סיפורים מעכשיו

ברגע אחד היא מחליטה- היא תצא להליכה. היא מסתכלת בשעון הגדול התלוי במטבח. שבע ועשרים. היא מחליפה את בגדיה, לובשת בגדים נוחים, בעלה יוצא לעבודה רק בשמונה, יש לה זמן.
היא יוצאת בלי להגיד כלום לילדות. אין לה חשק להיפרד, רק שלא ירצו להצטרף אליה.
היא מתחילה ללכת, בקצב מתון אבל בוטח, ואחרי כמה צעדים היא מרגישה את התרחבות הלב, את הראיה מתבהרת, את התקווה אשר שבה לשכון בתוכה.
מתחשק לה לשיר, אבל במקום זה היא מתחילה להודות. היא לא חושבת. סופרת עם האצבעות ומודה על כל מה שעולה בה, על כך שהיא חיה, ונושמת, על העצים והשמיים, על אורי ועל הבנות, על הדרך שעברה ועל זו שעוד תעבור. כשהיא גומרת את הדברים הברורים מאליהם היא מרחיקה אל דברים אחרים, ומודה על השכנים שלה, על האוכל והמים והבית ומכונת הכביסה. על הוריה, שהכעס עליהם התעמעם בלבה עד שאפילו על קיומם היא יכולה להודות בלב שלם. ואחרי שהיא גומרת להודות היא מבקשת סליחה, על ההתפרצות שלה בבוקר, ומבקשת מאלוהים שיעזור לה, שישלח לה סבלנות ושמחה ויכולת לקבל את המציאות, ואמונה שהכל לטובה ושהכל ממנו, גם הדמעות והצעקות והריבים, הקול המתנגן בהתגרות של זהרה, האגרופים הקטנים של תמר שמכים על גבה, וצעקותיה שלה- חסרות אונים, מיואשות.
"עזור לי לזכור, ברגעים האלו", היא אומרת לאלוהים בקול רם, "שהכל לטובה, שהכל ממך".

@} תודה.

יש לי כפילה ולא סיפרו לי?
<מה זה,פתחתי דף חדש כשישנתי??-לא,זה לא הניק שלי...>

הבנת כבר שאני מאוד מזדהה?@}

אורי יוצא לשבת במרפסת.
"בואי, אמא, בואי נלך להיות עם אבא", תמר מושכת בידה, והיא קמה והולכת אחריה.
היא כבר יודעת, מנסיון מצטבר של רגעי ייאוש אחרים, שברגע הזה כל מה שהיא יכולה לעשות הוא להגרר אחרי משהו או מישהו, אחרי בתה הקטנה במקרה הזה, בתקווה שייפתח לה פתח.
היא יושבת מולו במרפסת, מסתכלת לסירוגין עליו ועל עלוות העצים שהשמש חודרת בעדה, רכה ומפייסת, מנסה לנשום.
תמר מבקשת לשבת לידה, והיא שולחת את ידה אל הכסא שנמצא מאחוריה. גופה חלש, נדמה לה שהוא נטול כוחות לחלוטין, אז היא מנסה להביא את הכסא בלי שתצטרך לקום, אבל הפעולה הזו מסובכת מכפי שחשבה. היא מעקמת את ידה בתנוחה מסובכת מאחורי גבה, מנסה לגרור את הכסא עד שלבסוף מצליחה, ועכשיו היא מרגישה שהתשישות התחלפה בזעם, זעם שממלא את כולה וחונק את גרונה.
תמר מתיישבת תוך כדי שהיא שואלת אותה משהו, היא לא מצליחה להבין את המילים, קולה הילדותי נשמע לה צורמני. היא רוצה לצעוק עליה שתשתוק כבר, אבל מתאפקת, ובמקום זה מסתכלת על אורי ואומרת-
"אוף, זה כל כך קשה"
"מה קשה?"
"הכל, הימים האלו, הילדות, הן כל הזמן רבות, הרעש הזה".
"זה יעבור, את יודעת שזה יעבור. זו רק תקופה. זה לא שאפשר לעשות משהו כדי לעזור להן לעבור את זה יותר מהר".
"אבל אולי צריך לעשות משהו כדי לעזור לי לעבור את זה, כי אני משתגעת", היא אומרת את המילים האלו, ובתוכה, במקביל, נאמרות מילים אחרות. היא לא יודעת אם זו היא שאומרת אותן או מישהו אחר.
"רק את יכולה לעזור. פשוט להתפלל, לבקש, שוב ושוב, לפנות לאלוהים ולבקש. זה כל מה שאפשר לעשות".
וברגע שהמילים האלו עולות מתפשטת בה שלווה, כמעט בבת אחת.
היא נרגעת אל תוך הכסא, נושמת עמוק ומסתכלת בעלי העץ, רואה לראשונה את יופיים. תמר שוב מדברת אליה והיא מסתכלת עליה, רואה אותה ושומעת, וחמלה מתעוררת בה שוב אל ילדתה הקטנה.

תודה לכן, ציף ציף ו יעלי לה , נעים לדעת שמישהו קורא

.

נפלא. מרגש ואמיתי. תודה לך.
ורוצים עוד...

גם אני מזדהה ממש ומצפה לעוד...
כייף לדעת שכולנו באותה סירה ...

יעל

מרגיע לשמוע חוויות כל כך דומות,
מצד אחד הרגעים בהם הזעם אוכל בנו מצד שני אמונה אמיתית שמביאה לכל כך הרבה שלווה.

אפשר המשך?

קראתי והתרגשתי, הנה כולנו בעצם חוות את הדברים בצורה כלכך דומה, מרגש לקרא את הדברים מהצד השני, ולדעת שאנחנו בעצם לא לבד, כולנו באותה סירה. שה' ישלח לכולנו כוחות להתמודד ולהצליח.
שבוע טוב.

היא קמה באיטיות, גופה נינוח אחרי התרגול וההרפיה. גם המועקה בלב ובבטן התפוגגה קצת אחרי שהתחילה את ברכת השמש, למרות שאת כל התרגול עשתה בחלל הדחוס שהוא הבית שלהם, כשצווחות הילדות הרצות מעל ראשה מתערבבות בריחות וצלילי שגרת הבוקר של בעלה.
היא הולכת למטבח, להכין ארוחת בוקר. מתחשק לה עלים ירוקים, אבל יש רק גזרים ומלפפונים.
היא נזכרת שכבר מזמן רצתה לכתוב מייל למשק האורגני ולחדש את המשלוחים, והולכת לחדר העבודה לשלוח את המייל מיד, ארוחת הבוקר תחכה רגע.
המחשב כבר דלוק, והיא רואה שבתיבת ההודעות הנכנסות יש הודעה מהילית, החברה שלה מהחוג לעיסוי תינוקות שהכירה אחרי הלידה של זהרה. "תמונות ראשונות של רוני, שנולדה שלשום בלילה", זו הכותרת, ולמרות שהבטיחה לעצמה לא להתעכב ליד המחשב, רק להזמין אורגני ולחזור למטבח להכין ארוחת בוקר, היא חייבת לפתוח את ההודעה ולראות את התמונות.
היא פותחת את התמונה הראשונה ומרגישה התפעמות, שמתחלפת כמעט מיד בקנאה.
הילית שוכבת על הספה ומניקה את התינוקת, רוני, ומה שמושך את תשומת לבה הוא ההבעה הנסוכה על פניה. היא נראית כל כך שלווה. כל כך שמחה. והיא, שכבר שלוש פעמים חוותה את הימים המיוחדים האלו של אחרי לידה, שזיכרונם צרוב בלבה כמו צלקת שקצת מתגאים בה וקצת נחרדים ממנה, מסתכלת בעיני חברתה שבתמונה ותוהה איך זה יהיה אצלה.
היא סוגרת את המייל, אחר כך תשלח את המזל טוב שלה, ומנסחת הודעה למשק האורגני. משום מה מרגיע אותה לכתוב את פריטי ההזמנה- חסה, כוסברה, עלי סלק, מולסה, פריכיות אורז מלא, גבינת עיזים.

