סיפור ההפלה שלי

[אנונימי]

דף סיפור הפלה

[ב_דרך*]

לא ידעתי שאני בהריון.
אולי בעצם ידעתי. הרגשה מעורפלת מזדחלת. דמעות של רגישות יתר.
בכל אופן - לא תכננו. לא ציפינו. לא חיכינו בכליון עיניים. עוד לא.
דימומים קטנים הולכים ובאים. אני הרבה זמן מחוץ לבית. אולי הוסת התבלבלה? אולי הגוף מתאקלם?

חוזרת הביתה.
יום שישי בבוקר. דימום רציני. אדום. טרי.
מה זה?? וסת?? מוזר.
מתקשרת להורים. משאירה הודעה לרופא-נשים שלי. מתקשרת למוקד קופת החולים. מדברת עם אחות תורנית.
אחות: תגשי היום או ביום ראשון לרופא. אין צורך בפניה למיון.
תודה. באמת תודה.
מתקשרת לרופאה שעובדת בימי שישי. תגיעי בין התורים. תבצעי בדיקת-הריון-ביתית.
מבצעת. חיובי. האסימון נופל סופית. זה זה.
כל כך מוזר לראות שני פסים במקלון. בפעם הקודמת זה היה רגע מאושר. מיוחד.
עכשיו זה פשוט שני פסים. אביזר טכני. רפואי. מנוכר.
מתקשרת לחברה ש"עברה את זה". ונפגעה.
"סביר להניח שהרופאה תגיד לך שאת צריכה לעבור גרידה. אל תעשי את זה "
אני לא מתכוונת.

אצל הרופאה. מחכה בתור לחוץ של יום שישי. מדממת. הרבה דם. קרישים. מזכיר את הדימום שלאחר הלידה.
נכנסת. ריח חזק מידי של בושם.
אולטראסאונד. אני מדממת על הרצפה. היא מנקה, מגישה לי פדים. תודה.
חיוך. את עוברת הפלה. חיוך שלי, אני יודעת.
מוציאה הפניה מהמדפסת:
טוב. מעכשיו את לא אוכלת, לא שותה. רק קצת מים. לא הולכת הביתה להתארגן. ישר למיון. גרידה. עכשיו. מיד.
יש סיכוי שזה יצא לבד?
לא. גרידה. עכשיו. לא אוכלת לא שותה.
אבל זה רק התחיל היום בבוקר. אולי בכל זאת?
לא. גרידה. מיון. מיד. מהר.
אבל...
לא.
אני מחייכת. לאיזה בית חולים לגשת?
לזה שאת מרגישה נוח.
(נו באמת...)

אמא מחכה בחוץ. מתח על פניה.
אני יוצאת ואומרת (ידי רועדות. למרות החיוך) - כצפוי. יש לי הפניה למיון ואנחנו נוסעות הביתה.
אמא נלחצת. (למה?! למה הבת שלי חייבת לעשות הכל הפוך????)
מלחיצה אותי. דמעות תוך כדי נהיגה הביתה.
היא עברה את זה. שלוש פעמים. אפילו פינו אותה באמבולנס. עברה את זה ונשארה בחיים.
אני מנסה להסביר שבשבילי הרופאה היא יועצת בלבד. לא אחראית לגופי. לא מחליטה. רק אומרת את דעתה.
אני לא מחליטה החלטה כזאת תחת לחץ. הביתה.

מתקשרת לחבר רופא. מבקשת סימנים. איך אדע אם איבדתי יותר מידי דם? (תחושה מעורפלת, סחרחורת, דופק גבוה) איך אדע שאין זיהום? (חום)
מסביר. מרגיע. את תדעי. את תרגישי. אני כאן - בכל מקרה. אלפי תודות.

מתקשרת למיילדת שלי. כמה זמן אמור להמשך הדימום הרציני? (עד הערב אמור להחלש משמעותית)
למה אני צריכה לשים לב? (דימום שאינו נחלש, כאבים חזקים...)
תה מילקוט הרועים - עוזר לכיווץ הרחם. ארניקה - עוזרת לגוף לעבור את הטראומה. תה עלי פטל.
לנוח. לשחרר.
יודעת שהיא שם בשבילי. תודה.

רגיעה. דימום דימום דימום.
אני מאמינה בך גוף שלי. כפי שידעת ללדת תינוק בריא ומתוק, כך תדע להוציא מתוכי עובר שאינו התפתח.
יש לך סיבות משלך. אני בוטחת בך. רחם אהוב.

אחר הצהריים מתקשר רופא הנשים שלי. שלו. מקשיב.
את עוברת הפלה טבעית. סביר להניח שהגוף ינקה את עצמו.
אני אשמח לראות אותך ביום ראשון. תבואי מוקדם.

שישי בערב. מרגישה טוב. ארוחה משפחתית. סוף סוף מדברת עם אהובי הרחוק בטלפון. מספרת הכל בלי נשימה. כל כך צריכה אותו לידי. הוא כל כך היה רוצה להיות לידי. מוזר כל כך להתחיל את המשפט בהריון ולסיים בהפלה. הוא בהלם.

שבת. טיול נעים וארוחה חגיגית בחיק המשפחה. אני מוקפת. מטופלת.
הדימום ממשיך. כמו וסת כבדה מאד.
נשארת לבד בלילה. הכל מרגיש נכון.

יום ראשון. חברות ותינוקות.
הולכת לרופא. אולטראסאונד. הרחם מתנקה. ישמח לראות אותי אחרי הוסת הבאה. מצלם כדי שיהיה למה להשוות.
רגוע.
לא מתאפקת ושואלת איך יכול להיות שהרופאה ההיא נתנה לי תחושה של אסון, ואילו הוא בגישה שונה לגמרי.
"יש רופאים צעירים שיוצאים מבית החולים וזה כל מה שיש להם בראש. הם מפחדים לקחת אחריות".
ולשלוח אישה לגרידה שכוללת חדירה פולשנית לרחם והרדמה כללית זו לא אחריות?!
"צריך להחליט בין שתי ברירות".

תודה לאבא ואמא (שאמרה לי היום: "אני גאה בך. על מה שאת")
לחברות, לרופא ולמיילדת שלי.
תודה ענקית ל אורנה שפרון ו שרה לה, שיזמו את מעגל ההפלות בפארק הירדן, וחשפו אותי לידע הפשוט והמדהים הזה. ידע שצריך להיות מצוי בידי כל אישה וגבר (ורופאים!!!). תודה לכל הנשים המדהימות שהשתתפו במעגל.

נ.ב
התלבטתי מאד אם לכתוב בשמי (הוירטואלי. המחובר אצל הרבה אנשים עם דמותי הממשית).
זה ארוע אישי. חושפני. שלנו.
אבל אני מרגישה שאני צריכה להתגבר על ההשתבללות האוטומטית, ולשתף.
כפי שיש דף סיפור לידה, כך אנו זקוקות ל דף סיפור הפלה.
ככל שיהיו סיפורים רבים יותר, כך יהיה הידע נגיש ואנושי יותר.

[דקל_נור*]

כפי שיש דף סיפור לידה, כך אנו זקוקות ל דף סיפור הפלה.

בוצע
תבורכו כולכן.

[יולי_פעלולי*]

[לוטם_מרווני*]

שולחת לך הרבה אור
מרגש שאת קשובה לגוף שלך ובוטחת בו.

[נועה_בר*]

עצוב ומחזק .

