סיפור הלידה של נהר זורם ביניהם

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת פג, דף סיפור לידה בבית חולים}

{נהר זורם ביניהם
סיפור של לידה מוקדמת...


יום שבת, שבוע 30 ,לאחר חודש וחצי של שמירת הריון, התעוררתי בבוקר (8:00) עם כאבי גב חזקים שבאים והולכים.
ניסיתי כל מיני תנוחות ועיסויים והכאבים באים והולכים. פתאום הסתכלתי על השעון והחלטתי לבדוק זמנים.
במשך חצי שעה, כל חמש דקות היה כאב של חצי דקה (בראש חודרת ההבנה שאלו כניראה צירים - צירי לידה - שלא כמו הצירונים שהיו לי החל משבוע 24) . בשעה 9:00 החלטתי להעיר את בעלי, סיפרתי לו מה קורה ועוד התלבטתי אם צריך ליסוע לבית חולים, אפילו התקשרתי למוקד של "הכללית" להתייעץ עם אחות מה לעשות (מה לעשות? לרוץ לבית חולים, מה אני מתמהמהת כל כך).

רק ב-12:00 הגענו לבית חולים, שנמצא 20 דק' מהבית. פשוט היינו צריכים לארגן גם את עצמנו (בחודש שביעי עוד לא היה לי תיק מוכן לבית החולים) וגם למצוא סידור לבן של בעלי (מנישואים קודמים).
בבית החולים בדקו אותי וגילו שיש לי פתיחה של 4 וחצי אצבעות ומייד הזמינו כיסא גלגלים להעביר אותי לחדר ההשהיה שם נתנו לי עירוי וזריקה ראשונה להבשלת ריאות (צלסטון).
לשם גם הגיע הרופא ילדים (בהתחלה לא הבנתי למה אני צריכה רופא ילדים) והסביר לי על הפגייה ועל הזריקה להבשלת ריאות ועל כך שהנשמה של פג יכולה לגרום לעיוורון (מרגיע, ומעודד).
שם כבר ביקשתי מבעלי שיתקשר להורי שיגיעו מהצפון, כי בקרוב מאוד יהיה להם פג נוסף במשפחה (אחי נולד בסוף החודש השישי להריון).

משם העבירו אותי ישר לחדר לידה (לפחות קיבלתי את חדר מס' 1 - החדר הגדול שמיועד ללידה טבעית - עליה חלמתי כל הזמן, "לפעמים חלומות מתגשמים..." ולפעמים גם ממש לא).

בחדר הלידה נתנו לי עירוי של מגנזיום (עליו עוד ידובר) לעצירת הצירים. היה ברור שעם פתיחה של 4 אצבעות אי אפשר ממש לעצור את הלידה אבל לפחות קיוו לעכב אותה כמה שאפשר, (לפחות 48 שעות) על מנת לתת לשתי זריקות הצלסטון להשפיע, ובכך לתת סיכוי גדול יותר לילדתי, ששם החיבה שלה בבטן היה שולי, לנשום בכוחות עצמה.

בהשפעת המגנזיום הצירים נחלשו ונפסקו ואני קיבלתי הוראה לא לאכול (לא אכלתי מהבוקר), אך הירשו לי לשתות מיץ ענבים. זאת במחשבה שאולי אצטרך לעבור ניתוח קיסרי.
האמת לי היה ברור שאני עושה את כל המאמצים ללדת בלידה רגילה ועד כמה שאפשר טבעית, למזלי שולי היתה כבר מחודש שישי עם הראש למטה, מה שנתן סיבה טובה להאמין בסיכוי ללידה רגילה.

אחה"צ הורי הגיעו ונשארו עד הלילה, אז שלחתי אותם ואת בעלי לישון בבית, הכל ניראה אז פשוט ורגוע (יחסית למצב).

בלילה לא הצלחתי לישון. היה אסור לי לרדת מהמיטה ועם העירוי, המוניטורים וכל המחשבות פשוט לא הצלחתי להירדם. רק לפנות בוקר בהשפעת קולו המרגיע של דופק ליבה של ביתי, הנשמע מן המוניטור, הצלחתי לנמנם. רק שחצי שעה אח"כ האחות כיבתה את המוניטור ואז כבר לא הצלחתי לשוב ולנמנם.