תודה לכל המגיבות, שיהיה לכולנו שבוע טוב @}

רק בלילה, כשהיא מרדימה את זהרה, מחזיקה בידה ומלטפת את שערה, מעלה בזיכרון את היום שחלף, היא מבינה פתאום מה השתבש.
זה הספר, הספר הטיפשי הזה שלקחה מהספרייה, שסחף אותה לתוכו, ולמרות שידעה, ידיעה מעורפלת, רדומה, שזה לא טוב, שהיא לא אמורה לקרוא ולקרוא ככה, לא הייתה מסוגלת להניח אותו מידיה.
והילדות הפריעו לה, והיא רק רצתה שיפסיקו, והרגש הרדום לא התעורר להזכיר לה- את לא נוכחת.
רק כשכבר היה מאוחר הרגישה את הכאב- כמו הפצע שזהרה עשתה לעצמה בתוך הפה כשנשכה את פנים הלחי אחרי טיפול השיניים.
ושוב רצתה לברוח, לקחת את האוטו ולנסוע, להתרחק מהן וממנו ומהבית ההפוך שברגעים כאלו נדמה שלעולם לא יהיו לה כוחות לסדר, וגם אם כן אז בשביל מה, זה הרי לא נגמר, הבלגן, הכלים בכיור, הבגדים המלוכלכים שצריך לכבס והנקיים שצריך לקפל ולהחזיר לארון.

עכשיו במיטה היא לוקחת שוב בידיה את ידה של הילדה, שנשמטה בינתיים, מסתכלת עליה, כמה שלווה היא נראית עכשיו בשנתה. ובעל כורחה עולות בזיכרונה תמונות המריבה במטבח, אבל היא מרחיקה אותן, עוצמת את עיניה ונושמת עמוק, מסרבת לשקוע באשמה המבלבלת, המרחיקה אותה ממה שחשוב. כי היא, עכשיו, ברגע הזה, רוצה להיזכר בטוב.
ובדיוק כשהמחשבה הזו חולפת בה היא פוקחת שוב את עיניה ורואה שזהרה ערה, מסתכלת עליה והיא מסתכלת חזרה, בעיניים, עמוק וקרוב, וחיוך עולה על פניה, מלא אהבה בקלות שחשבה שאבדה לה למרות שידעה שזה לא ייתכן, וזהרה מחייכת בחזרה, חיוכה מתוק, חדש אבל מוכר, היא מבינה בהשתאות שכבר הרבה זמן לא הייתה קרובה אליה ככה, אבל היא לא מצטערת על מה שהיה, רק שמחה על מה שעכשיו, וזהרה עוצמת את עיניה, עדיין מחייכת, ונרדמת.

היא מבינה בהשתאות שכבר הרבה זמן לא הייתה קרובה אליה ככה, אבל היא לא מצטערת על מה שהיה, רק שמחה על מה שעכשיו, וזהרה עוצמת את עיניה, עדיין מחייכת, ונרדמת.

מה אני אגיד לך, אחותי,
כנראה שאת אתי כאן בימים האחרונים...
את ממש כותבת מתוך לבי ואני מודה לך ומתרגשת על כך מאוד.
יעל

_מה אני אגיד לך, אחותי,
כנראה שאת אתי כאן בימים האחרונים...
את ממש כותבת מתוך לבי ואני מודה לך ומתרגשת על כך מאוד._ יעל כתבה במקומי את מה שאני מרגישה...

מעל למחשב, בצד ימין למעלה, יש חלון קטן. כשהיא מרימה את עיניה לשם היא רואה את עלי האלון, שרועדים עכשיו ברוח הבוקר, את הקליפה המצהיבה שעל הענפים.
היא לומדת מחדש להתבונן.
כנראה שזה הנושא שלה עכשיו.
קודם היה התרגיל בסדנת הפרמקלצ'ר.
צלם ומצלמה.
למרות המבוכה המשתקת היא התנדבה להדגים.
המדריך אחז בידה וביקש שתעצום עיניים. היא המצלמה. בכל פעם שילחץ את ידה זה סימן שעליה לפקוח את עיניה ולהתבונן במה שכיוון אותה להתבונן.
הוא כיוון את ראשה כלפי מעלה ולחץ את ידה.
היא פקחה את העיניים, וראתה את עלי האלון וענפיו מרשתים את השמיים התכולים.

אחר כך כולם התחלקו לזוגות ועשו את התרגיל.
זה היה כמו קסם. כמו בזמן חלום.
לעולם לא תסתכל שוב באותה הצורה על הרחבה מתחת לאלון הגדול, שבה הם מקיימים את כל החגיגות.
עכשיו כשהיא עוברת שם היא לא יכולה שלא לראות את התמונות שצילמה כשהייתה מצלמה, וחמימות מתפשטת בה כלפיהם, כמו עם חברים טובים-
פרחי ציפורן החתול הכתומים צהובים.
עץ הזית הקטן.
הצינור המגולגל התלוי על קיר שכולו מכוסה בצמח ירוק מטפס.
הצמח הזה שהיא לא יודעת את שמו, גבעולים ארוכים מכוסים בענני זרעים לבנים ורכים.

אבל לא רק שם.
בכל מקום בו היא נמצאת היא נזכרת, ומתבוננת.
ההיזכרות הזו מרגשת אותה כמו התאהבות.
הלוואי שלא תשכח שוב, היא חושבת, ויודעת שלא תשכח, שהיכולת הזו צרובה עכשיו בתוכה מבפנים, מצטרפת אל הילדה שהייתה, שדיברה עם הפרחים והעצים והשמיים, אל הנערה שרצתה לעשות אתם אהבה ולא ידעה איך, אל האשה הצעירה שהתעוררה מתרדמתה בכל פעם שיצאה מהעיר הגדולה אל הטבע.
וכולן ביחד נמצאות בתוכה. הן יעזרו לה לזכור.

_ההיזכרות הזו מרגשת אותה כמו התאהבות.
הלוואי שלא תשכח שוב_

אני עדיין שוכחת שוב ושוב ושוב, עדיין צריכה תזכורות, אורות..
אז תודה!

היא מניחה את הכף בקערה הריקה. ידה נשלחת אל בטנה שהתמלאה בדיסה. לא ברור לה בדיוק למה, אבל התחושה מנחמת אותה. אולי יש משהו מנחם בדגן הזה, שיבולת שועל, אפילו השם מעורר בלבה חמימות מרגיעה.
ואולי זהו זכר דייסות החורף בילדותה.
בדרך כלל הייתה אמה מעירה אותה, האחות הבכורה, ראשונה. היא הייתה מנשקת אותה ויוצאת לעבודה, שלוש כוסות התה בחלב חיכו כבר על השולחן במטבח, ולידן הסנדוויצ'ים הארוזים לבית הספר.
אבל היו בקרים בהם היה מעיר אותה ריח של חלב וקינמון, ואז הייתה קמה, מתלבשת ומתרחצת והולכת למטבח, וחמימות הדיסה ומתיקותה היו משמחות אותה, הופכות את הבקרים לקלים יותר.
עכשיו שבע בבוקר, והיא ותמר חוזרות מהמטבח לסלון. הן ערות כבר מארבע. היא ישבה על הספה ובהתה בחלון החשוך עדיין. תמר ציירה בשקט ליד השולחן הקטן, אחרי שהסבירה לה שהיא לא יכולה להקשיב לכל כך הרבה דיבורים בשעה כל כך מוקדמת.
ופתאום, ברגע אחד, ראתה בין העצים את אור השחר החיוור.
שוב נזכרה כמה היא אוהבת להיות ערה בשעות האלה, לראות את השחר עולה, והודתה בלבה לתמר על שהעירה אותה.