[ההולכת_בדרכים*]

אני קוראת אותך ובגופי עוברת צמרמורת.
סופסוף מישהי מעזה לכתוב פה את מה שאני רוצה לצעוק כבר יותר משנה.
כי גם אני הייתי במקום דומה,וגם אני הרגשתי שמהר מדי שולחים אותנו הנשים לבית החולים.
ובמקרה שלי זה ממש זעק לשמיים כי שבוע לאחר הסירוב שלי לרוץ לגרידה <בהפניה מפורשת של שני רופאים מפורסמים> נמצא שוב דופק בעובר,באורח פלאי,כדי שאבין שבעולמנו הכל יכול לקרות.
בסוף זה כן נגמר בגרידה,אחרי שלושה שבועות,כי זה לא הלך ניסינו כל שיטה טבעית והוא לא יצא
והזמן הלך ועבר...והרגשתי כל כך חבל שאין לי אף אשה עם נסיון אחר,שתספר לי שאולי עוד כדאי לחכות ,שאולי הוא בכל זאת ייצא בתהליך טבעי,ובנקודה הזו נכנעתי לפחד ועשיתי את זה.
אבל אני את השיעור שלי למדתי.את האחריות לגופי והחיבור לתחושות ולקצב שלי,ולדרך שבה אני מאמינה שטוב לי לפעול,ולבחירה שלי.
ובעקבות ההתנסות והחשיפה ל"באופן" שהיתה אחריה,ידעתי למה את הלידה שתהיה לי אעדיף ללדת בבית .
תודה לך שאת משמיעה את קולך ומספרת את סיפורך.
זה חשוב לאין ערוך,בדיוק מהסיבות שכתבת שם למעלה.
שולחת לכם חיבוקים וחיזוקים מכל ה

[מיצי_החתולה*]

.

תודה לך שאת משמיעה את קולך ומספרת את סיפורך.
העלית דמעות בעיני.

[ב_דרך*]

תודה לכן.

[סמדר_נ*]

(ראיתי רק עכשיו)

[אמא_נמרה*]

_כפי שיש דף סיפור לידה, כך אנו זקוקות ל דף סיפור הפלה.
ככל שיהיו סיפורים רבים יותר, כך יהיה הידע נגיש ואנושי יותר._

אולי תעבירי לדף משלך?

(ראיתי רק עכשיו)

גם ממני

[יוחננ_ית*]

תודה שכתבת ושיתפת.
את מאוד אמיצה שהאמנת בגופך ולא נכנעת ללחץ הרפואי.

[יוחננ_ית*]

נמצא שוב דופק בעובר
אצל חברה שלי לא היה דופק והרופא שלח אותה לעשות גרידא, אבל הם החליטו לחכות שבוע, וכעבור שבוע כן היה דופק. החברה פשוט טעתה בספירה מהמחזור האחרון, ולכן טרם ראו דופק בשבוע שלפני כן.

[תבשיל_קדרה*]

תודה לך על שסיפרת (ושהעברת לדף משלך, כי גם אני ראיתי רק עכשיו. ובוודאי עוד רבות).
בדיוק כמו שכתבת - תודה ענקית ל אורנה שפרון ו שרה לה, שיזמו את מעגל ההפלות בפארק הירדן, וחשפו אותי לידע הפשוט והמדהים הזה. טוב שאת ממשיכה להפיץ.

וגם, כתבת: מתקשרת למיילדת שלי. - כמה נכון שיש לאשה "המילדת שלי" שיכולה ללוות גם ברגעים כאלה, ולא רק - נאמר - מחודש שביעי עד שבוע לאחר הלידה.

[אף_חצוף*]

[יוחננ_ית*]

יצא מאוד לקוני מה שכתבתי, אני לא מצליחה לכתוב יותר מחצי שורה...
אז הנה המחשבות שעלו לי בעקבות ההחלטות האמיצה של ב דרך לא לבצע גרידא אלא לתת לגוף שלה לעשות את שלו.
חשבתי על 3 סיפורים שאני מכירה.
האחד, כפי שכתבתי, על החברה שהרופא אמר לה לבצע הפלה, וכעבור שבוע נמצא שכן יש דופק.
השני, חברה שבשבוע 12 היה לה דימום, והרופאה כבר בטלפון בישרה לה שהיא כנראה עוברת הפלה (מקסים, נכון?). כשהיא הגיעה למרפאה, הרופאה לא רצתה כלל לבדוק אותה, אבל בסוף עשתה מוניטור או אולטראסאונד (אני לא זוכרת) והפלא ופלא - היה דופק. הדימום עבר ובתום תשעה חודשים נולדה תינוקת בריאה.
מסקנה: אולי לא כדאי תמיד לרוץ לבצע הפלה, גם כשזה מה שממליץ הרופא.
אבל: חברה אחרת ידעה שהעובר לא מתפתח ושאין דופק. אבל הרופא אמר לה ללכת הביתה ולא לבצע גרידא. הוא אמר לה שהגוף יסתדר לבד. ובאותו לילה היא דיממה כל-כך הרבה שהיא התעלפה ופינו אותה לבית חולים עם אמבולנס.
אז כנראה שצריכים להיות מאוד, מאוד קשובים לגוף, ולא לשלול אופציה של גרידא בכל מקרה.

ב דרך, התלבטתי אם לכתוב את הדברים כאן בדף שלך או בדף הפלה באופן טבעי או הפלה בכל אופן. את יכולה להעביר לשם את הדברים אם הם נראים לך לא רלוונטיים או לא מתאימים לדף הזה.


תודה לך על שסיפרת ושהעברת לדף משלך.
כמו שכבר כתבתי, את אשה מאוד אמיצה!

[שרה_לה*]

אז כנראה שצריכים להיות מאוד, מאוד קשובים לגוף, ולא לשלול אופציה של גרידא בכל מקרה.
או כמו שאומרת תבשילה- ברור.

[אישה_אחת*]

[עירית_לוי]

_תודה שכתבת ושיתפת.
את מאוד אמיצה._

[תמר_ס*]

תודה שסיפרת.
רפואה שלמה.

[חגית*]

תודה שכתבת ושיתפת.

את אישה חכמה ואמיצה, יש בך חכמת נשים אמיתית.

שולחת לך בריאות וכוחות לריפוי.

[אנונימי]

את כל כך מדהימה, והסיפור שלך כל כך מרגש, וממלאות אותי כל מיני תחושות מעורבבות בעקבות הקריאה שלו ועוד כמה שיפוטים:
איזה אמא ואבא נהדרים יש לך, איזה בחורה מדהימה את - ככה להתנהג בכזה מצב, בכזה לחץ של רופאה - משהו מיוחד את.
וששיתפת, ובגלוי - אמיצה, יקרה, נהדרת.

תראי, אמנם לא יצא לי לחוות אותך ככה, אבל אני מניחה שלפעמים את גם סתם בן אדם, רגיל כזה, עם מצבי רוח, שטויות, ירידות וכאלה; אבל זה רק מחזק את השיפוטים שלי (הנ"ל) עלייך.

חיבוקים ואהבה

[שה_לי*]

