סיפור הלידה של צ'ילי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית}

זמן רב שנעדרתי מכאן. והנה עכשיו לאחר לידה שניה אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב אל דפי האתר. ועם החזרה מדגדגבי שוב מן רצון לשתף, להעלות על הכתב, לפרוק.
זה הולך להיות סיפור מעט ארוך ובהמשכים שהרי ככל אמא שזה עתה ילדה הפנאי לכתוב לא תמיד בנמצא. הלידה הארוכה, עם העליות והמורדות ועם הסוף המעט דרמתי אך בסופו של דבר ככל לידה - הפי אנד מובטח... לאלו מכן שילוו אותי ויגיבו אני מודה מבעוד מועד. ידוע לי כי בשטף הכתיבה לא תמיד אני מוצאת זמן להגיב ולהודות אך הידיעה שאתן כאן קוראות ומחבקות תמיד עוזרת ונפלאה.
אני אפתח בתקציר שאחריו יבוא הפירוט בהדרגה: היתה זו לידה ארוכה, שהחלה ביום חמישי בבוקר, נר שני של חנוכה, עם צירים חלשים וידידותיים והמשיכה לשני יממות שלמות של עליות ומורדות, צירים שפסקו מעצמם לאחר חוקן בפתיחה של 4, דיקור לזירוז ממדקר מדהים שעוד לא נתקלתי בשכמותו והמשיכה בעבודה חזקה ומאומצת של התכנסות פנימה והתקדמות מאוד איטית שבסופה עייפות גדולה, אפידורל ופיטוצין ואז בהלה גדולה כשמתברר שיש קרע ברחם, אני מובהלת לקיסרי חירום בו מיילדים את תינוקי שנזקק להחייאה וכמעט מאבדים גם אותי כשמגלים כי כל הרחם קרועה. הסוף הטוב - בני בריא ונהדר, אני מתאוששת יפה ואף את הרחם הצליחו להציל, אם כי עתידה עוד לא ברור...

וואו!

אני מניחה שאחרי ההלם צריך לומר: מזל טוב! והחלמה מהירה

וואו, איזה ניסיון קשה

אך בסופו של דבר ככל לידה - הפי אנד מובטח
זה אף פעם לא מובטח, ויש לידות שמסתיימות עצוב מאוד.
אני בטוחה שאת יודעת את זה ולא שוכחת להודות, להודות ולהודות

וואו! מחכה לקרוא את הסיפור כולו @}
(כל כך אהבתי את הבלוג ההוא שלך...)

צמרמורת
שמחה שהסוף הוא טוב
שיהיה במזל טוב

תמשיכי... השארת אותנו במתח, איזו חוויה מצמרר כבר מהתחלה

קוראת ותומכת... אחרי פתיחה כזאת, אני ממש מחכה כבר להגיע ל"הפי אנד"...
שיהיה במזל טוב, והחלמה מהירה וטובה.

צ'ילי, איזו הפתעה? אני חשבתי שאת בסיפור אחר לגמרי!
יופי לקרוא אותך. מחכה לבאות.
שיהיה במזל טוב, והחלמה מהירה וטובה

וואי וואי וואי,
קרע ברחם זו סכנת חיי לך ולעובר,
איזה מזל שיצאתם מזה ככה, הטוב
מזל טוב ,חיבוקים והרבה תמיכה
וכמובן מנוחה
האם את כבר מאוששת ....מאחלת לך
מנוחה טובה והחלמה מלאה

עשית לי חשק להתחיל ולכתוב סיפור לידה למתוקי שבקרוב חוגג שנה...
מחכה להמשך הסיפור..
וגם המון מזל טוב כמובן!

ואו כרגיל תודה על כל התמיכה ועל ההתעניינות! רק אתקן ואומר כאן בתגובה למי שאמרה בצדק שלא כל לידה מסתיימת בהפי אנד. אולי בעצם התכוונתי לומר שאם האם עוד כאן לכתוב את הסיפור והיא קוראת לזה לידה אז בדרך כלל מדובר בכך שכולם חיים ושלמים בסופו של דבר וזה מה שחשוב. אני בהחלט במצב של הודיה. כל הזמן. ותודה גם על ההערה החדה.

אז למעשה כך בערך מתחיל הסיפור:

ההריון הזה, באופן כללי, היה הרבה יותר הורמונאלי ו"הריוני" לעמת הקודם לו. ועם זאת, למרות רשימת תופעות הלוואי הארוכה, נהניתי ממנו והוא עבר יפה. בשבועות האחרונים הייתי עסוקה מאוד (ולחוצה מעט) לקראת החזרה שלי בעלי, אק, מתאילנד יחד עם אימו שבאה לכאן לכמה חודשים לעזור לנו בטיפול בתינוק ובכלל. לשמחתי הם הגיעו בזמן, בדיוק כדי לתת לי את מה שחסר לי יותר מכל בהריון הזה - מנוחה. חלק ניכר מההריון ביליתי לבדי עם אדם, בן קרוב לשנתיים, תזזיתי ומלא אנרגיה במיוחד. במהלך הזמן הזה גם עברתי דירה לבדי, בחודש מיני, הרחק לצפון. כל הדברים האלו התישו אותי מאד וכהכנה ללידה הרגשתי שיותר מכל אני צריכה פשוט לנוח. וכך היה. למרות שהם הגיעו לארץ כעשרה ימים בלבד לפני התאריך המשוער, הלידה התרחשה רק חודש לאחר בואם, ובמהלך החודש הזה חיי השתנו מהקשצה אל הקצה. פתאום יכולתי לשבת לי סתם כך בחצר ולבהות בציפורים. פתאום יכולתי לצאת לסידורים לבדי וכך גם לסיימם מהר וביעילות. כל תחזוקת משק הבית ירדה מרשימת דאגותי, לא שלא נקפתי אצבע בבית והפכתי בין לילה לנסיכה, אלא שפשוט כבר לא הייתי צריכה לדאוג בגלל ערמת כביסה אינסופית או כלים בכיור, כי ידעתי שהם בסופו של דבר יעלמו ולא ירבצו שם להכביד שבוע- שבועיים עד להתפקע אם לא אדאג להם בעצמי.
כך קיבלתי את המנוחה שכל כך הייתי זקוקה לה ודבר נוסף מדהים קרה כחלק הכרחי מתחושת הבטחון שלי לקראת הלידה הקרבה - מצאתי דולה מקסימה שמתאימה לי בול ולא רק זה, היא גרה ממש בקראוואן לידי, בשכונה החדשה אליה עברתי בצפון. עניין חיפוש הדולה העיק עלי כל ההריון כי לא באמת הייתי פנויה לכך, כי במרכז יש כל כך הרבה היצע לבחור ממנו, כי לא היה לי תקציב בכלל, ויותר מכל - כי ידעתי שאם לא תהייה לי דולה, אני הולכת לבד לביה"ח. אינני רוצה את בעלי בביה"ח, בהנחה שהוא אכן יהייה בארץ אני העדפתי אותו עם אדם בבית, ולמעשה אף אחד ממשפחתי וחברותי לא התאימו ללוות אותי ללידה מסיבות כאלו ואחרות. בנוסף לדולה שהתגלתה גם כאשה ושכנה נהדרת התחלתי לעשות הכנה ללידה מסודרת עם מישהי מנוסה בצפון שגם כן מילאה לי את כל החללים החסרים שעוד נותרו במקומות של המידע הטכני והמנטלי שהייתי זקוקה לו.
כך שהרגשתי מאוד מוכנה. יש סידור לאדם בהעדרי, יש לי ליווי נהדר וגם מנוחה והתכווננות. אבל הלידה אחרה להראות סימנים. מה שלא הטריד אותי כלל, אך הטריד מאוד את סביבתי. אחרי שבוע 40 הודיעו לי בקופ"ח שאני חייבת לעלות עכשיו לביקורות בבי"ח. בבי"ח כבר מתחילת שבוע 41 ניסו ללחוץ על זירוז ואף לרמוז רמיזות עבות על הקיסרי שצפוי לי אם לא תתחיל לי לידה עד השבוע ה-42. אני כמובן סירבתי בנימוס לכל ההזמנות המפתות והזכרתי להם כבדרך אגב שכמות מי השפיר יפה מאוד, שהמוניטור מצויין ושאפילו הערכת משקל העובר איננה מעידה על שום סכנה. לעצמי ידעתי - אחרי תחילת השבוע ה-42 אינני מתכוונת לעלות לבדיקות מעקב בבי"ח לאחר שאחת הרופאות כמעט סרבה לשחרר אותי בסוף השבוע ה41.

קוראת אותך, מחכה להמשך!