שירה רוקדת לצלילי הדיסק של שינייד אוקונור.
קודם, כשזהרה ושירה רבו בצעקות במטבח- את מטומטמת! את קקה!, והיא רצתה לשבת ולאכול בשקט את הסלט שלה ולא יכלה יותר לשמוע את הצעקות, שמה את הדיסק במערכת והגבירה את עוצמת הקול עד למקסימום. היא חשבה על השכנים, על בעלה שאמור לחזור עוד מעט מהסיבוב שלו, ותהתה כמה מטורף זה נשמע מבחוץ.
אבל אז נזכרה בדפנה, דפנה החכמה שיש לה שלושה ילדים והיא כל כך סומכת על השפיות שלה- "כשקשה לי", אמרה לה פעם, "אני משנה משהו. יוצאת החוצה, מוציאה איזה משחק חדש, שמה מוזיקה".
אם דפנה אמרה אז זה בסדר, חשבה, אז זה לא מופרע מדי מצדי לשים בשמונה בבוקר את שינייד אוקונור בפול ווליום.
היא התחילה לאכול, לועסת בנחת את החסה והאגוזים, מביטה מבעד לצלילים שעטפו את הכל בשירה וזהרה רודפות זו אחר זו במטבח ואחר כך נרגעות, והיא קמה והנמיכה את עוצמת הקול.
עכשיו כשהיא נזכרת בזה זה נראה לה פתאום מוזר, ההסתמכות הזו על מה שדפנה אמרה, אבל אז היא מבינה שאלו לא המילים שלה שאפשרו לה להרגיש בסדר עם איך שהיא, בדיוק איך שהיא, אלא עצם ההיזכרות בדפנה, שגם ברגעים הקשים שלה לא מעלה בדעתה שמשהו שהיא עושה יכול להיות עד כדי כך נורא.
ועכשיו הן רוקדות יחד. שירה מראה לזהרה איך לעמוד זקופה כשידיה צמודות מעל הראש, כמו רקדנית בלט.

לפעמים חברות הן כמו שליחות שרק מאירות לעוד כמה דרכים צדדיות שלא חשבנו עליהן בעצמינו,
אנחנו בוחרות את הדרך,הן רק מוסיפות לנו אפשרויות.

חברה טובה שהיא גם מורה לחיים,
זאת באמת מתנה.

בלילה שסתיו כבר מורגש בו, נושב בו כמו סוד, היא לבד, בשקט הזה של הלילה, באור המנורה העמום.
שירה כבר במיטה, זהרה נרדמה על הספה, ותמר ישנה בחדר השינה, גופה מכורבל בסדין.
שנה מתחילה. פתאום היא מרגישה את זה קורה. את ההתחלה, התפנית בדרך שלהם.
דלת שנסגרת, וחדשה שנפתחת עכשיו לאיטה, מסתירה בתוכה נפלאות.
ויראה ממלאה את לבה. ופליאה, וחדווה. כמו התאהבות.
כמו כשהייתה ילדה, בתחילת שנת הלימודים, כשהכל היה עדיין הבטחה, קצרת רוח להתממש.
והיא קמה, מצחצחת שיניים ועושה פיפי, ומכבה את האורות ואת המחשב, מרימה בזרועותיה את זהרה, מניחה אותה במיטה ושוכבת בין שתי הילדות.
היא יודעת שהעצב לא שייך לרגע הזה. שהרגע הזה הוא שמח, וטהור ומלא בטוב, למרות הלילה, למרות השקט, למרות שהאיש שלה רחוק היא רק כאילו לבד.

בוקר על החוף בסיני. רוח נעימה נושבת ותמר משחקת בחול לידה. שירה וזהרה כבר בתוך המים, נהנות מהגלים של גאות הבוקר.
היא מצלמת אותן בעיניים. הם לא הביאו אתם מצלמה, זה יצא ככה כאילו במקרה, והיא יודעת שזו הזדמנות בשבילה.

הצעצועים והצבעים שהביאה נשארו בשקית. הילדות משחקות בחול, בצדפים, באבנים, מציירות במקלות הקש של החושה על החול הרטוב.
גם הספר שהביאה לעצמה נותר קצת זנוח. ברגעי השקט בהן הילדות משחקות היא מעדיפה להתבונן בגלים, בהרים, בכפות התמרים שבתקרת המסעדה נרעדות ורוקדות ברוח.
רק כשהגיעו אל המסעדה בבוקר הראשון, עייפים מהנסיעה הארוכה, כשסוף סוף ישבה עם הנס קפה בכוס זכוכית גבוהה בלי ידית כמו בפנטזיות שלה על סיני, רק אז הבינה כמה התגעגעה לנוף הזה של מדבר וים.
ההודייה עולה בלבה ועל שפתיה בלי מאמץ.

נשים אחרות ליוו בפעם הזו את אחותה כשילדה. נשים שהיא לא מכירה.
היא אפילו לא ידעה, זה קרה כשהייתה בסיני.
היא משכנעת את עצמה שזה לא סמלי, שזה לא אומר שום דבר.
זה לא שהן התרחקו זו מזו, אם כבר אז להפך- הקשר שיש ביניהן הולך ומזדקק, הופך לקשר של לבבות, שהחוט המחבר ביניהם רק הופך חזק וזוהר יותר עם חלוף הזמן.

היא החליטה להפסיק עם הטלפונים. שיחות הטלפון הארוכות, המיותרות, המרחיקות אותה מעצמה ומהילדות. עכשיו, כשהיא אמורה להתחיל בנקיון לקראת שבת, היא מרגישה בפעם הראשונה הבוקר את הדחף להתקשר למישהו. בגלל שהחליטה שלא תעשה את זה, היא מתבוננת בצורך להתקשר ומבינה- זו הילדה הקטנה בתוכה, שעדיין חושבת שעבודות הבית הן מלאכה מאוסה וקשה, וכשהיא מדברת בטלפון תוך כדי היא לא מרגישה שהיא עושה אותן. כביכול הזמן חולף מהר יותר והנה- הכלים רחוצים, הבית שטוף, מבלי שהרגישה, אבל היא יודעת שאין בזה טוב.

הם עמדו בשטח המיושר, המופר, כמו שקרא לזה המדריך, הגובל בחורש. למרות שהיא גרה כאן כבר עשר שנים, לא עמדה אף פעם בנקודה הזו ממש.
אחר כך, כשרצו להיכנס אל תוך החורש, ביקש ממנה המדריך להוביל.
היא הלכה לאט, האדמה הייתה סלעית והחצאית שלה נתפסה כל הזמן בקוצים, ואז לא יכלה עוד ללכת ישר- החורש נעשה צפוף והיה עליה להתכופף כדי לעבור, ואחר כך לזחול.
היא יצאה קצרת נשימה ונסערת מהצד השני של מנהרת עצי האלון, אל קרחת יער קטנה, ונזכרה בטיול שעשתה בחורש לפני הרבה זמן, כשרק הגיעו לגליל.
היא טיילה אז בדרך התוחמת את הקיבוץ, לאורך גדר המערכת, ופתאום חשה בדחף להיכנס אל תוך החורש.
"מה כבר יכול להיות?", חשבה לעצמה, הגיונית ושקולה,"שביל המערכת הרי מקיף את הגבעה הזו, בסופו של דבר אצא מצדה השני".
והיא התחילה ללכת, נינוחה למשך זמן קצר אבל במהרה החלה להיבהל, מה אם לעולם לא תגיע לצד השני, אלונים נמוכים ושיחים סגרו עליה והיא פילסה את דרכה ביניהם, נואשת ונחושה, כאילו תעתה ביערות עד בברזיל, עד שיצאה מעברה השני של הגבעה, נבוכה ועדיין נסערת.

