סימני התעללות בזוגיות

[לב_שומע*]

נעצרה נשימתי מהאמירות האלה
תודה לך על הנשימה הנעצרת.
אני רגילה שכואב לי.

לא הופיע אף פעם איזה שד מאיזה מקום להחטיף לה בשיניים????
אפילו לא פעם אחת. מבטיחה. וגם לא איזה אבא או דוד או אח או סבתא או מבוגר או מורה או מישהו.

ואיך אני אוהבת את ה"את אף פעם לא תתחתני" הזה
כן.

מה יש להן לאמהות שזה יוצא להן מהפה?!
את יודעת מה? רק כשהתגרשתי, הבנתי משהו:
פתאום התחילו לצאת סיפורים עתיקים על סבתא שלי שימים שלמים היתה מתהלכת בבית שלה ועושה את החשבון עם ארבע בנותיה (אמא שלי הבכורה) אם שווה היה לה להישאר נשואה או שחבל שלא התגרשה. אני הכרתי סבתא שיא המאופקת שבחיים לא הייתי מדמיינת אותה מערבת את הבנות שלה בחיי הנישואים שלה. אבל פתאום התחילו לצאת סיפורים עתיקים על סבתא שהיתה עושה את החשבון: מצד אחד יש לי בנות, כולן נשואות, נכדים, כולם דתיים, מצד שני...
אז בזמנו, כשהתחילו לצאת הסיפורים בטיימינג שיא הלא-מתאים (אני הייתי בתחילתו של הליך גרושין, זקוקה מאוד לכוחות ולאמונה שאני נורמלית ולא אמורה לחיות את החיים שהיו לי איתו, ולא זקוקה לתובנות מעמיקות שבאות בדיוק עכשיו על המשפחה שלי. איפה הם היו שנתיים שלוש, או עוד קודם, כששיתפתי אותם במה שעובר עלי?? למה אז לא ידעו לספר לי כלום??) הרגשתי רק רע, כאילו כמו אבן שנזרקת למים ועושה אדוות, הרגשתי איך אני עושה בלגן בחיים של כל מי שקרוב אלי שמתחיל לעשות את חשבון הנפש של החיים של עצמו.
רק אחרי שנים, בסיטואציה של טיפול, כשהמטפלת לא הבינה, פתאום באה לי התובנה: תקשיבי, אמרתי לה. סבתא שלי כל ימיה ניג'זה לכולם למה רק הנכדים שלה לא מתחתנים. היא עשתה לבנות שלה הרגשה כאילו אלוקים הוא באופן אישי נגדה. תקשיבי, אמרתי לה. בשביל אישה שחיים שלמים סבלה נישואים קשים מאוד רק בשביל לראות את הבנות שלה גדלות בתוך מה שהיא חשבה כמסגרת משפחתית נורמלית, ולראות נכדים שכולם דתיים, ברור שהצידוק היחיד לקיומה הסובל הוא שכולם יתחתנו ובזמן. כל אחד שלא, זה כאילו סוג של הוכחה שאולי לא היה שווה... שאולי בכל זאת היא לא הצליחה... הרי כל מה שנותר ממנה זה רק הרצון לראות רשימת נכדים מוצלחים... כל דבר אחר יהיה סוג של כשלון צורב של המאמץ שלה, או חלילה יפגיש אותה עם עצמה...
ת'כלס מה שהתכוונתי להגיד - תסמונת שבה אישה שסבלה מאוד בנישואים לפעמים דווקא היא נורא לחוצה לראות את צאצאיותיה וצאצאיה מתחתנים, כי זו דרך העולם ואין מסלול אחר (אם היתה לה יכולת לראות מסלול אחר היא היתה מתגרשת מזמן) וזו הדרך היחידה לחוות הצלחה במה שהיא עשתה פה בעולם הזה.
ובכלל נראה לי שלפעמים ככל שהנישואים של האמא עצמה (או הדודה, או כל נותנת עצות סדרתית) יותר ריקים מתוכן ממשי ויותר דומים לסוג של שותפות מתמשכת שאין בשביל מה לפרק אותה, ככה לפעמים גובר הצורך לסמן וי על נישואיה של הבת.
תגידי, אני עוד נורמלית????
העזתי גם להתגרש, גם להישאר לבד, גם להיחנק מבדידות, גם לקטוע דוקטורט לפני שנים כשהבנתי שהוא לא יביא אותי לאן שאני רוצה ולהתבלגן לחלוטין עם חיי העבודה שלי.... ......

צריך הרבה ניקוי וטיהור
וזה מתנקה פעם???
הדבר היחיד שאני יודעת להגיד, כמו כשעשיתי פיזיותרפיה אחרי הלידה של הבן שלי: שבטוח כל המאמצים שאני עושה מקדמים. המאמץ קשה אבל בטוח מקדם. אם זה יגיע פעם לריפוי - אין הבטחה. ולא לעשות כלום לא מרפא. (לפעמים כלום מאוד מרפא בעיני, אבל לא בסיטואציה שהיתה אז, ולדעתי גם לא בנוכחית)

[לב_שומע*]

אני לא יודעת איך לדבר את עצמי יותר מדוייק, אבל ההבנה שכל מאמץ מקדם, גם אם אין הבטחה לריפוי, ושבלי זה בטח שלא בהכרח יהיה יותר טוב, בהחלט כן עושה לי מוטיבציה וגם נותנת סוג של מענה לחלק הריאליסטי שבי (ששואל לפעמים אם שווה להשקיע כל כך הרבה כסף בטיפול וכל כך הרבה אנרגיה בתהליכים), אבל לגמרי לא נותנת תקווה. וגם לא חיוך.
כדי להיות שלמה, אני זקוקה גם למוטיבציה, וגם לתקווה.

תקווה בשבילי זה תקווה לחיים שלמים. חיים שיש בהם גם קשר אוהב. וגם אותי בתוך הקשר ובתוך המרקם השלם של החיים, שמחה, עושה דברים שאני אוהבת. בבית, בעבודה.

[בשמת_א*]

_צריך הרבה ניקוי וטיהור
וזה מתנקה פעם???_
אני נשבעת לך שמחקתי את המשפט שתהה אם זה אי פעם מתנקה מהעצמות S-:
ואת יודעת למה מחקתי אותו וכתבתי במקומו שצריך הרבה ניקוי וטיהור?

כי
כדי להיות שלמה, אני זקוקה גם למוטיבציה, וגם לתקווה
ובשביל
תקווה לחיים שלמים. חיים שיש בהם גם קשר אוהב. וגם אותי בתוך הקשר ובתוך המרקם השלם של החיים, שמחה, עושה דברים שאני אוהבת. בבית, בעבודה

כי הרגשתי, שלא נכון להכניס את הספק הזה. מה הוא בכלל משנה? התקווה שאפשר לנקות נותנת מספיק מוטיבציה שאפשר להפוך איתה את כל החיים וכל העולם.
ואולי מה שצריך קודם כל הוא מוטיבציה.
ותקווה.

[לב_שומע*]

הבנתי אותך (-:

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רחל,
יש הרבה תיאורים של דברים שהביאו אותי להחלטה לפעול ב״מילים הורגות״. אני די נמנעת מלכתוב כי אני בתהליך פנימי עמוק בעניין. תהליך מול עצמי, גם במישור הזוגי.
הייתי במקום של להיפגע על בסיס כמעט יומיומי. ואני קרובה ומזדהה יותר עם התיאור של יחס מרעיל מאשר מתעלל.

אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אצלנו העניין הזה פשוט הפסיק. חד וחלק. והיו אי הסכמות מאז, לפעמים בא לי משהו ואני לא מקבלת אותו במדוייק, לפעמים בשטף החיים אין לנו זמן לשוחח וללבן דברים שהיו צריכים להתבהר. אבל אני כבר לעולם לא אזניח את תחושותיי ואת הבירור העצמי שלי לגביהם. ומכאן גם בן זוגי שומע אותם בבירור ובקול צלול.
והמרחב בינינו מתנקה מזיופים. זה לא קסם (אבל שולחת @} לשוליית הקוסם שעוזרת לי). זו עבודה שאני עושה מתוך בחירה להיטיב עם חיי, ולא מתעסקת במה הוא צריך לעשות. איכשהו זה מסתנכרן.

היום אחרי הרבה זמן הרגשתי שאני נכנסת למקום של פגיעות:
אמרתי לו לגבי משהו טעון שיחה ש״צריך לדבר על זה בהזדמנות״. הוא הגיב: ״איך אני אוהב את ה...והמשיך עוד משהו (בטון ציני- שאבין שלא כיף לו לשמוע שיש משהו שנפתח ואני ממהרת לסגור אותו בעודו באוויר). אחרי זמן מה מצאתי לנכון להגיד לו בפשטות: זה לא דחוף, אתה חולה בשפעת, מתאים לי שנדבר עוד כמה ימים.
אז יכלתי פשוט להיפגע, ולהרגיש או לנתח את דבריו כאילו בגלל שהעניין טעון (משהו שקשור לבן שלו, הוא גרוש + ונשוי לי) הוא מצדד בו ולא תומך בי, ומה יהיה ויחסי כוח ובלגן... או לא לנתח ולהניח הנחות אלא לחזור בבהירות גדולה יותר על כוונותיי במשפט המקורי. הרי אני נפגעתי מתגובתו המתעצבנת מבקשתי הלגיטימית. כל השאר היה בראשי בלבד, ושם היה המטען המכביד (לא רואים אותי, העניין לא חשוב לו, אנחנו לעולם לא נסכים על דרך משותפת, וכו...). אולי זה באמת היה שם אצלו, אבל לצורך המיקום שלי כנפגעת או לא זה לא רלוונטי כרגע.
ברגע שהבהרתי לו את העניין, ואמרתי (לא בהתנצלות אלא כמי שחשוב לה להיות מובנת עד הסוף, מתוך כבוד לעצמה) ״לא היתה כוונה לעצבן, מתאים לי ש...וכו״ שיחררתי מעצמי צורך להיפגע.
אני כותבת כדי לחדד לעצמי: פגיעות כחליפין להיותי נשמעת והיותי ברורה ומובנת.

למדתי מילדותי לא לבקש, להסתפק ולהכיל חוסר הבנה והשתקה. ולקרוא לזה להתחשב. להיות בוגר. להיות בנאדם. אבל השלמה והפנמה של זה מחירה הוא הפגיעות והדימוי שלי כבן אדם לא מובן ולא ראוי לקשב. כך שללתי מעצמי זכות בסיסית לאהבה המון המון זמן.

אולי (בטוח) לא כל קשר יש בו את המינימום הדרוש לתיקון כזה. ולא בכל סיטואציית חיים יש כוח להניע תהליך כזה.

מקווה שמשהו מזה מכוון ומגיע בטוב

[רחל_ה*]

קראתי שוב ושוב ב"מלים הורגות יומן קריאה".
אני לא במקום של לבוא בטענות, להתעסק בו.
אני כן במקום המתבונן פנימה ולא עליו. אבל כן בהקשר של הסיטואציה מולו. ומתוך זה- גם בסיטואציות אחרות.
אני כן אוחזת בתפיסה שהכל זה ענין שלך עם עצמך. פרשנות שלך את העולם. עמדה פנימית.
ברור שזו בחירה שלי - מה לעשות עם מה שקורה חיצונית.
אבל התפיסה הזו אינה מבטלת מציאות חיצונית....
למשל, אם נקצין, הורי הם ניצולי שואה. העמדה הזו של לשמור על עולם פנימי גם בעת אשר כזו, היא חלק מחיי. אמי שמרה על צלם אנוש, נשארה נדיבה ואמיצה.
אבל - השואה אכן התקיימה! אמי אכן היתה רעבה, התעללו בה, וכו' וכו'.
כלומר- יש מציאות.
אסור לי להתבלבל ולהגיד "הכל בראש שלי". מה שבראש שלי זה רק העמדה הפנימית שלי כלפי מה שכן מתרחש בעולם החיצוני.
אני יודעת שלזה התכוונת.