אוסף הסיפורים והתמיכה הניתנת כאן כ"כ עזרה לי לפני כמה חודשים (גם בלי ששיתפתי בכאבי אז-פשוט לקרוא ולהרגיש חלק) והבטחתי לעצמי שכאשר תתגשם האופטימיות עליה החלטתי אחרי הכאב הרב, אכתוב את סיפורי, כדי לנסות ולעודד במשהו את מי שאולי ממש ברגעים אלו צריכה הבנה, כתף, וגם חיוך מעודד.
אני בת 34 . לקח לי ולבן זוגי זמן רב עד שכבר ממש רצינו להיות הורים. זה לא לקח כל כך הרבה זמן והאושר עם גילוי שני הפסים היה רב- כמו אצל כל זוג אחר שחווה זאת בפעם הראשונה, השניה....לא חשבתי בכלל שמשהו יכול להשתבש, הרי אני בריאה ובן זוגי בריא ומה יכול כבר לקרות. בהתרגשות רבה הגענו לאולטרסאונד הראשון, בשבוע השביעי. הרופא מבשר לנו שאינו מוצא דופק ואני אומרת לעצמי, עוד בחצי חיוך - סליחה..למיטב ידיעתי, למדנו בשעורי הביולוגיה שדופק זה חיים והרי לא יתכן עובר בלי דופק....כלל לא העלתי על דעתי שיכול להיות שההריון פשוט לא תקין...יצאנו עם פתק של 50% הריון צעיר ו 50% הפלה נדחית ותור לעוד שבוע. כמובן שהדמעות כבר החלו לזלוג והבטן (תרתי משמע) אמרה לי שמדובר ב 50% הלא טובים...לרגע לא יכולתי לחשוב אחרת ומיד החלו טלפונים להתיעצויות...חברה טובה אמרה לי משפט שכל כך עזר לי- יהיו לך כמה ימי אבל נוראיים אבל אח"כ את תראי שברגע שתחליטי להמשיך הלאה העצב התהומי יפסק. משכתי עוד שבוע עד הבדיקה החוזרת שאכן אישרה את קודמתה. בכי כזה לא הכרתי..עמוק, מהרחם, מתהומות שהוציאו יללות וכאב שלא ניתן בכלל לשאת אותו. בקרים בהם עם פתיחת העיניים, לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מאשר האובדן. ואז, בדיוק כפי שאמרה החברה שלי, ממש קיבלתי החלטה שזאת המציאות ואנחנו צריכים להיפרד כדי לפנות מקום למשהו חדש. מאד רציתי שזו תהיה הפלה טבעית, אך היא לא הגיעה. היו דימומים מאד קלים אבל לא יותר מזה. בדקתי דיקור וצמחים אך גם בעלי המקצוע האלו אמרו לי שזה יקח זמן רב וכדאי לי להיפרד באחת ולהתקדם הלאה. קיבלתי את ההצעה בשתי ידיים, חיכיתי עוד קצת ולבסוף, בשבוע התשיעי, ניגשתי לאיכילוב, שם וידאו שוב שאין דופק וביצעו את השאיבה והגרידא. אני חייבת לאמר שהצוות באיכילוב היה נפלא, קשוב, סבלני, מסביר והתהליך היה פשוט וקצר ללא שום כאבים (אפילו נהנתי מההרדמה..קמתי ממנה כמו אחרי שינה מתוקה ונעימה). הגעתי עם בן זוגי ואימי הביתה כשאנו חשים הקלה עצומה ומוכנים לקראת הבאות. תוך שלושה שבועות הגיעה הוסת ורק חודש אחד נוסף- וההריון החדש הגיע. היום אני מסיימת את החודש הרביעי ויש לנו עובר בן בריא כפי שנראה ומרגיש (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה...). כשאני מסתכלת אחורה, בודאי שלא הייתי מאחלת לי את מה שעברנו אבל אני מרגישה שלמדנו כל כך הרבה ורק התחזקנו ואפילו נרגענו. ראשית, הבנתי שאני חלק מטבע שחזק ממני, איני יכולה לשלוט בכל- וטוב שכך, וישנם מקומות שצריך פשוט לתת לטבע לעשות את שלו- הוא יודע...שנית, גיליתי את הורי ואת מקומום החשוב כל כך בדרך שלי להורות. הבנתי כמה אמא שלי כל כך חשובה לי כשאני הופכת לאמא עכשיו. ושלישית, אני ובן זוגי נכנסנו לתוך הבור בידיים שלובות ויצאנו ממנו בחיבוק חזק. לא ברור לי אם זה קשור, אבל יש בי סוג של רוגע היום. לא שאין לי חששות כלל אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בי משהו יותר נינוח שנותן לגוף שלי להשתנות באופן משחרר, סומך ומאפשר.
אם את, שעוברת עכשיו חוויה דומה קוראת את דברי, אני מחזקת אותך ויודעת כמה שזה כואב. לכי בדרך שלך למטה וחזרה למעלה- בשביל המשהו החדש שיבוא.

[מיקה*]

אם את, שעוברת עכשיו חוויה דומה קוראת את דברי, אני מחזקת אותך ויודעת כמה שזה כואב.
תודה. אני בדיוק במקום הזה עכשיו.
אצלי ההפלה היתה טבעית, התפללתי שלא אצטרך גרידה ( אפילו בדיקה של רופא היא מדי פולשנית עבורי ואין דבר שאני יותר שונאת מהתערבות של רופאים). מדהים איך מתפללים כל פעם למשהו אחר, בהתחלה- שיהיה בריא.. שיחזיק מעמד.. כשקולטים שזה רע- שלפחות לא תהיה גרידה..
אז הנה אני עכשיו מדממת כבר ארבעה ימים, אחרי הדמעות, אבל בוחרת להיות לבד עם הסיפור (אבל עם הבנזוג).
וזה בדיוק הבעיה.
אני שומרת נידה- שבמובן של הפלה זה כמו סטירת לחי ענקית.כאילו מענישים אותי פעמים.
בהתחלה כשזה עוד לא היה ברור הוא עוד חיבק אותי והכיל את כל הבכי העצום. אבל אז כשהרגשתי שהעובר יוצא אין מקום לספקות- אנחנו אסורים.
מרחיקים את המיטות, אין שום נגיעה ביננו. אני בוכה והוא לא יכול לחבק אותי (הוא מתוסכל ונמצא איתי תמיד).
מי שלא מכיר את הסיטואציה של שמירת נידה לא מסוגל לדמיין מה זה.סיוט סיוט סיוט.
ואני - בחורה עם כבוד עצמי ענקי ועם אמא שלא יודעת איך להכיל כאב ואסון- בחרתי לא לשתף את המעגל הקרוב. ככה, לא רוצה להרגיש רחמים מאחרים ולא שהסיפור הזה יעבור מפה לאוזן כדי שכולם ירחמו ויתנו את האמירות הדביליות שלהם (זה לטובה, יהיה עוד אחד..) לא רוצה אף אחד חוץ מבעלי!
מה שמשאיר אותנו לבד עם זה ולבד באופן קשה- כי אנחנו מרוחקים פיזית.

בשביל המשהו החדש שיבוא.

הלוואי, הלוואי. תודה.

[טל_טליה*]

נתחלי בדברים הטובים,יש לי 2 בנות מקסימות ועוד בן בדרך.
ועם זאת תחושת האבדון קשה ומורכבת ב-4 אירועים שונים.
בעצם הכל עלה למודעות לפני יומים. עברנו לבית חדש והקטנה כבר לא ישנה איתנו.
גילתי שאני זו שגורמת לה להתערר כל כך הרבה פעמים בלילה רק כדי לדעת שאת חיה זיו שלי המתוקה.
אני מבקשת ממך סליחה שעשיתי את לילותיך כל כך כבדים.
גם ממך אהובי אני מבקשת סליחה שקמת כל כך הרבה בלילה בגללי.

[טל_טליה*]

המשך...האובדן הראשון שלי היה שכרעתי ללדת בשדות לבדי באחד הגלגלים הקודמים שלי העובר לא שרד.
הזכרון השני שלי גם הוא לא מכאן ואיתו מיטת תינוק למהדרין יפה וקיטשית ובתוכה בן זכר בן כמה חודשים שאיבדתי אותו במה שקרוי מוות בעריסה. {זה מסביר למה הבנות שלי ישנו תמיד)
הזכרון השלישי המאוד ממשית שלי כן מהגלגול הזה בת דודה קטנטנה שמה הדס שנפטרה ממות בעריסה. והדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג שראיתי את הארון הקטן שבו היא שכבה על משכבה.
והאחרון היא הפלה שהיתה לי לא מזמן שאחריו תחושת האבל והמוות היתה מצויה בבית בצורה כל כך קשה וכבדה.
ברוך ה אלוהים שלי בירך אותנו בכל הטוב והשפע שיש ביקום ואני מברכת אותו על זה.
אני משחררת את הפחדים ומאמינה בחיות שלך זיו ומשחררת אותך לישון לילה מלא.
תודה לך על ההזדמנות המדהימה לעלות הכול למודע ולשחרר את תחושת האובדן המוות והפחד הגדול הזה לאבד אחד מיילדי.
אני משחררת את ההאחיזות במוכר ונותנת אמון ביקום שכל מה שקורה לי קורה לטובה. אמן

[בוחרת_באהבה*]

רוצה לפתוח ולומר שכבר אין לי צורך חזק לספר על ההפלה שעברתי, לא צורך תראפויטי עבורי למרות שכמובן הסיפור והכתיבה מעלים המון רגשות..
המניע העיקרי לכתוב הוא לספר לאישה היקרה הבאה שתכנס לדף (אחד הדפים המעטים על הפלה בין הדפים הרבים על לידה- כפי שכתבו כאן קודם). לשתף, לתת מידע וסיפור אישי שאולי יהיו לעזר.
ההפלה עדיין כואבת לי: במובנים מסוימים זה כבר הרחק אי שם בעברי- מה שהיה סיוט ולא יאומן ורעם ביום בהיר כבר רשום ומקודד בהסטוריה שלי. היתה לי הפלה. אחריה תקופה קשה. כך מתגלגלים החיים שלי, זו המציאות שלי ואין בלתה.
במובנים אחרים עוד לא שחררתי את זה, עדיין סופרת באיזה חודש הייתי צריכה להיות (שמיני).