זהרה ותמר משחקות בחדר השינה. רגע נדיר של חסד, בימים האלו שרובם כעס ובכי וריב מתמשך שאפילו שנת הלילה לא מפייסת.
קולה של זהרה מתגבר בטון של ציווי- "קוראים לך גמדוני או שאני לא משחקת אתך!"
"נו טוב..." אומרת תמר
"ותפסיקי להגיד 'נו טוב', תגידי רק 'טוב', בלי ה'נו'"
"טוב. הנה, אמרתי רק טוב"
לבה מתכווץ ויוצא אל תמר, והיא מתגברת על הדחף לרוץ לשם ולחבק אותה, ולהגיד לזהרה שתפסיק לרדות בה ושהיא יכולה להגיד מה שהיא רוצה.

כיף לקרוא אותך @}
(כל הזמן מרגישה שקוראת בך את עצמי)

והכתיבה שלך נהדרת.

תודה ציפ ציף , תודה על הפרגון וההקשבה @} .

_כיף לקרוא אותך
(כל הזמן מרגישה שקוראת בך את עצמי)_
@}

"לא רוצה כמתנגדת, ואינה יודעת או כן יודעת שמתנגדת, אבל לא יודעת שמתנגדת לעבודה עצמה" (ימימה)

שירה ביקשה- "אמא, בואי נעשה היום יום סרטים, נראה סרט בבוקר, בצהריים ובערב!", והיא לא שמה לב איך ההתנגדות מכווצת את גרונה ואת בטנה, איך מוחה מתכנן מאבק ומתעייף מראש מהצורך לגונן על התכניות שתכננה ליום הזה, איזו פעילות יצירה, ומהדמיונות שהיו לה על מה שאורי יחשוב, שהיא עצלנית או לא רצינית.
אבל אז נזכרה בקלף החסד שיצא לה בבוקר- "כניעה".

יום סרטים. למה לא, בעצם?
בלי לפחד או לדאוג, בלי להלחם, להגיד- "כן!".

לוטם תודה, אני שמחה שאת כאן @}

ימימה

איך ידעתי שאת לומדת...

זה מצב הרוח הזה.
כשהיה תוקף אותה פעם, בגלגול חיים אחר, הייתה לובשת חולצה לבנה מכופתרת שאמרתה תחרה עדינה. גרביונים, אם היה מספיק קר, חצאית מחויטת קצרה ונעלים מעור משובח. על שפתיה הייתה מושחת אודם כהה, את השיער אוספת לקוקו הדוק, מוצאת לעצמה תירוץ ויוצאת לשוטט בעיר, לחלוק את יופייה עם העוברים והשבים, להביט בהשתקפות שלה בזגוגיות של חלונות הראווה ולחזור הביתה עייפה ומרוקנת.
עכשיו היא תלבש חצאית רחבה, יפה אבל נוחה, וחולצת טריקו. היא תנעל את הסנדלים הירוקים.
מצב הרוח הזה יישאר אתה, ויקרין מתוכה על הבגדים שתלבש. היא לא יודעת איך תיראה מבחוץ, אבל מבפנים תרגיש יפה מאוד.
וכשתיסע לבקר את אמה עם הילדות, ותלך לסידורים שלה, תיקח אתה את התחושות האלה לכל מקום. מין זקיפות קומה, נשימה עמוקה, אור.

איך ידעתי שאת לומדת...
כן

. אני כל כך שמחה שחזרתי. ובהזדמנות זו שוב תודה על חלקך בזה @} .

מקסים.

איזה יופי. כל כך נהינת לקרוא אותך.
תשמעי, היקום הוא מופלא (היום נהוג לומר "מדים" או "מאמם") . כל כך הרבה זמן אני מחכה לקרוא משהו שלך והנה את כבר כותבת פה כמעט חודש ורק היום גיליתי. ולמה זה כל כך מופלא? כי היום בדיוק, חשבתי עלייך, ועל זה שאני מתגעגעת . ואפילו ראיתי בעיני רוחי, אותנו, נפגשות. והנה גיליתי אותך ב מה חדש .
תודה שאת כותבת

שוב בקמילה. מהר מדי הגיעה שוב התקופה הזו של החודש, היא זוכרת היטב את התחושות האלו מהחודש הקודם- חוסר היכולת לסבול את הרעש של הילדות, רעש, כלומר- השירים, הצחוק, הבכי, טפיפת הרגליים הרצות בכל הבית וצווחות ה- די!! תפסיקי כבר!!.
התחושה שהכל גדול עליה, שלעולם לא תשתנה, שהכל אבוד. החשדנות שעולה בה כלפי חברות, שכנים, בעלה- אף אחד לא מבין אותה, אף פעם לא יבינו, היא לבד ואין מוצא ואין תקווה.
ובכל זאת, בצד כל אלו- שלווה. ידיעה שזה זמני, שזה יחלוף, ישתחרר בבכי אחד גדול ביום שבו תמצא כתמים ורודים בתחתוניה.

היא מדמיינת טיול קטן ביער. עוד מעט תכין תיק קטן עם פירות, סכין כדי לקלף את התפוזים, וגפרורים. היא תגיד לבנות-"בואו, יוצאים לטיול". הן ילכו לאט. אין מה למהר.
הן יכנסו לתוך השביל וילכו לאטן, היא תנשום עמוק ותרגיש את היופי שסביבה חודר פנימה, מתפשט בגופה, מרגיע.
שירה וזהרה ירוצו קדימה ותמר תאחז בידה, רגליה הקטנות מטפסות בזהירות על הסלעים שבדרך, עוקפות מכשולים. היא לא תזרז אותה, תלך לאט ככל שיידרש, תנצל את זמן ההמתנה להתבוננות בשמיים, בעלים, להקשיב לקולות היער, לנשום.
כשיגיעו לקרחת היער הקטנה יעצרו למנוחה. הן יאכלו פירות, ישתו מים, יאספו קצת זרדים וידליקו מדורה קטנה. אחר כך ימשיכו בטיול עד שיצאו מעברו השני של החורש ויפסעו לאטן הביתה, מלאות ורגועות מהטיול.
אבל עכשיו הן משחקות בשלווה והיא לא רוצה להפריע, עוד מעט תספר להן על הטיול.

מורינגה, תודה. (בדיוק לפני יומיים תהיתי לפשר הניק שלך

).
ואתך, מי מה , יש לי דיבור. עוד שניה, בדף שלך.

בדיוק לפני יומיים תהיתי לפשר הניק שלך
זה שם של עץ מדברי.

מקסים, מענג, מעורר מחשבה, ושלווה.

השמות של הבנות יפיפיים.

עוד

תודה לכן .@}

תודה, כיף @}

עוד משהו שרציתי להגיד לך. זה לא סתם שכל כך הרבה נשים מרגישות שאת כותבת עליהן, גם אני מרגישה כך הרבה פעמים (מזדהה במיוחד עם תסמונות קדם ויסתיות /-: ). זו היכולת שלך להכנס כל כך עמוק ומדויק פנימה לעצמך ומרוב שזה אישי זה נוגע באנושי שבכל אחת מהקוראות, מרוב שזה יחודי לך זה הופך משותף לכולנו. כמו הציור הזה של הקוסמוס והתא, שהולך ומתקרב ומתקרב ומתקרב עד שהמיקרו נהיה מאקרו (בילבלתי קצת. לא נורא, הכל באהבה).

