סינדרום הברבורה גירסת הבמאית

[אנונימי]

תוספות ל סינדרום הברוזון המכוער

[ברבורה*]

אני זוכרת את עצמי .
עומדת בתחנת האוטובוס בבת גלים
יש שני טורי אנשים מקבילים,
האחד לאקספרס והשני למאסף.
ביני לביני אני עוד זוכרת שזה היה מגוחך בעיני בכלל לחשוב איזה אוטובוס,
ברור שהמהיר!
מצאתי את עצמי משלמת לנהג במאסף.
חייל שהתיישב לידי, נתן לי את הטלפון שלו- יש היום אחלה מסיבה,
אני חושבת שהיה פורים.
בערב אני עם חברה מצלצלות לחייל, הוא בא לאספינו.
היינו מעושנות כהוגן,
אין לי מושג כמה זמן ולאן נסענו.
קיבוץ, חדר האוכל, מסיבת פורים.
תחפושות ואלכוהול כיד המלך.
המסיבה קצת דהויה לי בזיכרון,
אני זוכרת בחור צעיר מאוד רוקד לידי, מיוחד מעניין- אולי זה הסוטול בכלל.
מתעוררת.
אני רואה חדר מואר- בזוית מבצד- אני במיטה.
מישהו מתמתח על ידי.
אני מסתובבת אליו- זה הבחור הצעיר ההוא,
מסתכלת לתוך השמיכה , אני עירומה.
אני מרימה את העיניים ופוגשת את עיניי הבחור,
הוא מחייך חיוך מקסים.
אני מחייכת חזרה.

[נטע*]

קוראת (בשקט), מחכה להמשך. @}

[אם*]

גם אני

[מי_מה*]

קוראת (בשקט), מחכה להמשך

[א*]

גמני

[סוסת_פרא*]

רגע, את קשורה ל-סינדרום הברוזון המכוער (כבר ברבור)?
או שסתם יצא לכן דומה?

בכל אופן, קוראת...

[אהבה_טהורה*]

@}

[קט_קטית*]

סוסת פרא הגזמת, בטח שזאת היא P-:
דעי לך ברבורה שאני יושבת ומקללת אותך על זה שעוד פעם תמתחי אותנו ככה
על כל פוסט שבוע הפסקה...
אי אפשר עם המתח הזה 0-:

כותבת מקסים!
(ומותח!!!! כבר אמרתי?)
תבורכי

[ברבורה*]

קטקטית מתוקית
אני מקוה שהפעם לא יווצר מתח,
זה מכניס אותי עצמי למתח.
ככה כל מיני אפיזודות שזקוקות לאיורור .

[אהבה_טהורה*]

_שעוד פעם תמתחי אותנו ככה
על כל פוסט שבוע הפסקה..._

_זה מכניס אותי עצמי למתח.
ככה כל מיני אפיזודות שזקוקות לאיורור_

אשכרה, מאברוק

[ברבורה*]

אחרי 12 ימי טראק פראי בלאדאק,
סטוק מאונטן היה עוצר נשימה.
אני רוצה לרדת מLEH
אני קונה כרטיס אוטובוס לעוד יומיים, <למרות שכבר היום אני בשלה לזוז מפה>
זה מה שהיה הכי קרוב.
האוטובוס הוא אוטובוס לילה.
הוא יוצא ב-11 בלילה.
אני יוצאת מהגסטהאוס עם מעט הוראות שהבנתי...
חושך לגמריי.
אין לי פנס- אחד הילדים הטיבטים בגסט האוס הרים לי אותו.
אני טועה בסימטאות החשוכות.
להקת כלבים ע-נ-ק-י-ת נוהמת ונובחת עליי,
אני לא רואה אותם אבל הם נובחים יותר ויותר,
איזה פחד!
אורות ממולי- אני מזהה שביל כורכר, אולי זה הכביש?!
קור וחושך,
התרמיל שלי על הגב
אני מפחדת לפספס את האוטובוס הזה.
גם אם הוא לא הנכון אני רוצה לעלות עליו.
מנסה למהר ונופלת לתוך בור.
מה יש בו מסריח כל כך?
לא רואה כלום.
הלב שלי דופק נורא מהר- האוטובוס ממש מתקרב ואני מנסה לדדות אליו.
הוא נעצר לידי .
אוטובוס ישן כל כך- עמוס ודחוס באנשים- אני ממש מצחינה ממשהו.
לפחות לא ישימו לב לסירחון שלי בדוחק כזה- על זה אני חושבת ?!
הגג עמוס לגמריי.
הנהג פותח דלת, אני עולה מתיישבת על המדרגה.
הדמעות פורצות את מחסום הבושה
ויורדות ללא קול.
אחרי שאני נרגעת מעט ילד טיבטי מגיש לי חצי עוגיה מתוקה מקוואקר,
אמא שלו דחפה אותו חצי אוטובוס כדי שייתן לי.
אני מוצצת אותה בעונג.