לדעתי, כן חשוב מאד לתרגל - דווקא בסיטואציה הלא פשוטה - התבוננות בעצמי, הבנה שזו אני - סוג של קרבן/ביטול עצמי וכו', להכיר במצבי, להתחיל להכיר את עצמי בתוך כל זה, ממש להתבונן בתגובותיי, בגוף שלי, במה -קדם -למה, מה החלק שלי בריקוד הזה, לא כאשמה אלא כדפוס מאפשר.

אבל כרגע אני כן זקוקה לסוג של הקצנה, כדי לחדד לעצמי את הזיהוי של המציאות שאכן קיימת שם. כי אני נוטה, כחלק מהדפוסים שלי - לרכך, לבטל, להגיד "לא נורא", לתת הסברים, למצוא הצדקות....

[קוראת*]

אסור לי להתבלבל ולהגיד "הכל בראש שלי". מה שבראש שלי זה רק העמדה הפנימית שלי כלפי מה שכן מתרחש בעולם החיצוני.

אסור בשום אופן. יש התנהגות שהיא באופן הכי אובייקטיבי בעולם מרעילה, מקטינה, משפילה, מניפולטיבית, תוקפנית ומתעללת!!!

[פעמון*]

אני שייכת למן קבוצה כזאת חסרת הכרה של "מבוגרי ריפוי בעיסוק", כאילו, אנשים שאפשר לראות (העין שלי לפחות רואה) אוסף של סימפטומים כמו חוסר התמצאות במרחב, משהו לא מאורגן על עצמו עד הסוף עם הגוף, טונוס שריר נמוך

(מילא להסתיר שאני לא יודעת את הדרך מחדר האוכל לשירותים בטיול שנתי, ולא אמצא בחיים את הדרך חזרה בלי ליווי, אבל איפה אפשר להתחבא באמצע משחק מחניים בשיעור ספורט?? או המנהג הברברי של מורות לספורט לתת לילדות ולנערות להתחלק לשתי קבוצות בדרך של שני ראשי קבוצה, שכל אחת בוחרת את מי היא רוצה לקבוצה שלה... ועוד, יש לי רשימה ארוכה...).

לב שומע, הרגשתי שאת כותבת את המשפטים האלה עלי.

[קוראת*]

_הייתי במקום של להיפגע על בסיס כמעט יומיומי. ואני קרובה ומזדהה יותר עם התיאור של יחס מרעיל מאשר מתעלל.

אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אצלנו העניין הזה פשוט הפסיק. חד וחלק._

רקמה, זה ממש נהדר מה שאת מספרת.

כל השאר היה בראשי בלבד, ושם היה המטען המכביד (לא רואים אותי, העניין לא חשוב לו, אנחנו לעולם לא נסכים על דרך משותפת, וכו...). אולי זה באמת היה שם אצלו, אבל לצורך המיקום שלי כנפגעת או לא זה לא רלוונטי כרגע.

אני לא כל כך מבינה את זה. לפי מה שנראה מההתנהגות שלו בעבר, הפגיעה לא היתה בראש שלך בכלל. ההתנהגות שלו היתה פוגענית בשמך זמן רב. לא?

[בשמת_א*]

_אסור לי להתבלבל ולהגיד "הכל בראש שלי". מה שבראש שלי זה רק העמדה הפנימית שלי כלפי מה שכן מתרחש בעולם החיצוני.
אסור בשום אופן. יש התנהגות שהיא באופן הכי אובייקטיבי בעולם מרעילה, מקטינה, משפילה, מניפולטיבית, תוקפנית ומתעללת!!!_

רקמה, זה ממש נהדר מה שאת מספרת.

אני לא כל כך מבינה את זה. לפי מה שנראה מההתנהגות שלו בעבר, הפגיעה לא היתה בראש שלך בכלל. ההתנהגות שלו היתה פוגענית במשך זמן רב. לא?
קוראת, חבל להיכנס לספקולציות.
מה שקורה כרגע זה ככה:
רקמה עושה עבודה עם עצמה.
ובן הזוג שלה מגיב בזה שהוא הוריד דראסטית את רמת הרעל.
וכאשר הוא כן מגיב תגובה מרעילה, רקמה לוקחת את זה ויוצרת מזה הזדמנות בשבילה לדייק את עצמה, את רגשותיה, את צרכיה - וחוזרת אליו, אם צריך, להבהיר את המצב מבחינתה. לנקות כל רעל לפני שייספג באדמה.
ולפעמים, אין צורך לעשות שום עבודה מולו, אפשר לפתור את זה בהבנה.

לגבי ההמשך, ימים יגידו.
יכול להיות שכל מה שהיה צריך להפסיק את ההתנהגויות המרעילות של בן הזוג היה, להתחזק מבפנים ולהעמיד אותו במקום. כך הדפוסים שלו הפסיקו להפעיל את הדפוסים הישנים הכואבים שלה, ואז הוא שינה את הדפוסים שלו בעקבות שינוי הדפוסים שלה.
ויכול להיות שזו פאזה.
הבה נקווה, שהדפוסים אכן השתנו לתמיד גם אצלו, ומעתה ועד עולם תשכון רק אהבה במעונם (-:

[בשמת_א*]

לגבי "רעל" או "התעללות", אני רואה שאני צריכה שוב לצטט מראש הדף (ציטטתי בניפוי כמה משפטים, והדגשתי באות שמנה כמה משפטים):

_יש משמעות לעובדה שנותנים לזה שם. שיש לזה שם. ABUSE. [...] כי בשביל מי שחי בתוך זה, הדבר הכי נורא זה התעתוע. עושים לך משהו ואתה לא מבין מה. אתה נחלש ונחלש ולא מבין ממה. זה שקוף בשבילך. אתה רגיל לזה. רע לך ואתה הולך ונחלש ואתה לא מבין מה קורה. וככל שאתה נחלש יותר אתה מסוגל פחות להגן על עצמך.
מישהו מרעיל אותך. כל הזמן. ואתה אוכל את זה ונושם את זה ולא רואה את הרעל. אתה לא יכול לראות כי תיכנתו אותך כל חייך לא לראות [...].

אז למעשה, מדובר באשכול של התנהגויות שבעברית עשויות ליפול תחת המלים הבאות:
התעללות
השפלה
דיכוי
שליטה
שתלטנות
אלימות
ניצול לרעה
פגיעה
הרעלה
ועוד.

בואו נחשוב מחוץ לקופסא. לא נלך לתרגם מילולית. נחשוב פונקציונאלית, תיפקודית. מה המלה שתעביר הכי חזק את הדבר שמתרחש כאן, שהוא בעת ובעונה אחת גם חמור וגם נסתר?

• רעל.

מערכת יחסים מרעילה.
זוגיות מרעילה.
בן זוג מרעיל.
הרעלה מילולית*
המממ.

אז בתרגום, אני אשתמש בכמה מלים מכאן. תחשבו גם על המלים. על המשמעות שלהן בעברית_

[בשמת_א*]

ובכלל נכנסתי רק כדי לכתוב, שהבחנתי שאני משקיעה המון (באהבה, באהבה) בדפים האלה, אבל בגלל זה אני פוגעת לעצמי בפרנסה (סדנאות, ייעוץ אישי וקורס באוניב').
אז אני יוצאת לחופשה כפויה מהאתר לכמה זמן.
תשמרו על עצמכם!

[אמא_קטנה*]

סוזן, איך את אחרי המשפט? איך את מרגישה? יש קצת הקלה...? הוא ממשיך להתקשר?

[גשם*]

רחל, אני מאוד מסכימה עם רקמה.

_אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אצלנו העניין הזה פשוט הפסיק. חד וחלק. והיו אי הסכמות מאז, לפעמים בא לי משהו ואני לא מקבלת אותו במדוייק, לפעמים בשטף החיים אין לנו זמן לשוחח וללבן דברים שהיו צריכים להתבהר. אבל אני כבר לעולם לא אזניח את תחושותיי ואת הבירור העצמי שלי לגביהם. ומכאן גם בן זוגי שומע אותם בבירור ובקול צלול.
והמרחב בינינו מתנקה מזיופים. זה לא קסם (אבל שולחת flower לשוליית הקוסם שעוזרת לי). זו עבודה שאני עושה מתוך בחירה להיטיב עם חיי, ולא מתעסקת במה הוא צריך לעשות. איכשהו זה מסתנכרן._

אבל גם אני קרובה ומזדהה יותר עם התיאור של יחס מרעיל מאשר מתעלל וזה כנראה בגלל שמצבינו לא עד כדי כך חמור. יש אנשים שפשוט אין עם מי לדבר. אבא של בן זוגי הוא אחד מהם ואני אכן לא מדברת איתו ומאוד מצטערת שבן זוגי גדל עם כזה אבא. ולא רק בשבילו. גם מצטערת עלי ועל ביתי.

פגיעות כחליפין להיותי נשמעת והיותי ברורה ומובנת. בדיוק.

אסור לי להתבלבל ולהגיד "הכל בראש שלי". מה שבראש שלי זה רק העמדה הפנימית שלי כלפי מה שכן מתרחש בעולם החיצוני.

נכון, אבל העבודה הזו לא נועדה להקטין אותך או להצדיק את ההתנהגות שפוגעת בך ובהחלט אין כזה דבר שזה בראש שלך. אם נפגעת, זה אומר שפגעו בך. לא התנהגו אליך בצורה מתחשבת וחברית. לשים פוקוס על עצמך והרגשות שלך זה דרך לחזק אותך. אבל זה תלוי ברמת הרעל וזה תלוי בכמות האנרגיה והיכולת שלך להתחיל את התהליך הזה עם עצמך.

תתחילי עם ביירון קייטי, היא מאוד מאוד עזרה לי.

[קוראת*]

זה כנראה בגלל שמצבינו לא עד כדי כך חמור. יש אנשים שפשוט אין עם מי לדבר.

זה נכון. יש דרגות כנראה.

רקמה, האם את חושבת שתוכלו להגיע לנקודה שבה כבר לא תעמדי על המשמר? אם כן, זה ממש מצוין.

[קוראת*]

_ובכלל נכנסתי רק כדי לכתוב, שהבחנתי שאני משקיעה המון (באהבה, באהבה) בדפים האלה, אבל בגלל זה אני פוגעת לעצמי בפרנסה (סדנאות, ייעוץ אישי וקורס באוניב').
אז אני יוצאת לחופשה כפויה מהאתר לכמה זמן._

בשמת יקרה, נוחי והתמקדי וצברי כוחות. זה חשוב!! המילים שלך ממשיכות לעשות את עבודתן פה.
אני מקווה שהאתר גם מביא לך פרנסה. מגיע לך.

[לב_שומע*]

הרגשתי שאת כותבת את המשפטים האלה עלי.
(-:

[לב_שומע*]

_ובכלל נכנסתי רק כדי לכתוב, שהבחנתי שאני משקיעה המון (באהבה, באהבה) בדפים האלה, אבל בגלל זה אני פוגעת לעצמי בפרנסה (סדנאות, ייעוץ אישי וקורס באוניב').
אז אני יוצאת לחופשה כפויה מהאתר לכמה זמן.
תשמרו על עצמכם!_

מרגישים... נוחי לך.

