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו. לא להישבר מהנפילה".
ואז היא מבינה- זה כל מה שהיא צריכה לעשות. להכיר בכל מה שהיא.
אין לה כוחות.
היא לא רוצה לעשות שום דבר.
היא אמא שצועקת, שלפעמים מגיבה הפוך ממה שצריך, ממה שהייתה רוצה, כשהבת שלה שופכת סוכר על השולחן.
כן, הכל נכון.
ואז היא פונה לאלוהים- "תעזור לי. אתה בראת אותי כזאת, אז תעזור לי. תן לי כוחות. תעזור לי לא לפגוע בילדות שלי. להיות שלווה ושמחה".
וברגע שהיא משחררת את המתח הזה שברצון להיות טובה, ושבאכזבה והתסכול מכך שהיא לא, היא נרגעת.
לאט לאט היא מתחילה לזוז. מרימה חולצה אחת ושמה אותה בסל הכביסה. לוקחת את הבגדים המלוכלכים למכונה ומפעילה אותה. מטאטאה את המטבח.
היא מבשלת חומוס, וארטישוקים, וחותכת כרוב לסלט, ומכינה את השניצלים. בזמן שהיא עובדת היא שמה לב לרוגע ולסיפוק שממלאים אותה.

אהלן,
קודם כל, מתגעגעת אליך. מרגישה כאילו לא תקשרתי איתך שנים (-:
גם אני עוברת דברים ממש דומים כמובן בשינוי אדרת של חיי שלי. אבל בגדול אותה הגברת
ההרגשה הזו, שכל ההתנהלות שלנו באשר היא מוצפת בכ"כ הרבה לחץ ותיסכול פנימי שלא נותן לשומדבר לזוז, להחוות, להשתנות.
אצלי, יש את סוגיית הפרנסה שאני מרגישה אותה כל הזמן כמו חרב מעל ראשי, ולפעמים יש תקופות שאני פשוט כל היום עסוקה באיך להביא, איך לסדר, מה לעשות, ולמה זה לא שילם, ואיך אני אבקש, ואני שונאת להתעסק בכסף ובגדול פשוט מטריפה לעצמי את הדעת בצנטרפוגה של מחשבות, חרדות ובעיקר נדנוד בלתי פוסק. ואז השבוע, ישבתי בתחילת אחד השעורים שלי שבו אין הרבה תלמידים ולפני שהתחיל השעור, אמר לי אחד התלמידים הרציניים שלי שהוא שוקל לעשות מנוי בחדר כושר שבו אני מלמדת יוגה ולבוא אליי לשעורים שם. המוח שלי מייד התמלא בחרדות ומחשבות ונסיונות פנימיים לשכנע אותו שלא כדאי לו וכ' וכ' - ואז נפתח השעור והתחילה המדיטציה, ותוך כדי שהראש שלי מפוצץ במחשבות ובהצלפות עצמיות על איזה מן מורה אני ליוגה שחושבת במדיטציה, עברה לי פתאום מחשבה בהירה אחת שאמרה: היי, הכל בסדר, למה כל הזמן לדאוג באיזה מן חרדה קיומית. את עובדת, יש לך קבוצות שונות, ושעורים פרטיים, קיבלת מתנה כ"כ מדהימה, את יודעת ומבינה שזה המקום שלך, אז מה הסיפור שלך?? תרגעי יהיה בסדר!" ועזבתי את זה, הרגשתי כאילו מישהו אחר, לא אני, שחרר מלקחיים מהראש שלי ועזב אותי סופסוף לנפשי (-:
נשיקות יקירתי, ויהיה בסדר. את מקסימה ונהדרת ועושה כמיטב יכולתך שזה הרבה הרבה יותר ממה שרוב האנשים עושים @}

היא אמא שצועקת, שלפעמים מגיבה הפוך ממה שצריך, ממה שהייתה רוצה, כשהבת שלה שופכת סוכר על השולחן.
תודה על זה ועל כל שאר המילים המשתפות, העוטפות, החולקות האנושיות עד כלות, המאפשרות לי לזכור את הזכות לקיומי למרות הפגמים, הקשיים, הנפילות, העומסים...

