סיפור הלידה שלי ושל תואם

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[דיאנה_בר_לב*]

סיפור הלידה שלי ושל תואם

יום שלישי בערב,אני לבד בבית קוראת את טבעי ללדת ואת הספר של אילנה שמש שוב,
מחפשת עוד פיסות מידע שיהיו לי מועילות...
אני נורא רוצה כבר ללדת,ומפחדת שהלידה תתאחר לשבוע 42 אז התינוק יהיה גדול מדי ואני לא אוכל ללדת בבית...
ואז אני צריכה פיפי שוב.ואחרי עשר דקות שוב ואז שוב,ועולה בי מחשבה שאולי זה לא פיפי ואולי משהו מתחיל,אבל אני לא ממש בטוחה.
בשמונה בערב יותם מגיע הביתה אחרי היום האחרון בעבודה ממנה התפטר כדי להיות איתי בחופשת לידה,ואני אומרת לו שיכול להיות שהלידה התחילה.
יש התרגשות וגם בלבול-אני לא רוצה לטפח ציפיות שווא.
מהר מאד לא נותר ספק,הצירים התחילו,אני לא יכולה יותר ךשכב ולקרוא כשהם מגיעים והם מגיעים כל עשר דקות(כבר ?!)
אנחנו מתקשרים למיכל,לרוני אמא של יותם ולאיה,חברה שלי,שהן המוזמנות ללידה ואומרים להם שזה מתחיל.
כל ציר אני נעמדת,הולכת הלוך ושוב על שטיח קטן למרגלות המיטה ואחרי הציר נשכבת שוב ,אין משהו שבא לי לעשות.
בעשר הצירים הם כבר כל ארבע דקות ואני כבר חצי בעולם אחר,עולם התחושות השקט והכואב.
וככה זה ממשיך,כל 4-5 דקות יש ציר,אני עושה כמה צעדים ונשכבת.
באחת מיכל ורוני מגיעות ביחד,במקרה ולא במקרה.
מיכל בודקת אותי,יש פתיחה של ארבע.זה לא ממש אומר לי משהו.מיכל אומרת לי שאני יכולה ללכת לטייל קצת כדי לזרז את התהליך או להמשיך כך,במנוחה בין ציר לציר.
כואב לי מאד ואני בוחרת להמשיך "לנוח".אני חושבת על ברכה מהקורס הכנה רוחנית ללידה,שסיפרה שהיא אוהבת לרקוד ריקודי בטן עם כל ציר ולא ממש מדהה איתה.
אני לא ממש מצליחה לזוז עם הציר וקצת מתבאסת מזה,אבל אין יותר מדי מקום למחשבות-אני גוף,גוף כואב.
אני שואלת את מיכל אם זה נהיה עוד הרבה יותר כואב מזהתוהיא עונה לי בפשטות ובכנות-כן.
כולם הולכים לישון,יותם ורוני נמצאים איתי נחדר לסרוגין.אני לא רוצה מסגים או דיקורים.כל כך נהנת מהמנוחה בין ציר לציר,אני מרגישה שאני ישנה ממש עמוק.
ככה עובר כל הלילה בשינה חפוזה וקסומה ובעמידה עם צירים שהולכים ונהיים כואבים.
ב7:30 בבוקר המים שלי פוקעים ואני מזהה את הפקק הרירי שלי...
מיכל רומזת לי שכדי שאני אתחיל לזוז קצת,כי עד עכשיו קצת קפאתי בזמן הצירים.
היא בודקת אותי שוב ויש פתיחה של 6.זהו?
אני בכלל חשבתי שכל הלידה מתרחשת אחרי שיש פתיחה של עשר,שאז נהיה כואב ומתמשך...
הייתה לי קצת תחושה שכלום לא קורה אבל מיכל עודדה אותי ואמרה שהכל ממש בסדר והלידה מתקדמת יופי,האמנתי לה ושבתי לענייני...
לזוז...הבאנו את הכדור הפיזיולוגי ושמנו אותו על המיטה וניסיתי להישען עליו כשאני ושבת על הברכיים.אאוו!!! לא יכולה.אז גיליתי את האסלה,המוקד השני של הלידה.
לא התחברתי לאסלה ככה מאז הפעם האחרונה שהשתכרתי יותר מדי וזה מן הסתם היה די מזמן,לפחות לפני 9 חודשים....
אז עכשיו בכל ציר אני יושבת על האסלה,נושמת,מוציאה קול.
הפמליה שלי יושבת בחוץ,שותים קפה,מדברים-נחמד להם,יופי.גם לי נחמד להיות לבד ולדעת שהם כאן אם אני צריכה.מדי פעם מישהו מציץ אלי...
יש איזה ענין למיכל,אולי היא צריכה ללכת לבדוק תינוק שהצהיב ואז