[טנא_מלא_כוכבים*]

וואו, לא יכול להיות, תמשיכי .

[ברבורה*]

הייתי ביפן שלוש ויזות.
כל ויזה היא 90 יום.
תחילת הויזה הראשונה שלי ביפן.
אני לא מדברת יפנית כמעט בכלל,
לומדת מקולגה אוסטרלי את גינוני ההתנהגות ,
הכל כך שונים ומורכבים , מלאים במחוות התנהגותיות מובהקות, עם איסורים ברורים.
אחרי שבוע של חפיפה בה אני כבר יודעת מילים ספורות,
אני מתחילה ללמד אנגלית בבה"ס אליו אני רשומה בתור מורה.
כיתה של מתחילים,
כל מיני גילאים- מ-10 עד 17 .
שעתיים וחצי כל שיעור.
קיץ ביפן ולח מאוד ממש כמו בארץ.
דווקא בכיתה שלי המזגן לא משהו.
אני מקפידה על דלתות וחלונות סגורים כדי שלא יברח לי הקור מהכיתה.
בסוף אחד השיעורים,
אני משחררת את הכיתה,
ילדים שיוצאים החוצה והורים שנכנסים פנימה לאסוף את הילדים,
נכנס אבא של אחד התלמידים,
נעמד מולי,
קד, אני קדתי , ואפילו נמוך יותר ממנו,
כנהוג עם אנשים יותר מבוגרים או חשובים ממני,
< הייתי כל כך מבסוטה מעצמי שזכרתי והצלחתי לקוד כראוי>
הוא הסתובב ויצא מהכיתה כשבנו בעקבותיו.
הלכתי אחריהם וסגרתי את הדלת שלא ייצא הקור של המזגן המאפן.
למחרת הגעתי לבית הספר,
מיד קראו לי לחדר המנהלת שהודיעה לי שאין להם צורך בשירותיי יותר.
אתמול היא אמרה לי עד כמה היא שמחה שדוקא בחרה בי לתפקיד.
נשארתי מבולבלת ומבואסת.
אספתי את התיק שלי ויצאתי את הבניין.

[סוסת_פרא*]

מה, בגלל שסגרת אחריו את הדלת?

[א*]

רגע סוסה. את לא יכולה להתפרץ ככה!תני לה הזדמנות לנוציא מילה מהפה.
ברור שזה לא בגלל שהיא סגרה את הדלת אחריו!

[א*]

אוי יש עוד א אחת?
לי נראה שזה כן בגלל
שהיא סגרה את הדלת אחריו!

[קט_קטית*]

מהמרת- כן בגלל הדלת! D-:

[אהבה_טהורה*]

ברור שזה לא בגלל שהיא סגרה את הדלת אחריו
מה ברור מה? מדובר
ביפן

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

נראה לי גם שבגלל הדלת. מה עוד יכול להיות? או אולי בגלל שהלכה אחריו. אחרת זה יכול להיות רק פרט אחר שהושמט וזה סתם לא פייר.

[סוסת_פרא*]

רגע סוסה. את לא יכולה להתפרץ ככה!תני לה הזדמנות לנוציא מילה מהפה.

אבל היא כל הזמן כותבת קטע ועוברת לקטע הבא, ולא מסבירה, ומשאירה אותנו במתח. >:)
(למשל, לתוך מה היא נפלה כשרצה לאוטובוס בטיבט? אולי היו שם גוויות? )

וחוץ מזה, איך הקטעים מתקשרים אחד עם השני?

ברבורה, זה לא שאת צריכה להסביר. זה הבלוג שלך.
אבל באופן טבעי, אנחנו נשארים עם הרבה סימני שאלה...

<חוץ מזה שם החיבה המועדף עליי הוא 'פראית' ולא 'סוסה'. >

[ברבורה*]

וחוץ מזה, איך הקטעים מתקשרים אחד עם השני?
הם לא.
חוץ מהעובדה שכולם קרו לי.
לתוך מה היא נפלה כשרצה לאוטובוס בטיבט? אולי היו שם גוויות? )
אולי........
גם לי נשארו הרבה סימני שאלה לגביי הרבה דברים.
בגלל זה ויחד עם זה אני כותבת אותם!

