סיפור ההריון והלידה של הכוסמת

אנונימי

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לנלק

המון זמן תיכננתי לכתוב את הסיפור המופלא הזה...איכשהו אף פעם זה לא היה הזמן המתאים בשביל זה.
אז עכשו יום לפני היומולדת שלי, כשמרקורי ברטרו וכל מה שעושים "בחוץ" - לא כל כך מוצלח,
זה הזמן להכנס פנימה...
אז ככה: מאז שהגדולה היתה בת שנתיים כבר התחשק לי עוד. ידעתי שיכול להיות שתהיה לי שוב את אותה בעיה שהיתה לי עם הגדולה אבל אני כזאת אופטימית קוסמית מטבעי והחלטתי לעשות כל מה שאני יכולה לעשות על מנת ליצור הריון ולידה תקינים.
למי שלא יודע, ההריון עם הגדולה הסתיים בשבוע 31 בקיסרי חירום,
עקב בעית גדילה מאוד מאוד קשה.
היא נולדה קטנה בחצי לגיל ההריון...(חודשיים פגיה והיום טפו טפו טפו...).
כשממש ממש רציתי זה הגיע, בדיקה חיובית - אושר גדול.
שבוע אחר כך התחילו דימומים. דימומים קשים.
כל יומיים רצתי לקופת חולים לעשות שוב בדיקה על מנת לוודא שההריון ממשיך.
זו היתה תקופה נוראית איבדתי דם במשך שלושה חודשים רצוף וכחלק מהשיעור
שלי ללמוד להכיל אף אחד כמעט לא ידע על ההריון הזה, כך שהרבה תמיכה
לא ממש קיבלתי.
הייתי עייפה בטרוף מאיבוד הדם, בנוסף לילדה בת שנתיים ושבע בבית ובכלל כל פעם שהייתי רואה הריונית
אחרת הייתי מרחמת עליה...
במהלך ההריון הזה פגשתי כמה מלאכים כשהראשון בינהם הוא מוריס.
מוריס הוא הילר מדהים, הוא עוזר לאנשים שחולים במחלות קשות והלכתי אליו
מתחילת ההריון על מנת שהוא יעזור לי להגיע לתשעה חודשים מלאים.
היו לי שתי מטרות 1, להצליח להאכיל את התינוקת שלי בבטן (הקודמת הפסיקה לאכול בחודש שישי) 2, ללדת במועד.
כל שבועיים שלושה הלכתי למוריס לטיפול והוא כל הזמן אמר שהוא רואה שהכל יהיה בסדר למרות הדימומים...
אחרי כמה חודשים התחלתי במקביל טיפול שבועי של רפלקסולוגיה ופרחי באך שעבדו עלי בצורה מדהימה ביותר וחיזקו אותי מרגע לרגע.
בשלב הזה בערך התחלתי לחפש דולה. אחרי שפניתי לכמה מיילדות (כולל שרהלה) שלא הסכימו ליילד מקרה כמוני בית, ידעתי שאני אצטרך תמיכה נשית בבית חולים.

הדולה שלי הגיעה אלי בדרכים קוסמיות ונסתרות והכל התחיל בעצם שנה לפני הלידה בערך.
הסתובבתי לי בקניון, נכנסתי לחנות צילום וראיתי אישה נכנסת עם תינוק במנשא וילדה גדולה לידה.
הסתכלתי עליהן, אני לא יודעת למה...התינוק נראה לי ממש ממש קטן אז שאלתי אותה
"מתי ילדת?"
"לפני שלושה ימים" (נדמה לי שזו היתה תשובתה המדוייקת)
"מה, וכבר את יוצאת מהבית??"
"החיים ממשיכים" ענתה לי והמשיכה הלאה...
חשבתי הרבה על האישה הזו בלי לדעת למה, פשוט ככה.
שבועות אחרי זה , בלי קשר למפגש הזה סיפרה לי מישהי שבקבוצת חינוך ביתי
שלה, יש מישהי שילדה את הילד הרביעי שלה וכמה ימים אחרי זה
הזמינה את כולם למפגש אצלה וחפרה באדמה או משהו כזה...
זה היה ברור לי שזו אותה אישה אבל לא נתתי על זה את דעתי.
חצי שנה אחרי זה כשהצטרפתי לקבוצה הזו - זיהיתי אותה.
זו אותה אחת כמובן.
איכשהו שמרתי ממנה מרחק.
שלום שלום, לא יותר מזה.
כשסיפרתי שם לאחת הבנות שאני מחפשת דולה היא אמרה לי "תיתקשרי לי', היא תמליץ לך"
ברור שלא התקשרתי, לא הרגשתי נוח, לא יודעת למה.
קבעתי עם איזו דולה להפגש, ובאותו יום היה מפגש חינוך ביתי שם פגשתי
את י' ובשיחה שהתקיימה בינינו הבנתי שהיא מלווה נשים
ואז היא הציעה ללוות אותי.
ככה , משומקום....
זה מצא חן בעיני גם בגלל הקוסמיות שבעניין וגם בגלל שהיא יודעת ללדת
וגם בגלל שהיא לעניין.
אז החלטתי ללכת על זה וקבענו להפגש אצלה.
הפגישה אצלה היתה מוזרה. אני ציפיתי שהיא תבוא ותספר לי איך היא תקל עלי את כאבי הלידה (בקודמת בכלל לא היו לי צירים כך שמבחינות רבות זו היתה לידה ראשונה).
ומה שהיא עשתה זה פשוט בשיחה של שלוש שעות העבירה את האחריות אלי.
וואי...וואי...ווואי, איזה פחד, חשבתי לעצמי.
אני שכל שריטה לוקח לה שנים להגליד, לפני רופא שיניים הייתי שותה יין
ובכלל מפחדת כל כך מכאב - אמורה לקחת אחריות על הכאב הפיזי הזה.
איך עושים את זה????

קיבלתי המון שיעורי בית ממנה: כל ערב דימיון מודרך איך הלידה שלי תראה ,
לדבר אל התינוקת כל יום,הצהרות חיוביות,לעמוד מול המראה ולומר לעצמי
" אני אוהבת אותך" (קשה מאוד לעשות את זה, באמת...).
בקיצור, מבחינתי הלידה שלי התחילה בפגישה הזאת כי מכאן בניתי לאט לאט
איזשהו עמוד שידרה אמיתי שבזכותו למרות כל הסביבה המנוכרת בזמן הלידה,
שעליה ארחיב עוד מעט - הלידה שלי התקדמה וזרמה ללא שום מעצור.
זהו, אני עייפה אמשיך מחר...

עוד עוד!
רוצים לשמוע הכל!

אני מקשיבה ומחכה להמשך @}

התרגשתי כל כך לקרוא , מצפה ומחכה להמשך...

_עוד עוד!
רוצים לשמוע הכל!_

וואו כוסמת. אני שמחה שהגעת לרגע הכתיבה. כפי שאני יודעת רוב הסיפור עוד לפנייך. מחכה להמשך.