[בוחרת_באהבה*]

ההיריון היה רצוי ומשמח, הריון שני, ילדי האהוב בן קרוב לשנתיים. חווית ההריון, ההתמודדות וכל המחשבות על הלידה ממקום אחר, הרבה יותר בשל ובוגר ומאוזן מהראשון. הריון שני.

אני מרגישה מצוין, בחילות ללא הקאות (כמו בראשון). בשבוע שישי דימומים קלים, אני לא נבהלת בראשון היו חזקים יותר. נכנסת בקלות לשגרת דימומים,
הרבה מנוחה, הרבה שכיבה, הרבה שתיה, נסיון למחשבות חיוביות, הרבה עזרה מבן הזוג.

שבוע שמיני הולכים לאולטראסאונד ראשון בציפיה מתוקה לראות דופק ואין דופק, האולטראסאונד בטני (לבקשתי) ולא רואים גם עובר,
רק שק הריון שחור וריק- דימוי חזותי קשה שנשאר איתי. המחשבה שלא התפתח כלום קשה לי מאוד מאוד,
אז את מי פרנסתי כל השבועות האלה באכילה, בתחושות הגוף החזקות, בחלומות העוצמתיים, היה כאן כבר קשר.

הפרימיטיבים המוחלטים בבית החולים (אנחנו גרים במזרח הרחוק - לא טבעי ולא אותנטי בהרבה תחומים) אומרים לי לעשות גרידה עכשיו, מחר כי זה יתפוצץ לי בבטן. חייבים, מסוכן נורא, מה פתאום זה לא יצא לבד....

לאחר השוק הראשוני והתייעצויות עם הארץ אני מחכה שבוע שבו ממשיכות הבחילות ותחושת המלאות ההריונית ועושה אולטראסאונד נוסף.
בקליניקה אחרת כמובן, ווגינאלי, שבו רואים עובר קטן ולא מפותח (השק מתאים לשבוע 8-9 והעובר ל-6-7).
העובדה שיש עובר מקילה עלי ובמובן מסוים קצת מחזירה לי את עצמי, למרות שהגרוע מכל עוד לפני.

אני עדיין מאמינה שיכולה להיות טעות, רזולוציה לא טובה, גיל הריון צעיר משחשבתי, טכנאי עיוור וכן הלאה.

אחרי התייעצויות עם חברים כאן אני מבינה שאין לי מה להשאר כאן, לא יתמכו בי בהפלה טבעית ואם אגיע בחירום עם דימום חזק אני לא רוצה לחשוב מה יקרה.
המרחק מהארץ עם המערכת הרפואית שכולנו מכירים פתאום בלתי נסבל. אנחנו אורזים חפוזות וטסים לבנגקוק, שם יש בית חולים בינלאומי ברמה גבוהה ויש לי המלצה לרופאה.

[בוחרת_באהבה*]

הבחילות ותחושת אני בהריון המשיכו מעל לשבוע לאחר הבשורה הראשונה וככל הנראה מעל שבועיים מאז שההריון הפסיק להתפתח.
סוגיה שלא פתורה לי עד היום היא האם שק ההריון אכן המשיך להתפתח, לפי האולטראסאונדים נראה שכן: הוא המשיך להתפתח עוד כשבוע ויותר לאחר שההריון הפסיק להתפתח נשאר קצת ואז החל להתכווץ.
שאלתי כמה אנשי מקצוע והדיעות חלוקות לגבי האם זה ייתכן. בכל מקרה ידוע מה הדיוק של אולטראסאונד במדידות...

[בוחרת_באהבה*]

הרופאה שהגעתי אליה בבנגקוק היתה טובה והאמנתי בה, חוויה נדירה וכל כך נעימה לי- לסמוך על רופא.
היא אמרה שלפי האולטראסאונד (הנוסף והמתקדם ביותר שהם ערכו לי) זו נראית הפלה אבל אין בעיה שאמתין שבוע נוסף אם אני רוצה להיות יותר בטוחה
ואם יתחיל דימום כל עוד הוא סביר אשאר בבית ואם הוא יוצא משליטה שאבוא.

היא נשארה עבורי הרבה אחרי השעות שלה ונתנה את כל המידע, התמיכה והאנושיות.
יש לי תמיכה של רופאה טובה בהפלה טבעית, עם כל הטירוף והקושי ולטלטל את המשפחה שלי לעיר האיומה הזו, הרגשתי שעשינו נכון שנסענו.
אני אחראית לעצמי ואם אצטרך עזרה- אני בידים טובות.

[בוחרת_באהבה*]

אחרכך עבר מעל שבוע נוסף מורט עצבים שבו אני מייחלת שיצא ומשחררת אבל גם בכלל לא משחררת,
כי אולי בכל זאת יש משהו ואיך אפשר להפיל במלון ואין לי יישוב הדעת ורע לי ורע לכולנו.

הגיע שבוע 10. כבר אין לי בחילות, אבל אין שום סימן לדימום או התכווצויות.
ההריון ככל הנראה הפסיק להתפתח לפני שלושה שבועות או יותר.
מתחילה תחושה של משהו זר בי וצריך להוציא אותו, להפטר ממנו, לסלק אותו ממני ושיגמר!

עוד אולטראסאונד עובר ללא דופק וכנראה שגם השק מתחיל להתכווץ. אני מקבלת את זה שההריון נגמר.

[בוחרת_באהבה*]

חוזרת למלון, עדיין נורא רוצה שיקרה לבד, אבל כבר כל כך סחוטים נפשית.
הילד גם מפתח חום ודלקת אוזניים (כמו בכל פעם שיש לחץ או קושי). לאחר ימים ספורים, בתוך כל הטירוף, מבשילה החלטה בהירה. גרידה.

הרעיון של ניתוח משתק אותי, אני רוצה ומאמינה ומייחלת ומחכה לטבעי, אבל זה כנראה לא המקום, לא הנפשי ולא הפיזי.
אני לא בבית, ולא רק עם עצמי (למרות שיש לי תמיכה מלאה ועידוד מבעלי), המשפחה שלי מטולטלת, אחת התקופות הקשות שידענו.
זה פשוט לא קורה, לא ככה. לא בכל מחיר.

בלידה שלי- לידת בית מופלאה וטובה, היתה בעיה בסופה, בעיה אובייקטיבית שהצריכה לסיים את הלידה בניתוח.
אני כל כך רציתי ונלחמתי על לידה טבעית אבל זו לא היתה מיועדת להיות לידה כזו.
הצירים היו טובים ומעצימים ואז היו צריכים להציל לי את התינוק וכך היה, למרות ההתנגדות העזה שלי בפועל בבית החולים וההתנגדות הרגשית.

במובן מסויים עמדתי באותו מקום ובחרתי מחדש: כואב... כואב. אבל הבחירה ב'טבעי' כרגע עבורי ועבור המשפחה שלי היא בחירה בהתערבות רפואית.
להגיע לזה זו הבשלה עבורי.

[בוחרת_באהבה*]

עשיתי גרידה.הפעם לא שכחתי לקחת רסקיו, הפעם בחרתי והתכוננתי, חיכיתי במיטה ובכיתי ועיכלתי ונפרדתי.
הפעם הייתי בידי זהב אנושיות וטובות , אף אחד לא הטיף לי ולא נבח עלי ואני מצידי לא נלחמתי לא הרגשתי נבזזת.
הסתכלו לי בעיניים, היו איתי, תמכו בי ואיחלו טוב.

