סיפורי הלידה של מנג בין

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, ללא-אפידורל}

[מנג_בין*]

הלידה של בתי הבכורה התרחשה בחורף לפני שנה ושבעה חודשים.

יום לפני סוף השבוע ה-40 המליצה לי מיילדת הגרה בשכנות אליי שמומלץ להגיע לחדר-לידה אם לא אלד עד סוף השבוע. היום היה יום חמישי, לא היו לי שום סימנים המעידים על תחילתה של לידה (כאשר למעשה התברר לי שבמשך שבוע כבר הרגשתי צירים, אולם בעקבות "חוסר ניסיון" לא עמדתי על טיבם...).
המחשבה כי עליי להגיע לחדר לידה רק בגלל שהגעתי לסוף שבוע 40 די הכניסה אותי למתח, לא הייתי מעונינת להגיע "סתם ככה בלי סיבה", לא רציתי להטריד את הרופאים...
ערב יום חמישי, בן-זוגי מציע שאולי כדאי להכין את התיק לחדר לידה. הסכמתי, הורדנו תיק קטן שהיה לי עוד בזמן תקופת התרמילאות שלי ושנינו ישבנו והוצאנו מתוכו דברים שנראו לנו כלא-רלוונטים ללידה כגון: מפה של ניו-זילנד ואוסטרליה, ספר העוזר לטייל עם תקציב דל וכו'...
מרוב זה שהתענגנו על זיכרונות העבר, שכחנו למלא את התיק... מאושרים ומלאי חוויות - הלכנו לישון.

השעה היתה בדיוק חצות. התעוררתי כי הרגשתי כי אני צריכה ללכת לשירותים. התיישבתי ופתאום הרגשתי שיש איזו "שלולית" קטנה. הדלקתי את האור ולרגע לא הבנתי מה קורה. הערתי את בן-זוגי ואמרתי לו שאני חושבת שאולי ירדו לי המים. שנייה אח"כ ירדו לי המים שלא השאירו שום ספק בלבי. ללא שום התלבטויות התקשרתי למיילדת וסיפרתי לה את שהתרחש. היא אמרה שצריכים להגיע מיד לביה"ח ובבוקר היא תבוא לבקר אותי. סוף-סוף ארזנו תיק, נפרדתי מהכלבה שלנו בהבטחה שאחזור עם "אחות" קטנה ובדרך לאוטו כבר התחלתי להרגיש דפיקות לב.
אני שונאת בתי-חולים. מספיק לי רק לראות את השלט המפנה אותך לכיוון על מנת שאקבל בחילה. רציתי ללדת בבית אולם המיילדת שאני מכירה, הציעה כי מוטב לעבור לידה ראשונה בביה"ח.

הגענו לחדר-לידה, הופניתי ישר לחדר בו מגישים את תיק מעקב ההריון וקדימה - מתחילים לעבור בדיקות. בשלב הזה התחיל מה שאני מתארת כהשפלה, כדריסת כבוד היולדת. בתחילה לא האמינו לי שירדו לי המים, המיילדות והרופאות טענו כי פשוט "ברח לי הפיפי". נו ברצינות, עניתי להן, מה אתן חושבות שאני מטומטמת? לפי שתיקתן נראה לי שתשובתן היתה - כן ! הרופאה החליטה "להוכיח" לי שאני טועה ע"י כך שהיא העבירה אותי עוד בדיקה ואגינלית בה המכשיר על-פי טענתה, היה אמור לצאת רטוב ואילו אצלי הוא יצא יבש וגרם לי לדימום. אח"כ הן החליטו כי אולי כדאי לעשות מוניטור לראות מה קורה. הגיעה אליי מיילדת, מנומנמת (השעה היתה כבר בסביבות 02:00), היא שמה מוניטור על בטני ולא מצאה את הדופק מסיבה פשוטה, בתי זזה כלפי מטה כל הזמן ומכיוון שהן לא האמינו לי הן אפילו לא טרחו לחפש את הדופק יותר נמוך. לאחר חיפושים, האשמות כלפיי (תפסיקי לזוז, שימי יד פה וכו'..) פתרה המיילדת את בעייתה בכך שצעקה למיילדת אחרת שהיתה מחוץ לחדר - "בואי תחפשי את הדופק תחת שכבות השומן האלה, אני לא מוצאת כלום"....