תודה על זה ועל כל שאר המילים המשתפות, העוטפות, החולקות האנושיות עד כלות, המאפשרות לי לזכור את הזכות לקיומי למרות הפגמים, הקשיים, הנפילות, העומסים...

שליחה על ידי מי_מה* » 31 מרץ 2008, 22:57

תודה ענקית, תמיד.

נהניתי לקרוא@}

תודה לכולכן. חיממתן את לבי @}

ולי אפילו ירדו שתי דמעות.. אין כמוך.

(ובאמת שמעתי על הרבנית פישר, אם בא לך לספר לי איפה היא מלמדת, אשמח ביותר!)

יום נעים, יקירה. וכמובן, תודה...

תודה על זה ועל כל שאר המילים המשתפות, העוטפות, החולקות האנושיות עד כלות, המאפשרות לי לזכור את הזכות לקיומי למרות הפגמים, הקשיים, הנפילות, העומסים...

וגם לי

אפילו ירדו שתי דמעות.. אין כמוך
@}

ככ אוהבת לקרוא אותך..

תודה לך @}

קפצתי לבקר. את יודעת...בימים אלה קפיצות זה התדר שלי.
אני רחוק רחוק מהאתר, אבל קרוב קרוב בהרגשה ועוברת עם עצמי המון עצב, ים של עצב .
אז קפצתי קצת להתחמם..לצאת מהמנהרה הצרה שאני חיה בה.
מציצה בקשרים שלך שתמיד נראים לי כל כך קטנים לעומת שלי ומי יכול למדוד את זה בכלל?
כל יום של שגרה במקום הזה - הוא יום של ברכה.
נשיקות ממני

לפני נסיעה לחמותה היא מתפללת להישאר מחוברת. לעצמה, לילדות, לאורי, לטוב, לאלוהים.
אולי בזכות זה היא נשארת ערה, ויכולה להבחין בהתרחקות שלה מעצמה.
איך היא גומרת את כל המוסף של ידיעות, ואחריו גם את מוסף התרבות, וגם את המוסף משבוע שעבר.
איך היא מאבדת את הקשר עם גופה, ואוכלת יותר ממה שהיא באמת צריכה.
איך אין לה כוח ללכת עם הילדות לטיול.
אבל היא רואה גם את פירות התפילה, את העזרה שאלוהים נותן לה. היא זוכרת להתפלל, היא יותר קשובה לילדות, היא ואורי לא רבים, הלב שלה פתוח אל חמותה והיא מקשיבה לה בסבלנות מפתיעה.
והיום הזה, היום שאחרי, הוא תמיד קשה לה. היא מזכירה לעצמה לא להיאבק. מותר לה להישאר בבגדי השינה, להיגרר בבית במסכנות, לקום מהספה רק כשהיא חייבת. מותר לה לא לעשות שום דבר.
עד שהכוחות יחזרו. ואז תוכל לפרוק את התיקים, לשטוף כלים, לסדר קצת את הבית.
וכמו תמיד, ברגע שהיא נותנת לעצמה אישור לא לעשות כלום, היא מרגישה בתוכה ניצוץ זעיר, ראשון, של חיוּת.

וכמו תמיד, ברגע שהיא נותנת לעצמה אישור לא לעשות כלום, היא מרגישה בתוכה ניצוץ זעיר, ראשון, של חיוּת.
עשית לי את היום עם המשפט הזה. תודה @}

עשית לי את היום עם המשפט הזה. תודה
חופשי, גם לי

תודה תודה תודה

תודה לכן, נעים לקרוא @}

אצל חמותי זה מוסף של עיתון אחר.. חוצמזה, הכל בול!!

אין עליך בעולם!

אוהבתותך!