[תמרוש_רוש]

_ואיך אדם מרעיל יכול להתנהג כמו עד מואר לגבי התנהגותו שלו?
שיגיד על עצמו שההתנהגות שלו לא היתה ראויה?_
כאן ההבדל.
אדם מרעיל, כלומר שמפזר רעל באופן סדיר, בדרך כלל לא יכול להיות עד מואר. ואם הוא נראה כזה אז זה חלק מהתעתוע, שנועד לשהאיר אותך שם.
אדם טוב-ביסודו, שפעם התפלקה לו התנהגות מחפירה, מרעילה, פוגענית (ולמי מאתנו זה לא מתפלק...)- יכול לעשות את זה. הוא יכול להגיד: פישלתי. ההנתהגות שלי היתה מתחת לכל ביקורת, ואין לכך הצדקה. וזה סימנו שהוא איש טוב.
אי-ההצדקה של המעשה היא העניין החשוב, כי מתעללים / מרעילים למיניהם תמיד באותה נשימה יצדיקו את המעשה שלהם, ינסו להפוך אותו ללגיטימי כתגובה בלתי-נמנעת לנסיבות (למשל: "זה רק בגלל שהתנהגת כך-וכך, ואני לא יכול לסבול את זה"), או שינסו לכבס אותו ןולהמעיט בערכו. והאדם הטוב שמתפקד כעד מואר לא יעשה את זה, לא יצטדק ולא יכבס. הוא יגיד: הייתי אכזרי אליך, וזה לא מגיע לך בשום זמן ובשום מצב.

לא מוצאת את מה שכתבתי ב מלים הורגות יומן קריאה, אז כנראה זה בדף הזה, במעלהו איפשהו (אני בטוחה שכתבתי את זה לא נורא מזמן, אולי בשלושת החדשים האחרונים)

[סוזן_סוזן*]

עוד שבועיים יש לנו דיון ברבנות- הוא מבקש שלום בית, אני מבקשת לחייב אותו לתת גט

[פלוני_אלמונית*]

סוזן, לפני הרבנות, פתחת תיק בביה"ד לענייני משפחה? (אין לי מושג היום, אבל פעם היתה חשיבות איפה נפתח התיק קודם..)

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, מה שלומך?
איך שלום בית אם כבר יש חלוקת משמורת? זה לא צריך להיות קשור זה בזה?
יש אפשרות לחייב לבקש לתת גט?

[קוראת*]

בעוד שבועיים יש לנו דיון ברבנות. הוא מבקש שלום בית, אני מבקשת שיחייבו אותו במתן גט

הדבר הזה שרבנים יכולים להחליט על המצב הזוגי של אנשים כל פעם מחריד אותי מחדש. אל תוותרי. הגידי להם שאת מפחדת ממנו, שהוא סוחט אותך כספית ולא בוחל בלהשתמש בדירה של אמא שלך--אשה מבוגרת. הגידי שלא נשאר כלום מהזוגיות ושהוא אלים.

[סוזן_סוזן*]

כן כתבנו את כל זה לרבנות. העו"ד שלי אמרה לי שמחייבים גבר לתת גט רק אם משתכנעים שאכן היתה אלימות - שזו עילה לגירושים- אבל בדר"כ הם צריכים הוכחות של רופא (עקב אלימות) או אם היה במעצר בגין כך.. הקיצר יש סיכוי קטן שכן ילך לי.. אבל אם לא אז הרבנות כנראה תשלח אותנו לייעוץ זוגי מטעמם, שבייעוץ זה אותו היועץ או היועצת מתרשמ/ת האם יש סיכוי לחזור- ואם אין סיכוי לחזור אז הרבנות מנסה ללחוץ על הצד העקשן לוותר ולתת גט.
נראה כבר, בנתיים הכל ספקולציות על מה שיקרה..

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה- הדיונים על משמורת ומזונות תקפים גם אם יש או אין גט
הגט הוא ברבנות ויכול להתבצע לפני אחרי - לא משנה
תמיד אפשר לפתוח את התיק של המשמורת גם שנים אחרי הגט- למשל אם מישהו רוצה לערער, לשנות להרחיב לצמצם..

[אמא_קטנה*]

אז בעצם- בין בגט לבין כל הסכמי המשמורת וחלוקת הרכוש, כלומר- אתם יכולים לא לגור באותו בית, שיהיו הסדרי ראיה ועדיין שהוא לא יתן גט...?
וגם- את יכולה לא להסכים לייעוץ הזוגי הזה? כאילו, מי הם שיחליטו אם את רצה ללכת ליעוץ זוגי או לא?
ובעלך... מתכוון לבקש שלום בית עוד אחרי הכל?
הוא התחיל לשלם משהו? או לחילופין, פינה את הדירה?
סליחה על כמות השאלות.. אני מנסה להבין, גם כדי לדעת מה מצפה לי.
נשמע שהדרך אל החופש ארוכה

[אמא_קטנה*]

נמחק לי מה שכתבתי- שאלתי אם בין הגט לבין הסכמי המשמורת אין קשר...?

[סוזן_סוזן*]

אפשר להסדיר הכל- מזונות והסדרי ראייה ועדיין להיות נשואים. הגט יכול לבוא אח"כ

[סוזן_סוזן*]

ולגבי יעוץ זוגי- לפי מה שהבנתי מהעו"ד שלי חייבים ללכת אם הרבנות אומרת, אחרת אם האישה לא רוצה היא נחשבת סרבנית או משהו כזה, אני חושבת שזה יכול לפגוע בזכויות שלה אח"כ בגירושים. ואנחנו צריכות את הזכויות האלה- כתובה.. לא יודעת מה.. לא מתעסקת עם הרבנות

[סוזן_סוזן*]

כל הזמן אני מוצפת בכל מיני רגשות סותרים וזכרונות מעורבבים עם הדברים היפים והדברים הגרועים.. אולי זה חלק מההתנקות שלי..
כל דבר מזכיר לי את החיים המשותפים שלנו- קניתי עכשיו רדיאטור, ונזכרתי בימים שהיינו מתכרבלים לפני השינה כשהרדיאטור דולק, ואז ככה לפני שנרדמים הוא תמיד היה מכבה אותו והיה חם ונעים בחדר.. כל דבר מחזיר אותי לאיזה זיכרון כיפי שהיה לנו...
אח"כ גם באים זכרונות אחרים וכעס וזעם ותסכול וממש זעם חזק ורצון לנקום..
למשל- הרגע אני במצב של התרפקות על העבר ועל הדברים היפים, אני ממש מתגעגעת אליו.. אני לא כועסת עליו ולא שונאת אותו..
אבל אני יודעת שיחלפו עוד שעה שעתים שלוש ואזכר גם בצד האחר ואכעס וארצה להרביץ לו...
גם כשחייתי איתו הייתי כל הזמן במן פיצול כזה כי את הדברים הרעים שלו שמתי בצד (כי הוא נתן לי מקום להעלות אותם לפני השטח ואני נכנעתי) ואז הייתי חמודה ומתוקה והתרכזתי בצד היפה שלו
ואז גם חייתי בין אהבה לשנאה לכעס ולרצון להיות איתו
לא היה לי את האיזון בחיים איתו כי נכנעתי לכוחניות שלו - ואפשרתי לו להיות ככה
ואז אני הדחקתי את הכעס שלי ואת הפחד שלי ואת הצרכים שלי
וכך נוצר המצב של הפיצול הזה
כי גם כשהייתי איתו אז לאט לאט התחיל לי הניגוד הזה.. וכשהינו ביחד בבית אחרי העבודה אז הייתי כל כך אוהבת אותו וכל כך מתוקה והאישה החמודה ובאמת אהבתי אותו באמת. הייתי כל כולי בשבילו.. והרגשתי ממש שהוא הבן זוג שלי שטוב לי
וכשהייתי לבד נניח לפני שהיה מגיע מהעבודה היה מתפנה לי מקום להביע את מי שאני ואז הייתי שונאת אותו בעוצמה ממש חזקה- עד לרגע שהיה נכנס הביתה ואז שוב הייתי אוהבת אותו
אז לא הבנתי למה אני שונאת אותו כשהוא לא נמצא ואוהבת אותו כשהוא לידי
עכשיו אני מבינה שלא היה לי את המקום להביע כעס כשהוא לידי- אז הדחקתי את זה לידו. הדחתי את עצמי ואת והזכויות שלי
עכשיו מה שקורה שעולים וצפים שני הרגשות בשני המצבים השונים

[סוזן_סוזן*]

עכשיו אני קולטת שהפיצול הזה הלך וגבר ככל שנישואינו נמשכו. בהתחלה זה היה בקטנה.. אז על דברים קטנים זה לא היה נראה לי נורא- ותמיד הרי אפשר לקטר לחברות על הדברים שקצת מציקים לנו בגבר שלנו.. אבל אין מה לעשות ככה זה גברים וכל אחד והשטיקים שלו.. נכון? אז לא נכון.. כי זה הלך והתגבר ולי לא היה את המקום לדבר למרות שניסיתי וניסיתי ותמיד הושתקתי באופן שלא משתמע לשני פנים.. וככה ההתעלות שלו גברה וגם הפיצול אצלי התחזק בהתאם. וזה כבר לא היה שטיקים שיש לכל אחד- זה כבר יצא מכל פרופורציה

[שואפתת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוף, קוראת פה ומרגישה יאוש גדול מעצמי.
מרגישה אישה מאוד קורבנית מול בן זוגי ומול הסובבים אותי,
ומרגישה אמא מרעילה לילדים שלי.
אני בספק אם בן זוגי בעייתי, נראה לי שהוא אדם רגיל,
וגם לא מוצאת בו תסמינים מרעילים נראה לי,
אבל מוצאת בי הרבה הרבה פגיעות,
וכישרון מילדות למנוע מריבות וחיכוכים בכל מחיר,
ולרצות (עם קמץ ב-ר) את הסביבה.
תמיד מאוד אכפת לי מה חושבים עלי,
רוצה שכולם יאהבו אותי,
ונפגעת מאוד מביקורת.
אני נפגעת ממנו המון, מרגישה חלשה לידו, פגיעה,
למרות שהוא אדם טוב.
ואילו מול הילדים אני ממש מתאימה למאפיינים של אמא מרעילה.
מתחרטת שקשרתי קשר עם אנשים בעולם. עדיף שהייתי חיה לבדי,
בלי לפגוע באף אחד ובלי להפגע מאף אחד...
אני מודעת לכל זה כבר שנים,
אך מתבוססת באופי שלי ולא מצליחה להשתנות

[קוראת*]

ככה זה גברים וכל אחד והשטיקים שלו.. נכון? אז לא נכון.. כי זה הלך והתגבר ולי לא היה את המקום לדבר למרות שניסיתי וניסיתי ותמיד הושתקתי באופן שלא משתמע לשני פנים..

סוזן, ההשתקה הזאת היא מאפיין מאוד שכיח אצל מתעללים. סיפרתי פה שלבעלי לשעבר היתה שיטה ממש מניפולטיבית לעשות את זה--הוא בנה את ההשתקה על ידי כך שהוצגתי תמיד כנודניקית או כמחרחרת מריבות כשהעזתי להגיד משהו (כולל על, למשל, שדיבר אלי בגסות ליד אח שלי).