בבוקר בעלי הלך להשלים כמה דברים בעבודה, והורי באו להיות איתי בחדר הלידה.
במהלך שעות הבוקר התחלתי להרגיש כאבים עזים בחזה וגם קושי בנשימה, הייתי בטוחה שזה הכל מהלחץ, והפחד.
כאשר הכאבים היו חזקים מנשוא אמרתי לאחות והיא הציעה לתת לי אופטלגין בטיפות, הסכמתי ואכן הכאבים נעלמו , אך הקושי בנשימה נמשך ואף התגבר.

בצהריים, בעלי חזר לבית החולים, והגיעו לבקר אותי כל מיני בני משפחה וחברים שנשארו לשבת ולתמוך בחוץ כיוון שלא יכלו להיכנס לחדר הלידה.

בינתיים כל הזמן הזה אני שוכבת במיטה , רגליים מורמות מחוברת לעירוי של מגנזיום ונוזלים וגם למוניטורים (של דופק וצירים).
ככל שחולפות השעות קשיי הנשימה מתחזקים ומחברים אותי גם למסכת חמצן (לפי מה שאמרו לי אח"כ הסטורציה ירדה לי לרמה של 80% בערך - שזה מצב מאוד לא טוב).
אבל עדיין הייתי בטוחה שזה הכל מלחץ , ויש לי גם רקע של אסטמה וקשיי נשימה, אז הכל הסתדר לי עם זה.

בערב הרגשתי מעט טוב יותר, אז הורי נסעו לישון אצלנו ובעלי נשאר איתי בחדר הלידה.
בלילה המצב החמיר והצלחתי לנשום בקושי רב ביותר, ממש ציפצפתי.
בעלי קרא לאחות שקראה לרופא, שהזמין מהבית את הרופא הבכיר התורן של מח' טיפול נמרץ נשימתי, שהזמין צילום ריאות ורופא ריאות.
ולאף אחד אין מושג מה לעשות.

בצילום הריאות התגלה גודש (נוזלים בריאות), אך ממה הוא נגרם לא היה ברור.
נתנו לי שתי זריקות משתנות שאמורות היו לעזור לנוזלים להתנקז מהריאות...

הזריקות לא עזרו ואחריהן הוחלט לתת לי זריקה נוספת במינון של פי 20 מהזריקות הרגילות (או כמו שהרופא מהטיפול נמרץ אמר - במינון של סוס),
הזריקה הזו כבר עזרה מעט, ויכולנו לנשום קצת לרווחה (תרתי משמע).

בינתיים במהלך כל הזמן הזה התלבטו הרופאים מה לעשות.
האם לאשפז את שתינו יחד בטיפול נמרץ נשימתי (כלומר כשביתי עדיין ברחם - שבוע 30 כאמור) או להפריד בינינו , על ידי חידוש הצירים ולידה על מנת לטפל בכל אחת מאיתנו בנפרד.

בסוף הוחלט, בהתייעצות איתנו (ולמרות שההחלטה הייתה קשה מאוד) להפריד בינינו ולטפל בנו בנפרד. השיקול שעמד מאחורי ההחלטה הזו היה שבינתיים ככל שעובר הזמן אני נחלשת ויש חשש שזה ישפיע גם על שולי (השם העוברי של ביתי). בינתיים גם חלף מספיק זמן מזריקות הצלסטון, כך שהיה מקום טוב להאמין שהיא תצליח לנשום לבדה לאחר הלידה.

אני רק ביקשתי לעכב את זה כמה שאפשר על מנת לתת לה עוד זמן ברחם.
והרופאים הסכימו אך הסבירו שלא כדאי להתמהמה יותר מידי כדי לא להגיע לשעה מאוחרת בלילה שבה יש צוות מצומצם יותר בפגייה.

בבוקר יום שני (היום השלישי בחדר הלידה) נזכרה אימי שהיא שמעה מחברה שלמגנזיום יש תופעות לוואי נוראיות ואחת מהן היא גודש בריאות.
ואז מיד היא אמרה לאחות להפסיק את המגנזיום (שבבוקר מוקדם עוד העלו את המינון שלו), והאחות לאחר התייעצות קצרה עשתה זאת.