לשמחתי הרבה, כעבור ימים בודדים, ביום חמישי בבוקר, נר שני של חנוכה, סוף סוף ראיתי סימן מבשר - פקק רירי. בשמחה גדולה בישרתי לדולה שלי על הסימן הראשון, והיא הזכירה רק שהפקק יכול להשתחרר גם כמה ימים לפני הלידה. אני אבל ידעתי, שזה הולך להתחיל בשעות הקרובות ממש, וכך היה. חיכיתי בסקרנות רבה לצירים. בהריון הקודם לא הרגשתי אף ציר. אז הגעתי לשבוע 41 + 5 כשבביקורת בבי"ח עשו אולטראסונד ואמרו שיש מיעוט מי שפיר במוניטור רואים מצוקה עוברית בשל כך. זה היה בתאילנד, בבי"ח יוקרתי ופרטי, והרופאה שאני בחרתי המליצה על ניתוח או אם ארצה זירוז לשם הניסיון, כששנינו יודעות בעצם שהסיכוי להתחיל לידה של ממש עם פיטוצין היא קטנה מאוד. לא היה להם אמצעי זירוז אחרים ואני בהיותי שם לבד ללא כל דעה מקצועית אחרת להתייעץ בה חששתי כמובן לעובר והחלטתי לנסות בכל זאת זירוז. 6 שעות שכבתי עם פיטוצין ומוניטור שמראה צירים חזקים וסדירים אך הצלחתי להגיע לפתיחה של אצבע בלבד - מספיק כדי לתקוע מסרגה ולפקוע מי שפיר. אחרי שעה נוספת - שום דבר. אין התקדמות בפתיחה. ועכשיו זמני קצוב מאוד, הצוות הרפואי שאתמול יילד 3 לידות עד אמצע הלילה נראה עייף ואני ידעתי שכך או כך הלידה הזו לא הולכת להיות "טיבעית" והסכמתי לקיסרי. אך למרות ששכבתי עם פיטוצין ללא משכך כאבים, לא הרגשתי שום ציר.
והנה הפעם אני סקרנית כולי לדעת מתי יגיע ציר, ואיך הוא ירגיש ואולי לא ארגיש בהם בכל כי אני אחת מאלו, שלא מרגישות, כך אומרים. אך הם הגיעו. עדינים אך ברורים. ונמשכו כך כך הבוקר. בנתיים לקחתי את אדם לטיול בואדי, הלכנו לראות את האיילים והסוסים וישבנו לפיקניק על הדשא עם חמותי. זו היתה מעין מסיבת פרידה שלי מן הזמן הזה, בו אדם הוא בני היחיד. וגם דרך נפלאה להעביר את הצירים הרכים האלו שידעתי שימשכו זמן רב.
בערב ישבנו אצל חברים שכנים והדלקנו נרות, שרנו, ואני כבר הרגשתי אי נוחות ניכרת, אך זה עדיין לא נראה כלל כמו צירים של לידה פעילה. אז השכבתי את אדם לישון בחיבוק גדול וארוך, התקלחתי ארוכות ורק בעשר וחצי בלילה התקשרתי לדולה, שמה הדס, ואמרתי לה שהצירים מעט חזקים יותר, כל כשלוש-ארבע דקות אך קצרים ואם היא רוצה להיות איתי קצת. היא הזמינה אותי אליה לחצר, הבאתי איתי קנקן תה פטל-סרפד-לבנדר וישבנו ופיטפטנו מתרגשות. מדדנו את אורך הצירים והרווחים בינהם. 25 שניות בלבד אורכם, כל 3-4 דקות. אני ידעתי שאני רוצה למשוך כמה שיותר זמן בבית לפני העליה לבי"ח (בצפת) כדי להמנע מהגררות ללחץ התערבותי, ולכן החלטנו שנלך לנוח כל עוד אנחנו יכולות, נראה שללידה הזו יש קצב איטי ומשתהה, כמו להריון כולו.
בבית קראתי מעט, שכבתי מעט על הספה (לא רציתי לזוז ולהתנשף לצד אדם ואק ולהעיר אותם) ועצמתי עיניים, מנסה לנוח בין הצירים. אך כמובן שראשי היה גדוש מחשבות, כל הזמן נזכרתי בעוד עניין כזה או אחר שדורש סידור לפני היציאה לבי"ח ובאופן כללי הרגשתי שאני לא יכולה להיות פנויה באמת בבית, למרות שכולם ישנים והבית שקט, להתקדמות בלידה. בשלוש לפנות בוקר התקשרתי להדס ואמרתי לה שלמרות שאין התקדמות משמעותית בצירים נראה לי שכדאי שנעלה, לפני שאדם מתעורר (וגם שני בניה הקטנים של הדס) והפרידה תהיה קשה יותר, נתמקם בחדר לידה בשקט של משמרת הלילה, לפני משמרת הבוקר העמוסה. וכך היה, בשלוש וחצי בערך הגענו למיון, עלינו מחלקת יולדות, הכל היה שקט וידידותי. הרופאה היתה קצת לחוצה וחייבה ניטור רציף בגלל החשש לקרע ברחם לאחר קיסרי. אני והדס נחרדנו קצת אך מיד כשנכנסנו לחדר הלידה ופגשנו את המיילדת שלנו הבנו שהן כאן המנהלות את העניינים וכך נפננו שתינו לנוח מעט עד הבוקר, שכן הצירים עדין לא היו חזקים מידי וידענו כי מצפה לנו עבודה קשה בקרוב. שכחתי לומר ששמחתי כמובן לגלות שאני כבר בפתיחה 3 למרות הצירים הקצרים יחסית ולא החזירו אותנו הביתה...

הבוקר החל עם אנרגיות מחודשות. אני נשפתי מעט בכל ציר וסיבבתי את האגן ודי היה לי בזה להקל את מתח הציר. עוד לא יכולתי לקרוא לזה כאב וגם לא נזקקתי לעזרה רבה אלא פשוט להקשבה לעצמי, לגוף, להתכוננות פנימה ומעט לשאיבת אנרגיה מן החוץ. בשמונה הגיעה הדולה השניה שלי, זו שעשתה לי הכנה ללידה, קבענו מראש שהיא תגיע רק בשלב מתקדם יותר ללידה. אני בדיוק יצאתי מהמקלחת רעננה ומוכנה ליום חדש של צירים... יצאנו אל המסדרון להסתכל בנוף הנפלא של הרי מירון וסביב אל הכינרת שעוד בהקה בלובן הבוקר וסינוורה כדי לראותה ממש. אחת הפנטזיות שלי לגבי בלידה הזו, כאשר ידעתי שהיא תתרחש בביה"ח בצפת, היתה הנוף הזה, שיהייה שם לצידי, כמו ידיד ותיק, להשען עליו ולהתרפק, להטביע בו את מצוקותי ולשאוב ממנו את כוחותי. היה מאכזב להסתפק במסדרון בלבד כשגיליתי שאין מרפסת ולחדר "הטיבעי" אין לי סיכוי להכנס (רק משם יש חלון אל הנוף ממש) אך לא נתתי לזה להפריע לי ממש. אחרי סיור קצר במסדרון, תוך כדי ידיעות שהתגנבו על השריפה המתחוללת בכרמל, הרגשתי שאני צריכה להתכנס אל עצמי ולהתנתק מן החוץ. הדולה שהגיעה זה עתה, שהיה לנו נסיון מוצלח מאוד עם דמיון מודרך שעשתה לי במסגרת ההכנה, הציעה שנכנס לחדר ונעשה דמיון מודרך לזירוז והתכוונות הלידה. אבל אני הרגשתי שיש לי צורך לרכב על גל האנרגיה הרעננה והנמרצת ששטף אותי הבוקר והנוף ולא להתכנס עכשיו אל המקום החשוך והשקט של הדמיון. ביקשתי משתי הדולות שלי לצאת עם שקית ההפתעות שהכנתי מבעוד מועד (קצת אוכל ותופינים) ולפנק את עצמן בארוחת בוקר ולהשאיר אותי לבד לעשרים דקות - חצי שעה. הכנסתי את דיסק האוסף שהכנתי ללידה לטייפ, הוצאתי את צבעי העיפרון ודפים לבנים והנחתי אותם על השיש שליד הכיור. גובה הכיור והשיש התגלו כאידאלים לציור בעמידה ולתמיכה והשענות בזמן הצירים. המוסיקה באוסף שהכנתי באחת הלילות חסרי השינה של סוף חודש תשיעי, בלי תשומת לב יתרה מפאת העייפות ומבלי למצוא הזדמנות להקשיב לאוסף אפילו פעם אחת לבדוק אותו, התגלתה כמוסיקה נפלאה ומרוממת נפש, קיצבית בדיוק במידה, מלאת שמחה ומפעפעת אנרגיה. דילגתי לי ועינטזתי עם כל ציר, ובין הצירים התחלתי מציירת מנדלה צבעונית ומאוד לא מדוייקת.. לצערי אחרי כעשר דקות של לבד נהדר החלו להכנס רופאים ומיילדות שזה עתה התחילו את המשמרת, לשאול שאלות ואף לחבר אותי למוניטור, בעמידה, ממש ליד עמדת הציור הקטנה שלי. החבאתי את המנדלה כל פעם שנכנסו, אך הם למדו עד מהרה להניח לי בעינייני, נכנסו, שירבטו בניירות שלהם ויצאו. אחרי שעה קלה חזרו הדולות שמחות ומפטפטות. אני הרגשתי כמו במסיבת בנות עליזה ונורא נהניתי מהכל - מהמוסיקה, מהמנדלה, מהשקט של הצוות הרפואי, מנוכחותן העליזה של הדולות. מבחינתי - לא יכולתי לדמיין את הלידה שלי מתקדמת יפה מזה. אחרי כמה דקות הודיעה לי הדולה שהגיעה באותו בוקר שהיא רואה שאאני אינני זקוקה לה ואני מסתדרת נהדר והיא הולכת הביתה ושנמשיך לעדכנה בכל התפתחות. אכן, לא נראה כי אני צריכה נוכחות רבה באותה שעה ושמחתי שהיא יכולה להתפנות לעינייניה לבנתיים. הדס נשארה איתי, פיטפטנו קצת, נהננו מן המוסיקה, החלפנו רשמים על הצוות הרפואי במשמרת הנוכחית. הדס שאלה אותי איך הכרתי את אק, בעלי. התחלתי מספרת לה את הסיפור וגיליתי להפתעתי כמה הוא חסר לי פתאום. אמנם לא רציתי אותו נוכח בלידה, מכל מיני סיבות: אישית אני רואה בלידה כארוע מאוד נשי ואני חושבת שאנרגיה ונוכחות גברית יכולה להפריכע לי בו, גם אם של אדם כה קרוב. שנית, אק אינו דובר עיברית, אינו מבין את ההתנהלות בחדר לידה, את המערכת הרפואית, הוא לא עשה כל התכוננות והכנה ללידה ולכן השהות בחדר לידה עלולה להיות מאוד זרה ומנוכרת עבורו, מבלבלת ומלחיצה, ואלו דברים שאינני מעוניינת להתמודד או להתעסק איתם בלידה. אני מכירה אותם היטב מעשרות סיטואציות משותפות בחיי עם אק וברור לי שאין הם יכולים להועיל ולמעשה בודאי שיפריעו ויזיקו למהלך לידה רגוע ותקין מבחינתי. דבר נוסף הוא כמובן בננו הקטן שזקוק לו במהלך השעות הארוכות של העדרי והעובדה הפשוטה מאוד שגם אק עצמו לא נראה מאוד מעוניין להיות נוכח בלידה... אבל עכשיו פתאום, אני מגלה שהלידה עצמה מאוד מחברת אותי אל אק, שבתקופת ההריון הארוכה עברנו תהליך קשה מאוד של התרחקות, על סף פרידה ובסופו של דבר חזרנו לכיוון מאפשר יותר, אך לא ללא מהמורות וקשיים רבים. אחרי שסיימתי לספר להדס את סיפור ההכרות שלי ושל אק הודעתי לה שזה עוזר לי לדבר עליו וכך המשכתי ושיתפתי אותה בעוד דברים רבים אודות אק.
לקראת הצהריים נכנסה שוב ושוב מיילדת אחת מבוגרת מעט ומשונה לטעמי. מן שושי כזו, דודה מרוקאית שבאותה נשימה מציעה לך כוס תה וחוקן. מהבוקר היא הרצתה לי על נפלאות החוקן ואילו אני שדווקא לגבי זה לא טרחתי לגבש דעה מוצקה, פשוט לא הייתי מעוניינת כי לא בא לי על זה וזהו. היא לחצה ולחצה וכל פעם נכנסה לחדר ובדקה אולי בכל זאת חוקן? בדרכה המאוד דודתית. נואשת במקצת מן הטירדה הלא צפויה התקשרנו לדולה השניה, כדי לשמוע אם על פי נסיונה יש לחוקן יכולת להשפיע על מהלך הלידה לכאן או לכאן. היא אמרה שלדעתה זה פשוט עניין אישי מאוד, שאין לזה ממש השפעה, שזה לא מאוד משנה, ואם נראה לי שאני אתבייש אם יצא לי קקי בסוף אז שאני אעשה. האמת שממש לא חשבתי להתבייש מזה שיצא לי קקי, אבל משהו בלחץ של שושי פלוס האישור שאין בחוקן פעלה מעכבת, לא טיבעית או מתערבת מידי במהלך הלידה, הסכמתי. מיותר לומר שהחוויה לא היתה נעימה במיוחד, חודרנית זה ברור, ואינני אוהבת סוג כזה של חודרנות.. ואמנם הופתעתי לגלות כמה מסתתר בבני מעי ושמחתי על שכל זה אכן מצא את דרכו החוצה, דבר נוסף נשטף ממני החוצה בשירותים במקלחת שאחרי - כל הנרגיה הנמרצת והחיה שליוותה אותי כל הבוקר. הרגשתי שפשוט התרוקנתי לגמרי. מכל האנרגיה. הרגשתי עייפה, רציתי לישון ו - גיליתי שהצירים פשוט פסקו.

