סיפור ילדות

[דג_הכסף*]

היא נולדה אל העולם.... קטנה ומתוקה....
סביה הגיעו מארץ רחוקה ועזבו את חייהם הארוכים רק כדי לראותה, הוריה גם כן גבעולים דקים וטריים בארצינו היפה... הם הצטופפו 9 אנשים בדירה סכורה וקטנה בת ארבעה חדרים ועם זאת המלאכית הקטנה זכתה בחדר משלה היא הייתה הילדה הכי מאושרת בכל העולם...
כולם מפנקים אוהבים ודואגים והיא התנהגה למופת ... ולמה להתנהג רע? הרי יש לה הכל!
משמלאו לה שלוש שנים עזבה את המושבה והגיעה יחד עם הוריה לעיר הגדולה כשסבא וסבתא הרחק והילדים בשכונה לועגים לה ולמבטאה וההורים חוזרים על אותם המילים פעם אחר פעם: אין זמן, אין כסף, יש המון עבודה....
המלאכית החלה להשטנות... ולא לטובה... בהתחלה היא הסתגרה הייתה שקטה אך עם הזמן החלה להפוך למפלצת קטנה ומטרידנית .....
היא הייתה תמיד עם מטפלות ובגיל ארבע הלכה לגן אלה היו זכורות לה כשנותיה היפות ביותר... בלי דאגות ....
כשעלתה לכיתה א' התחברה עם עוד בנות אחרות.... אך המטרידנות נשארה עכשיו היא הייתה מאושרת וגם הוריה כבר לא היו בחובות וכסף לא חסר להם... אך הרגלים קשה לשנות.... היא נהגה לריב הרבה ולהתווכח ולהידחף לכל דבר גם ם הוא לא נוגע לה כלל וכלל
עברו שנתיים עם מורה קשוחה שלא נתנה לשום מריבה להתפתח אך הדבר לא היה כך בחוג שלה חברותיה לספסל הלימודים הלכו איתה גם לחוג דרמה בוא היא חוותה על בשרה את החרם הראשון שהיה לה הבנות הקימו מועדון ותמיד מצאו סיבה לא להכניס אותה:"את לא לובשת וורוד" "למה לא הבאת נעלי ספורט?" וכך יצא שהיא נשארה לבד משהחלה כיתה ג' והמורה התחלפה הבנות השתחררו קצת והחלו להראות סימני התנגדות לנוחכותה אך היא לא שמה לב היא נאבקה בשיניה ובציפורניה להישאר במרכז העניניים היא הייתה בטוחה שאם תמיד תיהיה בסוד העניינים הכל יהיה בסדר ..... כמה שהיא טעתה.... ואז היא החלה להתרחק בלי שום סיבה נראית לעין.... אולי כי הבינה שאף אחד לא משתוקק להיות בחברתה ואול כי הבחינה שמאז כיתה ב' לא קיבלה אף הזמנה לא למסיבה ולא ליום הולדת....
כעת הייתה מבלה את ההפסקות בסיפרייה,בסריגה, בקריאה, בלימודים, או סתם מפטפטת עם אחת המורות, הספרנית או השומר....מהר מאוד היא שכחה איך לתקשר עם ילדים בני גילה ..... בכיתה ד' החליטה לחדש את הקשר עם ילדי הכיתה אךהם לא רצו בזה וכך התחיל החרם השני שלה הם היו מתאספים בחבורות הולכים אחריה אחרי בית הספר... קורעים לה את הבגדים זורקים לה את הטיק לבוץ קורעים לה את המחברות מרביציםומקניטים אותה אך היא לא שטקה היא לא הלכה בשקט והבליגה למרות קומתה הקטנה וגופה הצנום היא נאבקה בהם בשיניה בציפורניה ובאגרופיה הזעירים משחזרה הבייתה מופסדת מהקרב המתיש נפלה לחיקה של אימה ושפכה את ליבה בבכי תמרורים כשחלפה לה השנה לאם נמאס לשמוע על כך היא כבר הלכה למורה כמה וכמה פעמים ואותה תשובה הייתה באה פעם אחר פעם "ביתך לא יודעת להסתדר עם אנשים ... איני יכולה לעשות דבר" המורה הייתה גם מעודדת חרם על ילדים סוררים כך שהילדה לא התפלאה כשאימה הייתה חוזרת פעם אחר פעם עם אותה תשובה לכן לקראת כיתה ה' החליטה להעביר אותה לבית ספר אחר ....
הילדה הייתה בשוק כל הילדים הלא מוכרים האלה המורים והמנגים הכל כך שונים היא הסתגרה... יותר לא הציקה ולא הקניטה פשוט ישבה בפינת הכיתה עם ספר ושתקה.. שתקה בהפסקות שתקה בשיעורים שתקה בדרך לבית הספר שתקה בבית ושתקה בחוג היא לא חייכה אפילו פעם אחת באותה שנה... ורק ילדה אחת הייתה איתה לוקחת אותה ממקום למקום בידכאילו הייתה בובה שלה אבל לה... לה לא היה אכפת.. היא נכנסה לדיכאון.... לקח לה שנה וחצי לצאת ממנו ואז כבר הסתיימו הלימודים והיא הקטנה והעדינה הייתה צריכה לעבור למקיף
כעת כבר הייתה מוסנת מפני מעברים חדים והייתה מוכנה גם להיכנס לנבחרת של התעמלות אומנותית חבורת בנות במקיף קיבלו אותה בזרועות פתוחות והיא הייתה מאושרת! כל חייה השתנו כעת היא שוב חייה יש לה חברות טובות יש לה המון מדליות מהתחרויות והיא טובה בכל מה שהיא עושה היא אפילו קיבלה תעודת הצטיינות בלימודים!!!!
ואז הכל התפוצץ לה בפרצוף..... הבנות מהמקיף קראו לה ביומן והשמיצו אותה לפני כל הכיתה וכעת אף אחד לא רוצה להיות איתה העיפו אותה מהנבחרת כי לא הייתה גמישה מספיק וציוניה ירדו כי הייתה חולה לפרק זמן ארוך כעת היא נכנסה לשנתה השמינית בבית הספר ואפילו הספיקה להסתכסך קשות עם ההורים