כמעט שבכיתי. לא העזתי, לא רציתי להראות לה שהיא פגעה בי.

הגיעה מיילדת נוספת, חביבה קצת יותר שפשוט השתמשה באולטרסאונד למצוא את הדופק תוך שנייה.
שכבתי לבד, הן לא הסכימו לבן-זוגי להיכנס לאותו חדר (היתה שם יולדת נוספת שמשום מה בן-זוגה הורשה להיכנס ), החלטתי שאני פשוט קמה והולכת הביתה. לאחר המוניטור הרופאה החליטה שכנראה יש משהו, למרות שאמרתי שיש לי צירים כל הזמן. במהלך כל אותו הלילה רק שמעתי אותן אומרות לי -"זאת לידה ראשונה זה יכול לקחת המון זמן". היא החליטה למדוד לי לחץ-דם שהרקיע לשחקים בעקבות ההערות שלהן והעצבנות שלי. החלטתה היתה כי יש לאשפז אותי עד הבוקר, עליי לעבור סבב רופאים אשר יחליט האם יש לתת לי זירוז או ניתוח קיסרי וזאת משום שאני בסוף שבוע 40 ונושאת ברחמי תינוקת במשקל הקרוב ל-4 ק"ג. וזאת הודות ל"בדיקה" מקיפה שהיא ערכה ולא הזיז לה שהרופאה שלי העריכה את העוברית במשקל של עד 3.5 ק"ג, שבוע לפני שהגעתי לחדר-לידה. ראשי הסתחרר. בפנים היה מחניק עד שלא יכולתי לנשום יותר. יצאנו החוצה והתחלתי לבכות. בן-זוגי חיבק אותי ואמר לי שכל החלטה שאחליט הוא איתי.
חזרתי פנימה והודעתי לרופאה כי ברצוני להשתחרר הביתה וכי אהיה במעקב של אותה מיילדת. הרופאה הודיעה לי כי אני לוקחת סיכון והעוברית שלי עלולה למות בעקבות החלטה זו. היא טענה שלחץ-דם גבוה (שאגב, לא היה כל-כך גבוה) עלול להוביל לרעלת הריון שיכולה לגרום למות העוברית.
הרופאה, שעד אז היתה קשוחה יותר ממכי"ת בצבא, התרככה טיפ-טיפה למראה פרץ הדמעות ששטפו את פניי. אני? הורגת את העוברית שלי? איך היא מעיזה להגיד את זה? איך אני יכולה להחליט החלטות שקולות וענייניות כאשר מאיימים עליי באופן כזה?
הצירים הלכו וגברו (כנראה שגם העוברית שלי החליטה להראות לרופאה שעדיף לה לא להתעסק איתנו...) ועדיין לא האמינו לי שאכן אני "מועמדת" מתאימה להיכנס לחדר צירים. הן טענו כי אני לא יכולה "סתם ככה" לתפוס מיטה ובאותה נשימה הן הציעו לבן-זוגי ללכת הביתה ולחזור בבוקר.

נפרדנו.
בכיתי. בכיתי . בכיתי. נשארתי לבד.
יצאתי החוצה והתחלתי לעשות סיבובים ליד חדר הלידה. הרופאה יצאה ואמרה לי שלא כדאי שארחיק לכת. עניתי לה בזלזול שאין לה מה לדאוג, הרי חתמתי על מסמך אשפוז. ככל שהצירים גברו המיילדות אמרו לי שאין מה לדאוג זה יכול להימשך ככה שעות. הרופאה הלכה לישון והמיילדות החליטו להעביר אותי למחלקת יולדות (קומה מעל) על-מנת שלא אתפוס מקום מיותר בחדר הלידה.
בדרך למחלקת יולדות, בתוך המעלית, לחשה לי המיילדת שליוותה אותי - "אל תגידי שכואב לך כי ישלחו אותך אלינו וממילא את עדיין לא יולדת".
השעה היתה כבר קרוב לשבע בבוקר. הייתי עייפה, כואבת, מושפלת ובודדה. השקט במחלקת יולדות היה שקט מפחיד. כולן הסתובבו שם כמו איזה זומבי מהלך. שום חיוך, אין אור בעיניים. כלום.
התחלפה משמרת. המלאכית הראשונה שלי הגיעה, ראש מחלקת יולדות.
היא הסתובבה ביחד עם האחיות, עוברת מחדר לחדר ושואלת לשלום היולדות. היה לה אור בפנים! היא ראתה שאני בקושי מסוגלת לשבת וכל הזמן הולכת מצד אחד של המסדרון לצד שני. היא ניגשה אליי ושאלה אותי כל כמה זמן יש לי צירים. עניתי לה שאין לי שעון ואני לא יודעת, מה שכן מאוד כואב לי. היא הורידה את השעון שלה וביקשה ממני למדוד זמן. אני לא אשכח זאת לעולם. השעה היתה 07:40 ובמשך חמש דקות היו לי לפחות שלושה צירים. היא הודיעה לי שעכשיו אני יורדת לחדר לידה ומיד !!