על המקרר תלוי לוח שנה עברי שקיבלה במתנה. במקום תמונות יש ציטוטים של רבנים.
הציטוט של חשוון הוא של רבי נחמן-
"לעניין התחזקות, לבל ייפול אדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקילקולים שקילקל על ידי מעשיו, ענה ואמר: אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".
לראשונה שמעה את המילים האלו בשיר של אהוד בנאי.
"אז תאמין, שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן כן, כן...", אבל את החלק הראשון של המשפט לא הכירה, ודווקא הוא מושך עכשיו את תשומת לבה.
כשהיא שוטפת כלים היא קוראת- "לבל ייפול אדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקילקולים שקילקל על ידי מעשיו", ככה בדיוק היא מרגישה.

ולגבי החלק השני היא פתאום לא בטוחה.
"ומה אם אי אפשר לתקן?" היא מקשה בשיחת טלפון עם אחותה, המומחית לענייני רבי נחמן,
"אם אני מאמינה שאפשר לקלקל אבל לא שאפשר לתקן? הרי לקלקל כל כך קל, לתקן זה הרבה יותר קשה".
"לתקן זה לא קשה". אחותה אומרת, "זה יכול לקרות בשנייה, בפשטות".
המילים מרחפות באוויר מולה ומתפוגגות. הן לא נוגעות בה עכשיו.

היא קוראת במחברת שלה משהו שכתבה רק לפני שבועיים, כשחזרו מסיני-

"ומה אם הכל באמת יהיה בסדר? טוב, טוב מאוד, אפילו?
האם ייתכן שכל שנדרש ממני הוא להאמין בזה?
להאמין באמת, שלמרות שאני כל כך רחוקה משלמות, שאני פוגעת בילדות שלי בחוסר השלמות הזה, למרות זאת הן יגדלו ויהיו נשים מאושרות, בוטחות, קרובות לעצמן ולאלוהים?".

ולמרות שעכשיו היא חשה זרות כלפי המילים הטובות של אחותה, וגם כלפי אלו שלה, ולמרות שהיא לא מצליחה עכשיו להאמין, היא יודעת שאין צורך לנסות ולהתאמץ, ושגם אי אפשר.
מתישהוא, איכשהוא, האמונה תחזור, ואתה הקשר אל כל מה שטוב, הראיה הצלולה של המציאות, האפשרות לנחמה.

מימה, תודה @} .

מתישהוא, איכשהוא, האמונה תחזור, ואתה הקשר אל כל מה שטוב, הראיה הצלולה של המציאות, האפשרות לנחמה.

כמה יופי. מתחבר לי ממש עכשיו לממש עכשיו. אמן.

הי,
גם אני קוראת, ומזדהה ונהנית ושואבת מילים וכוחות
ונהנית עוד יותר כשאני מחברת את המילים לפנים ולבית ולמשפחה שלכם שמלווה את החיים שלי כבר כמה שנים טובות (10?), ככה, בסיפורים, בתזכורות, בפגישות קצרות ובשיחות. (-:
גם אני עוברת בימים אלה את אותו קוצר באמונה, מנסה להתבונן בעצמי פועלת מתוך אגו, מתוך רגשות מתוך מחשבות, מתוך גוף - כל הדברים שהם לא אני.
צ'או בנתיים @}

אורי והבנות במשחק השתוללות על המזרנים בסלון.
הבית נקי, מוכן לשבת, לכינוס המשפחתי לכבוד יום ההולדת השלישי של תמר.
בבוקר, קצת אחרי שקמה, הייתה מתוחה. לכל מקום שהסתכלה ראתה לכלוך והזנחה, אוסף של הוכחות לעליבותה כעקרת בית.
הקירות המכוסים כתמי שומן במטבח, הוילון המשחיר מעובש באמבטיה, קורי העכביש.
היא הוסיפה לעצמה משימות. היא תנקה גם את הזגוגיות הגדולות של הדלת למרפסת, תוריד את קורי העכביש בבית, להחליף וילון במקלחת כבר לא תספיק, לא נורא, לפחות תבריק את הרצפה והשירותים.
מזל שבעשר בבוקר הבינה את מה שקורה. הכל בגלל אמא של אורי. כשהסתכלה על הבית, לא היו אלה העיניים שלה שהסתכלו אלא עיניה של חמותה, שתגיע מחר למסיבת יום ההולדת.
ברגע שהבינה את זה היה לה קל לשחרר.
היא הרי ממילא תחשוב שהבית מטונף. לא חשוב כמה תתאמץ, לעולם לא תגיע לסטנדרטים שלה.
אפשר לחזור לשגרת הניקיון הרגילה של יום שישי- שירותים, סידור ושטיפת הרצפה.
הבית יהיה נעים לשבת, והיא תנשום עמוק בכל פעם שתראה מבט של ביקורת בעיני חמותה, ותמהר להפנות את מבטה לכיוון אחר.

תודה לכולכן, קוראות יקרות. אתן משמחות אותי.
שתהיה שבת שמחה ומבורכת @}

לא היו אלה העיניים שלה שהסתכלו אלא עיניה של חמותה, שתגיע מחר למסיבת יום ההולדת.
שוב, באופן בלתי נמנע, מקשרת פנים למילים - ומבינה טוב (-:
שבת שלום @}

בבית ההורים היא חוזרת להיות ילדה.
זה כבר פחות נורא מפעם. פעם, מיד כשהייתה עוברת בדלת הייתה נעשית רעבה. מורעבת. הייתה ניגשת למקרר, מחפשת מה יש, אוכלת עם הידיים מכל הבא ליד, ואז, אחרי שיחת נימוס קצרה עם הוריה, הייתה הולכת אל ערימת העיתונים הגדולה. עיניה היו חולפות בחטף על מדורים, כותרות, כתבות, בבית הוריה הפכה כנראה למין סטיב אוסטין של קריאה, שכן אי אפשר להסביר אחרת את זה שהצליחה לקרוא עד תום שלושה מוספים של הארץ בשהות של כמה שעות.
בביקור של היום, בו פגשה את אביה אחרי חודשיים שבהם היה בחוץ לארץ, הבינה פתאום שכשאבא שלה לא היה זה תמיד היה טוב יותר, היא הייתה פחות עצבנית, אוכלת פחות, קוראת פחות, נוכחת יותר.
בכל פעם שאבא שלה מעיר לה הערה, סתם משהו טיפשי, היא מרגישה את ההתכווצות.
רואה איך היא נעשית קטנה, חלשה.
כשהיא קופצת למכולת לקנות ארטיקים לילדות היא מרגישה שקשה לה ללכת. היא שוכחת שלמדה לאהוב את תחושת המאמץ בשרירי הרגליים, מתבלבלת וחוזרת להרגיש מסכנה, חסרת כוחות, עייפה.
מזל שבחרה ללכת דרך הפארק. יש שם חרוב גדול אחד, וכמה צפצפות שעליהן אדומים וכתומים, זוהרים בשמש, ופתאום היא רואה את הכל ומבינה, חוזרת אל עצמה.
כשהיא חוזרת מהמכולת היא מסתכלת על אבא שלה ורואה אותו כפי שהוא- איש מבוגר, מלקק את הטילון שהביאה לו, מתבונן בסיפוק בערימת העלים היבשים שגרף בגינה שלו.
היא אוהבת אותו, עכשיו היא שוב יכולה.

אין כמוך!

מאוד נהנית לקרוא אותך.

_בבית ההורים היא חוזרת להיות ילדה.
זה כבר פחות נורא מפעם. פעם, מיד כשהייתה עוברת בדלת הייתה נעשית רעבה. מורעבת. הייתה ניגשת למקרר, מחפשת מה יש, אוכלת עם הידיים מכל הבא ליד, ואז, אחרי שיחת נימוס קצרה עם הוריה, הייתה הולכת אל ערימת העיתונים הגדולה. עיניה היו חולפות בחטף על מדורים, כותרות, כתבות, בבית הוריה הפכה כנראה למין סטיב אוסטין של קריאה, שכן אי אפשר להסביר אחרת את זה שהצליחה לקרוא עד תום שלושה מוספים של הארץ בשהות של כמה שעות._

מה, לא אני כתבתי את זה???