כששכבתי (שוב) על גבי בסיטואציה האיומה של חדר ניתוח, עירומה, עם אינפוזיה ביד ופרוז'קטורים בעין הרגשתי התמסרות, אימון והודיה.
חוויה מתקנת ומרפאה לניתוח הקיסרי שעברתי שנתיים בדיוק (!) קודם לכן.
ובכל זאת הייתי מוותרת על כל הסרט.

(הרדמה כללית זה חבל על הזמן, לא ישנתי ככה שנתיים.)

[בוחרת_באהבה*]

הרופאה הזו שיש לי ברית לנצח איתה, ספרה אחר כך שזו היתה אחת הגרידות המסובכות שהיא עשתה ב-25 שנות נסיונה.
(מעניין כי זה גם מה שהרופא שעשה לי ניתוח קיסרי אמר, שם זו היתה האשמה).

בגלל הצטלקות של אותו הניתוח היה קשה להגיע לרחם, היא שמרה עלי מפני טראומה נוספת במקום.שמרה עם האצבעות שלה במשך למעלה מחצי שעה.
למרות זאת נשארה שארית קטנה של חומר הריוני ברחם שלא הצליחה לצאת בגרידה. לא היה טעם לגרידה נוספת (אלוהים, לא) והשארית קטנה.
לקחתי ציטוטק ואז תה ילקוט הרועים, זה המשיך לצאת לבד במחזורים הבאים.

[בוחרת_באהבה*]

בסופו של דבר הקושי הגדול יותר היה ההמתנה ואי הוודאות והאובדן והטלטלה ואי הנוחות ואי הביתיות.
פיזית (בטווח המיידי) הגרידה היא דבר קל יחסית, כמה ימים של כאב לא גדול, עייפות גדולה, דימומים וזהו.

החודש- חודשיים שאחר כך היו קשים, הרבה בכי וזעם ורגשות קשים וגם עיבוד וקבלה של מה שקרה לי.
לא יצאתי מחוזקת, לא רואה טעם ועניין במה שקרה לי אבל זה קרה וקרה לי.
אני מרגישה שהדרך שבה הדברים קרו וכל ההתרחשויות ואי- ההתרחשויות (הדימום שלא התחיל שלושה שבועות, התקופה הקשה, ההתערבות)
היו יותר קשים עבורי מאשר אובדן ההריון עצמו. למרות שעכשיו אני דווקא זוכרת את התינוק שלא נולד.

עכשיו כמעט חצי שנה אחרי אני בסדר, עוד ארוע חיים שעבר עלי והשאיר בי ובנו את מה שהשאיר.

[בוחרת_באהבה*]

זה הסיפור, האם את מפילה כמו שאת חיה? אני לא יודעת, מקווה שלא.
מאמינה ביכולת שלי לעבור חוויה מתקנת ללא התערבויות, ומקווה שזה מה שמיועד לי. מקווה לא ליפול שוב בצד הגרוע והנידח של הסטטיסטיקה.
הרבה כואבת ומרחמת על עצמי אבל גם הרבה לא, מה שקרה לי הוא טבעי ונורמאלי, ניסיתי, רציתי, עשיתי מה שיכולתי ובחרתי מה שבחרתי. עכשיו אני ממשיכה.

[עדי_ל*]

מה שקרה לי הוא טבעי ונורמאלי, ניסיתי, רציתי, עשיתי מה שיכולתי ובחרתי מה שבחרתי. עכשיו אני ממשיכה

ממש ככה,גם הכאב והזעם והאכזבה הם חלק טבעי מזה.
תודה על השיתוף , מאחלת לך
לא ליפול שוב בצד הגרוע והנידח של הסטטיסטיקה (גם אני בקרתי שם..)
ולחוות בקרוב הריון תקין ומשמח .

[פלוני_אלמונית*]

[בוחרת_באהבה*]

תודה...
תודה

[אמא_נמרה*]

[סלט_פירות*]

[דליה_י*]

רוצה לשתף בסיפור ההפלה שלי. אולי מישהי תפיק מזה תועלת.

כשהמחזור שלי איחר הבנתי שאני בהריון. בהתחלה שמחתי שאני בהריון ומרגישה טוב אבל הייתי בהתלבטות אם זה רעיון טוב עוד הריון עכשיו. יש לי כבר חמישה ילדים ואני כמעט בת ארבעים... השיקול של היכולת הגופנית שלי לשאת את ההריון לא עלה לי בראש כי הגוף שלי במצב מצויין וידעתי שהוא יעמוד טוב מאוד במשימה. ההתלבטות היתה יותר ברמה של היכולת שלי להשקיע בחמישה שיש כבר אם אני יולדת עוד תינוק בגיל מבוגר והיכולת שלי לשמר את רמת הסבלנות והנוכחות שאני רוצה לגדל בהם את הילדים שלי לעוד כמה שנים טובות.
בגדול הרגשתי שכבר עברתי את השיא ביכולת ההשקעה שלי בהם. מעכשיו הם יגדלו ורמת הנזקקות שלהם אלי תקטן.
די מהר התחלתי להרגיש בחילה. בהתחלה בעדינות אבל תוך פחות משבוע באותה רמה שבה חשתי במהלך כל ההריונות הקודמים שלי. ובכולם זה המשיך ללא רגע של הפסקה עד סוף השבוע ה16 ואני עוד לא בשבוע ה6.... בהריון הזה גם הייתי חלשה נורא ורוב היום רבצתי על הרצפה ליד התנור ולא הצלחתי לגרום לעצמי לקום. סיפרתי סיפורים והרכבתי פאזלים והשתתפתי במשחק במשחקי קופסה תוך כדי שכיבה ליד התנור. ותוך כדי שאני מתלבטת מה נכון לי לעשות.
בשבוע ה6 להריון החלטתי שאי אפשר ככה ושאני צריכה לעשות הפלה. הרגשתי שהגוף שלי אומר לי שאני לא מסוגלת לעשות את הכל ביחד ושהילדים הקיימים שלי סובלים. הלכנו לקופת חולים והשגנו את האישורים הדרושים ונסענו לרמב"ם לועדה להפסקת הריון. אחרי שקיבלנו את האישור קבענו תור לגרידה ליומיים אחר כך ונסענו הביתה. אני הייתי מאוד עצובה שאני לא יכולה להתמודד עם המצב הגופני שלי ללא התערבות חיצונית אבל במצב הבחילה וחוסר הכוחות שהייתי בו זה פשוט היה המצב. בלילה שלפני הגרדה הרגשתי שלא יכול להיות שזה צריך להיות ככה. באותו זמן קראתי בספר של סנאיה רומן (אני לא זוכרת איזה אחד מהשלושה שכוללים את "לחיות מתוך שמחה") וקראתי שהיקום מלא בכוחות שאנחנו יכולים להעזר בהם לפתור את הקשיים שלנו, הכוחות של מי שנמצא במצב כמו שלנו בכל רחבי העולם וכוחות עליוניים יותר שאני לא זוכרת איך היא קראה להם. החלטתי לבדוק את זה ובאותו לילה שכבתי במיטה, ביקשתי סליחה מהעובר שלי שבחר לגדול בתוכי ובטח יודע למה ואמרתי לו שאני לא יכולה ומבקשת ממנו לעזוב, ובמשך שלוש שעות קראתי לכוחות האלה ולאלוהים שאני מאמינה בו ולגוף שלי שיודע מה צריך לעשות. מה שקרה הוא סדרה של התכווצויות חזקות מאוד שהרגשתי הנחיה לעשות בבטן התחתונה שלי. זה הרגיש כאילו שיושב לי הר על הבטן. מאוד חזק אבל גם רגוע ועדין מאוד. פשוט הרגשתי מונחת לעשות את זה בצורה מאוד חזקה והרגשתי שאני נתמכת ע"י היקום כולו. לאחר שלוש שעות הרגשתי שמספיק ונרדמתי. כל השלב הזה וגם אחר כך לא כלל שום כאבים.
למחרת בבוקר מצאתי בפתח הנרתיק שלי גוש אליפסי בצבע גוף בגודל 0.5-0.7 מ"מ עם גבעול או זנב קטן, עטוף בקרום רירי. הרגשתי כל כך רע עדיין שהסתכלתי בו רגע וזרקתי אותו לאסלה.
בהמשך היום נסענו לעשות גרידה והיא בוצעה בצורה הכי עדינה ואנושית שאפשר. מיד אחריה כבר לא הרגשתי רע. הרופא אמר לי שצריך לבדוק אותי שוב בקרוב כי מה שיצא מהרחם שלי היה קטן מידי. אז ידעתי שמה שמצאתי באותו בוקר היה העובר שלי ושהצלחתי לעשות לעצמי הפלה בעצמי.
הרגשתי גאווה ופליאה לנוכח היכולת הזאת שגיליתי בי. היכולת לדעת מה אני רוצה שיקרה ולעשות שהוא יקרה אבל הרגשתי גם שנכשלתי במשימה לקבל את מה שהגוף שלי והעולם "מניח לפתחי", שאם הייתי מחכה ועושה מה שהגוף שלי אמר לי לעשות הייתי חווה את התהליך הזה נכון וטוב יותר. היום אני אומרת לעצמי שהייתי צריכה את הגרידה כדי להחזיר לעצמי את הכוחות שלי מהר יותר ולחזור לעולם ה"נורמלי" מהר יותר ממה שהגוף שלי (ואולי גם הנפש) היה בוחר אם הייתי נותנת לו אפשרות בחירה.