קוראת.
את כותבת נפלא.

עוקבת כל הזמן.
המון מזל טוב על הלידה של בנך השני!

_קוראת.
את כותבת נפלא._
ממש... תמשיכי

אני במתח

כל יום אני מתכננת להתיישב על המחשב ולסיים את הסיפור, אבל... כמו שאתן רואות הסיפור ימשיך בדילוגים גדולים.. המרוץ המטורף של היום יום עם עולל חדש וזאטוט ותיק רק במעט מוכיח לי שוב ושוב כמה תיכנון הזמן הוא ממני והלאה. אבל אני מאוד מאוד רוצה לכתוב, הכל וכמה שיותר מהר, כי אני חייבת את זה יותר מכל לעצמי, אני מרגישה שאני שוכחת מיום ליום. ואני מאוד רוצה לזכור.

ובכן, הצירים פסקו. חיברתי את עצמי אפילו למוניטור וגורנישט. המיילדת בדקה פתיחה, אני תקועה על 4-5 ס"מ. הרופא עובר ומציע שנעבור למחלקת יולדות להמתין שם לשוב הצירים כי אי אפשר סתם ככה לתפוס חדר לידה.
אני משום מה דאגתי להכין איתי כרטיס ביקור של מדקר שקיבלתי עליו המלצות חמות מאוד למקרה שאצטרך עזרה או זירוז. כנראה שמשהו בפנים הרגיש לי שזה עלול לקרות. לא חרדתי מזה, אפילו לא כל כך הופתעתי, אבל ידעתי שחייבים לעשות משהו בנידון. אני חייבת לחזור למסלול של הלידה שלי, אני לא יכולה לתת לה לחמוק ממני ולהפוך לתסריט של בי"ח. אז הזמנו את אורן כחולי. מרפא ברפואה סינית. יום שישי בצהריים. האיש שומר מצוות אדוק למראה, אבל הגיע. נשאר איתי ממש עד הרגע האחרון, כדי להספיק לשבת הביתה. כשהגיע, למרות שידעתי שהוא דתי, הופתעתי ממראהו. הוא נראה כמעט נער, אם כי ברור שהוא מבוגר ממני. לבוש בצורה מוקפדת ונקייה, תהיתי לרגע אם אינו שומר מגע ואיך בכלל יטפל בי. אך זה הכל היה שטויות של רגע בלבד כי מייד לאחר שהניח את הג'קט המחוייט שלו בצד החל למשש את בטני, לבדוק דופק בכפות רגלי, למשש בצקות וכולי. אחד הדברים הראשונים שאמר זה שיש כאן מבנה אנטומי בעייתי של הרחם. אני לא הבנתי. הוא פירט מעט - הבטן מתוחה, בולטת, נוקשה מאוד. לעובר יהייה קשה להתברג באגן, הזוית קצת מקשה. ואז הוא התחיל לפשפש בציוד הרפואי במגירות, הוציא אלכוהול ופדי גזה, מחט גדולה מאוד יחסית למה שראיתי אצל מטפלים אחרים והחל לטפל. תוך שניות הבנתי שיש לי כאן עסק עם משהו שונה לגמרי. היה מדהים לראות ולהרגיש אותו עובד. כל כך מדוייק ועוצמתי. כל נקודה פגעה בול, משלחת זרמים עזים כמו מכות חשמל קטנות. הוא עבד מהר, שאל שאלות תוך כדי. הזיז את המחט האחת (זו השיטה שלמד ממאסטר סיני שריפא את אביו באוסטרליה, שיטה שלא נלמדת בארץ ועל פיה מדקרים באותה מחט כל פעם נקודה אחת בלבד) ממקום למקום, מידי פעם לוחץ על המחט או מקיש עליה במקצבים שונים, מפמפם זרמים חשמליים הולכים ומתחזקים אל נקודת הדיקור. באיזה שהוא שלב שמתי לב שהוא שרט שתי נקודות ברגלי והוא מוחה מכל אחת מהן טיפות דם קטנות בפד גזה טבול באלכוהול בזו אחר זו. לא ממש הבנתי מה הוא עושה. חשבתי שזו פשוט עוד שיטת דיקור מוזרה שלא הכרתי. אחרי שהלך התבוננתי ברגלי וראיתי שהוא דקר את שתי הורידים הבולטים מאוד שנוצרו במהלך ההריון וניקז מהם מעט דם ולמעשה כל פרח הנימים שהתפרש מתחתיהם ונראה כמו מכה סגולה ענקית ברגלי נעלם. נדהמתי מכך. לא שמעתי על טיפול כזה מעולם ובמשפחתי סובלים זה דורות מדליות וורידים ברגליים.
לאחר קצת יותר משעתיים שאלתי למה עלי לצפות. הוא אמר שהדיקור לא יתחיל לי את הצירים דווקא אלא הוא מחזק את הכיוון שאליו הולך הגוף ומאזן את התהליך. אם הגוף זקוק עכשיו למנוחה אז הוא יקבל עכשיו מנוחה טובה ושלא כדאי להלחם בזה. וכך היה. לפני שהלך הוא השאיר לי שתי תמציות תה והוסיף, כמעט בדרך אגב, שאם יציעו לי זירוז, אפידורל ואפילו קיסרי שאני אשקול זאת ולא אמהר לסרב, כי יתכן שזה יעזור ויתכן שאני צריכה את זה ולמרות שכולנו שואפים אל הטיבעי מה שחשוב בסופו של דבר הוא שאני והתינוק נצא שלמים ובריאים. אמרנו שבת שלום וקבענו שנעדכן אותו במוצש ואם נצטרך יבוא שוב לחזק את מה שצריך לחזק. על דבריו האחרונים והתמוהים על ההתערבויות הרפואיות העדפתי לא לחשוב בשלב זה כדי לא להכניס את עצמי למצב תודעתי לא רצוי. אבל בתוך תוכי היתה לי הרגשה מוזרה לגבי זה, כאילו הוא רואה משהו, והוא לא סתם אומר את הדברים. בכל אופן, זנחתי את זה. הדס ואני שגם מאוד התרשמה מאורן רק מצפיה בו מהצד, ניצלנו את ההפוגה לשינה.
אחרי שעה וחצי או שעתיים התעוררנו עם החלפת המשמרת החדשה, הופתענו שלא סילקו אותנו בעקבות המלצת הרופא אל מחלקת היולדות והניחו לנו לישון כך בחדר הלידה. אך נראה שזו היתה האווירה לאורך כל הדרך - גם אם ממליצים ואומרים כל מיני דברים, ניטור רציף, בלה בלה בלה, בסופו של דבר מניחים לך לעשות הכל כמו שאת מבקשת ועוזרים בכל מה שצריך.
המשמרת החדשה הביאה לנו רוח חיה בשם דרורה - מיילדת מדהימה ונמרצת שבדקה פתיחה ולשאלתנו האם אנו עוברות למחלקת יולדות מחתה בחיוך - מה פתאום! את בפתיחה חמש, את בלידה, בואי קומי ונתחיל לעבוד! אני בהחלט קמתי מהשינה הברוכה עם אנרגיות מחודשות, נכנסתי למקלחת וכשיצאתי משם כבר הרגשתי את חזרתם של הצירים. הפעם, היה לי ברור, לא מנדלות ולא מוסיקה - עכשיו צריך להתכוונן פנימה, לרכב על כל ציר, לקדם את הפתיחה הזו ולעבוד קשה. דרורה היתה שם, מציעה עצות ומדריכה, מחייכת ומעודדת, מפיחה אנרגיות של טוב שמחה ותקווה ואנחנו מלאות הודיה וקבלה. האמת שמפרק הזמן הזה אינני זוכרת הרבה. היו שם עוד כמה שעות של צירים, עדיין לא חזקים מספיק, לא כואבים באמת, אבל תכופים למדי ונוכחים. הפתיחה מתקדמת אבל מאוד לאט. לקראת סוף המשמרת שלה דרורה נכנסת ולצערנו אנחנו מבינים שלא נזכה שהיא תיילד אותי. "עכשיו", היא אומרת, "ג'קוזי או פקיעת מי שפיר. הגיע הזמן לתת לעבודה שלך עוד פוש". אני אומרת לה שאני רוצה גם וגם. "אז קודם ג'קוזי ואח"כ מי שפיר" היא אומרת. השעה כבר אחרי עשר בלילה. באחת עשרה מסתיימת המשמרת של דרורה. היא מכינה לנו את הג'קוזי בחדר הלידה הטיבעי. בשלב הזה הדס, שאיתי כבר מהלילה הקודם, גמורה לחלוטין. אימי, שהגיעה מת"א במפתיע, למרות שלא ביקשתי ואף לא רציתי שתבוא, היתה בסופו של דבר לעזר רב, במיוחד כשהבנו שהדולה השניה שלי לא ממש מעוניינת להגיע והלידה מתארכת מאוד והדס איתי לבד. ביקשתי מהדס שתתרווח על המיטה המפוארת