כשהגעתי לחדר לידה פגשתי את המלאכית השנייה שלי. היא היתה מיילדת במשמרת שהחליפה את המיילדות הנוראיות מהלילה. כל-כך שמחתי לא לראות אותן. לפתע שמעתי קול מוכר קורא בשמי. הרופאה מהלילה לא הבינה מה אני עושה פה הלא עליי לחכות לסבב רופאים שיחליט מה לעשות איתי. המיילדת שקיבלה אותי בבוקר אמרה לה שאין לה מה לדאוג היא תבדוק אותי ואז נחליט.
הפעם נבדקתי בצורה עדינה, שקבעה שאני נכנסת עכשיו לחדר לידה. אני אפילו לא זוכרת מה היא אמרה, אני כן זוכרת שאמרתי שאני לא נכנסת לחדר לידה בלי בן-זוגי. נהייתי אסרטיבית כמו שאני יודעת להיות! אותה מיילדת שאני מכירה והיתה אמורה להיות איתי בלידה טילפנה לשאול לשלומי ואמרה לי כי בן-זוגי בדרך, למרות שזה לא היה כך - היא צילצלה אליו ואמרה לו שאני צריכה אותו וכדאי שהוא יגיע מיד לביה"ח. נרגעתי. ידעתי שעכשיו אני בידיים טובות והכי חשוב - אהובי בדרך!
עשיתי מקלחת, שאלו אותי אם אני רוצה משהו לכאבים ועניתי -"כן, מריחואנה..." מאיפה הגיעו האנרגיות להתלוצץ עם הצוות הרפואי?

אהובי הגיע, התחבקנו חיבוק ארוך, מרגיע ותומך. צחקנו על המראה הסקסי שלי בזכות חלוקי הלידה האופנתיים והצירים הלכו והתחזקו וכך גם צעקותיי כי יש לי הרגשה שעוד מעט יוצא לי תינוק מבין הרגליים.
אבל מה לעשות שחדר הלידה לא היה נקי? הייתי צריכה לחכות בחוץ ורופא שעבר במקום כנראה די נלחץ והודיע שכדאי לדאוג לי לחדר-לידה , ומהר .
לבסוף נכנסנו, השעה היתה 09:00 בבוקר ואני לא ידעתי מהיכן אקבל כוחות ללדת. הייתי שפוכה לחלוטין. המיילדת המקסימה שלי עשתה לי מסג' בגב תוך כדי הציר (הזמנתי אותה לבוא אליי גם בימים רגילים...), בן-זוגי הגיש לי מים, ניגב לי את הזיעה ותמך בי לאורך כל ציר וציר.
המיילדת שאלה אם אני רוצה אפידורל אבל הוסיפה שאם אחליט לא לקחת תהיה לי לידה תוך שעה וכדאי לי לשקול זאת. ללא שום עוררין החלטתי שאני לא לוקחת שום דבר - ויהיה הכאב חזק ככל שיהיה!

בשעה 10:35 , לאחר כמה צירי לחץ בודדים, יצאה לעולם התינוקת הכי מקסימה בעולם! היא הניחה אותה על בטני, חיבקתי אותה, בירכתי אותה על שהגיעה לעולמנו, אמרתי לה שאני אימא שלה והנה אבא ושאנחנו אוהבים אותה!
הנקתי אותה, נישקתי אותה. והאבא המאושר החזיק אותה כאשר תפרו אותי.
שום דבר לא עניין אותי. הייתי בהיי מוחלט. כל מה שקרה לילה לפניי לא הזיז לי כלל וכלל. כל כולי היה מרוכז בה.
כאשר חזרתי למחלקת יולדות התפלאה אותה אחראית משמרת מה אני עושה פה שוב. היא לא האמינה שילדתי.