תודה לכולן..
אני ממשיכה.
המעקב של ההריון עלי היה פשוט הזוי. כל שבועיים אולטראסאונד ובדיקת זרימות.
בהתחלה זה נתן לי סוג של ביטחון, כי ככה אולי ידעו בדיוק אם חלילה היא תפסיק לאכול
ומצד שני הרי אין הרבה מה לעשות במקרה כזה, מלבד להוציא מוקדם
אבל בגלל שהיא היא גדלה טוב, המשכתי באופטימיות הקוסמית שלי...
במקביל קראתי את כל מה שאפשר לקרוא על לידה טבעית והכנתי את התודעה שלי לילה לילה לויבק המיוחל.
בערך בתחילת שביעי התחלתי לחוש כאבים עזים באגן.
הכאבים היו פנימיים כלומר אם הייתי נוגעת, לא הרגשתי כלום אבל עדיין איך חברה טובה תיארה את זה, (יש לזה גם שם רפואי ) כאילו מישהו בעט בך למטה עם נעלי
כדורגל. אני לא מגזימה, כאבי תופת.
הרגשתי שככה הגוף שלי נותן פוקוס על איזור הלידה ומכין אותו.
לילה לילה דימיינתי את עצמי יולדת ותמיד דימיינתי שזה יקרה מהר.
פעם דימיינתי שאני יולדת באוטו, פעם בקבלה, פעם בבית - משום מה תמיד לא מספיקה
כנראה שרציתי לעקוף את הכאבים ופשוט ישר ללדת.
(אז עדיין לא ראיתי את הסרט הסוד) ופשוט עבדתי תודעתית בלי הפסקה.
כשחזרתי ממפגשים , באוטו, הייתי מצהירה בקול את ההצהרות החיוביות...
עשיתי הפסקונת ממוריס כי הרגשתי שאני על הגל וזו כנראה היתה הטעות שלי.
שבוע 33 - בביקור אצל מוריס הרואה, הוא אומר לי: "אני רואה שמשהו מתחיל להשתבש, אבל אני אעבוד על זה - בסוף יהיה בסדר"
שבוע 34 אולטראסאונד והטכנאית החמודה שכבר ממש נקשרה אלי, לא יודעת איך
להגיד לי ששוב העוברית שלי הפסיקה לגדול.
"תראי, זה לא אומר עדיין כלום, תבואי שוב עוד שבוע אולי טעות..."
שבוע 35 - הפער גדל. היא לא גדלה...
אני ואבי (בן זוגי) נכנסים לסרטים. כבר היינו שם, אנחנו יודעים מה זה
אומר למרות שזה קורה בשלב הרבה יותר מאוחר- זה נוגד לחלוטין את התוכניות
ללידה טבעית.
כל כך פחדתי ללדת שוב קיסרי, כל כך פחדתי להשאיר את הילה לבד (עד
אז היא לעולם לא נשארה בלעדי ליותר מכמה שעות)..
שבוע 36-פער של שלושה שבועות בגדילה.
שבוע 36 +6, כבר גם בדיקת הזרימות (בדיקה שמראה את זרימות הדם בחבל הטבור)
אינה תקינה.
הטכנאית מתקשרת לרופאת נשים שלי שאומרת לה "תגידי לה לטוס עכשו לבית חולים
היא צריכה להוציא את התינוקת שלה עכשו!!!!"
התחלתי לבכות, לא עמדתי בזה. זה לא יכול להיות, אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אני מרגישה את הגוף שלי מתכונן ללידה ואני לא רוצה קיסרי.
אבל מצד שני הבנתי מה המשמעות של פיגור גדילה של חודש התינוקת שלי במצוקה
היא לא מקבלת מהרחם את כל מה שהיא צריכה.
יצאתי מהבדיקה, נכנסתי לאוטו, בכיתי בטרוף, התקשרתי לאבי אמרתי לו להכין תיק
התקשרתי לרומי_ וחלומי חברתי הטובה והכנתי אותה למצב שאני אצטרך אותה
התקשרתי לחברה אחרת , שכנה שתבוא תהיה עם הילה וכל הדרך הביתה
אני בוכה בכי תמרורים...
בדרך לבית חולים, עם אבי, אני מתקשרת לחברה טובה אחרת , מספרת לה
תוך כדי בכי והיא אומרת לי "קרן, שכחת שיש אלוהים? תתחזקי, תדברי אליו, תבקשי, יש מישהו ששומר עליך"
פתאום התעשתתי, וואלה, איך שכחתי.
השיחה הזו פיקסה אותי, נשמתי, הגענו לבית חולים.
בבית חולים הזה קרו לי כמה ניסים.
בכניסה לחדר לידה, אני קולטת מגרה פתוחה ומשם אני רואה את התמונה של הרבי מלובביץ ועליה כתוב "ניסים ונפלאות".
מהרגע הזה ידעתי שיהיה בסדר. אני לא מבית דתי אבל איכשהו אני מקבלת מסרים מהרבי הזה והעובדה שהוא קיבל את פני בחדר לידה עודדה אותי מאוד.
ממשיכה עוד מעט...

עוקבת @}

גם אני בקוראות ומחבקות...

וואוו!אכן הרבה מאד ניסים...מדהים כמה קווי דמיון יש בין הסיפורים שלנו, כמה ניסים..
מחכה להמשך הטוב @}

קוראת את החסד, הכוח והאהבה שלך, מצפה להמשך "ניסים ונפלאות".

גם אני עוקבת במתח...היום היום הולדת שלך?? אם כן מזל טוב..@}
וסליחה על הבורות אבל מתי כל זה קרה- הלידה?

גם אני במחכות... אוהבת סיפורים קוסמיים

<מרגיעון: הכל בתואם מושלם>
מזל טוב ליום ההולדת @} @} @}

מזל טוב ליום ההולדת
תודות תודות...
ממשיכה....
אני נכנסת לחדר לידה, הדמעות מנוגבות, אני כבר מתגעגעת
לגדולה, חושבת עליה...
שקט בחדר לידה. מוזר.. מה לא צועקים כאן??
אני עושה הפסקונת וחוזרת אחורה כמה חודשים.
בחרתי ללדת בבית חולים קפלן בגלל שהוא קרוב אלי הביתה
ובגלל שלא רציתי את אסף הרופא שידוע בהתערבויות המיותרות שלו..
כמו כן,האישה שעשתה לנו את הסיור בקפלן היתה מדהימה.
היא אמרה לי שיש לי סיכוי למרות הכל ללדת רגיל.
לא הבנתי את ההגיון של בתי החולים.
אישה בסיכון גבוה לא מקבלת את החדר הטבעי.
למה????
הרי בגלל שאני בסיכון גבוה, צריך יותר לתמוך בי, לא?
צריך לעודד אותי, להרגיע,
למה אני לא יכולה לקבל את החדר הטבעי?
אבל בגלל שידעתי שזו המדיניות בכל בתי החולים השלמתי עם זה ובתוך הדימיון המודרך שעשיתי דימיינתי שזו האישה שמקבלת אותי בזמן הלידה.
ואכן, באותו ערב היא היתה שם עם החיוך הטוב והמרגיע שלה, הדיבור המונוטוני.
שמחתי לראות אותה, מבחינתי עוד נס.
"מחר בבוקר נעשה לך שוב בדיקת זרימות ואם לא יהיו זרימות - קיסרי" אומר הרופא המאוד נחמד שפגש אותי שם.
"תעלי בבקשה על הכיסא אני רוצה לבדוק אותך"
"לא" אני מסרבת. מה הטעם. אין לי צירים.
רופא מאוד נחמד אבל עם גישה ביזארית לגמרי שכל אישה אחרי שבוע 38 צריכה כבר ללדת ולכן הוא עושה סטריפינג לכל אישה בשבוע כזה!!!
שאלתי אותו אם לפחות הוא שואל את הנשים אם הן מסכימות והוא אמר שכן. לפחות זה.
יופי. יש לי לילה שלם נוסף!!!
י' שומעת שאני בבית חולים ומגיעה בעשר וחצי בלילה עם ימבה אנרגיה בשבילי.
"את רוצה ללדת היום?" היא שואלת אותי.
"כן" אני אומרת לה "אבל אין לי צירים אין כלום היא עוד לא רוצה לצאת.."
היא סוחבת אותי בקור של תחילת פברואר החוצה להליכה נמרצת.
אני מדדה אחריה עם השל ההודי שלי. עשרים דקות הלכנו.
זה היה מטורף. לא יכולתי לנשום אבל הרגשתי שמשהו בגוף התחיל לזוז...
אחרי שחזרנו, עשיתי מוניטור ופתאום התחושה המדהימה הזו
של ציר (צירון מה שנקרא).
וואו!!!הבאנו צירים.
י' אומרת לי לשים את הידיים למטה ולדבר אליה, להזמין אותה.
אני עוצמת עינים בחדר המואר יותר מידי ומדברת אליה בלב.
מבטיחה לה הבטחות טובות, מבטיחה לה שיש מקום בשבילה
למרות שאחותה תופסת לי את הלב מפינה אל פינה...
כל פעם שאני מדברת אליה - ציר במוניטור. פשוט מדהים.
ניצחון הרוח על החומר.
אבל כשאני מפסיקה - מפסיקים הצירים.
המוניטור תקין, אני נפרדת מי' וחוזרת להליכות.
עד חמש בבוקר אני עושה הליכות במסדרונות.
האחיות חשבו שאני משוגעת הולכת לי בלי הפסקה כל הלילה
עם שמיכות עלי.
"אני אייצר לידה!!!" אני אומרת כשהן שואלות אותי לפשר השיטוטים שלי.
הבייבי צריכה אותי - עוד מעט חוזרת.

מזל טוב ליומולדת קוסמת!

