סיפור הלידה של חני

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (קטוע)}

[תודה_לאבא_שבשמים*]

סיפור הלידה של ח'
חלק א' - ההריון.
כל ההריון עבר בקלות יחסיות, בחילות, חוסר תאבון, דאגה מהמשקל שעולה וכו' אבל בסך הכל היה קל ומהיר.

לקראת סוף ההריון התחילו החששות של הלידה להיות חזקות יותר ויותר. קנאתי בכל אישה על עגלה שעברה ברחוב ואמרתי לעצמי, איזה כיף לה היא כבר עברה את זה.

את האמת, לא הצלחתי בשום אופן להאמין שמהמקום הקטן הזה יצא ילד, זה פשוט לא נתפס לי במודעות שכל או לפחות הרוב המוחץ של כלל הנשים בעולם יולדות כך.

הלכתי לקורס הכנה ללידה. המיילדת שהעבירה את הקורס עשתה את זה בצורה מקסימה ויוצאת דופן. היא הצליחה להשקיט לי חלק נכבד מהחששות.

היתה לי איזה שהיא תחושת בטן שאני ילד לפני תאריך הלידה שלי, או שכך לפחות רציתי שיהיה, כמו אחותי התאומה שילדה את ביתה הבכורה שבוע וחצי לפני הזמן וסיפרה לי כמה זה מדהים שלא צריכים לחכות לסוף הארוך הזה שאין לו סוף וכמה טוב שחסכה את כל הפרצדורה המעפנת של ה"פוסט דייט".

התחושה שלי לא התממשה, ממש לא. ככל שהתקרב התאריך ואני ריצתי שזה כבר יקרה. שנוכל סוף סוף להכיר את העוברית שבועטת לה בתוך הבטן, לראות למי היא דומה ובכלל לגמור כבר עם ההריון הזה שהתחיל להכביד לי עם הבטן, שאגב לא היתה גדולה בכלל, רק לי זה כבר התחיל להפריע. (כל ההריון עליתי 9 קילו, זה לא נחשב להרבה בכלל, בהתחשב בעובדה שהתחלתי את ההריון עם 49 קילו).

בשבוע 40+1 הפנתה אותי הרופאה מקופת חולים למרפאה אחרת בעיר שעושה מעקבי פוסט דייט.
המרפאה היתה חדשה נקיה ממוזגת ונעימה מאד ובנוסף ממוקמת במקום נגיש למדי, כך שלא היה כ"כ גרוע להתחיל עם כל המעקב.

המעקב ביום ראשון היה תקין פרט ל"ריבוי מי שפיר" שהוגדר כריבוי קל.
ביום שלישי גם כן היה תקין עם פעילות רחמית שקטה.
ביום שישי הגעתי עם האיש שלי למעקב, מה שלא עשיתי בפעמיים הקודמות כי הוא לומד ולא יכול לצאת סתם כך, האחות שחיברה אותי למוניטור באה באמצע כדי לעקוב ואומרת לי: "איזה צירים יפים יש לך, אני חודבת שאת בשלב של לידה". אני בשוק מסתכלת על האיש שלי והוא עלי ואני שואלת אותה "בתמימות" צירים זה כואב?

היא בהלם ברגע הראשון מהשאלה המטופשת שלי ושואלת "למה?"
"כי את מודיעה לי שיש לי צירים של לידה ואני לא מרגישה כלום פרט ללחץ חזק בבטן תחתונה מה שיש לי כבר מחודש שביעי בערך".
היא מתחילה להתבלבל ושואלת: "את לא מרגישה שום כאב?"
אני: לא, ולא ועוד פעם לא! שום כאב!
היא: רגע, אני ישאל את הרופאה מה היא אומרת על זה.
היא הולכת וחוזרת אחרי כמה דקות טובות ואומרת לי שהרופאה רוצה שניכנס אליה.
היא מנתקת אותי מהמוניטור ואני ומשך שתי דקות בערך רק מתנגבת מהג'ל המגעיל הזה ששפכה לי בנדיבות על הבטן.

נכנסים לרופאה. והיא נתחילה עם פרוטקול ארוך של שאלות שלא נגמר ולבסוף פורסת בפני את האופציות:

1. לחכות לצירים כואבים שיבואו, והם בטח יבואו באיזשהוא שלב.
2. שהיא תבדוק אותי לראות כמה הפתיחה והמחיקה אם בכלל.

עושה רושם לפי הצורה שהיא מציגה את הדברים שהיא להוטה לבדוק אותי ומציגה את הדברים כאילו אני פושעת אם אני לא בודקת מה קורה איתי וזה רשלנות וכו'.
אני, שפחדתי פחד מוות מהבדיקה הפנימית. ובנוסף לכאב שפחדתי שיהיה פחדתי שיהיה דימום ואת זה רציתי למנוע בכל מחיר. אני שומרת נידה ולא רציתי להגיע למצב שנצטרך לשמור על מרחק נגיעה אחד מהשני במצב כל כך מוקדם מהלידה.