אני רוצה להוסיף כמה דברים: התינוקת שלי נולדה במשקל 3.330 ק"ג, ולא במשקל שהרופאה "המומחית" קבעה.
דבר נוסף, התלוננתי בפניי הרופאה שלי (שעובדת באותו ביה"ח) על היחס ה"נהדר" שקיבלתי והיא דאגה להעביר את כל המידע לראש חדר-לידה אשר נזף גם ברופאה וגם במיילדות.
@} @} @} @} @} @} @}

[מיץ_פטל*]

ואאוו אילו תלאות עברת!!!!
אני שמחה שלפחות ההמשך היה יותר מוצלח ומרגש...
כמה חשוב להרגיש שהשליטה היא בידינו ושיש לנו בכל זאת אפשרות להשפיע.....

[חגית_ל*]

אני מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת!!!! ממש פושעות!!! אני לא מוכנה להכניס את כף רגלי הקטנה לבי"ח כדי ללדת. מה לעשות שסגרו את משגב לדך?

[מאמא_מאוהבת*]

איזה זוועות עברת...
טוב, נו, סיפור לידת בית חולים.

הקטע עם מריחואנה היה גדול

[סיגל_ב*]

גם אני "יוצאת לידת בית חולים" (לצערי) ואני כל כך מזדהה!

נהייתי אסרטיבית כמו שאני יודעת להיות!
אהבתי!
(אצלי זה עבד דווקא הפוך. אסרטיביות בהתחלה ואח"כ זלגתי (בתשישותי) למקום פחות ופחות בשליטה. )

_היא הניחה אותה על בטני, חיבקתי אותה, בירכתי אותה על שהגיעה לעולמנו, אמרתי לה שאני אימא שלה והנה אבא ושאנחנו אוהבים אותה!
הנקתי אותה, נישקתי אותה. והאבא המאושר החזיק אותה כאשר תפרו אותי.
שום דבר לא עניין אותי. הייתי בהיי מוחלט. כל מה שקרה לילה לפניי לא הזיז לי כלל וכלל. כל כולי היה מרוכז בה._
מרגש מאוד!

תודה על הסיפור.
@}

<אני שואבת מכאן עידוד והשראה לכתוב כבר את סיפורי...>

[סיגל_ב*]

פתאום שמתי לב שהסיפור נכתב מזמן!
איזה יופי שנתקלתי בו פתאום עכשיו...

[טובי_י*]

אחלה סיפור!

אכן היחס נשמע מזוויע, אבל לא מפתיע...
מרגש מאוד!

[מנג_בין*]

מומלץ להציץ קודם בדף הריון בשבוע 41 שפתחתי ברגעי ייאוש ולחץ.....
תודה רבה-רבה לכל התומכות והמעודדות!!

@} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @}

ככה באתי לעולם - סיפור הלידה של צוקי . (שם בדוי...)

היה לי תאריך לידה משוער מאוד נחמד - 5.5.03 ואימא אמרה כל הזמן: "נראה לי שהוא יצא לפני הזמן...".
התאריך הגיע, ואימא לא לקחה בחשבון שבחוץ נורא חם ולי מאוד נעים לשהות בתוך הבריכה הפרטית שלי. אני חושב שהיא היתה קצת מאוכזבת כי כבר היה לה מאוד כבד...
עבר שבוע...ועוד שבוע....

1. 5.03

אימא כבר בתחילת שבוע 42 . היא ואבא נסעו לרופא לעשות לי מוניטור ואולטרסאונד.
דווקא נחמד לי המוניטור, אימא שוכבת בשקט ואני יכול לישון קצת. הרופא, אומר בהתאם ש: "אין פעילות רחמית", נו בטח למה שיהיה אם אני ישן עכשיו וממש לא מתאים לי לעשות את הדרך הארוכה החוצה?
בסיום הפגישה הרופא אומר שממחר אימא צריכה ללכת לחדר-לידה כי היא "יצאה" מתחום טיפולו וכדי לה להתחיל לחשוב בכיוון של ניתוח או זירוז.
אימא היתה מאוד עצובה. היא בכתה הרבה. לא רציתי שהיא תבכה אז עשיתי קצת סיבובים שתדע שגם אני לא מוכן לצאת בניתוח.

