סיפור הלידה של רוני רחל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[רסיסים_של_אור*]

כמה התלבטתי אם ואיפה לכתוב ולתאר, מאיפה להתחיל ואיך ומה והנה היום מרגישה שהגיע הזמן...
מפשילה שרוולים, מכינה ממחטות ויושבת לנסות ולכתוב


שתי הלידות הראשונות שלי, היו דומות להרבה לידות אחרות...
הראשונה - ארוכה, קשה, מתישה ובסופה ואקום ותינוק קסום, עם פנים חכמות וגוף ארוך ארוך.
השניה - קצרה, מהירה, עם תינוק שפרץ לו דרך ויצא מתוכי לפני שהספקתי להבין מה ומי, צהוב מלידה ולוחם אמיץ ורגיש להפליא.

הלידה השלישית שלי היתה "לידה שקטה" - את הארוע עצמו והימים שאחריו תעדתי כאן בדף נפרד "לדמותך הנעלמת" ,

אחרכך הריתי את גלעד, הריון קשה, עמוס פחדים, בהלה, חרדות ובסופו שני ביקורים בחדר לידה, הראשון בשבוע 38, זירוז שנמשך כל היום ובסופו חתמנו על סירוב אשפוז ובקשנו לחזור הביתה והשני, בתל"מ, שוב בזירוז, אחרי ימים של היטרפות ומחשבות על אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש מרוב חרדות ופחדים. הפעם הזירוז "תפס" הגוף נענה ובסוף היום, במוצאי טו בשבט, נולד גלעד.

אחרי ההריון של גלעד נשארתי עם תחושה שמשהו לא הושלם. נכון, הצלחתי, תודה לאל, ללדת ילד בריא וחי ושלם אבל לא פתרתי את סוגיית הפחד והזמנתי לעצמי הריון נוסף, הזדמנות נוספת וביקשתי יותר מהכל להצליח להאמין, להאמין שיהיה טוב, להאמין שהכל לטובה.

מהר מאד הרגשתי שאני בהריון, הבדיקות הביתיות לא שיתפו איתי פעולה, אבל אני ידעתי שאני בהריון. אחרי כמה בדיקות ביתיות שליליות ניגשתי לעשות בדיקת דם, התוצאה חיובית אבל חלשה. אחר כך התחילו הכתמות ורודות בתחתונים. הרופא ביקש שאמשיך לעקוב אחר רמות ה- HCG ואחזור אליו לאלטראסאונד בשבוע השמיני. בדיקות הדם הראו עליה עקבית ברמות החלבון אבל באולטארסאונד נצפה שק הריון ריק. הרופא אמר שייתכן שההריון לא מתפתח ושאחזור אליו תוך ימים ספורים. אבל אני ידעתי שאני בהריון, למרות שבלילה יצאו ממני קרישי דם קטנים והחלטתי לחכות כמעט שבועיים עד לבדיקה הבאה. בין לבין, יום כיפור, אני מניקה פעוט בן שנה וחצי ומבוחלת מהריון חדש וצמה... אחרי סוכות חזרתי אל רופא הנשים וברגע שנכנסתי אליו לחדר התחלתי לדמוע. למזלי, נפלתי על רופא אנושי ורגיש והוא ויתר על כל הבירוקרטיות והלך איתי ישר למכשיר האולטראסאונד ושם ראינו יחד עובר חי, נושם ומתפתח... תאריך הוסת האחרון תוקן בכעשרה ימים והתחלנו מעקב הריון שגרתי.


אני יודעת שזו בת, לא יכולה להסביר את התחושה אבל הידיעה כל-כך עוצמתית ומהממת ואני לא יכולה לדבר עליה או איתה בלשון זכר... מתפללת שהרופא לא יגלה לי בטעות. מפרק הירך שלי כואב ומקשה עליי לתפקד, אני גומלת את הקטן מהנקה, מתחילה לימודי ימימה, קוראת עוד ועוד את "בגן האמונה" ומבקרת אצל הרופא אחת לחודש. לא, אני לא רוצה חלבון עוברי, לא גם לא סקירת מערכות, אני רוצה לשמור על ההריון הזה נקי מרעשים, נקי מפחדים, רוצה להתחבר אליו ואל אלוהים ולהאמין.
כשבאים ימים קשים, עם פחד, אני מתפללת לפני השינה ומבקשת מאלוהים שיעזור לי ובלילה אני מקבלת חלום ברור של לידה; אני יולדת את התינוקת שלי, היא חיה, בריאה ושלמה.