(נהנית לקרוא אותך כתמיד, מצטרפת למחמאות שמעליי)

לא אמא, לא בנבכי האמונה ובלבוליה ובכל זאת מזדהה.
כמו לקרוא ספר טוב שבו הסופר מצליח לתאר דמות באופן כל כך מדוייק שאתה מרגיש חלק ממנה.
ריגשת אותי

מה, לא אני כתבתי את זה???

אומרים שזה אוניברסלי

תודה לכולכן על המחמאות, זה נעים ומחזק.

היא עומדת ושוטפת כלים. הוא נכנס פתאום, נעמד לידה וממלא לעצמו כוס מים, ובזמן שהוא מחכה שתתמלא נותן לה נשיקה קטנה על העורף.
היא מצטמררת. מחייכת אליו.
עוד חמישה ימים.
בימים האלו זה קצת כמו לחזור לתיכון.
היא מסתכלת עליו כשהוא לא שם לב. מסתכלת עליו אחרת. על העורף שלו, הידיים, הפנים.
מתרגשת כשהוא עומד קרוב לידה, צוחקת באופן קצת מוגזם מהבדיחות הקטנות שלו.

בתל אביב היא מגלה את הקסם שבשינוי. לנוכח התפאורה המשתנה היא מגלה מחדש את עצמה, בכל פעם אחרת.
לפני כמה שנים, כשהגיעה לבקר את איילת לראשונה אחרי הלידה של שירה, גילתה כמה מוגנת הייתה בקונכיית האמהות. הן ישבו בבית קפה על המדרכה, והיא לא הבינה מה היא עושה שם, איך יכלה להביא את בתה התינוקת אל המקום הרועש הזה, אל עשן האוטובוסים שחלפו על פניהן. האנשים נראו לה מוזרים, ממהרים ועויינים, והיא שמחה שזהרה מוגנת בתוך המנשא, צמודה אל לבה.
כשהייתה כאן באביב האחרון הופתעה לגלות כמה האנשים בתל אביב נחמדים. כולם חייכו אליה, מלצרים ומוכרים ואנשים ברחוב, ורק כשהייתה כבר בדרך הביתה הבינה שלא האנשים השתנו אלא היא.
בפעם הזו היא רואה בעיקר עצים. בזמן שהיא פוסעת לאט בשדרות בן גוריון, ידה הקטנה של תמר בידה, היא רואה אותם, מחממים את לבה ומאירים אותו, כמו חברים ותיקים- פיקוסים, דקלים, אפילו עצי זית שנראים כאן קצת לא שייכים, אורחים גליליים כמוה.

בתל אביב היא מגלה את הקסם שבשינוי. לנוכח התפאורה המשתנה היא מגלה מחדש את עצמה, בכל פעם אחרת.
רק כשהייתה כבר בדרך הביתה הבינה שלא האנשים השתנו אלא היא

שוב כאילו המלים יצאו ממני...
תגידי, גם את תלביבית במקור?

פעם, מיד כשהייתה עוברת בדלת הייתה נעשית רעבה. מורעבת. הייתה ניגשת למקרר, מחפשת מה יש, אוכלת עם הידיים מכל הבא ליד, ואז, אחרי שיחת נימוס קצרה עם הוריה, הייתה הולכת אל ערימת העיתונים הגדולה. עיניה היו חולפות בחטף על מדורים, כותרות, כתבות, בבית הוריה הפכה כנראה למין סטיב אוסטין של קריאה, שכן אי אפשר להסביר אחרת את זה שהצליחה לקרוא עד תום שלושה מוספים של הארץ בשהות של כמה שעות.
גם אני!!! גם אני!!!

כתיבה יפיפיה, תענוג לקרוא.

תגידי, גם את תלביבית במקור?

לא. גדלתי בעיר קטנה. בתל אביב חייתי רק שנים ספורות, בשנות העשרים שלי.

גם אני!!! גם אני!!! - כפי שכתבתי לעיל- אוניברסלי

.

אהבה טהורה , תודה @}

בעוד כמה דקות תצא מהבית, לשיעור שלה. תעזוב את שגרת הבוקר, את הכביסה והכלים והילדות המשחקות עם אורי, ותסע.
למשך שעתיים תהיה במציאות אחרת, מצומצמת לחדר אחד קטן וקבוצת נשים שיושבת ומקשיבה למדריכה, ומיד כשהשיעור יסתיים תחזור הביתה.
המעבר קצת קשה לה. כשהיא חוזרת היא שמה לב שהיא חסרת מנוחה.
רוצה לאכול, לשתות קפה, מתחילה לשטוף כלים ומפסיקה ותולה כמה בגדים על חבל הכביסה ושוב מפסיקה, לא מוצאת את עצמה.
פתאום היא מבינה את הילדות, כשהן חוזרות ממקומות שנסעו אליהן ומבקשות ממתק או סרט או משהו אחר. הגילוי מרגש אותה, כי הוא עוזר לה להבין אותן, וגם את עצמה, לראות בצורה מוחשית את הילדה הקטנה שנמצאת עדיין בתוכה.

להיות בריק הזה, שבו אין תשובות. רק חלל שחור של אי ידיעה, והמתנה.
בכל פעם היא נותנת קצת יותר אמון, וההמתנה הופכת פחות מפחידה. אפילו נעימה. יש משהו משחרר בלדעת שהיא לא צריכה לעשות עכשיו שום דבר, בטח שלא לחשוב על זה, רק להרפות ולהמתין.

ופתאום, באפלה- ניצוץ של אור. מחשבה אחת טובה. חלקיק של רגש מפויס, מפייס.

העוצמה המתפרצת משתי הילדות הקטנות הרוקדות לידה על השטיח מפחידה אותה קצת. לרגע היא חוזרת להיות ילדה בעצמה, הילדה הבודדה והמופנמת שהייתה פעם, מזמן.
צלילי הבוסה נובה מרחפים בחדר, רכים ומלטפים אבל גם פראיים, מתערבבים בצחוקן הצלול של הילדות. העובדה שאחת מהן היא בתה שלה, זהרה, מנחמת אותה קצת, מחזירה אותה אל העכשיו, בו היא אמא, אשה, חזקה ושלווה ובוטחת, ולא ילדה מפוחדת.

אשה בלונדינית עם צחוק חזק מתגלגל התארחה בביתם בשבת. היא ובן זוגה, חבר ילדות של אורי, ושלוש ילדות- שתיים שלה מנישואים קודמים, אחת שלו.
העלבון הלך והצטבר בתוכה משישי בלילה, עד שעלה על גדותיו בשבת בבוקר, כשהיא ואורי מצאו את עצמם מכינים שוקו ומביאים פלסטר ומפייסים ומרגיעים ומגישים ארוחת בוקר לשש ילדות. האורחים נשארו בדירה שבה ישנו, והגיעו רק אחר כך.

אחרי ששטפה בפעם השלישית כלים של עשרה איש החליטה שהיא לא שוטפת יותר. שמישהו אחר ישטוף. אבל אף אחד לא שטף, והכלים של ארוחת הבוקר עמדו על השיש, עם כל שאריות האוכל, לא בערימות מסודרות מוכנות לרחיצה כמו שהיא אוהבת. הפירורים נשארו על השולחן, הסלון מלא בצעצועים שהיא החליטה שלא תסדר.
היא הרגישה איך הכעס ותחושת הקורבן חונקים אותה מבפנים, סוגרים אותה, פחדה שכשהאורחים יגיעו היא לא תוכל להסתכל להם בעינים מרוב כעס ועלבון, אולי אפילו תפרוץ בבכי.
"אלוהים, אני מחזירה את המצב הזה אליך" היא השתמשה במילים המדויקות שדפנה ייעצה לה להגיד כשהתקשרה אליה כמה דקות קודם לכן, בהתייעצות חירום טלפונית. בדיוק במילים האלו, כי אחרות לא נמצאו לה. "אני מחכה לתשובה".