ועוד משהו.. את עושה לי כל כך חשק לכתוב גם
אבל אני נעצרת בכל פעם שאני מדמיינת אנשים שמכירים אותי, קוראים מה עובר עלי.

פתאום התחשק לה לשמוע מוזיקה מפעם. בביקור האחרון אצל הוריה פשטה על מדפי הדיסקים ולקחה אתה הביתה עשרה. ג'נסיס, בוב דילן, לאונרד כהן, סוזן וגה, קייט בוש, ריקי לי ג'ונס, אלה פיצג'רלד.
היא שמעה אותם כשהייתה נערה, בהתמדה ובלהט האופייניים לתקופה, כשהיה הרבה פנאי, "אוצר סמוי של פנאי" כמו שכתבה זלדה. פנאי שבילתה בחדרה הקטן, מקשיבה למוזיקה במשך שעות. לא כרקע, לא בזמן שהיא שוטפת כלים או מנקה את הבית, רק היא והמוזיקה.
היא שמעה אותם בקלטות, קסטות קראו להן אז (היא זוכרת כשהחליפו את המילה, וכמה המילה קלטת נשמעה לה טיפשית. היא לא האמינה שאי פעם תגיד את המילה הזו). עכשיו כשהיא מקשיבה להם שוב היא זוכרת בדיוק את השיר שאחריו הייתה צריכה להחליף צד.
היא שמחה לגלות שהמוזיקה וההיזכרות, בניגוד לפעם, לא מעוררות בה עצב. שדרישת השלום שהן מביאות מימי נעוריה מפויסת עכשיו, לא כמהה אל מה שכבר חלף.
אולי כי היום היא מרגישה מחוברת יותר אל הנערה הזו, שהייתה. היא כבר לא מחביאה אותה בתוך קליפות של קור ושנינות.
היא מבינה שהטוב שבילדה והנערה שהייתה חי בתוכה, מתעורר לחיים ומלבלב, שהטוב הזה לא תלוי בזמן, וכשהיא נוגעת בו ממקום של אמונה, היא נוגעת בנצחי.

אוי, אוי, הכתיבה שלך כל כך נוגעת שזה כואב

מה, כתבת את זה עלי?

מזדהה עם כל מלה...

אצל חמותי זה מוסף של עיתון אחר.. חוצמזה, הכל בול!!
גם אצלי.
בכלל, קוראת את הבלוג הזה והדמעות זולגות להן...

תודה אישה שמחה.

עכשיו בכלל אין לי ספק שהיינו מבלות ביחד בהפסקות בבית הספר לו היינו לומדות באותו בית ספר. אפילו טעם דומה במוזיקה היה לנו.

בדיוק השארתי לך חיבוקים אצלך

.
אפילו טעם דומה במוזיקה היה לנו.

ותודה, לחוחית, ולמתחדשת ולדיצה על התגובות המרגשות. כל כך נעים לקרוא @}

היא זוכרת בדיוק את השיר שאחריו הייתה צריכה להחליף צד
אלה זכרונות שנצרבים חזק כ"כ. אני עד היום זוכרת אוספים שהייתי מכינה על קלטות ואת הסדר שלהם בקלטת, ואם משמיעים שיר מהאוסף שלי באופן אקראי ברדיו, כשהוא נגמר ישר מזדזם לי בראש השיר שבא אחריו בקלטת (לפני 12 שנה מאוסטרליה!!!)

כשהוא נגמר ישר מזדזם לי בראש השיר שבא אחריו בקלטת

חופשי. ואכן, נצרב חזק. זה הכי קרוב למכונת זמן שיש.

זה הכי קרוב למכונת זמן שיש.
וואללה!