באמצע החודש השמיני אני הולכת לקבל את החלק של ימימה לקראת הלידה במפגש אישי, אחת על אחת עם המדריכה שלי. אני מקבלת מהלימוד כמה דברים מאד משמעותיים וחשובים, העיקרי - אלמנט הליווי. לא אני העיקר בלידה, אני כבר נולדתי וחוויתי את הלידה של עצמי, הלידה היא של העוברית שלי ואני המלווה הראשית שלה וראוי ונכון שאלווה אותה בשמחה, בבטחון, באמונה כדי לאפשר לה כניסה נעימה, מרופדת לעולם הזה.
בסיום של הלימוד נאמר: "הכל מאלוקים, להתפלל בלי קביעה אישית, לתת שהדברים יהיו רק טובים" - אני משננת לעצמי את המילים שוב ושוב ושוב.


אור לט' בניסן, כשאני בניקיונות אינטנסיביים לפסח, הולכת לטבילת רשות במקווה עם כניסתי לתשיעי. אף פעם לא טבלתי לפני לידה, אני נרגשת והבלנית מתרגשת איתי, סיפרתי לה על העבר שלי, אני טובלת ומתפללת לתינוקת חיה, בריאה ושלמה, הבלנית מייחלת לי לידה קלה, מהירה "כתרנגולת...". אני מתחילה להוסיף לתפילת הבוקר שלי קטע מתוך "תפילת נשים" לנשים מעוברות לקראת לידה.



ליל הסדר מגיע, צמוד לשבת שלפניו. לראשונה מזה מספר שנים אנחנו מבלים אותו אצל ההורים שלי עם האחיות שלי והילדים שלהן, הערב נעים ומרגש אבל בבוקר תוקף אותי הפחד... אני מבקרת אצל הרופא שלי, בביקורים שהפכו לשבועיים, כולל מוניטור, כמובן שאין צירים והייאוש מאיים להביס אותי, אני נלחמת בו ורצה לסטימצקי לקנות לעצמי את הדיסק החדש של שולי רנד, נכנסת לאוטו מכניסה את הדיסק למערכת והנה זה מגיע:

מה התכלית של זה הכאב
אם לא לנענע לי את הלב
ששקע בתרדמה
וזה זמן רב שלא החסיר פעימה

למה באתני זה הקלון
רק לנפץ בי את הדמיון
שאני מין כול יכול
נוח לסלוח נוח למחול

מה רצתה זאת הנפילה
רק לעורר אותי שוב לתפילה
אל השמיים האדומים
שיתהפכו עלי לרחמים
רחמים
רחמים

לב העולם אתה שומע
מה זה לפתע מפחד אני
באמונה אני יודע, יודע
שלא תבזה תפילת עני
שלא תבזה תפילת עני

כמה חביב זה הכאב
עת הוא מזכיר לי מי המסבב
מי מוציא מוליך ומביא
מי את כל זה עלי
באהבה מביא

טוב ויפה זה הכיפוף
שמשבר לי עוד קצת את הגוף
הגוף שאף פעם לא מתרצה
הן כבר זחלתי לכבודו עד הקצה

מה רצתה זאת המכה
רק להוליד מתוכי צעקה
אל השמיים האדומים
שיתהפכו עלי לרחמים
רחמים
רחמים

לב העולם אתה שומע
מה זה לפתע מפחד אני
באמונה אני יודע, יודע
שלא תבזה תפילת עני
שלא תבזה תפילת עני


המילים עוטפות אותי ואני שומעת את הדיסק שוב ושוב ושוב.


החברות מארגנות לי מעגל לידה, רציתי אבל לא ידעתי איך לעשות את זה, כשחשבתי לארגן לעצמי הרגיש לי כמו לארגן לעצמי חתונה, הרמתי ידיים, לילך התעקשה וקיבלתי מתנה עצומה:
סוף שבוע 38, האיש נוסע עם הילדים להורים שלו, הם יחזרו מאוחר כי יש משחק של ליגת האלופות בעשר בלילה. יש לי זמן, אני מסדרת את הבית, לשה שני קילו בצק ומתפיחה בתנור, שוטפת את הבית, עולה להתקלח, מתלבשת ומארגנת את השולחן.
שמונה בערב, לאט לאט הן מגיעות ואנחנו מתאספות, מקרוב ומרחוק מגיעות נשים אהובות, יקרות, כל אחת מהן גוש של עוצמה נשית, רגישות, אהבה, אנחנו מדברות קצת על טקס הפרשת החלה ומפרישות ביחד, אני קוראת את התחינה בקול שמאיים להישבר ומתרגשת כמו שמעולם לא התרגשתי בעת הפרשת החלה.
אנחנו יוצרות יחד לחמניות, בכל מיני צורות וגודל, מצפות אותן שומשום וקצח ומכניסות לתנור. בינתיים, עד שהלחמניות יהיו מוכנות (שלוש נאגלות, שגית אחראית), אנחנו מתיישבות לנו במעגל על השטיח ואני מתחילה לקבל מכל אחת ואחת משהו מיוחד לקראת הלידה. הערב מתקדם ואני בוכה וצוחקת, נרגשת (גם עכשיו, במרחק ארבעה חודשים העיניים מוצפות דמעות), המומה מהמקום המדהים שהגעתי אליו, מודעת לתהום השחורה ממני באתי ומודה לאלוהים על החברות שלי.
אני מקבלת שירים, מוכרים ופרטיים, מוסיקה,מוכרת וייחודית, קמע, תפילת הדרך ודגים, פרפר סרוג, פסוק מיוחד, נר, אבנים טובות וגם דף לבן, עפרונות צבעוניים ומסגרת - שאכין לעצמי מרחב מקודש ללידה.
הלחמניות מוכנות ואחרי ההתרגשות העצומה של המעגל אנחנו הולכות לאכול.