היא פתחה בפניכם את ליבה את נשמתה ואת עברה

מה אומרים לילדה כזו? שאיבדה את כל מה שהשיגה שוב ושוב ושוב ושוב?

[עורכת_מוערכת*]

אולי תסבירי מי את בשבילה איך זה קשור אליך ?
וגם שאלה האם זה בסדר מבחינתך שאתקן לך כמה שגיאות כתיב שיש בדף?

[סוסת_פרא*]

[פלוני_אלמונית*]

רואה שנכתב פה פוסט אחד מזמן
רוצה להפוך את זה לדף כללי מאחר וזה לא סומן כבלוג דף לכתוב בו זכרונות ילדות בעילום שם או שלא הדברים הלא נעימים מינוריים או גם גדולים

[פלוני_אלמונית*]

זכרון עמום
אני בת משהו בין 7 ל10 שנים לדעתי
מכינים עוגיות עם אמא אני ואחיות שלי כנראה רבות היתה סצנה גדול אלא שאני לא זוכרת את כולה
אבא שלי זורק את הבצק מהחלון כשלפני כן אמא שלי מתחננת בפניו שלא יעשה את זה והוא אטום כועס


פעם אחרת לא זוכרת את הסיבה רק זוכרת שנורא התחצפתי ואבא התרגז מאוד ולא רציתי לוותר כי היתה בי המון גאווה
בסוף הוא שבר כסא מרוב כעס ונראה לי גם הרביץ לי אבל כנראה לא משמעותי
כמה ימים אחר כך אמא שלי אמרה שאבא כל כך כועס על עצמו שאפילו חשב לעזוב את הבית
הרגשתי אשמה


כשהייתי ילדה היה כל הזמן חשש שמא אבא יתפרץ הוא אפילו היה מודע לזה לרוב הוא לא הרביץ אבל היתה תחושה של חומר נפץ שיכול להתפוצץ כל הזמן
הוא שנא בכי ואנחנו היינו בכייניות וגם אמא היתה בכיינית והוא שנא בכי וזה היה מספיק כדי לגרום לו לכעוס
מה מרגישה ילדה שזקוקה הרבה לבכות כשאבא מתרגז בכל פעם כזו כשבכל פעם שמתעורר בה בכי הוא מפסיק להקשיב כשבשביל לדבר איתו תמיד צריך להיות הגיונית ולוגית ולשכנע (ואז זה כן עובד אבל לפעמים ילדה לא יודעת איך לעשות את זה ויש בה רק בכי)
מאבא פחדנו


מאמא לא פחדנו אבל אמא היתה הרבה יותר מתפרצת לא במכות אבל בצעקות
אמא היתה עושה המון מניפולציות רגשיות גם על אבא
גם היום היא עושה את זה גם על אבא
לאמא היה אפשר לבכות אבל אי אפשר היה לשכנע אותה על ידי דיבורים רק לבכות

אני כותבת וזה נראה לי כל כך בקטנה מה זה כבר ולמה כואב לי ולמה כאב לי ולמה כעסתי עליהם כל כך בילדותי?

[פלוני_אלמונית*]

אולי אני טועה ולא צריך להפוך את הדף לדף כללי?

