אחרי שהתגלה בא"ס שאין דופק, רציתי לחכות להפלה טבעית, חיכיתי, התבשלתי,
והשאר בדף הזה:
אזהרה: מלווה בתאורים שעלולים להרתיע אנשים רגישים.
דף סיפור הפלה
{מיון
ביום אחד מימי ההמתנה להפלה, די הייתי בטוחה שאני לא בסכנה (עוקבת אחרי חום, דימום שאינו ומקשיבה), אבל גם יודעת על חשיבות של מעקב א"ס ובדיקות דם. לרופאה שלי מהקופה לא פניתי עד עכשיו כי היא כבר אמרה את דברה שמכאן הדרך היא למיון וכבר עבר זמן מאז, אז הגעתי בעיקר לשם המעקב, הגעתי בעיצומו של חול המועד למיון. האחיות במיון היו מקסימות, באמת מקסימות, ידעו לומר לי את מילים מנחמות ומחבקות וגרמו לי להרגיש בנוח - שם נפגשתי שוב עם הצער והן מאד נתנו לזה מקום ואפשרו את זה למרות שכל המקום הזה הוא כולו מה הולך לקרות עם הגוף בצד הפיזי.
אני בשבוע 20
אולטרסאונד - מתאים ל 16 (אין דפק)
בדיקות דם תקינות
אצל הרופאה, חייכנית ונחמדה, התבקשתי לחתום על גרידה - הרי בדיוק את זה אני לא רוצה, גרידה באופן רוטיני, רק בגלל שזה הנוהל, למרות שהסיכויים שלי היו גבוהים לצורך בגרידה, יש שאמרו 100% שהשיליה לא תצא שלמה, לא רציתי שיעשו את זה רק בגלל שזה הנוהל. לא חתמתי. קשה לי מאד לא לחתום אבל עוד יותר לא הייתי מסוגלת לחתום - אם יהיה צורך אחתום ביום האשפוז
הפחדים שלי היו: 1) איבוד דם
2) גרידה ללא צורך
אוסיף שלפי כל הבירורים (רפואה מערבית וטבעית) - בגלל השבוע המאוחר שלי יש סיכוי גבוה לשני החששות הנ"ל
1)איבוד דם רב <--- 2)שיליה יוצאת לא שלמה ----> גרידה ודאית
{מחלקת נשים והציטוטק
במחלקת נשים קבענו תור ליום א' או ב', אני אתקשר להודיע במוצ"ש, כך יש לי אפשרות לחשוב שוב, במוצ"ש הודעתי שאגיע ביום ב', בבוקר יום ב' התקשרתי (במקרה) אמרו לי שאין חדר פרטי והזמינו אותי להגיע לחדר משותף - מה הן חשבו לעצמן?
כמעט והגעתי כי כבר כולי הייתי מוכנה נפשית לעבור את זה, אבל בעלי ממש לא חשב שזה כדאי ובהתייעצות עם אותה אחות מקסימה ממיון, היא דחתה את זה על הסף "לא לא לא זה לא רלבנטי" וגם התקשרה למחלקה בעצמה לברר את זה - ממש מותק!
יום ג' התקשרו שיש חדר פנוי - הגענו
כבר הבנו שלא יתחילו עד שאחתום - חתמתי
לקחתי 3 מנות של ציטוטק דרך הפה בהפרש של 4 שעות (2 כדורים כל מנה)
כעבור 30 דק' מהלקיחה הראשונה התחילו כאבי מחזור קלים שהתגברו לאט לאט, לכל אורך התהליך הייתי בקשר עם הגוף שלי, לכל אורך התהליך הייתי בהרפייה, הגוף שלי ביקש להיות במנוחה, בתנוחת עובר, מכוסה לעיתים בסמיכה, במקלחת חמה להקלה על הכאב ועל הקור, היו קצת תופעות לוואי של קור.