והמצועצעת משהו של חדר הלידה הטיבעי ומאימי ביקשתי שתשמור עלי בג'קוזי. דרורה הנחתה אותה ואותי מה לעשות: אני נכנסתי עם הכותונת לתוך המים החמימים, דרורה ישרה את רגלי והניחה מגבת לתמיכה מתחת לצווארי. "לפחות שעה" היא אומרת "פחות מזה זה לא אפקטיבי, תישארי כאן שעה - שעה וחצי". אני הופתעתי - ציפיתי לרבע שעה עד עשרים דקות גג.. את אימי היא הנחתה להגיש לי מים לשתיה כל כמה דקות ולנגב את פני במים קרירים או להניח מטלית לחה על מיצחי. תוך דקות נעלמתי לגמרי אל תוך הרעש העמום של הבועות והמנועים. גיליתי שבתוך המים הצירים כל כך רכים וכמעט נעימים, שאיני זקוקה לנשיפות ולסיבובי האגן אלא מספיק לי להשמיע "אום" נמוך וגרוני שמתמזג עם רעש הג'קוזי ולהתמתח מעט. עד מהרה הבנתי למה התכוונה דרורה ומה בא הג'קוזי לקדם בדיוק בשלב הזה של הלידה. למעשה, לא הבנתי לפני כן מה תפקידו של הג'קוזי בחדר הלידה, הבנתי שזה קצת מקל על כאב הצירים, אך זה נראה לי בעיקר כמו גימיק שיווקי של בתי החולים וכמו מן סמל יוקרה ופינוק. אך בעודי שם נוהמת אל כל ציר בתוך הרעש שסוכך עלי מן החוץ, בחדר החשוך והרחב, הבנתי בדיוק מה מטרתו של הכלי הנהדר הזה, ומדוע "פחות משעה זה לא אפקטיבי". השהייה בג'קוזי איפשרה לי לקחת צעד קדימה בהתכנסות פנימה והניתוק מן החוץ. לצלול לעומק של התהליך, כאילו אני בעצמי צפה בתוך רחם שוקקת חיים ולוחצת, נמתחת מחוץ ומפנים, כשכל חושי עמומים ומרוככים מן הרעש והחמימות הנעימה.
לאחר כשעה וחצי ביקשתי מאימי להוסיף כמות נכבדה של מים קרים כדי להרגיל את עצמי לטמפ' שמחוץ לג'קוזי וקמתי אל השלב הבא - רפה ומרוככת מהשהייה הארוכה במים החמים אך מלאת אנרגיה מן המנוחה והחוויה המעצימה.
חזרתי עם אימי לחדר הלידה שלנו, ביררתי מי המיילדת שהחליפה את דרורה וקראתי לה לבדוק פתיחה. הגיעה בת שבע - מיילדת נעימה וחמה, שנראית כמו שם רק כדי לעזור ולעשות הכל כמו שמתאים לי ולחזוני, מכל הלב ובאהבה. שקטה, כמעט לא מדברת, מחייכת ברכות. היא בודקת פתיחה ואני על 7-8. היא מכניסה מסרגה ופוקעת מי שפיר. אני שולחת את אימי לקרוא להדס שעוד ישנה על המיטה בחדר הלידה הטיבעי כי אני מרגישה שהצירים מתחזקים ואני זקוקה לעזרתה. הדס מגיעה ומייד נכנסת לפעולה. הצירים עכשיו קשים, כואבים, ארוכים. אני מתחילה להבין סוף סוף על מה מדברים, מה זה צירים כואבים. אני ממשיכה להתמקד בעצמי פנימה, מבינה שאני חייבת להשתחרר ממש, לאבד שליטה, להכנס למקום החייתי שלי. אני מבקשת מאימי לצאת. אני יודעת שהיא תיעלב אבל כך רציתי מלכתחילה - דולות בלבד. לא רוצה להיות מעוכבת, לא רוצה לחשוב על ההתנהגות שלי, לא רוצה לחוש באנרגיות של אדם קרוב עם מעורבות רגשית גדולה מידי. לא רוצה את אמי חרדה ודואגת, לא רוצה את בעלי נלחץ ומבולבל. רוצה רק דולות, שהן שם כי הן יודעות למה באו וכי הן שם רק בשבילי ובשביל הלידה הזו.
וכך היה. הדס ואני עובדות במרץ, כמעט ללא מנוחה בין הצירים, נושפות, הדס מעסה את גבי (לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. באמת. מדהים כמה מגע ידיים במקום הנכון יכול לעזור), נושמת ונושפת איתי, תומכת בי. אני נשענת עליה ומלמלת כמו הוזה "יש לך עוד כח בשבלי?", "תעזרי לי לאבד שליטה? זה הפחד הכי גדול שלי, זה הכי קשה לי, לאבד שליטה, זה בסדר?", "יש לך עוד כח, את בטוחה? אני צריכה אותך" ושוב - נשימות, סיבובים, עבודה עבודה עבודה. אני חושבת על העובר, מדברת אליו. מתכווננת, מדמיינת אותו יורד ומתברג באגן. בת שבע המיילדת נכנסת, שותקת, מחייכת, כאילו מרוצה מאיתנו, עושות עבודה טובה. אני כבר למטה על הרצפה, נשענת על הכדור פיזיו, לא מסוגלת יותר לעמוד. בת שבע מביאה מזרון קטן מאחת העריסות ומניחה מתחת לברכי. כך חולף לו זמן שנראה ארוך מאוד ומעייף ולאחר שעתיים או שלוש (לא הייתי ממש מאופסת על הזמנים בשלב הזה..) בת שבע בודקת פתיחה. ו - שום דבר. אין שום התקדמות. אני עדיין לא ממש שמונה אפילו. אני המומה. כל העבודה הזו, הצירים החזקים, האמיתיים ! -כך חשבתי, אם הם כואבים יותר הם סוף סוף צירים אמיתיים ולא הצירים החלושים והידידותיים, הספק מדומים, שהיו לי לפני פקיעת מי השפיר.
איך יכול להיות שעבודה כזו וצירים כה חזקים וכואבים לא קידמו פתיחה כבר יותר משלוש שעות?? בת שבע רואה את העייפות הרבה והייאוש הקל בעייננו. היא יודעת שאנחנו כאן כבר יותר מיממה. היא מאוד בראש טיבעי ומאוד שמחה לראות אותנו עובדות קשה ובהתכוננות מלאה, אבל היא מציעה אפידורל. למנוחה. שיהייה לי כח לסוף, לדחיפות. אני מסכימה. למען האמת, אני ממש רוצה בזה. לא מבינה איך צירים כה חזקים לא מקדמים פתיחה, מרגישה כל כך מותשת ועם סיבולת מאוד מעטה להמשיך כך לסבול ולהתאמץ, להתרכז ולהתכוונן. הרוח החיובית ומלאת האמונה קיבלה מכה ניצחת כשגיליתי שאני על אותה פתיחה ואני כבר סופרת את הדקות עד לבואו של המרדים.
המרדים מגיע, איטי ומסורבל. שעת לפנות בוקר כלשהי, שלוש או ארבע, אינני בטוחה. אני כבר ממש סובלת וחסרת סבלנות. אין לי יותר כוחות להתמודד. מחכה רק שהמרדים יסיים לעבוד על הגב שלי, מוחצת להדס את כף היד עם כל ציר ומשתדלת לא לזוז (בלתי אפשרי - המרדים זקוק לכמה נסיונות בין הצירים להכניס את המחט). זה הופך לסיוט ממושך, לשכב כך מכופפת על המיטה בלי יכולת להתנועע עם הצירים. זה למעשה לקח אולי 20-25 דקות, אך אני הייתי המומה כי בתאילנד, כאשר הובילו אותי לקיסרי והרדימו אותי, זה לקח פחות משתי דקות ותוך חמש דקות כבר לא הרגשתי את הרגליים. בכלל, למדתי להעריך את החוויה הרפואית בתאילנד בהשוואה לארץ -זה היה אמנם בי"ח בינלאומי ופרטי, אך כל היחס שם והטיפול היה מקצועי ויעיל לפחות בעשרים רמות מעל הטיפול בארץ.
נזכרתי עכשיו שלפני האפידורל הביאה לי בת שבע גז צחוק. אבל זה היה ממש כמו כוסות רוח למת, לא עזר כלל וכל ההתעסקות עם זה רק עצבנה והפריעה. תוך כמה דקות ויתרתי על זה.

האפידורל נתן לי מנוחה מבורכת. ממש שמחתי לא להרגיש יותר בכאב ויותר מכל רציתי לישון. כבר היה ממש כמעט בוקר ואני והדס שוב כיבינו את האור וניסינו לישון קצת.

את כותבת נפלא.
נפלא.קוראת ומצפה להמשך.
ברכות להולדת הבן השני.