לאט לאט החברות מתפזרות, האיש והבנים חוזרים ואני כל-כך נרגשת ולא יכולה להרדם, הצירים שהיו לי במהלך הערב הולכים ונרגעים מתחילים שבוע 39.



מתלבטת מה לעשות עם הדף הלבן, העפרונות והמסגרת. המילים מתהפכות בי ואני מחליטה להתחיל מהצבעים. לוקחת את הדף, חותכת אותו למידות המסגרת ומתחילה לצבוע, לאט לאט נבחרות להן המילים, מתוך שיר של יום השבת: "טוב להודות לה'" כשהן נחשבות אני פתאם מבינה שזהו, זה תמצית הכל. המילים נכתבות, על רקע צבעים חיים ומחיים, הדף נכנס למסגרת ומונח אחר כבוד למראשות המיטה שלי.


גם שבוע 39 מסתיים, יום הזיכרון ואני שוב אצל הרופא שלי, אין צירים, אני מספרת לו על המצוקה שלי והוא מרגיע אותי ושולח אותי לעוד שבוע של המתנה. חוזרת הביתה ויחד עם השירים הנוגים ברדיו וסיפורי האמהות השכולות בוכה כל הדרך חזרה...
כבד לי ומתיש לי ואני רוצה כבר כל-כך ללדת. שבת שאחרי יום העצמאות, אנחנו נוסעים לבת מצוה של אחיינית אהובה. כל המשפחה מכונסת יחד, זמן אידיאלי לסע ללדת, כשהילדים מוקפים בכל-כך הרבה בני משפחה אוהבים. אבל גם השבת עוברת ולקראת סופה אני מרגישה לא טוב ונשברת בבכי גדול שפורק הרבה מתח.
אנחנו מחכים למוצאי שבת, אחותי הרופאה מארגנת לי הפניה, אנחנו מארגנים את הילדים שיסעו חזרה הביתה עם ההורים שלי ויוצאים לכיוון בית החולים שעל ההר. כל ההריון תכננתי שאבוא ללדת בירושלים, אנחנו נוסעים ונוסעים ואני כבר יודעת שלא באתי ללדת, אני רק צריכה ביקורת, שיעזרו לי לדעת שהכל עדיין בסדר.
אנחנו מגיעים אל חדר הקבלה לנשים הרות, מקבלת אותי אחות חביבה ורגישה, היא מתחילה לתשאל אותי והדמעות פורצות ממני באחת. היא מרגיעה, מלטפת, נותנת לי הרבה מילים של נחמה והבנה. אני מתחברת למוניטור, יש צירים אבל אף אחד חוץ ממני לא מתרשם מהם. המשמרת מתחלפת, הרופא שבודק אותי עייף ומציע שאבוא לזירוז בעוד כמה ימים.
אנחנו חזורים הביתה ומבינים תוך כדי נסיעה שהתוכנית ללדת על ההר לא ממש מתאימה לנו. הולכת לישון לשעות ספורות כי בבוקר מחכה לי טיפול רפלקסולוגי שינסה לעזור ללידה להתחיל.



יום ראשון בבוקר, התל"מ קרוב יותר מתמיד, נוסעת לטיפול הרפלקסולוגי, מקבלת הרבה אהבה, לחיצות מאסיביות וכלום לא מתפתח... בערב מחליטה למרות העייפות לסע עוד פעם אחת ללימוד הימימה. גם שם, כמו לאורך כל ההריון, מתאמצת לאסוף אל תוכי את כל האיחולים והברכות, כמו כלי חסר גבולות, עוד ועוד ועוד מילים טובות מאנשים טובים שיעזרו לי בדרך.