למי שלא מכיר את הזוועה הזו שנקראת מגנזיום, מספיק לתאר שכאשר מתחיל להיכנס, דרך העירוי, המגנזיום לגוף, התחושה היא שהגוף פשוט נשרף בעוצמה מבפנים. ממש תחושה נוראית של בערה.
ועוד הערה קטנה - לפני כשבועיים פגשתי לראשונה את הרופא שהיה איתי במהלך הלידה ובמהלך השיחה איתו התברר שגם בעקבות המקרה שלי, הפסיקו כמעט לחלוטין את השימוש במגנזיום לעצירת הצירים, וכיום משתמשים בחומרים אחרים, עם פחות תופעות לוואי. ואם המקרה שלי תרם לשינוי הזה אפילו במעט, אני שמחה, ויודעת עוד יותר שמה שעברתי לא היה לשוא.

ולהמשך הסיפור...
בבוקר (לאחר הפסקת העירוי) הגיעו לבקר אותי הרבה אנשים טובים ואהובים.
אחי שהצחיק אותי ועודד וגם הביא איתו את המצלמה הדיגיטלית שבעלי הספיק להזמין יום לפני כן, על מנת שתהיה לנו מצלמה דיגיטלית ללידה כפי שתכננו (אני צלמת במקצועי, כך שתיעוד הלידה היה ממש חשוב לי).
דודה שלי (אחות של אמא) שלכל אורך ההריון התעניינה בהמון איכפתיות ואהבה ונתנה עצות טובות, ובאותו יום הגיעה עם בנות הדודות שלי וגם הביאה קופסא יפה עם שוקולדים.
חברה של הורי (מסטר ברייקי) שהתחזתה לאחותי (כדי שיתנו לה להיכנס לחדר הלידה) ועשתה לי רייקי וגם סיפרה שיום לפני כן היא לימדה קבוצה וכולם עשו לי רייקי מרחוק והקטע המדהים הוא, שבלי לדעת כלום ממה שעובר עלי, כולם הרגישו בזמן הרייקי לחץ בחזה וקשיי נשימה, פשוט מדהים.
וכמובן שבמשך כל היום היו לצידי בעלי היקר , האהוב והתומך והורי האהובים והמדהימים.

בצהריים סוף כל סוף קיבלתי קצת אוכל, לאחר יומיים בהם לא אכלתי מחשש שיצטרכו לנתח (ביומיים האלו הסכימו רק שאשתה מיץ ענבים - ובחיים שלי לא שתיתי כל כך הרבה מיץ ענבים, כמו אז).

אחרי כן משראו שהצירים לא מתחדשים החליטו לפקוע את מי השפיר בתקווה שזה יביא לחידוש הצירים.
אני שפחדתי מכך נורא כי הייתי בטוחה שזו פעולה מאוד כואבת, ניסיתי לדחות אותה עד כמה שאפשר, אך בסוף היתה זו פעולה פשוטה מאוד, קצרה, מהירה ולא כואבת.
אך גם אחריה לא התחדשו הצירים.

לבסוף אחר הצהריים לא נותרה ברירה ולאחר שחיכו באמת הרבה, והתחשבו מאוד ברצון שלי לכמה שפחות התערבויות, הוחלט לתת לי פיטוצין לוריד (זרוז).
ואז חדרה לראשי ההכרה, אני עומדת ללדת ואין לי מושג בכלל איך נושמים ומה עושים (הלא את הקורס הכנה ללידה שהזמנתי הייתי אמורה לעבור שבועיים מאוחר יותר). ובצורה מצחיקה ביותר באותו הזמן חזרה אלי לטלפון מדריכה של קורס הכנה ללידה, שדיברתי איתה כשבוע קודם. בעלי ענה לטלפון ואמר לה שקורס כבר לא ממש רלוונטי, כיוון שאנחנו ממש עכשיו בחדר לידה, אך אם יש לה טיפים על איך לנשום ומה לעשות נשמח לשמוע.
אני חושבת שהיא אמרה לו משהו על הנשימה, אך אני ממש לא זוכרת מה, בכל אופן זה היה מאוד מצחיק (בהתחשב בנסיבות).