ובקשר לכך שאת גם מתגעגעת. זה בסדר גמור. את לא צריכה לראות הכול בשחור ולשנוא אותו לגמרי כדי להבין שאת לא מוכנה לחיות איתו בשום אופן (ולתת לילדה שלך לראות את אמא שלה חיה עם מתעלל). אפשר להתגעגע לחלקים מסוימים, ועדיין שיהיה ברור שהקשר הרסני, מרעיל וכוחני, שמתעתע בך וגורם לך להרגיש לא נורמלית בעצמך.
אני גם מבטיחה לך שהגעגועים יצומצמו יותר ויותר. זה פשוט לוקח קצת זמן.

היום אני רואה אותו והוא לא מזיז לי. ויחד עם זה אני נזכרת לפעמים בכמה שהוא היה מצחיק. אבל הוא לא מזיז לי.

[סוזן_סוזן*]

הי שואפתת מה שלומך? אני רואה שקשה לך.. איך הקשר שלך עם בעלך? האם הוא מודע למה שעובר עליך? האם את מסוגלת לדבר איתו על מה שמציק לך? מה הכוונה שאת נוטה תמיד לרצות את האדם השני? זה אומר שאת גם מרצה את בעלך? אולי בגלל זה הזעם? (זו רק השערה שלי.. אני שואלת...) האם יש לך חברות או משפחה שאת יכולה לדבר איתם על הקושי שלך?

[שואפתת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה סוזן על התגובה המהירה.
הקשר שלי עם בעלי הוא לכאורה יציב, אבל מרוחק.
הקשר לא אינטימי, חם, ומשתף. אלא כמו ידידים שחיים בדירה אחת ולכל אחד חיים משלו.
לקח לי זמן לשים לב שהמרחק הזה ביננו הוא ההגנה שלי.
שבמצבי כיום, אינני מסוגלת לחוות אינטימיות בריאה ולכן מעדיפה לשמור על מרחק.
יצא לי לפעמים לדבר איתו על הנטיה הקורבנית שלי אבל אינני מדברת על זה הרבה, כדי לא להגביר את החולשה שלי מולו.
עונה לשאלתך- כן, אני מרצה את בעלי, לא כי הוא אדם זועם (הוא לא), אלא כי אני מפחדת שיעזוב את הבית (הוא מעולם לא עזב, זו חרדת נטישה שבי),
שלא ידבר איתי (זה קרה הרבה שהוא היה איתי "ברוגז", עד שמתישהו הבהרתי לו שזה סוג של אלימות ומאז הוא לא עשה זאת יותר, אך אני עדיין חוששת מכך)
ובכלל חשש שלא יאהב אותי, שלא יעריך, שיפסיק לעזור בבית ואז כל הנטל יהיה עלי.
המשפחה שלי מרעילה בעצמה, אז לא אדבר איתם על כך...
וחברות- אני מדברת גם איתן קצת על הקורבניות שלי אבל לא ממש, כי מתביישת בעצמי שאני כזו- כל החברות שלי מאוד עוצמתיות, וגם אני מקרינה משהו איכותי,
ומתבישת בעצמי שבביתי שלי אני כנועה לבעלי ומרעילה לילדיי.

[סוזן_סוזן*]

אני חושבת שאת חייבת לדבר עם מישהו על זה, עם מישהו שהוא או היא איש/ת מקצוע. זה כל כך יעזור לך להבין את עצמך ואת הסובב אותך.
יש תרפיסטים ממש טובים. אולי דרך האתר את יכולה למצא דמות כזו.
אני זוכרת על עצמי שהייתי בתקופה קשה (לא קשור לנישואים- הרבה הרבה לפני כן) שנעזרתי במטפלת. זה ממש תרם לי לביטחון שלי ולהתיר את הסבך בחיי
תבחרי בתבונה מישהו שאת מרגישה שתוכלי להתחבר אליו ולכי עם זה

[לב_שומע*]

סוזן, אוף, אני מחפשת מלים ולא מוצאת -
בא לי פשוט להגיד לך כמה אני שמחה, בשבילך,
ועצובה ממה שאת מספרת על החוויה של הפיצול, עם כל הנוראות והמצמררות שלה,
אבל שמחה כי את מתארת אותה כל כך מוחשי וברור שאפשר לדמיין מה קרה שם,
ונשמע כמו פענוח של חידה שהדהדה לי הרבה זמן - השאלה ששאלת - איך זה שאת מרגישה רגשות כל כך סותרים,
והנה התשובה, ומצאת אותה בתוך עצמך, בעצמך, בכוחות עצמך.
שאלו פעם את בשמת או בדף הזה או בדף מלים הורגות משהו על תסמונת סטוקהולם, זו תסמונת שבה החטוף מזדהה עם החוטף, ובשמת ענתה שבטח שזה קשור.
זה היה מן דיאלוג כזה קצרצר עם מישהי ששאלה.
זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות שמישהו לוקח ממך את הרגשות של עצמך ואת מערכת האיתותים מה נעים לך ומה לא, וזה אחד הדברים הכי גואלים בעיני למצוא את הרגשות שהלכו לאיבוד בחזרה.
מאחלת לך מכל הלב שתמשיכי ותספרי לעצמך וכאן בדף עוד ועוד ועוד ועוד על החוויה הנוראית הזאת, של הפיצול. סיפור של אישה שמנסה לשרוד בתוך מערכת בלתי אפשרית שבה אסור לה להרגיש. זה עלול להפריע למישהו. אז היא מנסה בכל כוחה להפיק את המקסימום ולמצות את הקיים.
כמה שתספרי זה אף פעם לא יהיה יותר מידי.
כמו סיפורי לידה, כמו סיפורים של טראומות, כמו סיפורים של כמעט-אסון, יש סיפורים שכמה שמספרים אותם זה אף פעם לא יותר מידי. ותמיד יוצא איזה חלק נוסף, שפתאום מבהיר את התמונה ומי ששומע מרגיש- יו, עד עכשיו בכלל לא הבנתי כלום, רק היה נדמה לי שאני מבין...

[גשם*]

שואפתת, אם את לא בשלה לטיפול פרטני כמו שסוזן מציעה (בחוכמה רבה) או רוצה לעשות משהו בנוסף, אולי תוכלי לפרט סיטואציות שמראות את מה שמטריד אותך ואנחנו ננסה לנתח את מה שאת כותבת ואולי לתת נקודות מבט אחרות.

[אמא_קטנה*]

סיפור של אישה שמנסה לשרוד בתוך מערכת בלתי אפשרית שבה אסור לה להרגיש, זה עלול להפריע למישהו
לב שומע, זה כלכך נכון, וגם- אסור לחשוב ואסור להביע דעה- אין לך דעה משלך,
אסור לראות את המציאות בעיניים שלך - כי יש רק מציאות אחת וזו המציאות שלו, ואם את מתחילה לחשוב שאולי, המציאות הזו לא תקינה- הוא יוכיח לך "שאת טועה"
אסור לעשות מה שאת אוהבת- כי זה לא מה שהוא רוצה שתעשי. אם זה מסתדר עם התוכניות שלו- אז כן, תעשי מה שבא לך, פתאום מה שאת עושה לא ככ מעניין אותי.
תחושה איומה של בלבול ומחנק.

[סוזן_סוזן*]

שואפתת- אני חושבת שגשם צודקת, לפעמים צריך לעבור כמה שלבים עד שמגיעים לטיפול פרטני..
אולי תספרי לנו מה קורה ביניכם..
יש כאן בנות נהדרות שיכולות לסייע.. או רק להקשיב ולתת כתף

[לב_שומע*]

_וגם- אסור לחשוב ואסור להביע דעה- אין לך דעה משלך,
אסור לראות את המציאות בעיניים שלך - כי יש רק מציאות אחת וזו המציאות שלו, ואם את מתחילה לחשוב שאולי, המציאות הזו לא תקינה- הוא יוכיח לך "שאת טועה"_
אני מצטמררת מלשמוע. פשוט מצטמררת.
בייחוד שאני כל כך יודעת על מה מדובר.
<יש לי אמא כזאת והיא שדחפה אותי לתוך נישואים כאלה והיא גם זו ששמרה עלי בתוכם שכן יהיה מותר לי מול מי שהייתי נשואה לו להיות בעלת דיעה משלי. כאילו היא היתה נקודת התמיכה בתוך מציאות מרעילה שהיא לא הפסיקה לתחזק גם את הרעל שבה וגם את סיכויי ההישרדות בתוכה....... ברררררררר.....>

[סוזן_סוזן*]

הי לב שומע, האם את בזוגיות חדשה? האם יש לך ילדים מהנישואים הראשונים?

[לב_שומע*]

לא, אני לא בזוגיות חדשה.
יש לי ילד מהנישואים. והוא הדבר הכי מהמם בעולם.

[סוזן_סוזן*]

הבנתי.. אני מקווה בשביל כולנו להבריא ולהתחיל מחדש משהו טוב ויציב

[לב_שומע*]

אמן.

[אמא_קטנה*]

לב שומע, כמה זמן עבר מאז הגירושים? את בקשר עם הבעל לשעבר? הרבה כתבת על אימך, פחות עליו...
מדוע אימך החזיקה אותך בתוך הנישואין האלה? האם חשבה שטוב לך?
כתבת גם שהיא דחפה אותך לנישואים איתו- כיצד?

[אמא_קטנה*]

וסוזן, אמן, באמת...

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה- שאלת קודם ולא עניתי לך:
הוא עדיין לא יצא מהדירה של אימי אבל השופט הורה לו שהוא צריך לצאת.. אז אולי יהיה בקרוב צו פינוי.. אחכה להמשך ההשתלשלות של העניינים
לגבי התשלומים של הדירה- הוא שילם לבסוף
אבל- הוא מעוניין לשלוח לי תביעה על כמה מאות אלפי שקלים על חובות.. עדיין לא חל דיון בנושא כי לא הגיש את התביעה אלא רק אמר לשופט שבקרוב עומד להגיש
ת'אמת אני לא ממש יכולה לפרט פה על הנושא של התביעה הרכושית.. אבל אני מקווה שזה יסתדר בסופו של דבר ולא אחוייב בדבר..

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי זו אני שואפתת,
אני רואה שאין לי פניות וזמן לפרט ולעבור פה תהליך,
אז תודה על החיבוק החם שקיבלתי פה,
אולי ביום אחר אחזור לפה...

[אמא_קטנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי סוזן, אני מקווה שגם במישור הכלכלי הדברים יסתדרו לבסוף, ושיצא מהדירה. הוא עדיין לוקח את הילדה?

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, כן בטח הוא לוקח את הילדה לפי הסדרי הראייה שנקבעו
מזונות לא שילם כבר חודשיים- פונה לביטוח לאומי והוצאה לפועל
אבל מה קורה איתך אמא קטנה? למה את לא מתחילה שום תהליך? את יכולה ככה להסחב איתו שנים..

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי סוזן, כשאוכל לספר יותר- אספר, כרגע, איני יכולה לפרט כאן יותר מידי.
אבל, התחלתי בהחלט להכיר את עולם הגירושין הנוראי, ובמיוחד כשמתגרשים מאדם מאוד מאוד רע.
איך את מרגישה שהתהליך אצלך, מרגישה איזה שיפור אחרי המשפט והכל? את מדברת איתו עדיין או שרק כשלוקח ומחזיר את הילדה?
איך הילדה שלך בתוך כל זה- איך את חושבת שהיא "גדלה" בתוך כל זה?