התעוררתי אחרי כשעה, אולי קצת יותר, כשבת שבע נכנסה. היא בדקה שוב פתיחה ושוב - אני רק על 8 ס"מ. אין התקדמות. אני כבר שעות על אותה פתיחה. למרות הג'קוזי, למרות פקיעת מי השפיר, העבודה המאומצת, ההתכווננות, הרצון. למרות האפידורל אפילו. אני קצת מיואשת. בת שבע מציעה בכל זאת פיטוצין. די, אני כבר כמעט שם. קצת פיטוצין, אני במילא כבר עם אפידורל, לא אסבול אפילו.
אני מנידה בראשי ואומרת לה שלא פיטוצין, אני כבר מכירה את ויודעת שזה לא עובד אצלי. כך היה בלידה הקודמת, 6 שעות עם פיטוצין ובקושי אצבע פתיחה. אם זה לא מתקדם, א כבר כדאי לשלוח אותי ישר לקיסרי. הפיטוצין לא טוב בשבלי אהי אומרת וגם מזכירה שהרופאים אמרו לי שאחרי קיסרי לא נוטים לתת זירוז בגלל חשש מהצלקת. בת שבע אומרת שאפשר לתת רק קצת, בהדרגה, בזהירות, ולמה ישר לחתוך? למה ניתוח? יש לי עוד שתי ס"מ בלבד, קצת פיטוצין יכול להביא אותי לשם ואני אלד כמו שאני רוצה. למה לא לנסות את זה קודם? למה ישר לחתוך?
אני משתכנעת, אם כי משהו בתוכי ידע כל הזמן - פיטוצין זה לא בשבלי, אסור לי להסכים לזה. ובכל זאת- בת שבע צודקת - למה ישר לחתוך??? אני מסכימה לפיטוצין. עכשיו אני כבר ממש מרגישה כמו יולדת פסיבית ומרותקת למיטה. מחוברת לעירוי, לאפידורל ולמוניטור קבוע. אנחנו ממתינים שעה. השמש כבר זרחה. כמעט שבע בבוקר, עוד מעט שוב מתחלפת משמרת. בת שבע נכנסת ובודקת פתיחה. אני כבר מאוד עייפה ופסיבית. די אדישה יש להודות. זהו זה, היא אומרת. אני בפתיחה מלאה. היא ממששת טוב טוב כאילו להיות בטוחה. כן, הכל מחוק ופתוח והיא מרגישה את הראש. אני יכולה להתיישב ולהתחיל ללחוץ...
אני מופתעת שהנה זה אכן קורה, די כבדה ומטושטשת ובכלל לא מרגישה צירים ובטח שלא צירי לחץ. לא בדיוק ברור לי מה אני אמורה לדחוף כאן אבל אני כל כך שמחה שהנה זה באואני מתרוממת בעזרתה של הדס לישיבה.
ואז זה מתחיל - מן כאב מציק בבטן התחתונה בצד ימין. כאילו נתפס שם איזה שריר. אני מתלוננת על הכאב המוזר ובעיקר אני מרגישה שככה לא אוכל לדחוף כי בגלל האפידורל אני לא מרגישה שם כלום ואני צריכה ממש להתרכז כדי להרגיש ולדחוף והכאב פשוט מסית את תשומת ליבי.
כבר שבע בבוקר, החדר מתמלא פתאום באנשים - החלפת משמרת, הצוות המסיים עובר על התיק עם הצוות שמתחיל את המשמרת. אני בנתיים מתלוננת יותר ויותר על הכאב בצד ימין. אני כבר ממש מחזיקה את המקום, זה נעשה חד כמו סכין ולא מרפה. זה לא ציר אני אומרת להדס, כי זה לא עובר, אלא רק מתחזק ומתחזק. אני בעיקר מוטרדת מכך שלא אוכל לדחוף ככה, ומבקשת שיעזרו לי להפיג את הכאב. אולי האפידורל ירד, מה זה יכול להיות. אני זוכרת את עצמי אומרת משהו להדס על זה שקראתי איפשהו שכאב חד יכול להעיד על היפרדות שיליה או קרע ברחם והיא אמרה לי שאז היינו רואים דימום בטח. אני לא ממש מקשיבה לעצמי ורק חושבת לעצמי - נו כבר שיעבור, שאוכל להתחיל לדחוף. הצוות הרפואי לא ממש שם לב לתלונות שלי, הם עסוקים בניירת ובכל מיני פיטפוטים כשלפתע אחת המיילדות שהגיעה למשמרת חדשה מתעוררת בבהלה מפיטפוטי הצוות "רגע, מה קורה פה? אתם שומעים את היולדת? היא מתלוננת על כאב" היא פותחת בבת אחת את האורות שהיו מעומעמים, מעיפה מבט מהיר במוניטור ותוך כדי שהיא מסירה את הכותנת שלי היא צועקת לצוות "יש פה מצוקה עוברית ותסתכלו על הבטן יש פה שעון חול! מהר, להוריד אותה מהר לניתוח". אני והדס מבולבלות לחלוטין, שאר הצוות עדיין קצת איטי ואדיש. המיילדת העירנית שהצילה לי את החיים, סוהילה שמה, מפמפמת קצת היסטריה לצוות המנומנם של יום שבת בשבע בבוקר - "חברה מהר להוציא את המיטה, אין זמן לאלונקאי, יש לה שעון חול, יש קרע בבטן, יאללה, תקראו לרופא!". אמא שלי והדס נשארות מאחור. סוהילה והרופא ועוד שתי מיילדות דוחפות את המיטה אל המעלית. אני לא מבינה - היא כבר הרגישה את הראש, אני בפתיחה מלאה, אז קצת כואב, או קיי, לא צריך ניתוח, אני אדחוף וזהו, הוא כבר בחוץ לא??. אני צסתכלת על סוהילה מבולבלת במעלית ושואלת אותה - "אבל את בטוחה? את בטוחה שצריך ניתוח? אולי אני פשוט אדחוף והוא כבר יצא וזהו?".
סוהילה מסתכלת אלי ישר לתוך הפרצוף ובעיניים פעורות היא אומרת לי "תגידי, את רוצה לאבד את החיים שלך?" - - - - - - - - - -
ואז קלטתי.
שתקתי. מפוחדת. פתאום הבנתי בבת אחת מה קורה. התסריט הזה שכל הזמן הזהירו ממנו ואני לגמרי לא יכולתי להאמין שזה באמת יקרה - קרע ברחם. ויותר מכל לא הבנתי עד אותו רגע שפירוש הדבר שחיי בסכנה. לא רק שאלת האם אני אלד בסוף טבעית או בניתוח, אלא שחיי וחיי התינוק, ברגע זה ממש, על הסף.

תודה על השיתוף....

סיפור מרתק. תודה על השיתוף...

וואו מצמרר... מעניין לגבי ההחלטה על הזירוז עם הפיטוצין זה לא דבר שהוא ידוע שאסור אחרי ניתוח קיסרי??
מעניין לבדוק מה הנהלים של בית החולים בעניין הזה, רופא היה שותף להחלטה או שזו רק המיילדת?
מחכה להמשך כמובן.. ובמיוחד מעניין לשמוע מה היה לרופא הסיני לומר על כל התהליך

וואו מצמרר... מעניין לגבי ההחלטה על הזירוז עם הפיטוצין זה לא דבר שהוא ידוע שאסור אחרי ניתוח קיסרי?? - לא "ידוע שאסור אחרי ניתוח קיסרי". יש ענין של מינונים, ולאחר ניתוח קיסרי משתמשים במינון הרבה יותר נמוך של פיטוצין.
רופא היה שותף להחלטה או שזו רק המיילדת? - רופא חייב להיות שותף להחלטה כי הוא נותן את ההוראה הרפואית להתחיל פיטוצין, שבלעדיה, אין למיילדת סמכות התחיל בטיפול.

תראו, לגבי הפיטוצין, היה לי דיון עם הרופאים עוד בתחילת הלידה לגבי זה. הם אמרו שאכן לא ממהרים לעשות זירוז ואם כן אז בזהירות. וכך גם המיילדת, כמו שגם כתבתי - בבירור אמרה שנכון שלא נוטים להשתמש בזה אחרי קיסרי אבל במקרים מסויימים, כמו למשל המקרה לשי, זה עלול לעזור מאוד ולמנוע סיבוכים אחרים, ובלבד שמשתמשים בזה בזהירות, במינונים נמוכים, ובהדרגה. אני מאמינה שזה אכן נעשה באישור הרופא שהיה שם במשמרת, הרי כל החלטה על התערבות, כולל פקיעת מי שפיר ואף כל תדפיס של מוניטור חתום עליו הרופא במשמרת (כן, מידי פעם היצצתי מה משרבטים שם הרופאים והמיילדות כל הזמן, בערמת הדפים ההולכת ומצטברת בתיק הרפואי שהונח בפתח החדר). אגב, אני באמת רוצה להוציא עותק של תיק האשפוז שלי. לפי מה שהבנתי הבתי חולים לא מתלהבים לתת, אבל זו זכותי לדרוש עותק כזה. למישהי יש מושג בעניין, או קישור לסימוכין אותם אני יכולה להציג לביה"ח בבואי לדרוש עותק למקרה שיסרבו?

לגבי הרופא הסיני - הוא אמר משהו קצת מפתיע. אמנם לא שאלתי אותו ספציפית מה הוא אומר על השימוש בפיטוצין והאם יש קשר לקרע, אך באופן כללי הוא אמר לי לאחר ששמע את המשך ההתרחשות בלידה, שלדעתו הכל בא מאוחר מידי, שהרחם היתה המון שעות בצירים והיא לא בנויה לזה, שלהפך- הייתי צריכה להכנס מהתחלה לתסריט של התערבויות שיקדם לידה ולא להניח ללידה להגרר יותר מידי. הוא אמר כבר כשבא לדקר אותי, לגבי החוקן - היה ויכוח על זה בקרב המיילדות - הן טענו בכל תוקף שחוקן לא יכול להשפיע ולהתערב שמהלך הלידה אלא רק להקל. זה גם מה שאמרה הדולה המנוסה והותיקה שהתייעצתי איתה טלפונית לגבי העניין. אך אני הרגשתי בפירוש שזה רוקן אותי אנרגטית ויש לזה קשר ישיר להפסקת הצירים. אורן, הרופא הסיני, אמר שבודאי שיש קשר לחוקן אבל הוא בעד חוקן שחשוב מאוד לרוקן את המעיים שלוקחות אנרגיה ולוחצות ומפריעות להתקדמות בצירים אבל צריך לעשות את זה על ההתחלה ולא לחכות עם זה לאמצע הלידה. לדעתו הייתי צריכה לעשות חוקן ישר עם הגעתי לבי"ח, להזמין אותו לדיקור כבר בחמישי בערב עם תחילת הלידה כדי לקדם אותה ולחזק אותה, לפקוע מי שפיר ובקיצור - לשלב להילוך גבוה כבר בהתחלה. וכן אני מניחה שגם פיטוצין לדעתו היה בא בחשבון דווקא עם תחילת התהליך, במקרה שלי, לאור הבעייתיות שהוא ראה במבנה של הרחם.