בהתמודדות עם הכאב עזר לי גם זימזום של הכאב, של שירים או אקראי, ואף תפילה על כל אחד ואחת מקרובי - דבר שאף פעם אני לא מוצאת לו זמן והזדמנות לצערי. כשבעלי יצא גם שרתי לה' והיה ...
אלו היו שעות מאד טובות גם ביני לבעלי של הרבה חשבון נפש ועבודה זוגית - בבית ביומיום הלחוץ והעמוס בפרנסה וטיפול בילדים לצערי אנחנו לא מוצאים זמן להיות ביחד באמת וזה נתן לנו זמן איכות עם ראיה קדימה (-חבל על הנסיבות)
{ההפלה
בשעה 23:30 יצא העובר - נקי מדם, גם עד אז לא יצא דם כלל. רק עם השיליה התחיל הדימום.
{אחרי ההפלה ואיום הגרידה
הספקתי להיפרד ולהתפלל קצת, הצלחתי לזהות את המין... (הרב...)
הבנתי שזה אומר שיקחו אותי עכשיו לגרידה כי ככה אמרה לי הרופאה בביקורופאים כשניסיתי לשאול אותה על אפשרות לחכות: יוצא התינוק עושים גרידה"
טוב נכנסה אחות מקסימה בשם ושאלה אם הכל בסדר - אני חשבתי שהיא כבר שמעה מבעלי אבל היא היתה מופתעת שאמרתי לה שהוא יצא - אז קצת הצטערתי אולי הייתי יכולה להרוויח כמה שניות\דקות של שלווה בלי שאף אחד ידע חוץ ממני...
אז היא התקרבה ומייד הסתרתי עם היד, כי היא היתה מאד צעירה ולא רציתי להרתיע אותה, שאלתי אם היא ראתה כבר, היא אמרה בנחמדות מתוקה שזה כל שבוע קורה. ואז נשארתי כמה דקות לבד עד שהיא חזרה יחד עם בעלי ואמרתי להם שאני מוכנה שהתיחדתי איתו מספיק - ואז היא ניתקה את חבל הטבור - היא ביקשה שאשכב על הגב, לא כ"כ הבנתי איך כי לא רציתי שחבל הטבור יקרע, הוא היה מאד עדין, אז היא עשתה את זה בכריעה.
נראה לי שאמרתי לה שאני לא רוצה שיקחו אותי לגרידה ומתישהו בעלי נכנס ואמר שהוא פגש שם רופא ואמר לו שבניגוד למקובל אנחנו מבקשים שייתנו לי עוד זמן לפני הגרידה, הרופא לא אהב את זה אבל בסדר.
תוך כדי שהרופא נכנס היינו עם שרה לה בטלפון והיא אמרה פשוט לחכות...
הרופא הגיע והסביר בקול נעים, בכלל לא מלחיץ את החשיבות בגרידה (לא דברים חדשים), הוא היה צעיר מתמחה כנראה (לא מזלזלת מאד מעריכה) - בכלל כל הרופאים שפגשנו כולם היו צעירים - זה היה נראה שגם הוא מנסה להיזכר בסיבות. הוא כן אמר הפחדות על אפשרות פריון בעתיד אבל מאחר שכבר שמעתי את זה וידעתי לקראת מה אני הולכת והאמנתי בכך שהגוף יודע את העבודה - הדבר היחיד שהפחיד אותי זה לאבד הרבה דם שיגרור איתו תקופה קשה וחלשה...