שש בבוקר.
אני קמה לאחר שעת שינה חטופה, עדיין בחתיכה אחת.
אצה רצה אל דלפק האחיות ומבקשת מהן לשלוח אותי כמה שיותר מהר אל הבדיקה הגורלית.
שולחים אותי.
מחברים אותי ואופס...יש זרימות!!! עוד נס!!!
איך זה יכול להיות? אתמול לא היו זרימות והיום יש!!!
כל כך שמחתי אבל הפרופסור שם צינן את ההתלהבות שלי. אמנם יש זרימות אבל העוברית שלך עדיין לא גדלה, היא עדיין במצוקה והיא צריכה להיות בחוץ.
"אבל לפחות אין מצב חירום" - אני אומרת לו.
"כרגע אין, אבל אם לא תלדי ממש בקרוב יהיה" הוא אומר לי.
הרופא הנחמד מאתמול שוב ביקר אותי, מציע לי לבדוק פתיחה.
תגיד לי, אני אומרת בלב, מה , אתה סוטה? מה זה הקטע הזה כל יום לבוא ולדחוף לי אצבעות.
"אין מצב" אני עונה לו "אין לי צירים, אני נראת לך כמו אחת שיולדת"?
שלושה ימי אשפוז להשגחה - והביתה.
יצרתי שם קשרים מדהימים עם האחיות ועם הרופא הזה שלמרות הסטיה
המוזרה שלו התגלה כאדם עדין ביותר.
בכלל, היה לי שם תפקיד בבית חולים הזה להעיר כל מיני נשים מתרדמת הקורבן.
אף אחת שם למשל לא ידעה שהיא יכולה לסרב לבדיקה והשמיים לא יפלו.
היתה שם אחת בחדר אוכל שממש פחדה כל בוקר מהרופא ומהבדיקות הכואבות שלו.
היא לא האמינה שאני מאושפזת בסיכון גבוה בלי אף בדיקה פנימית...
והיתה עוד אחת שכלכך פחדה מאותו רופא, כל היום קיללה אותו בלי שאף אחד שמע.
הדרכתי אותה מה להגיד לו ולמחרת בבוקר היא רצה אלי עם עינים זורחות.
"סרבתי לבדיקה!!!, אני לא מאמינה, הכל בזכותך"
איזה כייף.
אז שוחררתי הביתה עם הוראה למוניטור שלוש פעמים בשבוע ואולטרסאונד
פעם בשבוע ואזהרה שאני חייבת ללדת ממש ממש בקרוב.

איזה אושר היה להגיע הביתה . הרגשתי כאילו יובלות לא הייתי עם הילה ומי
שלא ראה אותה באותו יום שחזרתי לא ראה שמחה מימיו, למרות שכל יום היא באה לבקר אותי שלוש פעמים אלו היו הלילות היחידים שלה בלעדי והיה לה מאוד קשה.
בשארית היום נחתי ולמחרת התחלתי במרץ מחודש להזמין את הלידה.
מה לא עשיתי. הייתי אצל מדקרת מומחית, טופלתי ברפלקסולוגיה בנקודות מיוחדות, עשיתי את כל מה שאסור, ניקיתי את הבית נימרצות, צעדתי בעליות המושב כל יום,
לקחתי פרחי באך, תרופה הומאופטית,שתיתי מרווה, כל היום הרמתי את הילה,קפצתי
נסעתי לכותל לדבר עם בורא עולם,מה לא עשיתי....
אני שכל חיי פחדתי מכאב - ששתי אליו עכשו , הזמנתי אותו, רציתי בכל כוחי צירים.
ואכן היו בריקסטונים, התקשויות, צירונים, אבל לא התפתח שום דבר אפקטיבי.
הרופאת נשים שלי כמעט גרשה אותי מהמרפאה. היא לא הבינה איך לא יילדו אותי
ומאוד מאוד דאגה.
וככה בשני מישורים (כמו כמעט כל דבר בחיי) מצד אחד עובדת תודעתית, כל הבית שלטים של הצהרות חיוביות ומצד שני כל יום כמעט בקופת חולים...
קיבלתי המון המון תמיכה אפילו האחות והטכנאית מהקופה התקשרו אלי לשאול מה קורה. נכנסתי להן ללב והן לא יכלו לשכוח איך יצאתי בוכה מהקופה באותו היום.

שבוע 39 - הלכתי לעשות מוניטור ואולטראסאונד.הפער בין גיל ההריון והגודל שלה
גדל.5 שבועות שהיא לא אוכלת.
אללי, למה מגיע לי העונש הזה?
למה הילדים שלי לא אוכלים בבטן??
זה כל כך ייסר אותי. מי שמכיר אותי יודע שאני ההפך הגמור מזה...
הרופאת נשים שלי ביקשה ממני לא להגיע אליה יותר. היא לא מוכנה לקחת אחריות על ההריון הזה.
מבחינתה הייתי אמורה ללדת מזמן.
החלטתי ללכת באותו יום לפרופסור מומחה ואם הוא יחליט שהעוברית בסכנה
אני אלך להוציא אותה. וזהו. די, אין לי כוח יותר.
כבר שבועות אני רק מתעסקת בזה במקום להנות מסוף הריון רגוע.
הפרופסור אמר שהעוברית צריכה לצאת. שהיא תגיע ללידה בלי רזרבות ושהיא
יכולה לא להחזיק מעמד.
חשבתי שאני מתה...הוא נתן לי הפניה לבית חולים. נסעתי הביתה בוכה.
איך אני עושה עוד קיסרי...איך...???.
בדרך התקשרתי לאילנה שמש. זה המפלט האחרון שלי.
החלטתי ללכת אליה לעשות סטריפינג כדי לקדם את הלידה. כל כך פחדתי והיא היתה מקסימה. זה ההליך הרפואי הכי עדין שנעשה בי בחיי.
עשינו את זה בצימר שלה וממש קינאתי בכל הנשים שילדו אצלה, יכולתי להרגיש
את האנרגיה שלהן שם...אנרגיה נשית, חזקה, מדהימה.
הסטריפינג הצליח, הפקק הרירי התחיל לצאת, צלעתי לאוטו, הרגשתי פצועה, חלשה...
החלטנו שאני אשן הלילה בבית ורק מחר בבוקר ניסע לבית חולים.
ידעתי שבגלל שאני אחרי קיסרי לא יתנו לי זרוז אבל חשבתי אולי בלון...
כל הדברים שהכי פחדתי מהם בתחילת ההריון הפכו למאוד מבוקשים כי רק הם יכולים לעזור לי לא להגיע לניתוח...
קמתי בבוקר, לבשתי את בגדי הלידה שלי (חולצה כתומה לחיזוק וחצאית ארוכה שהביאה לי חברה דוסית).
שוב אני מגיעה לחדר לידה מנומנם...איזה שקט...
אני מסבירה לאחות שבאתי לזרז לידה אבל לא פיטוצין כי אני אחרי קיסרי.
"אין אצלנו שום זרוז לידה אחרי קיסרי" היא אומרת לי."אם יחליטו שאת צריכה ללדת זה יהיה שוב קיסרי"
"את לא מבינה" אני אומרת לרופאה שם" "אני לא אלד בניתוח שוב. הגוף שלי מוכן ללדת, רק צריך קצת לעזור לו"
אני הולכת לדבר עם מנהל המחלקה, מתחננת בפניו שיסכים לשנות את נהלים ושיתן לי בלון הוא לא מסכים.
אני הולכת לדבר עם מנהל מחלקת יולדות. הוא חמוד,מתבדח איתי על העגיל שלי באף, זוכר אותי מהפעם הקודמת.
"אני מצטער," הוא אומר לי "זה חייב להיות קיסרי"
אני מתקשרת לאבי ומבקשת ממנו שירים מהר טלפונים לעוד בתי חולים, אולי יש בית חולים שיסכים לעזור לי.
אבי מתקשר חזרה: "הדסה עין כרם מסכימים".מעולה.
אני מודיעה לרופאים שאני עוזבת למחרת בבוקר את הבית חולים.
באותו היום גם קיבלנו טלפון מחבר חב"דניק שפתח לנו בספר.
החבדניקים אספו את כל התשובות שהרבי שלהם נתן לכל האנשים וקיבצו את זה להמון ספרים עבי כרס וכשהם רוצים לקבל עיצה מהרבי (שכבר לא נמצא בגופו) הם פשוט טומנים דף עם שאלה בצורה אקראית ועושים בדיוק מה שיוצא להם לעשות.
הוא שאל בשבילנו ויצאה בצורה מדהימה תשובה שהרבי עונה לבחור שנמצא בבית חולים ששואל לגבי קטטר. (ורק לידיעה כללית הדבר הזה שנקרא בלון בבית חולים זה בעצם קטטר) הרבי עונה לו שה"גוף ייצא בעקבות הראש" - שזה מבחינתי בדיוק מה שאני רוצה, לידה רגילה....וגם אמר לו שהכל יהיה בסדר רק צריך להמתין כמה ימים.
התחזקתי.
למחרת בבוקר, מסתבר שהרופאים התכנסו לדבר עלי, הסכימו לעשות לי בלון בניגוד לנהלים שלהם, והתנו את זה בעוד סטריפינג שאני אעשה שאולי יבטל את הצורך בבלון. הסכמתי. איזה כייף....
אחות אחת ניגשה אלי ואמרה לי " במשך כל השנים שעבדתי פה לא ראיתי שהסכימו לאישה אחרי קיסרי לעשות איזשהו סוג של זרוז"
הזמן עובר..יש לי יומיים לייצר לידה...לבנתיים הילה באה לבקר אותי 3 פעמים ביום
קשה לה...ואני כל כך רוצה הביתה.
במקום לבלות איתה את הימים האחרונים רק אני והיא אני צריכה לשכנע פרופסורים
שאני לא מסכנת את העוברית שלי.
יום שלישי. סרבתי לסטריפינג של רופא והלכתי לחפש מיילדת סימפטית בשביל זה...