ויצאה לטיול.
אבל לפני שיצאה הוציאה קלף חסד. הודייה. ברגע הראשון חשה התנגדות. על מה בדיוק יש להודות כאן? אבל כשפסעה בשביל בצעדים נמרצים נזכרה, והחליטה שבינתיים, עד שתגיע התשובה, תתחיל להודות.
ומיד אחרי שגמרה את שלוש התודות הראשונות הרגישה את האור מתפשט בה, והבינה.
והמשיכה להודות-
תודה על זה שאני מי שאני, על כך שאני לומדת לתת, על כך שהיכולת שלי לנתינה מתרחבת והולכת.
לא בגאווה, רק בשימחה על מי שהיא.
תודה על זה שאני מוקפת באנשים טובים שעוזרים לי.
כי רק אל מול אורחים כאלו יכלה להבין כמה חברים טובים יש לה.

היא חזרה הביתה, ושטפה את הכלים, וגילתה שגם אורי נשבר וסידר את הסלון, ותחושת השבת שבה לשכון בתוכה, כי כבר לא נאבקה במציאות שזומנה לה וזכתה לשבת של שלום.

כבר לא נאבקה במציאות שזומנה לה וזכתה לשבת של שלום. נהדר@}

או כמו שכבר ציטת לי פעם ועכשיו אני מחזירה לך: "הרפו ודעו כי אני אדוני"
את נפלאה @}

קוראת אותך ולא יכולה להפסיק...
@}
מצטטת את כל המחמאות והתשבחות
מזדהה עם כל הלב
מחכה להמשך

תודה @}
את נפלאה

תודה על כל המחמאות והתשבחות
@} @} @} , שיהיה שבוע טוב ושמח.

איכשהוא הקטע האחרון הזכיר לי שיר של שוטי הנבואה שאני אוהבת במיוחד-

הייתי מניאק
ולא הבנתי
שאני מניאק
עד שהבנתי
שמתאים לי להתחבר לטוב
שעדיף מלשנוא זה לאהוב
שכל איש ואישה שברחוב
רוצים לחיות באהבה

לא אין אידיליה
גם בסיציליה
וגם ביפו
יש בעיות
ואנחנו נולדנו כדי לחיות
החיים מלאים משמעויות
ות'משמעות של החיים שלך
אתה תשמע בעצמך @}

הי יקירתי
נשמע שעבר עליך חת'כת סופ"ש (-:
וחתיכת שעור, ולמידה. איזה כיף זה כשהחיים כולם, על כל רגעי השגרה האפורים ורגעי החסד המנצנצים מצליחים להראות כשעורים מרתקים, מלאי עניין....
אני מאוד מתחברת למה שכתבת דווקא מנקודה שפחות דיברת עליה:
העלבון הלך והצטבר בתוכה משישי בלילה, עד שעלה על גדותיו בשבת בבוקר, כשהיא ואורי מצאו את עצמם מכינים שוקו ומביאים פלסטר ומפייסים ומרגיעים ומגישים ארוחת בוקר לחמש ילדות. - המקום שאני מתחברת אליו (ואולי הוא בכלל לא שלך אלא שלי לגמרי), קשור לרגעים האלה שבו אנחנו מנסות לקחת אחראיות על ה-כ-ל, על אושרם של כ-ו-ל-ם, ועל תיקנותו, ניקיונו וסדרו הטוב של כל העולם כולו. וזה מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי, ולפעמים זה לא מצליח ואז לא מספיק על התיסכול מכך שאנשים אחרים לא חושבים לקחת חלק באה גם הצלפה עצמית על כך שאנחנו לא מצליחות לתקן את הכל ולהיות "מספיק טובות".
ובהקשר הזה, אני מרגישה שגם אני מלמדת את עצמי לשחרר אחראיות. אז נכון, לא יהיה מסודר כמו שאני רוצה או נקי או נכון- ובשלב מסויים זה יתחיל להפריע גם לסובבים. אם אני לא אנקה - אז יהיה מלוכלך. אם לא אסדר - יהיה פשוט מבולגן....
קצת מתקשר לי למשהו שחוויתי במוצ"ש האחרון וחושבת שאכתוב עליו בדף שלי.
מוזמנת כתמיד (-:
שבוע שקט ומלא רוך @}

איכשהוא הקטע האחרון הזכיר לי שיר של שוטי הנבואה שאני אוהבת במיוחד-
גם אני אוהבת את השיר הזה...שכחתי ממנו ועכשו העלת בי נשכחות...

את גיבורה פעמיים:
פעם אחת על זה שאת מוכנה להודות ברגעים "קטנים",שיש בכולנו רק שלא כולם יודו ואז יש שכמוך שנותנים להם אפשרות להזדהות בסתר...

פעם שניה על הכוח להתגבר על המצב הלא פיירי בהחלט שנקלעת אליו ולהוציא ממך על אף ולמרות את הטוב והלא מתחשבן. כמובן שזה תמיד צריך לבוא במינון הנכון (כמו הכל).
ובכל מקרה איזה חוסר רגישות מפתיעה, באנשים שמגדלים ילדים בעצמם (!!??)

אתמול מצאה את עצמה מחשבת- אז כמה ימים טובים יש לה בחודש?
שבוע לפני הביוץ, ושבוע אחריו. אחר כך מתחילה הירידה, זו שהיא מרגישה עכשיו את אותותיה.
העייפות, תחושות של ריקנות ועצבות לא מוסברת. כשמגיעה הוסת יש איזה שחרור, אבל אז שוב ימים קצת קשים של עייפות והתפרצויות ובכי. לקראת סוף הוסת היא כבר מרגישה חזקה, שמחה, מלאה כוחות ועוצמה.

אבל יש משהו מייאש ופוגע בניתוח הזה.
היא הרי לא מורכבת רק מהורמונים, יש לה גם נפש, ונשמה.
היא מתפללת ליום של עוצמה, למרות החולשה. ליום של שלווה ועדינות.

היא נזכרת איך הייתה פעם, כמה הייתה שבויה בתוך מצבי הרוח האלו, ואיך היא היום- עדיין תנודות, אבל עדינות, כמו גלי ים שקטים.
ומבינה שהבעיה אינה בעצם קיום התנודות, אלא בהתנגדות שלה, במאבק. כמו ילדה קטנה שלא מוכנה לקבל את זה שהכיף צריך עכשיו להיגמר, ולא עוזר שמבטיחים לה שבעוד שבוע יהיה עוד פעם כיף.

עכשיו שנזכרה שוב בכל זה היא נזכרת להרפות, ולקבל, וכמעט מאליה מתפשטת שימחה- עדינה, אוורירית, כזו שאפשר כמעט לא להבחין בה, שמחת קיום שקטה.

כמו שהובטח.

_היא נזכרת איך הייתה פעם, כמה הייתה שבויה בתוך מצבי הרוח האלו, ואיך היא היום- עדיין תנודות, אבל עדינות, כמו גלי ים שקטים.
ומבינה שהבעיה אינה בעצם קיום התנודות, אלא בהתנגדות שלה, במאבק. כמו ילדה קטנה שלא מוכנה לקבל את זה שהכיף צריך עכשיו להיגמר, ולא עוזר שמבטיחים לה שבעוד שבוע יהיה עוד פעם כיף_

מזדהה, מזדהה, כמה מזדהה... @}

כל כך אמיתי, מזדהה לגמרי

@}
תודה לך!