[סוזן_סוזן*]

הי פלוני אלמונית, ברוכה הבאה
אצלי אני מרגישה יותר חזקה ככל שהזמן עובר והתהליך מתקדם. אני מקבלת יותר אומץ וכוח
הרוע הוא רוע שקיים אצלו וישאר אצלו. הוא כבר לא חלק פעיל בחיי ואני מרגישה שאני יותר ויותר מתנתקת ממנו - וגם זה תהליך מאוד ארוך כי זה בא והולך..
אבל בסך הכל במבט לאחור אני יכולה להצביע על שיפור ותהליך של ניתוק ממנו
אני מדברת איתו ממש מעט, רק מה שחייבים בשביל הילדה
ליד הילדה אני משתדלת לא להראות כעס כלפיו ומשתדלת לשדר שהכל בסדר ושכולם אוהבים אותה אבא ואמא וסבתא ואומרת לה שלפעמים היא איתי ועם סבתא ולפעמים היא משחקת עם אבא..
אני מקווה שייצא מזה הכי טוב שיכול להיות.
ברור שהכי הטוב זה לגדל ילדה בתוך משפחה אוהבת חמה עם זוגיות טובה וחזקה.. אבל זה לא המצב אצלי.
אז אני אומרת לעצמי שלפחות היום יש כל כך הרבה ילדים שגדלים אצל הורים יחידים שזה לפחות משהו נורמטיבי ולא סיפור כמו פעם
בעזרת השם שתהיה לי זוגיות חדשה והיא תראה מודל יותר בריא.

[סוזן_סוזן*]

לא משלם כבר חודשיים מזונות...
הוצאה לפעול - זה לוקח מלא זמן עד שהם גובים את הכסף....
מקווה שזה יסתדר מהר..
גם הוא שוב מנסה לערער על הסדרי הראייה ולקבל יותר ימים (הוא רוצה ממש חצי חצי וכרגע זה קצת פחות..)
וגם- סגרו את המחלקה שלי בעבודה.. ויצאתי לגמלאות... חחח
אז אני גם מחפשת עבודה שוב פעם

[סוזן_סוזן*]

אמא קטנה- האם הוא משלם לך מזונות או משתתף בעלות של הגן?

[אמא_קטנה*]

היי סוזן זו הייתי אני- פלונית אלמונית בהודעה הק7ודמת:)
אוי, מקווה שתמצאי שוב עבודה בקרוב...

[לב_שומע*]

סוזן, לא ביקשת עצות, ובכל זאת.... אני כותבת כמה. אם יתאימו לך.

מצויין שאת מתחילה תהליך בהוצאה לפועל.
לצערי, היום גם שם יש מן גישה "גישורית" כזאת, מה שאומר שאם מצטבר חוב גדול, ואם הדברים מסתבכים ומגיעים עד לדיון בהוצל"פ (כן, יש דבר כזה.... מאחלת לך שיסתדר הרבה קודם) ואם הבנאדם "מתמסכן" ואומר שאין לו או מתחיל להביא הוכחות לא קשורות לכלום שבעצם הוא לא היה חייב ולא הבינו טוב את פסק הדין... כל מיני מצבים כאלה לפעמים מי שמנהל את הדיון בהוצל"פ מנסה להגיע לפשרה.
לכן מצויין שאת מתחילה כשהסכום קטן יחסית, כשעוד לא הצטבר.
אחרי פעם אחת הוצל"פ, בדרך כלל יוצא להם החשק לסיבוב חוזר...

אם את רוצה עוד עצות - קחי בחשבון שלפתוח תיק בהוצל"פ יכול לקחת בוקר.
לפעמים כמה בקרים.
לא יודעת איך זה היום, בזמנו זה היה הרבה לך ושוב עד שמביאים את כל המסמכים הרלבנטיים.
אם את רוצה לנסות לחסוך לך זמן, תביאי כבר בפעם הראשון פסק דין מקורי של בית המשפט, או, מה שעדיף, כי את רוצה את המקורי שיישאר אצלך - צילום עם חותמת עו"ד של נאמן למקור, רצוי מצולם פעמיים, כמובן פסק הדין של המזונות והמשמורת, אם צריך קבלות על גן, צהרון, הוצאות רפואיות, כל דבר שמגיע לך - אז קבלות מקוריות עם צילום פעמיים, טבלה מסודרת כל חודש כמה הוא היה צריך לשלם וכמה שילם בפועל (לא יודעת למה, גם כשמדובר על כולה חודשיים, הם מתעקשים על טבלאות... כאילו הראש שלהם יודע להבין רק בטבלאות...) וכסף קטן למכונת צילום. ועצבים חזקים.

לי אישית היה נורא קשה שם. אנרגיות קשות.
לפעמים פוגשים שם בתור סיפורים מאוד מאוד קשים. לפעמים ממש לא.
לפעמים התור מאוד ארוך.
לפעמים הבדיקות הבטחוניות בכניסה על גבול המשפילות.
קשה היה לי לחזור ולהיכנס למקום.
אבל זה מאוד מאוד שווה, כי זה שם להם גבול שיא הברור.
וזה משדר מאוד מאוד ברור שאת כבר לא שלו.

זה תהליך שלוקח זמן.
בהתחלה את פותחת תיק, וזה בפני עצמו תהליך.
אחר כך שולחים לו הודעה רגילה, ואם הוא לא מגיב צריך הודעה עם שליח מיוחד.
רק אחר כך אפשר להתחיל פרוצדורות כמו עיקולים.
אבל זה מאוד מאוד שווה. כי זה שם גבול הכי ברור שבעולם.

לי היה עוזר אם הייתי יודעת שכל דקה שאני מתייסרת שם בתוך מספרים וטפסים שלא מעניינים אותי -
שהמשמעות של הפעולה שאני עושה היא מאוד פשוטה: שמה גבול.
(ידעתי, אבל גם לא מספיק ידעתי, ולא בא לי עכשיו להיכנס לזה...)

אולי את כבר יודעת את כל זה כי עורכת הדין כבר הסבירה לך.

ת'כלס, מתנצלת אם אני מבאסת, התכוונתי בעיקר להגיד:
מחזקת מאוד מאוד את ידייך.
ואל תיבהלי מכלום. גם אם התהליך הוא קשה.
בודקים שם כל קבלה בשבעים עיניים כדי שלא יקרה מצב שיעשו למישהו בטעות עיקול שלא מגיע לו, ויש בזה משהו הגיוני. זה מאוד לא נעים, כשאתה הצד שחייבים לו, ובודקים אותך כל כך הרבה.
לי, לפחות, זה היה מאוד לא נעים.
אבל מאוד שווה.
וזה קשה בעיקר בהתחלה, לעשות את פתיחת התיק.
אחר כך זה בעיקר לעקוב.
ושוב רוצה לחזק.... ......

[לב_שומע*]

אישה במסע, את עוד פה, בסביבה? אפשר להזמין אותך לבוא לפה?
כי בא לי לספר כמה סיפורים, ואני מרגישה זקוקה לנוכחות אוהדת,
ומרגישה שיהיה לי נעים ההקשבה שלך לסיפורים ולתובנות שלי... (-;

[אישה_במסע*]

אני פה. אני קוראת פה באופן קבוע, כמעט כל יום, אפילו כשאני בצבא.
אך אני לא מרגישה שיש לי מה לתרום בדיונים על משמרות. דווקא עכשיו התכוונתי לכתוב שאם סוזן לא דתייה, אז אין לי שום סיבה הגיונית בעיני לרצות גט.

אשמח להקשיב לך, זה כבוד בשבילי להיות נוכחות אוהדת בעינייך

[אסנת*]

סוזן, מניסיון של חברה, מאד מדוייק מה שכתבה לך לב שומע. חשוב שתגיעי מוכנה, עם כל מסמך אפשרי מצולם פעמיים וכסף קטן! (למכונת צילום).
חברתי סיפרה שהיא פשוט עבדה בזה במשרה מלאה. אז עד שאת מוצאת עבודה חדשה- תנסי להסדיר את הענינים שם.
ההוצל״פ הוא מקום בו פוגשים את הבירוקרטיה בשיא כסילותה וסירבולה! בבקשה אל תתני לכך לרפות את ידייך. תגיעי בידיעה ש״ככה זה״ ופשוט תנסי להתייעל כך שתוכלי לצלוח את הסאגה בכמה שפחות זמן וביקורים שם.

בסוף זה נגמר- כשאת מצליחה להשיב לעצמך- את מה שהיה אמור להיות שלך מלכתחילה.

עברת את פרעה, זוכרת? בהצלחה!

[לב_שומע*]

(-: את מאוד נוכחות אוהדת בעיני

האמת, אני קצת עם הצפה שמחה עכשיו של ריקוד קטן בתוך הלב -
חזרתי עכשיו מבית הספר של הבן שלי.
התגברתי על חרדות של שנים,
והייתי מאוד מאוד ברורה עכשיו עם המערכת של בית הספר לגבי מה אני לא מסכימה שיעשו איתו.
(ילד טוב וחנון, שקיבל מחנך שאני לא רוצה לפרט עליו במלים...)
אני לא גדלתי ככה.
כשהיתה מורה לספורט שפשוט התעללה בי, אמא שלי התקשרה אליה להתנצל....
לעומת זאת, הפעם היחידה בחיים שהיא כן ידעה לפנות למנהל היתה סביב איזה עניין עקרוני אידיאולוגי. לא חבל?
(שבירת דפוסים - זה כי אני גדלתי ש"צריך לדעת להסתדר עם המורה", כשהורים פונים למערכת הם לא עושים את זה באסרטיביות אלא בתחנונים, משהו בתוכי תמיד יותר מזדהה עם המערכת מאשר עם עצמי כי עבדתי כמה שנים טובות במערכת ציבורית ואני מכירה את ההתמודדויות שלהם. אני כבר כמה שנים עובדת על עצמי לזכור שמותר לי להיות אמא, ולהיות בצד של עצמי, ולא לחשוב איך הייתי מגיבה אילו הייתי במקומם... החרדות ממש זה בעקבות דברים שעברתי מול המערכת בתהליך הגרושין, שהיה קשה קשה קשה.... )

טוב, והעיקר - על מה רציתי לספר?
קודם כל סתם רציתי לשתף שדיברתי עם הרב, והוא אמר שזה לטובתה של אמא שלי שישימו לה גבולות... (-; הוא מאוד הדגיש את זה שלדעתו אם אני אדע שזה לטובתה, יהיה לי הרבה יותר קל, פחות תחושה של קונפליקט. הרגשתי צורך עז לספר לך... (-;