אני חוזרת לסים את סיפור הלידה לאחר כמעט חמש שנים!מנסה לשחזר כי רוצה שהסיפור יהיה שלם...
ממבט של היום,אחרי עוד לידה,החוויה של הכאב הגדול רחוקה ממני מאד ורק נשאר לי הזיכרון של כמה שזה כאב,ושרמת הכאב הותירה בי טראומה קלה כמה חודשים אחרי הלידה.

אז איפה הייתי...ואז ואז ואז
לא ממש רציתי שמיכל תלך,והיא הרגישה את זה בלי שהייתי צריכה לומר לה.
אני חושבת שזה השלב בו נכנסתי לבריכה.אוי הבריכה איזו ברכה + י'...
סוף סוף יכולתי לזוז,להזיז את האגן.
ירד ממני כל המשקל.
אז הגיעה גם מינדי,אז בתחילת דרכה כמילדת בית.נפגשנו פעם בסדנא והיה חיבור מאד טוב,
שמחתי כשמיכל שאלה אם היא יכולה לבוא כדי להיות נוחכת בלידת בית.
אז היא הייתה,ומיכל,ויותם ורוני.
סביבי בבריכה לסירוגין,פעם אחד או אחת,פעם שלושה,פעם כולם,ולרגעים אני לבד.
הייתי בעולם אחר,כמו בטריפ,לא היו הרבה רגעים למחשבות.מאד כואב אבל מעצים.
אני קולטת שאני יכולה לשלוט בצירים.ציר מתחיל ומתגבר,ואם אני מרגישה שאני לא יכולה אני כמו עוצרת אותו והוא דועך.קצת מתאכזבת לפעמים .
וכשמרגישה שיכולה,מאפשרת לו להתגבר עוד ועוד עד הקצה ורק אז לדעוך.
וכמה מתוקה המנוחה בין הצירים,כלכך עמוקה ומטעינה.וכואב לי מאד.
יוצאת מהבריכה קצת לזוז אבל מהר מבקשת לחזור.
מאד מפחדת מקרע ומרגישה בטוחה במים.הכל מתרכך.
רוצה ללחוץ ואפשר.בדיעבד מתברר שהיו אלה שעתיים וחצי(או שעה וחצי?) של צירי לחץ,שזה הרבה.
לקראת הסוף אני צועקת מאד חזק בכל ציר יותם מצטרף אלי וגם הנשים.לפעמים ממש צובטת אותו.עכשיו הנוכחות שלהם חשובה ועוזרת לי מאד,לא יכולה להיות לבד.

כשכבר לא יכולה יותר,חושבת שזהו,נגמרו הכוחות,בשלוש ורבע אחה"צ יום רביעי,
מיכל אומרת לי עוד שלוש לחיצות והוא בחוץ.וכך היה.
אין צורך לומר שהסוף,כשהראש יוצא זה שורף שורף שורף כלכך-זה לא יכול להיות!
לא יכול להיות שמשהו כלכך כואב,לי,עכשיו,בהכרה מלאה,אלוהים תעזור לי.

והנה הוא תואם האהוב והמתוק שלי.
שלוש וחצי קילו של יופי,תום ומושלמות.
יונק וישן יונק וישן,
ומכאן הסיפור ממשיך להיכתב בכל יום...

[יול_יול*]

דיאנוש אהובה,
איזה כיף שכתבת!
כל כך מרגש, גם המון זמן אחרי, אולי דווקא בגלל שהזמן חלף
שלוש וחצי קילו של יופי,תום ומושלמות שהפכו ל14 (הערכה גסה) בדיוק כאלה.
איזה ילד מדהים יש לך,
היום הגעתי בבוקר הביתה והוא היה כאן, זה היה מאד מפתיע, וכרגיל, כל כך טבעי, משמח וקל!

אוהבת אותך בנימים הכי עמוקים שלי