"ילדים קטנים- צרות קטנות, ילדים גדולים- צרות גדולות".
בשבועות האחרונים המשפט הזה מזדמזם בתוכה שוב ושוב, צץ בערמומיות ברגעי ייאוש וחולשה.
ולמרות שלא אהבה אותו מהפעם הראשונה שבה שמעה אותו, וקיוותה שכמו שאר המשפטים מנבאי הרעות (ממשפחת "החיים קשים") גם הוא יתגלה כשקר, עכשיו כשעלה בה נותרה חסרת אונים מולו, ללא תשובה, חוץ מחשש מנקר- ואולי במקרה הזה זה נכון?
בכל ערב, כשהיא עושה את ההליכה שלה, היא מבקשת מאלוהים שיעזור לה לשחרר שליטה באמהות, להמליך אותו. אבל בבוקר, בהזדמנות הראשונה שבה אחת מהילדות מציבה מולה מראה אכזרית ומייסרת- כשהן רבות, מקללות, מקנאות, תובעות, היא שוכחת את התפילה, את הרצון האמיתי והעמוק שלה, לא יכולה להכיל את הכאב, והרגש מציף, והיא מתערבת, אומרת דברים קשים, צועקת, כואבת, מתחרטת, וכך שוב ושוב, במעגל שנדמה חסר מוצא.
ופתאום היום, אחרי השבת והחג, שכרגיל היוו הזדמנות לעבודה מואצת, הגיעה לתחתית. ואז התעורר, בעוצמה מחודשת, הרצון. ואתו הגיעה תשובה.
היא ישבה, מרוקנת ומובסת, על הספה, ומחשבה הנצה בתוכה-"בפעם הבאה שמשהו קורה עם אחת הילדות, לא חשוב מה, את לא תגידי או תעשי כלום. כלום". וזהו. ומיד הרגישה שלווה. כל כך פשוט. אמת שידעה ושכחה, ושוב-אבל עכשיו זה לא עורר בה יאוש, אלא הכרת תודה- העירו אותה, שתיזכר.

את מקסימה@}(())

את לא תגידי או תעשי כלום. כלום
איזה כיף לך, שבעבורך הגילוי שאת לא צריכה לעשות כלום, מהלך עליך שלווה. אותי הוא מוציא מדעתי (-:, מן הסתם זה הדבר שהכי קשה לי לעשות...

בכל ערב, כשהיא הולכת, היא אומרת תודה על עשרים ואחד דברים. פעם קראה באיזה ספר ניו אייג' אמריקאי ש"עשרים ואחת שניות של הכרת תודה יכולות לשנות את חייך", והחליטה שבכל יום תודה על עשרים ואחד דברים.
אתמול, בזמן ההליכה, היא הודתה על עשרים דברים ובתודה העשרים ואחת נתקעה. נדמה היה לה שכבר אמרה תודה על כל מה שאפשר.
ואז היא נזכרה שפסח. ושלפני החג ביקשה מאלוהים לצאת מעבדות לחירות, למרות שכבר כמה שנים היא מבקשת את זה, ומאחלת לאחרים, ולא ממש מבינה את הבקשה הזו- איך אפשר לצאת באמת מעבדות לחירות?
וגם השנה, חשבה בזמן שהלכה- לא קרה שום דבר מיוחד. ובכל זאת, משהו גרם לה להודות על זה, כי כבר גילתה שכשהיא מודה על משהו, היא מכירה בכך שהתרחש, וחשבה שאם תודה על כך שיצאה מעבדות לחירות בחג הזה אולי תגלה שזה אכן כך. וברגע שהמילים עלו על שפתיה- "ביקשתי ממך לצאת מעבדות לחירות בפסח, ותודה על זה ש...", היא נזכרה ברגע ההוא על הספה, כשנפתח לה פתח והיא הרפתה מכל רצון דמיוני ונותרה עם הרצון האמיתי, המהותי שלה, וידעה בפשטות מה היא צריכה לעשות- שום דבר. וזו הייתה יציאת מצרים שלה.
ובאותו רגע היא מבינה, שכל השנים האלו, כשביקשה לצאת ממצרים, ציפתה למשהו גדול, בומבסטי, ושכחה שכמו בכל הדברים, גם יציאת מצרים הפרטית יכולה להיות קטנה, רגעית, חלקית.
והנה, עם ההבנה הזו שוב יצאה ממצרים.