יום שני, נוסעת למפגש עם הילדים. חם לי ולא טוב לי, הילדים רוצים ללכת אל חבר, האבא שלו מתעכב, אני כבר רוצה הביתה. מרגישה לא טוב. הביתה !!! אחרי יותר מדיי שעות בחוץ מכריחה את הילדים לבא הביתה ובדרך מרגישה איך הברך הולכת ונשברת. שעתיים אחרי כבר שוכבת מתפתלת מכאבים. דלקת בברך. האיש עובד עד מאוחר. ההורים שלי מגיעים לנסות לעזור ואני עם טלפונים למוקד הרפואי, חושבת להזמין רופא הביתה. הכאב קשה מנשוא וזה בכלל לא קשור לצירים...



שלישי בבוקר, מגיעה למרפאה המקומית, מחכה בתור שמישהו יאפשר לי להיכנס. תופסת שיחה עם בחור צעיר שאשתו ילדה לא מזמן, מספר על הנס שקרה להם ומזהה על פי הפנים שלי שאני מאד מאד כאובה, הוא מאפשר לי להיכנס לפניו ואני כבר עם דמעות של כאב בעיניים. הרופאה מנסה לעזור לי, מבררת מה מותר לתת, לא יותר מדיי...
חזורת הביתה ומרגישה שהייאוש כבר באמת כבד מנשוא. איך אוכל ללדת עכשיו ? עם ברך שכואבת בכל מצב, לא מסוגלת לעבור משכיבה לישיבה וגם בשכיבה מתפתלת מכאבים...
בצהריים נוסעים למיון, אני כבר חושבת על ניתוח קיסרי, הכל, רק שהכאבים בברך ילכו ממני.
האורטופד במיון רוצה חוות דעת של רופא נשים. אני מגיעה למיון יולדות, האחות בקבלה שואלת למה באתי ואני עונה שיש לי דלקת בברך. התל"מ שלי למחרת בבוקר... האחות מציעה שאתן לדלקת לעבור ואחזור שוב ללידה אמיתית ...
מוניטור, אין צירים, בדיקה אצל הרופאה. היא בכלל לא רואה אותי ממטר, מסתכלת על המסמכים שלי ומתחילה לצעוק עלינו, איך הגענו רק עכשיו, ולמה לא באתי לזירוז... שעם היסטוריה כמו שלי לא משחקים, הכל יכול לקרות, זה יכול לקרות לי שוב ואני לא ארגיש, ואולי זה יקרה בלילה ואולי ואולי ואולי. אני והאיש לא מבינים על מה המהומה, היא מזמינה רופא נוסף שינסה לשכנע אותנו לבא מחר על הבוקר להתייעצות עם הרופאים הבכירים. אנחנו בורחים מבית החולים והכאב בברך לא מרפה.
בדרך חזרה הביתה אני כבר שבורה ורצוצה. לא מאמינה שזה קורה לי. עברתי את כל ההריון הזה והנה אני שוב באותו מצב כמו בסוף ההריון הקודם... עומדת בפני זירוז, הלחץ הנפשי בלתי נסבל, בשביל מה הגעתי עד הלום ?

האיש לא מבין למה אני מתרגשת. מרגיע אותי ומסביר לי שהרופאה הזו היתה לגמרי לא בסדר וששום דבר לא השתנה. אני לא שונה מאף אשה אחרת. אין שום הוכחה שאם זה קרה פעם אחת זה עשוי לקרות שוב.

חוזרת הביתה ומתקשרת אל איטהל, חברה ומטפלת, היא מציעה לי להרגע ומבטיחה טיפול מרחוק בשעות הערב.
אני נכנסת למיטה עם אופטלגין וכרית חימום ומנסה להתחבר מחדש לכוחות ולאמונה שבי. מצליחה מבין הכאב לראות איך הדלקת הזו בעצם הגיעה לי בזמן מעולה, היא עוזרת לי להעביר את הימים האלה סביב התל"מ עסוקה בעניינים אחרים ככה שאצליח לעמוד במשימה שבחרתי לעצמי: להגיע ללידה בעצמי, בלי פחד...


בערב טיפול מרחוק בטלפון, נפתחים הרבה עניינים של אמונה, הטיפול עוזר לי להתעצם, להתחזק ואני מתפללת שוב ושוב שהלידה תגיע בקרוב.


יום רביעי, ט' באייר. הנה התל"מ במלוא הדרו ואני בבית. מרגישה שהלידה קרובה אבל עדיין לא התחילה. לא נוסעים לבית החולים, הכאבים בברך הולכים ופוחתים. בערב אזכרה של חבר אהוב אהוב. אמא שלו ניגשת אליי ומחבקת אותי בהתרגשות. שתינו יודעות כמה אנחנו שמחות שהצלחתי שלא ללדת בתל"מ והיא, כמו כל האחרים, מאחלת לי לידה טובה וקלה בקרוב.