הבוקר שבו הגיע הגשם התחיל רע. היא הייתה עייפה, זהרה ותמר התעקשו שתיהן לשבת עליה בזמן ששתתה את התה, לא התחשק לה לעשות יוגה ופח האשפה עלה על גדותיו.
היא חשבה שבטח לא תצא לטיול ולכן לא תוכל לרוקן את הפח והחליטה לנצל את זה שאורי עדיין בבית וללכת עכשיו.
היא לקחה את הפח, מלמלה איזו רטינה על כך שהוא מלא מדי, התנערה מזהרה שרצתה לבוא אתה ויצאה מהבית.
"מה קורה לי?" חשבה בזמן שעלתה בשביל, והתכוונה לזה שהחורף הגיע ובמקום להתענג על הריח הצלול, על הגשם, על צבעי האפור והירוק שכל כך אהבה, היא חשה רק לאות, עייפה מראש מהיום הארוך שיעבירו סגורות בבית, מערימות הכביסה שוודאי יצטברו, מעקבות הבוץ בכניסה לבית.
"אולי אני מזדקנת, אולי נאטמתי סופית".

אבל משהו, איזה חלקיק עיקש של רצון טוב, גרם לה לנסות ולזקק את הרגש למשהו שתוכל למצוא לו תשובה.
הכביסה.
לא זו שעתידה להיערם בסל אחרי כמה ימים של גשם, אלא זו שלא הספיקה להוריד מהמתקן שבמרפסת, זו שכבר הייתה יבשה ועכשיו היא לחה, זו שגרמה לה לחוש כשלון ואשמה-"יכולת לפחות להקל על עצמך ולהוריד אותה בזמן".
ומיד כשזיהתה אותה, את המחשבה הקטנה והמרושעת הזו, נזכרה שאפשר לייבש את הבגדים על הרדיאטור, ונזכרה אפילו כמה זה מענג- להניח עליו בגדים לחים ואחרי זמן קצר להוריד אותם ממנו, חמימים ויבשים, ולקפל ולשים בארון.

ביום שירד פה גשם כל היום, אבל כל היום(!!), הפעלנו רדיאטור כל היום. בלילה שלפני עשיתי כביסה וזה היה הכרח כי עד עכשיו הסל גואה (הקטן בגמילה). ובכן רק רציתי לשתף שכל היום הקר ההוא היו בגדים על הרדיאטור וממש מכונה שלמה התייבשה עליו ולא זכרתי באמת איזה תענוג...
כביסה חמה, ריחנית (מהייבוש החם), מתקפלת בקלות ולארון.
חבל שהרדיאטור הזה...כל כך יקר.

אישה שמחה, המחשבות המתגנבות האלה...כל כך מוכר. הן הרבה פעמים קטנות כל כך שצריך לפזר את החשובות כדי להגיע אליהן

תודה לך.
היינו בשבת אצל ההורים, ותוך כדי קריאה בעיתון עלה בי התיאור המדויק להפליא שלך,אספתי את עצמי, קמתי מהספה והלכתי לעזור לאימי (המופתעת..)
@}

אספתי את עצמי, קמתי מהספה והלכתי לעזור לאימי (המופתעת..)

בערב, בכבישים המפותלים הצרים המסמנים שהבית כבר קרוב מאוד, היא מתעוררת פתאום מהעייפות והקהות של הנהיגה הארוכה ויוצאת לרגע מעצמה.
"מועצה אזורית מרום הגליל" מכריז שלט גדול וירוק, וזה נראה לה מוזר פתאום.
שכאן היא גרה, במרום הגליל, והמילים השגורות הללו מאבדות פתאום את מובנן היומיומי.
כאן היא גרה, במחוזות הקסומים של מרום הגליל. מי היה מאמין. ולרגע זה כמעט נדמה לה כטעות, כאילו במקום לנסוע הביתה נסעה לכיוון הלא נכון, רחוק מדי. פתאום היא יכולה להיזכר באופן ממשי, מוחשי, בתחושה שהייתה לה פעם כשהייתה מגיעה לכאן, לטיולים או לסופשבוע באיזה צימר, מרחיקה עד לקצה הארץ, והנה כבר כמעט עשר שנים המקום הרחוק הזה הוא הבית, אליו היא חוזרת עכשיו אחרי יום ארוך אצל חברים.

היא נזכרת באחר הצהריים הרחוק ההוא בחורף, לפני שתים עשרה שנים, בחצר הקטנה של הצימר הגלילי שהיא ואורי בילו בו לילה אחד, קצת לפני חנוכה זה היה, בדיוק כמו עכשיו.
איך עמדה שם בחצר, הסתכלה על הנוף המכאיב מרוב יופי של הרים וכינרת ושמיים ענקיים, ולרגע התייאשה מהמחשבה שרק בעוד שנתיים יוכלו לעבור לגור כאן, והתמלאה בפחד שזה לעולם לא יקרה.
אבל מיד אחר כך נרגעה, כי ידעה שהחלום הזה יתגשם, שדרושה רק סבלנות.

הי,גם אני ממרום הגליל, גרה פה כבר 13 שנים ומאוהבת במקום.אנחנו גרים במושב מקסים.
קוראת אותך ומזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת.

הלוואי שהייתה לה תפילה מוכנה לרגע כזה. מילים שייאמרו בפשטות, בלי לחשוב.
אבל אין לה תפילה, או לפחות היא לא חושבת על תפילה כזו, והמילים מסתרבלות לה בפה.
אין לה ספר לקרוא. היא צריכה ללכת לספרייה אבל בינתיים יכולה רק להיות בריקנות הזו, לפגוש את עצמה בשקט הזה שעכשיו. אין לאן לברוח.
שלושה ערבים רצופים הייתה לבד בבית, אחרי שהבנות נרדמו.
בערב הראשון ישבה מול המחשב ופיצחה גרעיני אבטיח עד שנגמרה השקית.
אחר כך, כששכבה במיטה והרגישה את המליחות בפיה ואת הצמא שייבש את גרונה למרות כל המים ששתתה, התחרטה כמו תמיד. על הגרעינים ובעיקר על הבריחה.
היא הבטיחה לעצמה שלמחרת תאלץ את עצמה להיות, בריק ובשקט, לפגוש את מה שיעלה בפניה.
אבל בערב השני נרדמה עם הבנות וישנה עד הבוקר.
בערב השלישי לא הדליקה את המחשב. עשתה טיול לילי עוד לפני שאורי יצא, כתבה קצת, אבל לבסוף נכנעה למוסף ישן של הארץ שמצאה על המדף.
משהו חזק ממנה אילץ אותה להקהות כאב ישן וחמקמק בקריאה ובאכילה. בפעם הזו, כששכבה במיטה, יכלה לראות בבירור איך מאז שהייתה ילדה היא אוכלת וקוראת, בדרך כלל בו זמנית, כשהיא רוצה לא להרגיש, להעביר את הזמן.
והנה עכשיו עוד רגע כזה. יש לה דברים לעשות- היא הייתה יכולה לרחוץ את הכלים של ארוחת הצהריים, או לסדר קצת את הבית, אבל לא מתחשק לה.
חוסר המנוחה שלה מקשה עליה לנשום, היא שומעת שהילדות רבות בחדר ולא יכולה לקום.
בלי לחשוב, כלאחר ייאוש, היא לוקחת מהמדף את ספר התהילים הקטן ופותחת אותו באקראי וקוראת-

ענני ה' כי טוב חסדך
כרוב רחמיך פנה אלי
ואל תסתר פניך מעבדך
כי צר לי. מהר ענני.

מהר ענני. אמן.