[ברבורה*]

יפן.
הייתי נסערת מאוד.
נסעתי באוטובוס הביתה, בדרך ירדתי בעיר עצמה.
הכרתי זוג ישראלים שמכרו תכשיטים ברחוב.
מהר מאוד במהלך השיחה איתם הבנתי כי לפי התרבות ,
פגעתי בכבודו של אותו איש.
<שדווקא היה נראה לי סימפטי מאוד>
מסתבר שזה ממש חסר נימוס ובוטה לסגור למישהו דלת אחרי שהוא יצא.
הייתי צריכה לעמוד בדלת ולחכות עד שלא הייתי רואה את גבו.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
הזוי.
היה קיץ, כבר אמרתי,
מה שלא אמרתי הוא שזרועות ידיי ורגליי מקושטים בקעקועים.
אותם אני משתדלת להסתיר בבואי ללמד בכיתה.
גם ליאקוזה יש קעקועים, והרבה.
גם הם מסתירים אותם כך שאיש הרחוב לא יוכל לראותם.
התיישבתי ליד הבסטה של התכשיטים.
קניתי איזה פחית במכונת שתייה ליד,
הורדתי את חולצת הכפתורים שלבשתי מעל גופיה.
מכונית שחורה מפוארת נעצרת ,
יורדים ממנה שני לבושים היטב,
אחד מהם היה לי מוכר-
< לקח לי הרבה זמן להתחיל להבדיל בינהם- היפנים .
למערבית כמוני הם נראים דומים>
נכנסו לחנות תמרוקים אקלוסיבית.
כשהם נכנסו שוב למכונית נזכרתי .
אחד מהם בא לקחת בשבוע שעבר את אותו נער שאת אביו העלבתי.
זיהיתי אותו לפי חולצה מכופתרת שמצאה חן בעיניי כבר אז.

[ברבורה*]

איך שההבנה הזאת נוחתת לי,
הוא יוצא שוב מהאוטו,
ניגש לכיווני.
אני קמה וקדה,
הוא מתחיל לדבר יפנית שוטפת,
< כבר היו לי הרבה מקרים עד אז של יפנים שלא העלו על דעתם שאני לא מדברת יפנית שוטף,
ושניהלו איתי שיחה ערה על ההוא ועל דה בלי שאני בכלל משחילה מילה >
אחד הבחורים הישראלים בא לעזרתי ודי תירגם ביננו.
מסתבר שבתוך המכונית השחורה המפוארה עם החלונות הכהים מאחור,
יושב אותו האיש,
הנעלב,
שבעקבות האירוע איתו פוטרתי.
הוא מבקש ממני להתלוות אליו ולשומרי ראשו לסיבוב.
אני מסתכלת על הבחור הישראלי,
הוא אומר לי- "לכי תתנצלי."
"אני עדיין לא יודעת להתנצל ביפנית! בוא תתרגם אותי!"
אנחנו עושים צעד לכיוון המכונית והבחור עוצר את הישראלי,
כך יוצא שאני לבדי בלי מתכוון,
נכנסת למושב האחורי, סוגרים מאחורי את הדלת.
< וזה מנומס>
הוא מחייך מאוד.
מסתכל עליי מלמעלה ללמטה,
רק אז אני קולטת שאני עם גופיה,
הכתפיים שלי עד לכמעט המרפקים מקועקעים,
הוא מסתכל ומבסוט,
שואל משהו ומצביע על הרגליים,
אני מפשילה מכנס ומראה לו את קרסוליי המקועקעים,
הוא נדהם, ועושה קולות של התרשמות גדולה.
אני שמה יד על הלב ובמעט שאני יודעת מנסה להתנצל על התקרית.
הוא קוטע אותי במנף יד,
פותח חלון וקורא לישראלי.
" מחר יחזירו אותך לעבודה" הוא מתרגם לי.
אני מודה לאיש וקדה לו שוב ושוב.
הוא עושה תנועות ומימיקות של " זה כלום ".
אני יוצאת מהאוטו,
ממשיכה לקוד כשהמכונית נעלמת.

• מה לעזעזל קרה כאן עכשיו?