ובינתיים, אני בקושי נושמת (הריאות מלאות נוזלים), מחוברת למסכת חמצן ועומדת ללדת בלידה רגילה. לא צריך לנחש שזה היה מאוד מפחיד ומלחיץ.
למזלי אמא שלי הייתה איתי כל הזמן וגם הציעה לעשות לי דמיון מודרך.
הדבר שאני הכי זוכרת מהדמיון המודרך זה שכל הזמן ראיתי דלתות סגורות, עולות ויורדות ולא יכולתי לפתוח אותן, עד שבסוף הגעתי לדלת כבדה מעץ כמו של מבצר או ארמון, אמא שלי אמרה לי לנסות לפתוח אותה עם מפתח, אך לא הצלחתי, עד שבסוף היא הציעה לנסות פשוט את הידית והדלת באמת נפתחה לרווחה, ומאחוריה היה גן ירוק וגדול מלא דשאים רעננים, שיחים ועצים ושמים כחולים עם אוויר נקי ורענן (משהו שמזכיר את גני ורסאי) ואז פתאום הרגשתי שאני מצליחה להשתלט יותר על הנשימה ולנשום בצורה יותר קלה. זה היה מדהים!

ואז נתנו לי עירוי והפיטיצין השפיע ממש מיד עם צירים חזקים בטירוף, ללא הפסקה כמעט. צירים שהרגשתי בעיקר במפשעה וביירכיים, ובמהלכם לא יכולתי שאף אחד יגע בי, אפילו לא ביד.

כל הלידה הייתי בעיניים עצומות מתרכזת בכאב, ובנשימה, נשמתי כמה שיכולתי, העברתי את האויר דרך הבטן ונשפתי, כאילו דרך הנרתיק. לא צעקתי למרות הכאב העצום, כי הרגשתי שזה רק יבזבז את האנרגיות שלי.

אני זוכרת שכל הזמן שמעתי מהצד את אימי ובעלי אומרים לי כמה שאני נושמת יפה ושהסטורציה עולה (הם אמרו את זה גם כשהיא ירדה וירדה וירדה), ובהתחלה כשהמוניטור עוד היה מחובר, הם גם עודדו אותי עם כל ציר ואמרו לי מתי הוא מתחיל להחלש. באיזשהו שלב המוניטור התנתק, אך האחות לא הצליחה לסדר אותו, כי פשוט לא הסכמתי שיגעו בי בזמן הצירים.

היה רגע שהכאב היה כל כך חזק שאני זוכרת שאמרתי שאני לא בטוחה שאני כזאת אמיצה ושאולי בכל זאת אקבל אפידורל, אך לשמחתי בעלי הזכיר לי שלא כדאי, כיוון שנפגעתי קל בגב בתאונת דרכים ולא הבאנו את הסי.טי. או הכנו את המרדים לכך. עברה שניה והיה לי ברור שאין אפידורל ושבסופו של דבר זה יהיה הדבר הטבעי היחיד שנשאר לי מהלידה הטבעית שרציתי, וזה שימח אותי.
ידעתי שאמנם אלו לא כאבים טבעיים, או צירים רגילים, אך אלו כאבים של תהליך טוב וחיובי, של הלידה של הבת שלי, ולכן אני יכולה להתמודד איתם ולעבור אותם.

ואז אמרו לי שנוסף לכל צריך גם לעשות חתך חייץ, לא הבנתי למה, הרי היא תינוקת קטנה, פגית. אז האחות הסבירה שדווקא בגלל שהיא קטנה וחלשה ולא יכולה לעזור בתהליך הלידה, צריך לחתוך כדי לעזור לה לצאת ועל מנת שלא יופעל לחץ חזק מידי על הגולגולת, דבר שיכול לגרום לדימום במוח וכו' (ועל זה עוד ידובר).