[פלוני_אלמונית*]

עוד זכרון
היתה לי חברה טובה מאוד כשהייתי קטנה, כמה שנים היינו חברות טובות צמודות
בבית הספר היסודי היתה מלכת כיתה ואנחנו היה לנו אחת את השניה אז לא סרנו למרותה למרות שכן היינו בחברת כל הילדים.
פעם אחת היה ריב בין שתינו לבין כולם, גם הבנים הצטרפו. זה היה איום ונורא.
אני כותבת מהראש ולא מהלב מהזכרון אז לא מרגישה את זה כרגע אבל זה היה איום ונורא
כמה ימים של ריב ואיכשהו השלמנו
מי שמתייחס לריבי ילדות כדבר פעוט לא יודע מה זה יכול לעשות לנפש של ילד
ואז החברה ביקשה לא להיות יותר חברות הכי טובות אלא רק חברות אני נעלבתי קשות והפסקתי להיות חברה שלה לחלוטין
אחר כך היא התחרטה אבל אני כבר לא רציתי כלום. לכאורה חזרנו להיות חברות אבל לא כמו פעם ואצלי זה לא היה פנימי יותר רק חיצוני כבר לא הרגשתי טוב ובטוח איתה
אחרי זה נהייתי יותר ויותר חברה של מלכת הכיתה וחברותיה נהייתי רעה ומגעילה גם כן הפסקתי להיות נחמדה ורגישה
הפסקתי להקשיב ללב שלי. אני חושבת שזה מאז, מאז אותו אירוע הפסקתי להקשיב ללב שלי ועד היום זה מה שיש וכל כך קשה לתקן ומרגיש אבוד

[יעלי_לה]

לטעמי אין מניעה שתשתמשי בדף הזה. @}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גדלתי במקום קטן
מעט מאוד ילדים בגילי
שום מרחב תמרון, הילדים אחר הצהרים הם גם הילדים מהכיתה, הם גם השכנים, הם גם בתנועת נוער, הם הכל. הם הכל.
וזה איום ונורא
הכל סוגר עלייך, הילדים האלה הם הדבר החשוב ביותר בעולם. מה שיחשבו עלייך ואיך יתייחסו אלייך זה הדבר היחיד שיש. כי אין שום דבר אחר.
בין הילדים האלה היו ילדים שלדעת אמא שלי היו השפעה רעה, אז היא ניסתה למתן את ההשפעה עליי, על ידי כך שניסתה לחסום אותי. על ידי כך שניסתה במילים לשכנע אותי כמה הם השפעה רעה, על ידי עשיית דה לגיטימציה לחברות הזו עם הילדים האלה.
אבל אמא, את זאת שהבאת אותי לשם, את זאת שיצרת מצב כזה שבו אין לי שום מפלט, שגם אם מלכת הכיתה היא ילדה איומה, זה מה שיש והיא זו שמחליטה מה יהיה, ולי אין ברירה. את זו שלא הותרת לי ברירות. את זאת שגם לא ניסית לפתוח לי פתח לחברה מבחוץ. אני הרי לא יכולה לבד למצוא חברים רחוקים ולהגיע אליהם, רק אם ההורים שלי היו עושים את זה ויוזמים את זה זה היה יכול לקרות. ורציתי, כמה רציתי, להכיר עוד ילדים, להכיר חברים אחרים, קצת עולם אחר מהדחוס הזה שחייתי בו. וכלום לא היה, אפילו אל המשפחה ,סבתא ובני הדודים הגענו לעתים רחוקות.
אז מה ציפית אמא?? ולמה חסמת אותי כל כך
זה גרם לי להסתיר, להצטרך להסתיר כל הזמן, מכולם. להסתיר מהילדים מה שאמא שלי חושבת, כי היא חושבת עליהם דברים רעים. ובכלל, להסתיר מהילדים מי אני באמת, חייבים להיות עם מסיכה כדי לשרוד בחברה קטנה כזו חונקת של ילדים.
וגם להסתיר מאמא, כי היא כל הזמן מנסה לחסום ולהשתלט ולהיות מעורבת כדי שלא אושפע מהילדים השליליים, ואני חייבת להדוף אותה, חייבת להסתיר כמה שיותר כדי שלא תהיה לה גישה. כי זה הדבר היחיד שיש לי.
להסתיר כל הזמן. להתבייש כל הזמן
עד היום, להסתיר ולהתבייש
אף פעם לא יכולה להיות במלואי, בשום מקום. אף פעם לא גאה במי שאני. תמיד להסתיר חלקים, תמיד למצוא חן.
אפילו בתוך הבית פנימה - בילדות זה היה עם האחיות וההורים, והיום זה עם בעלי והילדים.
גם הקרובים לי ביותר, הם מעבר למסך של מסננת. ובכלל, כמה כבר קרובים לי יש לי. מלבד בעלי. לא מצליחה לקשור וליצור קשרים שימשכו לאורך זמן, שיהיו כנים מספיק, שיאפשרו לי להיות אני, ולכן לתחזק קשרים לוקח ממני אנרגיות אדירות, כי תמיד אני מאחורי מסיכה וזה מאוד מעייף.
אבל אני כל כך מתביישת במי שאני. ואפילו לא יודעת במה אני מתביישת, ומה רע בי שאני פחות מכולם. סתם עוד אחת בעולם.