[ברבורה*]

למחרת כמובטח המנהלת מתקשרת לדירתי,
מחזירה אותי לעבודה בטענה שהיתה אי הבנה אצליהם,
ושאני יכולה לחזור עוד באותו יום.
אני יורדת מהדירה,
בדרך לתחנת האוטובוס עוצרת לידי המפוארה המדוברה,
שומר הראש השני יוצא מליד ההגה,
פותח לי את דלת האחורנית,
ומסיע אותי לבית הספר.
מעכשיו ועד לתום השהייה שלי ביפן,
מלוה אותי כמעט בכל יציאה שלי מהבית,
אחד מהחבורה.
די מהר מישהו מספר לי ששמו הירושי,
הוא הנכד של אחד מראשי היאקוזה,
מהמשפחות הגבוהות בהררכיה המורכבת של תת החברה הזאת.
בסוף הויזה השנייה שלי,
אנחנו שוברים את הקרח.
הוא מזמין אותי למסעדה רצינית,
< מזל שהבנתי לקראת מה אני הולכת,
ומצאתי את עצמי קונה שמלה ראויה>.
הוא מספר לי עד כמה אסור לעשות את מה שעשיתי אז,
ושלא היתה לו ברירה כי בנו היה איתו,
ושזה מה שהיה עליו לעשות.
ושאז הוא ראה את כל הקעקועים שלי,
שביפן באותה תקופה- לפני 12 שנה,
< לאחרונה יש המון נערים פנקיסטים שמורדים במסורת הקשיחה>
הוא מעולם לא ראה אשה מערבית מקועקעת,
ושהקעקועים שלי הביאו אותו להבין שאני ממש לא מבינה מה זאת יפן.
בהזדמנות אחרת הוא הראה לי את פלג גופו העליון,
המקועקע כולו עד אפס מקום.
עד כפות הידיים וסביב הצוואר, כך שעם חולצה ארוכה אין זכר לקעקועים.
היינו חברים טובים.
הכרתי את אשתו ושני בניו.
< מעולם לא היה מין באויר, למרות שהוא היה חתיך בעיני,
אולי המערביות שלי דוקא, היתה לא מושכת>
היינו במסעדות טובות,
שתינו איזה כמה פעמים.
רוב הבקרים אחד מהחברה הקפיץ אותי לעבודה וחזרה.
בנסיעה לשדה התעופה,
רק אני והנהג,
הוא מושיט לי קופסת מתנה,
"זאת הפעם האחרונה שלך ביפן- הירושי יודע,"
אומר הנהג.
"זה מנומס לפתוח עכשיו?"
מאז האירוע לקחתי לי החלטה לשאול כשיש את מי,
וגם למדתי לא להתפדח מזה,
ולא היה אכפת לי להראות סתומה.
" רק במטוס".
אז במטוס גיליתי .
קופסת תכשיטים מהממת ,
בתוכה מעטפה עם כמה אלפי דולרים,
ותליון עם תלתן 4 עלים.
הירושי ידע.
לא חזרתי ליפן.
עדיין.

[פלוני_אלמונית*]

ואוווווווווו !

[לילך*]

גם אני הייתי ביפן וזה ממש ככה כל העיניינים עם הכבוד.

[קט_קטית*]

עודדדדדד !!!

יא ממכרת אחת

[אהבה_טהורה*]

יא ממכרת אחת

[ברבורה*]