ואז הוא אמר שהשילייה היא שסתום (מילה שלי) שעלולה לעצור שטף של דם..., תוך כדי ההסבר התחלתי להרגיש דימום יוצא, ביקשתי "טוב תצאו אנחנו נחליט" - הוא הוסיף "אנחנו לא מכריחים" (נראה לי שזה היה פליטת פה אנושית)
הם יצאו ואמרתי לבעלי "יש לי דימום בוא נלך לגרידה", הוא היה בשוק, הוא לא שכנע אותי אחרת ממש לא, הוא מדהים בזה, זה היה ברור לו שזו החלטה שלי ובדר"כ יכול להיות שהוא היה יוצא אליהם ואומר 'בחרנו גרידה' אבל עכשיו כנראה היה לו קשה להאמין שזה הרצון שלי, אז הוא ברר אם אני בטוחה... תוך כדי שמעתי את הדיעה הפנימית
{**
בדיעבד זה היה כלום דימום, ברור שיציאת שיליה מלווה באיזשהו דימום - אני לא יודעת לאמוד מה זה הרבה דימום אז הטיפטוף הזה הפחיד אותי, זה היה כמו טפטוף ברז שלא סגור היטב, אבל זה היה לזמן קצרצר.
{**
דקה אחרי שהרופא יצא הוא חזר ואמר "אנחנו מעכבים ניתוח של ילד אז תחליטו מהר- הפחדה או אמת? לא יודעת, גם לא משנה, צריך להתייחס ברצינות, לא רציתי לעכב שום ניתוח...
אמרתי לבעלי "נלך לגרידה" הוא יצא אחריהם והם כבר כמעט לא היו שם, נשארה רק הג'ינג'ית והוא אמר לה שאנחנו רוצים גרידה.
{זמן חסד ה'
ומאז- לא ראינו אותם זמן ממושך, לא שזה הפריע לי, זה לגמרי היה לטובתי, זה התזמון של הקב"ה, הם כנראה הלכו לניתוח השני, וקיבלנו במתנה המתנה...
{שיליה או לא
ואז אני רואה בלון שיצא - לא ראיתי את יציאתו כי הייתי עסוקה עם הרופאים - כשהם היו שם הייתי מכוסה, נתתי רק לאותה אחות מקסימה לראות...
היא אמרה שבלידה מאבדים הרבה יותר דם וזה הרגיע
אז אמרנו להם OK והם לא באו, ראיתי את "הבלון" שיוצא הבנתי שזו השיליה, ה"בלון" הזה לאט לאט גדל כאילו או באמת נכנס לתוכו תוכן דמי.
פחדתי, עצרתי, למרות שהרגשתי שאני יכולה 'לנשוף' אותו החוצה - פחדתי מההסבר של הרופא שהשיליה כמו שסתום לאיבוד דם...
היו לי שאלות לשרהלה אבל היה מאוחר כבר, 24:30 התביישתי להתקשר
רציתי לשאול אותה באיזה גודל השיליה ואיך לאמוד איבוד דם רב
בעלי האיץ בי להתקשר יוחלט על משלוח הודעה, והתברר תזמון נוסף מאת ה' שהיא זמינה עכשיו, היא בנסיעה ללידה, ברוך ה' רק מה'.
סיפרתי לה על השק, היא הדריכה אותי לנשוף אותו החוצה ב-"ששש.....", אמרתי לה שאני מפחדת מאיבוד דם, היא אמרה ש"לא בטוח!", למרות שידעתי שלא בטוח, כנראה גבר בי החוסר ביטחון בגופי. אחרי הכל אין לי נטייה לאיבוד יתר של דם רק נטיה לחולשה... שהבית סופג... לא משנה...לשמוע ממנה את ה"לא בטוח" זה פשוט הרגיע והפך את האפשרות של 'לא' ליותר הגיוני, כאילו 'וולה זה באמת לא בטוח, אז למה אני בטוחה שכן?'
היא גם אמרה משהו: "אז יהיה איבוד דם" - זה פעל איפשהו על המישור ה... מה שכתבתי איפשהו על להתחבר לעצות מתוך יצר ההישרדות..."
תיארתי לה את השק שגדל החוצה, היא שאלה לצבעו - "בורדו" - "זו לא השיליה" - "באיזה צבע השיליה?" - "ורוד" - "אז מה זה?" - לא זוכרת מה היא אמרה לי...
כשניתקנו את השיחה ניסיתי "לנשוף" את השק תוך כדי "ששש...." אך כבר ללא הצלחה, כבר לא היו צירים...