כשהגיעו צירי הלחץ, אלו כבר לא היו צירים בודדים, אלא פשוט ציר אחד ארוך ארוך, שלא הבחנתי בין תחילתו לסופו. אני זוכרת שביקשו ממני להגיד מתי מגיע ציר וצריך לדחוף, אך אני לא ידעתי מה לומר, זה פשוט היה כאב אחד ארוך, ללא שום הפסקה. אז סתם אמרתי להם שעכשיו ולחצתי. הייתי כל כך חלשה, בלי נשימה, אחרי 3 ימים בלי שינה כמעט ועם ארוחה אחת קטנה, שלקראת הסוף הרופא המדהים שהיה איתי שם פשוט נעמד מעלי נשען על הבטן ודחף מבחוץ את ביתי החוצה.
בזמן צירי הלחץ יצאה אימי החוצה כדי להשאיר לי ולבעלי את הרגע המיוחד הזה ביחד, וזה היה כל כך נכון.

ובדיוק כפי שאימי תיארה לי, אחרי שהראש יוצא, הגוף פשוט מחליק בחמימות החוצה.

אז בפעם הראשונה מאז תחילת הלידה, פקחתי את עיני, אך כל מה שראיתי זה את ידה הקטנטנה האדומה של ביתי מונחת על ירכי, הושטתי לה יד, נגעתי בה ואז לקחו אותה לפגיה.
מכל הרגעים זה הרגע שהכי גורם לי לבכות, גם עכשיו. הפרידה הזו ממנה, והלא כל כך הייתי מחוברת אליה כל ההריון (הקצר שלי) וכל כך רציתי ביות מלא, והנקה בחדר הלידה. וכל מה שראיתי והרגשתי ממנה היה היד הקטנה הזו, מונחת עלי הרפיון.

בעלי עודד אותי שהיא נושמת לבד ושהאפגר שלה היה 9-10 (מצויין ביותר לפגית).
וכך ב- 21.06.04 היום הארוך ביותר בשנה, בשעה 21:50 נולדה ביתי, בשבוע 30 ובמשקל מכובד של 1.646 ק"ג.

אחרי שלקחו אותה ויצאה השיליה התחיל הרופא לתפור אותי, בתהליך שנראה ארוך וכואב כמו הנצח. כשהוא סיים העבירו אותי למיטת מעבר, יחד עם בלון החמצן. בעלי הלך לפגיה (ובדיאבד הסתבר לי שהוא ממש כמעט והתמוטט שם), ליווה את ביתנו וגם הספיק לצלם אותה ולהראות לי את התמונות, ואותי הסיעו לטיפול נמרץ.

יש עוד המון מה לכתוב על הטיפול נמרץ ועל הפגיה, אך זה כבר סיפור ארוך בפני עצמו, אז אני רק אספר בקצרה...

בטיפול נמרץ נשימתי שהיתי 3 ימים בהם ראיתי את ביתי רק בתמונות (המצלמה הדיגיטאלית שוב הוכיחה את יעילותה הרבה, באפשרה לי לראות את ביתי בתמונות עדכניות) ובקטעי וידאו (אפילו קיבלתי מהפגיה תמונת פולארואיד, שאותה חיבקתי כל הזמן ואיתה בכיתי מגעגועים קורעים לבת שלי).

לאחר מכן הועברתי למח' יולדות ומשם דבר ראשון ביקשתי ללכת לפגיה, לפגוש בפעם הראשונה את ילדתי, הקטנה והמדהימה, אליה כמהתי כל הזמן.
במח' יולדות נשארתי עוד שבוע להשגחה, והיום בו השתחררתי הביתה היה אחד הקשים ביותר, לחזור הביתה לבד ולהשאיר אותה שם היה כואב מנשוא.
ביתי נשארה בפגיה 6 שבועות בדיוק, בהם היא סבלה מצהבת ארוכה וקשה, פליטות מרובות, אפניאות, ברדיקרדיות ובהם גם גילו שהיה לה דימום מוחי בדרגה 3 IVH עם הרחבה של שני חדרי המוח.
סיפור הפגיה הוא סיפור ארוך ומרתק בפני עצמו, ועליו אולי עוד אספר בעתיד.