נסיעת רכבת
דרום הודו.
אני עולה כשהבכור שלי בן השנתיים על הידיים.
כשאני נכנסת למבואה
מולי , מהצד של כל פסי הרכבת,
עולות שתי בנות כבנות 12
אביהן מעלה אותן.
הן עולות מהצד של הפסים ויורדות לרציף.
אחת מהן כל כך מוכרת לי, היא יפה כמו ציור שראיתי פעם.
עיניה ועיניי נפגשות לכמו מין מפגש של יופי.
אני מתיישבת ומרדימה את בני. הרכבת לא יוצאת בזמן כמו רוב הרכבות בהודו.
אחת מהן עוברת על פניי בקרון.
אני עוקבת אחרי גבה ורואה אותה עוברת לקרון הבא ואז יורדת לרציף.
אחותה רצה אליה מהכיוון השני.
הן נפגשות מדסקסות משהו ושוב נפרדות.
עכשיו אני רואה אחת מהן חוצה את כל הפסים עד לרציף הבא.
אני רואה אותה מדברת עם מישהו וחוזרת לרציף שלנו.
שוב הן נפגשות ושוב מתכננות את הצעד הבא.
משהו לא בסדר . אני חושבת ביני לביני.
מעבירה את הבכור לאהובי ויוצאת למדרגות לעשן סיגריה.
שוב אחת מהן עולה לרכבת וחוצה אותה לאורכה ושוב הן מתלחששות.
איזה בחור מקומי מתחיל לפטפט איתי.
הוא מדבר אנגלית מעולה.
שוב אחת מהן עולה במדרגות לידי.
אני פונה אליה בהינדי, היא ממשיכה ללכת.
הבחור מגלה לי שהיא מדברת קאנדא. אני לא מדברת מילה בשפה הזאת.
" תקרא לה רגע" אני אומרת לבחור.
הוא קורא לה.
" תשאל אותה אם הכל בסדר".
" כן. הכל בסדר ".הוא עונה לי בלי להחליף איתה מילה.
"תשאל אותה איך קוראים לה".- קוראים לה אושה.
"עכשיו תחזור אחריי בכל מה שאני אומרת בבקשה"- אני דורשת מהבחור.
"מה אתן צריכות? מה לא בסדר? "
הוא שואל משהו היא עונה. היא מסתכלת בעיניי בבישנות.
" הכל בסדר" . הוא עונה לי - מבסוט מעצמו.
" לא! תגיד לה כל מה שאני אומרת!"- " מה אתן צריכות? כל מה שאתן צריכות אני עוזרת לכן."
בנתיים גם אחותה מגיעה.
הוא מסביר.
אבא שלהן עובד קרוב. הן באו להביא לו משהו מאמא שלהן.
הרכבת הזאת עוברת את הכפר שלהן והן יצטרכו לחזור בעוד רכבת חזרה לכפר.
הרכבת הבאה בעוד שעה היא ישירה לכפר ויש להן כסף רק לכרטיס אחד בכל מקרה.
הן תיכננו להתפלח לרכבת הזאת ולחזור עם עוד רכבת לכפר אותה הן ישלמו.
אני שואלת על כמה כסף מדובר.
כמובן שעל גרושים. 16 רופי כל כרטיס ישיר.( שקל ושישים)
אני מוציאה שטר של 100 רופי- עשרה שקלים.
"תבטיחו שתסעו ברכבת הבאה. ושבנתיים תקנו לכן ארוחת ערב."
אושה מסתכלת בעיניי.
הנה גם עכשיו אחרי 3 שנים והרבה אינטראקציות עם עוני, אני דומעת.
משהו במפגש הזה עם אושה עתיק וטעון בדמעות.
אני מחבקת אותה והיא במפתיע מחבקת אותי חזרה.
אני אומרת לה את שמי.
היא בוכה ,אני בוכה, כולה כרטיסי רכבת- מה אני עושה עיניין.
אני בוכה.
הן יורדות לרציף.
אושה חוזרת אליי לוקחת את ידי שמה בה שרשרת חרוזים שהיתה על צוואר אחותה,
ויורדת חזרה לרציף.
אני מפשפשת בתיק וידי פוגשת סיכת שיער מכסף שסבתי נתנה לי מאימה כשילדתי.
אני יורדת לרציף וסורקת בידיי את שיערה מלא הקשרים,
מקשטת בו את ראשה.
שוב מתחבקות שוב בוכות.
אני עולה לרכבת ומתיישבת להניק את היבחוש שישן עד עכשיו.
הן הולכות וחוזרות כל אחת עם עלה בננה מלא כל טוב.
מתיישבות על הריצפה ואוכלות.
הרכבת צופרת ויוצאת לדרך. יש לנו 23 שעות נסיעה מעכשיו.
דוקא הרכבת הזאת יצאה בזמן, בדיוק בזמן.
והשרשרת נחה לה בקופסת התכשיטים המהממת שלי.
ביומולדת האחרון ענדתי אותה מלאה בזיכרונות .

[מיצי_החתולה*]

קוראת ונהנית.