יום חמישי, מחר יום ההולדת של נועם. השנה הנהגנו יום בילוי ביום ההולדת של הילדים, אבל אני כבר אחרי התל"מ ולא יכולה להרשות לעצמי נסיעות מרוחקות... אנחנו מנפחים בלונים, אני הולכת עם הקטנצ'יק לסופר לקנות מצרכים לעוגת יומולדת וכל כמה דקות צריכה להתיישב. משהו קורה, מתפתח, אני לא מעיזה להאמין...


אחרי הצהריים נוסעים לביקורת:
מוניטור שעושה לי האחות רוני, חייכנית ונעימה. אני מרגישה שזה קרוב והמוניטור רושם סופסופ התחלה של צירים. נכנסים אל הרופא שלי. הוא, כמו לאורך כל ההריון, מחוייך, רגוע, מרגיע. האו מסביר לי שהוא מכין לי הפניה לזירוז ליום ראשון אבל שההחלטה הסופית היא שלי ורק שלי. אנחנו יוצאים ממנו רגועים ומחוייכים. איכשהו, כל אחד מאתנו בנפרד הרגיש שיום ראשון הוא הדד ליין. אם לא יולדים לבד עד אליו, הולכים לזירוז.

חוזרים הביתה, יוצאים עם הילדים לפיצה לכבוד יום ההולדת של נועם, הכנות אחרונות לקראת שבת (מתכננים לאכול אצל ההורים שלי את שתי הארוחות) והולכים למיטה.



שישי לפנות בבוקר, יא' באייר. יום ההולדת של נועם.
מתעוררת לפנות בוקר ומתקשה לחזור לישון, הרבה התרגשות, מחליטה להכין לעצמי דיסק ללידה, בוחרת שירים מעצימים שיעזרו לי ללוות את העוברית שלי בשמחה ובאהבה. שירים שמזכירים לי את הדרך שעברתי. שירים שמחים. אני נותנת לדיסק שם: "לידה בשמחה".
אחר כך אני מסיימת להכין את העוגה ומרגישה צירונים, ברקע מתנגן הדיסק שהכנתי לי. הולכת לנוח לפני הצהריים, מתעוררת ומגלה שהפקק הרירי השתחרר (!!) ואז נוסעים לפיקניק ביער לכבוד יום ההולדת של נועם. כל הדרך אנחנו שומעים את הדיסק של הלידה. האיש צוחק עליי וטוען שנראה לו שאני מתכננת לידה בשבת ולכן שומעת את הדיסק כל-כך הרבה כדי ללמוד אותו בעל פה ...
לא משתהים יותר מדיי, אני מרגישה שהלידה קרובה קרובה...



מוכנים לשבת, אני מדליקה נרות וכמו בכל השבועות האחרונים מתפללת ומבקשת שהלידה תגיע בקרוב, שיבוא שלום ועוד ועוד... צועדים יחד לבית הכנסת. קבלת שבת.
"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה... " ובסוף, אנחנו מסתובבים לכיוון מערב, צופה על האקליפטוסים המוכרים לי מילדות וממלמלת בהתרגשות עצומה: "בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה, ברינה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה, בואי כלה, בואי כלה". הגוף (גם בשעת הכתיבה) נשטף בהתרגשות עצומה, אני מעיזה להאמין שבשבת הבאה כבר אתפלל איתה בידיים שלי...



אחרי התפילה, אנחנו צועדים לבית ההורים, אוכלים ארוחת שבת, אני עצבנית וחסרת סבלנות, כואב לי, לא נוח לי... מנה אחרונה - עוגת יומולדת של נועם, מסודרת כמו מגרש כדורגל. סימנו וי רציני על יום ההולדת, אני מתיישבת בסלון וסופרת מרווחים בין הצירים. אנחנו נפרדים מההורים שלי והם מאחלים שנבוא להעיר אותם עוד הלילה.


חוזרים הביתה, הגדולים הולכים לישון, גלעד הקטן לא מצליח להרדם, מרגיש לי כאילו הוא יודע שמשהו עומד לקרות, הוא נצמד אליי ונרדם בסופו של דבר ממש עליי. אני מחבקת אותו ומרגישה שאנחנו לקראת פרידה.
מנסה להרדם, נכנסת לשינה קצרצרה עם חלום מוזר, אני ברוחב צר, נראה לי שבירושלים, מנסה למצוא את הבית הנכון, פותחת דלת ומגיעה למקום הלא נכון. מתעוררת בתחושת בלבול, משהו קורה לי בגוף. כבר לא מצליחה לחזור לישון.
הדקות עוברות והצירים סדירים, הם כואבים. מחכה עוד, בסוף מעירה את האיש, הפעם נראה לי שזה אמיתי (מעלינו מרחפת הידיעה ששעון החול עד ליום ראשון הולך ואוזל...). מחכים עוד קצת, אני מנסה לשתות תה מרגיע, הצירים סדירים, כואבים, אני שולחת את האיש להעיר את ההורים שלי ומעיינת בדפי פרשת השבוע שלקחתי מבית הכנסת.