מזל טוב ליומולדת קוסמת!

גם לאמא שלי יש היום יום הולדת...

@} לשתיכן.

וואי...ככה באמצע המתח......

המיילדות שם זה סיפור בפני עצמו...
סהדי שבמרומים, תגזרו ציפורניים לפחות!!!!
פרנצ' מניקור באורך של סירה, וזה אמור להכנס אלי???
"בואי, אני אעשה לך" התנדבה שם איזו מיילדת, משל ביקשתי
שתעשה לי חפיפה לפני פן...
מבט קצר בידיים שלה הבהיר לי שהיא לא האחת.
"הציפורניים שלך יפות" אמרתי לה "אבל זה, לא נכנס אלי".
הצלחתי למצוא בסוף מישהי מקסימה, עדינה, ביקשתי ממנה שלא תמהר, שתיתן לי לנשום ושתפסיק אם כואב.
היא היתה בסדר פחות או יותר, לא כמו אילנה שמש כמובן אבל מספיק טוב כדי שאבקש ממנה שהיא תעשה לי גם את הסטריפינג השני כמה שעות אחרי זה...
כשחזרתי יותר מאוחר הסתבר שהיא הלכה הביתה. השתגעתי מזה שהיא הקדימה את שעת היציאה שלה, הרי קבענו והייתי מאושפזת שם היא יכלה לקרוא לי.
אבל אף אחד שם לא מייחס חשיבות לאינטימיות...אז שמישו אחר יעשה לי...מה אכפת להן??
אוף!!!! עוד פעם למצוא מישהי אחרת....
פרצופים לא נעימים היו שם באותה משמרת ודמעות חנקו את גרוני.
לא מספיק שאני צריכה לעבור את הסיוטים האלו, אז לפחות שזה יעשה ע"י דמויות נחמדות לא?
חזרתי לקראת משמרת ערב, מצאתי עוד אחת חמודה, הסברתי לה את כל מה שהסברתי לראשונה והיא עשתה.
היה גם בסדר. למדתי בבית חולים שכדי לקבל אנרגיה חיובית אסור לבוא בהאשמות...
כל פעם שכאב לי אמרתי לה " זה לא את..זה אני אני מה זה רגישה את יכולה להיות יותר עדינה?"
חייבת לעוף לחגיגות היומולדת שלי...אחזור אחר כך...

מזל טוב ליום ההולדת !!! @}

@}

קוראת את החסד, הכוח והאהבה שלך, מצפה להמשך "ניסים ונפלאות".

(())

איזה סיפור מדהים!!!!! ואת עצמך - שאלוהים יברך אתכם!!!! - את מדהימה!!!!
תודה-תודה-תודה שאת חולקת עמנו את הסיפור המדהים הזה ומעניקה לי/לנו כ"כ הרבה השראה וכח ועצמה @} תבורכו @}

גם אני מחכה,
מזל טוב כפול ללידה וליום ההולדת@}

כמה ה' אוהב אותך,איך הוא עוטף אותך באהבה, בחסד ובניסים.

תודה על התגובות...מחמם את הלב כל כך...
בקיצור, אני מוצאת עוד מיילדת חמודה (עם ציפורניים גזוזות) שעושה לי סטריפינג אחרון (מקווה לכל החיים)...
שוב מרגישה פצועה, אחרי 2 לילות ללא שינה, עליתי ארבע קומות ברגל בבית החולים, קיבלתי שיחת טלפון מי'.
"די" היא אומרת. "זה הזמן להרפות ולתת את עצמך בידי השכינה..."
התחברתי מאוד. כבר עייפתי פיזית ונפשית.
ר' נחמן אומר שיש מה שנקרא "איש בחירה" ויש "איש ידיעה"
איש בחירה בוחר במודע בכל רגע בחייו, הוא אקטיבי, יוזם, זז...איש ידיעה חי בתחושה שמה שצריך לקרות יקרה.
צריך הרבה אמונה בשביל זה.
כל הקטע הוא שבכולנו יש את שני הסוגים והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש בכל אחד מהם.
אז הרפתי. מעכשו אני איש ידיעה.
אחר הצהריים, עשיתי הליכה קצרה אל הפארק שם פגשתי
את אמא שלי יחד עם אבי(בן זוגי).
ישבתי על הדשא זקופה, חיכיתי להם עם המון שקט בפנים.
הפגישה היתה נעימה ליווינו את אמא שלי לאוטו שלה, בדרך- ציר חזק של כמה שניות, מאלץ אותי לעצור ולנשום.
אמא שלי נבהלת "אל תעזוב אותה" היא אומרת לאבי כי היא
ידעה שהוא בדרך להביא את הילה אלי להגיד לילה טוב...
"אל תדאגי" אני פוטרת אותה, "זה רק ציר אחד וזהו."
נפרדנו ואבי ליווה אותי לחדר. בדיעבד הסתבר לי שהיא התקשרה אליו מאוחר יותר ואמרה לו שהיא מרגישה
שזה אוטוטו ושלא יעזוב אותי.
נפרדתי מאבי שהלך להביא את הילה, אכלתי ארוחת ערב
ושכבתי לי במיטה. מידי כמה דקות היו לי מין כאבי מחזור
אבל הם לא התגברו וגם הגיעו כל כמה דקות אז לא ממש יחסתי לזה חשיבות.
שיחה עם אחותי הדוסית מצפת בה היא מבקשת ממני
לא לשכוח בזמן הצירים לבקש בקשות במיוחד על נשים שלא מצליחות להכנס להריון.
בסוף השיחה, אני מרגישה טיפות זורמות לי על הרגליים...
מה, יכול להיות שזה זה?? אני חושבת לעצמי...
שמתי תחבושת, סימסתי לאבי שיעשה פרסה כי קצת כואב לי ואני לא רוצה שהיא תראה אותי ככה.
שוב ציר, אני משתעשעת עם התנוחות הטובות מ"לידה פעילה"
לא ממש עוזר.
"לקרוא לאחות? את רוצה לחדר לידה?" שואלת אותי הבחורה ששוכבת מיטה לידי.
"לא, אני רוצה להגיע ברגע האחרון לחדר לידה" אני כל כך בסיכון גבוה שישגעו אותי שם...
עוד ציר שלא משתמע לשום פנים - ומכאן אני כבר לא מוכנה להרגיש את הכאב.
"אחות!!!!!" אני קוראת חזק וכל מה שיש לי בראש זה שאני רוצה שהכאב יפסק עכשו.
לא תיכננתי להתחיל לידה עם כל 2 דקות ציר. מה זה???
חשבתי שיעברו 20 דקות בין לבין..שאוכל לנוח, לחשוב,לשתות...לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר הרי הגוף שלי אמור להתנהג כמו לידה ראשונה .
אני בקושי מגיעה אל הדלפק של האחות והיא בנונשלנטיות מגישה לי את הקלסר עב הכרס שאיתו אני אמורה לרדת (לבד!!!) לחדר לידה.
כל מה שעולה לי בראש זה שאני רוצה אפידורל.
לא יכולה להרגיש את זה.
אני לבד, אבי בדרך כואב לי רע לי....
מגיעה שוב לחדר לידה מנומנם...מה זה הדבר הזה. חדר לידה לא אמור להיות מקום שמשמיעים בו קולות???
אני ניגשת אל המיילדת, נותנת לה את הקלסר ומתחילה עם המנטרה "אפידווורל!!!!"
" חכי , היא אומרת לי, קודם נבדוק פתיחה, אחרי זה תראי רופא ואחרי זה נראה"
אני חייבת שרותים. "איפה הם" שאני שואלת אותה.
"את לא נכנסת לשרותים" היא עונה לי "קודם נעשה בדיקה"
" אני חייבת עכשו שירותים!!!" אני אומרת לה.
איזה בחור חמוד, בעל של איזה מישהי מצביע לי בלי שהיא תראה ואני ממהרת לשם, נועלת אחרי את הדלת שלא תעיז להוציא אותי...(עכשו בדיעבד זה פשוט נראה לי מגוחך כל הסיטואציה הזו, לנסות למנוע מאישה יולדת דבר בסיסי כמו להתרוקן לפני לידה, הרי זה אלמנטרי...)
"אל תלחצי!!!" אני שומעת אותה צועקת אלי אחרי שקלטה
שבכל זאת נכנסתי לשירותים.
אני, שכל ביקור שלי בשרותים בבית חולים לווה ברבע שעה של קירצוף האסלה עם ניירות - פשוט לא ראיתי ממטר.
התיישבתי , התרוקנתי ויצאתי.
הבייבי קוראת לי...אחזור אחר כך...