מעבר לזה - אני מנסה עכשיו להבין את עצמי,
והאמת שקצת קשה לי להבין אותי:
לפסיכולוגית לקח פחות מ-60 דקות כדי להגיד שבטוח שלמה שעברתי קוראים התעללות, ושלה עצמה מאוד קשה לשבת כאן ולהקשיב לסיפורים שלי, שבוודאי שזה משהו לגמרי חולה.
(-: )-: לא ידעתי מה אני מרגישה. באותו רגע שמחה, שהנה - הובנתי, ובקלות, אבל אחר כך גם קשה בלב - לא קל לחשוב שמה שעברת קוראים לו התעללות.
ובעיני באופן אישי (לא חייבים להסכים איתי) יש משהו בהתעללות של הורים שהרבה הרבה יותר גרוע מהתעללות של בן זוג, כי העיניים שדרכן מסתכלים על העולם נבנות דרך הדפוסים שאתה מכיר.
כשיוסף פה סיפר פעם על אשתו, שאם מישהו היה שואל אותה שאלה פשוטה כמו האם אדם אחר נמצא בבית, היא היתה עונה תשובה כמו: משה? למה אתה שואל אותי על משה?? מאיפה אני אמורה לדעת?? למה שאלת אותי? ולא תשובה פשוטה כמו: רגע, חמודה (לילדה) תבדקי אם משה עדיין כאן -
באמת שהייתי קצת בשוק.
שוק מהשיתוף שלו - כאילו הוא מתאר את אמא שלי.
וקצת שוק מהתגובה של כולם מסביב - מה, זה לא רגיל?? לא כולם מדברים ככה, בבית שלהם??
וזה כבר אחרי לעבור תהליך של כמה שנים...
מאוד סיזיפי, המיון הבלתי נגמר, של להבין מה באמת שלא היה אמור להיראות ככה.
(מאוד מעליב קצת, גם, לאישה שלפחות חושבת על עצמה שני דברים: אחד, שהיא לא מאוד צעירה, ושני, שהיא אינטלגנטית)

ת'כלס, אם אני חוזרת לעכשיו:
הפסיכולוגית אמרה שבטח שזה התעללות.
הרב אמר שלדעתו אם הייתי מאמינה בעצמי לדברים שאני מספרת על אמא שלי, היה לי יותר קל להיות איתה בקשר (מה שלגמרי נכון).
<הכוונה: שלדעתו אם הייתי מסוגלת לא רק לספר כל כך ברור אלא להאמין שמה שאני אומרת זה נכון, הייתי במקום שהרבה יותר פשוט לי... מה שבהחלט נכון>
הוא אמר שברור שהיא חולה (לא במובן של חולת נפש, אלא במובן של משהו חולני, לא בסדר, לא רגיל, שברור שאני לא מגזימה).
בהיכרות שלי עם הרב המסויים הזה זה ממש לא מובן מאליו שהוא מביע את דעתו, כי לפעמים הוא רק אומר אם ככה אז ככה ואם ככה אז ככה, ומשאיר את הגדרת המציאות לבנאדם לבד, שיחליט בעצמו איך הוא מגדיר את המציאות שלו.
אני השתדלתי מאוד לבוא עם הגדרת מציאות ברורה בעצמי, כדי לא להעיק בשיחה ארוכה, ובסוף הוא כן הביע את דעתו בצורה מאוד מאוד ברורה......

זה גם היה לי מאוד משמח שהשיחה היתה יחסית קצרה - סימן בשבילי שהגעתי מאוד ברורה.
מאוד מאורגנת מבפנים. יצאתי אחרי שסיימתי לשאול את כל השאלות שלי.

עכשיו....
קצת קשה לי להבין אותי:
מול מלים כל כך ברורות שהן הד לתחושה פנימית שמחפשת הד כבר הרבה זמן,
התחילו שני דברים במקביל:
אחד, במקרה פתחתי את שר הטבעות (נו, טוב, הבן שלי הביא מהספרייה...) בדיוק בפרק שבו הטבעת ששולטת הושלכה לאש, והתחושה היתה ממש כזאת: כאילו משהו קטנטן בגודל של טבעת שמחזיק שליטה על המון מערכות בחיים שלי מתחיל להתפוגג.
(אה, אחד הדברים שהצלחתי לשאול את הרב היה: אצלי בראש ובלב משום מה מאוד ברור שאסור לי לחשוב מחשבות רעות על אמא שלי, כי היא אישה מאוד חכמה ורגישה עם מערכת קולטנים מאוד רגישה, והיא קולטת ישר את הרגשות שלי כלפיה, ונפגעת נורא. ואני מרגישה כבר כמה שנים שככל שאני חיה יותר, אדם אחר <היא> חי פחות. חששתי שאני לא אצליח להסביר מה אני שואלת, מרוב שהתשובה ברורה. חששתי שהוא יענה לי תשובה כמו "ברור" מרוב שעצם השאלה הכל כך ינקותית מאדם מבוגר שהוא מכיר ומעריך כלא-טיפש יביך אותו, שבכלל זקוקים לסמכות שלו כדי לדעת דבר כל כך פשוט ובסיסי, הוא יענה לי איזה "ברור!" קצר וילך הלאה, ואני אשאר כרגיל עם אוזן ששמעה ולב שלא מבין, כי הוא צריך הסברים אטיים... ...... להפתעתי, הצלחתי להיות מאוד ברורה ולהסביר מה אני שואלת, ולמה אני צריכה לשמוע את זה [אני גדלתי על פרשנות של אמא וגם אבא שלי למצוות כיבוד הורים, שהיתה בשבילם בערך המצווה הכי חשובה בתורה, פרשנות שהיא ממש לא בהכרח תואמת את ההלכה... היה נראה לי שאם יש לי כל כך הרבה רגשי אשמה, אולי כדאי להתחיל עם רגשות האשמה האלה דיאלוג עדין ובאמת לבדוק אותם מול מי שנתפס אצלי מספיק סמכות כדי להגיד מה חייבים ומה לא).
(והוא ענה לי מאוד ברור: שלדעתו המחשבות שאני חושבת על אמא שלי הן לא מחשבות רעות בכלל, אלא מחשבות של תיאור מציאות. ושכן, מותר לחשוב גם מחשבות רעות על ההורים. אוף... כמה קשה היה לי להאמין שאצליח לשמוע משפט שלם בעברית שמסביר לי, ככה שגם אקלוט...)

אחרי כל זה, במקביל לתחושה כאילו משהו קטנטן ששלט על כל החיים שלי מתחיל לאבד מכוחו לנצח,
התחיל במקביל גם רגש מאוד חזק הפוך.
רק כשניסיתי מאוד מאוד להקשיב מה יש שם בדיוק, יכולתי להתחיל לשמוע געגועים.
געגועים לדמות של אמא, גדולה וחזקה ומיטיבה ומזינה.
הדמות שאמא שלי רוצה להיות בעיני עצמה.
דמות שלידה תמיד נעים לי, אבל לידה אני גם תמיד קטנה. תמיד תמיד. לידה גם כשאני כבר מבוגרת וגדולה, אני עדיין קטנה.
געגועים לאמא הזאת, ולתחושת הקרבה לידה.

אחד הדברים שסיפרתי בשיחה עם הרב, כדי להסביר איפה הרעל נמצא גם ביחסים בהווה, לא רק בעבר, היה איך אמא שלי, בתהליך הגרושין, באה איתי לכל דיון בבית המשפט. וזה מאוד עזר. זה מקום קשה, ברור לי שעזר לי שהיא היתה שם. בעיקר התחושה שאני לא לבד.
ומצד שני המגאלומניות שלה, המסר שהיא העבירה שאם רק היא היתה יכולה לדבר עם פקידות הסעד במקומי, היא בטוח היתה מצליחה לשכנע אותן, כי אני לא יודעת להתחנן... <כרגיל, המסר: אני קשה מידי. יודעת להעביר את המסר שלי אבל לא יודעת לפרוץ בבכי ספונטאני... והכל ברגעי לחץ, כשאני גרה בבית של הורי באופן זמני, כי להישאר תחת קורת גג אחת עם מי שהייתי נשואה לו - חששתי שהילד המתוק שלנו יצטרך פסיכיאטר ולא פסיכולוג, מרוב הסתה שהוא חווה... > כשהמסר הזה הפך לדרכי פעולה מעשיות, היא עשתה כזה נזק שאת המחירים שלו אכלתי הרבה שנים.
וכן, למרות שכבר הייתי אדם מבוגר זה היה לחץ לא הוגן בתנאים לא הוגנים כשדעתה היא הנכונה היחידה ורק היא יודעת איך לטפל בבעייה.

מול כל זה אני עומדת נדהמת, ולא מבינה: מאפיה הגעגועים האלה, לקרבה בלתי נגמרת לאמא שהיא טובה ומזינה ומעניקה?
יש בה גם את החלקים האלה, יש לה אותם בגדול, ואני יכולה לספר הרבה סיפורים שבהם יהיה החלק הזה שלה, של מזינה וטובה ומעניקה, אם כי מזינה בדרך שבה לידה אני תמיד נשארת קטנה.
למה הפחד מלהיות גדולה ובוחרת??
<בהרבה מובנים הייתי בוחרת לאורך כל חיי. תמיד. אבל זה סוג אחר של בוחרת. בוחרת שכלואה בתוך קופסת גפרורים קטנטנה שבתוכה היא עושה בחירות אינסופיות. בוחרת מהראש. פה - זה לקלוט שקופסת הגפרורים היא רק פינה אחת קטנטנה בתוך עולם שלם וגדול הרבה יותר, ולא, לא מסוכן להסתובב בו...>

אני מרגישה שקשה לי דווקא כי הרע שלה מעורבב כל כך בתוך טוב,
ככה שקשה לי לסמוך על הרגש של עצמי.
כשהכל רע, יש איתות ברור של רגש שאומר: קומי, לכי.
או לפחות: תמתיני לשעת הכושר לברוח.
אצלי הכל מעורבב.
הצורך להתרחק עם הגעגועים לקרבה.

אני זוכרת שדיברתי פעם עם חברה קרובה, שגדלה עם אמא בדברים מסויימים קצת דומה לשלי.
אמא שברגע שהיא תיכנס הביתה היא תצרח על הילדה שלה שהיא לא שטפה את הסירים מארוחת הצהריים טוב, שהנה יש כתם קטנטן על הסיר, שהיא לא גרפה את המים כשהיא סיימה לנקות את השיש, "מה שווה לי כל העזרה שלך אם..." <נשאר כתם קטנטן על הסיר, המים לא גרופים...>
שאלתי את החברה הזאת: תהיי רגע ילדה. כשאת שומעת את המפתח מסתובב בחור של הדלת ואת יודעת שעוד דקה אמא נכנסת, מה בא לך שיקרה, שהיא תיכנס או שהיא תעוף??
התשובה שלה היתה מאוד ברורה: כל הגוף נכנס לסטרס ורוצה שהיא לא תהיה פה.
כשאני שואלת את עצמי את אותה שאלה בדיוק - ואמא שלי תצרח עלי לא רק על הכתם הקטנטן על הסיר, אלא שאני יושבת, עקום, והגב שלי נראה כמו סימן שאלה, ושהרצפה מלאה בשערות שנשרו שברור שהן שערות שלי ולא של אחותי כי שלי עבות יותר ויש כתובת על כל שערה, ולמה אני לא מקפידה להוריד שערות חצי-נשורות בעצמי כמו שהיא הראתה לי ונותנת להן לנשור על הרצפה, ומה זה שאני יושבת על הספה בסלון למה אני לא יושבת בחדר שלי לקרוא, וצרחות שאי אפשר לתאר למה אני וקראת בשכיבה על הצד כי אני הורסת לעצמי את הגב.... ..........
עם כל זה, כהמפתח מסתובב בחור, התחושה של הילדה אצלי היא של שמחה, כי אמא חזרה.

כי רציתי לספר לה משהו. כי רציתי שהיא תהיה.

ושיחה איתה יכלה באמת לפעמים להיות שיחה של עומק. שנוגעת.
וגם הורסת, במגע שלה, באותו דבר שאני מתעקשת לקרוא לו "אמפתיה שיפוטית",
כאילו מישהו ממש הבין אותך ועכשיו הוא מסביר לך במה אתה לא בסדר, איך לשפר...
אוף.