1. 5.03

בערב לפני שאחותי הגדולה נולדה, לאימא נורא התחשק לאכול ספגטי.
פתאום שמעתי שהיא אמרה לאבא שבא לה ספגטי. אבא צחק ואמר: "מה, בא לך ללדת הלילה?"....
אבא הכין ספגטי ואימא אמרה שבטח אני אצא הלילה... היא לא לקחה בחשבון שהקשבתי!

כולם הלכו לישון.
שמעתי את אימא מדברת אליי, היא ביקשה ממני להתחיל לרדת לכיוון "היציאה".
חשבתי,התלבטתי,ישנתי קצת, זזתי קצת, והגעתי למסקנה שאולי באמת כדאי כבר לצאת.
אחרי הכל - אימא אכלה ספגטי הערב! יש מסורת אצלנו בבית ואני לא מתכוון לקלקל אותה!

1. 5.03

02:30
אימא קמה לשירותים. היא שמעה - "פאק", וקצת מים טיפטפו לה. למען האמת קצת נבהלתי, לאן המים שלי בורחים?
אימא מאוד שמחה והעירה את אבא - "המים מטפטפים".
אז מה זה אומר? שזהו זה, אני מתחיל את המסע החוצה?
כנראה שכן כי אבאמא נורא התרגשו ודיברו על כך שאיזה יופי שאני יוצא טבעי כמו שהם רצו. (כמו שהם רצו? כמו שאני רוצה !) הם התחילו לארגן תיק (הגיע הזמן אימא....) וחיכו לראות מה קורה.

03:00
לאימא כבר קצת כואב. היא אומרת לאבא שיש לה צירים מאוד חזקים אבל היא לא מתכוונת להגיע עדיין לביה"ח. אני מרגיש שהיא מסתובבת בכל הבית ובזמן הצירים היא מסובבת אותי בעיגולים. היתה לי קצת סחרחורת אבל לאימא זה מאוד עזר.

05:00
אבאמא מחליטים לצלצל לסבתא כי כבר ממש כואב. סבתא מגיעה ואימא נותנת לה הוראות אחרונות מה עושים עם אחותי הגדולה והמתוקה.
אני שומע את אימא מנשקת את אחותי ואומרת - "אני אוהבת אותך, אני אחזור אלייך עם אח קטן". והיא מחתה דמעה קטנה....

05:30
אבאמא נפרדים מסבתא (ועוד נשיקה לאחותי שישנה ולא מודעת לכך שאני בדרך), מהכלבה, אפילו פגשנו את סבא שלי שהיה בדרך לעבודה ואיחל לאימא - "שיהיה בהצלחה", אימא אמרה לו שזה לא מבחן....

05:50
אבאמא מגיעים לחדר-לידה. אמא אמרה לאבא בדרך - "בטח יש לי פתיחה של 2 ס"מ".
פגשנו את מירי המיילדת שבדקה אותנו והיא הודיעה - "3 ס"מ וצוואר מחוק לגמרי".
הרווחנו עוד ס"מ !!! אימא צחקה...
מירי מתעקשת לעשות מוניטור. אימא מתווכחת שהיא לא מסוגלת לשכב עם צירים - היא צריכה ללכת. מירי ואימא מסכימות שזה יקח 20 דקות ומשחררים אותנו מהכבלים האלה.
זהו. שיחררו אותנו מהדבר הזה, עכשיו אנחנו הולכים לעשות מקלחת.
כבר די לוחץ לי שם בפנים, אני יורד למטה לאט-לאט וזה מכאיב לאימא. היא נושמת נשימות קצרות שעוזרות לה להתמודד עם הכאב.
המים החמימים זורמים לה על הגב ואני מרגיש שהיא נרגעת. אני זז קצת ושוב היא מתחילה לסובב אותי במעגלים.
אני לא שומע את אבא. איפה הוא?
אימא אומרת לאבא - "רק תהיה פה איתי, אני לא זקוקה שתדבר או תיגע, רק תהיה פה".
נשמתי לרווחה.... אבא שלי לא הלך לשום מקום, הוא איתנו כל הזמן.