האחות אמרה שזה בוודאות השיליה, אני צריכה לשאול את שרה לה - סתם בשביל הלימוד: יכול להיות שבגלל שכל העניין התיישן ברחם - כחודש מהפסקת התפתחות העובר הצבעים נהיו קצת יותר כהים, השיליה התכהתה לבורדו, הקרישים הפכו לשחור... יכול להיות שבלידה\הפלה בזמנה הצבעים יותר טריים. אני צריכה להגיד את המחשבה הזו לשרהלה, למרות שאני כן זכרתי ת השיליה בצבע הזה רק נראה לי שלא במרקם הזה. היא היתה במרקם מאד חלק ומבריק ואני זכרתי שזה אכן חלק אבל רקום ב...משהו
וגם - אפשר אולי לבחון את זה בהשוואה לקרישי הדם שיוצאים, קרישי הדם נראה לי בכל מקרה כהים יותר (או זהים?) מהשיליה, במקרה שלי ממש שחורים (ישנים) (יש לי תמונה של קריש ליד השיליה)
{הרופאה באה לקחת אותי לחדר ניתוח
בינתיים הבלון הולך וגדל החוצה
הרופאה הג'ינג'ית הגיעה לקחת אותי מכוסה בכובע של מנתחים, הפעם אני כבר מרגישה בטוחה יותר, אין דימום, רואה שהשליה לא יוצאת בשליטתי כמו שחשבתי - לא רוצה גרידה שלא לצורך כי ככה מקובל כי זה הנוהל...
היא אומרת לי בקשיחות מזוייפת כאילו מדקלמת: קוראת בשמי ומוסיפה "זה בית חולים! את מסכנת את החיים שלך! ואת היכולת שלך להרות בעתיד" - נראה לי ששמעתי סקפטיות בדבריה... בינתיים אין שום סיבוך ואני לא מצפה לכזה כך שאני לא מסכנת שום דבר. היא חוזרת על דבריה ומוסיפה: "המנתחים מחכים... יש ניתוח קיסרי..." - בעלי ואני ביחד: "אז תלכי!" - "לא! את צריכה להחליט!" "אין יותר שאלות, אין יותר להתייעץ, החלטה עכשיו" והולכת בהצגת ייאוש להביא טופס סירוב תוך שהיא מדובבת את מעשיה.
{המערכת ואני
אני - קשה לי להגיד סירוב למרות שכבר ברור לי שאני לא יורדת עכשיו לחדר ניתוח, הבלון הולך וגדל... ובסוף...
זה מקל עלי שאני לא מחליטה - לא יכולה להחליט החלטה כזו שמצערת משהו אחר - גם בהרבה דברים בחיי מאלצת את המציאות, לא בכוונה תחילה, מחכה שייקרה... במקרים אחרים אני מתבשלת... כמו ההבשלה להפלה ... אם שום דבר לא מפריע - אני מגיעה מוכנה בסוף.
שלא בכוונה תחילה, המערכת נאלצה לתת לי טופס סרוב, מבלי שאבקש... ואני אחתום, אני לא אתמהמה... או מתוך רצון (כמו במקרה הזה) או מתוך לחץ שמוגש לי טופס 'הנה תחתמי פה' - תמיד זו סיטואציה מלחיצה, גם בבנק כי תמיד רוצים לקרוא על מה חותמים ואף פעם אין זמן ויש הרגשה של 'נו כבר תחתום...' ---> מקום לעבוד עליו
{המערכת ובעלי
כשהרופאה יצאה בזעף, בעלי יצא אחריה בשביל להגן עלי או אולי לדבר על ליבה ולבקש עוד זמן, הפריע לו שכאילו כופים עלי סירוב, מה שעלי דווקא הקל - תמיד אפשר לחזור בך ורק אפשר להרוויח שיניחו קצת עם ההפחדות.