איזה מתח!!!!!!

מרתק!!!!!!
את עושה לי חשק לכתוב את סיפור הלידה שלי.

איזה מתח!!!!!!

שליחה על ידי גלי* » 28 יוני 2007, 08:14

מזל טוב כפול ומכופל.

גם אני במתח כבר מאתמול. איזה שאקלית את. אני מעריצה בחורות כמוך (אני כבר הייתי שוכבת שם לניתוח ואומרת להם תודה על כמה שהם דואגים לי...).

איזה מתח!!!!!!

איזה סיפור מדהים, כמה כוחות יש לך!
מזל טוב כפול ליומולדת,
ומהר להמשיך לכתוב!!!

_איזה סיפור מדהים, כמה כוחות יש לך!
מזל טוב כפול ליומולדת,
ומהר להמשיך לכתוב!!!_

את אכן שאקלית! חשבת להעביר קורס לנשים לפני בית חולים? בעצם לא רק לנשים. איך רובינו נהיים קורבנות מול אנשים בחלוקים.
והמון מזל טוב ליומולדת

(העוגה עשויה , כמובן, מקמח כוסמין אורגני עם ציפוי יוגורט מאגוזי מקדמיה)

כוסמת, אני אוהבת אותך!
איזה סיפור! יום הולדת שמח ומחכה בדמעות להמשך.

אז איפה היינו...
אני יוצאת מהשירותים, המיילדת שולחת אותי לראות רופא. זה 10 צעדים מהחדר, אבל אני בקושי עושה את זה...
נכנסת לחדר, מתיישבת - ציר.
איפה הוא????
אני קמה, הולכת אליה חזרה ומתחננת "תני לי אפידורל...לא יכולה עם הכאב הזה"
"טוב, בואי נבדוק אותך קודם, תעלי על המיטה"
"בבקשה, תבדקי אותי בעמידה, טוב? אני לא מסוגלת לשכב עם הכאב הזה"
"לא!" אין דבר כזה לבדוק בעמידה.
אני לא יכולה יותר...אני נשכבת לשניה בדיוק בין הצירים אצבע וחצי פתיחה.
"את לא יכולה לקבל אפידורל, את רוצה טישטוש?"
"לא! אני לא רוצה להיות מטושטשת אני רוצה אפידורל, בבקשה, אני לא עומדת בזה"
לידי בחדר המתנה היתה בחורה מאוד צעירה דתיה חמודה שבכל ציר שלה היא ישבה
עם עינים עצומות מרוכזת ואמרה "שששששש".
"את רואה?" אומרת לי המיילדת "תעשי כמוה"
"לא רוצה לעשות ששששש" אני אומרת לה וממשיכה עם הקולות "אההההה" העמוקים שיצאו לי מהבטן.
מה היא רוצה אני חושבת לעצמי שאני אגיד שה שה שה שקט בבקשה לצירים?
המיילדת מעיינת בקלסר ופתאום אומרת לי "אההה, את אחרי קיסרי בשבוע 31? אז יש לך זכויות! ניתן לך מייד אפידורל!"
מסתבר שבגלל שקיסריות בד"כ מגיעות לקיסרי נוסף בקפלן, לא אכפת להם להרדים אותי כבר עכשו, אין להם את החשש שהלידה תתעכב כי בכל מקרה הם לא מאמינים
שאני אלד.
יופי, בבילון איתי!!!
אני נכנסת לחדר לידה, הכל קורה כל כך מהר, כל רגע ציר כואאאבבבבבב.
כל מי שאני רואה אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
מכניסים אותי לחדר, ומבקשים שאשכב על המיטה.
"אני לא עולה על המיטה הזו"
" אבל את רוצה אפידורל..."
דיסוננס קוגנטיבי...אני לא יכולה גם לקבל אפידורל וגם לעשות עמידת 6.
חה חה חה...איזה בלבול.
אני עולה על המיטה, מבקשת שירימו לי את המשענת 90 מעלות שעוזרת לי להשאר זקופה.
אני מזיעה, כואב לי כל הזמן מפיקה צלילים שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
לא עשיתי הכנה ללידה וזה פשוט הגיע טבעי.
רוצים להכניס לי קטטר - מסרבת.
רוצים לבדוק שוב - מסרבת (שזה בדיעבד היה טעות כי אם היו בודקים אותי היו רואים כמה אני מקודמת כבר ולא היו נותנים לי את האפידורל המיותר)
נכנסת הרופאה. בספר האלכימאי שקראתי אולי לפני עשור, אני זוכרת איזה מוכר ערמונים שכתוב שם שרואים שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כי הוא עושה את זה בשמחה..
הרופאה הזאת לא אוהבת את העבודה שלה.
היא פונה אלי בצורה הכי קרה בעולם, ומבקשת פרטים.
אלוהים ישמור, הרי יש את כל הפרטים שלי בקלסר מה רוצים ממני, מה, לא רואים שאני יולדת עכשו??!!!
אני נותנת לה ואחרי זה בקול מקפיא וקר היא מבשרת לי את מה שאני כבר יודעת:
"את לידה בסיכון מאוד מאוד גבוה בגלל שעברת קיסרי בשבוע מוקדם מאוד. אם המוניטור אפילו לשניה יזוז - את תעברי מייד לחדר ניתוח."
תודה רבה לך באמת. זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על מנת להמשיך להפריש את כל ההורמונים שיקדמו את הלידה שלי. אהה, דרך אגב, תודה על התמיכה והעידוד.
מצויין. (ברור שלא אמרתי לה את זה...)
לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו...
איפה הוא ואיפה אני...
אפילו להסתכל לו בעינים לא יכולתי, הייתי בטרנס והוא בשוק.
"את רוצה שאלחץ לך בגב?" הוא שואל.
"לא!" אני שידועה כפריקית של טיפולים ומסגים לא מסוגלת שיגעו בי עכשו.
"תפתח את החלון, חם לי!!"
"עד הסוף, זה חץ רעל" (כשפינה של רהיט מכוונת אליך בפאנג שוואי זה נקרא חץ רעל ותמיד משבש תפקוד)
" אפידורללללל....אההההה"
"אבי, תקרא למיילדת תבקש אפידורל...לא יכולה יותר...."
הוא הולך לצלצל לה בפעמון.
"תלך אליה!!!! מה אתה מצלצל, אני מתה...."
הוא הולך, חוזר. עומד מסתכל עלי.
זה שיגע אותי...
"אל תסתכל עלי..."
הייתי ממש בלידה פעילה, זועקת כמו חיה, מדברת עם אלוהים,
"אלוהיםםםםםם, תעזור לי....תפסיק את הצירים...."
התחרפנתי לגמרי.במקום להגיע אל הלידה שלב שלב תוך שאני מסתגלת אל הכאבים
הכל קרה כל כך מהר - צונאמי.
זו היתה החווית הווה הכי חזקה שהיתה לי. אין עבר אין עתיד, בכלל לא זכרתי שאני עומדת לפגוש את התינוקת שלי.
לא היה אכפת לי שאני ערומה כמעט לגמרי (מה שהטריד אותי מאוד לפני הלידה), לא הטריד אותי הפלורסנט הבוהק, לא הטריד אותי כלום.
אדם בתוך עצמו הוא גר, זה מה שהיה שם ובמישור המקביל אני זועקת לאפידורלללל.
לפני הלידה החלטנו אני ואבי שאם הילה צריכה אותי (לילה זהזמן מאוד רגישה עבורה ובגלל הפגיה החלטנו שהיא לעולם לא תישאר בלעדינו בניגוד לרצונה) הוא ייסע.
ידעתי שהתודעה שלי והגוף שלי ירפו ויפתחו אם אני אדע שהיא בטוב, ולהפך.
בית החולים זה 15 דקות מהבית שלנו.
הרי לידה ראשונה לוקחת זמן, לא?
אבי מבקש ממני אישור להזמין את י'.
אני מסרבת, הרי רציתי אותה ללידה טבעית, עכשו תכף יתנו לי אפידורל אז בשביל מה אני צריכה דולה...
נכנסת מיילדת חדשה.
להלן תיקרא : "הציקלופ" - יסלחו לי כל בעלי המומים בעולם, היתה לה רק עין אחת
והיא היתה כלכך נוראית, אני אפרט בהמשך.
לבנתיים היא מחזיקה לי את הראש, מטה אותו אחורה ואומרת "תנשמי"
יופי, התחיל טוב.
ציר...זה לא נוח לי איך שהיא מחזיקה לי את הראש, אני מנסה להשתחרר
והיא לא מרפה!!! עד שקילפתי לה את היד מהראש שלי, "די!!! זה לא נוח לי כך"
היא נעלבת ויוצאת.
טלפון לחדר לידה. אמא של אבי על הקו, הילה בוכה ברקע, קשה לה מאוד מאוד.
"תקשיבי", הוא אומר לי "אני מזמין את י' וקופץ הביתה להרדים את הילה".
אני לא עונה, אני בעולם משלי, מהנהנת בראש.
מוזר, אפילו העובדה שהילה בקושי, לא מטלטלת אותי כמו שהיתה מטלטלת אותי בזמן רגיל.
גם העובדה שהוא תכף הולך לא מטרידה יותר מידי.
אני לא פנויה לזה...אני יולדת.
לקח לי כמה שבועות לבוא איתו חשבון על הדרך שבה הוא הלך, אפילו בלי להפרד.
שוקיסט, בהלם, הלך בלי בכלל להבין שאני תכף יולדת.
הוא גם לא ממש הבין איך זה שאני לא רוצה מגע ונסגר ונאטם מול המצב.
הוא הרי כל כך עזר לי כל זמן ההריון, תמך בכל דרך אפשרית...
אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
המשך יבוא...

כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.

אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
היקום מזמן את מה שאת מזמינה. מקווה מאמינה ויודעת שהזהב מתחיל לצאת .(בשעה טובה) אז תהני מהטוב.

וואו כוסמת. איזו אדירה את. איזה כוח מול כל העולם. מעריצה אותך. ומזל טוב!

וואו כוסמת. איזו אדירה את. איזה כוח מול כל העולם. מעריצה אותך. ומזל טוב!

חיבוק

היי!!!! את רואה מה השעה???? אנשים פה במתח!!!
להשלים את הסיפור לפני שבת בבקשה...
<והמרגיעון מוסיף: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. רמז קוסמי שאומר לי ללכת לישון כבר?>

מה זה? חשבתי שאני מגיעה לסיפור גמור!

את מדהימה, את יודעת?
זהב טהור...
מחכה במתח להמשך (לסוף, כן?)

יא אללה איזה מדהימה את. במתח כאן...

נו, מה קורה?! ככה לפני שבת? נגמר לי האוייר..

אבי הולך.
בדרכו החוצה פוגש את י' שאומרת לו ברוב חכמתה "אל תלך, היא תכף יולדת"
רק משמיעה את הצלילים שהפקתי היא קלטה את מה שאף אחד שם לא קלט סביבי...
אבל הוא היה חייב והלך.
אני שומעת את הצעדים הנמרצים שלה והיא נכנסת.
גם לה אני לא יכולה להסתכל בעיניים.
אני רק אומרת לה את המנטרה המרגיעה "אפידורררללללל"..
"את בטוחה"? היא שואלת.
"כןןןןןןן"....."אהההההההההה".
אנחנו לבד בחדר. היא אומרת לי דברים מדהימים שרק אחרי זה הבנתי כמה הם מדהימים.
"איזה יפה את....את כמו לביאה....את עושה בדיוק מה שרצית...."
אבל הדברים האלו לא מדברים אלי באותו הרגע. אפילו מציקים לי. כמו זימזום של דבורים ומצד שני האנרגיה החיובית היחידה באזור.
אני סומכת עליה, לא מתייחסת אליה אבל רוצה שתישאר.
מגיע המרדים, י' יוצאת...
אני ממלמלת אליו "אתה מלאך משמיים...מלאך משמיים...תעזור לי...."
אני לא ממש זוכרת מה קרה בדיוק .
אני זוכרת שהוא אכל איזה חטיף משקית מרשרשת וזה נראה לי מוזר.
נכנסת הציקלופ.
מסתכלת עלי זועקת.
"תפסיקי לרחם על עצמך!!!!" היא רועמת עלי.
חשבתי שאני מתה.
אני יושבת שם חשופה לגמרי בכל דרך אפשרית...
כל הקרביים והנשמה שלי בחוץ והמיילדת הזה מפלחת לי את הנשמה.
פשוט ככה.
"תפסיקי לצעוק!!!" היא רועמת שוב.
אני, אחד האנשים הכי אסרטיביים שאני מכירה, מיוזעת לגמרי, מסתכלת עליה ואומרת לה בלחש, בין הצירים "למה את כועסת עלי????"
בימים האחרונים כשכל הסיפור הזה מוצף שוב אני מדמיינת כל הזמן איך אני פוגשת אותה ככה בחיים כשאני לא בצירים של כל דקה.
מדמיינת איך אני מעיפה "בלי כוונה" איזה קפה בבית קפה עליה..כל מיני מחשבות נקמה לאישה הנוראית הזו.
אחזור אחרי שבת...

אוףףףףף!!!!!
שבת שלום

הלו?! אי אפשר ככה באמצע המתח!