06:40
הי, מה קורה כאן? נורא צפוף לי פתאום.
אימא ממהרת לצאת מהמקלחת וצועקת למירי שתגיע מהר. היא אומרת לה שבא לה ללחוץ.
את האמת - נלחצתי בעצמי. שתחכה רגע, שנגיע לחדר לידה, לא בא לי לצאת על ריצפת הקבלה.
מירי ואבאמא ממהרים לחדר. מירי מתעקשת עם אימא לעשות שוב מוניטור. אימא שוב מתעקשת שלא. אני שומע שכבר ממש כואב לה. אני לא מכיר את הקול שלה כבר.
מירי ממש מתחננת שאימא תישכב רק לרגע כדי לבדוק פתיחה (למה בודקים כל הזמן?)
כשאימא מנסה להתיישב על המיטה היא מגלה שהיא מדממת.
מירי אומרת - "את בלידה פעילה" (כאילו שעד עכשיו רק שתתי קפה וישבתי רגל על רגל..)
אימא נעמדת ליד המיטה. הגוף שלה מתכווץ כל-כך חזק שאני פשוט נדחף החוצה, אין לי אפילו זמן לכתוב על קיר הרחם - "14.5.03 הייתי פה"....
מירי שמה מהר כפפות ופורשת על אבא ניילון וסדין. אני שומע אותה (כבר ממש בבירור) אומרת לאימא - "הראש בחוץ אל תלחצי".
הרגשתי מין משב רוח קריר ולא מוכר, הקולות היו כבר ממש חזקים והבנתי שהנה אנחנו עושים את זה!

06:55
אימא לחצה עוד קצת.... ונחתתי ישר לתוך ידייה של מירי שישר העבירה אותי לאבא.
היה לי קר ולא הבנתי מה זה האור המסנוור שיש מסביבי. הקולות היו חזקים, רציתי לחזור פנימה לשקט שלי... אל תספרו אבל אפילו בכיתי קצת.
אבאמא היו כל-כך מאושרים !!
אימא נשכבה על המיטה, מירי שמה אותי על הבטן של אימא (נעים להכיר את הבטן מהצד השני) הרחתי את אימא שלי, שמעתי את קולה הנעים שבירך אותי על הגעתי לעולם, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושבבית מחכה לי אחות גדולה שכל-כך רוצה להכיר אותי.

אימא קירבה אותי לשד שלה ורק מהריח הנעים שלה, פתחתי פה ענק ופתאום הרגשתי טעם מוזר, קצת מר ושומני. את האמת - היה לי טעים כי המשכתי לינוק 3 שעות!

תשמעו, הדרך החוצה היא לא קלה, לא היה נעים להכאיב לאימא, אבל מה - שווה!
@} @} @} @} @} @} @}

[סיגל_ב*]

אויש את מקסימה!
סיפור מקסים. מרגש. אני על סף דמעות.
שוב תודה!
@}

[מאמא_מאוהבת*]

ואוי מנג שתהיי לי בין בריאה!
איזה סיפור מקסים! חייכתי לאורך כל הדרך! תודה תודה תודה!
איזה שינוי לעומת הלידה הראשונה! מזל טוב (באיחור קל)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כבר כמה ימים אני רואה את הדף הזה במה חדש, וכל הזמן אומרת "אחרכך אכנס...".
עכשיו ניכנסתי וקראתי את שני הסיפורים בנשימה אחת.
התרגשתי מאוד, בכיתי מאוד.
מקסים.
@}

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

מצטרפת למחמאות...@} זה עושה לי חשק לכתוב גם על שלי (שתיים) אבל צריך לשחזר 5שנים אחורנית...

[מנג_בין*]

תודה לכולן!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יווווו, מנג בין יקירתי, איזה סיפור מרגש.
קראתי ובכיתי.
תודה שכתבת. @}

[אמא_לביאה*]

עקבתי בדריכות
מדהים!!!

[תמרול_ה*]

כמו לביאה!
מרתק!

[מנג_בין*]

@} תודה @}

[הילה_ב*]

וואו איזה סיפורים מ-ד-ה-י-מ-י-ם!!!! את כותבת כל כך יפה ומרגש מאוד נהניתי לקרוא, תודה לך.