בהמשך הבנתי שהוא כעס על הסיגנון: "אין יותר שאלות! אין יותר להתייעץ! החלטה עכשיו!" הוא לא רגיל לרוח ישראלית כזו... הוא אפילו אמר שהיא קשוחה - היא בכלל לא, הכל היה מאד מדומה, הצגתי וחסר ביטחון אצלה, מתוקה (לא בזלזול) - לא הכל, אני מתכוונת לקשיחות, זה לא טבעי לה להיות קשוחה, אז היא לא עשתה את זה טוב... אני גם כזאת היה לי קל לזהות את זה...
בכל אופן הוא חזר עם דר' ג' מהבוקר, אח"כ סיפר לי שלפני שנכנסו הוא אמר לו: "בבקשה אל תכעס על אשתי" - "חס ושלום לא כועסים..."
{השיליה יוצאת
טוב לעניין ההפלה -
שניות אחרי שהרופאה הג'ינג'ית יצאה - השיליה נפלטת החוצה, אני מתפעלת משלמותה (אני לא מבינה בזה כן, אבל זה נראה שלם)
בעלי נכנס ואומר שהדר' מהבוקר פה - הוא זכור לנו עייף מאד, מקצר במילים, קצת קשוח - אבל בכלל שכחתי את זה - "יופי שיבוא לראות שהשיליה שלמה!" אני מבקשת רגע להתכסות, הייתי ממש בהתרגשות, שמחה מגופי, מהבורא... תוך כדי גיליתי בהתפעלות: "אין דם!!" קראתי
(צילמתי את השיליה, התביישתי לצלם את הבדיקה של השיליה, חבל ברוך ה')
הדוקטור בודק את השיליה, הוא פותח אותה - לא ידעתי שככה בודקים, הוא מעיין בה: "טוב א"א לדעת או שכן או שלא, תשלחי את זה לפתולוגיה" - לאחות, ולנו אומר לחכות לבוקר לאולטרסאונד... בעלי מופתע שנותנים לנו להישאר - הדר' אומר שלא משחררים באמצע הלילה.
{לילה
עזבו אותנו לישון,
האחות המקסימה עזרה לי מאד,
שנינו רצינו לישון במיוחד בעלי אבל היינו עמוסים ודיברנו הרבה על מה שהיה, על הקב"ה שממש הוליך אותנו, על התזמונים מה', על הרופאים הבסה"כ עדינים, לדעתי הם היו מאד עדינים והכל הם עשו מתוך דאגה ומתוך הרגל של זה הנוהל- זה מה שהם מכירים (גם הם שבויים של המערכת) - אבל הם לא כפו. כולם היו צעירים מתמחים, לא ידעו איך להתמודד עם הבקשות הלא שיגרתיות שלנו.
- על החתימת סרוב שהיא לא גאווה גדולה בשבילינו- להפך איפשהו זה בושה, ועל מה ה' רוצה מאיתנו - אני אכתוב בהמשך, מקווה שעשינו את רצונו...
נרדמנו, אני לא הצלחתי לישון כ"כ טוב, בבוקר בעלי הלך לתפילה, לא הפריע לי כ"כ להיות בלעדיו בביקורופא, מה כבר יכול להיות חוץ משליחה לאולטרסאונד, הוא חזר ועדיין לא היה ביקורופא. הוא פתח את הדלת לראות מה עם הביקור והם בדיוק הגיעו : "בדיוק באנו לחפש אתכם!" הוא אמר בשיא הכנות האופיינית לו, הוא לא חשב שמישהו כועס עליו, מולו צוות של 10 רופאים שבראשם פרופ' שמגיב בתוקף: "ביקור - בלי משפחות!" - "לא מסכים" - "אז אין ביקור!" - "אבל אני בעלה" - "זה משפחה נא לצאת!"....
ברור שזה מנוגד לחוק, ניסיתי לומר לבעלי שאני אדבר כי לו הם לא חייבים כלום, זכרתי משהו כזה שכל חולה זכאי למלווה...
הוא נבהל ונפגע מהתוקפנות הזאת, לי זה פחות הפריע, שלא יהיה ביקור... כל עוד אין דימום ויהיה א"ס...