אני מאמינה שזה אכן נעשה באישור הרופא שהיה שם במשמרת
בוודאי שכן. למיילדת אסור לתת פיטוצין על דעת עצמה. אין מצב שנתנה על דעת עצמה.

אגב, אני באמת רוצה להוציא עותק של תיק האשפוז שלי.
יתנו לך בלי בעיות. זו זכותך על פי חוק.

קשה לדעת מה גרם לקרע. יתכן שזה הפיטוצין אך באותה מידה סביר שהלידה הממושכת ללא התקדמות - כלומר הרחם עבד הרבה שעות ללא התקדמות, ובסופו של דבר הצלקת נפתחה.
קרע של הרחם מופיע בכחצי אחוז מהנשים אחרי ניתוח קיסרי ולא תמיד זה קשור לפיטוצין. המקרים שאני פגשתי של קרע ברחם היו תמיד אחרי 2 ניתוחים קיסריים וללא פיטוצין כלל.
איזה יופי שהכל נגמר בשלום!

אני ממשיכה בסיפור:

איך שהגעתי לחדר הניתוח הבנתי שהגעתי לעולם אחר לגמרי. כבר לא הייתי מוקפת מיילדות סימפטיות ורופאים סבלניים. אינני יודעת איזה תפקידים בדיוק לקחו האנשים לובשי החלוקים הירקרקים סביבי - אם היו אחים או אחיות, רופאים או כירורגים או רופאים מרדימים, אך דבר אחד משותף להם - הם היו גסי רוח ואדישים באופן בוטה. למעשה, הם צעקו עלי ממש - שאלתי את מי שהנחתי שהוא רופא האם אשאר בהרדמה אפידורלית או שהולכים להרדים אותי הרדמה כללית, בתגופה נבח עלי אותו רופא "גברת, זה לא חדר לידה פה, זה לא תוכנית כפי בקשתך, אל תתערבי ותהיי בשקט". נדהמתי ושתקתי. אח"כ הביאו לי כוסית קטנה ואמרו לי "שתי את זה", שתיתי לגימה קטנה ועיוויתי את פני מן הטעם המר והנורא - עוד לפני שבכלל התכוונתי לדבר כבר צרחו עלי "תשתי את זה בשלוק, לא לעשות בעיות, זה נגד חומציות בקיבה שלך בלי זה את לא יכולה להכנס לניתוח - יאללה תשתי כבר". קירבו אותי אל שולחן הניתוחים ואמרו לי "יאללה, תעברי". שוב הייתי המומה - איך אני אמורה לעבור?? הרגליים שלי חצי משותקות כבר ממינון מוגבר של אפידורל ואני עדין מתפתלת מאותו כאב חד (רק אחרי זה הבנתי שזה קצת תמוה שמכתחילה הרגשתי בכאב עם האפידורל ורק זה בלבד היה צריך להדליק נורות אזהרה רציניות. אם לא הייתי עם אפידורל בטח הייתי מתעלפת מהכאב).גם כאן זכרתי שבתאילנד שלפו מן קרש מתקפל כזה שבאמצעותו החליקו אותי בזריזות וביעילות ממיטה למיטה. ואז עוד אפילו לא הייתי משותקת ולא במצב חירום ולא כלום. יכולתי לקום וללכת פשוט...
בעודי שוכבת שם על שולחןן הניתוח כשהצוות מסביב מכין אותי לניתוח התפללתי לצאת בשלום מידיהם של הקצבים חסרי הרגש האלו. ממש נחרדתי ושאלתי את עצמי לאן הגעתי. שמתי לב שיש עיכוב ולא ממהרים לנתח. הרופא או אח ראשי או איזה שהיא דמות רפואית שהתנהגה כבכירה יותר בין הצוות בחדר הניתוח בדק וגינאלית ואמר, טוב בנתיים עד שמתארגנים אולי יצא התינוק, תקראו למיילדת (היתה גם מיילדת ששלחו להיות נוכחת בניתוח, אני מניחה לשם טיפול בתינוק מייד עם הוצאתו) והיא באה והתחילה להגיד לי לדחוף, לנשום, נו, יותר חזק וכולי אבל האפידורל כבר היה חזק מידי ולא היה לי סיכוי. גם על הניסוי התמוה הזה אני תוהה - לבקש אותי ללחוץ כיש חשש לקרע??
בכל מקרה, תוך כמה דקות ראיתי את ד"ר קראל, רופא ותיק וסמכותי למראה, סימפטי ורגוע מאוד, נכנס עם בגדיו מהבית. הכרתי אותו מאחת הביקורות שעשה בזמן שהייתי בחדר לידה. הבנתי את פשר העיכוב, הבנתי שהוא ינתח ולא חבורת הקצבים שנראו כאילו עוד לא התאוששו מערב שישי של שתייה לשוכרה ועוד לא לגמרי התעוררו והשלימו עם גורלם לבלות את שבת בבוקר בעבודה. ובכל מקרה, רווח לי... הניתוח החל מייד, בשלב זה יכולתי להתמודד רק עם תחושת הקור הנוראית ולנסות לאותת למרדים ולאח שעזר לו לכוון את החימום עלי. הרגשתי אותם דוחפים את התינוק החוצה ולא שמעתי בכי, אך בשלב זה הייתי כל כך מבולבלת ומטושטשת שלא ממש הבנתי מה קורה והנחתי שאולי פשוט לקחו אותו לחדר אחר. אחרי כמה דקות באה פתאום המיילדת עם התינוק עטוף והראתה לי אותו "מזל טוב, יש לך בן הנה הוא רואה?" ונעלמה. מייד אחרי זה נעלמתי גם אני, לאחר ששמעתי את האחים מתקשרים לבנק הדם להזמין דחוף 4 מנות דם ואת דר קראל נותן כל מיני הוראות שלא הבנתי לאחים ואחיות.

התחלתי להתעורר בחדר ההתאוששות לאחר כמה שעות. חוויית ההתעוררות היא סיפור בפני עצמו שהייתי רוצה לנסות לזכור ממנו כמה שיותר פרטים ולכתוב אותם כי מכיוון שזו היתה חוויה כה מיסטית והזויה קשה מאוד לאחוז בפיסות הזיכרון ממנה.

זו היתה מעין חוויה דומה למה שרואים בסרטים - על אנשים שעומדים על הסף - מן שער של לובן בוהק ללא גבול אל העולם הבא. כנראה שהדימוי הקולנועי הזה אולי מבוסס על חוויות אמיתיות של אנשים, כי הרגשתי מאוד צלולה בתוך כל זה. ולא כאילו אני הוזה או מטושטשת מסמים.

וואו, וואו, אפילו בכיתי קצת (אני לא הטיפוס שבוכה). ברוך ה' שאת בסדר, והתינוק בסדר.
כל כל חשוב שאת כותבת. כמה טוב שאת מסוגלת פיזית ונפשית לכתוב את זה.

תודה על השיתוף.

וואו, איזה סיפור!
מחכה לשמוע את ההמשך.
תהיו בריאים!

אהובתי,לקרוא את זה,זה הרבה יותר מצמרר
איזה נס,מזל גם שהיית ערנית ומודעת

^{את כותבת מדהים}

קודם כל תודה בנות, אתן כרגיל מחממות את הלב בתגובות החמות והמתעניינות.

ועכשיו אנסה להמשיך כל עוד יש לי פנאי לכתוב בין כל שאר משימות האמהות...