[עדי_א*]

מחקתי את שתי ההודעות האחרונות לטובת בריאות הציבור.

[רוחמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי צורך לשתף בתהליך החזק הזה, הפלה טבעית
התחתנתי ונכנסתי להריון מיד, להפתעתנו הגדולה, בגלל הגיל המאוחר יחסית- 36. ההריון היה סיוט מתמשך. הקאות בלתי פוסקות, אשפוז בעקבות התיבשות. חודשיים לא קמתי מהמיטה בגלל הבחילות. היה גם דימום בשבוע 5 אבל האוטלראסאונד הראה שיש דופק והכל תקין. הייתי מלאה פחדים, לא ברור למה, אולי תחושה מוקדמת. בשבוע 14 נשמתי לרווחה והתחלתי לספר לכולם. דימום קל התחיל ועצר את החגיגה. באולטרסאונד התגלה שהעובר עצר בשבוע 8. הטכנאית אמרה "צר לי", הרופא התורן שלח לגרדה מיידית, ואני לא הפסקתי לבכות. הייתי מבועסת כל כך, המומה מכל הסבל שהיה לחינם, ומסרבת להפרד. רעיון הגרדה החריד אותי. האינטואיציה זעקה- לא, לא, רק זה לא. אבל החלטנו לגשת לבית חולים למחרת. כל הלילה סבלתי מכאבים, ברמת כאב מחזור. בבוקר קמתי, ובשרותים יצאו 2 גושים גדולים. אחר כך 10 שעות של כאבים שהרגישו כמו צירים. לא ילדתי אף פעם אז אין לי למה להשוות, אבל זה היה הכי כואב שהכרתי. למזלי השכנה שלי דולה והיא עזרה לי לעבור את זה. התחיל דימום מסיבי והחלטנו להתפנות. הגעתי לבית חולים ספוגה בדם- בעלי מאז החליף את הריפוד של האוטו. החצאית נזרקה לפח. רופא המיון העלה אותי על הכסא, וידנית פינה מהנרתיק הרבה מאוד חומר. זה כאב, למזלי חברה היא מיילדת היתה איתי ועזרה לי להרגע. כמה צרחתי ובכיתי באותו יום. בעיקר לא האמנתי שאני הגיבורה של הסצנה המוזרה הזו, כמו סרט אימה. כל הדם הזה והקרישים ואני צורחת באמצע. הדימום והכאבים נרגעו, הלכתי לנמנם באחת המחלקות, ושוחררתי עם ציטוטק. לא היה לי מושג מה זה ולקחתי את זה בעיקר כדי לא לבעס את הרופאה, שהפחידה אותי עם תסריטים שחורים משחור. כמה רופאים באו וניסו לשכנע אותי לעבור גרדה. כל רבע שעה הגיעה אחות ומלמלה- את עושה טעות. היתי מאוד מבולבלת, מפוחדת. בעלי היה אמור לטוס באותו יום ושלחתי אותו לדרכו. לא ידעתי מה לעשות. הכריחו אותי להיות בצום וזה רק טשטש את שיקול דעתי. אבל החלטתי לחזור הביתה וזהו. עברתי את ראש השנה בלי בעלי אבל עם חברה תומכת. לא היה דימום מסיבי, היו כאבים, והרבה בכי משחרר ותהליך השלמה. אני מניחה שבגלל שהרוב יצא לפני שלקחתי ציטוטק, הוא לא היה כ"כ נורא כפי שמתארים פה בחלק מהסיפורים. אחרי שבוע עשיתי מעקב. נשאר הרבה חומר ברחם, ושוב הלחץ על גרדה הופעל. בקשתי עוד ציטוטק וחזרתי הביתה. אחרי שבוע עוד אולטראסאונד. רק חצי מהתכולה התפנה. שוב התחפפתי מבית החולים בלי לאפשר להם לעלות אותי על הכסא המאיים. נסענו לצפון. עברתי 2 טיפולים רפלקסולוגים. במהלכם הבנתי שאני מפחדת מהריון נוסף ומנסה למשוך זמן. מאמינה באמונה שלמה שהנפשי משפיע על הפיזי. מנסה לא לפחד, להאמין שהריון נוסף יהיה טוב יותר ובזמן נכון. חוסר הידיעה מאוד מתיש. שלא לדבר על הדימום הבלתי פוסק. מי יודע כמה זמן זה יקח? חוסר וודאות. רצון שזה יהיה כבר מאחורי. וידיעה ברורה שאי אפשר להאיץ. למה לא יצא בבת אחת? למה יצא בכלל, יכולתי להיות אמא. למה למה למה. אבל זו המציאות ולא מתווכחים עם מציאות. אני אופטימית, מאמינה בגוף שלי. יודעת שאני חזקה ויכולה להתמודד. ואם ארגיש אחרת, אאפשר לעצמי לקבל טיפול רפואי. שמחה על 3 השבועות האלו שאפשרו לי לקבל את המציאות, להפרד, לרצות לחזור לשיגרה. מה יביא העתיד? אני לא יודעת. אני מלאה בפחדים, וגם באיזשהו מקום, עייפה מלפחד. כמה אפשר לפחד בחיים האלו. זה רק מתיש. נתמודד עם כל מה שיבוא.

[רוחמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברוך השם, יום אחרי... בעקבות צעידה רגלית בשכונה, הרגשתי שמשהו ענק גולש ממני החוצה. דלגתי בשמחה הביתה, ואכן, משהו מאוד גדול יצא. הרבה יותר גדול ממה שחלמתי. עם זה הסתובבתי כל הזמן?? מוזר.באחת פסק בדימום ופסקו הכאבים, והבנתי שזה מאחורי. אני שמחה שנתתי לעצמי את הזמן ושהיתה לי את הסבלנות לעבור את זה בלי התערבות. אני חושבת שעם היתי עוברת גרדה היתה לי התמודדות נפשית לא קלה אחר כך, כי הגוף לא היה מסונכרן עם הרגש. ככה היה לי את הזמן להפרד ולשחרר, וללמוד לבטוח בגוף שלי ובמה שמעלי. אי אפשר לקצר תהליכים... יומיים אחרי באולטרסאונד הרופאה אישרה את מה שחשבתי. זה מאחורי. מקווה להתחזק- אני חלשה עדיין, ולהכנס להריון בזמן הנכון.

[אהבה_בת_חווה*]

אני כותבת את החוויה שלי כאן, עבור כל מי שחווה עכשיו הפלה, וכל מי שתחווה ותגיע לכאן, כיוון שהאתר הזה כל כך עזר לי.