והנה, עם ההבנה הזו שוב יצאה ממצרים
הללווווויה (-:
גם יציאת מצרים הפרטית יכולה להיות קטנה, רגעית, חלקית.
זה נכון מאוד, וחשוב לזכור. תודה שהזכרת @}
(אני עוד איפשהו במדבר, מגששת...)

תודה

איזו מקסימה את
יעלי לה

_ובאותו רגע היא מבינה, שכל השנים האלו, כשביקשה לצאת ממצרים, ציפתה למשהו גדול, בומבסטי, ושכחה שכמו בכל הדברים, גם יציאת מצרים הפרטית יכולה להיות קטנה, רגעית, חלקית.
והנה, עם ההבנה הזו שוב יצאה ממצרים._
וואו...כמה נכון...

שוב היא מתעוררת נטולת כוחות. אחרי צחצוח השיניים היא מעבירה מספר דקות במחשבות קודרות, בעיקר בלתהות מה לא בסדר אצלה, אולי התזונה, אולי חסר לה ברזל.
היא נזכרת להתפלל.
אלוהים, תן לי כוח. תכניס בי חיות.
התפילה מזכירה לה את הבקרים האחרים בהם התעוררה בלי כוח, ואיך אחרי שהתפללה זה השתנה. אז היא מרשה לעצמה להיות חלשה, כמו בובת סמרטוטים שעוד מעט יפיחו בה חיים, ובינתיים הולכת לרוקן את פח האשפה.
בחוץ כבר חם מאוד, והיא הולכת לאט. כשהיא חוזרת עם הפח הריק היא רואה פתאום שהרבה מהשיחים שלצד הדרך פורחים עכשיו בסגול וצהוב. נדמה לה שאף פעם לא ראתה את הפרחים האלו, למרות שסביר יותר שפשוט לא הבחינה בהם. המחשבה על כך שלמרות שהיא חיה כאן כבר עשר שנים עדיין יש פרחים שהיא לא מכירה, מעירה בה ניצוץ של שימחה.
כשהיא פונה לשביל אל ביתה היא נזכרת בפסוק- "שירו לה' שיר חדש".

בצהריים היא ממלאה לתמר את הגיגית בחוץ, מתחת לעץ, ומתיישבת על כסא לידה.
היא הביאה אתה מחברת, וטלפון, אבל לא מתחשק לה לכתוב שום דבר או לדבר עם אף אחד. החום כבד והיא מרגישה נבולה.
אז מה תעשה עכשיו? היא תוהה, קצת משועממת, קצת מודאגת, כשפתאום עולות בה המילים- לא לרצות דבר .
היא יושבת קצת בחוסר מעש, ואז קמה ומשקה את הגינה. עכשיו שהאדמה רטובה היא זורעת את זרעי החמנית, שמחכים כבר שבוע על המדף במטבח. תמר מבקשת לזרוע אתה, ושתיהן חופרות יחד בבוץ, טומנות באדמה את הזרעים. אחרי הזריעה היא שוטפת ידיים בצינור, ומרטיבה לעצמה את הראש, ופתאום מתחשק לה שייק בננות עם תמרים. היא מכינה שייק, מוזגת כוס לעצמה וכוס לתמר, שמה דיסק של רגאיי ומתיישבת שוב מתחת לעץ, מבסוטה, מרגישה עכשיו כמו בחופשה. אחרי שהשייק נגמר היא רוקדת עם תמר לצלילי בוב מרלי, ובכלל לא אכפת לה שהיא בחוץ ושאולי מישהו מסתכל.
ושוב היא נזכרת- "שירו לה' שיר חדש".

מרגישה עכשיו כמו בחופשה.
איך הכל כל הזמן מהדהד, איזה יופי.