אז איפה הייתי? חוויית ההתעוררות...
למעשה אינני זוכרת בדיוק איך שבה אלי התודעה, אבל זה התחיל מתוך תחושה של אי מקום בזמן - מרחב וקיום. כאילו מן האין של היש. לאט לאט התגנבו אל התודעה פיסות של מידע חושי מעורפל, והמחשבות שהתעוררו כמו מתוך חלום התחילו להתארגן בצורה המוכרת שלהן. אני משערת שעיני היו עצומות אבל הכל היה נראה לבן ובוהק. הרגשתי כאילו אני תלויה באויר ללא משקל וכל הווייתי היא הלובן הבוהק הזה. אוזני קלטו פיסות של צלילים מן החוץ - משפטים קטועים של הצוות הרפואי סביבי, מכשירים רפואיים. בשניות הראשונות לא היה לי מושג איפה אני ומה קרה, ניסיתי לאסוף את פיסות המידע החושי ולהרכיב איתם איזה תמונה אבל לא הצלחתי למצוא בהן שום הגיון - משפט אחד בקול גברי הזכיר משהו ממשחק כדורגל, לאחריו אשה עם מבטא רוסי שביקשה איזה חלק מאיש אחר ואז שוב קולות ומשפטים אקראיים ללא קשר בניהם. המחשבות שלי לעומת זאת היו מאוד צלולות וברורות ואני זוכרת את עצמי מתאמצת ממש לאחוז בכל רסיס משפט שחלף בתוך המרחב הלבן האינסופי שהייתי שרויה בו כדי להבין מה קורה ואיפה אני בכלל. לאט לאט הגיעו גם כל מיני תחושות. הרגשתי שמתעסקים לי הרבה עם הידיים והרגשתי כל הזמן צינורות נכנסים ויוצאים ממני. פתאום הבנתי - אה, אני בניתוח, וניסיתי להבין מה מצבי. הרגשתי אותם דוחפים צינוק דרך האף עמוק אל הריאות וז הרגשתי את הריאות מתנפחות בפולסים אחידים ומלאכותיים. הבנתי שזה עתה חוברתי למכונת הנשמה ושאני בעצם לא נושמת לבד. המסך הלבן פתאום השתלט על הכל והחל כאילו שואב אותי לתוכו - מנחם, רך ועוטף. ואז הבנתי - אני לא סתם בניתוח, אני על הגבול, הם נלחמים עלי שם, מחברים אותי בידיים לכל מיני עירויים, מכונת ההנשמה, אני מתחילה להבין חלק ממה שהם מדברים שקודם לכן לא הצלחתי למצוא בו הגיון - הם מדברים על כל מיני ציוד רפואי ומושגים שאני פשוט לא מכירה.
המסך הלבן שוב עירפל את הכל ואני הבנתי שאני ממש שם, על גבול המוות. בשער של העולם הבא או של הסוף הנצחי. הבנתי שזה רגע קריטי ואני חייבת לגייס את כל כוח החיים שלי כדי להישאר פה. אני חייבת לעבור את זה בשלום, מחכים לי שם שני בנים ובכלל, אני עוד לא מוכנה ללכת, ממש לא. כל כולי התרכזתי והתאמצתי, בוהה בלבן ומנסה לשדר החוצה את כל אנרגיית החיים שלי, משננת שוב ושוב בהתכווננות מאומצת - "אני עוד פה, אני עוד פה, אל תוותרו עלי, אל תוותרו עלי!". זה נמשך אולי כמה שניות ואולי כמה דקות ואולי שעות איני יודעת. יתכן כי איבדתי באמצע את ההכרה ושוב חזרתי. בכל מקרה, באיזה שהוא שלב, החושים החלו מתבהרים יותר ויותר בקצב עולה. האנשים סביבי כבר לא רחשו יותר מידי. הצלחתי אפילו לראות דרך סדק צר מאוד צלליות מאוד מעורפלות מתנועעות. הרגשתי אח אחד מתעסק עם עירויים ביד ימין שלי והצלחתי אפילו לראות אותו באופן כלשהו. אחר כך עזבו כולם והיה שקט. לחדר נכנס הרופא מדבר עם שתי דמויות נוספות, לא יכותי לראותם בבירור וגם לא שמעתי את קולותיהם בבירור למרות שעמדו ממש ליד מיטתי אבל ידעתי בבירור - זו אמא שלי ואק, בעלי, למרות שתהיתי מתי הוא הספיק להגיע לבי"ח ומי אמר לו שאני בניתוח. אבל ידעתי שזה הם. ניסיתי לאותת לאמא שלי שאני כבר ערה, אבל כולי עדיין משותקת. יכולתי להזיז רק את אצבעות יד שמאל ואת השפתיים מעט, אך בגלל שהייתי מחוברת עדיין למכונת ההנשמה לא יכולתי לדבר. שיפשפתי את הבוהן באצבע יד ימין במרץ וקיוויתי שיראו את התנועה, עמרתי עם שפתי "אמא" שוב ושוב וקיוויתי בכל מאודי שהיא תשים לב ובאינטואיציה האמהית שלה תבין שאני קוראת לה. כל כך רציתי שיתקרבו אלי וכל כך רציתי שיגידו לי מה קורה ומה קרה. אבל הם יצאו מהחדר אחרי כמה דקות ושוב שקט. מידי פעם עבר לידי מישהו מהצוות הרפואי ובדק משהו והלך. באיזה שהוא שלב הרגשתי שהנשימה שלי חוזרת, הקצב האחיד והמלאכותי של המכונה התנגש בקצב הטבעי והאיטי עדיין של הנשימות שלי וגרם לתחושה דומה לחנק אם כי היה לי ברור שעם המכונה לא אחנק. זה בעיקר מאוד הציק והקשה. ברגע שעבר לידי שוב האח ניסיתי לאותת, גיליתי שכף יד ימין שלי גם כן מסוגלת לזוז קצת ושמחוברת אליה עירויים עם צינור פלסטיק קשיח שאני יכולה להקיש איתו בסורג המתכתי של המיטה. התחלתי להקיש מן מקצבים של שלוש במיטה, שיבינו שזה מכוון. כמעט כמו SOS במורס... אבל לא חשבתי על זה כלל באותו רגע, רק רציתי שיבינו שאני ערה. והם הבינו, ניגשו אלי ושאלו אותי אם המכונת הנשמה (היה להם איזה מונח רפואי שהתכוון לצינור אבל מייד הבנתי שהם מתכוונים לאותו דבר) מפריעה לי - הקשתי במרץ בסורג המיטה לאישור. הם הוציאו אותו ורווח לי. היה נהדר להרגיש את עצמי נושמת שוב בעצמי. ניסיתי לדבר. נראה שהאח לא שמע אותי והתקרב מאוד והתאמץ להבין מה אני אומרת. כנראה שעוד לא ממש היה לי קול. ביקשתי שיקרא לאימי והוא הבין. אימי באה. יכולתי לראות כבר איזו צללית ברורה יותר שלה, אך עדיין לא יכולתי לפתוח לגמרי את עיניי. הדבר הראשון שאמרתי לה היה "אמא, חזרתי מארץ המתים". אימי לא הגיבה. בודאי חשבה שאני מלהגת שטויות של סמי הרדמה. אח"כ שהזכרתי לה את זה אמרה שבקושי היה אפשר לשמוע אותי והיא לא היתה בטוחה מה אני אומרת ובכל מקרה אכן הניחה שאני מדברת שטויות. לא יודעת למה זה היה הדבר הראשון שהיה חשוב לי כל כך להתאמץ ולהגיד לה, כי אמרתי את זה שוב ושוב, אולי 3-4 פעמים כי ראיתי שהיא לא מבינה. אולי כי עדיין הייתי נרעשת כל כך מהעובדה שהייתי כל כך קרובה. וכאילו רציתי לקבל מן אישור מוצק ומוחשי לזה שאני באמת כאן. לגמרי.. בכל אופן, כך באמת הרגשתי, אומנם חושי היו מאוד מורפלים ומטושטשים, אבל המחשבות היו מאוד צלולות. לא הרגשתי כלל מסוממת או הוזה. וכך הרגשתי - שחזרתי מארץ המתים...

מכאן והלאה התחיל סיפור אחר - סיפור ההתאוששות, שהיה גם הוא ארוך ומפותל ולא קל אבל בסה"כ משביע רצון. היום, 3 ומשהו שבועות אחרי אני כבר מתפקדת כמעט נורמלי. הולכת ונוהגת ועושה כמעט הכל חוץ מלהרים דברים כבדים (ובכללם את בני בן השנתיים - זה קורע את ליבי לא להיות מסוגלת להרים אותו לחיבוק אבל הוא כל כך רגיש ומבין ויודע שלאמא כואב ומחכה בסבלנות שאתכופף אליו או מטפס על כסא להגיע אלי...).
במהלך ההתאוששות הגיעו אלי הסיפורים שהתרחשו בניתוח בזמן שהייתי מורדמת. איך שהוציאו את התינוק גילו שכל הרחם קרועה. לא הצלקת של הניתוח הקודם, אלא קרעים ארוכים מאוד ומסועפים וקשים לאיחוי. התלבטו אם להוציא את הרחם כדי לא לאבד זמן ולהציל אותי, שכן כנראה הייתי באמת במצב מאוד שברירי. בסופו של דבר מצבי התייצב והמנתח- אותו רופא ותיק ומנוסה, דר קראל, סגן מנהל מחלקת יולדות, הצליח בעבודה מאומצת שנמשכה כשלוש שעות לתפור את הקרעים.
בגלל הדימום הרב קיבלתי מנות דם רבות וחוברתי למן נקז - צינור שיצא מהרחם וניקז דם לקופסה קטנה שהיתה תלויה לי לצד המיטה כמו השקית של הקטטר. חיברו אותי למן גרביים שהיו מחוברות למשאבה והתנפחו בחלקים שונים של הרגל כדי לעסות אותה קלות ולמנוע תסחיפים. נשארתי בחדר שמיועד למתאוששות מניתוח במשך 4 ימים כשמסביבי המיטות מתמלאות ומתחלפות תדיר. שאר המנותחות נשארו שם בדר"כ יום אחד ואפילו פחות ואז עברו לחדרים הרגילים. נזקקתי לעזרה כל הזמן ולמזלי אימי נשארה והייתה איתי כל יום. הזמן הקשה ביותר היה בבקרים, כשהעירו אותנו כבר לפנות בוקר עם כל מיני בדיקות ואני נאלצתי להשאר מרותקת למיטה עד שאימי הגיעה בבוקר המאוחר לעזור לי. המחלקה היתה תחת שיפוץ ולמעשה היינו בתוך אתר בניה - עם הרעש והאבק והריחות החזקים של הצבע והדבק. היה עומס מטורף, האחיות היו כל הזמן עסוקות והצפיפות בחדרים היתה מאוד גדולה.
עם כל ההתאוששות אני התעקשתי על הנקה וגם הצלחתי פחות או יותר בכך. בלילות הראשונים בן קיבל לצערי תמ"ל בתינוקיה כי לא יכולתי לטפל בו לבדי כשאיני יכולה לזוז במיטתי. אבל מהלילה השלישי כבר יכולתי לספק לו חלב שאוב להאכלות הלילה בתינוקייה.

וואו.

אולי יעניין אותך לקרוא בדף מודעות והקשבה בזמן הרדמה כללית (אם את לא מכירה עדיין)