נכנסתי להריון בגיל 36.5. אחרי תקופה ארוכה בה לא הייתי בטוחה שאני רוצה ואכשהו גם לא נקלטתי ואז, הרגשתי שאני רוצה, ואכשהו זה קרה.
בן זוגי מאוד רצה ילדים וכשגילינו שאני בהריון הוא היה בהתרגשות מטורפת, ואני הייתי בהלם, לא האמנתי.
מהרגע הראשון (כבר בשבוע הראשון) צפו בי פחדים לא מוסברים. שום דבר אמיתי או מוחשי, פשוט קינן בי פחד אבל השתקתי את הקולות ועשיתי הכל "כמו שצריך".
אישי קנה לנו ספר הריון בו הייתי מעלעלת בכל ערב.
בשבוע החמישי כשהייתי בעבודה תקף אותי כאב חד, התכווצויות של כאבים קשים ודימום קל. שוב צף בי פחד.. "זה לא יכול להיות טוב" חשבתי בליבי. הלכתי להבדק יום למחרת ובאולטרסאונד ראיתי עובר קטן ודופק. נמסתי. הרופא אמר שהתכווצויות ודימום לא בהכרח מעידים על משהו בכלל ושהכל בסדר ושאהיה רגוע. אבל משהו לא נתן לי מנוח ואפילו שאלתי את בן זוגי שאלות שנועדו לקבל אישור כמו "אתה חושב שהכל בסדר באמת?" "אולי משהו לא בסדר?.." הוא אמר לי שאם משהו היה לא בסדר הייתי מרגישה. ברטרוספקציה, הרגשתי. רק לא במימד הפיסי. אבל הרגשתי.
הימים עברו ונקבע לי תור שגרתי ב 16.07.15 בשבוע השביעי - שמיני. בן זוגי כל כך היה נרגש, חיכה לתור הזה מתחילת השבוע והתלווה אליי בציפיה גדולה.
הרופא היה אדיש לחלוטין, בחדר שררה דממת אלחוט שנשברה לאחר דקות ארוכות עם "אני לא רואה דופק". בן זוגי מעבר לווילון הביט בי במבט אבוד בלי לומר מילה.. שאלתי אם זה נורמלי והורפא: "לא."
עברנו לאולטרסאונד פנימי ו "טוב. אין דופק. אין. את יכולה לרדת". ככה קיבלנו את הבשורה. החדר זז סביבי את זה אני זוכרת. אישי התקרב אליי במבט שבור, מנסה להיות תומך ובה בעת מנסה לא להשבר לידי. אני מתלבשת וקצת רועדת מסטרס וכל הסיטואציה, על סף דמעות, הולכת במי שנחרץ גורלה לעבר הכיסא של הרופא ומתיישבת. הרופא - מקליד. לא מביט בנו, לא מתייחס אלינו. אנו יושבים וממתינים והוא ממשיך להקליד ולהקליד.. לבסוף הנפיק מסמך ועוד מסמך, שם על השולחן "עכשיו את הולכת לבית חולים. עכשיו. בית חולים לעשות גרידה. קדימה." מה..? מה עושים על מה הוא מדבר, לא הבנתי כלום, לא שום אמפתיה או הסבר, הביקור התחיל עם בשורה מרה ואז התקפה והתמודדות משנית בשם "גרידה בבית חולים". נסענו לאסף הרופא בדמעות, הייתי שבורה. שם היו נחמדים יותר אבל עברתי שוב אולטרסאונד ושוב ראיתי את מה שבמסך.. ואין דופק. מתאים לשבוע 7. הבנתי שהעובר ללא דופק, לא מהיום. דיברו איתי על גרידה, על "ספוג שמרחיב..", "קצת כואב", "הרדמה כללית", "יש גם אפשרות של כדור אבל לא בשבוע שאת נמצאת בו כל כך", על "לקום למחרת כאילו כלום". כמות האינפורמציה.., כשהיום התחיל הייתי בהריון ועכשיו שעה אחרי מדברים איתי על גרידה. "אבל אין תורים לעכשיו או למחר, צריך לחכות שבוע עד 10 ימים".
כיוון שממילא לא היה לי מילוט מהמצב בו הייתי, לא קסם ולא דרך לשנות את המציאות, החלטתי להיות קשובה לעצמי, לתחושות שלי, לקולות הפנימיים שאז השתקתי. חשבתי לעצמי על כל הנשים לאורך ההסטוריה שעברו הפלות, במה הן היו שונות ממני. החלטתי שאני לא עושה גרידה. לא רוצה התערבות ושמעצם היותי אישה, אני אהיה חזקה ואתמודד.
הגענו הביתה שבורים, מותשים פיסית ונפשית, התחלתי לחפש אלטרנטיבות, והגעתי לאתר הזה. הסיפורים והעדויות פה גרמו לי להבין שאני לא לבד וגם, שהגוף שלנו יודע את העבודה. הוא יודע. וגם נפשינו יודעת. קראתי עדויות של נשים שהמתינו, וספגתי את הסיפורים, הסקתי שלוקח בערך 3-4 שבועות להפלה הטבעית לקרות מעצמה ונתקלתי בשם "שרה לה שיפס" ממש כאן. איתה התייעצתי לאחר שעם עצמי כבר החלטתי שאני ממתינה. היא אשרה שאכן יכול לקחת עד 4 שבועות.. לא יכולתי לדמיין את עצמי מסתובבת ככה 4 שבועות אבל הרגשתי שאם זה שלי, זה שלי ואני לא אהפוך אותו ל"תיק". אני אשא אותו עד שהגוף שלי יבין שזה נגמר. עד שנפשי תבין זאת. התאבלתי, התנצלתי, כעסתי, נפרדתי, שחררתי, השלמתי, הבנתי, בטחתי והאמנתי. ההליך הנפשי לא היה מבוטל, היה קשה ללכת לישון עם זה, ולקום בבוקר בידיעה שבתוכי עובר מת. בראשי הדהדו כל הרופאים (כולל עוד רופא, של חברה אליו הלכתי כדי לוודא שאכן באמת, זה נגמר) כולם הפחידו והלחיצו שישארו לי שאריות בפנים, ושהפלה לא בהכרח תתרחש מעצמה. נשארתי עם האמת שלי. האמנתי, בטחתי וידעתי שכפי שהגוף שלי ידע לקלוט, הוא ידע לפלוט וגם להתנקות. כחלק מהתהליך לקחתי פסק זמן מהעבודה ובעקבות הסיפורים כאן, החלטתי ללכת ליוגה ולרייקי. התחלתי עם יוגה נשית, תור פנוי לרייקי היה רק ב 29.07.15 אבל גם הוא הגיע. סיפרתי למטפלת את הסיפור שלי, בלי להתבייש. אמרתי שאני רוצה שהיא תעזור לי לסיים את ההליך הזה במהרה ובשלום. הטיפול היה אינטנסיבי נפשית ורוחנית. כשסיימנו הרגשתי מוזר.. הייתי בספרה אחרת. לקראת הערב החלו צירים, כאבי בטן עזים, בבוקר ה 30.7.15 זה כבר הפך לגאות ושפל לכל דבר, צירים שבאים והולכים. שמחתי שהגוף שלי המדהים, יודע מה הוא עושה בחכמתו הרבה. הייתי אסירת תודה על שאני משתחררת מהעול. התמודדתי עם הכאבים במיטה בערך שעה או אולי יותר, בסוף נרדמתי מותשת. כשהתעוררתי כבר לא היו לי כאבים. הלכתי לעשות פיפי, והרגשתי משהו גדול נפלט. זה היה קצת גדול יותר מאגוז מלך, וורוד בהיר ומצדו האחד רקמת קריש דם בורדו. ידעתי מה עיניי רואות - שק הריון ושיליה. הכל יצא תודה לאל. דימום המשיך כמו מחזור רגיל אולי קצת יותר.
המתנתי למחזור הבא בכדי שאוכל להבדק ולוודא שהכל תקין אבל המחזור הבא שהגיע חודש אחרי (ממש חודש אחרי ב 30.8.15) אבל הוא היה קצר ובקושי בכלל ולא הייתי בטוחה אם מדובר במחזור. המשכתי כל העת ללכת לרייקי שחיבר אותי לעצמי, לגופי ולנפשי. ככל שהזמן עבר התקרבתי למועד הווסת הבאה, וזו הגיעה גם, תקינה לחלוטין, לא קצרה ולא בערך. הקול הפנימי שלי אמר לי שהכל בסדר, והכל טוב.
ביום ראשון האחרון הלכתי להבדק, מודה שההמצאות ליד אולטסראונד היתה טריגר רציני, אבל בבדיקה- רחם נקי. זה מאחוריי. תם ונשלם.
אני מאחלת לעצמי ולכל אחד כאן, להכנס להריון בזמן הנכון כפי שרוחמה מעליי כתבה, חוזק נפשי, ורק טוב, אור ואהבה בחיינו מעכשיו.