אני מודיעה לא חד משמעית שאני לא רוצה שתבדוק אותי אפילו שהמוניטור מראה ושאר הבלה בלה ואפילו שזה ערב שבת וכו'.

אנחנו עוזבים את המרפאה בתחושה של היי. אנחנו כבר בלידה, זה יותר קרוב מאי פעם.
אחרי הדלקת נרות האיש שלי יוצא לתפילה בבית כנסת קרוב לבית במקום לבית הכנסת שהוא הולך תמיד, כדי שאם משהו מתפתח.
הוא חוזר מהתפילה. אנחנו הולכים סעודה, שרים, מנתחים את המצב שלי ומחכים למשהו הזה שכבר יבוא.
הוא יוצא לבית הכנסת הרגיל שהוא הולך אליו תמיד להתוועדות עם חברים.
אני הולכת איתו כי אם משהו יקרה...
חוזרים, הולכים לישון, קמים, הולך לתפילה, חוזר, אוכלים, הולכים לנוח,וכו' ושום דבר משמעותי לא מתפתח.

ביום ראשון האיש צריך לנסוע לעיר אחרת שם נמצאת הדירה החדשה שלנו שכבר קיבלנו מפתח לפני שבועיים.
הוא מתכוון לנסוע ואני מפחדת שהוא יסע כי בטח איך שהוא יסע הכל יתחיל.
במשך כל הזמן מאז המוניטור ההוא ביום שיש יש לי לחצים חזקים למדי בבטן תחתונה כל כמה דקות אבל בפרוש הם לא כואבים. ואני כבר מתחילה לחשוב שאולי אני בין ברות המזל שהצירים לא כואבים להם.
ואז בהחלטה של רגע אנחנו מחליטים לגשת למיון יולדות כדי שיבדקו אותי אם אני באמת בלידה ואם לא אז אני יסע איתו.

אנחנו מגיעים למיון. שתי מיילדות משועממות יושבות בקבלה.
אחת מהם, שרק המראה שלה הפחיד אותי קיבלה אותי. היא מחברת אותי למוניטור ומכינה אותי לבדיקה.
הבדיקה, כמו שחששתי כבאה בטירוף, צעקתי רק מהחדירה הנוראית של האצבעות שלה שלא לדבר על החפירה בפנים כדי שהיא תצליח לבדוק כמה המחיקה. פתיחה של 1.5 ומחיקה לא זוכרת אבל כנראה זה לא היה משהו רציני.
החשש השני שלי התאמת גם הוא. היא מוציאה את היד ומראה לי את הכפפה - דימום!

אני בדאון למראה הדימום והאיש שלי שנכנס מיד אחרי הבדיקה מוצא אותי חצי בוכה מכאבים ובוכה שלמה על הדימום.
הוא מתבאס למשמע התוצאה הלא מעודדת אבל שומר לעצמו את הרגשות שלו ומעודד אותי שלא נורא וממילא בסוף זה יקרה בשלב כלשהו.

אנחנו עוברים לבנין השני ומחכים לאולטסאונד ומשם לבנין נוסף בשביל שרופאה תראה את התוצאות.
שורפים כמה שעות טובות על כל הסיפור ובסוף מקבלים את מכתב השחרור שמורה לנו לחזור עם כל התפתחות רצינית שתהיה.

אני בבאסה, נוסעת איתו לדירה החדשה, שם אני מצליחה קצת לצאת ממצב הרוח הדיכאוני שתקף אותי.
מעבירים ככה עוד יומים עד ליום שלישי אחרי הצהרים שם מתחילה תזוזה רצינית יותר.

[פלוני_אלמונית*]

נשמע שהמנוולת עשתה לך סטריפינג בלי רשותך. לכן זה כאב כל כך, ולכן הדימום.

[חלב_ועוגיות*]

או שפשוט צוואר הרחם היה אחורי קשה וסגור ולכן הבדיקה כ"כ כאבה בעיקר כשזה עם צירים והדינמיקה הצווארית לא פעם מלווה בדימום מה גם שיכול להיות שזה היה השואו...סטריפינג מלווה בתנועות ספציפיות כך שלא קשה לזהות אותו והוא לרב נעשה ע"י רופא...
תחשוב טוב יהיה טוב" אני מעדיפה לחשוב חיובי...

[רחל_ברמן*]

דף סיפור לידה קטוע. תודה לאבא שבשמים, האם את עדיין כאן?