אבל אחרי כן וויתרנו... בעלי יצא אליהם למזדרון 3 פעמים שיבואו בתנאים שלהם, אבל הם התעלמו ממני לחלוטין, אמרו שיבואו ב-10:00 ושום ביקור ושום רופא... אותי זה בכלל לא הלחיץ, אבל בעלי 'התעסק' עם זה, הרגיש את הנטישה...
ברוך ה' פגשנו את הרופאה שלי מהקופה ואז הדברים התגלגלו בזריזות:
אולטרסאונד - הכל יצא - אין זרימות דם - ברוך ה' - יש שאריות הריון בעובי 25 מ"מ
לא ידעתי מה זה אומר, איום הגרידה לא סר...
כל הלא מוסמכים- הטכנאית, האחיות אומרות "את צריכה גרידה"
הרופאה שלי במזדרון לא חורצה דיעה (כאן היא לא מקבלת החלטות)
אח"כ
הפרופ' האחראי מגיע ואומר: "דיברתי עם הרופאה שלך, את יכולה ללכת הביתה" (בכל זאת היא כן)
בעלי הופתע ואולי נלחץ מהשחרור הנחרץ, אולי בהשפעת ההתעלמות הטוטאלית של הרופאים ממני עד כה: "לא צריך להוציא את זה?""זה לא יפגע באפשרות להרות?" הפרופ' בחוסר רצון לענות: "זה יצא לבד...", מוודא שאכן מדובר בי ושהוא לא משחרר משהי אחרת בטעות... לאור השאלות המופתעות של בעלי כנראה הוא התבלבל כמעה... מפנה אותנו (את בעלי והשאלות) בחזרה לרופאה,
בעלי מתקשר לרופאה שלי "את שלמה עם זה?" - אחרי השיחה איתה רגוע יותר
גם אותי זה הלחיץ שהם הולכים בדרך שלנו, במיוחד שאני לא מבינה מספיק בתוצאת הא"ס,
אבל מאמינה ובוטחת בגופי יצירת בוראי
שידע בעזרתו יתברך גם להתנקות וגם להרות...
{+
התחלתי את המקרה בדף מחכה בצער להפלה
בכל אופן אני כבר לא מרגישה צער, אני מרגישה שלווה, שימחה וחסד שעברתי את זה בדרך הזו, ללא כאבים, מתוך הרפייה והשלמה, בלי ערבוב של שוק ועצב מעורבים בכאב פיזי . ההמתנה אפשרה לי להפריד ביניהם ולפנות מקום לצד הפיזי.
אנשים סביבי מנחמים, מרחמים, אבל אני מרגישה שעברתי חוויה של חיים, שלמות ושלווה, אני בוטחת בגופי, שמחה ומודה לה'.
- למען האמת מבדיקת האולטרסאונד, האבל היה קצר ביותר כי לבדיקה הזו הלכתי אחרי שבועות שהרגשתי שמשהו לא כשורה, זמן שהכין אותי והיווה בשבילי עיבוד וריכוך של השוק והעצב.
ובכל זאת אחרי שהכל יהיה מאחורי אולי אני עוד אחזור לזה ממקום של חשבון נפש - בשביל לא להדחיק ולהשתיק שום דבר.
חשוב לי להדגיש דבר ברור וידוע - הדרך שאני עברתי היא לא מתכון פלא לכל אחת, הוא היה נכון לי, לאישיות שלי, לקצב שלי בשלב זה של חיי, יכול מאד להיות שמשהי אחרת במצבי יהיו נכונות לה בחירות אחרות. אני חושבת שאפילו לאותה אשה במקרים שונים (שלא יקרו) יכולים להתאים דרכים שונות, הכל תלוי בזמן בנסיבות בנסיון באישיות... - בעזרת ה' שלא נצטרך להתנסות בזה שוב חו"ח - מספיק פעם אחת ותודה.
}}