תודה עמוקה לאתר הזה, לשרה לה שיפס ולנשים האמיצות ששיתפו את סיפורן.

[פלוני_אלמונית*]

חיבת לפרוק איפשהו... אני בחורה דתיה נשואה כבר עשר שנים אמא ל4 ילדים שובי לב... כל היריון הוא סרט וסבל עבורי... הקאות בחילות סכנה לפיטורים מהעבודה חוסר תיפקוד.. ובסוף זוכה באוצרות. היריון חמישי. הקטנה בת שנה נכנסתי הפעם צ'יקצ'ק אחרי הגלולות... אני דווקא שמחה בעלי ממליץ להתחיל עם הברזל. אולי הפעם לא יהיו בחילות והקאות אם נקדים תרופה למכה. אני מסכימה איתו ומתחילה לקחת.. אין כמעט בחילות.. יש אבל נסבלות.. אני עובדת ומתפקדת מצוין.. בעלי ואני באיי.. אז הפעם זכיתי להיריון נורמלי שאפשר לחיות רגיל ולנשום מדי פעם שהבעל כבר רק אבא ולא גם אמא.. וסוף עסוף מתחילות בחילות ומיגרנות מעיקות אבל שוב יחסית נסבלות אני ממשיכה לתפקד. שבוע 8 פלוס מגיעה לא.ס לרופאה חדשה. יש דופק הכל תקין... שכחתי לבשר לה שהיו כתמים חומים שבאים והולכים אבל בטח אין להם משמעות.. היריון קודם דיממתי באופן פסיכי ששום פד לא יכל להכיל והכל היה תקין אז מה זה כמה כתמים חומים... ממשיכה כרגיל.. קובעת תור לשקיפות לשבוע 12.. שבוע עשר שוב כתמים חומים... ושוב אין לחץ.. ואז פתאם דם על הניגוב. טוב אם יש דם חייבים להיבדק.. הולכת לפי החוקים.. נוסעת למוקד רגועה.. בטוחה שיגידו שהכל תקין.. הרי 4 ילדים היו מושלמים בהיריונות.. נכנסת לא.ס מתחילים לחפש מוצאים שק ועובר ואני מבינה ישר.. למה הוא לא זז.. משהו מוזר לי. הטכנאית שהיה נעימה וטובה מסתכלת עלי... תראי.. אני לא רואה דופק.. אני אומרת לה שהבנתי כבר. בולעת דמעה... היא מנסה לעודד שזה חסד והעוברים האלה פגומים... נכון. אני יוצאת מחכה לרופא.. מודיעה לבעלי שלוקח קשה.. אני לא נותנת לו.. אומרת לו שהכל בסדר ושזה גזירה משמים ויש לי 4 ילדים בבית ואני לא עושה עכשיו טרגדיות... הוא מתעשת ישר רואה שאני בסדר וזורם איתי.. אני נכנסת לרופא... הרופא מצטער ושואל כמה ילדים בבית.. אני עונה 4 הוא מסתכל עלי ואומר אז לפחות זה מנחם ואני מתפרצת בבכי בלבי ושוב זולגות כמה דמעות ובזה נגמר הסיפור של הבכי.. הוא מטיס למיון.. אבל אני לא רוצה גרידה ולא כדורים... אני מתייעצת עם חברה היא מפנה אותי למומחה. אני מגיעה באותו יום משלמת כמה מאות רק כדי שיגיד לי שאפשר לחכות לזה באופן טבעי. הוא
אומר שאין בעיה.. רק לבדוק שאין חום דימום מוגבר מעבר ל3-4 שעות. שבוע אני מחכה וזה מגיע. צירים כואבים כל כך גושי ענק. הכאב גדול פיזית... 3 שעות עוברות... מתחיל להיחלש להיות נורמלי כמו מחזור. אני מתפקדת כרגיל.. ואז יום אחרי נוחתת לבכי ועצב. מרגישה דיכאון אחרי לידה.. בעלי תומך אבל הוא גבר... לא יבין לעולם... אני בטראומה ממה שראיתי ממה שחוויתי מזה שהגוף בגד בי... אני עדיין מנסה לאסוף את השברים.. לבד.. לבד.. מאמינה שרק להיכנס להיריון תקין ירפא אותי...

[קרן_שמש_צהובה*]

שולחת לך
אגב, גם אני ניסיתי לאסוף את השברים.. לבד.. לבד..
עד היום אפילו לא שיתפתי את אמא שלי
עלי זה היקל בהיבט שיכולתי להשקיע בעצמי במקום להתמודד עם הקושי של האחרים ורצון לרצות אותם ולהראות שהכל בסד
נסעתי למקום ש'מותר' לבכות בו (קבר של צדיק/כותל/חורשה/כל מקום שתרגישי בנוח ולא יפריעו לך...)
ובכיתי את נשמתי
שעות

יש לך 4 אוצרות בבית, וזה מהמם ומקסים ונפלא
ועכשיו את חווה סוג מסויים של אובדן, וזה בסדר
העובדות לא סותרות אחת את השניה, לא מצמצמות, לא מקטינות. יש מקום לזו לצד זו, בשלמות

למפרע, ניראה לי כן נכון לקחת פסק זמן קטן מהעבודה.
אולי להצמיד לסופ"ש (חמישי/ראשון) כדי שירגיש פסק זמן גם לנשמה
להתכנס פנימה. לחבק. את עצמך. את מה שאין. את מה שיש.

מוזמנת להמשיך לשתף, אנחנו פה, מקשיבות, מחבקות, מבינות

[אישה_במסע*]

עלי זה היקל בהיבט שיכולתי להשקיע בעצמי במקום להתמודד עם הקושי של האחרים ורצון לרצות אותם ולהראות שהכל בסדר.
מזכיר לי את תיאוריית המעגלים שעל פיה, אם אדם עובר איזשהו משבר, אז המשבר סובב סביבו. הוא במרכז, ואנשים אחרים, שמושפעים בעקיפין, לא אמורים להטיל עליו את הרגשות שלהם.


מסכימה גם עם כל שאר הדברים שכתבת. לתת לגיטימציה לבכי, לאבל, לאובדן. מותר לקחת את זה קשה, כי זה באמת קשה.

[פלוני_אלמונית*]

תודה על החיזוקים.... אני ממש מנסה להתעודד.. עדיין מרגישה כאב. חא בכיצי על אובדני... בכיתי על הטראומה.. ניסיתי להדחיק.. אבל עכשיו אני כבר יודעת שכמה שאנסה הכאב גם על העובר והחלומות שרקמתי לגביו.. מנסה להתאושש.. לאט לאט. מבחוץ הכל יושלם.. רק בעלי יודע וסופג את העצב שלי... אני גרה קרוב ליד קברי צדיקים אולי באמת אלך.. תודה לכן

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עברתי הפלה שבוע עשר והעכבר נעצר בשבוע שש.לקחתי כדורים שתי מנות וכרגע לא יוצא לי דם.אני ממש מפחדת מורידה. איזה דברים יכולים לעזור באופן טבעי?או אם מי אפשר להתייעץ?