[סוסת_פרא*]

היא בוכה ,אני בוכה

ועכשיו גם אני בוכה... |אייקון מחייך עם דמעות|

[ברבורה*]

הודו, פושקר.
היינו שם כמה ימים מעטים.
שוק מדהים של עבודות יד יפיפיות.
יום לפני העזיבה .
אהובי מוצא איזו חנות אנטיקות בקומה השנייה של איזה בית ישן.
אני מתלווה אליו עם הבכור,
הוא מחפש קופסת עץ מגולפת לאיזו מטרה סודית.
עולים במדרגות הצרות,
מהר מאוד אני מתחילה להרגיש את המחנק המוכר ההוא.
זה מתברר מהר מאוד,
כשאני מתיישבת חסרת מנוחה על ספסל בצד,
מתיישב לידי בחור די צעיר,
מתחיל לספר לי על מחלת הכבד שלו,
ומאז שעזב את גופו הוא נשאב לכאן ע"י אחיו הצעיר ביותר.
ודיבר ודיבר ודיבר.
אנגלית והינדי ועוד שפה שלא הבנתי.
המחנק נעשה קשה מנשוא,
אני יורדת בריצה במדרגות.
הבכור על כתפיי.
אני ממלמלת משהו לזקן בחוץ וממהרת להעלם משם.
מאז ההריון והלידה לא "ראיתי" אף אחד ואף אחד לא נדבק אליי.
למחרת אני עוברת באותו הרחוב,
הולכת לפגוש את אח שלי שמגיע להמשיך איתנו לתוך המדבר הרג"יסטני.
הזקן מחוץ לחנות האנטיקות תופס בידי.

• "בעל הבית רוצה לדבר איתך, בואי היכנסי לשתות איתנו צאי".
• "לא תודה . הרגע שתיתי ". ניסיון התחמקות כושל.
• " בעל הבית רוצה לדבר איתך. בואי בואי".
• " אני לא עולה לשם!"- אני החלטית.
• " אז בואי לגג, נדבר שם."
• " לא עולה! מי שרוצה לדבר איתי שיבוא לכאן לרחוב."

בעל הבית יורד.

• " אח שלך מת ממחלת כבד קשה נכון?"
• "אז אני ממליצה לך לעשות טקס לשחרר אותו ולתת לו להמשיך להתגלגל עם הקרמה שלו."
• " מה ראית בדיוק?" הוא שואל .
• אני מחליטה לא להכנס לפרטים.
• " זה הדבר היחיד שאני יכולה לעזור לך בו."

האיש מודה לי ואנחנו נפרדים בלחיצת יד ידידותית.
כשאני חוזרת לאהובי ומספרת לו מה היה,
הוא מראה לי את הקופסה שקנה לי.
אני פותחת אותה ומגלה שיש בה כמו מין תא נסתר צדדי,
אני לא מצליחה לפותחו, אהובי מצליח.
אנחנו מוצאים בפנים קריסטל גדול בצבע ירקרק - ג"ייד.
אבן שקשורה לפתיחת הלב.

מעניין אם הוא השתחרר מאותה חנות מחניקה.

[קט_קטית*]

_היא בוכה ,אני בוכה
ועכשיו גם אני בוכה..._
גמני, גמני

[טנא_מלא_כוכבים*]

עודדדדדד !!!
בבקשה.
מרגשת, מדמיעה, מעוררת כמיהות.
עודדדדדדד!

[ברבורה*]