לסיום הפרק הזה, אכתוב רק שכיום ילדתי בת שנתיים ו-4 חודשים. ילדה מדהימה, שמחה, נבונה, רגישה, אוהבת, מצחיקה ומיוחדת וללא כל סימנים מהפגות ומהדימום.

ילדה שלי אהובה שלי, תודה לך על שבחרת בי לאם, וסליחה על שכניסתך לעולם לא היתה רכה ועדינה כפי שחלמתי,
אך כניראה שהמסע המשותף שלנו בעולם הזה היה צריך להתחיל כך, מתוך תעצומות הגוף, הנפש והרוח.

[נהר_זורם_ביניהם*]

את הקטע הבא כתבתי לביתי, לכבוד מסיבת הצטרפותה למשפחה, שנערכה בחצר של הורי ב- 8.10.2004.

שלושה ימים בחדר לידה, שבוע 30, מנסים לדחות את הקץ,
אך בסוף מקדימים את המאוחר.
21:50 בלילה ומתוך העלטה,
ידי בידך נוגעת ואת כל כך קטנה.
דרכינו מתפצלות והטיפול בנו נמרץ, אך בנפרד.
שלושה ימים מול תמונתך הראשונה, מלטפת את דמותך,
אך בך לא אגע.
ורק מתעדכנת דרך עין המצלמה,
אחרי שלושים שבועות, בהם היינו צמודות, הפרידה ממך קשה.
וביום הפגישה, התרגשותי גדולה,
נכנסת למקום לא נודע, שיהפוך לבית במהרה,
ורק אותך מחפשות עיני.
ובאינקובטור הראשון מימין את מתגלה,
בת שלי אהובה, בת שלי קטנה.
אני מלטפת את ראשך וידך המוכרת את אצבעי מקיפה.

ובעודך בפגייה הצהוב שבך עולה, וזה לא מכבי.
ומקיפים אותך באור וכבר חושבים להחליף דמך,
ואז לאורך עולה בי שמך,
כי מוקפת את באור וזוהרת בו.
ניגשת אליך ומברכת אותך על שבחרת בנו והתגשמת בעולמנו.
ובלילה יורד הצהוב ובברכה את מתחזקת.

כך שבוע אני איתך קרובה, קרובה, בעודי מחלימה.
ואז לביתנו אני חוזרת וליבי נישאר איתך,
נכנסת אל הבית ואת לא איתי,
הולכת אל החדר ושם כאילו לא עזבתי,
הכל נשמר כאילו הריוני בביטני.

ופרק חדש מתחיל, שיגרה נבנת,
כל בוקר נוסעת אליך ועד בוא הליל נשארת לצידך.
וכל יום בדיקות חדשות, לומדים שפה ומושגים.
עוברים רגעים של פחד וכאלו של תקווה והקלה, הכל ביחד.
ובלילות מתוך חלום מתעוררת ומחפשת אותך לצידי,
אך את רחוקה ולא איתי.

עוברים שבועות, את גדלה ומתחזקת.
מהאינקובטור לעריסה את עוברת,
ומטיפול נמרץ אל הפנסיונרים מצטרפת.
וכל יום פחות בדיקות ופחות דקירות.
ואני כמו לביאה על המשמר עומדת,
שיתנו את התרופה בזמן,
שלא יכאיבו, כאשר לוקחים לך דם,
ואת גדלה גרם אחרי גרם.
וכבר לומדת לאכול ואני להאכיל.
יושבות צמודות שעות, לומדות להכיר.
שישה שבועות וכבר רכשנו חברים והפגייה למשפחה.
ובראשיתו של חודש חדש, את הביתה מגיעה.

1. 5 קילו של מתיקות קטנטנה.

ובבית שיגרה חדשה, אך הטיפול בך הוא דבר נפלא.
ילדה מקסימה, הבאת לחיינו מתנה נפלאה,
הבאת לחיינו התפתחות ועוצמה.
ילדה שלי אהובה, ברוכה הבאה למשפחה.

[מיצי_הריונית*]

סיפור מדהים. קבלי חיבוק וחיזוק בדיאבד...
אני גם קיבלתי מגנזיום בלידת הבכור שלי, בטוענה שזה ישמור שלחץ הדם שלי לא יעלה.
זה חומר נוראי, עשה אותי ממש סמרטוט ועוד יומיים אחרי הלידה לא הצלחתי ליישר את הגב ולהזדקף (נכנסתי לביה"ח בכושר מצויין)
הרבה בריאות.