"אני רואה שיש לך קעקוע", ממשיכה הציקלופית להציק - "הוא בטח כאב לך יותר מהלידה הזו"....
הטלפון של המרדים מצלצל - הציקלופית עונה ומעבירה לו "זאת המאהבת שלך" היא אומרת לו.
כמה מגניבה הציקלופית הזאת.
המרדים מתחיל לבקש פרטים, "תעשה לי טובה" אני אומרת לו בין ציר לציר (אולי יש רווח של דקה) "אפשר בין הצירים"?
מסכים.
נותן לי לחתום על משהו, אפילו על המשכנתא שלו הייתי חותמת עכשו.
"לא, לא ככה " הוא אומר לי "תקראי ממש".
"קראתי, קראתי" אני לוחשת.
הציקלופית תופסת אותי ואומרת לי :
"עכשו אסור לך לזוז, מותר לך לצעוק אבל לא לזוז.
באמת תודה, היא מרשה לי להשמיע קולות...
"תקמרי את הגב" היא אומרת לי.
"בבקשה, בין הצירים" אני מתחננת...
"אי אפשר, יש רווחים קטנים מידי"
ציר - והוא מזריק לי את האפידורל בדיוק בציר.
אני מרגישה את הגב שלי נשבר.
אחרי שהאפידורל בפנים, אחרי כמה דקות, י' נכנסת חזרה.
היא רואה אותי, כולי קפוצה, כתפיים מוחזקות.
"תרפי את הכתפיים" היא מבקשת.
אני משחררת אותן - יותר טוב.
" את הכנת אותה ללידה"? שואלת הציקלופית אותה.
"כן" היא עונה.
" אז תדעי לך שהיא לא מוכנה ללידה!!!" - סחה הציקלופית מעל הראש שלי.
י' מבקשת ממנה לא לדבר על זהעכשו והציקלופית אומרת שהיא כבר לא מוכנה
לעבוד איתי ויוצאת מהחדר.
איזה מזל!!!!!
עוברות עוד כמה דקות - שום השפעה לאפידורל.
צירים ...צירים ...צירים
אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לשבת.
המיילדת שמחליפה את הציקלופית מציעה לי לבדוק פתיחה
אני לא רוצה
"עכשו חייבים" היא אומרת לי
בודקת - פתיחה של 10.
"את יכולה ללחוץ" היא אומרת לי.
אני לא מרגישה עדיין שום צורך ללחוץ ואומרת את זה.
תוך אולי דקה הגיע הצורך ללחוץ.
מופרע מי שהמציא את כאב הלידה באמת...
זה מטורף והזוי.
השלב הזה לא זכור לי במדוייק.
אני רק זוכרת שהייתי כל כולי הכאב ורק הכאב.
י' מנסה לאפס אותי מידי פעם עם כל מיני דברים שאמרה
אני לא זוכרת כלום.
זה רק כאבבבב לי כל כך .
בכלל לא זכרתי שאני עומדת תכף לפגוש את הילדה שלי.
"היא לא יוצאת" אני ממלמלת..."היא לא יוצאת"...
י' רוצה להתקשר לאבי, שימהר לחזור.
אני לא רוצה, אני לא קולטת שטני תכף יולדת ואני לא רוצה שהיא תפריע לו
להרדים את הילה.
י' לא מוותרת ומתקשרת אליו.
אני מרגישה את הידיים של המיילדת בפנים.
זה ממש כאב
"תוציאי את הידיים שלך" אני צועקת.
היא לא מוציאה.
הכאב מחרפן אותי.
היום בראיה לאחור , אני ממש לא מבינה את זה.
מה, התינוק לא יכול לצאת בלי שהיא תעזור לו??
הרי אני לא לוחצת שעות זה עניין של דקות
למה היא לא הניחה לי ללדת כרצוני???
וגם אם נניח שזה הכרחי לתחוב את הידיים בצורה כזאת, למה היא לא הסבירה
לי את זה נניח משהו כמו " אני יודעת מתוקה שזה כואב, אני פשוט עוזרת לה לצאת"
היא לא אמרה מילה וגם לא הוציאה את הידיים.
"זה לא היא" אומרת י' "זה הראש".
ותוך שניה היא בחוץץץץץץץץץ!!!!!!
זהו. הכל נגמר. 2350 גרם של חסד מונחים עלי.
רגועה, שלווה.
כל הסערה נגמרה ברגע.
איזה אושר.
היא קטנה ב400 גרם לפחות מכל הערכות משקל בכל האולטראסאונדים שעשיתי.
גם זה נס. אם היו יודעים את המשקל האמיתי הייתי רק יכולה לחלום על לידה רגילה. היו מבהילים אותי מייד לקיסרי.
"פעם הבאה אני רק מאמצת" אני אומרת לי'.
אני מבקשת שיחכו עם חיתוך חבל הטבור והמיילדת נענת.
אחרי שהיא חותכת, היא פשוט לוקחת אותה ממני לניגוב ושקילה.
"היי...אני אומרת...אני לא רוצה שתנגבי אותה"
מי שם עלי.
זה מרתיח אותי, היום, באמת.
למה צריך לשקול אותה כמה דקות אחרי שהיא נולדה, בלי לשאול אותי.
נכון שזה עניין של כמה שניות.
אבל בכל זאת.
הבכי הראשון שלה היה על המשקל. למה?
ולמה מנגבים אותה.
אני רוצה אותה עם כל הג'יפה. אני אוהבת אותה ככה.
י' אומרת שקר בחדר, בגלל זה עוטפים אותה.
מה, אי אפשר לשים עלי שמיכות או משו?
אבי נכנס, מרוגש לגמרי בשוק מוחלט שכבר ילדתי
הוא היה בדרך חזרה, בטוח שנכונו לנו עוד שעות ארוכות לפני הלידה
כשי' הודיעה לו בטלפון שילדתי.
נשארתי איתה שעתיים ואז היא הלכה עם אבי לבדיקות
הסכמנו רק לבדיקות שמנסות לברר למה היא לא גדלה, לא לשום דבר אחר.
הוא לא עזב אותה לרגע ואני הצטרפתי אליו אחרי חצי שעה.
לילה שלישי ללא שינה...
כל הבדיקות יצאו תקינות, חתמנו על שחרור מוקדם ועזבנו.
קראנו לה אורה (במלרע).
היא באמת אור גדול (טפו טפו טפו), הביאה הרבה חן וחסד לחיים שלנו
ולחיים של אחותה הגדולה שאהבה אותה כבר ממזמן...
יש בינהן קשר קרמתי מבחינת תאריכי הלידה שזה מדהים...
אני מעבדת את הלידה הזו כבר ארבעה חודשים...
בשבוע הראשון אחרי הלידה לא נכנסתי לשירותים בכלל. פחדתי ללחוץ,
נכון שזה לא רציונלי אבל כל פעם בשירותים הזכירה לי את הלידה וכאילו פחדתי
לחזור לשם.
מצחיק, לא?
שבוע שלם לגמתי ארניקה בגלונים - וזה עזר לי...
הרגשתי שאני פוסט טראומה והבנתי שיש לי הרבה עבודה...
נכון - היתה לי לידה טובה.
קצרה מאוד...מהציר הראשון אולי שעתיים וחצי.
ולמרות כל "נוגדי הלידה" כמו שאני קוראת לכל העיכובים
הגוף שלי ידע את העבודה והתינוקת שלי היתה חזקה לאורך כל הדרך
למרות שטענו שהיא תגיע ללא רזרבות.
פיזית הכל היה מעולה.בשום שלב, הלידה לא נתקעה.
אבל ריגשית, זימנתי לי זוועות ועל זה יש הרבה עבודה לפעם הבאה...
כשחזרנו הביתה, הורדנו את השלטים שתלינו בחודשיים האחרונים של ההריון
כל ההצהרות החיוביות התגשמו.

בתור מישהי שלא מכירה בכלל לידה בבית חולים וכלום ממה שתארת (תודה לאל...) לקרוא את הספור שלך זה כמו מדע בדיוני...נשמע מאד מאד קשה....
נראה שהתינוקת פשוט חיכתה לשקט כדי לצאת ושהתינוקת באמת ידעה מה טוב לה גם בבטן וגם בדרך החוצה וגם את והגוף שלך!!
תודה על השיתוף ועל האמונה החזקה שהדהימה אותי לאורך כל הקריאה!
אתן מדהימות את והתינוקת!!

שולחת לך המון חיבוקים (אפילו שלא מכירות...)

תודה על השיתוף ועל האמונה החזקה
קבלי חיבוק בחזרה...
תודה על המילים...

Mazal tov lots of hugs and kisses! you are a brave strong woman!

Mazal tov lots of hugs and kisses! you are a brave strong woman!
תודה, גם את!!

את גדולה!!!!!!!!! (-:

את גדולה!!!!!!!!!
תודה...(-:

ברוך השם שהכל נגמר בטוב! איזה סיוט!!! את גיבורה ומאמינה גדולה וכל הכבוד לך על האמונה. את נותנת השראה גדולה @} @} @} תודה על השיתוף @} @} @}

ברוך השם שהכל נגמר בטוב! איזה סיוט!!! את גיבורה ומאמינה גדולה וכל הכבוד לך על האמונה. את נותנת השראה גדולה
אכן סיפור מדהים וכמות עצומה של כוחות נפש.

_לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו..._
(-:

היי כוסמת - את קוסמת!!!
כמה אמונה וכח וכנות, מקסים!

באמת מזל שהכל נגמר בטוב.

_היי כוסמת - את קוסמת!!!
כמה אמונה וכח וכנות, מקסים!_

את גדולה!!!!!!!!!

מצטרפת
את גם כותבת מקסים.
תודה על הסיפור וברכות על אורה במלרע
חיבוקים לכולכן
לילך

מאחלת לך את כל השלווה שלא קיבלת בלידה עכשיו,עם גידול האוצרות האלו.
המון בריאות ושמחה @}

קוסמת, תודה על הכתיבה והשיתוף! איך עם הלחץ המתמשך מהצוות הרפואי העויין- הצלחת ללדת כמו שרצית, איך שמרת על הילה (בעזרת אבי) גם כשהיית בתוך הלידה, את ממש לביאה!

תודה חמודות!
איזה כייף לקבל כאלו תגובות,
עושה חשק לבלגג ולבלגג ולבלגג לנצח....

סיפור מדהים ומרגש @}

<אלונ צ'יק מכורה לסיפורי לידה>

איזה סיפור... מזל טוב, כוסמת יקרה. עשית מעל ומעבר עם כל הלידה. כל כך חבל שזה הצוות שבו נתקלת

ויחד עם כל הקשיים והמכשלות עולה כאן המון כוח שלך. כל הכבוד.
(עדי יותם)

מברכת אתכן על לנלק מתוקתק בענק.
מזל טוב וחיים מוצלחים לאורה היקרה.