שלוש ומשהו לפנות בוקר, שבת המלכה, ההורים שלי מגיעים אחוזי התרגשות, אנחנו יוצאים לבית החולים. נכנסים לאוטו בשבת, אני מתפללת שזה לא יהיה לשווא. נוסעים שתי דקות ומגיעים לקפלן. אני מרגישה שהצירים הולכים ומתאדים להם. נושמת עמוק ומקווה שיהיה בסדר.
צועדים למיון יולדות ושם, כאילו מחכה לי, אותה אחות מיום שלישי, היא מזהה אותי ומחייכת: "למה באת עכשיו ? " היא שואלת, "הפעם היו לי צירים, אבל נראה לי שהם נעלמים..." אני עונה. היא מרגיעה ומעלה אותי למוניטור. עוברות הרבה דקות ונאדא, אין שום זכר לציר. אני מתבעסת נורא ותוהה איך נחזור הביתה עכשיו שאין צירים ואנחנו באמצע שבת...



יורדים מהמוניטור ונכנסים לבדיקת רופא. נכנס רופא צעיר, מחוייך, מתחיל להתקשקש אתנו על דא ועל הא. הוא מעיין במסמכים שלי ומודיע: "ברור לך שמכאן את הולכת ישר לחדר לידה ! עוד לפני שבדקתי אותך ! מבחינתנו, את כבר מזמן היית צריכה ללדת! " - אני מרגיש האת המחנק המוכר בגרון, הדמעות מאיימות לפרוץ את מחסום העיניים, אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני את שלי עשיתי. לא באתי לבית החולים מתוך פחד, כל מה שביקשתי והתפללתי אליו אכן קרה, היו לי צירים, הרגשתי שמתחילה לידה, מכאן הכל בידי אלוקים, אני את שלי עשיתי. אני מסכימה להחלטה שלו ועולה על כסא הבדיקות. הוא מכניס את היד ומתפעל, וואלה, "הצירים שלך בכל זאת עשו משהו, יש כבר פתיחה של שלושה סנטימטר."



הוא ממשיך לדבר אתנו, מזכיר שמחובתו להציע לנו ניתוח קיסרי, בכל זאת, זירוז בלידה חמישית זה גם כרוך בסיכון. אני שוללת את האפשרות על הסף (קצת המומה מעצם ההצעה). הוא שואל אם אני רוצה לישון שעה שעתיים ואז לחזור לחדר לידה. אני מסרבת, רוצה כבר ללדת. אחר כך מתעשתת ומבקשת חצי שעה להתפלל שחרית של שבת (כבר חמש וחצי לפנות בוקר). .



אני מנסה להתפלל, למצוא כוחות, להתחזק, יש בי פחד גדול, והרבה עייפות רק צירים אין לי בכלל. אני מסיימת את התפילה וצועדת עם האחות החביבה לכייון חדרי הלידה. בדרך היא שואלת אותי אם אני שלמה עם ההחלטה, מזכירה לי שאני יכולה עוד לחכות, לא חייבת להסכים לזירוז, אני מודה בליבי על השאלות שלה שעוזרות לי לוודא את המקום שלי ועונה לה שזה בסדר, אין לי בעיה להיכנס לזירוז.