[נהר_זורם_ביניהם*]

ל מיצי הריונית
תודה על תגובתך מחממת הלב.

מחר אני נפגשת עם דולה, בקשר להריון הנוכחי שלי וללידה הצפויה בפברואר (וכולי תקווה שהיא אכן תתרחש בפברואר).
בעקבות הלידה הקודמת החלטתי שללידה הבאה אני מפרגנת לעצמי עם ליווי מקצועי ומפנק, בנוסף כמובן לליווי של בעלי היקר והתומך.
ומחר מתחיל הצעד הראשון בכיוון של סיפור לידה נוסף בעל אופי שונה לחלוטין מהסיפור הקודם, בתקווה גדולה ללדת בלידה טבעית, זורמת, נינוחה ומעצימה.

[שרה_לה*]

רגע, מה הקטע הזה עם המגנזיום?
קודם את מקבלת אותו כדי לעצור את הצירים, ואח"כ את מקבלת פיטוצין כדי שיהיו צירים? למה לא פשוט להפסיק את המגנזיום, להתחיל לנשום ולחכות לראות מה יקרה? שבוע 30 ...........
אחרי כן משראו שהצירים לא מתחדשים החליטו לפקוע את מי השפיר בתקווה שזה יביא לחידוש הצירים. כבר הרגשת טוב יותר, עברה המצוקה הנשימתית, אז בשביל מה המשיכו עם "תוכנית ההפרדה"? זה רק לי לא ברור?

[נהר_זורם_ביניהם*]

כבר הרגשת טוב יותר, עברה המצוקה הנשימתית, אז בשביל מה המשיכו עם "תוכנית ההפרדה"? זה רק לי לא ברור?
אכן הרגשתי מעט טוב יותר, אבל ממש מעט. עדיין הייתי בסכנה, כיוון שהריאות היו מלאות בנוזלים, ולכן הייתי צריכה לקבל טיפול בטיפול נמרץ נשימתי, וגם אז לקח קצת זמן עד שירד הגודש והצלחתי לנשום טוב יותר. ואז עוד אישפזו אותי שבוע נוסף להשגחה במח' יולדות, עם הרבה אינלציות.
לגבי ההפרדה, אכן הייתה התלבטות, מה הכי נכון לשתינו, וכיוון שהמצב שלי לא באמת השתפר בחדר הלידה, פחדו שזה ישפיע על העוברית ומצבה, שהיה עדיין טוב, יתדרדר מחוסר חמצן וכו'.
הרופאים ניסו למשוך כמה זמן שניתן בהתחשב במצב שלי ובהתחשב ברצון שלי להשאיר אותה כמה שיותר זמן בבטן, אך בסוף לא הייתה ברירה, והיה צריך ליילד.
וגם התהליך הזה היה בשלבים (וכל זה כתוב בסיפור לידה) קודם הפסיקו את המגנזיום - והצירים לא התחדשו.
אח"כ פקעו את המים - והצירים לא התחדשו.
ורק בסוף נתנו פיטוצין, וזה כדי שבטוח יהיה צירים וגם כדי שהלידה לא תתרחש בשעה מאוחרת מידי כאשר יש בפגייה צוות מצומצם מידי.

בסופו של דבר כניראה שלקחנו את ההחלטות הנכונות. למרות השבוע המוקדם ביתי נולדה במצב טוב ונשמה לבד ללא צורך בהנשמה.
ואני קיבלתי טיפול מסור בטיפול נמרץ, ומצבי השתפר עד החלמה מוחלטת, דבר שיכול להיות שלא היה קורה, אם לא הייתי מקבלת את הטיפול המתאים בזמן.

אני יצאתי משם בהרגשה שמאוד הקשיבו לי ולבעלי ועשו הרבה כדי להתחשב ברצוננו, וכל ההתערבויות שנעשו נעשו בעצה אחת איתנו, ולאחר הסכמתנו.

[מאמא_מאוהבת*]

תודה על הסיפור המרגש!
באיזה בית חולים ילדת?