הקוסמת מארץ עוץ, מזל טוב וכל הכבוד @}

כל ההצהרות החיוביות התגשמו.
תשמעי, את משהו מיוחד במינו. באמת קוסמת.
כמה כוח,עוצמה ואמונה.

אם לא הייתי יודעת כמה זמן עבר מאז שילדת לא הייתי יכולה לנחש - כל השיחות האלו שאת זוכרת וכותבת בהומור ובכאב - כאילו קרו אתמול!
הצלחת לרגש אותי, להצחיק ולהדמיע.
כל הכבוד לך אהובה @}
חיבוקים לכולכם

מזל טוב
כל הכבוד על הדרך. מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום.
בהצלחה מזל טוב.
יהודית.

היה לי שם תפקיד בבית חולים הזה להעיר כל מיני נשים מתרדמת הקורבן.
הללויה!

אני יכולה לראות את הפרצוף שלך.....
אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
D-:

את פשוט אלופה.

מזל טוב מזל טוב ליומולדת @}
יופי שאת כותבת. הספקתי לקרא בינתיים ת'חלק הראשון, אמשיך בקרוב. אני במתח.
ושלווה על הידייםםםםם...
נשיקות נשיקות

איזה סיפור!!!
מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום

מאחלת לך הרבה אור והמון מזל טוב|מתנה||בלונים|@}

מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום
אמן.

נפלא|L|קרן,
מעורר נשכחות.
כזכור לך, הלידה
הראשונה שלי הייתה
עשרה ימים אחרי שאת
נולדת!!!:-) אמנם היא לא
הייתה כל כך טראומטית(את יודעת
לתאר זאת בדרמטיות מופלאה כראוי
לסרטנית עם מרקורי ונוס בבית ראשון:-)

אך למרות שקראתי ה-כ-ל על לידה טבעית אז,
וגם עברתי קורס הכנה ללידה טבעית, מה שנחשב אז
ל'לוקסוס' , כ'פישרית' בת עשרים לא ידעתי מהן זכויותי כמוך
והרופא עם הסטאז'רים שלו שעמדו כולם לפי התור 'לבדוק לי
את הפתיחה' לוו את סיוטיי זמן רב לאחר מכן כמו גם המיילדת שלא
הרשתה לי לקום לשירותים אך לא ענתה לקריאותי להביא את ה'סיר'. הייתי
צריכה 'לזחול' ולהוציאו מתחת למיטה וכשהיא הגיעה ואמרתי לה שאם הייתי מחכה
לה, הייתי מרטיבה את המיטה, היא צעקה עלי:"מה את חושבת, שאת בת יחידה כאן"?
וזה אחרי ששמעתי אותה מספרת לחברתה למשמרת את כל הסרט של יום שישי בערב בטלוויזיה:-)
(ילדתי ביום ראשון) ואת המוצר את מכירה כמובן ( חחחחחהההההה דפי ליווייי -בלי מפיק בפה -זה מה יצא)|תינוק|
|||ZZZ||||H||*|
בכל מקרה, עם פלוטו שליט חמש בבית ארבע, כמובן ילדת את עצמך. אז מזל טוב כפול ומשולש
וד"ש לאב, לאמ'שלך ולכל הסטיסטים במחזה כולל הרבי מליובביטץ':-)
אוהבת'ותך מ-א-ד
L&L
TALYA

בכל מקרה, עם פלוטו שליט חמש בבית ארבע, כמובן ילדת את עצמך.
מה זאת אומרת??
פלוטו הרי במפה הנטלית שלי נמצא בבית ארבע שזה טרנספורמציות בבית כל הזמן...
אז מה הקשר ללדת את עצמי? (למרות שכל אישה יולדת את עצמה, נראה לי כשהיא יולדת)...

א-כ-ןיקירה,
כל אשה 'יולדת את עצמה'
כאשר היא יולדת. אך אם חיפשת
סיבה לקשיים פלוטו, שליט בית5 בבית 4
ב 180 למארס בטלה וב90 לשמש ולסאטורן
בבית 12 ובסרטן, מצביעים על האתגר, לעשות
טרנספורמציה. מוות ולידה מחדש בכל הקשור להשקפת
הבית, השורשים, המשפחה וההיבטים של הורה/ילד כשני
היבטים של אותה ישות. מציאת הבית הפנימי שלך, המרכז הפנימי
במקום לחפש משענת על 'בית' חיצוני. זה עוד מחוזק על ידי ה

בשור בבית 11- כמיהה לבית שהוא אידיאל, אך גם צורך רב בייחודיות
ואינדיוידואליות, כפי שמשתקף גם מן האורנוס ב 4. בקיצור, ניתוק חבל הטבור
הקושר אותך לקשרי משפחה סבוכים ורכושנות עד כדי אי יכולת לשחרר אותם ובניית
מרכז פנימי חזק. איך אמרת בעצמך:"אדם בתוך עצמו הוא גר". כן, לפניכן אמר זאת שלום חנוך:-)
אז איך אומר מורך המהולל משכבר הימים : "Die each moment so you can grow a new each moment"
זהו הדיבר התשיעי מתוך 10הדיברים שלו. רק שזה דווקא מתאים מ-א-ד לבית 8

שם יש לך את יופיטר (מימדים) בדלי(חוציים/מנותקים
/מאפשרים בוננות/ דיטאצ'מנט) וא-ג-ב, אואנוס במאה שמונים לשליט בית 4- חירון עוד מחזק את הצורך להתנתק מן השורשים, ליצור 'שורשים
חדשים' אינדיווידואליים, תבניות חיים חדשות. ואת זאת את א-כ-ן עושה. ומשמח אותי לראות את הדרך שלך (אני מכירה אותך 'קצת שנים' יקרה:-/
וכמו שאני זוכרת אותך עדיין נשארת "אמא אווזה"סרטנית,

כמו שהיית עוד הרבה לפני שהיית בכלל אמא:-Dחחחחחחחחחההההההההההההה
נשיקות מתוקה ושבת שלום(())
L&L
TALYA

פרנצ' מניקור באורך של סירה, וזה אמור להכנס אלי???

כולי צמרמורות של הזדהות

"אפידורררללללל".. שומעת עד לפה את צעקותיך חודרת זמן ומרחק

לשמחתי אני קוראת עכשו את הסיפור רציף (על אף שאני כבר מכירה אותו), הייתי משתגעת אם הייתי קוראת אותו בחלקים.

אבל הכי חשוב שבסופה של חוויה מציקה הגיעה אורה
ברוך בואך קטנה, שמחים לראותך

מזל טוב!
סליחה על האלימות אבל הציקלופית הגועלית הזו צריכה לקבל סטירה מ צ ל צ ל ת!!!
האם יש סכוי שתכתבי מכתב תלונה לבית החולים כך שנשים אחרות לא יקבלו יחס מזעזע ומשפיל?
רק טוב.

האם יש סכוי שתכתבי מכתב תלונה לבית החולים כך שנשים אחרות לא יקבלו יחס מזעזע ומשפיל?
ומה את חושבת? שלא כתבתי???
ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב.
אין מצב שאני אעבור על זה בשתיקה...

_ומה את חושבת? שלא כתבתי???
ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב.
אין מצב שאני אעבור על זה בשתיקה..._
כל הכבוד!! כך צריך. זה הדבר הנכון לעשות.

קרן יקרה,
מברכת אתכן על לנלק מתוקתק בענק.
את אדירה! לביאה ממש! סיפור מדהים, מרגש, מטלטל, מעורר השראה!
תודה שכתבת אותו ושיתפת אותנו! @}

תודה מאמא, על המילים (-:

_ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב._
עם עותק למשרד הבריאות ולתקשורת? (רק כך זה יעבוד).

עותק למשרד הבריאות ולתקשורת?
ממממ. לא חשבתי על זה
למשרד הבריאות אני אכתוב עותק אבל למי בתקשורת??

למי בתקשורת??
לכתבי הבריאות של העיתונים השונים. לידות ובתי יולדות זה נושא תמיד חם.

אני אעשה את זה
קשה לי לחשוב על עוד מישהי שתעבור את מה שאני עברתי...
מצד שני, כל הנשים שפגשתי בבית חולים לצערי היו כל כך כנועות וכל כך מפחדות מהמערכת שיכול להיות שאף אחת לא נתקלה ביחס הזה ממנה...

לכתבי הבריאות של העיתונים השונים
וגם של ווי-נט, וגם לתוכניות הבוקר של ערוצים 2 ו-10.