נכנסים לחדר הלידה, אני נשכבת על המיטה, מתחברת לעירוי ולמוניטור ואנחנו מתחילים לשיר, בהתחלה בשקט ולאט לאט יותר ויותר בקול, את כל הדיסק של "לידה בשמחה". הפלא ופלא, הצירים חוזרים. אני מרגישה אותם ומתרגשת, האיש עוד לא שם לב, רק אחר כך הוא מציץ על דפי המוניטור ומתרשם... נכנס הרופא החביב ומתלהב, הנה הצירים חוזרים, יצאנו לדרך, איזה התרגשות ! הצירים הולכים ומתעצמים, כואב לי, אני מבקשת רשות לנסות לעמוד, אבל החוטים והחלוק הנפתח מאחור מגבילים אותי איימים, תשע וחצי בבוקר שבת, מתחיל להיות לי לא טוב, אני מרגישה שאני מתחילה לתקוע את הלידה ואכן, הצירים הולכים ומתרחקים, הולכים ונחלשים. אני מסתכלת על האיש שלי ונזכרת בחומר הלימוד של ימימה: "ללוות את התינוק מתוך שמחה, הכל, על מנת שיבוא לעולם בשמחה". אני פונה אל האיש ואומרת לו: "כואב לי, אני רוצה אפידורל" הוא מתחיל לנסות לשכנע אותי לוותר, אני חד משמעית: "לא טוב לי, זה לא נכון ככה, אני נעשית עצובה ואני תוקעת את הלידה. אני רוצה ללדת אותה מתוך שמחה !". הוא מבין ויוצא לקרוא לאחות המיילדת. באופן מפתיע (אותי לפחות) המרדימה כאילו חכתה מחוץ לחדר שלי. אני בפתיחה של 5 ס"מ, המרדימה מקסימה ולראשונה בחיי אני מקבלת את האפידורל ממקום של הרבה אהבה ושמחה. כבר עשר ועשרה, המרדימה מבטיחה שתוך עשר דקות רבע שעה אתחיל להרגיש את ההשפעה של האפידורל.
עשר וחצי, המיילדת פוקעת את המים למרות שנדמה לה שהם כבר פקעו לבד. היא יוצאת ומבטיחה לחזור בעוד כחצי שעה שעה. איך שהיא יוצאת אני מרגישה שאני בלידה. לגמרי.
במקרה נכנס רופא, קורן ונעים, הוא מסתכל לי על הפנים ובלי לאמר יותר מדיי שואל אם אפשר לבדוק אותי. אני מהנהנת בהתרגשות, הוא בודק ואכן: פתיחה מלאה, אנחנו בלידה.


הילה המיילדת נכנסת לחדר, ואני נשטפת בעוצמות של בכי שפורק את כל הציפיה העצומה. אני יודעת שאת בדרך, כל השעות האחרונות העברתי בלהזמין אותך לתוך החיים שלנו, ללוות אותך, להבטיח לך שאני לא עוזבת אותך, שאתן לך יד בכל שלב ושלב והנה את מגיעה !


המיילדת מוודאת שהכל בסדר וזה רק בכי של התרגשות, כמה לחיצות קצרות, עשר ארבעים וחמש - הבת שלי בחוץ. היא חיה. היא נולדה בשבת - "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון..."



כמה רציתי שסיפור הלידה ייגמר כאן, אבל יש לסיפור הזה המשך. עוד לא הספקנו לעכל את השמחה וההתרגשות ומייד שאלה אותנו המיילדת: "ידעתם על השפה השסועה" ?

בבת אחת נגמר לנו האוויר. כל השמחה וההתרגשות נתקעו באויר ומעלינו מרחף המשפט המפחיד והמאיים הזה.
לא. לא ידענו. תודה לאל שלא ידענו.


רוני עוברת לידיים של האיש, אני כמהה אליה אבל מחכים שהשיליה תצא, בינתיים אני מתבוננת עליה ומנסה להבין מי זאת הילדה הזו, עם העיניים הכחולות והשפה השסועה ומה הקשר בינה לבין הנשמה הכל-כך מוכרת לי, נשמת ביתי שליוותה אותי תשעה חודשים מלאים, נשמה שאני יודעת שהיא כל-כך גבוהה וחכמה ?



בינתיים מגעיה רופאת ילדים, מכניסה אצבע לתוך הפה של רוני ומרגיעה אותנו: "החך שלם, זה רק השפה ששסועה, הכל יהיה בסדר".

השיליה יוצאת סופסופ ואני מקבלת אותה אליי. פה מתאחד עם שד וסופסופ אני נותנת פורקן לכל האהבה שנתקעה לי בגוף. תודה לאל שאת כאן. תודה לאל שאת כאן.



רוני-רחל, כמו האחים שלה, נולדה עם צהבת מוקדמת על רקע של חוסר התאמה בין סוג הדם שלי ושלה. ישר מהרחם וההנקה החמימה היא הועברה לטיפול באור. יומיים וחצי שבהם כמהתי וערגתי לה. קטנה קטנה וכבר נושאת עימה שיעורים אינסוף. מרגיש לי, גם אז וגם היום שהשיעור המרכזי שהיא מביאה עימה הוא, כמו שנאמר לי בלימוד של ימימה, שהיא העיקר ואני כאן על מנת ללוות אותה ולתמוך בה.



ובזכות ההבנה הזו, הצלחתי להרפות ולאפשר לה לקבל תחליפים בזמן שאני שואבת את עצמי לדעת,
ובזכות ההבנה הזו, הצלחתי להמתין בסבלנות ולחכות לה יומיים וחצי ועוד יומיים של אשפוז עד שיצאנו הביתה.
ואני מקווה שההבנה הזאת תמשיך לסייע לי לקראת ניתוח איחוי השפה שאנחנו אמורים לעבור בעוד כשבוע וחצי (בעזרת ה').
ואני נעזרת בהבנה הזו כדי לרתום את רוני יומיום לרצועות הפאבליק שאמורות לסייע להסדרת הדיסלוקציה שיש לה בפרקי הירכיים.