באפן כללי אני יכולה להגיד שהתחושה העיקרית שהייתי שרויה בה,למרות המצוקה, הכאב וההלם היא פשוט הודיה. המון הודיה עמוקה ועצומה על הכל. על כך שאני כאן, על כך שזכיתי בשני בנים בריאים ויפים. על עבותם הנפלאה של הצוות הרפואי, על כך שאימי לצידי לעזור וחמותי ובעלי בבית לטפל בבכור. על כך שאני מתאוששת יפה.
בתוך כל זה ניסיתי להבין איך זה קרה שוב, מה בעצם קרה ואיך זה מתיישב עם כל השקפתי הקודמת.
הלידה נתפסה בעיניי תמיד כמהלך טיבעי וברור מאליו. החינוך הלקוי בן דורנו, העיוות הרפואי וההתערבות האגרסיבית עוררו בי סלידה ותמיד בטחתי בגופי שהוא יודע ללדת וכמו שההריונות היו חזקים ובריאים כך תהייה גם הלידה. הכנתי את עצמי להתמודדות עם הכאב ודאגתי לקרוא ולהכין את עצמי כי כבן אדם מאוד דידקטי חשוב לי לדעת ולהבין בכל דבר שאני עומדת להיות מעורבת בו.
בחרתי שלא ללדת בבית "ליתר ביטחון" וגם כי בפעם הראשונה, בתאילנד, לא היתה אופציה כזו.
כבר בלידה הראשונה שנגררה מהר ובקלות לקיסרי נשארתי עם סימני שאלה דגולים - איך זה קרה? למה דווקא לי? האם הייתי צריכה פשוט לחכות ולא להישמע להמלצת הרופאה? איך יכולתי לדעת כמה קריטית ואקוטית היא "המצוקה העוברית" שדיברה עליה הרופאה בהסתמכה על המוניטור ועל האולטרסאונד, כשאני יודעת שהעובר בריא וגם אני ואין שום סיבה שלא אוכל ללדת.. אך מי רוצה לסכן את עוברו? וכך נגררתי לקיסרי הראשון.
בלידה הזו הייתי כל כך מכווננת ללידה טיבעית, קוראת ושומעת מנסיונן של נשים רבות שילדו טיבעי גם אחרי קיסרי, מדמיינת את אותן נשים שיולדות בשדה או בביתן לפני שעולם הלידה עבר לביה"ח ולידיהם של רופאים. כשהלידה היתה פשוט לידה - חלק אינטגרלי מהמעגל של חיים ומוות, של קיום והוויה ולא איזה אתגר מבלבל שנגזר על המין הנשי בלבד. הייתי בטוחה שאני אחת מאותן הנשים הללו, שבגילגול אחר הייתי יוצאת עם הצאן לשדה וכורעת ללדת בין הסלעים.
הניתוח הזה הזכיר לי שבאותן תקופות רומנטיות(וגם למעשה היום, בחלקים גדולים של העולם), נשים רבות גם נשארו בשדה, מוטלות לצד תינוקן המת.
אני כנראה אחת מהנשים האלו.
ההכרה בזה לא גורמת לי עצב או רחמים עצמיים או אפילו הלם או אכזבה. היא גורמת לי רק דבר אחד - הודיה ופיוס. פיוס עם עצמי וגורלי ועם הסביבה שכל כך התנגדתי לה אך היא בעצם זו שהצילה את חיי - הסביבה הרפואית המודרנית. הודיה על כך שנולדתי לתקופה ולמקום האלו והנה בזכות זה אני עוד כאן ואפילו זכיתי בשני בנים!
זה החזיר אותי לאיזון גדול מאוד. ין הטיבעי להתערבותי. אך זה משליך גם על כל תפיסת עולמי.
זה הזכיר לי כמה חשוב לקבל וכי למרות האידיליות והשאיפות שלנו והביטחון בצידקתנו אנחנו לפעמים כה קטנים מכדי לדעת מה באמת נכון וטוב.

צילי את מדהימה, סיפור מרתק}

"וו'או" על הכל - החוויה שעברת, הדרך בה התמודדת והאופן בו את מקבלת את הדברים.
תודה על השיתוף וההשראה...לוקחת איתי הרבה מהתובנות שלך שמתאימות ללידות בפרט ולחיים בכלל.

לא ייאמן.
סיפור מדהים.
ומה היה עם התינוק בכל הזמן הזה?

את כותבת מדהים , וזכרת כל כך הרבה מאיזור הסף ,
ובאמת עם כל האמון הבסיסי שיש לי בגופנו אין ספק
שהרפואה המודרנית יש לה מקום מכובד, עובדה הם הצילו אותך.
יחד עם זה כמו שרמזת כאן
גם רפואה יכולה להיות ברמה גבוהה יותר
החוויה הזו של לפני שהמנתח הגיע היתה איומה בעיני
ותודה לסוהילה שבעטה בתחת של כל המנומנמים סביבך,והצילה את חייך.
יש מקום להודיה ופיוס, אך גם ללמידה ואפילו התעוררות של מי שטעה שם,
כל כך נשאבתי לסיפור שלך , שלא קלטתי שהריחות של התבשיל השררוף זה לא מהשכנים אלא ממניD-:
בקטנה.........
מזל טוב , שוב , וכפל כפליים

צ'ילי, מזל טוב!!

את מרגישה שכבר עיכלת או שאת עדיין בתהליכים? מה שלומך היום, הגוף, הנפש, הזוגיות, אדם? מה שלום התינוק?
תודה על השיתוף ושהזכרת קצת פרופורציות.

אגב, מעניין שחוזר על עצמו בסיפור שלך הנושא של ללכת לקצה, שכמעט נגמר ונפרדים- ואז בוחרים לחזור. גם עם זוגך וגם סיפור הלידה המרגש...
התינוק הזה בטח הולך להיות משהו מיוחד... [-: [-: [-:

ההכרה בזה לא גורמת לי עצב או רחמים עצמיים או אפילו הלם או אכזבה. היא גורמת לי רק דבר אחד - הודיה ופיוס. פיוס עם עצמי וגורלי ועם הסביבה שכל כך התנגדתי לה אך היא בעצם זו שהצילה את חיי - הסביבה הרפואית המודרנית. הודיה על כך שנולדתי לתקופה ולמקום האלו והנה בזכות זה אני עוד כאן ואפילו זכיתי בשני בנים!
וואו צ'ילי, סיפור מצמרר. את מדהימה!
שתמשיכי ליהנות מהמתנות של חייך!

סיפור מצמרר, לא יכולתי להפסיק לקרוא
את כותבת מדהים, ובכלל מעוררת השתאות בכוחות שלך וביכולת התבוננות
כל כך חשוב שאת כותבת את הסיפור הזה
מעבדת עבורך ונותנת מתנה של שיתוף עבור מי שקורא
ברכות על כך שכולכם בסופו של דבר בטוב ובריאים
ואיזו מדהימה שאחרי כל מה שעברת, התעקשת על הנקה

איזה סיפור! כל כך מרגש, והכתיבה שלך...את מדהימה!

סיפור מדהים. את חזקה ומעוררת השראה בהתמודדות. גם החוויה המיסטית שעברת מדהימה. מאחלת לך התאוששת קלה וטובה והמשך הנאה עם המתנות שקיבלת @}

וואו אני נדהמת מגדול הנס והחוויה שעברת.
מזל טוב, התאוששות קלה והרבה נחת

אלופת ישראל! באמת שבח והודיה שכך נגמר ומעורר השתאות כמה את זוכרת ואיך שאת מספרת. תודה על זה.
המון מזל טוב , שמחה, נחת בריאות ואהבה לך ולמשפחה.
@}

וואו... קראתי בנשימה עצורה....
את מדהימה ואמיצה וחזקה מאוד.

מעבדת עבורך ונותנת מתנה של שיתוף עבור מי שקורא

מדהימה. קבלי חיבוק חזק ממני.
הלידה שלך עד שלב מסויים כל כך דומה לזו שלי כולל הקיסרי.
ועוד יש לי לאמר לך שההבנה הזו החשובה כל כך , ההבנה שהקיסרי הראשון קרה, לא בגלל שלא היית מוכנה, או שמשהו אצלך מנע ללידה רגילה לזרום ..זה לא בגללך
כי באת עם שתי ידיים פתוחות ללידה השנייה ולחוויה מתקנת , ובכל זאת זה לא קרה, כי זה לא תלוי בך. מה שמוריד את "רגשות האשם".

וואו.. נדהמתי לקרוא איך
ההכרה בזה לא גורמת לי עצב או רחמים עצמיים או אפילו הלם או אכזבה. היא גורמת לי רק דבר אחד - הודיה ופיוס
ההתמודדות ניתנת כנראה למי שיכולה לעמוד בה...
מאחלת לך המון אושר ושמחה עם שני הבנים

צ'ילי יקרה
ריגשת אותי עד דמעות
תמיד ידעתי שאת מדהימה
אבל עכשיו פשוט אין לי מילים
ואו
הראש שלי עדיין מסוחרר מהמילים שלך
קשה לי לעכל מה שעברת
ולהבין שבאמת היית על הסף ושבאמת הצילו אותך
זו באמת חוויה מטלטלת

אני מאחלת לך המון אושר עם הבנים ועם אק
ושהמשך הדרך תהיה קלה וזורמת יותר

אוהבת אותך כל כך ושולחת המון חיבוקים
חברתך משכבר גן לו (אני אכתוב לך יותר בפירוט גם במייל)

לכולכן
שאתן פה קוראות, מגיבות ומעודדות. דעו שאתן חלק מתהליך ההחלמה והעיכול המאוד מאוד חשוב הזה. אתן יקרות לי מאוד גם אם אני מכירה אישית רק אחדות מכן.
תודה לכן, והמון אהבה לכולכן.

נפלא להתאושש אל תוך הליבלוב של נבטוטי החורף שאיחר לבוא, הירוק מלא החיים וההתחדשות של עמק החולה מסביבנו מחלחל עמוק וממלא אותי באנרגיה הנהדרת של הליבלוב. אני מרגישה מאוד חזקה ובריאה ושמחה בחלקי. אמנם הרופאים בבי"ח ובקופ"ח עדיין נראים מודאגים ממצבי בבדיקות המעקב ואפילו אורן, אותו מרפא ברפואה סינית שבא לעשות לי את הדיקור במהלך הלידה ואני ממשיכה להיות מטופלת על ידו לתמיכה נראה שאינו מרוצה דיו ממצבי, אך אני מרגישה נהדר, מלאה כוחות וחיים, הטראומה שעבר גופי נראית כמו חלום מוזר. עם זאת, אני משתדלת להיות קשובה לגופי ועם יד על הדופק, לא שאננה מידי ולא נמהרת מידי למאמצים מיותרים.

שבת שלום

צ'ילי יקרה, תודה -תודה על הסיפור המדהים, על השיתוף... אין לי מלים לתאר לך כמה אני לוקחת ממך, באמת לא רק בעולם הלידות ,אלא לחיים בכלל. תמיד-תמיד אזכור את הסיפור שלך, את החוויה שעברת ומקום שאליו לקחת את הדברים. יש לך המון חוכמה, אהבה, נשיות עוצמתית ומהממת. מזל טוב.
אם (או כש) את באה להילה, אשמח לפגוש אותך שוב.
תודה.

אין כמוך

תודה רבה על הסיפור והשיתוף. תודה תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל תודה על השיתוף! הכתיבה שלך מרתקת וסוחפת....
ברוך ה' שכך נגמר....
גם אני התחלתי לידה רגילה שהסתיימה בסיבוכים רבים ובניתוח קיסרי.
הלידה הראשונה שלי הייתה בקיסרי ושמעתי סיפורים רבים על לידה שנייה וגינאלית...ואני די רוצה בזה....החלמה של קיסרי לא קלה כלל...
אך בסיפורך האישי נתת לי נקודות רבות וחשובות למחשבה...בעז"ה הכל יהיה בסדר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב להודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"