[סוזן_סוזן*]

אוי כמה שנאה וכעס יש בתוכי. כמו הר געש
אני מקווה שלאט לאט הכעס ידעך ואז הריפוי יהיה כבר סופי...
בכל רגע יוצא לי מהפה: "יבן זונה, הלוואי שתמות"
חחחחח זה פשוט בתלי נשלט, אולי פיתחתי טורט חחח
בכל רגע שאני לבד יוצא לי מהפה צרור כזה נחמד של ברכות...

[אמא_קטנה*]

סוזן גם אני מקווה שתוכלי להירפא בסופו של דבר, בתחושה שלי- זה יקח זמן..
וברור שיש כעס גדול עליו, וטוב שאת מוציאה את זה...

[אישה_במסע*]

לב שומע

קראתי. כמה פעמים. חושבת מה לענות. כנראה אענה בהמשך השבוע, אבל אם לא יצא עד הסופ"ש הבא - פשוט תדעי שקראתי.

[סוזן_סוזן*]

אתמול הוא הגיע והחזיר את הילדה מסופ"ש אצלו, היה לבוש יפה מצוחצח ומגולח.. ביקש שאפגש איתו לקפה. סרבתי
התקשר וביקש שרק נדבר שאנחנו צריכים ללבן דברים, שהוא לא מבין למה עזבתי ככה בפיתאומיות ולמה לא דיברתי איתו ולמה לא אמרתי לו שאני רוצה לעזוב ושהוא לא ידע שרע לי
ביקש צ'אנס..
היה לי מאוד קשה מבחינה רגשית כי כל השבת התגעגעתי אליו וחשבתי שבאמת הקשר שלנו לא ממש מייצג את מה שאולי כן היה יכול לקרות.. כי באמת היינו תחת לחץ אדיר של משבר כלכלי ענק, ואולי בגלל זה היו לו לחצים.. וכל מיני תירוצים ששמתי לעצמי בראש.. אבל אם ככה הוא מגיב למשברים אז לא תודה!! כי יהיו עוד משברים בחיים, ואם כל משבר יביא אותו לתקוף אותי..
משבר זה לא תירוץ. וגם אם זה כן תירוץ אז לא אצלי. לא מתאים לי ככה
אתמול ממש היו לי רגשות.. אם הייתי מתפתה להפגש איתו הייתי עוד מחבקת אותו ומנשקת אותו ואומרת לו שאני מתגעגעת אליו ושאני אוהבת אותו ואולי בכלל לא הייתי זוכרת למה עזבתי אותו..
העניין הוא שהוא באמת גבר כובש. כשהוא מחזר אז הוא נותן את התחושה שאני הכי מיוחדת בעולם...
הקיצר המערבולת הרגשית עדיין ממשיכה
שבוע הבא דיון ברבנות

[קוראת*]

הוא לא מבין למה עזבתי ככה בפיתאומיות ולמה לא דיברתי איתו ולמה לא אמרתי לו שאני רוצה לעזוב ושהוא לא ידע שרע לי

הוא הרי בדיוק לא התעניין במה שאת מרגישה לאורך כל הקשר. הוא בדיוק יצר יחסים שבהם אסור לך לבטא מה שאת מרגישה ושאין שום מקום לזה.
ואם אכפת לו מה את מרגישה למה לעזאזל הוא מרשה לעצמו לחיות בדירה של אמא שלך??

העניין הוא שהוא באמת גבר כובש. כשהוא מחזר אז הוא נותן את התחושה שאני הכי מיוחדת בעולם...

כך היה עם המתעלל שלו הייתי נשואה. הרגשתי מאוד מדהימה איתו, וגם חטפתי.

כי באמת היינו תחת לחץ אדיר של משבר כלכלי ענק, ואולי בגלל זה היו לו לחצים.. וכל מיני תירוצים ששמתי לעצמי בראש.. אבל אם ככה הוא מגיב למשברים אז לא תודה!!

זוגיות נבחנת במשברים. נכונים לנו משברים בחיים. ואז? את אמורה להיות בחרדה מההתנהגות שלו במשבר?

[סוזן_סוזן*]

קוראת- המשפט האחרון שלך חיזק אותי

[קוראת*]

קוראת- המשפט האחרון שלך חיזק אותי

אני שמחה, סוזן יקרה. על אף שאת גיבורה, מגיעים לך כל החיזוקים האפשריים.

אני רואה איך בן הזוג שלי כיום מטפל במשברים, ומבינה איך הוא טיפל בעבר במשברים--איזה הבדל! הוא אף פעם לא מאבד את עצמו. הוא תמיד שומר על הזהות שלו.

ואיך אני מתמודדת במשברים? תמיד שומרת על הכבוד של הסובבים אותי. ובטוח גם את.

ויהיו משברים נוספים, למרבה הצער. יש מחלות, עניינים עם ילדים, בעיות בעבודה וכו'. אסור להיות שחוקים מזוגיות מתעללת כשמתמודדים עם מצבים כאלה.

[סוזן_סוזן*]

קוראת, הבן זוג שלך הוא בן זןג חדש נכון? זה לא אותו אחד המתעלל נכון? פשוט לא כ"כ הבנתי...

[סוזן_סוזן*]

וזה ממש נכון מה שאת כותבת- על להיות שחוקה מזוגיות של התעללות... פשוט אין כבר אנרגיה לשום דבר אחר
אחרי הלידה הבנתי שאני לא יכולה גם לטפל בילדה וגם "לטפל" בו... ושאני צריכה להשיב לעצמי את הכוחות שלי

[קוראת*]

קוראת, הבן זוג שלך הוא בן זןג חדש נכון? זה לא אותו אחד המתעלל נכון? פשוט לא כ"כ הבנתי...

כבר לא כל כך חדש, אבל הכי חדש . כן, לא זה המתעלל. ממנו נפרדתי לפני כמה שנים טובות. עכשיו אני בזוגיות טובה מאוד, ללא כל התעללות ונורמלית לגמרי.

אני לא מאמינה שאנשים משתנים ממש מהבסיס. ולדעתי, גם אם אפשר להשתנות קצת, אז חבל על כל יום שמבזבזים על זוגיות מתעללת--גם עם ילדים. חיים רק פעם אחת!

כשנמצאים בזוגיות לא מתעללת, אז ממש מבינים כמה היה נורא, ומה זה נורמליות. פתאום
נזכרים שאפשר בכלל לא לחשוש ממניפולציות ושיחות והתפרצויות, ושאפשר לדבר, ושגם אם לא מסכימים אז שומרים על כבוד, ושיש סיכוי טוב שהבנזוג ממש, אבל באמת, יצטער אם עשה משהו לא נעים. וגם נזכרים שזה ממש אפשרי שרוב רובו של הזמן יהיה נעים: עם חיוכים והומור וחיזוקים חיוביים ותמיכה הדדית ויציבות ובלי תעתועים.
כן, יש בעיות, ולפעמים משברים, אבל הם נורמליים.

[קוראת*]

הרי גם אם היית חוזרת אליו, סוזן, את חושבת שהיית יכולה להיות רגועה ב-100 אחוז? ממש רגועה? לדעתי, לא ולא. ואם לא, אז זה לא שווה. אי אפשר לחיות ככה ולהישאר בריאים נפשית ופיזית לאורך ימים.

[לב_שומע*]

אישה במסע, ראיתי, קראתי, אני אדע. תודה.

[סוזן_סוזן*]

תודה לכן על החיזוק!! עכשיו האסטרטגיה שלו שהוא מזמין אותי לפגישות ואומר לי בטלפון ובסמסים כמה הוא מסכן ופגוע וכמו כלב הוא לבד.. ושהוא מתגעגע וכואב לו ושהאני החרבתי את עולמו, ושאני מפקירה אותו.. אומר שהוא נפגע מאוד קשה מבחינה כלכלית עכשיו הרבה יותר מבעבר (ומנסה לרמוז שזה בגללי.. שאני כבר לא תומכת בעסק שלו) יעני משחק אותה המסכן והפגוע ואומר שהוא ממש לא מבין למה אני כל כך שונאת אותו מה הוא כבר עשבה לי..
הקיצר היתה לי נפילונת קטנטונת להרגיש אותו ולכאוב את כאבו. אבל עצרתי בזמן, כמובן לא הראתי לו שאכפת לי מהמניפולציות שלו, ועכשיו חזרתי לעצמי מבחינה רגשית.
כבר יותר חזקה

[אמא_קטנה*]

הוא מזמין אותי לפגישות ואומר לי בטלפון ובסמסים כמה הוא מסכן ופגוע וכמו כלב הוא לבד..
מה זו המניפולציה הרגשית הזו? מה נסגר איתו? ויום למחרת מאיים שיתבע אותך על כספים ולא יתן גט...
זה נורא סוזן, וטוב שאת מתחזקת...
אגב, כשיצאתם- לפני החתונה האם היו לך "נורות" אזהרה שנדלקו/ שחבות אמרו לך והתעלמת מהן...?

[אמא_קטנה*]

הוא מזמין אותי לפגישות ואומר לי בטלפון ובסמסים כמה הוא מסכן ופגוע וכמו כלב הוא לבד..
מה זו המניפולציה הרגשית הזו? מה נסגר איתו? ויום למחרת מאיים שיתבע אותך על כספים ולא יתן גט...
זה נורא סוזן, וטוב שאת מתחזקת...
אגב, כשיצאתם- לפני החתונה האם היו לך "נורות" אזהרה שנדלקו/ שחברות אמרו לך והתעלמת מהן...?

[סוזן_סוזן*]

היו מספר סימנים: בתחילת הקשר ראיתי אותו מתפרץ בעצבים על אדם כלשהו שבאמת עשה לו משהו לא טוב אבל ראיתי אותו באטרף וכעס נוראי. אחרי מספר חודשים שיצאנו הוא מאוד העליב אותי בתוכן ובצורת דברים שאמר. אח"כ התנצל ולא חזר יותר להעליב. בסידורי החתונה שלנו הוא היה מתפרץ עלי והיה חסר סבלנות והאשים אותי בכך שאני "ברדזילה" יענו לחוצה מסידור החתונה- דבר שהיה ממש לא נכון, הייתי הכי שאנטי שיכול להיות. ביום שסגרתי את האולם ממש עמד לי גוש של בכי בגרון בגלל שצרח עלי לפני כן (וגם אחרי). אני פירשתי את זה שאולי לחוץ מהסידורים. אחרי החתונה היה לי 3 חודשים מדהימים איתו..עד שההתעללות התחילה. בתקופה שהיינו חברים- שזה שנה סה"כ היה טוב אלי והיה מאוד עדין ורגיש והרגשתי שמעריך אותי. גם אחרי 3 חודשי חתונה היתה לו התפרצות של חודש שלם של צרחות והתנהגות נוראית!!! שהתנהגות זו הותירה אותי ממש בשוק, אבל אח"כ הוא חזר להיות אדם טוב ונחמד ואני הייתי המומה אבל החלטתי לתת הזדמנות ובאמת זה לא חזר על עצמו במשך תקופה ארוכה .. עד שזה כבר חזר וביותר גדול- ביותר עצום- בענק- באופן שלא האמנתי ולא תיארתי לעצמי ולא הייתי אפילו מעלה על דמיוני

[סוזן_סוזן*]

אה.. ועוד סימן: על האוטו שלו היה חרוט "יבן זונה" הוא סיפר לי שיצא עם מישהי ואחרי שהם נפרדו ראה שחרטו לו על האוטו את זה ושהוא חושב שזו היא. שאלתי אותו למה אתה חושב שזו היא? אמר שהיא דפוקה ואובססיבית ושהוא ברח ממנה כי היא ממש חנקה אותו ולכן הוא חושב שהיא חרטה לו את זה על האוטו
עכשיו שאני חושבת על זה- אולי הוא התנהג אליה כמו חלאת אדם, אז היא זרקה אותו וחרטה לו על האוטו אל הברכה הזו?