לא, אני לא מלאך, יש לי רגעים של ייאוש ופחד, רגעים של הרבה כעס מול הריבונו של עולם... אבל שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעיניים של רוני ומתמלאת כוחות, אהבה וידיעה שהכל הכל לטובה.

שבת-שלום

[לילה_טוב*]

[פלוני_אלמונית*]

שהכל הכל לטובה
רק טוב
@}

[אמא_לשלושה*]

וואו, קראתי עם דמעות בעיניים, מרגש ומקסים.
@}

[שאק_טי*]

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעיניים של רוני ומתמלאת כוחות, אהבה וידיעה שהכל הכל לטובה

וממלאת

תודה

[דגנית_ב*]

קראתי עם דמעות בעיניים, מרגש ומקסים ולמדתי ממך המון
שהכל הכל לטובה אמן ואמן
תודה

[טליה_אלמתן*]

סיפור לידה מרגש עד דמעות (מכל הסוגים ).
אהבתי את שתי הטעויות הפרוידיאניות שמתאימות את הסיפור ללידה:

לשה שני קילו בצק ומפתיחה בתנור

חלום מוזר, אני ברוחב צר, נראה לי שבירושלים

מזל טוב לכל המשפחה!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

סיפור לידה מרגש עד דמעות

הרבה כוחות, אהבה וידיעה שהכל הכל לטובה @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מקסים ומרגש כל כך !!!
וכמה אמונה יש לך...
תבורכי
@}

[מ_י*]

גם אני עם דמעות בעינים
מתפללת להחלמה מלאה, כח ושמחה
לך ולרוני רחל

[בלה*]

הרבה אהבה וטוב.

[מי_כל*]

אהובתי.
באתי לבקר אותך גם כאן.
קראתי דמעתי התרגשתי ונשמתי איתך לרווחה.

(כמה שיעורים מזמנים לנו הגורים האלו? אני חושבת שבכל שנותינו בבית הספר לא קיבלנו כל כך הרבה שיעורים...)

[מיצי_החתולה*]

_גם אני עם דמעות בעינים
מתפללת להחלמה מלאה, כח ושמחה
לך ולרוני רחל_

[רסיסים_של_אור*]

תודה אוספת אלינו את כל הברכות והמילים הטובות שלכם

[אשה_שמחה*]

_מתפללת להחלמה מלאה, כח ושמחה
לך ולרוני רחל_
שיהיה שבוע טוב @}

[או_רורה*]

מזל טוב, מזל טוב מזל טוב!
העלית לי דמעות של התרגשות....

[יער_ה*]

קראתי עם דמעות בעיניים, מרגש ומקסים
את מדהימה, מזל טוב ובהצלחה לכן @}

[מירי_ועמית*]

מאוד מרגש לקרוא. מקסים, מלא עוצמה. מזל טוב !!!

[אורגנית_מתחילה*]

כל כך מרגש לקרוא
כל כך אמיץ ויפה.
מזל טוב

[לי_לו*]

כמה מרגש, מזל טוב לכם
_מתפללת להחלמה מלאה, כח ושמחה
לך ולרוני רחל_

[יוטי_לונדון*]

רסיסים יקירתי,
קראתי את כל הדף בנשימה אחת, הזדהיתי עם הפחד, בכיתי ובעיקר התמלאתי אושר.
אושר על הכל- הלידה שעברה בלי זירוז, על תינוקת בריאה, על תינוקת בת, על כך ששרת והחזרת את הצירים- את קולטת? החזרת את הצירים בשירה, איזו עוצמה!
ובכלל, איזה אומץ יש לך ללדת ככה, את ממש גיבורה בעיני, באמת!
אני מאחלת לך רק טוב, והרבה @} .

[קוראת*]

מדהים

[מיכל_דנקנר*]

הי
הרבה זמן לא כתבתי לך
הפעם ידעתי, כשאכנס, אמצא משהו מפתיע. גלעד נולד במוצאי טו בשבט וגם נעה שלי במוצאי טו בשבט.
סתם או לא סתם, תמיד קורה לי משהו מיוחד בקשר איתך (גם אם הוא פעם בכמה שנים)

[ורד_מסעוד_הלוי_דולה_מרחובות*]

מרגש כמו כולן עם דמעות ישר כוחך ,אני בטוחה שהיא יפיפיה ,מאחלת לכם את הכי טוב בעולם אמן