לונדון.
סוף עונת התצוגות.
בסוף כל תצוגה יש מסיבה גדולה,
כל המי והמי שמוזמנים עם הזמנות.
פלצנות כזאת.
הדוגמניות שהלכו על הקט ווק די ברור שחייבות להופיע בשיא הדרן.
יש כאלה דוגמניות שמצליחות להשיג הזמנות לתצוגות שהן לא משתתפות בהן,
כדי להתחכך במי שצריך כדי להראות במקומות הנכונים.
בשבילי המסיבות שאחרי התצוגות היו תיק.
הספיק לי להיות על המסלול כשכל העיניים בוחנות כל זיז בגוף שלי,
לא הצטרכתי עוד .
וגם הספיקה לי העבודה שהיתה לי ,
אף פעם לא ניסיתי לדחוף את עצמי יותר מדי.
הלכתי לאודישנים שהסוכנת שלי חשבה שאתקבל בטוח.
בשאר הזמן הסתובבתי,
הייתי בסרטים, מוזאונים, חנויות יד שנייה היו אובססיה עבורי.
עשיתי אז הרבה סמים.
וגם במסיבות האלה לא היה חסר.
שורות בשירותים היו עניין שבשיגרה.
אז מסיבה של אחרי תצוגה,
< אפילו לא זוכרת של איזה מעצב>
אני עומדת עם כוס שמפניה ביד,
כבר די מסוטלית.
איזה בחורה יפיפיה ניגשת אלי ואשכרה מתחילה איתי.
אני זורמת איתה,
קוראים לה קייט, היא נמוכה ממני בראש,
ונראית לי מוכרת .
לא יודעת מאיפה כי אני ממש מסטולה.
היא נותנת לי איזה כדור לבלוע, בלי שום שאלה אני מורידה אותו עם שלוק שמפניה.
כבר הרבה זמן שהמיניות שלי עומדת בסימן שאלה.
אנחנו יורדות לרחוב,
תופסות מונית.
מתחילות להתנשק ולהתמשמש במושב האחורי.
מגיעות לדירה בדרום העיר.
איזור לא משהו בכלל.
האינסטינקטים שלי מתחילים לתת אותות.
בדירה היא מכירה לי את השותף שלה,
בחור סלובקי גדול ודי מגעיל.
תוך כדי שאנחנו מתפשטות הוא נכנס לחדר עירום,
היא לא מעיפה אותו,
אני מתחילה להריח שמשהו מסריח פה ומתלבשת.
היא נשכבת על המיטה והוא מתחיל לזיין אותה.
אני נגעלת ויוצאת החוצה לשחר שעולה.
מקיאה את נשמתי על המדרכה, ומחפשת מונית הביתה.
הסלובקי יורד לרחוב אחריי ומתחיל לצעוק שגנבתי להם משהו מהדירה,
אני אפילו לא מצליחה להבין מה.
מתחילה לרוץ- לא יודעת לאן.
מכונית BMW עם גג פתוח עוצרת לידי,
שני גברים מציעים לי טרמפ.
אני קופצת לכסא האחורי מפחד שתיכף תגיע משטרה.
הם מנסים לדובב אותי לתקשר איתם- אני לא משתפת פעולה.
ברמזור האדום הבא,
די במרכז העיר ,
אני קופצת החוצה ונעלמת .
מונית תוך רגע מביאה אותי הביתה.
אני מתקלחת עם מים כל כך חמים ששורפים לי בכל הגוף.
נכנסת לפוך ורק אז הדמעות מגיעות.

כמה שנים אחר כך אני מזהה את אותה קייט בכל שבועון נחשב בעולם.

[מיכל*]

כן כן....
או במילים אחרות: YEA RIGHT

[א_הראשונה*]

_מרגשת, מדמיעה, מעוררת כמיהות.
עודדדדדדד!_

[אהבה_טהורה*]

_כן כן....
או במילים אחרות: YEA RIGHT_
התגובה הזאת מצחיקה אותי, מי שלא מאמין כנראה חי חיים די משעממים (-;
כמעט כל סיפור שהברבורה מספרת מזכיר לי משהו מהחיים שלי, אני יכולה לעשות איתך מרטון ברבורה יקרה,
הרבה אנשים יחשבו שיש לנו דימיון מפותח [מה שנכון], אבל החיים הם לא פחותים משום דימיון, ההפך כרוחב הדימיון כך רוחב החיים.

ועוד משהו הסיפור על הילדה ההודית מרגש בטירוף.

[אהבה_טהורה*]

בקשר ל-
חי חיים די משעממים
בעיני זה ככה, אנשים בוחרים במכוון חיים רגועים יותר, אלה החיים שטוב להם בהם שמרגיש להם נוח,
בשבילי חיים כאלה לא מתקבלים על הדעת החיים שלי חייבים להיות מלאי תהפוכות, הרפתקאות פרועות, חוויות הזויות, סיכונים, סיכויים, מפגשים מטורפים, שמחות גדולות, שברונות לב, וכל זה ביום יום, אז כך שלא התכוונתי להעליב רק לציין שאנשים חיים במקצבים שונים לגמרי.

[אם_הדרך*]

אהבה טהורה - לקחת לי את המילים מהפה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

התגובה הזאת מצחיקה אותי, מי שלא מאמין כנראה חי חיים די משעממים

[קוראת*]

מרתק לקרוא

[טליה_אלמתן*]

בעיני זה ככה, אנשים בוחרים במכוון חיים רגועים יותר, אלה החיים שטוב להם בהם שמרגיש להם נוח, - זו אני.
אבל יש לי חברה שהחיים שלה חייבים להיות מלאי תהפוכות, הרפתקאות פרועות, חוויות הזויות, סיכונים, סיכויים, מפגשים מטורפים, שמחות גדולות, שברונות לב, וכל זה ביום יום וככה אני ממלאה את החסר
(ועכשיו יש גם את הברבורה )

[שנשן*]