[סוזן_סוזן*]

תכלס- ביום החתונה שלי הייתי מאוד בטוחה שזה הבן זוג הכי טוב בשבילי, שעשיתי בחירה נכונה, היתי מאוד שלמה עם עצמי
חשבתי שיש לו מגרעות כמו כל אדם שיש לו מגרעות. לא הרגשתי שמתעללים בי- ואכן עדיין לא התעלל בי- אחרת לא הייתי מתחתנת איתו. הסימנים שתיארתי התפרסו על שנה שלמה ורוב הזמן היה בן זוג כייפי ונעים ואוהב תומך והכי חשוב- מעריך!! הרגשתי הערכה עצומה ממנו, הרגשתי שהוא ממש שמח שמצא אותי, שהוא כל כך שמח שאני הבת זוג שלו. הרגשתי בעננים

[אמא_קטנה*]

זה באמת נשמע מאוד מטעה. גם הבעל שלי היה נחמד נחמד ומידי פעם, איזו התנהגות קצת שתלטנית. תעתוע, אוף:(
חברות שלך ראו משהו? אמרו משהו?

[אמא_קטנה*]

(בתקופה שלפני החתונה) אחרי ההריון - מאוד שתלטן

[קוראת*]

סוזן, מדהים כמה מה שאת מספרת דומה להתנהגות של הגרוש המתעלל שלי. גם אצלינו היה מתח בארגון החתונה, ממש הייתי במצוקה. ואז נעלם. ואז חזר. וגם הוא לפעמים התפרץ על אנשים קרובים לו. אבל בהתחלה לא קלטתי במה מדובר.

[קוראת*]

אמא קטנה, מה מצבך עכשיו? אני מבינה שאתם לא ביחד, אבל שאת במצוקה גדולה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לב שומע

שבירת דפוסים - זה כי אני גדלתי ש"צריך לדעת להסתדר עם המורה", כשהורים פונים למערכת הם לא עושים את זה באסרטיביות אלא בתחנונים, משהו בתוכי תמיד יותר מזדהה עם המערכת מאשר עם עצמי כי עבדתי כמה שנים טובות במערכת ציבורית ואני מכירה את ההתמודדויות שלהם. אני כבר כמה שנים עובדת על עצמי לזכור שמותר לי להיות אמא, ולהיות בצד של עצמי, ולא לחשוב איך הייתי מגיבה אילו הייתי במקומם... החרדות ממש זה בעקבות דברים שעברתי מול המערכת בתהליך הגרושין, שהיה קשה קשה קשה....

מוכר, מוכר בהחלט. כמה אומץ צריך כדי לצאת מול המערכת בפעם הראשונה... אחר כך זה נהיה יותר קל. ובית הספר - אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת. מצד אחד, לדעתי על ההורים שלי להתערב יותר לגבי מה שהיה בבית הספר. מצד שני, לאמא שלי היה ברור שבית סםר זה ללימוד וכי ככה צריך. בפורומים בתפוז כרגע רוב ההורים מאמינים שבית ספר זה לחברה. בהתחשב במצב החברתי הנוראי שיש בבתי ספר, זה לדעתי פוגע בהמון ילדים - הציפייה והדגש על חברה. גם בי הציפייה הזו פגעה, אבל מעט יחסית. זה שלא הייתי חברתית לא היה רע בעיני אימי, ולכן היה בעיה קטנה מאוד. בימינו ילדים מתאבדים בגלל זה...
אז אני עדיין לא יודעת מה האיזון הנכון. וזה גם לא יותר מידי משנה, כי האיזון הנכון הוא לא לשלוח ילדים לבתי ספר בישראל, לדעתי.

_טוב, והעיקר - על מה רציתי לספר?
קודם כל סתם רציתי לשתף שדיברתי עם הרב, והוא אמר שזה לטובתה של אמא שלי שישימו לה גבולות... הוא מאוד הדגיש את זה שלדעתו אם אני אדע שזה לטובתה, יהיה לי הרבה יותר קל, פחות תחושה של קונפליקט. הרגשתי צורך עז לספר לך..._

ואוו, הרב אשכרה מסכים איתי! מה היו הנימוקים שלו לכך שזה פוגע בה?

ובעיני באופן אישי (לא חייבים להסכים איתי) יש משהו בהתעללות של הורים שהרבה הרבה יותר גרוע מהתעללות של בן זוג, כי העיניים שדרכן מסתכלים על העולם נבנות דרך הדפוסים שאתה מכיר.
מצד אחד, מסכימה. מצד שני, לדעתי נשים בריאות לא נכנסות לקשר מתעלל מלכתחילה, כך שמי שנכנסת לקשר כזה, הביאה את זה לפחות חלקית מהבית.

_מאוד סיזיפי, המיון הבלתי נגמר, של להבין מה באמת שלא היה אמור להיראות ככה.
(מאוד מעליב קצת, גם, לאישה שלפחות חושבת על עצמה שני דברים: אחד, שהיא לא מאוד צעירה, ושני, שהיא אינטלגנטית)_

לדעתי זה הרבה יותר משהרוב עושים - ממיינים מה בסדר ומה לא. רוב האנשים פשוט מקבלים את מה שהיה בבית כבסדר, אולי תוך שינוי בהתאם לנורמות חברתיות. כמות האנשים שמחפשים מה מתאים להם קטנה במידה עצובה.

אחד, במקרה פתחתי את שר הטבעות (נו, טוב, הבן שלי הביא מהספרייה...) בדיוק בפרק שבו הטבעת ששולטת הושלכה לאש, והתחושה היתה ממש כזאת: כאילו משהו קטנטן בגודל של טבעת שמחזיק שליטה על המון מערכות בחיים שלי מתחיל להתפוגג.

ואוו! מקסים ממש!

_אחרי כל זה, במקביל לתחושה כאילו משהו קטנטן ששלט על כל החיים שלי מתחיל לאבד מכוחו לנצח,
התחיל במקביל גם רגש מאוד חזק הפוך.
רק כשניסיתי מאוד מאוד להקשיב מה יש שם בדיוק, יכולתי להתחיל לשמוע געגועים.
געגועים לדמות של אמא, גדולה וחזקה ומיטיבה ומזינה.
הדמות שאמא שלי רוצה להיות בעיני עצמה.
דמות שלידה תמיד נעים לי, אבל לידה אני גם תמיד קטנה. תמיד תמיד. לידה גם כשאני כבר מבוגרת וגדולה, אני עדיין קטנה.
געגועים לאמא הזאת, ולתחושת הקרבה לידה._

מקס פריי אמרה פעם, כולנו חיים ומתים עם משאלה לא מבוטאת אחת - תאהבו אותי כמה שיותר!
והרצון האנושי למישהו טוב ואוהב מתבטא בדרכים רבות ושונות, ונראה יל אוניברסלי. אם זה אל או מנהיג או מדינה אטטיסטית שיודעת מה טוב ותחליט בשבילנו. יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אותם.

מול כל זה אני עומדת נדהמת, ולא מבינה: מאפיה הגעגועים האלה, לקרבה בלתי נגמרת לאמא שהיא טובה ומזינה ומעניקה?

כי רציתי לספר לה משהו. כי רציתי שהיא תהיה.

_ושיחה איתה יכלה באמת לפעמים להיות שיחה של עומק. שנוגעת.
וגם הורסת, במגע שלה, באותו דבר שאני מתעקשת לקרוא לו "אמפתיה שיפוטית",
כאילו מישהו ממש הבין אותך ועכשיו הוא מסביר לך במה אתה לא בסדר, איך לשפר...
אוף._

אולי העניין פה הוא ההבנה? בשביל להבין צריך להקשיב, והבנה היא מצרך יקר ערך מאוד. כמה וויכוחים היו לי עם אמא שבהם תבעתי ממנה הבנה שהיא לא נתנה! אולי ההבנה הזו זה מה שהיא נתנה לך, והאמא של חברה שלך לא נתנה לה, ואמא שלי לא נתנה לי? כבר הפסקתי מזמן לקוות שאמא תתן לי את ההבנה שאני רוצה. לו היא הייתה נותנת לי, היה קשה לוותר על זה.
יש לך אדם אחר שמבין אותך? מבין אותך טוב לפחות כמו אמא שלך?

אישה במסע

[אמא_קטנה*]

הי קוראת, זו בהלט תקופה לא נעימה, וקשה, וצריך לגייס כוחות ולהתמודד עם משהו עצום שצעולם לא התמודדת עם דבר דומה קודם, ואפילו לא עם דבר קרוב לזה..
את בוודאי יודעת.
אני מצטערת שאני חוזרת ושואלת, אולי כי לא הבנתי מהתכתובות בעבר, האם יש לך ילד?

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, מה שלומך? האם יש לך עם מי לדבר עם הקושי שאת עוברת? אצלי אני מרגישה שחברות שלי לא ממש מבינות את המורכבות של הנושא... ורק אמא שלי קצת יותר בעיניינים או האתר הזה כמובן. איך זה אצלך? עם מי את נעזרת לעבור את החוויה הזו?

[לב_שומע*]

אישה במסע, את רגישה ומדוייקת לי מאוד מאוד.
אני נוצרת כרגע את המלים (שלך) עמוק בלב, אכתוב יותר עוד יום-יומיים כשיהיה טיפה פחות עמוס אצלי
(סיפרתי כבר שאני מקבלת ים של דברים שאני רוצה בעבודה?? פתאום, עכשיו??
אז המחיר הוא להתמודד עם רצונות שמתגשמים.... (-: )

אשכרה הרב מסכים איתך לגמרי. נכון מגניב?
וכן, קלטת בדיוק, העניין הוא הבנה. נכון. בדיוק ולגמרי.

[אמא_קטנה*]

ורק אמא שלי קצת יותר בעיניינים או האתר הזה כמובן
הי סוזן, גם אצלי זה כך. חברות טובות מקשיבות, אך הן במקום אחר בחיים שלהן, ומה שאני עוברת- מאוד רחוק מהן, ואנ י מניחה שגם לא ככ קל לשמוע.
אני חושבת שבאמת חוץ מהמשפחה שלי יש את האתר הזה, כמו שגם את אמרת.
מה שלומך? מתי אתם הולכים לבית הדין?

[פלונית_אלמונית*]

לדעתי נשים בריאות לא נכנסות לקשר מתעלל מלכתחילה, כך שמי שנכנסת לקשר כזה, הביאה את זה לפחות חלקית מהבית
אמירה איומה, את מטילה את האחריות על מי שמתעללים בה.
"קחו זמן להפנמה" אומר הצהוב.

[אמא_קטנה*]

מסכימה איתך פלונית אלמונית, גם אני חושבת כמוך, זו אמירה נוראית.
כל אישה, גם הבריאה ביותר, יכולה להימצא במצבים בחיים שבהם תיפול למלכודת המתעלל, מה גם שבהתחלה קשה מאוד להרגיש.
אולי יש נשים שעלולות יותר ליפול למלכודת זו מאחרות, בגלל האופי שלהן, אבל אין חסינות ואני מסכימה איתך לגמרי- שאין אשמה למי שנכנסה לקשר כזה והתעללו בה.