[יהללוך_מלאכים*]

@}@}
המרגיעון "מילים טובות מסלקות עננים שחורים"

[אמא_אדמה*]

סיפור מרגש מאוד!
מזל טוב על ההריון החדש... שיילך לך בדיוק כמו שאת מאחלת לעצמך...

[נהר_זורם_ביניהם*]

תודה על התגובות החמות.

לקח לי הרבה זמן להצליח לסיים לכתוב את הסיפור, ולכן מאוד מרגש אתי לחלוק אותו איתכן, ולקרוא את תגובותיכן.

מאמא מאוהבת
לשאלתך - ילדתי בבית חולים קפלן ואני מתכוונת ללדת שם שוב, הפעם אולי עם דולה.

[נועה_ברקת*]

שלום נהר... עכשיו אני יודעת מי את....
איזה סיפור לידה..לא פשוט בכלל. באמת יש הרבה שאלות בתוכו, ומה שברור שהיה הרבה חשש שהמשך ההריון יסכן אותך ואת בתך.
בעיקר נשמע שלמרות הכל היית מאד עטופה באהבה.
עשיתי מהר חשבון מתי את עוברת שבוע 30 וזה עוד מעט לא? אני מקווה שתעברי בשלום ותלדי במועד, כמו שהסיפור המשפחתי שלכם מראה, אם אני זוכרת נכון...
ד"ש לאמא שלך, אני זוכרת היטב את האירוע.
בהצלחה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזדהה מאוד עם הרבה מהפרטים...
מאחלת לשתינו חוויה מתקנת (לא בקרוב...) (-:

[שפע_טל*]

כל הכבוד מתוקה שהעלית את זה על הכתב.
בכיתי ובכיתי ובכיתי והתרגשתי.
יש לי הרגשה שהלידה הקרובה תהייה תיקון ללידה הקודמת ותהייה טובה ומעצימה.

לאחרונה אני מבינה גם שמטרת הלידה היא התינוק , ואם כך היתה לך לידה מצויינת כי התינוקת שלך מ-ה-מ-מ-ת , והלידה הבאה תהייה טובה לא פחות.
אוהבת ומחזיקה אצבעות.
שפע

[אבא_של_נהר_זורם_ביניהם*]

נהר אהובה,

קראתי בהתרגשות את הסיפור ובכל קטע הדמעות זולגות בעיניים, אני מתרגש ומתרגש, התיאור נוגע בלבי .

ואת פיצי אני אוהב גדול....גדול ...... מאוד

שלך אוהב לעולמים

אבא

[אימא_של_נהר*]

ילדתי, אני נזכרת בשעות הקשות שלנו ... וכיצד אורה של נכדתינו זהר במלואו כמו זוהרו של אחיך בשעותיי אלה שלי... הגורל אשר כמו חזר על עצמו, הביא עם הקושי כל כך הרבה טוב... ולך אהובה כל כך הרבה כוחות לגעת, בשעה זו, בכאב הגדול ובחששות ולעבור דרכן, בתוך התהום... שם האור, שם הריפוי. גאה, מודה ושמחה שבחרת בי ללוותך כאימא וכחברה. אוהבת כל כך, אימא.

[שוכנת_הצוק*]

קראתי בעקבות הזמנתך מהדף שלי על כישלוני בהנקה. קצת קשה להקליד כי אני מתרגשת ודומעת.
מילות הפגייה האלה כ"כ מוכרות. אינקובטור. עריסה. ברדיקרדיות. הכוונות הטובות של הצוות הרפואי אך ההפרדה הקשה. הדהרה לאינקובטור "שלך". האכזבה מלידה לא טבעית שבאה בהפתעה. המתח. הדאגה.
ו.. האור הגדול הזה שבתך זוהרת בו, שממלא את החיים באושר, שנשאר ומתעצם ככל שהדאגה והחרדה שוככות. והכרת התודה העצומה לבתך, לבן זוגך ולמשפחה ולחברים. ולתיקון, ולבתך הקטנה. ולחיים הענקיים האלה, ולניסים. ואולי גם לאלוהים.
|חיבוק|