_כן כן....
או במילים אחרות: YEA RIGHT_

• כנראה לא כולם יודעים שהמציאות באמת עולה על כל דימיון
• זה לא סיפור עד כדי כך קיצוני שחייב להיות דמיוני (אם בכלל יש דבר כזה "כל כך קיצוני")
• וגם אם כן, so what

ברבורה יקרה, אני מאוד נהנת ומתרגשת מכתיבתך|L|

[משי_עדין_וחזק*]

מעניין
ברבורה יפה, באמת מרתק לקרוא.
גם אני מאלה שמסעותיהם משתרעים יחסית על מרחב גיאוגרפי קטן ולא שופעים אירועים, סיפורי האישי ייחודי לי ואולי לא לעולם הרחב.(אם כי חוויתי את הריגוש הממגנט של במה וקהל שמרותק אלי). תמיד התפעלתי מבעלי הרוח הסוערת, נוסעת, חווה, טועמת שכמו חיים הרבה גילגולים בחיים אחד.
אצלי יותר ויותר מתחזק הרצון לעבור את המסע כמה שיותר פנימה. הנפש גם ככה "טריפית" בשבילי.
ובאמת המקצבים שונים - בפנים, בחוץ - איזה יופי!

[מעיין*]

גם אני יותר מהפסיביים . מעניין לקרוא מישהו שיש לו קוצים בתחת וכל הזמן זז ממקום למקום

[פסיבית_באופן_טבעי*]

גם אני יותר מהפסיביים .

[ברבורה*]

אני בת 17,
רוב הקעקועים שעל גופי כבר נמצאים עליי.
אני נכנסת לביתה של אימי.
היא מראה לי כתבה בלאישה.
על אומן קעקועים, אשתו ילדיו.
" הוא היה עושה עליך בייביסיטר בגיל 3-5."
שמעתי את שמו אך מעולם לא נכנסתי לסטודיו שלו.
את קעקועי התחלתי לעשות קצת לפני גיל 13.
מאד מהר אחרי ,
אני נכנסת לסטודיו,
רחוב דיסניגוב, בצפון.
הוא מרים מבט מגב של מישהי,
חצי בוהה בי, חצי רואה אותי."הכרתי פעם מישהי דומה לך" הוא אומר,"היה לי רומן איתה."
אני מוציאה תמונת פספורט שלה מלפני 18 שנים.
הוא מכבה ת"מכונה.
" נמשיך מחר."- בעלת הגב מתלבשת ונעלמת.
"אתן דומות"
" היא אמא שלי."
"תני יד ימין".
הוא מקעקע חיית ים שתמיד הזדהתי איתה. איך הוא ידע?

[אהבה_טהורה*]

שמש לך מצפייייייים
שמש לך מצפייים
שמש לך מצפייייייייייים

[שואלת*]

האם איפעם עוד תכתבי פה את חייך הכל כך מעניינים ואהובים?

[אנונאמא*]

האם איפעם עוד תכתבי פה

[אנונאימא*]

הי, אנונאמא, העתקת לי את הניק! >:) מניחה שזה לא היה בכוונה, ונכון שאין לי דף בית, ונכון שהשמטת י', אבל אנונאימא זה הניק הקבוע שלי ואני מבקשת שתבחרי לך אחד קצת שונה...

תודה

וסליחה מהברבורה

[אנונית*]

הי, אנונאמא, העתקת לי את הניק

מבקשת שתבחרי לך אחד קצת שונה
הבנתי קיבלתי.
סליחה ברבורה

[אהבה_טהורה*]

הי מותק, הייתה לי תקלה ואיבדתי את הכתובת שלך, אז תשלחי לי אותה..
וגם אני מחכה שתכתבי פה שוב.

[פלו_פלו*]

האם איפעם עוד תכתבי פה את חייך הכל כך מעניינים ואהובים?

[פלוני_אלמוני*]

וגם אני מחכה שתכתבי פה שוב.

[זאבה_גדולה*]

עודאפעאאאם

[אני*]

עודאפעאאאאם

[ברבורה*]

עבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי פה
בנתיים נולדה לי נסיכה אמיתית
ועוד יותר עכשיוי הריון של נסיכה נוספת הגיע
בקרוב סיפורי הריון ולידה
והמשך סיפורי הבמאית

[מי_מה*]

ישששששש!

[פלונית_כרגע*]

ברוכה השבה!

[רוקדת_לאור_ירח*]

ישששששש!
לגמרי

[א*]

ברוכה השבה לליבינו !